סגירת המעגל ומימוש החלום

בקטע האחרון מזג האויר והכבישים חייכו, אך ההפתעה היתה ליווי של עשרות אופנועים שללא ידיעתם, באו לברך על הסיום…

הצג את הוראות הגעה אל Landshut, גרמניה במפה גדולה יותר

פרק 25
הבוקר התחיל ויומו האחרון של המסע הדהד בראשינו. מעט התרגשנו ולא האמנו, שזה הולך להיגמר לנו. כל כך מהר עברו להם 33 ימים. להקות של אופנועים עברו מתחת לחלוננו ואנחנו, עדיין התכרבלנו במיטות ולא הבנו לפשר העניין (אחלה של שעון מעורר…). רחש "הציפורים" הזה, על הבוקר מאד מסקרן ולא מניח. הצצה חטופה מהחלון חשפה טור ארוך ומתפתל של עשרות אופנועים בין כלי הרכב. בארוחת הבוקר, שוחחנו עם קבוצת בעלי הבאגי המקומיים, שהגיעו יחד אתנו למקום והבנו, שהמסלול צפונה לגרמניה, עובר מתחת לחלון בית המלון והוא מועדף על הרוכבים בגלל הדרך העקלקלה וההררית וגם, לא צריך לשלם אגרה בכביש המהיר, (אתמול שילמנו על קטע של 80 ק"מ – 28 יורו לשלושת האופנועים).
ארוחת בוקר צנועה ביותר… (הנקראת בפי המקום – Big Breakfast) ולא מספקת הסתיימה מהר, תפילת הדרך על הכביש הראשי, כשברקע מתנגן לו קונצרט המפלטים. לא יכולנו לבקש תפאורה ומנגינה מתאימה יותר מזו, ליום הרכיבה האחרון של המסע. על הצג של שולה מופיעים 239 ק"מ לבית המלון ב-Landshut, שממנו יצאנו למסע ובו גם נסיים.

להקות האופנועים ממשיכות לזרום צפונה על הכביש הפנימי מס' 182 ואנחנו מצטרפים ומתמזגים לחגיגה. רעש מרטיט, מחריש אוזניים ומענג, חוצה את העיירה הקטנה למרגלות ההר. האוטוסטרדה צפונה, נמצאת מעלינו ונמתחת כמדף מרשים ומתפתל (עם מעקה כמובן…) הכולל ארבעה נתיבים על צלע ההר הנתמכים על עשרות עמודי "שלמה" מבטון היצוקים בשיפוע, מחזה הנדסי וטכנולוגי מרשים  ויוצא דופן. בהמשך הכביש, פגשנו גשר ענקי מברזל הצבוע בירוק כהה המתמזג נפלא עם הנוף ומחבר בין שני הרים אי שם במרומים. במרכז הגשר ממוקמות שתי עמדות לקפיצת באנג'י. בהמשך הדרך עצרנו לתצפית במשוגעים הקופצים מגשר האמיצים שבגובה, את הצרחות בזינוק הראשוני אל התהום שומעים כנראה עד ישראל… בהחלט תצוגה מרשימה!

כמעט סיכום

25 פרקים תיעדו את הגשמת החלום הפרטי שלנו ודרכם, שיתפנו אתכם משפחה, חברים וקוראים יקרים בחוויות הריאליטי, כמעט… בזמן אמת (למעט תקלות אינטרנט קלות…).
וזה המקום לומר תודות מכל הלב, לאנשים מאחורי הקלעים שתרמו מזמנם ומרצם להצלחה הכוללת של המסע :
•    אריה נגררים – על התרומה הכספית במימון חלק מהמסע.
•    מר הרמן – על קיום ההבטחה וקבלת אופנועים חדשים מהניילון למסע.
•    יוני– העורך הראשי והאיש היקר, שאירח אותנו באתר הרפתקה דוט קום ואיפשר לאלפי אנשים ברחבי הגלובוס לעקוב, להתרגש, ולחוות ביחד אתנו את המסע המאתגר.
•    לחברים והקוראים הרבים שעקבו, קראו, הגיבו ופרגנו לכול אורך הדרך.
•    לשלוש המשפחות היקרות שלנו (ערד, עומר ולהבים) שתמכו מאחור, איפשרו וגרמו כל אחת בדרכה שלה, בהגשמת החלום והמסע המאתגר בפרט.

ואחרונים חביבים: לשחקנים הראשיים במסע – שלושת השועלים, על הנחישות וההתמדה, התמיכה, העידוד, ההקשבה והסבלנות גם ברגעים הקשים. על היכולת ללמוד, להבין ולקבל האחד את השני ולהשכיל, לשמור על "החבילה" שלמה ובריאה לכל אורך המסע.
לידיעתכם, נותר עוד פרק (26) אחרון ומסכם למסע לנורדקאפ. את הפרק אכתוב, מתחנת השידור המקומית – ארצנו הקטנטונת…
יישר כוח ותודה לכולם. בשם שלושתנו!
איציק

——————————————————————————————————————————————————

ערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאיציק, אורי ומיכאל.

——————————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה    

אירופה אביבית ושלושה הפורחים מאושר

השועלים חוקרים את נפלאות כבישי צפון איטליה ושוויץ ומתקרבים לקו הגמר

הצג את הוראות הגעה אל Sirmione, Italia במפה גדולה יותר

פרק 23

בוקר אור ללוקסמבורג הגשומה אחרי חגיגות ליל אמש. הרקיע, כרגיל בשלו אחרי הפסקה מתוכננת לרגל חגיגיות האתמול (לא פייר…). היעד להיום, צרפת וסיום בבאזל, שוויץ. אנחנו "עולים על הניילונים" ונאטמים היטב, תפילת דרך רטובה…במגרש החנייה ויוצאים לדרך.  15 ק"מ של רכיבה ואנחנו חוצים את הגבול לצרפת. (זה רק קו דמיוני שנמתח על הכביש…) ועל השילוט מופיע Metz, Nancy, Paris והאמת, לרגע חלפה מחשבה בראשי האם "לקחת" ימינה …? כולה 370 ק"מ…??? כמו שהרעיון הגיע, כך הוא חלף – לא משנים את המסלול ולא מתרחקים ממינכן.

השמש שהאירה פניה במלוא עוצמתה, הרחיקה את העננים ותפסה את מקומה ברקיע. התחלנו להתבשל בתוך "הניילונים", אז עצרנו בתחנת דלק צרפתית ראשונה. עלינו על קייצי, תדלוק, בדיקות שמנים ובלאי צמיגים והלאה לשוויץ.
לא לפני, תשלום אגרת כבישים, ומו"מ בצרפתית מרוקאית… בין אורי לדודה היושבת בבוטקה לקבלת הנחה. הניסיון לא צלח ואנחנו משלמים 7.8 יורו לשלושת האופנועים. המשכנו ברכיבה בכביש הראשי והנוף השתנה לגמרי. הדשא הירוק, שליווה אותנו עד עתה, הפך לצהוב בהיר וכיסה שטחים נרחבים וגדולים, כמות העצים פחתה אף היא והמרחב החדש הנגלה לפנינו מקבל גוונים אחרים ויופי מיוחד וכמו מדברי.
הכביש התפתל קלות, מכיל שלושה נתיבים בכול כיוון ורחב ידיים ומגרה.
וזה בדיוק הזמן, לנקות קצת את השסתומים אחרי ימים ארוכים של גשם ונסיעה איטית מאד. בתנועת ראש מוסכמת מראש, נכנסנו למבנה בנתיב המרכזי; שולה ופופקין בחוד, אורי ועבדכם, במאסף. מכונה מיומנת ומשומנת היטב הציגה "מפגן צרפתי" מקצועי ומרשים.
ימבה של אדרנלין וחיוך, שנמתח מאוזן לאוזן ליווה אותנו במשך דקות ארוכות של רכיבה. סטינו מהכביש הראשי לרכיבה מאתגרת נוספת בדרכים כפריות. הנוף סביבנו היה מנוקד מבנים ובתי מגורים צמודי קרקע, חלקם ישנים מאד וצבועים בשלל גוונים. היו בהם רבים המקורים בגגות רעפים אדומים. היו בתים סמוכים מאד לכביש הראשי כאילו, חצה אותם לשניים. סוף האביב ותחילת הקיץ אותת בשלל גווני ירוק וצהוב: צמחיה עשירה וצבעונית, עיטרה את אדני חלונות הבתים ואת הערוגות לאורך המדרכות והכיכרות בנתיב הנסיעה. בשטחים המעובדים, נמתחו שורות של כרמי גפנים (צרפתים… לא ?) ושדות תירס כשטיחים עד האופק צבעו בירוק את החללים בין הבתים והשרו אווירה כפרית ומיוחדת. ניחוח שונה ומשכר עמד באוויר.
החיבור שלנו ביחד עם האופנועים בתוך הגלויה המצוירת הזו והכל-כך אמיתית, חיה ונושמת. חלום חי המרחיב את בית החזה, מעצים ומחסיר פעימות עמוק בתוך הלב. שלחנו תנועות ידיים משתאות זה לזה, בהתרגשותנו לנוכח היופי הפשוט והמדהים, ליבנו עלה על גדותיו לנוכח המראות סביב.

חזרנו לכביש הראשי ולראשונה העיר באזל, על השלטים ואוטוטו פגשנו את שוויץ. חצינו את הגבול לשוויץ והמשכנו עם כביש E25 עד למחלף שהוריד אותנו לתוך באזל. השעה היתה כבר 17:00 והתחלנו בחיפוש אחר בית מלון. זוכרים את חגיגות ליל אמש…? אז, גם פה הכינו חגיגות…פסטיבל קונצרטים בעיר. תיירים גרמנים הציפו את העיר ונשכבו על כל המיטות הפנויות. שעתיים של סיבוב מתיש ב- 12(!) בתי מלון בעיר העלה חרס. בבית המלון האחרון (השייך לאותה רשת של המלון בו שהינו בלוקסמבורג) ביקשנו עזרה (Please Help…) ומצאו עבורנו מקום לינה בלוצרן, המרוחקת 96 ק"מ מבאזל. מנוחת לוחם קצרה, עדכון שולה בפרטי היעד ויאלללללה  לדרך. תדלוק ביציאה מהעיר ופרארי באדום בוהק נעמדת מאחורינו לתדלוק (כמה מרשים וסקסי…) ראינו בכך סוג של סוכריית ניחומים.
13 ק"מ לפני היעד נשבר ענן כועס ומלא בנוזלים מעל ראשינו וליווה אותנו עד לפתח המלון בלוצרן. רטובים ונוטפים כמו רשת דייגים ברגע משיכתה מהים, החנינו את האופנועים במגרש החנייה ונכנסנו למלון. קיבלנו את החדר המיוחל (ושוב, ללא אינטרנט…), מקלחת מהירה ויצאנו לבילוי לילי קצרצר ובעיקר כדי ללעוס משהו במרכז המסחרי הקרוב אלינו.
שבעים, עייפים ומותשים לאחר יום רכיבה מתיש ונשפכנו למיטות.

גם בבוקר הגשם לא הפסיק לרדת. מתחנו את ארוחת הבוקר והתעכבנו מעט, מתוך תקווה לשיפור במזג האויר. אך כלום. הגשם המשיך. האמת… מבאס!
ושוב לביגוד הצוללנים; לבושים ואטומים יצאנו לכבוש את העיר והמדינה. היעד להיום, סירמיונה, איטליה.
למרות הגשם המעצבן, רכבנו לסיבוב היכרות והמשכנו דרומה על כביש E25 לכיוון לוגאנו. תמורת כ- 30 ק"מ נוספים של רכיבה, החלפנו את הנוף המישורי בנוף הררי שנשק לאגם רחב ידיים ומלא עד גדותיו. מזג האוויר השתפר והגשם פסק. ולראשונה מאז נורבגיה, חזרנו לרכוב בתוך מנהרות. לעיתים מסודרות זו אחר זו (נושמים אוויר לשנייה… ונכנסים מיד לבאה בתור). הארוכה שבהן הייתה 17 ק"מ (באר-שבע להבים – מתחת לאדמה…- מדהים). תנועת כלי הרכב הנכנסים לתוך המנהרה והעומס בתוך המנהרה מווסתים ע"י רמזורים בכניסה וניידת משטרה הממתינה בצד. בשונה מחדרי הקירור בנורבגיה, כאן, המצב הפוך; נכנסנו למנהרה עם בגדי הסערה מניילון והחום היה ממוזג ונורמאלי. אך לאט, תוך כדי רכיבה בתוך המנהרה מזג אוויר החל להתחמם וגלים של חום וזיעה הציפו אותנו. המשכנו בתוך התנור המחומם כשאנחנו מתבשלים לארוחת גורמה.17 ק"מ הבוערים ביותר שרכבתי מעודי, ואפילו רכיבה בחום יולי אוגוסט שלנו לא משתווה למה שחווינו. ביציאה מהמנהרה עצרנו בתחנת הדלק הראשונה והתפשטנו לגמרי "מהתנור הבוער". בתחנת הדלק פגשנו כמה יצירות מוטוריות ושתיים מהן מדגם פרארי במצב מושלם ומעורר קנאה, שייכות למועדון החמש השוויצי.

מנוחה והתרעננות וחזרנו לכביש המונח ומתפתל בעמק, בינות להרים הנישאים אל על והצבע הירוק העז הבוקע מתוכם. שלג עדיין בצבץ לו בפסגות ההרים הגבוהים ומפלים ספורים שטפו זרמי מים. עיירות קטנות מפוזרות בתוך העמק משולבות באיזורי התעשייה המקומית המתפתחת בו. מחלף לוגאנו וירדנו לעיר. על הכוונת, לק מקורר להתרעננות של  Ice Cream מקומי ב- Centre. רכיבה עירונית בעיר יפה וססגונית ועם הרבה אופנועים שנעים בכבישים. החנינו את האופנועים על המדרכה (כי ככה, כולם עושים…אז גם אנחנו) ויצאנו רגלית לתור אחר גלידריה מקומית. התיישבנו באמצע המדרחוב ושלושה גביעי גלידה בחמישה טעמים שונים (ועם קצפת כמובן…) מצאו את דרכם אל קיבתנו. העיר המשיכה בשלה עם שגרת היום ואנחנו בדרכנו להשתלב בתוך ההמון, לחוש ולנשום את אווירת המקום. חופש, שלווה ורוגע אפיינו את המדרחוב. תושבים בעבודה, בקניות, באכילה, טיילו להנאתם חלקם עם כלביהם. המשכנו בטיול בעיר והגענו אל המרינה. ברווזים וברבורים שייטו חופשי במים ובינות לסירות. פופקין החליט, שהם רעבים ותרם את הסנדוויץ' היומי (וזה לא כשר…) לארוחת הצהריים, הברבורים אכלו ממש מכף ידו.

ביי ביי ללוגאנו והלאה לאיטליה. קדחנו עוד שתי מנהרות ובמרחק 20 ק"מ מהעיר, חצינו את הגבול. המשכנו את הרכיבה בדרכים כפריות. הפעם אנחנו באיטליה. שלוש מדינות ביום אחד, כמו שלוש תמונות שונות ומיוחדות. הכפרים האיטלקיים בואכה Menaggio נראים שונה ואחר : בגוונים, בארכיטקטורה, בצפיפות, בתרבות ובפשטות המרהיבה. הרחובות צרים ומחושבים לשני רכבים בדיוק, עם מילימטרים ספורים בין המראות. הקירות החיצוניים של המבנים, נמצאים בסמוך מאד לשוליים והקו הלבן נושק לקיר. דלתות הכניסה לבתים משיקות לכביש הראשי ומבואת כניסה מינימליסטית מפרידה את בעל הבית מהכביש הראשי. צמחייה ירוקה ועשירה צומחת למרגלות הבתים ועד האגם. מכוניות נוסעות מהר כמו באיטליה ורכבי מיני קטנים, נמצאים בכל פינה. עצירת מנוחה בסניף של ב.מ.וו מקומי מעורר התפעלות, שוטפים את העיניים ממבחר הכלים והציוד בחנות וכמעט, שמתבצעת נסיעת מבחן על 1600GTL.

הנסיעה בתוך הכפרים גזלה זמן ממושך בגלל הכבישים הצרים והתנועה ההערה. 41 ק"מ = שעה של רכיבה.
פאב מקומי של גמלאי איטליה מושך את עיננו ואנחנו עוצרים למנוחה. שתייה קרה לפי הזמנה מגיעה בתוספת חטיפים. ספרדית, איטלקית ואנגלית מהולים האחד בשני וחוויות וצחוקים מבית הגמלאים, ממלאות את החלל. ההווי המקומי קסום ואותנטי ואנחנו נושמים עוד רגעים, בשגרת היום המקומי. המשכנו לטפס צפונה במעלה האגם, עד ל- Sorico ומשם דרומה, מזרחית לאגם לכיוון Lecco. רכיבה של 120 ק"מ על הכביש המהיר A4 הביאה אותנו לעיירה Sirmione השוכנת על שפת אגם Garda.
שני סימיונים רכובים על אופנוע מובילים אותנו לצימר מקומיB&B .
21:30, צלצול בפעמון הכניסה ואנחנו לוקחים את החדר המיועד לשלישייה.
מקלחות וכביסה ביד, מסיימות את יום הרכיבה הארוך והמהנה.
אז, לילה טוב לכם, מתחנת השידור בסימיונה
וסליחה על האיחור.
איציק.

——————————————————————————————————————————————————

ערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאיציק, מיכאל ואורי

——————————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 3 תגובות, הוסף תגובה    

מדבריות אוסטרליה ה"הארד קור"

צחי טוחן דרכי עפר, שורד בתוך מיתוס של נטישוּת וקושי. יוצא מהצד השני … ומבקש עוד.

הצג את הוראות הגעה אל Urandangi Hotel, Queensland, Australia במפה גדולה יותר

אחרי עוד זריחה מהנה ליד אולורו. יצאתי חזרה צפון מזרחה, לכיוון אליס ספרינגס. בימים האחרונים הבנתי שיתכן ואצטרך להניח בצד את תוכניתי המקורית, לרכוב מאליס חזרה צפונה, מרחק 500 ק"מ, ואז מזרחה על דרך בארקלי Barkly Hwy, אחת המשעממות בסביבה אך היא הדרך הסלולה היחידה המחברת בין הטריטוריה הצפונית (N.T) לקווינסלנד QLD.
קצת קשה להבין, אך הביטוי לנטישותן של שתי המדינות/טריטוריות העצומות האלה בא לידי ביטוי בעובדה שהן מחוברות ביניהן בכביש אחד בודד. תוך חיפוש במפה, מצאתי את "כביש פְּלֶנטי" Plenty Highway משמעות השם, הוא חיבור בין שתי מילים מאד אופטימיות; "כביש" ו"שפע". אך המציאות ממש רחוקה מכך. כשעצרתי באליס נכנסתי לתחנת המידע לשאול עד כמה פלנטי יכול להחליף את ציר הברקלי שהחלטתי לא לעלות אליו. מנהל המקום ששמע על כך העלה על פניו חיוך כששמע שאני מתכוון לעבור את הדרך על אופנוע. "לא מומלץ אלא אם אתה על רכב 4X4  עם מרווח גחון ענק. מדובר במסלול שרובו חול וסלעים…" מסיבה כל שהיא לא ממש האמנתי בבחור הזה שהיה לבוש חליפה ישוב בחדר ממוזג, רחוק 300 ק"מ מהמסלול המדובר…ובכלל, נראה כי יש סיכוי קלוש שהוא עצמו היה אי פעם בחייו על הציר הזה.

[youtube url=http://www.youtube.com/watch?v=b_P6rbCKGPo]

החלטתי איפא להגיע לקצה הדרך ולחפש תשובות אמיתיות בקרב תושבי המקום וכאלה שעברו בה לאחרונה.
העצירה הראשונה שלי היתה בגֶ'מְטְרי Gemtree הנקודה המקסימה הזו, היא אחד מחניוני הקראוונים הנעימים שפגשתי בדרך. היא מבודדת והכל עובד על גנרטורים. ללא שום עיר של ממש ברדיוס של מאות קילומטרים סביב והבעלים מכניסי אורחים אמיתיים בנשמתם. המקום נקרא כך בשל העובדה שהאיזור כולו מכוסה באבני חן מסוגים שונים ויש המגיעים לכאן לכמה ימים או שבועות, כדי לחפש ולאסוף לעצמם סוגים שונים של אבנים כאלו. קימפנגתי בקצה החניון והחלטתי כי למחרת אצא לנסיעת מבחן, לבדוק מה טיבה של הדרך המצפה לי בהמשך.

למעלה: עצירה וחניה בג'מטרי

בעלי החניון שחצה את דרך ה"פלנטי" מדי פעם, דווקא תמך ברעיון הרכיבה עליה באופנוע: "הרעיון בהחלט במקום אך, זו תהיה רכיבה לא קלה, תנאי הדרך משתנים במהירות מחול אדום ועמוק, למשטחי חצץ מחוספס וחד…" אך הדרך הזו מייצגת באופן המובהק ביותר את המושג "אָאוּטבָּק". חבל ארץ פראי, אבק אדום, חוות ענק ומיתוס עירוני מוזר הנקרא "אורות מין מין" Min Min Lights.
היה ברור לי כי מאחר ויש רק תחנת דלק אחת במרחק 210 ק"מ, אצטרך להצטייד בדי דלק לשאר 350 הק"מ שמחכים לי בהמשך עד לתחנה באורנדנג'י Urandangi.
כאשר שאלתי את כרמל, מנהלת החניון (וכן, היא יודעת על הר באותו שם בישראל…) אם יש מצב לבקש עזרה באחת החוות הפרטיות לאורך הדרך – רק במקרה… – היא הזכירה לי, כי מדובר בחוות בגודל של מיליון (!) אקר כ- 10,000 קמ"ר וכדי להתקרב אל אחת כזו מדובר בסטייה של עוד 60-80 ק"מ מהציר. עדיף להשאר ליד האופנוע על הדרך, עד שמישהו יעבור.

לאחר יום בג'מטרי ושיטוט רכוב בסביבתה, הייתי נכון להמשיך. למחרת בבוקר התעוררתי מוקדם, ארוחת בוקר מהירה ולאחר פרידה חמה מבעלי המקום, יצאתי לחווֹת את ה"פלנטי".

30 הק"מ הראשונים היו סלולים, אך מייד אחר כך הפכה הדרך לעפר, מכוסה באותו "קורדרוי"- תלמים רוחביים. שניתן למצוא כמעט בכל דרך עפר בעולם (הדבר נובע מנסיעת רכבים כבדים עליהן. מאחידות גודל הצמיגים שלהם וקצב פעילות הבולמים). האופנוע רעד וקיפץ והרגשתי כאילו אני בתוך מערבל ואז, בבת אחת הכל השתתק, הרעידות נפסקו והדרך הפכה לחול אדום וטובעני ופתאום שינתה תכסית והפכה לסלעית/חצצית – כמו לרכוב על משטח סכיני קצבים חדות. בקטע מסויים, הרגשתי כי הצמיג האחורי מתנועע מצד לצד בחופשיות. חשבתי כי מדובר בתקר. עצרתי בזהירות תוך הנחה זהירה של הרגלים לצידי האופנוע. אך כשפניתי קלות לנסות ולזרוק מבט לכיוון הגלגל האחורי. איבדתי שיוו משקל והאופנוע נפל הצידה, לתוך האבק העמוק והרך. בהמשך 7 שעות הרכיבה שביליתי ב- 210 הק"מ של הקטע הזה, מצאתי עצמי מניף את האופנוע כמה פעמים. הגעתי לתחנה בה עצרתי לחנית הלילה The 210km from Gemtree -> Jervois Station (avg speed 30km/h).

תחנת ג'רבויס Jervois Station השוכנת כ- 350 ק"מ צפונית לאליס ספרינגס, היא אחד המקומות המבודדים ביותר שניתן למצוא באוז. מדובר בחוות בקר פעילה, בגודל 2,750 קמ"ר. כשהגעתי, השמש החלה לשקוע. שילמתי 5 דולר עבור מקלחת חמה ופינה נעימה להקים בה את האוהל שלי לפני חשיכה.
הלילה היה שחור כקטיפה ושוב, חדות מראה הכוכבים שנדלקו מיד עם שקיעת השמש, היה מחזה מרהיב ומרגש.
למחרת בבוקר, לאחר התדלוק, ביקשתי רשות להכנס ל"בית-הספר האלחוטי" “School by Air” המקומי. משהו שזרק אותי 30 שנה לאחור. ילדי המשפחה שהמקום בבעלותה, לומדים בצריף קטן בחצר האחורית, בעוד המורה נמצא באליס ספרינגס. 350 ק"מ משם. זה הזכיר לי סצנה מ "גבי ודבי" Gabi & Debbi שבעזרת שרביט הקסמים שלהם, נחתו בחווה מרוחקת שכזו ופגשו בילדים שלמדו כך, דרך גלי הרדיו. כיום הילדים לומדים בעזרת צלחת לוויין המספקת להם קישור לאינטרנט וכמובן הרבה יותר אפשרויות קבלת ידע ומידע מבעבר. (כן, לא צריך להרחיק למקום נטוש שכזה; יש היום הרבה ילדים שחיים במרכזי הערים הגדולות וחווים אותה בדידות. רוב הקשר שלהם עם העולם החיצון, מתקיים דרך האינטרנט ודומיו…). בית החווה כולל מתחתיו מקלט. הוא נבנה על ידי הממשלה ב-19 חוות בשנות השישים של המאה הקודמת. בתקופה ההיא אוסטרליה היתה משולבת בתכנית שיגור לוויינים גדולה. שעיקר פעילותה התרחשה במרכז אוסטרליה. הטילים ששוגרו מאיזור השילוח וומרה Woomera, היו באורך של 32 מטר ובמשקל 105 טון החתיכה ואף שהם שוגרו מעל איזורים נטושים ממש, הם היוו סכנה לתושבים המעטים מעצם טבעם ליפול מדי פעם ולהתרסק אל תוך המרחבים האלה.
לאחר בדיקת האופנוע – רק כדי לוודא שהכל מחובר למקום, לא ניזוק או אבד לאחר הרכיבה האגרסיבית של היום הקודם – מצאתי שהכל פיקס, פרט לכמה חתכים בצידי הצמיגים, שנגרמו מאותם קטעי דרך מרוצפי אבנים חדות. כללית, הצמיגים היו עדיין במצב מעולה ולמזלי הכנסתי לתוכם בנוסף פנימיות איכותיות לפני יציאתי לדרך.

יצאתי מהחווה תוך הערצה לאנשים שחיים במקום שכזה. אלה אולי התנאים הקיצוניים ביותר לקיים חוות בקר ואין לי ספק, כי לשם כך נדרש אופי נדיר בקשיחותו. בקיץ, החום ממריא ל-50 מעלות צלזיוס ובחורף, הקור מקפיא. שנות בצורת הן דבר שבשגרה ובשנים האחרונות מדובר בשטפונות עוצמתיים. אך אי לי ספק כי הבדידות, היא הדבר הקשה ביותר שיש להתמודד איתו במקום שכזה.
המשכתי לרכוב בבדידות מזהירה ומזככת, מקשיב למוסיקה ונהנה מהדרך הקשה שכבר התרגלתי אליה במובנים מסויימים. כעבור עוד 220 ק"מ של חול וסלעים, הגעתי לקצה של ה"פלנטי". עליתי על דרך שדמתה יותר לשביל עיזים. באחת העצירות פגשתי בוקר מאחת החוות באיזור (משהו צנוע בגודל כחמישה מילון דונם…). הוא יצא מה 4X4  שלו להפסקת עישון וסיפר שהשנה הקדימו את איסוף הבקר. חתיכת פרוייקט. לצורך כך הם מפעילים כמה סוגי אמצעים הכוללים; רכבי שטח, מטוסים קלים ומסוקים, טרקטורונים, אופנועים (רובם DR650) ורוכבי סוסים.
לאחר חציית הגבול לקווינסלנד, תנאי הדרך השתפרו מאד וכעבור עוד 50 ק"מ, הגעתי לאוראנדאנג'י Urandangi.
הישוב הקטן הזה שהוקם בשנת 1885, היה בראשית דרכו לא יותר מחנות כלבו קטנה על אם הדרך. לאורך השנים, המקום התפתח ובשנת 1920, כבר היו במקום שתי חנויות, מלון קטן, מועדון ריקודים, סניף דואר ותחנת משטרה וכמובן מספר מועט של תושבים.. המקום הפך לנקודה חשובה על צירי המטיילים ומסלולי העברת הבקר. היום מספר התושבים הוא 4 ומלון אוראנדאנגי הוא תופעה רחוקה שנות אור מכל מה שנחשב אצלכם לפירוש המושג "מלון". אך זה גם היופי שבו. הוא משמש גם כפאב העיירה, חנות הכולבו, מסעדת מזון מהיר ואולם התכנסויות. והכל מנוהל בידיה של גברת אחת בת 70 בשם פָּאם, המשכירה חדרים למי שמגיע לכאן ומחפש מרגוע לעצמותיו :-).

למעלה: פאם

בעקבות איזה תקל עם בחור אבוריג'יני בלילה הקודם, המשטרה הוזמנה למקום והפאב היה סגור באותו ערב. פאם, די שמחה לקבל ערב חופשי מהגשת משקאות ובילינו את הערב בפטפוטים בחצר האחורית. אחר כך היא הכינה ארוחת ערב, כשלפתע תפסתי כי זו הפעם הראשונה מאז יצאתי לדרך, בה זכיתי לארוחה ביתית של ממש. לאחר שהרגשתי נוח יותר שאלתי אותה: "פאם, מה הביא אותך לחיות בחור שכזה בסוף העולם. לגמרי לבד בסביבה עויינת שכזו?" והיא ענתה: "כל חיי רציתי להיות בעלת פאב במקום נטוש ורחוק ועכשיו אני חיה את חלומי!"

כרגע אני עדיין בקווניסלנד ורוב הדרכים המחכות לי מחר, היו מוצפות בעת שיצאתי מסידני לדרכי לפני 48 ימים. אני מקווה כי הרכיבה מ"הרון" תהיה קלה יותר מזו שחוויתי ב"פלנטי" כי הייתי מותש אחרי 500 ק"מ של דרכי חול וחצץ.

בהמשך, לתוך האאוטבק של קווינסלנד על כל סיכוניו.
יאללה.
ZAC

למטה, ממש בקצה הפוסט: תזכורת התכנית המקורית. מסידני עם כיוון השעון. כרגע אני בנקודה המצויינת במעויין אדום.

———————————————————————————————————————————————–

תרגם וערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שייכות לצחי.

———————————————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה    

הי דרומה לגרמניה ושלום למעבורות.

תחושת סוף מסלול והכרה בשכרון ההצלחה, מבעבעים מבפנים.

הצג את הוראות הגעה אל Köln, Deutschland במפה גדולה יותר

פרק 21
בוקר אור לשולה… אחרי יום ארוך, מייגע ורטוב כהוגן. ללא חליפות סערה וחשופה לגמרי עברה שולה בשלום את זעם העננים. ללא ספק ראויה לשבח. הבוקר היא יבשה אף יותר, אחרי שחוממה עם פן לשיער ומוכנה לעוד יום ארוך במיוחד. צריך להשלים את הפערים – כמו תמיד.
הבוקר מתחיל להתעורר עם כמות עננים דלילה וראות טובה יחסית ואנחנו כרגיל מפתחים ציפיות ליום יבש… הנוף הנשקף למרחוק מצויר באופק מרהיב ומרשים בגווני עננות, שמש, מים ואויר נקי וצלול – חופש ושלווה אמיתית לגוף ולנפש. התארגנות מהירה ביחד עם תפילת הדרך, מתודלקים עוד מאמש ובשמונה וחצי מתחילים את הרכיבה לגרמניה, ואני מזכיר לכם – אנחנו בשבדיה.
מזג האויר מחייך והתנאים לרכיבה מזמינים. יבש יחסית על הכבישים ואנחנו נותנים בגז לעוד יום רכיבה גדוש, כ- 650 ק"מ.

רכיבה מבנה מהירה מיומנת ושגרתית בכבישי E4  (ואפילו יש כאלה שמעזים לעקוף אותנו בנתיב השמאלי…) . בתדלוק ראשון, פגשנו שני נהגי קורבט וקבוצת רוכבים (סוזוקי ויסטרום 1000 הראשון שראינו לאורך המסע…),  שהגיעה מאיטליה ובדרך לנורדקאפ (ואיזה כייף , שהיינו שם לפניהם…). קצת חוויות, רשמים ותמונות וממשיכים הלאה.
ורק 20 דקות של רכיבה ומי מגיע ? מר גשם כמובן. עצירה מהירה מתחת לגשר הראשון בנתיב הנסיעה "ועולים על ניילונים"… עוד כשעתיים מהנות ורטובות של רכיבה ואנחנו מגיעים למעבורת בנמל Helsingborg שתפליג איתנו לדנמרק. זו אמורה להיות המעבורת שלפני האחרונה להיום ובכלל. על המעבורת פגשנו זוג נוסף עם זוג אופנועים, כן, לכל אחד/ת אופנוע משלו/ה.
שניהם רכובים ומדוגמים על BMW1200GS (כמה לקנא…).

מעבורת קצרה של 20 דקות מעבירה אותנו משבדיה לדנמרק. עלינו על כביש E47 ומתחילים לחצות את האי לכיוון גרמניה. הנוף משתנה כליל, העצים בצידי הדרך נעלמו ונדחקו הרחק לאופק (איי שם…) מישורים רחבי ידיים וירוקים פרושים מצידי הכביש הראשי, כמעט ואין עליות וירידות והכביש נמתח במישור אינסופי ואנחנו אתו ועליו. הגשם מגיח ונוגח לפרקים ואנו מספיקים להתייבש עם הרוח עד לפעם הבאה שהוא פוגש בנו. רוחות עזות מנשבות ללא הרף ומטלטלות אותנו מצד לצד. בעקיפת המשאיות אנו נשאבים פנימה ובסיום העקיפה כאילו ונפלטים מקנה של תותח. הגוף כולו נאבק ברוחות ומנסה לתקן את הפעולה עפ"י החוק השני של ניטון…כמאסף, אני מביט מאחור בשני חברי הרוכבים "עקומים" עם הידיים והישבן בחוץ. השיחים ו"הדשא הגבוה" מוטה לצד באופן תמידי.

שימו לב לשרוול הרוח, כמה הוא אופקי. על הדרך בצענו מספר הפסקות מנוחה –  המאמץ והעייפות ניכרו אצל כולנו. הפסקת קפה ושוקו חם עם הפרחים ליד ותדלוק בתחנת דלק, הפגישה אותנו עם שני הארליסטים האחד מהם, עם צ'ופר לפנים באורך קילומטר (איך אפשר לרכוב כך…).
המשכנו ברכיבה לאורך המישורים הענקיים ובכביש הרחב והמהיר המונח בתוכם. בדרך רכבנו על גשרים הנראים כאילו חוצים אוקיינוסים והמטפסים אל על ויורדים שוב בצד השני, חלקם גשרים קשתיים ובאופק מימין ראינו את אחד הגשרים עם הקשתות שהוא הארוך ביותר בדנמרק. הגשם הלך ופחת ככל שהדרמנו בטיסה ישירה אל המעבורת האחרונה.
הגענו על ה"קשקש" לנמל Rodbyhavn לנתיב מס'1 הסגור והמיועד לאופנועים בלבד. המעבורת במרחק 20 מטרים מאתנו ומתחילה להרים עוגן ואז, מסמן לנו העובד בנמל, בתנועת יד מהירה; "בואו בואו"… פתיחת מצערת מהירה והופ אנחנו על האנייה. נקשרים היטב לרצפת החניון ויוצאים לחגיגה על הסיפון האחורי.

14 מעבורות עד עתה וזו המעבורת האחרונה שלנו במסע הזה וגם עבור שולה, זו הפעם האחרונה שהיא מנווטת על הים. נגמרו ההפלגות והקילומטרז' הימי. שמחה ואושר ניכרים מכול עבר, אנחנו על האדמה. מביטים לאחור כל אחד בדרכו שלו, על מה שהספקנו ב- 9,000 הקילומטרים האחרונים. סיפור הגשמת החלום הולך ומסתיים ודברים נשארים אי-שם מאחור, להמשיך בעיסוקם… ואתנו, כל אותן החוויות והריגושים, שאספנו לתוכנו ב- 22 הימים שחלפו, נצרבו עמוק. ההרגשה הפנימית מלאה כרימון, הסיפוק אדיר ממדים והאושר מנצח ובגדול. קפצנו, שרנו וצהלנו עם ההרגשה העילאית והקסומה, שעשינו את זה.
40 הדקות האחרונות של ההפלגה הורידו אותנו על אדמת גרמניה. כמה נחמד לחזור שוב ליורו ולהפסיק לשלם עמלות המרה בכל מדינות סקנדינביה ורוסיה.
עולים שוב לכביש E47 לכיוון העיר Lubeck השלט האחרון מבשר לנו 30 ק"מ לעיר. התחלנו לחפש מקום לינה בעזרתה האדיבה של שולה. מרבדי פרחים אדומים פרושים על משטחים רחבי ידיים קיבלו את פנינו. הגענו לפנסיון מרשים על שפת המים באיזור קייט ונופש. קיבלנו שני חדרים האחד לפופקין והשני לזוג אורי ואיציק, (אליאן, תתחילי לדאוג…יש לך מתחרה…). ארוחת ערב/לילה, סיבוב קצר בחוף, ולמיטות לא לפני מקלחת חמה ומפנקת.
הבוקר הפציע מוקדם ואנחנו בשש וחצי, כבר על הרגליים ומתארגנים ליציאה.

המנה היומית להיום עומדת על כ-500ק"מ. לאחר ארוחת הבוקר ותפילת הדרך, יצאנו לסיבוב אופנועים בחוף. 430 ק"מ של רכיבה בכביש המהיר לכיוון דרום מערב, לגרמניה, מביאים אותנו אל העיר Koln. על מד המרחק נרשמו  10,123 ק"מ (בהחלט מרשים, לא?) ושוב, בעזרתה האדיבה של שולה, הגענו ל- Hotel Regina הממוקם באחת השכונות בעיר ליד מרכז מסחרי גדול. מגרש חנייה פרטי ושמור לאופנועים ואינטרנט מקולקל. התארגנות של שני השפים המקומיים לקניות מצרכים בסופר הוביל לארוחת ערב מגוונת – ספגטי, סלט ירקות, טונה ומרק ירקות.

מחר אנו ממשיכים לרכוב דרומה ובדרך חזרה הביתה.
נותרו עוד כ- 2000 ק"מ לספוג חוויית מסע. בשבוע האחרון למסע, ננוח מעט, נרכוב קצת פחות ("רק" 350 ק"מ ליום…) ונטעם את אווירת אירופה בארבע המדינות הבאות שנבקר.
בפרק 22 נספר לכם על החוויות, המראות והחגיגות מלוקסמבורג.

לילה טוב וחלומות פז,
איציק.

נ.ב.
לשאלותיכם הרבות בדבר התגובות?
בכל ערב ללא יוצא מהכלל, כשאנו מגיעים למקום הלינה הדבר הראשון שאנו עושים:  קריאת התגובות והתמיכה שלכם באתר (בהנחה, שיש לנו אינטרנט).
תודה לכולם מכולנו, על המילים המחבקות, התמיכה והפרגון לכל אורך המסע!

——————————————————————————————————————————————————

ערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאיציק, מיכאל ואורי

——————————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות   ·   יש 4 תגובות, הוסף תגובה    

אומרים שאלה החיים: לרכוב על אופנוע. לגור בבקתה על החוף

השועלים גילו שלווה מהי ותרבות נפנופי שלום. ושאי אפשר בלי בנק שממיר כסף…

הצג את הוראות הגעה אל Storfossen, Norge במפה גדולה יותר

פרק 15

הבוקר נפתח עם שמש קייצית של ממש, תכול בהיר בשמיים, נקי וצח ואין אפילו זכר לאותם עננים מאיימים מימים קודמים, (הלוואי ויישאר כך עד שנעזוב את נורבגיה… ביקשנו זאת בתפילת הבוקר, לא יזיק נכון ??? ), מתעוררים במרחק כמה צעדים משפת המים ונושמים את אויר העולם. איזו שלוה לנפש!
15 יום בחו'ל  – ומחצית מהמסע כבר מאחורינו, זוכרים את הספרה 3?
אז, רשמו לפניכם 5345 ק"מ טבין ותקילין רשומים על מד האוץ.
08:00 ואנחנו על האופנועים בדרך ל- Chek out על המים, אפילו לא ירדנו מהאופנועים, מסרנו את המפתח לבעל המקום וישירות לתחנת הדלק. קצת בנקים על הבוקר (נגמר הכסף הנורבגי… אמרתי כבר יקר בנורבגיה ?) וקניית כרטיס למעבורת, צריך להיות שם 45 דקות לפני ההפלגה.

רכיבת בוקר עירונית בסביבה תחבורתית דלילה יחסית לשעות בוקר (כאן, מתחילים לעבוד מהשעה 09:00 …)  והמתנה של כמעט שעה וחצי למעבורת, בזמן הפנוי, איך לא? תופסים תנומה קלה על ספסלי הישיבה.
העיר Bodo מתעוררת בנינוחות השלווה הנורבגית. אוטובוסים מתחילים להרעיש "ולעשן". עובדי נמל פורקים סחורה. מלגזות מתחילות לנוע ורוכבי אופניים בדרך לעוד יום עבודה. היום מתחיל לו, בקצב המיוחד שלו. מזג האוויר נפלא, השמש בשמיים בשנית ונראה שהולך להיות לנו אחלה של יום יפה.
המעבורת מגיעה באיחור של שעה, מגרש החנייה מלא במכוניות ואנחנו האופנועים היחידים בדרך לאי Moskenes. המעבורת פורקת את ביטנה, משאיות ענק עם נגררים מבהיקות ומצוחצחות (כאילו יצאו מקארוואש…) עמוסות סחורות. יוצאות לחלוקה יומית ואנחנו , ראשונים בשורה, תופסים את מקומנו בבטן המעבורת, נקשרנו היטב לרצפת החניון ועלינו לקומת סיפון הממוזג. התארגנות מהירה עם המחשב ומצליח להתחבר (ללא תשלום…) לרשת ציבורית על סיפון המעבורת .
הצלחתי לשלוח רק שני מיילים ובזה נגמר ונעלם לו האינטרנט… (כבר שלושה ימים שאנחנו לא מחוברים לאינטרנט מה שאומר, שיהיה לכם הרבה חומר לקרוא ולעיין בהמשך…).

זוכרים את טובי השבדי? קיבלתי מייל ממנו היום. התרגשות מיוחדת, ליצור כך פתאום קשרים באמצע החיים. הרי, זה לא היה יכול קרות, אם לא הייתי מגשים את החלום…??? חומר למחשבה…
התמקמנו בקומת הסיפון המפנקת, המעבורת משחררת חבלים ומתחילה בהפלגה. עוזבים את העיר והאיים הקטנים שסביב לה והים מתחיל להקיף אותנו מכול עבר ובקושי רואים את האופק.
ארבע שעות הפלגה ועוד שתי שעות המתנה – הן הרבה שעות ללא רכיבה.
הזמן נוצל לתנומה ו/או אולי תוספת שעות שינה. והיום הצטרף לחגיגת החרופ (של אורי כמובן…) מתחרה חדש –  פופקין.
ושוב, בפוזות ותנוחות חדשות בלב-ים הכוללות רעש חרישי (לא נעים מהנוסעים האחרים….)

14:00 – תחנת הירידה באי – Moskenes. המכוניות יוצאות ראשונות ואנחנו אחריהן. ריח חזק של דגים מקדם את פנינו בגלישה אל הרציף. עיקר עיסוקם של תושבי המקום, הוא דיג ואת הדגים הם תולים על מתקני עץ לייבוש, הריח חזק עד כדי כך, שהוא מזכיר לנו שוק דגים בארצנו. מבט ראשוני על התפאורה החדשה הנגלית לעינינו, מזכירה במעט את כפרי הדייגים ביוון – בתים לבנים וחד קומתיים, סירות דייג, מסעדות דגים, חנויות מזכרות ועוד… לוקחים ימינה וצפונה לכביש E10 ומתחילים את רכיבת היום באיחור של כמה שעות – לפנינו, 368 ק"מ.

תוך כדי רכיבה מתגלית נורבגיה אחרת, התפאורה העוטפת את האי Lofoten שונה כל כך ממה שהכרנו עד כה. מרחבים פתוחים ושטוחים, צמחיה נמוכה מאד, מעט עצים בצידי הדרך ובגובה העיניים, הכל מכוסה בדשא ירוק המגיע ממש עד פסגות ההרים, שלג מפוזר כמו סוכר על עוגה, בפסגות ההרים הגבוהים. כל הנוף הזה משולב בחופים מרהיבים ומרשימים, נקיים להפליא, מרופדים בחול דקיק וזח (חתולים וכלבים עדיין לא ביקרו בו… וגם לא זפת…), פשוט מבריק ומצוחצח כמו אחרי ספונג'ה. אומנם השמש בשמיים, אך עדיין עבורנו, היום קר מאד. תושבים מקומיים משתכשכים ונהנים, המחזה והתמונה הזו – שמש, ים ושלג, כאילו לקוחה מסיפורי האגדות. אני צובט את עצמי ושואל אם אני חולם?
ואכן כן ! זה אמיתי כאן ועכשיו! תגידו…??? הרי הלכנו במדבר 40 שנה… לא יכולנו כבר, להגיע עד לכאן ???
עוד ועוד מראות ונופים עוצרי נשימה, חולפים על פנינו ככל שאנו ממשיכים ברכיבה. עד כדי, שאנו מסיטים את האופנועים לשולי הדרך לעצירה מוחלטת. צריך לנשום עמוק. להרגיש ולגעת במקומות האלה, אין דברים כאלה…
גשרים מעבירים אותנו מקצה אחד של אי למשנהו, ואפילו בחלקם (אלה עם הנתיב אחד) יש רמזור לפני העלייה והחצייה של הגשר.
את ארוחת הצהריים המאוחרת אנו מקנחים בקיוסק מקומי עם לחמנייה חמה של המבורגר ובתוכה ? ניחשתם… Fishburger מטובל ברטבים וסלט ירקות עשיר, מממממ טעים מאד למי שצמחוני…
הכביש נוח, רחב ומתאים לרכיבה במהירות סבירה, כזו המאפשרת לגמוא את הקילומטרז' המתוכנן.

שתי טעימות נוספות מנורבגיה שעדיין לא חוויתם איתנו :
לראשונה אני קורא : דשא על הגג – בכל רחבי נורבגיה וכמעט בכול דרך בה רכבנו ראינו מבנים, שהגג שלהם מכוסה בצמחייה –גגות אלה משמשים כתחנות אוטובוס, תאי דואר בחלוקה מקומית, אחסון לפחי אשפה ואפילו בתי מגורים.
לשנייה אני קורא : אחוות אופנוענים – לכל אורך הרכיבה, החל מגרמניה, חלפנו על פני מאות אופנועים בנתיב הנסיעה הנגדי, תוך כדי, כשחולפים האחד על פני השני ולא משנה באיזו מדינה רכבנו, מבוצעת באופן אוטומטי הרמת יד שמאל להיי. לא מכירים ובקושי מבחינים בפנים, אבל שלום אומרים, גם אם זו שיירה של אופנועים, כולם מרימים יד להיי. כמה נחמד היה, אם גם בארצנו הקטנה היינו מאמצים תרבות שכזו…

הרכיבה היומית כמעט ומגיעה אל קיצה ואנו בדרכנו חזרה על כביש E6 בחיפוש אחר מקום לינה. לאחרונה, אימצנו לינה בבקתות הרים: זול יותר (שליש ממחיר ממלון), נוח הרבה יותר (אין מדרגות וסבלות מיותרת…) יפה ומרשים (רעש המים, ושקט מופתי של טבע וחופש) אז יש לנו מספיק סיבות טובות, החיסרון המובהק – שלא תמיד יש אינטרנט זמין.
הבקתה של היום נמצאת בעיירה הציורית Storfossen
מתארגנים לארוחת לילה מאוחרת ושינה טובה ומתוקה לקראת מחר.
ההגעה המיוחלת לנורדקאפ.
אז ביי לכם חברים ודש מכולנו,
עדיין מנורבגיה.

איציק

———————————————————————————————————–

ערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות למיכאל אורי ואיציק.

———————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות   ·   יש 3 תגובות, הוסף תגובה