מסוסים שמדברים רומנית, משוגע עם רובה, יער בלי דובים ועד שלילת תואר שף המשלחת…

הצג את הוראות נסיעה ל-Péplos, Feres, Hellas במפה גדולה יותר

יוטרן 6 – הדרך חזרה

עם הביקור בבית הקברות "העליז והשמח" – אני מוכן לקבל הגדרות אחרות, אבל כך הוא רשום ועם כותבי ספרי תיירים אני לא מתווכח – הנקודה הצפונית ביותר ברומניה, שכמה פסיעות משם זו כבר אוקריינה, החלטנו שמתחילים לחזור. הגשם לא עוזב אותנו ושוב לילה בפנסיון די זרוק וגשם שיורד ללא הפסקה. כהתנהלות שבשגרה, אנחנו מורידים בגדים ומפרקים את כל הציוד מהאופנועים ומיד מאתרים כל זיז וכל בליטה בשני החדרים שניתנו לנו, כדי לתלות ליבוש את כל מה שנרטב. בעלת הבית נכנסה לרגע להביא לנו משהו וכשראתה את מחנה הנוודים הזה ואת מה שעוללנו לדירה שלה היא הייתה קרובה לבכי. אבל איכשהו, אולי בגלל ה-25 אירו שקיבלה, הבליגה ושתקה.

למחרת נסיעה במעלה ההרים. הגשם פסק ואנחנו שוב שרים לנו שירים שמחים ומתענגים על רכיבה ונופים שאין בשום מקום בעולם. נידחות כזו ויופי כמו שיש בהרי רומניה – מה נגיד – בטח יש בעוד מקומות בעולם, אבל פה היינו וזה עכשיו איתנו ושלנו.

שוב איום בגשם וקור איימים. אפשר למצוא מקום להקמת המחנה, אבל בשיחה אם מישהו על הדרך שגם ידע מספר מילים באנגלית, הובהר לנו שיש באזור הרבה דובים ולא כל כך כדאי להתעסק איתם – זה הספיק ומלון מדהים ביופיו, קצת הוריד את הסטנדרט עבורנו והסכים לקבל אותנו.

בהכנות המקדימות שלו, יוסי הכין מפה עם סימונים ומראי מקום לנקודות על הדרך ששוות התיחסות. אחת מהן, הייתה דרך לא סלולה שקיצרה את המסלול. אורכה כ-5 ק"מ ובסופה עיירה קטנה. הוא לא מוותר לנו ובטח שלא לאופנועים האומללים ומקפיץ אותנו בדרך שמיועדת ומתאימה לעגלות עם סוסים. בעיקר לחוטבי העצים ואנחנו מתנסים ברכיבת שטח אמיתית, עם עם שלוליות ענקיות, בורות עמוקים, אבנים רטובות ובוץ בלי סוף. עומדים בזה בכבוד וגם די נהנים מהאתגר המופרך הזה. להפתעתנו, האופנועים לא נשברים ולקראת סופה של הדרך, נגלים לנו תושבי היער האמיתיים. שתי קבוצות של עובדים מארגנים על הדרך את העמסת העצים שכרתו על עגלות רתומות לסוסים מקסימים ופלדמן, כל כך נרגש מהמחזה ובמקום הוא מחליט להישאר.. טוב אם לא, אז לפחות לעזור קצת.

לבסוף, בלב מפרפר פוגשים את האספלט והבתים ואז נגלה לנו מחזה; אירוע שפותח את מהדורת החדשות של הכפר – סוסה בריאה וחזקה והסייח הקטן שלה, נפלו לנהר בגלל גשר קטן שהתפרק. הסייח עומד מבוהל מתחת לחלק שנשאר מהגשר ואמא שלו שכובה על הצד, ראשה בידיו של אחד האיכרים וכל גופה מעוות ומקופל. חציו במים ונראה שהיא בתנוחה שממנה כבר לא תצא. מסביב מתאספים כעשרה איכרים ולכל אחד רעיון אחר. שוב, פלדמן מתגייס לעזור ומנסה וכל המעמד  הדרמטי הזה, מעכב אותנו לדקות ארוכות של שותפות עם המצוקה שנגלית לנו. לבסוף, הסוסה מרימה את עצמה בתנועה חדה ונעמדת באמצע הנח. כולם מוחאים כפיים ומי שנראה כמו הבעלים, מסמן בידו את ברכת הצלב על חזהו. שניהם מוצאים מהנחל ואנחנו ממשיכים משם.

עכשיו יש קצת זמן ומחליטים שמחר נמשיך לטייל ולתור את האזור. בנתיים, כבר ירדנו מההרים ואפילו הדרמנו קצת ומזג האוויר משתפר להפליא. כשהיום מגיע לסופו – שזה בערך 8 בערב, מחפשים את החניון בסופו של כפר ושם שכהדרך הראשית של הכפר נגמרת ומתחילה דרך היער, צמוד לנחל קטן. פורשים בצד את האוהלים וכל מה שצריך. כאשר סיימנו לאכול והחשכה כבר ברמה של "ראיתם אולי איפה הפנס שלי", הופיע פתאום אדם מבוגר לבוש ברומנית שזה בדרך כלל טרנניג, חולצת עבודה ומגפיים מגומי. אבל משהו בו היה חריג. הוא הסתכל עלינו במבט חד ומרוכז ואז ראינו על כתפו רובה ציד ומיד הזדהנו והוא צעק "איגליז" ואמרנו כן ואז ניגש למרכז המחנה שלנו וצעק כמה משפטים ברומנית ויוסי שהוא הכי נחמד בעולם, ניסה להסביר לו קצת. לא בטוח שהבין אבל נחה דעתו ולשמחתנו – בכל זאת אדם חמוש – נראה מעט רגוע יותר ואז ביקש מיוסי שיבוא אתו והם פשוט נעלמו בתוך היער.

דקות חלפו, אפילו הרבה וכבר חילקנו בינינו את האופנוע החדש של יוסי. אבל עד שלא שומעים יריה זה לא סגור. לבסוף, חזרו שניהם וכשהצייד הלך לביתו, סיפר לנו יוסי שהוא חווה את אחד המפגשים המפחידים ביותר בחייו ושהאיש הזה לא לגמרי שפוי. הוא הראה לו מלכודות לחיות ששם בכל מיני מקומות. הכריח אותו לצלוח את הנהר, לקח ממנו את הפנס וכל הזמן אוחז בידו מנפנף ברובה וצועק מילים לא ברורות. חשבנו שזהו אפשר להירגע אבל אז הוא הופיע שוב ולהפתעתנו הביא אתו את בתו ואמר – "איגליז, אינגליז" ואז הבת שלו החלה לדבר איתנו והנה עוד הפתעה היא מדברת מושלם ואפילו במבטא אוקספורדי קל.

רוני מציע לה את הכסא שלו והיא מתיישבת ופותרת לנו כתב החידה המוזר הזה; היא באמת הבת שלו. היא אוהבת את אבא שלה, אבל לא סובלת אותו. היא הייתה באנגליה 3 שנים. יש לה חנות פרחים שכמעט לא מוכרת כלום. היה לה חבר. יש אימא. אין עתיד ועם האבא הצייד, לא דיברה כבר 3 ימים וככה עוד ועוד מיני מעשיות עד שנהיה מאוחר ועם הרמז הראשון, היא חזרה לביתה והצייד הזה עוד הכריח את יוסי המסכן, לסחוב עצים מהבית שלו והדליק לנו מדורה שבערה כל הלילה.

דובים וחיות אחרות לא הפריעו לנו ולילה בהחלט שקט עבר על.. למחרת, שוב נבחרת דרך הרים ואם חשבנו שראינו הכל, אז דרך כזו באמת הייתה קיצונית – קרוב ל-2 ק"מ של אבנים, עיקולים מבעיתים, בורות ותהום שבתחתיתה נהר שוצף. כזכור, אופנועים עם הרוכב – כמעט חצי טון – זה היה פרק רכיבה גבולי ביותר ומזל טוב אמיתי, איפשר לנו לסיים ללא תקלות – דע לך יוסף – מי שמכניס אנשים תמימים וישרי כפיים לדרך כזו – יעשו לו בערב עוגה ובלילה שמיכה..

יוסי שדה בשדה

ביום הזה גילינו להפתעתנו, שבעצם היום יום שבת ולא שישי כמו שחשבנו ושלמעשה חסר לנו יום – מה עושים? נותנים בגאז ומחליטים להגיע הכי קרוב שאפשר לסוף רומניה. קרוב לגבול עם בולגריה. בסך הכל כ-300 ק"מ של כבישים טובים וכך עד שמגיעים לדנובה. את הנהר הענקי הזה חצינו כשנכנסנו לרומניה והנסיעה הייתה על גשר מכוער, עם תנועה עצבנית שלא איפשרה עצירה. הפעם שוב על גשר מכוער אבל עם מעט תנועה והשיפוץ שהגשר עובר איפשר לנו לעמוד בפיסגתו ולהסתכל סביב, קצת צילומים ואז, אני רואה מרחוק חורשה יפה על גדת הנהר הזה שנראה כמו אגם זורם ומציע לחנות שם. עכשיו כבר עוד מעט חושך ושלושת שותפי מביעים היסוס וחוסר הסכמה, הם רוצים מיטה, מקלחת; משהו שהובטח להם ויש רק עוד כ-60 ק"מ ומה נאכל – יהיה בסדר יוסי יעשה שקשוקה.

הדנובה

וככה וככה. בסוף נעתרו וירדנו למטה כדי למצוא את אחד ממשטחי העשב המקסימים שניקרו לנו ועכשיו אפשר להגיד שישנו על גדות נהר הדנובה ורחצנו בו את הצלחות שלנו..

ביום ראשון, עולים על כבישים חצי ריקים – זהו יום המנוחה – ומגיעים חיש קל לים השחור. קצת עצירות פה ושם ובצהריים אנחנו כבר שוב בבולגריה. חווינו אותה בחלק הצפוני ההררי ומה שנגלה לנו כעת זו בולגריה שונה לחלוטין, כבישים משובחים, תנועה ערה של מכוניות חדשות שדות מאופק לאופק ולבסוף כשמגיעים לווארנה זה כבר ממש עולם אחר, עולמם של התיירים, מחפשי ההתרגשויות הזולות והחופים בחצי לבה (הכסף הבולגרי, ב רפה).

רוני במקום הטבעי שלו

קצת קשה לנו, אבל מנסים להשתלב ולחוות את האווירה, מלון קטן ומעוצב במרכז העיר וארוחה של תיירים במתחם המסעדות שיושב על חולות הים השחור.

היעד של מחר היא תורכיה – ראינו שאין מעבר ליון חוץ מאשר אותו אחד בצפון שעברנו בו, וכדי לחסוך נסיעה ארוכה בתאי שטח שכבר היכרנו, הוחלט על קיצור – יומיים בתורכיה ומעבר ליון – זה לא היה בתכנון, אבל נראה כרעיון מעניין ומגלי ארצות מקצועיים, לא מסרבים כשנקראית להם מדינה על הדרך.

הגענו לגבול בצהריים ולאחר שהחל התהליך אצל התורכים כבר התחרטנו – כמעט שעתיים בילנו שם ולא פחות משבע עמדות היינו צריכים לעבור. לא נחמדים ולא אדיבים. כמו במקרים כאלה לאחר שעוברים – זה עובר, נשכח ונופים פשוטים של מישורים ושדות נפתחים לנו.

לקראת ערב, מקימים את המחנה בחורשה גדולה ולמחרת עצירה הכרחית לארוחת.

בוקר\צהריים שזו הגדרה שמאפשרת השתוללות ואכן שלושה סוגים של בשר, סלטים, לבנה ולחם בלי הכרה, וכמובן כל הקינוחים של הסוף. כבר כמעט חודש שאני טורח על בישול יצירתי, כולל ארוחה של פירה עם קציצות וריבת דובדבנים, עוף במגוון צורות והנה הם מודיעים לי שהתורכים האלה לוקחים אותי בסיבוב ושאת הארוחה הזו "לעולם לא נשכח".

המחבר וחבר

עוד עצירה בכפר ושם מיד נמזגות לנו כוסות של תה וכבר יון באופק ושוב מעבר גבול אבל קליל ומהיר ואנחנו כבר ביון וזה מרגיש קצת כמו לחזור הביתה. לפנינו עוד מספר ימים של שיטוט לאורך החופים. יכול להיות כמה ימים בחצי האי פילון. המעבורת בשבוע הבא והטיול הזה – בעצם, לדעתי, אם לוקחים קוצץ ציפורניים ומשתמשים בו גם לרגליים… אז זה כבר לא טיול. זה מסע! – אז מסע זה של יוטרן הבלקן הגיע לסיומו.

ערן שפיצר

——————————————————————————————————————–

עריכה יוני. כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות לערן, יוסי, אבי ורוני.

——————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

חודש מאי מחכה לרוכבים עם גשמים וסופות

וכביש 66 מחכה עם חום אנושי נדיר.

הצג מפה גדולה יותר

יום שישי 25.5.2012
נסערים מהחוויה של אתמול, יצאנו לדרך לעוד יום של רכיבה מערבה כאשר הכוון הוא העיירה Stanton, שם נמצא קמפינג של k o a . מכוון שהמרחק לא גדול, עצרנו במוזיאון של כביש 66 ביציאה 266 של כביש 44 המוביל מערבה. לכל מדינה לאורך הכביש המיתולוגי של מוזיאון משלה לנושא זה. אנחנו עצרנו כבר בראשון שבהם והוא היה מעניין (התמונות כבר מופיעות בכתבה הקודמת ) משתי סיבות; א. יש מה לראות ב. היינו לבד וקיבלנו יחס נהדר מהמדריכה במקום, עם הרבה הסברים להמשך הדרך שהוכיחו את עצמם בהמשך.
מעבר לזה, לא היה שום דבר מעניין. הגענו לקמפינג, התארגנו ללינת לילה כדי להיות מוכנים לעוד יום של נסיעה .

יום שבת 26.5.2012
מכוון שיש לנו יום ארוך, פתחנו את היום בנסיעה מנהלתית מהירה על הכביש המהיר 44 עד היציאה 169, שם חזרנו לקטע מומלץ של כביש 66.  זהו קטע של 4 מסלולים, אבל ממש נטוש וזה פשוט כיף לרכוב בניחותה וממש אפשר היה לרכוב בצמידות ולשיר וכך עשינו. כמובן שירדנו לצלם ולהפגין בעלות מוחלטת על הכביש, עד שהגענו ליעד שהיה מסעדת דרכים ישנה ששימרה את האופי של התקופה, בה פעל המקום על כביש 66 ההיסטורי. המקום נקרא Devil Elbow וכאשר הגענו אליו, הוא היה סגור. לא היה ברור לנו מה קורה פה. כאשר התקרבנו לכניסה, ראינו שכתוב שהפתיחה בשעה 11:00, אבל עכשו כבר 11:15 , שאלנו מישהו שהיה שם מה קורה? והוא ענה כי כבר פותחים ואכן כך היה. היינו שלושתינו לבד ונכנסנו למקום חשוך, שבאמת דומה למה שרואים בסרטים על מקומות כאלה. כמובן התחלנו לצלם. אבל מה שקרה מיד בא לנו בהפתעה; תוך דקות, התחלנו לשמוע את הרעש של אופנועי הרלי… לא אחד ולא שניים… עשרות של אופנועים שהגיעו למקום לשבת, לשמוע מוזיקה ולאכול משהו.

הם יודעים כמובן שהמקום נפתח בשעה הזאת – אנחנו הגענו במקרה בשעה המתאימה. חוויה יפה שלא צפינו אותה. אכלנו משהו גם אנחנו, מה שלא הוכיח את עצמו. לאחר מכן המשכנו בקטע קצר על ה – 66 הישן וחזרנו לכביש המהיר עד היציאה 118 , ממנה חזרנו לקטע נוסף של 30 מייל על ה – 66 הישן . הגענו ל – Springfild ולקחנו את כביש 65 דרומה, כאשר היעד הוא העיירה Branson שאומרים עליה שהיא פעילה מאד בנושא מופעים מכל הסוגים. זה מתאים לנו, מכיוון שאנחנו רוצים לראות מופעים מקומיים ובנוסף אנחנו רוצים לעשות טיפול 4000 באופנועים ביום שלישי הקרוב. מחר – Memorial Day . וכאן לא עובדים. הגענו לברנסון בחשש גדול שיהיה צפוף פה ואי אפשר יהיה למצוא מקום לישון. זה בערך מה שאמרו לנו המקומיים כששמעו שאנחנו בדרך לכאן. בפועל, עצרנו בכניסה לעיירה התיישבנו ב Wendis שאלנו מקומית על מה שקורה כאן וקיבלנו תמונת מצב. התחלנו לחפש מוטל והגענו למקום שמוכר כרטיסים למופעים וללינות במקום. ברגע שהתברר לו שאנחנו מישראל, התחילו הסיפורים: ראשית, הוא יהודי שמאמין בישו כבנו של אלוהים ושנית הוא התחיל להתבדח על חשבוננו בנושא הבקשות שלנו. כאשר המוטיב הוא: "אני מבין שאתם רוצים לישון בחינם \ לראות מופע בחינם"… וכדומה. אני מניח שאין צורך להסביר למה הוא התכוון. לבסוף, הוא סידר לנו מקום יפה וזול לישון ואירגן לנו כרטיסים למופע של שירי country וגם זה במחיר מוזל. כאשר הוא הזמין את הכרטיסים, הוא סיפר שאנחנו משפחה שלו ואכן כאשר ניגשנו לאסוף את הכרטיסים שאלה את ניג'ל הקופאית, האם אנחנו בני משפחה של דויד…( איזו שאלה? אנחנו משפחה יהודית רחבה ).

המופע היה נחמד מאד, אך לא בדיוק קלע למה שאני רוצה לחוות: בר המקומי עם להקה שמנגנת מוזיקה מקומית. מצידי לא תפריע לי גם קטטה קטנה כמו שרואים בסרטים. אני מקווה שעוד נפגש גם עם הבילוי המיוחד הזה.
יום ראשון 27.5.2012
קמנו מאוחר ופינקנו את עצמנו בארוחת בוקר טובה שהוגשה לנו במוטל. יש מקומות שנותנים לך קפה עם אפשרות להכנת טוסט עם ריבה וחמאה ויש מקומות שיתנו לך גם דגנים וגם ביצים וסוגים שונים של לחמים וגם סלט פרות. זה מקום כזה ואין קשר למחיר ששילמת על החדר. לדעתי, זה קשור יותר לתחרות שיש בסביבה והרצון של הבעלים לקבוע דימוי איכותי למקום. אין לנו תכניות להיום, כך שכל אחד מתמקד בעשיה משלו; יוסי קורא ספר. נייג'ל על המחשב ואני קורא על מקומות שרצוי לבקר בהם לאורך המסלול המתוכנן, לפי המלצות הלונלי פלנט. כל הטיולים שלי בוססו על המלצותיו והוא לא איכזב לעולם. למרות שכבר ציינתי לא פעם, שלפעמים איני רואה את היופי כמו שהם רואים אותו. דוגמא לפער יש במקום שאנחנו נמצאים בו Branson , שלא מוזכר בכלל בספר ודווקא המקומיים ממליצים לא לוותר. אני אישית, לא מצאתי שום דבר מיוחד במקום.

בצהרים, עשינו סיבוב ברגל לאורך הכביש הראשי של העיירה. הדבר הבולט גם כאן ובכל מקום, הוא שאין שבילי הליכה. פשוט לא רואים אנשים הולכים – סתם כדי ללכת. כנראה שאת הכל עושים כאן בנסיעה. הרושם הוא שאין קושי להשיג רכב כאן. מדי פעם אנחנו רואים מכוניות למכירה במחירים מגוחכים וגם מחיר הדלק הוא קצת יותר מחצי מאשר בארץ. אנחנו משלמים באזור ה-4 דולר לגלון, לדלק היקר ביותר ( 93 ) גלון אחד הוא כ- 3.75 ליטר, כך שמשלמים קצת יותר מדולר לליטר. באחד המקומות, ראינו טלוויזיה והייה תשדיר של המועמד הרפובליקני. אני זרקתי לאוויר "נו בעד מי מצביעים" התשובה הייתה "רק לא אובמה!" שאלתי למה? והתשובה: ראיתם מה מחיר הדלק? כאשר אמרנו להם שבארץ וגם ברוב מדינות אירופה, המחיר הוא כמעט כפול היה להם קשה להאמין.
בערב הלכנו נייג'ל ואני לפאב נחמד עם מוזיקה חיה של זמר קאנטרי וצפינו בניצחון של סן-אנטוניו על אוקלהומה .

יום שני 28.5.2012
היום הוא ה- Memorial Day של האמריקאים ואנחנו צופים בטקס המרכזי בהשתתפות הנשיא בטלוויזיה. לא עובדים כמובן, והיו כאלה שהזהירו אותנו מלרכוב על אופנוע ביום זה, מכוון שזהו סוף שבוע ארוך ואז כולם משתכרים בלילות ונוהגים כמו משוגעים למחרת. למרות זאת, החלטנו להגיע ל- Springfild כדי להקדים מחר למוסך של סוזוקי במקום, לטיפול 4000. התמקמנו ב- KOA שבמערב העיר וכל אחד חזר לעיסוקו. בערב צפינו במשחק של מיאמי נגד בוסטון – גמר המזרח המקביל לגמר המערב של אתמול.

יום שלישי 29.5.2012
בלילה זכינו לגשם שלא היה צפוי. מה שתמיד מעכב את היציאה לדרך. החלטנו להשאיר את נייג'ל וחלק מהציוד בקמפינג ויצאנו יוסי ואני, לטיפול עם אופנועים נקיים מצויוד עודף. הגענו בשעה 10:00. הטיפול התחיל רק אחרי 11:30 ונמשך עד כמעט השעה 14:00 וכן החלטנו לא לצאת לדרך היום ולחזור ולהתמקם בקמפינג. קנינו מצרכים להכנת אוכל אותו אנו עושים ואוהבים .
במידה ויקרה משהוא מיוחד עוד בהמשך היום, זה יסופר מחר.

יום רביעי 30.5.2012
הכוון מערב על דרך 66 כמו בימים האחרונים. אבל היום קרה לנו דבר יפה. עלינו על קטע נוסף די צדדי של 66 והגענו לפתע למקום שלא היה מצויין במפות, אך מדהים ביופי.  Paris Springs Jct.  שמה. זוהי תחנת דלק שמורה נהדר משנות ה 40 או 50 של המאה הקודמת ובחור נהדר בשם גרי קיבל אותנו (זאת לאחר שעצרנו לצלם ) הוא פשוט הסטוריה של המקום וכביש 66 בכלל. דיבר בלי לעצור יותר מחצי שעה, משהו בכיף. נתן לנו משקה שרי וסיפר היכן כדאי לבקר לאורך הכביש. כמובן שביקרנו בכל מקום שגרי אמר, למרות שהוא די התלהב משיחזור של עיירה שנעשה בשנים הראשונות של המאה הקודמת. ואני? ממש לא התלהבתי. תוכלו לשפוט אתם מהתמונות שנייג'ל מצרף כאן. היום הוא עוד יום שאני אוהב את הנוף שלו, יותר מכל נוף אחר; שילוב של חקלאות עם עצים פה ושם. שילוב מנצח בעיני. צילמתי מספיק תמונות בשביל להעביר את המסר שלי. את ארוחת הצהרים (שבדרך כלל אנחנו לא אוכלים במסע הזה) עצרנו לאכול על פי המלצתו של גרי כמובן בעיירה Carthaje . האוכל היה טוב, אבל לא במקום. אחרי ארוחה טובה לא בדיוק בא לך לצאת ולהמשיך לרכוב על אופנוע. צחקנו ואמרנו שבמידה והיה לו מוטל בקומה השניה, יש להניח שהיינו עולים לתפוס "חרופ" של צהרים. בפועל, עלינו על האופנועים והמשכנו עד ה – k o a שליד העיר Joplin. המקום לא מדהים ביופיו, אבל נותן את השרותים הבסיסיים.

יום חמישי 31.5.2012 עודנו סוגרים את הבסטה, ( בסביבות השעה 22:00 ). הצצנו לשמים לראות האם צפוי לנו איום משם למשך הלילה. המסר היה: הכל יפה ונקי, הירח מחייך והכוכבים נוצצים והם אמרו לנו; " לכו לישון בשקט ותהנו מהלילה לקראת יום חדש".
לאחר כשעה הגיע אלינו השומר של הקמפינג והודיע לנו שבעוד כשעה צפויה סערה חזקה וכדאי שנתקפל. הוא הציע לנו להכנס למקום שמשמש בימים טובים מין חדר אוכל לאורחי הפארק (כנראה לקבוצות). תוך דקות קיפלנו את האוהלים והתכנסנו עם הציודים כולל האופנועים לתוך המקום. עכשיו, מה עושים? הרי אי אפשר לחזור לישון אחרי מתח שכזה. אז מחכים לראות מה זאת סערה של מרכז ארה"ב.  (כאלה יש כמה עשרות בשנה וכמעט כל אחת מהם גובה קורבנות  בנפש). אחרי כשעה, כשראינו כי שום דבר לא קרה, הלכנו לישון לא לפני שהתבדחנו שבמידה ולא ירד גשם לפחות נישן תחת מחסה ולא באוהל, ואז זה הגיע! כמויות הגשם שיורדת היא לא תאמן. הפעם לפחות, זה לא היה מלווה בטורנדו – מה שקורה לא מעט פעמים. בבוקר, ראינו את הגואל שלנו והודנו מאד.

היום המשכנו בנסיעה על כביש 66 מערבה לכוון העיירות Miami  ו – Vinita השמורות יפה, כאילו הן עדיין במאה הקודמת. לאחר מכן המשכנו לכוון Claremor אבל הנסיעה' כבר לא היתה נעימה. עקב רוחות חזקות שהפכו את הרכיבה להתמודדות פיזית שלא מאפשרת כיף רכיבה. לבסוף הגענו ל k o a שנמצא צמוד לקזינו והמשרדים יושבים בתוך הקזינו. בירור קצר, העלה כי בערב יש הופעה של להקה וארוחות זולות. בטח שננצל זאת…
המשך יום טוב  וד"ש מכולנו

גבי

————————————————————————————–

ערך-יוני. כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות לגבי פלקסר.

————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: הרפתקאות and כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

בולגריה מכשפת ביופיה

ויוסי שדה מגיע בדהירה… שבוע אחרי.

הצג את הוראות נסיעה ל-Veliko Tarnovo, Bulgaria במפה גדולה יותר

בולגריה 28.6. – 31.6

לא חשבנו שזה אמיתי ולא האמנו שזה יקרה, אבל יוסי שדה החליט שהוא מצטרף למיזם שלנו, לא וויתר ועלה על המעבורת של יום חמישי וביום ראשון בשעות המאוחרות של הבוקר, ירד לחוף והחל את דהירתו בעקבותינו. לא לגמרי ברור לנו פרץ המוטיבציה הקוסמית הזו, אבל הבטחנו לו שיתקבל בברכה ועל הסתר הפנים שעשה לנו ביום היציאה סולחים ומוחלים.

הוא כאמור יצא מנמל לווריו ליד פיראוס וללא עצירות גמא את המרחק של כ-700 ק"מ עד הגבול לבולגריה. בהמלצתנו העביר את הלילה באיזה מלון ולמחרת בבוקר חצה את הגבול ושוב הוכיח את יכולותיו כנווט או יותר נכון כמפעיל מוכשר של ג'י.פי.אס ומצא את המלון המקסים שלנו שממוקם בלב אזור נידח של כפרים ויערות. וכך בסביבות עשר בבוקר, הופיע בעיקול הדרך והחיוך שלו ממש פורע סדקים בקסדה. פלדמן ורוני יצאו לקראתו ומאז שסטנלי פגש את לווינגסטון לא נרשמה התרגשות כזו. לאחר מכן כשישבנו איתו לארוחת הבוקר, נשאל על הנסיעה המטורפת הזו וענה שזה לא הוא – זה האופנוע שלו שעבד ושמבצע כזה קטן עליו – נו, מה נגיד; 1200 אדוונצ'ר כמעט חדש.

לאחר ההתרגשות הראשונית והשלב של הקפה, נשאל על השתלשלות העניינים שמנעה ממנו להפליג איתנו. הסבריו לא הניחו את דעתנו ואת הביקורת קיבל גם קיבל ולאחר זמן, עזבנו את הענין וההתמקדנו במשימה של היום – התקדמות, כנראה גשומה למרות שהבוקר החל עם שמש גיבורה שנלחמה עבורנו בעננים שחורים ולעת עתה ידה על העליונה.

לאחר רכיבה של כמה שעות, הגענו לאיזה כפר עגמומי הצופה לאגם והגשם שהתגבר, שילח אותנו לתפוס מחסה במסעדה שקיבלנו עליה המלצה. העברת הזמן שם עד שהגשם יפסק, מוליכה אותנו לדיון ארוך ומיאש על המשך דרכנו, נדונה גם האפשרות  לוותר, לחזור ליון, לעבור במעבורת לאיטליה ולחקור את סיצליה, כי שם בטח השמש זורחת..

הדרך קוראת לנו ולקראת אחר הצהריים, הגשם פוסק ודרך ההרים שעכשיו יוסי מנווט אליה, היא כל כך מקסימה ונופי היער הבולגרי פשוט משאירים אותנו עם לסת שמוטה, הארץ הזו פשוט מדהימה, איפה שלא ננחת ולאיזה כיוון שלא ניסע ילווה אותנו נהר שוצף וגועש, עצי אשוח ענקיים ועצי אורן זקופים וארוכים להפליא, צומחים במדרונות ומסביב צמחיה ירוקה של עשב סמיך. לקראת ערב מגיעים לעיירה מקסימה, מעין כפר נופש לתירות הסקי של החורף וכנראה תיירות מכל העולם, כי הסטנדרט הארכיטקטוני פשוט מושלם. שילוב של עתיק עם ישן ומתוחזק בצורה מופלאה. המקום מזמין עצירה ועם כוסות האספרסו שמוגשים לנו, מחליטים שממשיכים ולא סוטים מהתוכנית המקורית, נתון נוסף שמובא בחשבון – רמת המחירים של הארץ הזו – נראה שבולגריה מתנהלת על כלכלה חוץ פלנטרית, מה שקורה בעולם לא מעניין אותם, הכל, חוץ מדלק, כל כך זול שזה לפעמים ממש מביך – כוס קפוצ'ינו במסעדה עולה כאן במונחים שלנו כ-90 אג'. קנייה של מזון לארבעה אנשים ליום עלתה כ-60 ש', כולל שני קילו חזה עוף, ירקות, גבינות, עוגיות משלושה סוגים ועוד מיני שטויות שמילאו שתי שקיות. באותה קניה גם התוודענו למאכל היחידי שהכרנו כמאפיין למדינה וזה כמובן הבורקס וכמו שלא הצלחנו במסע אחר, למצוא קפה טורקי בטורקיה, גם כאן היינו צריכים להרחיק לכפר הררי נידח כדי למצוא ארבעה כאלה ארוזים בניילון. המילה לבורקס היא "בניצ'קה" ויכול להיות שמהביקור הקצר שלנו בבולגריה זו המילה שתשאר איתנו.

בתי המלון, או יותר נכון הצימרים שאנחנו פוקדים, משכירים במחיר של 35 עד 50 ש' ללילה. ועוד ועוד דוגמאות. חוץ מהדלק שיותר זול מיוון אבל עדיין מהווה הוצאה עיקרית למי שמכסים כ300- עד 400 ק"מ ביום.

לאחר לילה שקט בצימר עם חדר ענקי בו הסתדרנו – עכשיו ארבעה וזה כבר לא כל כך פשוט – המשכנו כשהכיוון הכללי למעבר הגבול לרומניה. כל הדרך בכבישי הרים מפותלים, חלקם טובים. חלקם מלאים בורות ובכל מקרה עניין אמיתי לרוכבי אופנועים, גם עם האופנוע שלהם עמוס ומגיע למשקל של כ-350 ק"ג.

יום של חסד וללא גשם ומכאן שאולי אפשר להקים את מחנה הלילה על אחד ממשטחי העשב, בין העצים וכאלה הרי יש כאן בשפע. זה מה שחשבתי ולאחר יציאה מכפר סתמי, אני מוליך את השיירה לירידה בוצית לעבר הנהר, שם נראה מהכביש אתר נכון לחניה כזו. הם באים אחרי ולא נראה להם… יש עשב אבל הכל רטוב, העליה בוצית אין מספיק עצים.

יֶרד גשם בלילה, לא יֶרד, יֶרד, לא – בסוף; גשם כל הלילה…

באותו כפר שעברנו, פלדמן ורוני מזהים איזה מקבץ של צימרים סגורים בחומה ולאחר כשלון חלקת היער, חוזרים לשם ומופתעים לגלות את אחד ממתחמי הארוח היפים ביותר שנתקלנו בהם. גם בסטנדרטים של הגליל – בית גדול עם דשא בחזיתו. בפנים חלוקה לחדרים ומטבח מצויד היטב. הכל עשוי מעץ אורן ועל פי סטנדרטים של בקתות ציידים ויזמות חסכונית.

האישה שמנהלת את העסק, גרה ממול ולא רואים ולא שומעים אותה.

האופנועים חונים על הדשא ומאחר ויש לנו את כל מה שצריך להאכלה של 4 אנשים. גוררים פנימה את כל השקיות ויוסי מתנדב להכין אורז. לאחר שהעמיד עת הסיר אני מכין לפלדמן שעועית אדומה וחזה עוף בלימון ושמן זית. עניין השעועית חשוב מעין כמוהו – אם רוצים לגרום לפלדמן לשיר ולרקוד צריך להכין לו שעועית ובדרך מזהים איזה דוכן ירקות כפרי אני קונה שקית אחת של ק"ג ומכניס כרבע מהכמות לבקבוק של מיים מינרליים, ממלא מים וסוגר, את הבקבוק הצמדתי לתיק העליון ובסוף היום הייתה השעועית הזו מוכנה לבישול כשהיא כמעט מפרקת את הבקבוק מרוב לחץ. נוסף עלינו, יש גם אורחים מהולנד שקצת הפרנו להם את השקט, אבל הם אדיבים ונחמדים וסופגים באצילות את המהומה שאנחנו מחוללים.

הצימר הזה, המחירים הנמוכים של המדינה הזו והגשם הטורדני משנים לנו את כיוון ההתנהלות ובאמת ללא כל חשש, מגיעים לקראת ערב לעיר שנקראית ווליקו טרנובו ומכוונים ישר לעיר העתיקה, המקום של התיירים ותוך דקות מוצאים את שני החדרים שצופים על כל העיר, בעל המקום משאיר לנו מפתח ונעלם. בערב ארוחה במסעדה מקומית ומחר כבר מתכננים להגיע לדנובה ולחצות לרומניה.

ערן

———————————————————————————————

עריכה-יוני. כל הזכויות C לצילומים ולסיפור, שמורות לערן, אבי, רוני ויוסי.

———————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה    

רכס כחול. יום אפור. חלב לבן ונוף ירוק משכר

שגרת ההנאה תופסת תאוצה

הצג את הוראות נסיעה ל-Waynesboro, PA, United States במפה גדולה יותר

יום שני 14.5.2012
בבוקר, הדבר הראשון שלמדנו לבדוק… האם ממשיך לרדת גשם ואכן המים זורמים ללא סוף מלמעלה. למרות זאת, התארגנו ויצאנו לדרך. חזרנו לדרך הנופית בלו ריד'ג מאונטן (שהיא לא כל כך נופית, בגלל הגשם והערפל). לאחר כשעה וחצי, הפתעה… אור יום הפציע ככה פתאום. בחיי,  כאילו לא נסענו בלי גשם מזה ימים רבים. פתאום רואים את הירוק היפה של האזור, בעלי חיים מציצים מהחוות שבצד הדרך. תענוג. מדי פעם, הגשם חוזר, אך לא בעוצמה של אתמול והבוקר. לאחר עוד כשעה, מצאנו עצמנו מול שלט המודיע שהכביש סגור. אין בעיה, פנינו לכביש מקביל שמספרו 18. לרגע חשנו אכזבה, אך בתוך דקות התהפך המצב ומצאנו עצמנו משקיפים על אחד מהנופים היותר יפים שראינו בימים האחרונים. ללמדך, כי תמיד יש מצב שבעיה מסוימת היא גם הזדמנות. המשכנו על הכביש הצדדי עוד כשעה עד שהגענו למרכז המוזיקה של הבלו ריד'ג. מקום שהציעו לנו לא לפספס ואכן, כאשר הגענו בסביבות השעה 13:30 , מצאנו חבורה של ארבעה נגנים שניגנו מוזיקה עממית מכל הגוונים. לצערי, יוסי הרגיש לא נוח והעיר אותי כאשר נרדמתי. אבל היה חם ונעים… מה יותר טוב מאשר לתפוס תנומת סיאסטה קלה ( להזכירכם אני יליד ארגנטינה ). התרוץ שלו היה שהוא פחד שאני אתחיל לנחור. לקראת השעה 15:00 המשכנו לרכוב צפונה, לכוון הקמפינג ב- פנסי גאפ. כאשר הגענו, התלבטנו בין אוהל לצריף ובחרנו בביתן העץ (סוג של צימר אך רק ללינה, בלי שרותים ומים זורמים). מזל, מכיוון שעכשיו ערב כאן, כאשר אני כותב את הדברים ובחוץ גשם זלעפות. אכלנו ארוחת ערב במסעדה קרובה עם אוירה מקומית נחמדה. אני עדיין מחכה בהתרגשות, למפגש הראשון עם מוזיקת הקאנטרי והתרבות המקומית המוכרת של מרכז ארה"ב.

יום שלישי 15.5.2012

כן, גם היום מתחיל בהושטת יד מבעד לפתח לבדוק שאינה רטובה כשהיא חוזרת… לא תאמינו: חזרה יבשה. כמה שזה נחמד. לאחר התארגנות רגילה ושתיית כוס קפה (טקס חובה אצל השותפים שלי) יצאנו ברכיבה מענגת ועלינו שוב על הבלו ריד'ג צפונה ואיזה יופי: הפריחה, הנופים, ריח נקי ואויר צלול. פשוט כיף. הבוקר עוד התבדחנו שאנחנו רוכבים לא על ה-Blue Ridge אלה על ה- Gray Ridge. הבוקר הדרך עברה בהרגשה מתקנת שככה צריך טיול להיות. כמובן שעצרנו לצלם. לשתף אתכם בהרגשה הטובה שיש לכל אחד מאיתנו והמשכנו הלאה. הכוונה היתה להכנס לעיר Roanoke לנסות למצוא את החלק המשקף של הקסדה שעף לניג'ל לפני שלושה ימים. אבל מספר שיחות טלפון, הבהירו לנו שהדרך היחידה להשיג את החלק, היא להזמין אותו מהחברה והם ישלחו לאחת החנויות שנעבור בדרך הלאה. זה מה שכנראה נעשה. לקראת אחר הצהרים, כרגיל, מתחילים את שלב חיפוש חניית הלילה הקרוב והפעם הפור נפל על קמפינג בשם Middle Creek  שנמצא כ – 7 מייל מהעיירה Bucharan בק"מ ה – 90 של הבלו ריד'ג. המקום יפה אך פשוט. הפעם הלכנו על לינה באוהל בתקווה שהגשמים של השבוע מאחורינו. לפי כל התחזיות, הימים הקרובים יהיו יפים ללא גשם. נשאר לנו עוד יום אחד על ה Blue Ridge ולאחר מכן נמשיך צפונה על ה – Skyline Drive עד העיר Winchester משם נתחיל לרכוב מערבה על דרך מספר 50 כמה מאות מייל. התכנית המקורית הייתה גם להגיע לאזור Lancaster שבו רצינו לראות קצת מאורח חייהם של בני האיימיש, אבל בשלב זה ההרגשה היא שנוותר על זה. ההרגשה שלי טובה מסיבה פשוטה : אני אוהד הפועל ולקחנו גביע וזה עושה טוב – גם מרחוק!

יום רביעי 16.5.2012
לא תאמינו, הלילה עבר – לראשונה בימים האחרונים – ללא הטרדות משמים ואיפשר לנו שינה מתוקה ושקטה. היציאה היתה עם שמש מלטפת וחמימה של בוקר, לאחר הרבה ימים קודרים. בחרנו להמשיך בדרך צדדית ולא לחזור למסלול הבלו ריד'ג למשך היום כולו. בהמשך התחבררנו לכביש מספר 11 צפון שיקח אותנו לכוון Staunton. הבחירה היתה שווה ביותר; הכביש הוביל אותנו בתוך תוכו של האיזור הכפרי בוירג'יניה. סביבה יפה ביותר. ההרגשה היא שאנחנו עכשיו באמריקה האמיתית, לא הנופית  ולא עירונית, כי אם באמריקה של האנשים הפשוטים. אחר הצהרים המוקדמים הגענו ל – k o a של Stauton והתמקמנו. מכויון שהיתה שעה מוקדמת, היתה אפשרות להתקשר עוד בשעה סבירה לארץ וזה מה שכל אחד מאיתנו השקיע בו בשעה הראשונה של הקמפינג. רכבנו לעיר Waynesboro לקנות כמה דברים ולבדוק אפשרות למצוא מוסך לאופנועים, מכיוון שיוסי הרגיש שברגע שהוא מחליש את האחיזה בכידון האופנוע שלו רועד קצת החלטנו לבדוק האם יש בעיה באיזון של הגלגל הקידמי.

בדרך חזרה לקמפינג, החלטתי להמשיך לטייל באזור ונכנסתי לדרך צדדית ביותר, על מנת לצלם כמה שיותר את העבודה של החוואים המקומיים, שאני מרבה לדבר אליהם. תוך כדי הסיבוב, התמקדתי בחווה קטנה ונעמדתי בכניסה אליה בציפיה שמישהוא יראה אותי ואז אבקש רשות לטייל ולצלם וכך היה. לאחר המתנה של כ-15 דקות, עבר טרקטור נהוג על ידי בחורה צעירה ששאלה אותי מה רצוני. אמרתי לה שאני מבקש לראות את החווה, היא פנתה לבעלת הבית שאכן הסכימה ואף ליוותה אותי בסיור והסבירה לי כל דבר. היא ובעלה קנו את החווה לפני מספר שנים ומגדלים עדר של 85 חולבות שווה ערך למשק חלב מושבי. הם חולבים פעמיים ביום במחלבה של 8 עמדות בלבד. החלב נאסף מהחווה בכל יום – לכן המיכל שלהם לא גדול. גם הציוד והמחלבה די ישנים, בערך כמו בשנות ה – 70 בארץ. מרכז המזון שלהם די פשוט ואת התחמיץ הם שומרים בשרוולים גדולים. דווקא מבחינת תוצאות החלב, הייתה לי הפתעה נעימה – הם מגיעים לתפוקה של כ-9000 ליטר ויותר לפרה בשנה וזאת בשתי חליבות יומיות. את העגלים הם מגדלים בכלובים משהו שנהוג גם בארץ ברפתות מסויימות. אמרתי הרבה תודה ושמחתי שהעזתי להכנס ולראות (זה אגב, הדף באתר הקיבוץ שלי המדבר על הרפת). חזרתי שמח לקמפינג. עד כאן להיום. בהמשך אספר על העובדה שהיום גמרנו סבב ראשון של נפילת האופנועים… פעם אחת לכל אחד!
להתראות וד"ש גבי

————————————————————————————————–

עריכה-יוני. כל הזכויות C על התמונות והסיפור שמורות לגבי פלקסר.

————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 3 תגובות, הוסף תגובה    

מסע רכוב של שנה. אל תגידו שאתם אדישים…

יוסי, נייג'ל וגבי – שלושה חברים מקיבוץ קליה כבר בדרך

הצג את הוראות נסיעה ל-New Smyrna Beach, FL, United States במפה גדולה יותר

מימין: יוסי, נייג'ל, גבי

לפני 3 שנים יצאנו שלושה חברים למסענו הראשון, לאוסטרליה. זה לקח 5 חדשים, בהם הקפנו את היבשת מהצד המזרחי, חתכנו במרכז דרומה וסגרנו מעגל בסידני לאחר רכיבה בת כ- 18,000 ק"מ. אבל, כפות הידיים מגרדות מאז והעיניים צמאות למרחבים. היה ברור לנו כי זה רק עניין של זמן ותנאים מתאימים ואנחנו חותכים לעוד סיבוב והפעם לצפון אמריקה. מהמקום הנמוך בעולם, לפסגת ההרפתקה שלנו.

הנה אנחנו, אנשים מהישוב. לא בחופשה של אחרי הסדיר, לא אלופי העולם בהישרדות, רק מה? יש לנו חלום שאין לו גיל… אפילו לא חשבנו לכתוב על כך… אבל הבטחנו ליוני!

ניג'ל גילינגהם בן 43 יליד אנגליה החי איתנו בקליה מזה 19 שנה. יוסי ישראלי בן 58 חי בקליה משנת 1974 אב ל-2 ילדים. גבי פלקסר בן 58 חי בקליה משנת 1974 אבא ל – 4 ילדים בוגרים.

בהמשך, נדווח על התכניות של המסע הנוכחי ונקווה שנצליח להעביר לכם לכם משהו מהתשוקה שלנו, לחלוף בתוך הנוף ולא לידו. להרגיש את ההרפתקה ולא רק לקרוא עליה. לממש חלום ולא רק לישון עליו…

לאחר חודשים של הכנות נדרשות. חיבור חיבורים. לימוד צירים ואיסוף ציוד בסיסי בארץ, נפרדנו מיקירינו ומארצנו והמראנו לעבר הפרק הבא שלנו.

המקום של רמי

נחתנו בנמל התעופה הבנלאומי של מיאמי ביום שישי ה-20 לאפריל. משדה התעופה אסף אותנו רמי דהמן אח של מוצי, חבר טוב שלנו. נסענו לביתו הנמצא בניו סמירנה דרומית לדייטונה כ- 350 ק"מ צפונית ממיאמי. רמי מפעיל מוטל קטן בעיר והעמיד לרשותנו 2 חדרים. אין ספק, נחיתה רכה ביותר .

ביום שבת ה- 21 התחלנו בחיפוש אחרי האופנועים, זה לא משהו שלא השקענו בו מחשבה עוד קודם – כאשר בעדיפות ראשונה לנסות להשיג שני אופנועי  bmw בנפח מנוע של 1200 מדגם Gs אבל נחנתו עם ראש פתוח… היינו אצל דילר בדייטונה שהבטיח לחזור עם תשובה עוד באותו יום. אבל כמו שנאמר בחיים זה עניין של תזמון והזדמנו. אז המשכנו להסתובב והגענו לדילר של סוזוקי, דגם אופנועים שאיתו רכבנו באוסטרליה. בסופו של תהליך, קנינו 2 אופנועי סוזוקי Vistrom 650 dl חדשים, עם זיווד. סה"כ כ- 11,000 דולר. נייג'ל לעומתנו הלך וקנה אופנוע טריומף טייגר 800 מדילר במיאמי דרך האינטרנט.

זהו. ירדנו כולנו למיאמי ולאחר שאספנו את כל שלושת האופנועים, אנחנו מוכנים ליציאה לדרך מחר בבוקר לכוון קי ווסט. כלומר בהמשך הציר דרומה.

בוקר של יום ראשון קמנו לגשם שוטף שלא איפשר לנו יציאה לדרך וקיבלנו החלטה להשאר עוד יום במוטל ממנו אני כותב עכשו .

באופן כללי המסע שלנו מתוכנן כך: יוסי וניג'ל יסתפקו בצפון אמריקה למשך חצי שנה ואני מתכנן להאריך את המסע בעוד חצי שנה. כלומר שנה שלמה, הכוללת הגעה לאושואייה שבדרום ארגנטינה.
אם כך, המסלול מתחיל בהגעה לקי ווסט לאחר מכן לפנות לאחור, לעלות צפונה דרך רכס הרי האפלצ'י, מצפון לאטלנטה עד פנסילבניה ואז להמשיך ללנקסטר אזור האמייש ומשם לשבור מערבה דרך מרכז המדינה עד לעיר סנטה-פה בניו מקסיקו. משם להצפין לכוון הרי הרוקי כולל את הפארקים הייחודיים היוסמטי, הילוסטון וגרנד-קניון ולהמשיך לקנדה, לאורך הרוקי הקנדיים ובקצה, להגיעה לאלסקה בחודש יולי. באלסקה לשוטט מספר שבועות (3 עד 4) ולאחר מכן, להתחיל להדרים לכל אורך החוף המערבי של צפון אמריקה.

יוסי ונייג'ל מתכוונים להכנס לתחום מקסיקו לבאחה קליפורניה. משם יחתכו חזרה צפונה לארה"ב ואז מזרחה לפלורידה, שם ימכרו את האופנועים ויחזרו לארץ.

אני אכנס איתם לבאחה קליפורניה, שם ניפרד ואני אמשיך לדרום אמריקה דרך מדינות מרכז אמריקה, בדרום אמריקה לרדת עד לאושוויה, בקצה הכי הדרומי. משם לעלות צפונה על כביש 3 המזרחי, לבואנוס איירס. במידה ויהיה עוד זמן, אני מקווה להעלות לברזיל. בסיום בכוונתי גם לחזור לפלורידה, כדי למכור את האופנוע.

חניה. שלושת האופנועים קשורים ביחד

גבי באימוני רכיבת שטח…

השארו איתנו – כבר חוזרים 🙂
גבי

—————————————————————————————————————

עריכה-יוני – כל הזכויות C לסיפור ולצילומים, שמורות לגבי פלקסר.

—————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה