יום רכיבה שִמשי מברלין לדנמרק

העניינים מתחילים להכנס לקצב: רכיבה, ארוחה, חניה, רכיבה.

ננסה להעביר כאן את ריח המרחבים. ואגב, מזל שפרות וסוסים לא יכולים לעוף…

פרידה מברלין – בשער ברנדרבורג.

הצג את הוראות הגעה אל Rømø, Denmark במפה גדולה יותר

יום האתמול התאפיין שוב בטיול לילי ברחובות ברלין וארוחת ערב במסעדה מזרחית – או ליתר דיוק; מסעדה טורקית. סופסוף אוכל שמדבר עברית ואפילו בעלי המקום, מקשקשים בשפת מותגי המזון שלנו: – חומוס, פלאפל, שניצל, קבב… היה בהחלט טעים – (כנראה כשרעבים הכול הולך…). נראה לכם כמו טיול משפחות ולא אופנועים? זה היה רק ל"חימום הקנה"; כבר אמרנו: "האופנוע – על בנזין, אנחנו – על אוכל טוב" . מי שמחפש סֶבֶל וסכין בין השיניים, או ענני אבק ועקרבים בשק"ש. לא הפעם. האמת, גם אנחנו מחפשים… אבל מה לעשות. אירופה בעונה הזו כלכך מהנה ומפנקת, שאנחנו מוותרים כרגע על האקסטרים 🙂 אך הסירו דאגה מליבכם, הטיול האמיתי מתחיל מדנמרק.

ברלין בתנאי שדה… כאילו

היום הרביעי התחיל השכם בבוקר עם חדירת קרני השמש לחדרנו, 05:00 קצת מוגזם לא…? מזמן שלא ראינו כזו שמש…רמז לבאות. התעוררות והתארגנות רגילה של בוקר ויוצאים להביא את האופנועים מהמחסן השמור. מעמיסים את כל הציוד ויוצאים את העיר לא לפני תמונת "הניצחון" מחויבת המציאות, למרגלות שער ברנדרבורג.

רגע, ראשית קצת מו"מ עם השומר במקום, שלא הסכים שנעלה עם האופנועים על הרחבה, אבל בסוף הצלחנו… ישראלים לא ??? ילד ברלינאי שעבר במקום במקרה, זכה להנציח את האירוע המרגש. משם יצאנו דרך רחובות העיר – סיוט אמיתי, התפתלות וקצב איטי. ועם כל כובד הציוד וארגזים… זוכרים את השמש?… כן ! אז גם חם. על ממש.

זהו, יצאנו מהעיר הגדולה לעבר צפון גרמניה, לגבול עם דנמרק. כיוון כללי; המבורג. חתיכת 500 ק"מ של רכיבה רצופה על כבישים מהירים וכמה קטעים של כבישי משנה באיזורים כפריים. חוויית רכיבה ענקית מרגשת. לאורך הדרך, נפגשנו עם קבוצות שלמות של רוכבים, מכל המינים והסוגים. גם בחניות הביניים וגם בכבישים עצמם. בעיקר הרליסטים. בחלק מקטעי הדרך, הצטרפו אלינו מאחור אופנוענים שהאריכו את שיירת השועלים הדוהרת ליעדה הבא. הדרך ארוכה ארוכה. הרבה יותר מיום הרכיבה הקודם, מד המרחק מתחיל לצבור ק"מ והנה אנחנו עוברים את 1000 הק"מ הראשונים שלנו – ובסך הכל עברו רק יומיים של רכיבה. על פני הדרך ובתחנות הביניים, מה לעשות, העושר המוטורי כאן מעורר קנאה. אנחנו מבחינים באין ספור תופעות מוטוריות וסגנונות מיוחדים של כלי רכב. לאורך הדרכים מימין ומשמאל, נשקפים נופים בירוק שלא נגמר בעיניים, מאות תחנות רוח מפוזרות על מישורי הרוח בצידי הדרך ובסמוך לכביש המהיר ונראה כאילו הן סוג של גידול חקלאי בתוך השדות הירוקים.

מזג האוויר ממשיך להתל בנו; היום חם מאד. תנועת האופנוע מול האויר, אינה עוזרת בצינון (כמו יולי אוגוסט שלנו…), ובנוסף, זו עונת החיזור והחתונות של כל החרקים באיזור וכולם; חיפושיות, יתושים, חגבים ובנוסף, כולל כל האורחים שהם הזמינו; נדבקים, נמרחים ומלכלכים את האופנוע… (מזל שפרות וסוסים לא יכולים לעוף) חובה לנקות את המשקף כל תדלוק, שאם לא, שדה הראייה נעלם.

יש רגעים המוכרים לכל רוכב…

אחרי רכיבה ארוכת שעות, הגענו לגבול דנמרק; מת. ריק. שומם לגמרי. אין איש בסביבה שיכול להנציח את שלושתנו; "הלו!! יש מישהו בבית?"…נאלצנו לצלם אחד את השני או אחד את שנינו, פתאום הגיח רוכב אופניים מכיוון גרמניה, כשאורי סימן לו לעצור – עם תנועות של 'לצלם אותנו' – הוא פשוט עשה סיבוב פרסה וחזר לגרמניה – אפשר להבין אותו…אולי חשב שאורי איזה שוטר תנועה – שימו לב לצילום כאן :-))).

נכנסנו לדנמרק והתחלנו ברכיבה על כבישי סרגל שלא נגמרים גם באופק. כמו חוד של מחט שבורח כל הזמן קדימה. בתים ציוריים ואין ספור אחוזות, ובשדות רועים סוסים, פרות, כבשים, אווזים ושאר רכיבים שיכנסו לנו יום אחד ללאפָה…

היעד ללינת הלילה; Lacolk Camping in Romo. נמצא על אי בשם רומו בדרום מערב דנמרק. הגישה לאי; רכיבה של 10 ק"מ על סכר נמוך מאד (כמה מטרים בודדים מעל פני המים) וכביש מעליו. פשוט מדהים לרכוב כך; כמו לרחף על המים. הגענו בשעות אחה"צ, השמש כבר התחילה לשקוע והשילוב של שמש, מים ומרחבים שלא נגמרים – הזכירו לנו בכל רגע, למה כלכך רצינו לצאת למסע הזה.

הגענו לצימר חמוד הכולל: חדר שינה למיכאל, חדר ילדים עם מיטת קומותיים לאורי והסלון לאיציק. מטבחון מאובזר ומושלם לגמרי והכי חשוב! אין שירותים ומקלחת בתוך הצימר (כן! מה שאתם שומעים…). יש בניין שירותים מרכזי. נקי, מצוחצח ומבריק, שהכניסה אליו עם כרטיס מגנטי – (נגמרו האסימונים של פעם…).

האטרקציה של המקום – חוף ים ברוחב של 1500 מטרים עד לקמפינג. רבוד חול-ים קשה הניתן לרכיבה. אפשר להגיע עם האופנועים עד לקו המים ופשוט לרכוב על החוף כמו 4X4 . זו הייתה חוויה אדירה לרכוב כמו ילדים מתלהבים על רצועת החוף המהממת הזו; לאורך ולרוחב. למעלה ולמטה – פשוט חוויה אדירה ומיוחדת. עכשיו, יש פה באינטרנט איזה נודניק, העורך של הבלוג, שמבקש צילומים עם שקיעות ונופים. אז החלטנו לביים קטע כדי להרטיב לכולם את העיניים והחשק. כלומר, לא רק חתנים וכלות הולכים להצטלם על שפת הים. גם אנחנו. (ומזל טוב ליוני העורך שלנו- לחתונת בתו טל, הערב 31 במאי 🙂 ) מה נאמר? מקום מרחיב ריאות ולב. בהחלט מומלץ ושווה להגיע ולנסות… גם אם אין שירותים ומקלחת צמודים.

יום רכיבה מהנה הגיע לסיומו, חוף ים מטריף ואוסף חוויות משותפות לשלושה משוגעי אופנועים.

תביטו בצילום הזה ותבינו הכל 🙂

וכמו כל סיומת של בלוג…ניפגשו מחר. הפעם בשבדיה.

מיכאל איציק ואורי. שועלי מדבר באירופה.

———————————————————————————————————————————–

ערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאורי, מיכאל ואיציק

———————————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות   ·   יש 6 תגובות, הוסף תגובה    

חופשה בתוך חופשה

הנה רוכב לו אדם, לבד במרחבי יבשת. אופק רודף אופק. מדבר נושק חופים, מסע. מימוש חלום. לא רק שהוא ביבשת רחוקה, הוא רחוק כמעט מכל דבר-גם בתוכה. צחי מתאים תוכניות למצב. מלטף את הכתף הצפון מערבית של אוסטרליה ומתעמת עם מבואות האאוטבק המיתולוגי. ענן האבק האדום מתחיל להתקרב לבלוג הזה.

שוב. באמצע שום מקום, מצא צחי חיבור לרשת ושלח דיווח. איזה כיף לנו. תודה צחי! (תמונת הכותרת-היא שלו!)

(למעלה: המעויין האדום במפה מסמן את העיירה קאת'רין. ומציין את הנקודה אליה הגיע צחי בפוסט הזה)

ברום Broome הטרופית, הייתה המקום הראשון בו הרגשתי כמו בחופשה קלאסית. שכרתי צריף המשקיף לאוקיינוס ההודי והתחברתי למקום לאורך 3 לילות. פרקתי את כל הציוד מהאופנוע ודבר ראשון הלכתי לברר מתי יפתחו את "מסלול נהר גיב" 'Gibb River Road' לשימוש כלי רכב. אורכה של ה"גיבּ" הוא כ-700 קילומטרים של דרך עפר, החותכת מבעד לאיזור הקימברלי Kimberleys והייתה אמורה להיות הדובדבן של המסע כולו.

למעלה: כייבל ביץ' – ברום

עוד בסידני רכשתי זוג צמיגי שטח המיועדים לרכיבת אקסטרים תובענית, (קוטיננטל TKC-80) ושלחתי אותם לכאן בדואר.
לאכזבתי, מצאתי כי תשתית הגיבּ ניזוקה קשות בעקבות סופת הציקלון האחרונה שהכתה בקימברלי'ס ותיפתח לא לפני עוד שבועיים. מאחר ואין מצב שאני אמתין זמן שכזה, שיקעתי עצמי במשך יומיים, בהנאות הפשוטות שברום מעניקה לאורחיה; אוכל טוב ושחיה במימיו החמימים של האוקיינוס ההודי.
אספתי את הצמיגים שחיכו לי בסוכנות הדואר המקומית וקשרתי אותם מעל לציוד. הארץ הזו עצומה כל כך, שהייתי בטוח שכבר אמצא לי איזו שהיא כברת דרך אחרת, לעשות בהם שימוש. (ואין לכם מושג כמה צדקתי…).
היציאה מברום לכיוון כללי מזרח צפון מזרח, כשאני עמוס במשקל הנוסף של הצמיגים שקשרתי מאחור, הייתה איטית. עצירת התילדוק הראשונה הייתה בתחנת וואלארי Wallarie roadhouse. זו היתה הפעם הראשונה, בה חשתי עצב למראה ילידי המקום – האבוריג'ינים. העיירות הקטנות דרכן חלפתי כל הדרך מברום לקאת'רין Katherine, משהו כמו 1600 קילומטרים בכיוון כללי מזרח, מלאות באבוריג'ינים הבטלים כל היום. יושבים ברחוב בקבוצות, משתכרים או מסניפים אדי בנזין. לדעתי, אחת הבעיות העיקריות של אוסטרליה. זה מעציב לראות לאן הם הדּרדרו תחת שלטון האדם הלבן.

למעלה: חציית איזור הקימברלי היפהפה. צילום תחתון: חניון בו חלקתי דשא עם בושטיאן על ויסטרום וקן שרוכב על הונדה CB250

הדרך לפיצרוי קרוסינג Fitzroy Crossing, שהוגדרה "תכנית B" במידה ודרך נהר גיבּ תהיה סגורה – הייתה איומה ממש, מלאה בורות וחריצים. האויר היה חם ולח ושמחתי להגיע סופסוף לאתר הקמפינג בפיצרוי קרוסינג. כמה בירות קרות ו"אאוטבק-המבורגר" כולל כל התוספות, היה בהם די כדי לשלוח אותי לשנת לילה עמוקה ומפצה.
למחרת, עצרתי בהאלס קריק Halls Creek, וגיליתי שפארק באנגל-באנגל Bungle-bungle national park בו תכננתי לבקר – סגור. כן, גם הוא בעקבות אותו ציקלון. בעודי מתדלק, קבוצה בת 10-15 רוכבים על הונדה גולדויינג. נכנסה לתחנה. החבורה הזו שממוצע גיל משתתפיה חמישים פלוס, רוכבת סביב אוסטרליה פעם בשנה. וזו כבר השנה העשירית. הם עושים זאת גם כדרך לעידוד מודעות ואיסוף תרומה למלחמה בסרטן הערמונית. היה נחמד לקשקש עם החבר'ה האלה ולאחר כמה צילומים משותפים המשכתי בדרכי.

יצא לי איפא לטעום רכיבה במסלול נהר גיב, בדרכי לחווה הזו יצאתי לחמישה קילומטרים של הליכה למפלי אֶמָה Emma Falls , זה אכן היה מאמץ שווה. מי המפלים (יש שניים) צונחים לבריכה אחת ויוצרים נאת מדבר מדהימה באיזור הצחיח הזה. מפל אחד הוא כל כך חזק שלא ניתן לעמוד תחתיו, בעוד השני מתיז כמו ממטרה. ביליתי שם במים הקרירים כשעתיים, לפני שצעדתי חזרה לכיוון האופנוע שחיכה בסבלנות.

למעלה-מפל המים ב"אמה פולס"

העצירה הבאה היתה אגם ארגיל Lake Argyle . זהו האגם המלאכותי השני בגודלו באוסטרליה ויופיו פשוט עוצר נשימה. כל כך התלהבתי מהמקום, שהחלטתי לשהות בו שני לילות ולבלות את כל היום בבריכת השמים Sky pool (בריכה ללא דפנות מוגבהות, התלויה מעל האגם) ולהרגע בין דפיו של ספר.

למעלה: אגם ארגיל – מקום באמת לא רגיל

זהו חברים. בפעם הבאה: איך כמעט הפכתי ארוחה עיקרית ללהקת כלבי דינגו בעודי מקמפנג בפארק הלאומי קאקאדו Kakado national park.

והנה לבקשת העורך. הצילום שלי: הרפתקה דוט קום במהדורת אוסטרלית אדומה. אי שם בין דיונה ללא שם לסלע אלמוני. וכל זבובי האאוטבק מודים לך יוני, על שני ליטר דם שתרמת מגופי לרווחתם כשעצרתי לכתוב בחול (:

יאללה, תהיו בהאזנה 🙂
ZAC
————————————————————————————————————————————————–

תרגם וערך קצת -יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שייכות לצחי

————————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

סאגת הצמיגים נמשכת, או מה זה 2200 ק"מ, בשביל צמיג…

בפרק הקודם, יצאו אריקה ויניב (שהכתבה הזו מתורגמת לעברית מהבלוג הנפלא שלהם) לדרכם צפונה לכיוון בארילוצ'ה, מהעיר הדרומית בעולם; אושואייה. הם התכוונו להגיע אליה בתוך 10 ימים, מלווים ברכב שכור ובו שתי אימהות ודודה אחת שהגיעו לעשות איתם כברת דרך משותפת והכתיבו קצב מהיר מהרגיל. ובינתיים, לצמיגים יש תכניות אחרות…

אבל בארילוצ'ה לא הגיעה כלל. עוד השפעה שהיתה לנסיעה עם הגברות, זו המהירות שלנו. בדרכי עפר הכל היה בסדר, אך על כבישים סלולים הגברות דפקו מהירויות של 95 מייל לשעה, מאותגרות מהזמן הקצוב ומעודדות מחוסר נוכחותה של משטרת תנועה של פאטגוניה. היינו חייבים לשמור על קצב מסחרר. דבר לא היה בעייתי בכל הקשור למנועים – אך הצמיגים חשבו אחרת; במיוחד זה שלי. פשוט נמאס לו מכל הסיפור הזה באופן מוחלט וסופי. ביום שעזבנו את אל-צ'אלטן למרגלות גושי הסלע של פיצרוי, כמה קילומטרים בתוך דרך מס' 40,  תחילת המסלול 1500 ק"מ שאמור להמשך יומיים לבארילוצ'ה. בעצירה בתחנת הדלק בצומת טרס-לאגוס Tres Lagos הבחנתי במשהו מוזר. נקרא לזה; יותר משעשע מאשר מוזר – גיליתי חור בגודל אגודל בצמיג האחורי השחוק למשעי שלי והראתי זאת לאריקה. בתור זו שדואגת לחבר אותנו למציאות, היא שמה לב מייד שמאחורי החור בצמיג, מציצה פנימית מפונצ'רת. מבלי לקחת בחשבון את אוסף הפנצ'רים באופנוע של אריקה, שנגרמו בעקבות החלטתה הפתאומית, להשכיב את האופנוע שלה במאוזן בעזרת סלע גדול וחד בבאחה קליפורניה שבצפון מקסיקו – זה היה התקר הראשון שלנו בשבעה חודשים וכ-15 אלף מיילים(!). זו חתיכת מרחק ללא תקרים.

אז לפני שאני ממשיך בסיפור הסאגה שלשמה התכנסנו בפרק הזה. אני רוצה לתת עצה לרוכבים שרוצים להמנע מפנצ'רים. אני חושב שזה קטע מחוייב כי אני שומע ופוגש כל כך הרבה אנשים עם פנצ'רים וברור לי, שההצלחה שלנו אינה נובעת מסוג של מזל. אף שאני מודה שאנחנו ברי מזל…
אנחנו לא ממש מומחים לצמיגים, אך הנה רשימת הכנות שעזרו לנו ועשויות לעבוד אצלכם:
1)    חשוב להשתמש בצמיגים טובים ויקרים. אנחנו בחרנו בצמיגי מצלר טוראנס. לדעתי ככל שדברים כאלה גרמניים יותר, כך טוב יותר… עם יוצאים מן הכלל כמובן. למי ששואל כמה אגרסיביים על הצמיגים להיות לסוג כזה של מסע. אני יכול להבטיח לכם, כי לא חווינו שום בעיית אחיזה בשטח עם הצמיגים האלה, שהם בעלי פרופיל של 95% כביש. גם כשרכבנו בדרכי עפר בבאחה, ירדנו בקארטרה אוסטראל בצ'ילה ורוטָה קווָארֶנטָה (דרך 40) בארגנטינה. היתרון של צמיגים המיועדים יותר לכביש, הוא בקשיות שלהם והם ישרדו יותר כמובן אם אינך מתכוון להתחרות ברכיבת שטח אגרסיבית, אינך צריך צמיגי קוביות, אפילו אם אתה רוכב בסהרה.
2)    אם אתה רוכב עם פנימיות. אל תתעצל, הכנס אבובים עם דופן בעובי 3 מ"מ שנועדו לעבודה מאומצת. שוב. לך על הטובים ביותר.
3)    לפני שאתה יוצא לדרך, הכנס חומר מהסוג של "פאסט" לתוך האבובים. נכון יש אנשים שאומרים – וזה מנוסח גם בהוראות על המיכל- כי הדבר עלול לגרום לאי יציבות במהירויות גבוהות. אך איש מאיתנו לא הרגיש בכך.
4)    תרכוב עם לחץ אויר מעט גבוה מהמומלץ על ידי יצרן האופנוע שלך. מי שרוכבים על אופנועי שטח, חוטפים תקרים כל הזמן. זה המחיר שהם מוכנים לשלם כדי לשפר אחיזה – לחץ אויר נמוך משפר מאד את האחיזה (מגדיל את שטח המגע של הצמיג בקרקע). זה גם הופך את הנסיעה לנוחה יותר. לא מרגישים כל אבן קטנה, כי הצמיג רך. אם זה הסגנון שלך, לך על זה. אם בכל מקרה – כמונו אתה רוכב עם כמה מזוודות על האופנוע וגם שואף להגיע ליעד במרחק כמה אלפי קילומטרים, אז רכיבה בעלת מאפיינים תחרותיים, לא ממש מומלצת. במקרה שלנו, הוראות היצרן היו 30psi ברכיבת שטח ו-33psi ברכיבת כביש. אנחנו רכבנו עם 35psi כל הזמן. ידענו כי במקרה קיצוני של בוץ או חול, תמיד נוכל להוריד איזה שני psi ולצאת מהקטע. לא צריך לנסוע כל הזמן עם לחץ נמוך.
5)    לבסוף, זה נוגע לנ"ל. אנשים נוטים לשכוח, אבל עליך לבדוק את הלחץ בצמיגים מדי כמה ימים. ראוי לזכור, כי צמיג חם נוטה להכיל 10% יותר לחץ מאשר צמיג קר. כלומר, אם אתה רוצה לרכוב עם לחץ 35 ובודק את הלחץ לאחר כמה שעות רכיבה. אל תתבייש נפח עד 38. באותו נושא, תמיד שא איתך מד לחץ משלך. בהרבה מקומות ותחנות דלק אין מד לחץ ואם יש, הם מזייפים בדרך כלל.
או. קי. הסאגה ממשיכה. ממש לא התרגשנו. הסרנו את הגלגל האחורי אצלי, שמנו אותו בבגאז' של הגברות ונסענו לפנצ'ר-מאכר הקרוב. בעיירה טרס-לאגוס. הבחור שטיפל בנו, היה צעיר חסר דמיון וללא שום חשק ניכר לעין לעזור לנו. הוא פשוט הפטיר : "סליחה, איני יכול לתקן דבר כזה"… התעקשתי, אמרתי לו "בוא נתחיל בכך שנסיר את הצמיג מהחישוק" תוך פיהוק כבד, הוא התקדם עם התכנית שלי והתנהג כמו איזה חניך במוסך שלי. הייתי צריך ליזום כל דבר. תוך שיטוט במוסך, גיליתי משהו שתיראתי לעצמי שיש כאן אך לא ראיתיו בתחילה. טלאי לתיקון תקרים. הגשתי לו אותו והוא העלה רעיון; נטליא את הצמיג וגם את האבוב הפנימי והכל יהיה בסדר… וכך עשה. "אני יכול להשבע שמלאתי אויר בלחץ 35 " אמרתי לאריקה תוך בדיקה חוזרת וגיליתי שהלחץ הוא רק 25… לאחר כשעת רכיבה, היה ברור לי כי יש דליפה של משהו כמו 10psi לשעה…

באותו לילה חנינו ליד אגם מקסים סמוך לרוטה 40. שותים את אחרוני בקבוקי היין שאריקה ואני שמרנו בתא המטען של המכונית. החלטנו כולנו, כי מאחר ולגברות המלוות נועדה טיסה בחמישי בחודש מבארילוצ'ה ואנחנו  כבר בשלישי בו. יהיה ראוי שהן תעזובנה אותנו בבוקר. אנחנו נעשה עיקוף קטן דרך העיירה גוברנדור גרגורס G. Gregores, נקנה שם צמיגים ואולי נספיק להגיע לבארילוצ'ה לארוחת פרידה. בבוקר, האמהות שלנו ודודתי עזבו, לא לפני שנאמנו להם נאום צדקני שהשאיר להם תחושות אשמה… ארזנו את האופנועים באותה צורה ומשקל עוד טרם העברנו למכונית חלק מהציוד והמשקל. יצאנו להמשך הדרך על רוטה 40 לכיוון גוברנדור גרגורס, עוצרים בכל 30 דקות לנפח את הצמיג שלי. היום הזה הפך את סחיבת המשאבה החשמלית לאורך 7 חודשים, לרעיון מאד משתלם…

בגוברנדור גרגורס, לא מצאנו שום צמיג. פנינו לפאנצ'ריה מקומית, שם גילינו כי הדליפה הייתה איך לא – מנקודת התיקון שעשה לי האיש החרוץ בטרס-לאגוס 20 שעות קודם לכן. המתקֶן המקומי שלהבדיל, הראה סימני מקצועיות, חיבר עוד 7 טלאים חדשים.

טעונים במסד תפילות רענן ומחודש, יצאנו שוב לדרך במהירות שלא עלתה על 30 מייל לשעה. כעבור 10 ק"מ, חטפתי שוב תקר כל כך קשה, שהצמיג ירד מהחישוק. השמש נטתה מערבה והרגשתי די זיפת. ג.גרגורס היתה נקודת היישוב הקרובה היחידה (ובה כ- 7000 תושבים, רובם עובדי מדינה, צבא ונותני שירות). עיר נוספת באותו קוטן, נמצאת במרחק כ- 200 ק"מ בכיוון השני (באחו קארקולס – שהיא גם כן, רק תחנת שירות עם 15 בניינים). ידעתי כי בפעם הזאת, אכלנו אותה וכי יהיה עלינו לשלם על הרבה שגיאות.
באותו לילה, הקמנו את האוהל לצידי דרך 40. הרוח היתה כל כך חזקה, שלא יכולנו לבשל והיינו צריכים לקשור את קצות האוהל לאופנועים, כדי שעוצמת הרוח לא תשכיב את היריעות וחישוקי האוהל על אפינו. דאגנו גם להעמיד את האופנועים כך שהרגליות נוטות אל תוך הרוח למנוע התהפכותם. זה היה הלילה הראשון מזה שבועיים. והמתנה שאריקה קיבלה, כפרס על הגעתה לאושואייה והשרדותה את סיר הלחץ המשפחתי הצמוד – היה דיסק עם 8 עונות של הסדרה "24" ששחשפתי מהמסתור :). הצלחנו להחזיק מעמד שני פרקים מול הלפטופ ונרדמנו בתוך אוהל ששרק עם הרוח הסוערת סביב.

למחרת בבוקר, עמדנו בפני דילמה לא פשוטה וסוף סוף הבנו את עומק נהר החרה שהיינו שקועים בו. היינו צריכים להחליט לאיזה כיוון עלי לצאת, כדי למצוא 4 צמיגים חדשים ואיפה אמורה אריקה לחכות עם שני האופנועים בינתיים. העיר האמיתית הקרובה היא ריו גאייגוס Rio Gallegos הממוקמת 800 ק"מ דרומה לנו. אך אם אין שם צמיגים, אני תקוע. [אגב, יש ויש. בריו גאייגוס מחסן שלם של כל הצמיגים, של כל המותגים לכל האופנועים. רק מאד יקר! – (יוני)]. כי אין שום דבר נוסף ליד ריו גאייגוס. ברילוצ'ה יושבת 1100 ק"מ מצפון לנו. וידעתי כי בכל מקרה, אם לא אמצא שם. אוכל בלי בעייה, לעבור לעיר אוסורנו Osorno בצד הצ'יליאני הסמוך אליה. שם ידענו, יש צמיגים שכאלה.
ואכן פניי צפונה לבארילוצ'ה ובאשר לאריקה, העיירה ג. גרגורס היתה במרחק של 10 מייל לאחור. היה ברור, כי שם היא תצטרך להתגורר במלון ולחכות במקום די מכוער ומדכא. לכן היא החליטה להשאר ולהמתין במקום בשם טאמל אייק ואף שהמקום מופיע במפה, מדובר בישוב ובו בית אחד, המשמש את הרשות הארגנטינית המטפלת בכבישים. חנינו שם בדרכנו דרומה, כך שידענו כי המקום בטוח עבור אריקה והיא יכולה לשהות שם בחינם ככל שנרצה. כן, אין במקום שום שיטת תקשורת מקובלת, פרט לגלי רדיו קצרים. אך יש שם מקלחת חמה, תנור בישול. נהגים מעניינים שעוצרים עם סיפורי מסע מרתקים ואספקה סדירה של בשר טרי בדמות ארנבות שהם דרסו בדרך…מעיין עם מים זורמים. 4 כלבים וחתול ג'ינג'י מתוק.

ראשית, כמובן, היה עלינו להגיע לשם. מדובר על כ-60 מייל של דרך חתחתים. רכבתי לשם על האופנוע של אריקה. המקום היה נטוש. הסרתי את הצמיג האחורי והבנתי ברגע, שגם הצמיגים של אריקה גמורים קומפלט. תפסתי טרמפ בחזרה למקום בו השארתי את אריקה, לא לפני שהשארתי פתק על האופנוע של אריקה כי אני מתכוון לשוב.
ברגע שהגעתי לאריקה, שוב הסרנו את הגלגל האחורי מהאופנוע שלי והרכבנו את הגלגל שהסרתי מהאופנוע שלה. ארזנו את האוהל שבו הסתתרה מהשמש הקופחת במשך 4 השעות שנעדרתי. שוב נפרדנו ורכבתי חזרה לטאמל אייק ברכיבה איטית ואריקה באה אחרי בטרמפ שתפסה, עם הצמיג המפונצ'ר בידה. בשעה 6 בערב, הגענו שנינו טאמל אייק. והפעם חוזה היה שם. הוא הקשיב למאורעות אותנו וללא היסוס הודיע שנוכל להשאר במקום ככל שיידרש.

המשך יבוא. ומי שרוצה כבר לדעת יותר, מוזמן לבלוג שלנו (באנגלית). אריקה ויניב.

———————————————————————————————————————————————————–

תרגם וערך בקטנה-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ליניב ולאריקה

———————————————————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

זאק היציאה לדרך והשבוע הראשון.

הפרידה מסידני ביום שישי היה אירוע של ממש. אחרי כל ההכנות והתכנונים. ימים של ספירה נרגשת לאחור הסתכמו בקליק אחד קטן – כפתור ההתנעה. בהתאם להמלצתו של אסף, המלווה אותי בכל אינץ' בדרך, שאפתי שאיפה אחת גדולה לפני הקליק הזה והנה אני כבר בדרך.
פקקי התנועה של סידני היו צפופים מאד על אף השעה המוקדמת, אך די מהר מצאתי עצמי על הכביש הראשי בכיוון מזרח. היום הראשון, היה ברובו מאמץ להתרחק מהאיזורים האורבניים העשנים וגם כדי להסתגל למשקל הרב שאני נושא. המשכתי לשיר בקולי קולות בתוך הקסדה ומדי פעם פרצה מגרוני שאגה אדירה "יש! יש! יש! בידיעה שאני היחיד ששומע…

בלילה הראשון הקמתי אוהל לגדותיו של נהר בוגאן Bogan River בנינגאן Nyngan כ-560 ק"מ מערבה מסידני. מה שמצחיק הוא שפגשתי שם כמה אנשים בפארק הקארוונים שהצדיקו את שם הנהר (בוגן פירושו בסלנג המקומי-ארס).

ביום למחרת המשכתי לרכוב מערבה לכיוון ברוקן היל Broken Hill. צבע הקרקע השתנה לאט לאט מחום לאדום והצמחיה שינתה גוון באיטיות לאפור. הכבישים ישרים ונמשכים ישירות עד לקו האופק ומספרן הגדל של חיות שנחבטו ונדרסו על ידי כלי רכב רק המחיש כמה שומם המקום ושייך עדיין לבעלי החיים סביב.

אחרי שהתמקמתי בפארק הקראוונים של ברוקן היל. פרקתי את הציוד מהאופנוע וקפצתי לפאב מקומי ללגום משהו קר ולצלול לתוך ארוחה חמה. עצוב לומר, אבל כאן, כשחוצים את העיירות באאוטבק האוסטרלי, ניתן להבין למה אוסטרליה הדיחה את ארה"ב מראש טבלת השמנת היתר העולמית. קשה למצוא כאן מזון בריא בתפריט ולא נראה שזה אכפת למישהו. ההיפך.
בלילה שהיה קריר יותר יחסית לסידני בעונה הזו (כ-5 צלזיוס), כששכבתי בשק השינה שלי שמעתי קולות עזים של ירי, אך מאחר ואני באוסטרליה חשבתי שזה לא יותר מדמיון. מקסימום קולות נפץ והנחתי שמדובר בזיקוקי דינור של איזה אירוע חגיגי באאוטבק… יום המחרת כבר יוכיח לי שטעיתי.

ברכיבה קצרה מברוקן היל והגעתי לקו הגבול. לרבים מכם גבול משמעו גדר גבוהה תחת שמירה כבדה ואין מה לחפש בצד השני. לא כאן. הגבול בין ניו-סאוט'-ויילס למערב-אוסטרליה, כמו בין שאר מדינות אוסטרליה הוא רק שלט מאובק וביתן קטן. כמה פשוט.
מיד אחרי סימן הגבול; מחסום משטרה כבד ובדיקת אלכוהול וסמים… ניגשה אלי שוטרת יפהפיה. שיערה ג'ינג'י ועיניה ירוקות. נשיפה מהירה לתוך הצינור ואני כבר בדרך. הסתבר שאמש התקיימה תגרה מלווה בירי בין שתי כנופיות אופנוענים בברוקן היל. הפינקים והג'וקרים ניהלו קרב מאיזו שהיא סיבה והמשטרה יצאה במבצע בדיקת אלכוהול וסמים כתירוץ לחיפוש נשק וסמים. מאחר והצבעים היחידים על המעיל שלי הם של דגל אוסטרליה, איני רוכב על הארלי וממש אין עלי קעקועי אופנועים או כאלה הלקוחים מתרבות חובשי בתי הכלא הסדרתיים. כנראה שאיני מועמד לבדיקות יסודיות שכאלה. מה שמאד מצער, בהתחשב בעובדה שהייתי שמח לבלות עוד קצת זמן ולהכיר את השוטרת הג'ינג'ית ירוקת העין.
עצרתי לחניה קצרה במלון אולארי Olary hotel שהוא מלון מהסוג הכי רחוק שיש לכם בראש, כמעט כמו המרחק בין סידני לפרת'. פקיד הקבלה קצר הרוח סיפר לי שהטבח יצא העירה, כך שניתן לקבל רק פשטידת בשר מחוממת. מאחר והעיר "הקרובה" זה סיפור של 200 ק"מ, היה ברור שאני לא מחכה לו. חטפתי שתי פרוסות של פשטידת בשר שנראו מעולפות משהו, הכנתי לעצמי כוס קפה ויצאתי החוצה לאכול בשמש.

אז פגשתי את באק Buck . הוא בא והתיישב לשלחני והתחלנו לפטפט. האיש הנהדר הזה, באק רוג'רס, הוא נהג קטר הרכבת שנתקעה על המסילה מעבר לכביש, בשום מקום המוחלט שהיינו בו וחיכה למשאית שתבוא או לחלץ אותו, או לתקן את הרכבת. ניהלנו שיחה נעימה והתרשמתי רבות מהידע העצום שלו על ההיסטוריה המקומית. זו הייתה שיחת ההפסקה הכי נעימה שיכולתי לקוות לה. באק, גרמת לי לחייך כל היום.

באק

מכאן הרכיבה המשיכה לכיוון פלינדרס ריינג'רס  Flinders Rangers . בפעם הקודמת בה ביקרתי את המקום, הייתה לפני תשע שנים כשהגעתי לפסטיבל ליקוי החמה המלא. אז האיזור היה יבש כמו פני הירח (בדרך כלל הוא כזה). אך השנה ירד כל כך הרבה גשם שהאיזור קיבל בחודש אחד, כמות משקעים היורדת בדרך כלל לאורך כמה שנים. הכל  היה כל כך ירוק ושופע, כמעט כמו חופי ניו סאוט' ווילס. בדרך לתחנת רונסלי  Rawnsley station, היכן שהתעתדתי לבלות את הלילה, רכבתי מבעד לענן של אָרבֶּה. לא ממש חווייה נעימה. הם גדולים וכשחוטפים אותם במאה קמ"ש, החבטה שלהם כואבת גם מבעד לכל ציוד המגן שלי.

באיזור הקמפינג פגשתי את קיירי. האישה הזו בת ה-70 פלוס מטזמניה, הייתה בדרכה לבקר את בנה הגר באליס ספריגס. היא נוהגת ברכב שטח ענק אשר לגג שלו קשור קייאק, כדי לחתור באגמים שתמצא בדרך- וכל זה לבד לגמרי.
מכאן, הכיוון כבר היה דרומה לעבר פורט אוגוסטה להתכונן לחציית הנולארבור Nullarbor הכביש הישר הארוך באוסטרליה.

ולסיכום: חז"ל קבעו שמתוך 10 קבין של יופי שירדו על העולם, 9 קיבלה ירושלים.
עם כל הכבוד לחז"ל (ויש כבוד)  וליופיה של ירושלים –  אני בטוח שהם מעולם לא טיילו באוסטרליה.

זהו לעכשיו. המשך יבוא.

ZAC

———————————————————————————————————————–

תרגם וערך- יוני. כל הזכויות לסיפור ולצילומים שמורות C לצחי.

———————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

אדם ממשיך להקיף את העולם ומשתף בדרכו הייחודית:

האנשים, הנופים והמסלול האתגרי.

כבר בבואנוס-איירס

סוף סוף אחרי מאמצים רבים, מחשב הנוטבוק שלי חזר לחיים (אינשאללה) והנה עידכון לקטעי המסע האחרונים וכמה צילומים.
אחרי שעזבתי את חוות מנליק במרכז פטאגוניה, רכבתי דרומה לצפות בקרחון הפריטו מורנו (Perito Moreno). מראה מופלא של ממש. שילמתי את דמי הכניסה הגבוהים והחנתי את האופנוע בכניסה ואז צעדתי את הקילומטר וחצי עד לקרחון עצמו. כמובן תוך צילום ללא הפסקה של הנוף המדהים.

מאיזור זה דרומה, הכביש כבר הפך לאספלט סלול ולאחר לילה של קמפינג במישורי הפמפה, חציתי את הגבול בסרו קסטיו (Cerro Castillo) בחזרה לתוך צ'ילה. מגדלי הטורס דל פיינה Torres Del Paine נראו כבר ממרחק של מעל 80 ק"מ בזכות מזג האויר הנאה ששרר. שהיתי יומיים בפארק ומשם המשכתי דרומה, בדרך עפר צרה שיצאה מחלקו הדרומי של הפארק. הדלק כמעט ואזל' אך עם טיפות אחרונות (או ליתר דיוק; אדי דלק) התגלגלתי לתחנת דלק "קוֹפָּק" בעיבורה של פוארטו נאטאלס (Puerto Natales) תדלקתי וגם תיקנתי את הלפטופ הקטן שלי (הייתי צריך להסיר איזה סוס טרויאני) וכמו שבאתי להמשיך, פגשתי חבר; ג'נס (Jens) מגרמניה. ג'נס הוא מארגן מפגש  Horizons Unlimited במרכז גרמניה. נפגשנו שם ונשארנו מאז בקשר. לפרנסתו ג'נס משמש מדריך של אלדוויז ( Edelweiss Tours) – חברה ידועה למדי, של טיולי אופנועים. באירופה (ובעולם). הוא וקבוצת הלקוחות שלו, הזמינו אותי לסעוד איתם ארוחה נהדרת ולבלות את המשך היום. אנשים נהדרים.

המעבורת בתעלת מגלאן- 4.5 ק"מ בין פטאגוניה לארץ האש

כבישי הבטון הובילו אותי בעוד יומיים של רכיבה דרומה והגעתי ממש ברגע האחרון לפני שכבש הספינה קופל. מסיבה שאינה ברורה, אופנוענים זוכים להפלגה חינם, משהו שלוקח 29 דקות וחוצה את מיצרי מגלאן לטיירה דל פואגו. Tierra del Fuego)) טיפסתי לסיפון והשקפתי לכיוון מיצרי מגלאן שהיו עד לפתיחת תעלת פנמה, הדרך הראשית בין מערב אירופה לחוף המערבי של ארצות הברית. אין פלא שפנמה אוחזת בנכס בעל חשיבות אסטרטגית עצומה לארה"ב.
טיירה דל פואגו – היא ארץ האש נקראה כך על ידי מגלאן הנווט שהפליג לכאן במאה ה-16. שם המקום נובע מהאש שראה לאורך החוף. אש שהובערה על ידי ילידי המקום כדי להתחמם וכנראה לצלות אסאדו.

אריקה ויניב

במעבר הגבול בין צ'ילה לארגנטינה, חוויתי הפתעה נעימה בדמות אריקה ויניב [יניב, אולי תיצרו איתי קשר- יוני:)] זוג ישראלי אמריקני שרכבו מלוס-אנג'לס קליפורניה עד לכאן, על שני אופנועי ב.מ.וו. דאקר 650 שלהם. חצינו את הגבול יחד והקמנו אוהלים יחד בלילה גשום וקר לצד הדרך. למחרת, מזג האויר השתפר ובהתלהבות והתרגשות רכבנו יחד לאושואייה. לאורך כל הקטע הזה חשבתי רבות על נקודת הציון הייחודית הזו ועל העובדה שהגורל זימן לי רוכב בן ארצי לחלוק איתו את הקטע האחרון של "קצה הדרך העולמית".
באושואייה הקמנו אוהלים ונחנו כמה ימים במחנה הקמפינג הפנטסטי של מועדון אנדינה (Andina). ואז נפרדנו ואני יצאתי צפונה.

למטה: גאריבלדי פאס – כמה ק"מ מצפון מזרח, לפני הכניסה לאושואייה

אושואייה. מבט ממזרח

איפסתי את מד המרחק. וחייכתי לעצמי; "מכאן, הכיוון הכללי הוא לאלסקה בצפון. רחוק, רחוק, רחוק מכאן".
בדרך פגשתי עוד אפנוען, גווידו Güido מגרמניה. לא ראינו איש את רעהו מאז שהייתי בוואלפריסו צ'ילה, וזה אכן היה נפלא לפגוש אותו ולרכוב ביחד שוב. בעיירה ריו גרנדה Rio Grande הזמינו אותנו בני משפחה מקומית, להתארח בחברתם ונענינו להזמנה ברצון. שם למדנו להכין אמפנדס, ה"בורקס" הדרום אמריקני, פחות או יותר…
ריו גרנדה היא עיר מאובקת שארגנטינה הקימה מסיבות פוליטיות (נשמע מוכר?), כדי לחזק את אחיזתה של ארגנטינה בטיירה דל פואגו. יש כאן מפעל להרכבת מכונות כביסה, מערכות טלויזיה וכדומה. הבתים ברובם חשוכים ויש במקום תחושה של נטישוּת.

21 בפברואר יום הולדתי ה-36 . גווידו ואני בישלנו עוף צלוי די טעים וסעדנו עם משפחת פרז ארוחה מהנה. לא יכולתי לבקש ארוחה או חברה מוצלחים יותר ליום החשוב הזה. ולמחרת בבוקר עם הנג אובר קליל, נפרדתי ממארחי ב Muchos Gracias por Todo (תודה רבה לכולם) ועברתי (שוב) לצד הצ'יליאני של טיירה דל פואגו ועוד כמה מאות ק"מ עד למעבורת אל היבשת.

דרום אמריקה

בעודי מחפש מקום בפאמפאס להקים בו אוהל באותו לילה, איבדתי לשניה את הריכוז ורכבתי ישירות לתוך בור עמוק. האופנוע נפל פנימה ואני טסתי קדימה מעל לכידון… קמתי על רגלי והרמתי את האופנוע תוך בדיקה מהירה לעצמי ולאופנוע. כמה שריטות, אך שום דבר לא נשבר. למזלי. זו היתה תזכורת מפחידה לשנינו, להקפיד על זהירות כפולה; כאשר רוכבים כל יום ולאורך ימים רבים באיזורים נטושים. תופסים בטחון עצמי רב וזה ממש חשוב לשמור כל הזמן על זהירות וערנות על אחת כמה וכמה כשרוכבים לבד על אופנוע.

ב ז ה י ר ו ת   א ד ם !

החבר'ה מחוות מנליק (בה התארחתי בדרכי דרומה) שלחו לי מייל קצר, בו אמרו כי הם כולם יהיו בחוות קונדור (Estancia El Condor) מצפון לעיירה אל-צ'אלטן (El Chaltén)  ב-25 בחודש וכי החלקים שהוזמנו עבור אחת ממשאיות הפורד F200  שלהם שתיקנתי, הגיעו. הדרך לחוות אל קונדור היא חתיכת 130 ק"מ של נתיב חצצי מוכה רוחות אימים… אבל איזה מקום! מדובר בחווה בת 400 אלף דונם (!) הממוקמת לרגלי הקורדיירה Cordillera. משקיפה על אגם סן מרטין (lago San martin).
אכן היה נהדר לפגוש חברים חדשים/ותיקים ובילינו לילה נפלא ביחד. אכלנו בשר בקר ונהנינו איש מחברת רעהו.

היה קשה לומר שלום לאנשים הטובים האלה, שקיבלו אותי כאחד מבני משפחתם ולא ביקשו דבר בתמורה. העמסתי את האופנוע וכיוונתי צפונה לבארילוצ'ה (Bariloche), "איזור האגמים". מקום יפהפה עם קהילות בעלות אופי אירופאי. שוויצרי, גרמני, בריטי. פניתי לדרך 7 האגמים לכיוון סן-מרטין ואז יצאתי מזרחה לעבר המדבר הפאטגוני. באחד הלילות באוהלי לצד הדרך, חזיתי בתצוגה מרהיבה של סופת רעמים וברקים באופק הרחוק (צילום עליון בפוסט).

המדבר הפאטאגוני

שני הימים אחר כך היו רטובים למדי, גשם ניתך כל היום והמים הגיעו לכל פינה… ביום הרכיבה האחרון לכיוון בואנוס איירס, פשוט ארזתי את האוהל הרטוב שלי בתוך הגשם ויצאתי מתוך שדה פולי הסויה בו לנתי להמשך הרכיבה. הדרך היתה מוצפת, לפתע האופנוע התנדדנד והתנועע מצד לצד. משהו מוזר ושונה. עצרתי. וקלטתי; הגלגל הקדמי מפונצ'ר והצמיג יצא מהחישוק. "לא…לא עכשיו!!… לא כאן!!!" חשבתי לעצמי. עצרתי בניחותא ובחנתי את המצב.

קודם כל, אספתי קצת מים מאיזו שלולית הרתחתי אותם והכנתי קפה כמו שצריך. אחר כך, השכבתי את האופנוע, הסרתי את הגלגל הקדמי, סתמתי את הנקב בצמיג. לנפח צמיג טיובלס ללא קומפרסור חשמלי, זו חתיכת עבודה. אז דחפתי פנימה פנימית וברגע שכבר עמדתי לנפח אותה, חקלאי מקומי הגיע לעזרתי. גבר בטנדר טויוטה עצר לידי ובחיוך שאל מה הבעיה. "בוא איתי לחווה שלי יש לי קומפרסור". כך עשיתי והצמיג תוקן במהירות. שמתי לב כי הבחור צולע, במבט ממוקד יותר גיליתי כי חסרה לו רגל אחת. "מה קרה לך?" שאלתי. "איבדתי רגל במלחמת פולקלנד" הוא ענה. הבטנו זה בזה בשתיקה ואחר כך הבנו שאנו חולקים בינינו הרבה מן המשותף. חייכנו. לחצנו ידיים והודתי לאיש הטוב הזה. תאמרו מה שתאמרו על ארגנטינה, אך זה מקום ידידותי.

המציל מהפאמפס ליד הטויוטה שלו

סוף סוף הגעתי לבואנוס-איירס. עיר עצומה בת 15 מליון תושבים, המכסה רדיוס של כ-40 ק"מ. עצירה ראשונה היתה במוסך אופנועני המסע הידוע: "דקאר מוטוס" “Dakar Motos”–   בבעלותם וניהולם של סנדרָה וחבייאר. המקום מפורסם בזכות הסיוע שלו לאופנועני מסע אתגרי וזה היה מקום מושלם בשבילי. תנאי אירוח פשוטים, ידידותיים ונוחים ומוסך איכותי בו ניתן לטפל באופנוע או לתקן אותו.

שני מטרים הצידה מחדר השינה הנ"ל – המוסך, עם אורח שמטפל באופנועו.

חביאר הוא ג'נטלמן אמיתי והסתדרנו מצויין. הבחנתי בדגל ישראל תלוי למעלה בתקרה. במבט קרוב יותר גיליתי את בעליו – יוני בן שלום!
האופנוע טופל. המחשב תוקן. הביטוח נעשה וחברים זכו לביקור. אנחנו מוכנים להרביץ לכביש (כלומר: "טו היט דֶה רוד") מחר.

העצירה הבאה אורוגוואי ואחר כך ברזיל.
אלה החדשות עד עתה. שמרו על עצמכם.
אדם.

——————————————————————————————————————————————————

תרגם וערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאדם שני

——————————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 3 תגובות, הוסף תגובה