איש, אישה, אוסטרליה, אופנוע.

לופ ממלבורן לאדלייד

חופשת הקריסמס ובאוסטרליה קיץ. אם אתה אופנוען החג שלך כפול!

הצג את הוראות נסיעה ל-הסיטי של מלבורן ויקטוריה, אוסטרליה במפה גדולה יותר

אנחנו שוהים ביבשת הדרומית כבר כמה חודשים טובים. ב-22 בדצמבר יוצאים פה לחופש. החיים במדינה בה החגים הרשמיים מזמנים לך במתנה שבועיים של חופש… שכנעו אותנו לעלות על האופנוע ולנסוע לכיוון כללי ממלבורן לאדלייד… אם תביטו במפה. אז אנחנו בצלע הדרום מזרחית של אוסטרליה. איזור הנהנה ממזג אויר נוח בעונת הקיץ, בזכות האוקיינוס הדרומי שבקצהו נוגע באנטארקטיקה מדרום לנו. יצאנו מערבה.
החלטנו על מסלול רגוע ורכיבה מפנקת, בלי סכין בין השיניים. למצות את המפגש הכי אינטימי עם מקום מיושב ושולי הפרא והטבע שמקיפים אותו ואין כמו אוסטרליה לספק את התערובת המנצחת הזו: ים, יבשה ושולי מדבר רחוק. עיירות ציוריות. תשתית מעולה ואמצעי תיירות. אוכל ולינה שמעניקים חוויית רכיבה מהסרטים.

כמו כל יציאה למסע רכוב שמכבד את עצמו, העמסנו כל כך הרבה ציוד מיותר, שכעבור שעה חזרנו על עקבותינו והורדנו חלק גדול ממנו בבית. כן, על אופנוע אין מקום!

יצאנו לדרך ממלבורן לכיוון ה-Grampians התכנון היה להגיע לשם, ללעוס צהריים, להמשיך לכיוון הגבול עם South Australia ולעשות את הלילה באוהל. הדרך ל-Halls Gap שזו עיירה הממקומת באמצע פארק, היתה מהממת ואם אתם זוכרים את החרקים שצחי (שהקיף את אוסטרליה לפני כמה חודשים) נתקל בהם, הארבה הזה בעצם… המממ (אני עדיין לועס בדמיוני אחד מהם) למדנו כמה דברים מעניינים מהם: אם אתם לבד על הכביש והם מונחים שם, אז להמשיך לנסוע, לא לתת לאוטובוס שמאחוריכם לעבור ו"לנקות" את הכביש מהם. כשזה קורה, הם מתעוררים וקופצים גבוה. מאד גבוה… אתם מגיעים בעקבותיו מבסוטים… ואתם חוטפים את ההרמה להנחתה שלו. וזה כואאאבב. כאילו מישהו משליך לך בפרצוף אבנים בקוטר 4 ס"מ שפוגעות…  אאאוץ'!!!
צהריים קצר בהולס גאפ והמשכנו בכיוון כללי מערבה. הגענו עד ל-Horsham שם חיכה לנו מזג אויר רטוב למדי. סלח לנו אוהל… אנחנו מצאנו מוטל ללילה.

בוקר כמו כל בוקר במסע: קמים עם דופק גבוה ועיניים לשמיים מאיימים ולאופק רחוק ומבטיח. ארוחת בוקר קלילה במזנון בסגנון של פעם והמשכנו בגשם לכיוון Naracoote ובדרך לכיוון הים. כשמצאנו את הים, גם הרוחות מצאו אותנו. זוכרים שהים הזה הוא גם שגריר של אנארקטיקה כאן, אז קיבלנו ד"ש… קור פסיכי כל הדרך. רוחות שבקושי אפשר לשלוט באופנוע …  עצרנו להתאושש למרגלות הסרטן הענקי שליד תחנת הדלק ב-Kingston עם עוד הרבה רוכבים מופתעים ורטובים. משם חתכנו למעלה, צפונה לכיוון אדלייד. נסיעה של 3-4 שעות. עם רוחות צד עצבניות שהעיפו אותנו מצד לצד והאופנוע, יש לו חיים משלו…  נסענו כל כך לאט., לפעמים ירדתי ל-60 קמ"ש, כדי להשאר בקו אחד.
אמרו קיץ בתקופה הזו…  אז אמרו. באולפני טלויזיה אף פעם לא יורד גשם… במסגרת תעתועי מזג האויר העולמי, הקיץ לא רוצה לבוא. עכשיו גשום וקר. עצרנו למנוחה על נהר ה-Murray. עורק המים ההיסטורי של חבל ארץ זה, שהרבה דרמות וטלנובלות טלויזיוניות, ליטפו את גדותיו בתסריטים מופרכים. צילומים קצת והמשכנו. נחתנו בעיר אדלייד ונכנסנו לעוד הוטל מזדמן…. מי אמר אוהל?

אדלייד, עיר יפיפיה בסגנון אירופאי מודרני. שוכנת לחוף מפרץ מפתה. יצאנו לשייט. להחליף מזג אויר דולף בדולפינים. חיפשנו וחיפשנו… אולי הדולפינים ראו אותנו. אבל אנחנו רק השתזפנו לנו בשמש. החזרנו טמפרטורות לגוף אחרי היומיים הצוננים האחרונים ודולפנים לא ראינו.
למחרת, עלינו לתצפית מעל העיר על הר Lofty היתה ראות טובה לכל אורך המפרץ. המשכנו לגן החיות המקומי לא רחוק משם. המיוחד בגן הזה: המבקרים מהלכים בתוך סביבת המחייה של בעלי החיים ואנחנו עם חיות מתחברים תמיד. מדהים. פשוט חוויה .
בבוקר, יצאנו לרכוב בדרך חזרה הביתה. שמחים, ויחד עם זאת גמורים.

עשינו 2,200 קילומטר ב-6 ימים. האמת, אנחנו לא רגילים למרחקים כאלה. (לחשוב שהמרחק האוירי בין מטולה לאילת, הוא כ-420 ק"מ – אז תעשו חשבון)
היה מעולה. מחכים לעוד הרפתקה כזו.

אסי  ומירב.

—————————————————————————————————————–

עריכה בקטנה-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאסי מילר

—————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

יש רגע מזוקק אחד, שבריר שניה קטן,

בו אדם יכול לפענח את האושר.

יואב נגע בקצה. איש ומכונה, מאלסקה לאושואייה. תם המסע.

צ'ילה וארגנטינה , חלק 2
מאל קלפטה El Calafate, הקרחון המתנפץ Perito Moreno, התחלתי את הירידה לעבר הנקודה הדרומית בעולם. אל ארץ האש כלומר לעיר אושוואייה Ushuaia. לאחר מספר שעות, הגעתי לריו-גאייגוס Rio Gallegos. כל הדרך דרום מזרחה, הרוח הייתה פחות או יותר בגבי. עם הכניסה לעיר, פניתי לכיוון דרום, חשתי כי הרוחות הולכות ומתעצמות ומכות בתשעים מעלות מימין. משמעות הדבר, כשהבנאדם יושב על חרגול דק גזרה ושיווי משקל של בלרינה, בעת שעצרתי בתחנת הדלק, היה עלי לשבת היטב על אופנוע, לנטוע את עקבי נעלי במשטח המחוספס ולוודא שהחבר הכחול שלי אינו עף. כן, 300 ק"ג של האופנוע, כולל אני, הציוד וכל מטלטלי, נחשבו ערימת זרדים נידפים ברוחות דרום פאטגוניה, שקיבלו אותי במזג העצבני הידוע שלהן.

בריו-גאייגוס, החלטתי להמשיך באותו יום לעבר הגבול של ארגנטינה עם צ'ילה, שאותו חייבים לעבור: ארץ האש Tiera Del Fuegoהיא ארכיפלג ענק, המחולק בין ארגנטינה לצ'ילה. חלקו הצפוני שייך לצ'ילה ובכדי להגיע לחלקו הדרומי (סוף העולם, זוכרים?) השייך לארגנטינה, חייבים לעבור בשטחה של צ'ילה.
חברים, ההחלטה הנמהרת להמשיך ישר באותו יום דרומה, היתה טעות. יצאתי נחוש (ותשוש) לעבר הגבול והרוחות רק התגברו. המשכתי להתגושש ברוח תוך מאבק די אלים, כאשר האופנוע ממש נדחף מהצד על ידי הרוח בעוד אני מנסה לשמור על הכיוון, על ידי הטיית משקלי לכיוון הרוח, לנסות ולאזן אותו. המושג "חלף עם הרוח", קיבל משמעות די מעניינת בשלב זה. אבל עקשנות וחתירה לעבר המטרה, מלווה בהבנה שאת 30 הקילומטרים שנותרו עד הגבול, אני חייב לעבור, כי הדרך חזרה מסתבר – ארוכה יותר. לאחר חצי שעה לערך, הגעתי למעבר הגבול. בבניין עם גג משופע בראשו סמל צ'ילה וסמוך לו בניין של הרשות הארגנטינאית המקבילה. ניסיתי לרדת מהכלי ואני מבין שכל ירידה באופן שגרתי, תגרום לאופנוע פשוט להתהפך. מצאתי מחסה מאחורי מבנה והחנתי בזהירות את האופנוע מול קיר שהגן עלינו.
הרגשתי כמו מי שהגיח הרגע מתוך מכונת כביסה שיצאה משליטה, השעה 2 בצהרים והחלטתי שעד שתשכך הרוח, אני פשוט לא זז. השעות חולפות אך הרוח בשלה.

לאחר שעתיים, הגיעו 2 בימרים 1200 כאשר האחד גורר את השני בחבל. הסתבר שהנגרר הועף מהכביש באופן דיי קשה. הרוכב נפצע אך עדיין היה במצב שאיפשר לו להמשיך לכיוון צפון לריו-גאייגוס.
הזמן עבר מהר, כנראה שהרוח דחפה את מחוגי הזמן ועד שהבנתי מה ומי. הגיע 9 בלילה והחושך נפל על האיזור כמו שמיכה כבדה מקרח שחור. הבנתי כי את הלילה הסוער הזה אני עושה בגבול. שיחה עם שוטרי המסוף, הבהירה לי כי ישועה מהם לא ממש תבוא. יש להם חוקים והמבנים המחוממים שלהם, ממש מחוץ לתחום עבורי (דיי מתסכל). כך שאת הלילה הקר והאוורירי משהוא, ביליתי בחיבוק של כל מה שמצאתי בין חפצי שיש בו מעט חום. בתוך שק השינה הממש לא מדהים שלי … הרפתקה עד הסוף. זה מה יש !!!

למחרת התעוררתי עם שחר ועם התכווצות כואבת של שרירים קפואים. לשמחתי הרוח שככה וניצלתי את ההפוגה הזאת, כדי לרוץ כמה שיותר מהר לעבר המעבורת שחוצה את תעלת מגלאן ושתוביל אותי לארץ האש. לאחר 50 דקות, הגעתי למשטח ההחפה אליו מגיעה המעבורת. אך גיליתי לצערי כי המעבורת הראשונה יוצאת רק בשעה 8 בבבוקר ואני ב 6. לאורך הכביש המוביל לחוף המעבורות, עקפתי את שיירת המשאיות המנומנמת כשאני קפוא לחלוטין. קור שחדר את כל שכבות הביגוד שכללו כמובן ביגוד לחום והגנה כנגד הרוח. מאחת הקבינות ניבטה דמותו של אחד הנהגים המתעורר ואני ללא בושה, פשוט זינקתי אל הקבינה החמימה. מייד מצאתי עצמי מוזמן לטקס שתיית עשבי התה (מטה) Mate, הנהג דיבר איתי בספרדית שוטפת והמילה "סי" יוצאת מפי ללא הפסקה. "סי" "סי" "סי"…רק שלא יוציא אותי מהקבינה. כעבור מספר דקות של הפשרה חלקית, אני מבין שעלי לחזק בו את תחושת החמלה וההערכה אלי ומספר לו מהיכן אני מגיע. כשהוא מבין שאני מגיע מאלסקה, רבותי. כבוד ואחוות נהגי המרחקים והמרחבים שוברת שיאים. בו במקום, בשעות הבוקר, נפתחת חבילת שוקולד שאפילו סתימות שיניי חוגגות ומעדיפות את עוללות השוקולד, על נקישות הקור העז.
המעבורת חוצה את מעבר המים שנתגלה על ידי פרדיננד מגלאן ב-21 באוקטובר בשנת 1520, דרכו עבר עם שלוש מספינותיו – מהאוקיינוס האטלנטי לזה השקט (וכשהביט שמאלה ודרומה, הבחין בעשן עולה מהחוף ולכן קרא לו ארץ האש) בקטע זה מעבר המים הוא ברוחב 4.5 ק"מ וחצייתו אורכת 20 דקות של שייט באלכסון, מפאת הזרמים החזקים (עלה לי 7$ כולל האופנוע). נקודת הנחיתה הייתה שיפוע מבוטן וסלול ובו כבר המתינה שיירת משאיות בכיוון ההפוך. אחרי מספר קלומטרים, עליתי לדרך עפר שנמשכה 100 פלוס ק"מ, בסופם הגעתי לנקודת הגבול בה חוזרים לטריטוריה ארגנטינאית ולכביש אספלט ליד העיירה סן-סבסטיאן ולכביש מספר 3 , האמור להוביל אותי לאושוואייה. הרוחות חזרו מההפסקה והחלו להתגבר. הבנתי כי לאושוואייה היום –  לא אגיע. נחתתי בצהרים בריו-גרנדה Rio Grande נכסנתי מלון חמים שפיצה על ליל אמש. היה מעולה. מי שהמציא את שמיכת הפוך, היה לא פחות מגאון!!! ריו גרנדה, הקוראת לעצמה "בירת דגי הסלמון של דרום אמריקה", נראתה מאוד אפרורית ומדכאת. לא יכולתי להמנע מהמחשבה…מי אומר לעצמו: "אני הולך להתגורר לי בשום מקום…. בארץ האש"? לאט לאט, התחלתי להבין ולהפנים כי למחרת בעצם אני מגיע ליעד. לסוף המסע הרכוב. כן. התרגשתי. לפעמים ישנה שמחה המהולה בעצב. ההבנה כי חיי הנווד החדשים אליהם הורגלתי בחודשים האחרונים, עומדים להסתיים. ישנה גם מעין תחושת חיבור לכלי המתכת, שליווה אותי בצייתנות לאורך המסע. תחושה של מעין חברות בין אדם למכונה. אני יודע שזה נשמע מוזר, אבל אלו הן תחושותי.
למחרת, חזרתי לשגרת הרגלי כרוכב מסע, תוך התעלמות ממשמעות היום המיוחד הזה. בדקתי שמן, העברתי יד על השרשרת לוודא שימון. נעצתי את המפתח. סובבתי. לחיצה קלה על מתג ההתנעה והמנוע שיחרר נהמת חופש, זהה לנעימה שנשמעה חודשים קודם לכן, בפיירבנקס אלסקה. עברתי  דרך תחנת הדלק ביציאה מריו-גרנדה, ידעתי שיש מספיק דלק עד אושוואייה, אך זהו כוחו של הרגל. מילאתי מיכל ואיפסתי את מונה מספר הקלומטרים כמנהגי בתחילת כל יום.

גאריבלדי פאס. מעבר ההרים האחרון לפני הגלישה לאושואייה

הרכיבה היתה יפה. עד אושואייה, סלול כביש אספלט איכותי…עוד רכיבה? מה פתאום, זאת איננה עוד רכיבה. זאת היתה הרכיבה. רכבתי עם חיוך. סוג של אופוריה – חיוך שלא מש, כמובן עם שימת לב מירבית למתרחש סביב. לאחר כשעתיים, הציצו מהאופק שני העמודים המבשרים לי כי הגעתי לאושוואייה. זאת העיר שאני נמצא בפתח שעריה. עצרתי בצד לצילום. הנחתי את המצלמה חזרה למקומה ו….לא זז. רק צופה בשלט. כאשר הקור החיצוני אינו משפיע על גל החום הפנימי המציף אותי. חשתי חוויה עמוקה. שמחה. השלמה. אני מעריך שזה מה שאולי אני צריך להגדיר כ"אושר". חייכתי לתוך הקסדה, הנעתי את האופנוע וקדימה. לאחר מספר דקות, נכנסתי לחלקה המרכזי של העיר. שם החנתי  את האופנוע. נכנסתי לבית קפה והזמנתי (בשעה 8 וחצי בבוקר…) בקבוק בירה. מספר מקומיים שלגמו קפה ראשון של בוקר, הסתכלו בהרמת גבה על הטיפוס שנכנס כרוח סערה וירד על בירה קרה על הבוקר. ואני? …אני מה'כפת לי! אני ….פשוט מאושר!!!

לאחר מכן, מצאתי הוסטל נחמד, עם נוף המשקיף למפרץ, בו עגנו אניות המביאות תיירים לאנטארקטיקה ( 4000$ עלות הסיפור ל- 8 ימים, מתוכם 4 ימים, הם ימי הפלגה נטו: הגעה לשם וחזרה). הנוף הנשקף מההוסטל יפה, יפה מאוד. וכמאמר המשורר: (אלתרמן כנראה) ראיתי יפים ומרשימים ממנו אך לא יפים כמותו ….

נרגעתי ברחובותיה הקרירים של אושואייה. יצאתי לשיטוט בסביבתה. לכיוון הנמל ומעבר לו ללשון היבשה המובילה לשדה התעופה הקטן. טיפסתי ברכבל הסקי במעלה ההר מצפון לאושואייה. סוף העולם, אבל איזו פינה מדהימה!

זהו.
27,500 ק"מ של חום מדבריות ללא סוף. קור. שלגים. גבהים. עמקים. שבילים. כבישים מכל הסוגים. קפיצות עד בלי די ורוחות שלא ידעתי על קיומן. מפות. הכנות …. והכל ( חוץ מיומיים: יום עם אמריקאי במדינת וושינגטון ויום רכיבה עם גרמני בניקרגואה) רכבתי לבד… ממש לבד! אני ומכונת הברזל שמלווה אותי. עשיתי את זה. אני כותב שורות אלו עם חיוך של סיפוק מרוח על פניי ועם שמחה גדולה לחזור הביתה. גם המושג בית מקבל משמעות מיוחדת.

מכאן אני שולח את האופנוע לבואנוס-איירס במשאית ואני….בטיסה. לזה קוראים פינוק!!!
הכתבה הבאה, לא תהיה ברובה על אופנועים אלא על השפעת הרכיבה עליי.

עד לכתבת הסיכום. תודה.

שלכם

יואב

————————————————————————————————-

ערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ליואב דולב.

————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 8 תגובות, הוסף תגובה    

דרום אמריקה נפתחת בעוצמת מרחביה

ויואב מגיע למקומות בדרך השמורה לאופנוענים ספורים.

מדבריות, חופים, עיר מודרנית, שוקולד, ישראלים וקרחון מדהים.

המעבר מפרו דרומה, היה המשך של רצף ישימון וציה. נכנסתי אל הקטע המדברי והעשיר במחצבים של המדינה היפה והארוכה בעולם: צ'ילה. לאחר החתמת דרכון וביקורת מסמכים מהירה יחסית, שמתי לב מייד למספר דברים שקשה להתעלם מהם:  הדבר הראשון, זו איכות הכבישים והתמרורים. יש תחושה של חזרה למאה ה-21 והדבר השני – ממש לא אשכח;  מייד ביציאה מאיזור מעבר הגבול, ישנו שלט המודיע על המרחק לסנטיאגו;  יעד מרכזי בתכניתי בצ'ילה. אבל אוי מה רואות עיניי : 2,250 ק"מ ….כן כן , כן זה המרחק שיהיה עלי לעבור בימים הקרובים. מאחר וזו היתה הפעם הראשונה בה חציתי גבול בשעות אחה"צ, נכנסתי לנקודת היישוב הראשונה, מייד לאחר 40 ק"מ. עיירה בשולי מדבר ועל חופו של האוקיינוס בשם אריקה ARICA נמל עסוק מאד המשרת גם את מערך הייצוא של בוליביה לה אין גישה לים.

למעלה: איזור החוף של צפון צ'ילה

לאחר הוצאת קצת מזומנים, שיהיה משהו במטבע מקומי, הלכתי לישון במוטל משפחתי נחמד, בבוקר קמתי כמובן מוקדם, ליום רכיבה מתיש עם רוחות צד מאוד רציניות שהכו בי מימין כלומר מצד מערב. חשוב מאוד להיות ממש מרוכז. היציאה לדרך הובילה אותי דרך הרים מדבריים תוך עלייה לגובה, ניתן לראות בצילומים המצורפים, שהיו קטעים בהם מצאתי עצמי רוכב מעל העננים (זו בעצם תופעה אקלימית ייחודית לחלק המערבי של צפון דרום אמריקה-פרו וצ'ילה, הלחות העולה מהאוקיינוס השקט, "זוחלת" נמוך באיזור החופים וממריאה במהירות מעל לאיזור החוף מזרחה. למעשה לא נוצרים שם ענני גשם. הלחות מתעבה לכדי עננים, רק באיזור האנדים הגבוהים. כך שבעצם כל האיזור לא חווה גשמים מאות שנים! ולמרות הקרבה לים, נחשב למקום היבש בעולם). אין מילים ….
לאחר מכן נכנסתי לקטע מישורי שממש לא נגמר. מדבר האטקאמה ATACAMA. האיזור גדוש מכרות של מינראלים (כאן באיזור נלכדו אותם כורים שחולצו מעומק 700 מ') זה המקום בו נאס"א NASA עורכת אימונים לאסטרונאטים ורכבים שאמורים לנחות על המאדים… חלפו  עוד יומיים של רכיבה. לאחר אנטופגאסטה ANTOFAGASTA, טלטל TALTAL , לה סרנה LA SERENA ועוד יישובי חוף קטנים ומפרצים מהפנטים, כמה מאות ק"מ לפני סנטיאגו SANTIAGO בירת צ'ילה, הנוף השתנה והתחיל להוריק. עברתי בסמוך לחוות ייצור חשמל מרוח וגם הם היו ממש אינסופיות (אני חושב שהמקום שבו החוות הגדולות ביותר שראיתי היה בדרום מקסיקו, לפני הכניסה לגווטמאלה ….אבל אלוהים, מי זוכר. זה נראה לי ממש מזמן ),

סוף סוף הגעתי לסנטיאגו ונכנסתי מייד למוסך המפיץ המקומי  של קווסאקי, בכדי לרכוש פילטר אוויר. במוסך אני פוגש רופא מקומי, שרוכש לעצמו אופנוע והתלהב כמו ….אתם יודעים בדיוק. נראה שאופנוע היא מחלה קשה שהתרופה לחיידק טרם נתגלתה. כמובן שהרופא הסכים לאבחנתי שגם חולה אנוש. הבחור שמע שאני מישראל וחיבר אותי עם משפחה יהודית עשירה שפינקה אותי בכל טוב במשך 3 ימים. כמובן שסיור בעיר עם מקומי, מוסיף המון!!! המון תודה!!!

לאחר שלושה ימי מנוחה ושוטטות בעיר הכי מודרנית בצד הזה של אמריקה, המשכתי דרומה. עברתי את הערים  צ'יאן CHILLAN וטמוקו TEMUCO והמשכתי לכיוון פוקון PUCON עיירה הידועה בעיקר בשני דברים: הראשון זה הקרבה להר הגעש וויאריקה VILLARICA שהוא צורת חרוט מושלם ומדהים. אבל ביומיים ששהיתי בפוקון, כולל יום הגעתי, ירד גשם אימים שאיים להציף אותי… או למעשה מימש את איומו. הגעתי לעיר רטוב עד לשד עצמותי. אך מצאתי הוסטל מחבק ובעיקר חם. הדבר השני שהעיירה ידועה בו הם המעיינות החמים השוכנים בסביבתה. לקחתי אוטובוס לאחד מהם. קיבלתי חלוק ועוד כיסוי ראש –  לא שיש הרבה שיער… אבל מה לעשות ונכנסתי. יש שם 3 בריכות הבנויות לפי טמפרטורות. זה העביר לי 4 שעות לצבירת אנרגיה להמשך המסע .

למעלה: פוקון
למחרת המשכתי בדרך שרובה חצץ ועפר רטוב וחציתי את הגבול לארגנטינה לכיוון בארילוצ'ה BARILOCHE. הנופים מדהימים. חלפתי בדרך שבעת האגמים המפורסמת ונחתתי ממש במקרה על מלון נחמד, בעליו מסתבר היה צנחן, אחד משלנו. שחזר אליו לפני 12 שנים וקנה את המלון.

הוא נתן לי חדר מדהים עם נוף לכיוון האגם הצמוד לעיר. למחרת עליתי לקתדרל CATEDRAL  בהמלצתו. אתר סקי מפורסם מאוד באיזור בארילוצ'ה. פעילות הסקי באתר בעונה הזו מושבתת – אביב-קיץ. אבל חברים, הנוף ….שווה כל רגע !!!
ירדתי לכיוון מרכז העיר  – שנראית כאילו תלשו עיירה מצפון איטליה או אוסטריה ותקעו אותה למרגלות האנדים – ומייד פשטתי על מספר חנויות שוקולד וגלידה. שהעיר מפורסמת בהן. מה אגיד לכם חברים, אני מאוד שמח שאף אחד לא בדק את כמות הסוכר שבגופי ברגעים אלו, כי חריגה תחשב למצב מעולה למה שהייתי .

מברילוצ'ה, המשכתי דרומה על דרך מס' 40 RUTA QUARENTA המיתולוגית החוצה את ארגנטינה לאורכה, לכיוון אל-בולסון EL BOLSON הנחשבת כעיירת היפים נחמדה. משם המשכתי רק 15 ק"מ דרומה לעיירה בשם לאגו פואלו LAGO PUELO, לשם כיוון אותי בעל המלון הישראלי בברילוצ'ה.  שם ישנו מקום מדהים אשר נבנה בחזון של בחור צעיר בשם יואב (שם מוכר לי …), הוריו ממוצא ארגניטאי והוא לפני כ-8 שנים לאחר טיולים בעולם, החליט למצוא את מזלו בארגנטינה שהיתה באותה תקופה במשבר כלכלי עמוק (דבר אשר חוזר על עצמו מעגלית כל 15 שנה בערך ), הם קנו שטח של 17 דונם – כמדומני – על נהר ופיתחו אותו, ממש מדהים. כל הכבוד!!! המקום קרוי "החווה" (onda azul) ויש שלט בעברית שמוביל אליו. מסתבר שזו נחשבת נקודת ציון בקרב המטיילים. בעיקר ישראלים ובעיקר הללו אחרי צבא. משם תכננתי לרכוב לעבר הקרטארה אוסטראל שבצ'ילה.

יצאתי אליה בליווי של זוג ישראלי בירח דבש, הם עם פיק אפ מדוגם ואני לפניהם. אחרי חצי שעת רכיבה, אני חש תחושה מוזרה בריח האויר. אני מביט למטה ויוק אין כלום. לאחר עוד 15 דקות, אנו מגיעים לצומת, אני עוצר ואז מגלה כי עשן עולה מצד ימין של המנוע. אני מביט היטב.. אבוי, מכסה פתח מילוי השמן פשוט עף לו ….חברים, זאת בעייה, בדקתי ולמזלי היה עוד מספיק שמן במנוע. חוץ ממכנסי שנטפו את הנוזל היקר הזה. החברים שנסעו בעקבותי, אמרו לי שהם ראו משהו עף, אבל לא יחסו לזה חשיבות מן הסתם.  אחרי שהבנו את הבעיה, הם פנו לאחור לנסות ולאתר את האבידה, אך לשווא. עד שהם חזרו, עצר לידי בחור מקומי ולאחר שאבחן את הבעייה, כמו קרוקרודיל דנדי, הוציא סכין וגילף לי פקק לתפארת כולל ההברגה. עטף אותו בניילון וקשר באזיקון וזה עשה את העבודה ל-120 הק"מ הבאים עד לעיירה אסקוול ESQUEL שם בתחנת הדלק, מצאתי את המלאך השני שלי לאותו יום. הוא כיוון אותי למקום שפתח לכבודי את מרכולותו (זה היה יום ראשון). שם נפרדתי מזוג הישראלים. אצלו מצאתי פקק חליפי ומתאים להברגה. באותו מעמד, הבנתי שזו העת להפרד מהצמיג האחורי שליווה אותי דרך ארוכה מסנטה מוניקה בארה"ב. זה אומר 18,000 ק"מ. הצמיג תוצרת חברת קנדה. מומלץ!!! צמיג חדש נרכש ב-100$ (שהוא נחות מ"מצלר" שמיוצר בברזיל ועולה-200$ ). אבל אני מקווה שהוא יספיק לי לדרך הקצרה שנותרה עד לאושואייה.
המלאך השני שלי גם אירגן לי מוטל מצויין עם מזרונים קצת פחות רכים שהיו מעולים, להבטחת כאבי גב לאורך שעות אחר כך…

השמיים בסוף אותו יום התקדרו והומלץ לי לא לנסוע לקרטרה אוסטראל CARETERRA AUSTRAL (הדרך הדרומית) החולפת בצד הצ'יליאני של האנדים. אני מצטער על כך בדיעבד. המשכתי מערבה לכיוון כביש 3 המלווה את החוף המזרחי של ארגנטינה והידוע בשיממונו וברוחות הצד החזקות שלו. עליו המשכתי דרומה עד ל- RIO SANTA CRUZ שם החניתי את האופנוע בתחנת המשטרה המקומית. הללו עדיין עושים כבוד ללוחית רישוי מאלסקה.
נכנסתי לביקור בחוף האטלנטי של מפרץ ריו סנטה קרוז (צילומים למטה), אל חופיו מגיעים פינגווינים ועופות מים האופיניים לדרום הקר. רמז להגעתי לקרבת והשפעת מזג האויר בקוטב הדרומי…(נהר סנטה קרוז הוא נהר בצבע כחול טורקיז חלבי, המגיע ממערב. מקורו בקרחון פריטו מורנו המתפורר ונמס לאיטו ליד העיירה אל-קאלאפטה, אליו התכוונתי להגיע.)

על ההצטלבות עם כביש העפר 288 שנמתח 211 ק"מ מערבה, המשכתי לכיוון אל צ'אלטן EL CHALTEN המוכרת בכינויו ה"פיץ". [הכפר יושב למרגלות גמלוני הסלע "פיצ רוי" FITZ ROY שנקראו על שם קברניט האוניה "ביגל". בה הפליג דארווין. מכאן. ממוצא הנהר לים, הם הפליגו בשנת 1834 למסע מחקר בעומק פטגוניה, בשלוש סירות במעלה הנהר עד למקורותיו. מאוחר  יותר הם עקפו את דרום אמריקה מדרום לאושואייה (הם עברו בתעלת "ביגל", שנקראה על שם האוניה שנקראה על שם כלבו של דארווין… :-)), בדרכם לביקור ההיסטורי שלו באיי גלאפגוס. מהם שב דארווין עם תיאוריית "מוצא המינים". אגב, פיצרוי שנחשב לאחד הנווטים הגאונים/משוגעים של דורו, השאיר את חותמו על עידן מגלי העולם. הוא התאבד בלונדון (תודה ששון, לתיקון 🙂 – אך זה כבר סיפור אחר] הגעתי לכפר היאפי והמאד מעוצב בסגנון אירופאי – אל צ'אלטן. כוס תה טוב.

למעלה: אל צ'אלטן וגמלוני הסלע של פיצרוי

עוד באותו היום, המשכתי דרומה לכיוון אל-קלפטה EL CALAFATE . זו העיר הסמוכה לקרחון המתנפץ פריטו מורנו PERITO MORENO. רכבתי לעבר השמורה בה ניתן להשקיף על הקרחון ממרפסות וגשרי מתכת ועץ המשולבים בצלע ההר ממול. הכל מדוגם ומעוצב כמו מתוך ז'ורנאל של מעצבי נוף. מקום שלא מהעולם הזה. המצלמה כמעט עלתה באש מרוב הקלקות…היה נחמד מאוד. לא. בעצם היה מעולה …

מכאן אני מתחיל את הירידה לארץ האש ל…אושוויה רק עוד 980 ק"מ!!!.

שלכם

יואב

———————————————————————————————————————————————

ערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ליואב דולב

———————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 5 תגובות, הוסף תגובה    

האנדים, מגרש החלומות של כל אופנוען אתגרי.

יואב חוצה נופים וגבהים עוצמתיים ומקומות יישוב של עולם אחר.

הכניסה לפרו, נעשתה מייד מדרום לעיירה האקוודורית, מאקארה MACARA , יש שלושה מעברים גדולים בין אקוודור לפרו, אחת דרך החוף ושניים מזרחית משם בהרים. אני בחרתי בנתיב הנגיש יותר ממאקרה לכיוון לה-טינה LA TINA.
לאחר כשעתיים של מילוי טפסים שונים ופרידה מ 35$ עבור ביטוח, יצאתי לרכיבה מייגעת לכיוון עיירת החוף פיורה PIURA הנוף השתנה בבת אחת. מכביש סוג ב' מלא בורות, שעבר במסלול גבעי הררי. עברתי בצד הפרואני לכביש משובח, שהחל להתפתל בהרים עם הפרשי גובה מטורפים, אך הדבר הבולט ביותר היה הנוף, שהפך להיות מדברי יותר ויותר. קקטוסים, שדות יבשים ועצי באובב עצומים בצידי הדרך. העיר פיורה נראית כמו אל עריש כולל כל הדיונות סביב. ואם אתם מהדור שעוד זוכר את חולות צפון סיני. עצי אשל דלילים, היישובים המרוטים והקיום הקשה של התושבים. די מזכיר. פרט לשפה הספרדית.

פיורה היא עיר דיי מוזנחת. לא ממש משאת נפשו של תייר מצוי. המוטל נראה כאילו עבר איזו סצנה מסרטי אסונות. לא היתה חנייה במוטל ונאלצתי לחנות בחניון הקרוב. למחרת הדרמתי על כביש הפאנאמריקנה שני מסלולים רחבים לכל כיוון. כתוב "כביש אגרה", אבל אין איש בקופות. כנראה התייאשו. ראיתי אולי 7 מכוניות ביום עוברות שם. שמתי את הגלגל הקדמי בכיוון העיר טרוחיו TRUJILLO לחופו של האוקיינוס השקט שהבהב בשלווה מימין. בדרך עברתי את צ'יקלאיו CHICLAYO עוד עיר של עוני ומרורים; רכבים מצ'וקמקים רוכלים בכל פינה וחולות חולות חולות סביב.
כאן כבר הדברים נראו אחרת. טרוחיו עיר באמת מאוד, אבל מאוד יפה. משהו רגוע יותר, בטוח יותר בעצמו. טיילת וחוף חולי עם נופשים ששידרו אופטימיות. תושבים מסבירי פנים וכאשר לזה מצורף מוטל מעולה במחיר מצחיק שכולל את החנייה בתוכו – הנה מתכון בטוח להנאה צרופה. יש בעיר מבנים מושקעים, ארכיטקטורה מדהימה כאשר הצבעים משחקים תפקיד חשוב באווירה של המקום:

, לאחר מנוחה ושוטטות למתיחת הרגליים. הדרמתי לאורך המשכו של הפאנאמריקנה דרך העיר המפוררת והעצובה צ'ימבוטה CHIMBOTE  ומשם ברכיבה מונטונית עד לעיר קסמה CASMA מכאן יצאתי מזרחה על כביש 14 והתחלתי לטפס על שלוחות האנדים שנפרדתי מהם לפני חמישה ימים, לכיוון הווראז HUARAZ. בשעות הערב לאחר מסלול רצוף פיתולים מעוררי ורטיגו, הגעתי להווראז, אשר ממוקמת בעמק מדהים, כאשר הירידות לעיר דיי תלולות. עיר זו נחשבת למֵכה של הטרקרים של פרו. ישנם לא מעט מסלולים בין 8 ימים ועד יום אחד, אשר עוברים בהם הרים מושלגים רצופי לגונות קסומות וטבע בתול. מכיוון שאני את הטרקים שלי עושה על אופנוע, נהנתי מהנוף המרשים ואיקלמתי את עצמי לגובה.

למעלה: מהוואראז דרומה

לאחר יומיים בהווראז, כאשר רוב המטליים תופסים אוטובוס לכיוון לימה בירת פרו, השוכנת מעט דרומה ומערבה על שפת האוקיינוס, אני בחרתי להמשיך עם כביש מס' 3 לרכוב לכיוון מזרח לעיר הואנוקו HUANUCO
העיר איננה מעניינת במיוחד לטעמי, יחד עם זאת, הנופים עוצרי נשימה ונסיעה לשם ארכה כ 10 שעות מפרכות. עצרתי בהוסטל ונפלתי למיטה כמו עוגן עופרת. באמצע הלילה, באחת ההתהפכויות מצד לצד, גיליתי שאני עדיין לבוש במלוא בגדי הרכיבה.
למחרת, הדרמתי על הכביש המזרחי 3S , שמתפתל בין חמוקי האנדים האדירים. נופי אלוה חושניים. ציור חי. חווייה של אויר, אור ואופק מפתיע. והגעתי לעיר הואנקאיו HUANCAYO (שמתם לב ודאי לסיומת של הערים האחרונות בהן ביקרתי YO… כן, זה היה לכבודי) הרכיבה הייתה הרבה יותר מהירה. גבהים מעל 4,000 מטר. עדרי לָמות ואלפקות, היו פזורים בכל מקום על שטחי ענק. את הרכיבה הארוכה במונחי מרחק, אני גומא בזמן קצר יחסית; 7 שעות. כדי להכין את עצמי ליום שלמחרת.
ביום שלמחרת, ירדתי לכיוון פיסקו PISCO על כביש 26 מערבה. שוב, לגובה פני הים. הירידה לעבר פיסקו, מלווה בנסיעת שטח מורכבת של 180 ק"מ לבד. רק אני, המצלמה, הרבה נוף. לגונות וכמובן לא מעט אלפקות. איזו חגיגה! (תמונות למעלה)
פיסקו היא עיר חוף, אליה צמוד אי המכונה גם ה"גלפגוס לעניים". (ראו תמונות) המקום מרהיב, אך יש לכם מזל לא קטן שאת חווית הריח, אני חוסך מכם במדיום הזה. החניתי את האופנוע בהוסטל זול ויצאתי ליום הפלגה, ליד וסביב קבוצת איים עמוסי עופות ים…ותיירים.

לאחר הביקור באיי הגלפגוס לעניים, הדרמתי לכיוון נסקה NASCA , שם ישנם את קווי נסקה המפורסמים. קווי קרקע ישרים לאורך עשרות קילומטרים וציורי בעלי חיים שצויירו בקו אחד בגדלים של מאות מטרים (גיאוגליפים) אותם ניתן לראות ממש, רק ממעוף הציפור. יש הטוענים, כי זו עדות לביקור חוצנים בכדור הארץ ויש כאלה שטוענים – ומוכיחים, כי אלה שאריות מתקופה, בה אנשים ערכו במקום טקסים דתיים וציירו את הסמלים והקווים בצעידה והידוק הקרקע. מסורת שנמשכה לאורך מאות שנים (יש גם את קווי וציורי הפאלפה PALPA הצמודים והחלוקה ביניהם היא די מלאכותית, מדובר על אותו אתר) כ-20 ק"מ לפני העיירה נאסקה, עומד לצד הכביש מגדל תצפית. אז עצרתי שם ועליתי על המגדל עבור דולר וראיתי רק 2 עד 3 ציורים (לעומת האפשרות לראות הרבה יותר, באמצעות טיסה מהאויר, אך זו עלות של 90$ שזה מעבר לתקציב כמובן).

לילה בעיירה המדברית נאסקה ולמחרת חזרתי מזרחה, להרים לכיוון קוסקו CUSCO, ממנה יוצאים רוב המטיילים לאתר הפופולרי ביותר בתחום התיירות לדרום אמריקה: מאצ'ו פיצ'ו. קטע הכביש בין נאסקה לפוקיו PUCIO נחשב בקרב רוכבי אופנוע שהגיעו לכאן לפנָי, לאחד הדפוקים והמסוכנים בפרו. הכל בורות, בנתיב עתיק וצר, על פי תהומות מסרטי טולקין. הרכיבה הייתה מורכבת בגלל הפניות ההדוקות בגבהים מפחידים, כאשר עמקים אדירים מלווים את עיניך בכל סיבוב שאינך יודע באם תבוא משאית מולך או אוטובוס, שיחליטו לנכס לעצמם את הנתיב שלך. בקיצור הריכוז חייב להיות רב בלשון המעטה. אך הנופים מדהימים. ההתרגשות לחוות את הנופים הללו דרך אופנוע, פשוט אין שניה לה. מייד אחרי פוקיו מזרחה, איכות הכביש הפכה למשהו שנגזר מהתשתיות של גרמניה. חלק, חדש, מבריק, משולט, רחב, בטוח וכייפי.  את המסעון לקוסקו נאלצתי להפסיק אחרי 10 שעות, כי גשם החל להמטיר ועוד מעט החשיכה באופק קורמת לה. נכנסתי לעיר סואנת יחסית ומרכזית; אבאנקאי ABANCAY וסגרתי את היום.
למחרת, יצאתי לכיוון קוסקו כ-30 ק"מ לפני קוסקו, פגשתי קבוצת צעירים משוחררי צה"ל. כמובן בקבוצה!!! שהסבירו לי על דרכים חילופיות להגיע למאצ'ו פיצ'ו. אני מחליט לא להמשיך לקוסקו, אלא לחתוך שמאלה ולקחת את הכביש צפון מזרחה, לכיוון מאצ'ו פיצ'ו. עובר בעמק הקדוש ונעצר בעיירה סבוכת השם …שימו לב: אוייאנטאייטאמבו OLLANTAYTAMBO

ההוסטל שלי באוייאנטאייטאמבו

זאת עיירה מדהימה ביופיה בה ניתן לקבל רושם ראשון ואוטנטי של אופי הבניה והחיים בתקופת האינקה, מעין פרומו למאצ'ו-פיצ'ו. שם אומר לי בחור איטלקי שהנסיעה לכפר סנטה-מריה במבואות מאצ'ו פיצ'ו, או עד מאצ'ו-פיצ'ו, אורכת כ-8 שעות לכל כיוון על האופנוע, בדרך שנחשבת מסוכנת. החלטתי לוותר על התענוג ולקחת את הרכבת. הגם שזה לא זול, זה בפירוש פיתרון מפנק. עלות: 70$ הלוך ושוב, כולל קולה ובוטנים. הגעתי לעיירה אגואה קליינטה AGUAS CALIENTES (שפירושה – מים חמים) ממש לפני האתר ושם עליתי לאוטובוס בעלות נוספת של 10 $ שהעלה אותי לאתר. האתר עצמו, מרשים. מבחינתי זה קצת כמו מצדה שלנו. המקום כמובן מאוד מתוייר. הכניסה נעשית בדרך לא דרך. רישום באינטרנט ותשלום הרישום בבנק בעלות של 45$. מהאתר ירדתי ברגל. מסלול מרתק ומשם קפצתי למעיינות חמים, בעיירה הנקראת על שמם ובסוף הטבילה המרגיעה והיום, עליתי לרכבת הכחולה שהחזירה אותי ל OLLANTAYTAMBO
שם נמצא חדרי בימים האחרונים, מולו נוף באמת מרהיב והאופנוע היה סגור במתחם המוטל. בקיצור, היה מעולה.

לילה כמו לילה ויצאתי עם שחר סוף סוף לכיוון קוסקו העיר

. החלק העתיק של קוסקו נחמד, אך ראיתי נחמדים ממנו. ראו כמובן תמונות של רחובות העיר והשוווקים.
לאחר יומיים מנוחה, המשכתי. חזרתי לטפס פחות או יותר על גב רכס האנדים לכיוון דרום לכיוון ארקיפה  AREQUIPA, לעיר הזאת, אני מגיע לא מהסיבות שרוב התיירים מגיעים אליה. לפני מספר שנים, נרצחה שם תיירת ישראלית: תמר שחק ז"ל. היא עלתה על המונית הלא נכונה. לשאלתי את אחת המקומיות כיצד המקומיים משתמשים במוניות בעיר, היא ענתה שהם לעולם משתדלים לא לקחת מונית ברחוב, אלא להתקשר לנהג מונית או תחנת מוניות שהם מכירים. הרוצחים שצבעו מכונית בצבעי מונית וכך הצליחו להטעות את תמר, נתפסו, כאשר מצאו בחדרם את דרכונה של תמר ז"ל. מכיוון שכך, הגם שחלק מהעיר נראית נחמד, מבחינתי, זאת עיר מקוללת. התופעה הזאת ידועה עד כדי כך, ששלושה שבועות קודם להגיעי לעיר, קרה מקרה דומה, עם שתי ישראליות נוספות ואחת מהן חזרה לארץ – הבנתי, די פגועה. אז חבר'ה, לא להיות חכמים מדי. לא להכנס למצבים שאחרי כך מורכב להחלץ מהם. להלן, תמונות מארקיפה:

תמר שחק ז"ל (צילום מתוך אתר התמונות של תמר שחק)

שלכם יואב

——————————————————————————————————–

עריכה-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ליואב דולב

——————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 5 תגובות, הוסף תגובה    

יבשה! יבשה! קרא האופנוען

וירד מהספינה לחופי דרום אמריקה

יואב נוחת בקולומביה ומעמיק חדור ליבשת הירוקה

אחזור לרגע ליום הנחיתה בחופי קולומביה.
לאחר מספר ימי שייט, רואים סוף סוף את היבשה. כלומר רואים מרחוק את בנייני קרטחנה. לקח כשעתיים עד שהגענו לנמל עצמו ואז הסתבר שאנו לא יכולים לעגון סמוך לרציף, אלא עלינו להטיל עוגן באמצע הנמל עצמו. דבר המחייב אותנו לפרוק את האפנוע מהגיגית של 41 פיט (היאכטה) באופן מאוד פרטיזני. כלומר, עלינו להעביר את האופנוע מהיאכטה לסירת מנוע קטנה, זו תעביר אותנו לרציף מבטחים. הדבר נעשה, כאשר בחור מקומי ישב על האופנוע ושתי רגליו פשוטות לעבר שני צידי הסירה, בכדי לשמור על שיווי משקל. אקרובטיקה שמורידה ומעלה לי את לחץ הדם. לאחר כשעה, האופנוע שנהפך ממש לחלק ממני, מגיע סוף סוף לרציף ולשמחתי הרבה, המנוע מתעורר לחיים בנגיעה .

כאן המתנתי מספר שעות עד להחתמת הדרכונים ולאחר מכן היה עלי לרכוב כקלומטר נוסף, עד למשרדי המכס. שם התקיים הטקס הבירוקרטי השגור: רישום מסמכי האופנוע בקולומביה. זה (סוף סוף) בחינם !
לאחר מכן, התמקמות במוטל שלידו יש חניון ויצאתי לתור מעט את הסביבה. למחרת בבוקר פניתי לכיוון העיר העתיקה, אשר נמצאת ממש ליד במרחק הליכה. העיר עצמה מאוד יפה, שילוב של עתיק וחדש. דופק חיים מהיר, עם נינוחות לטינית איטית.

למעלה: תמונות מקארטחנה

לאחר יום הסתגלות לקרקע מוצקה והתחברות לעיר במובן הסואן שלה, יצאתי טעון באדרנלין, דריכות וערנות, ברכיבה נינוחה לכיוון העיר מדיין. לא הצלחתי לעשות את המרחק ביום אחד וכאשר ראיתי כי שעות הערב באופק, עצרתי בקטע הררי של הנתיב ונכנסתי למוטל מקומי מקרי בן 4 חדרים. החלק התחתון של המוטל הינו מסעדה. זה מצויין, כי בלילה המסעדה כמובן הפכה לחניון הלילה הבטוח של החבר שלי. ובנוסף, על המסעדה שומרים כל הלילה קבוצת חיילים קולומביאנים המצוייידים – כמו רבים אחרים בקולומביה – בנשק. מוכר משהוא ….

למחרת בבוקר, לאחר שעתיים בלבד, הגעתי למדאיין Medellín שהיא עיר ענקית. היא פרושה כמו נקניק ארוך לאורך עמק שרכסי הרים כמובן, מקיפים אותו משני צדדים.
בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת , נודעה העיר כמרכז בינלאומי לסחר בסמים. במקום פעל קרטל הסמים של מדיין בהנהגתו של פאבלו אסקובר שהפך שם נרדף לכל תעשיית וברוני הסמים של דרום אמריקה. הפשע ברחובות הפך אותה לאחת הערים המסוכנות בעולם, וב- 1991 בלבד, נרצחו בה מעל 6000 בני אדם. לאחר מותו של אסקובר ובמיוחד מאז ראשית המאה הנוכחית, ירדה רמת הפשיעה בעיר באופן ניכר. כך לפחות הובטח לי…

לאחר כשעה, הגעתי להוסטל שהומלץ עליו בקרטחנה והאמת; ההוסטל הצדיק את ההמלצה ובאמת היה מעולה.
למחרת השארתי את האופנוע קשור במוטל ויצאתי לטיול בעיר. טיול שכלל נסיעה ברכבת המקומית לאורך העמק, כאשר ישנן תחנות אשר באמצעות החלפת קו, ניתן להגיע לרכבל המתוח מע לעיר. למען הדיוק  2 רכבלים בשני צידי הרכסים. הנסיעה במרומי הרכבל, מעניקה תמונת נוף יפה על העיר. ככל שקרון הרכבל התרחק מהמרכז, האזורים נראו יותר ויותר עניים ואלימים. התושבים שם גרים במעין פאבלות, שהינם צריפי פח עלובים והביוב הזורם, נראה מנצנץ מכל רחוב ופינה. לא ירדתי מהרכבל מטעמי בטיחות וחזרתי למרכז העיר ברכבל השני, המתוח בצידו השני של העמק התוחם את העיר. את סוף היום ביליתי במציאת פילטר שמן לאופנוע וברכישת חליפת גשם מעולה, דבר אשר הצדיק את עצמו מאוד בהמשך .

למעלה: מדיין ממעוף הרכבל

למחרת ירדתי מהרכבת העירונית במרכז העיר והלכתי לכיוון המוזיאון המרכזי. קצת תרבות.
מדיין היא עיר הולדתו של האמן הקולומביאני הבינלאומי פרננדו בוטרו. ומטבע הדברים. היא מכבדת אותו בנוכחות מאסיבית של יצירותיו המאסיביות, בכל פינה בעיר וכמובן ברחבה שמול המוזיאון בו אגף שלם מוקדש ליצירותיו.

למעלה: המוזיאון במדיין ומבחר מיצירותיו של בוטרו

למחרת המשכתי לכיוון עמק סלונטו הנקרא גם "עמק הקפה של קולומביה". הדרכים נראות כציור פשוט מדהים.
גם פה מצאתי מקום לינה בהמלצות שקיבלתי בהוסטל במדיין , למחרת יצאתי לטיול רגלי מדהים בהרים כאשר דקלי ענק הקיפו אותי בחלק מהדרך.

למעלה: עמק סלנטו

כעבור יומיים יצאתי לכיוון פופאין שהדהימה אותי בארכיטקטורה הייחודית שלה. גם בה מצאתי הוסטל מחבק ותנאים לנוח.. לי ולאופנוע כמובן.

מפופאין המשכתי ברכיבה נינוחה לכיוון הגבול עם אקוודור.

אם חשבתי שמדאין ארוכה כמו נקניק, אז איך לומר; קיטו Quito בירת אקוודור היא חתיכת נקניק. זו עיר הבירה השניה בגובהה בעולם. עם 2,800 מ' בכיכר המרכזית. אחרי לה-פאז בירת בוליביה (3,600 מ') ויש הטוענים כי לה-פאז בעצם אינה בירת בוליביה, אלא העיר סוקרה. מה שהופך את קיטו לבירה הגבוהה בעולם. ממעבר הגבול בין קולומביה לאקוודור, לקח כשעה וחצי עד לרובע העתיק של קיטו ולמזלי, ממש מול המוטל שהיה לי ברשימות, היה עוד מוטל מעולה, ועם תנאי הכרחי כמובן חניה סגורה לאופנוע …מזל, זה גם דבר חשוב!!! לידיעתכם, קיטו על מליון וחצי תושביה, נחשבת כמקום מאוד אלים בשעות החשיכה. גם המקומיים לא מסתובבים שם בלילה ובוודאי לא זרים. אם חייבים להגיע למקום כלשהוא, אז גם ל-100 מטרים, לוקחים מונית. זה כולל גם את המקומיים. קיטו עצמה נראית די עלובה, ויחד עם זאת, החלק העתיק יפה ומרגש.

מקיטו יצאתי דרום מזרחה לכיוון בניוס BANOS (פירוש השם בספרדית : בית-מרחץ, שירותים, מרחצאות). וזה היה נחמד בעיקר המעיינות החמים הנמצאים בה. הגב שלי ממש היה זקוק לזה. בבוקר הסתבר לי שהכלב של בעלת המוטל, התאהב קשות בכיסוי המושב שלי, כך שחצי ממנו נלעס וכבר לא ממש קיים. בכדי להגיע אליו, הוא קרע את כיסוי האופנוע שלי כמעט לחלוטין. בעלת המקום התנצלה התנצלות שהתקבלה עם חיוך מאולץ משהוא. מייד אחרי הקפה יצאתי לדרכי.

הכיוון, למזרח אקוודור, האמזוניה ומשם דרום מערבה לכיוון פרו.

יאללה.

שלכם
יואב

—————————————————————————————————————————————–

ערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ליואב דולב

—————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 4 תגובות, הוסף תגובה