הפעם הבמה לרשות חברים

מוסי ערמון – צלם

צילום: עצים רוקדים

את מוסי (ומיכלי) הכרתי לפני שלושים וחמש שנים לערך. ומאז אנחנו מחוברים גידלנו במקביל ילדים בגילאים מקבילים. וכדי לא לחטוף ממוסי טלפונים מביכים. אומר רק, כי פרט לשותפותו בהכנות והתלבטויות טרם יציאתי למסע וגם אחריו. מוסי היווה את מפקד חמ"ל העורף שלי ושל גלי, כשסגרנו סוויץ' והיינו בקטע בין קיטו באקוודור, ועד לחזרתה של גלי לארץ, כעבור 5 שבועות מצפון צ'ילה.

אקליפטוס

מוסי עוסק בצילום טלויזיה לרשת צרפתית בארץ. וככזה מכסה את מציאות החיים שלנו פה. לשם השפיות עוסק בצילום סטילס, שזו אהבתו האמיתית. את רוב הידע בצילום סטילס, הוא למד בעצמו, פרט לקורס בסיסי במסגרת לימודי הקולנוע באוניברסיטת ת"א, וכן סדנת צילום ב-ICP בניו יורק . מוסי מעדיף מצלמות פשוטות כדי להתרכז בקטע היצירתי, ולא להתקע בקטע הטכני שהופך לעיתים למרכז. כמו כן, מצלמה קטנה ופשוטה מתאימה לאופי הצילומי  של ה-Snap Shot   והיא זמינה תמיד.
שורו, הביטו וראו..

צילום עליון: נחל דישון

צילום עליון: עורב

שפריץ

————————————————————————————

צ'יפס

הפסל ביציאה דרומה מטיחואנה מקסיקו

כשהגעתי לצד המקסיקני של הגבול עם קליפורניה., ראיתי בזוית העין, את גדר המערכת שהקימו האמריקנים כדי למנוע מהמקסיקנים, לחדור לעומק הדשן של המעצמה השבעה. אחרי שעתיים של בירוקרטיה "לבנטינולטינית", אותה צלחתי בחיוך כוותיק טפסולוגיות ישראלי מצוי. יצאתי מטיחואנה בשעת צהריים, החום היה כבד, הלחות הדביקה לי לגוף, את הבד הסינטטי שממנו עשויה חולצת הטי, שלבשתי מתחת למעיל. רכבתי לאורך הגדר מערבה, בכביש שעלה וירד בין חמוקי גבעות בינוניות. פה ושם חלפתי על פני עמדה צבאית חבויה בקפל קרקע, בה חנה לעיתים טנדר משטרה ובו שנים שלושה שוטרים, פניהם אל הגבול. באחד המוצבים הזמניים האלה עצרתי. הייתי סקרן להבין איך נראה הגבול מהצד של החלשים. שני שוטרים שישבו בטנדר לבן, יצאו ממנו מייד ובשטף של ספרדית – שאינה דורשת שום תרגום. הורו לי להניע ולהתחפף. אבל אני הרי לא ממש בעד או נגד המצב הרגיש באיזור, כלומר, אני תייר סקרן, והייתי בטוח שבעזרת חיוך רחב, אצליח לשכנע אותם להחליף איתי כמה מילים. עודי מסיר את הקסדה. משך השוטר שישב בצד הימיני של הטנדר, רצועה ומהקבינה יצא כלב שחור ושעיר, בגובה בינוני. הוא רץ לעברי והשוטר שמשך את הרצועה בכוח מאחור, ניסה לעצור בו. אך הכלב כבר סגר את המרחק. עצר את תנופת הריצה והתייצב לרגלי. הביט בי. רחרח ולפתע נעמד על שתי רגליו האחוריות וניסה ללקק את פני. זה פרם את המתח בשניה. השוטרים המשופמים, לא ידעו את נפשם מרוב צחוק. לא הבנתי כלום, אבל היה ברור שהכלב התנהג הפוך ממה שציפו ממנו. השוטר שהוציא אותו מהרכב, ניגש אלי ולחץ את ידי באנחת רווחה, אני מניח שהשוטר אמר משהו בסגנון: "את כולם הוא טורף. בחיי הוא אוהב אותך. יש עליך איזה נקניק?" היה לי נוח עם החיבה היתרה של הכלב. ושום ריח בשר לא היה עלי (צמחוני). חיבקתי אותו, חפנתי את שער עורפו וגירדתי את חזהו הגרום בחיבה. לאחר מכן נעמדתי עם שני השוטרים והשקפנו לעבר הגבול הקליפורני. הם נתנו לי להציץ במשקפת השדה שלהם. הכלב התיישב למרגלותי, מעיף מדי פעם מבט לעברי, בבחינת: "טוב שאתה עוד כאן?". לאחר כמה מילות נימוס, עם חברי החדשים, כולל קבלת מחמאות בשם צה"ל. נפרדנו. עליתי על האופנוע והמשכתי לכיוון השמש, שכבר נטתה והתייצבה בשליש הדרך ליפול למים. לפתע ידעתי משהו. משהו שהטריד אותי מהרגע שהכלב ההוא קפץ לעברי. משום מה, כשראיתי אותו, גם אני הרגשתי איזה חשק לחבק אותו. הקפיצה שלו לחיקי, ממש לא הפתיעה אותי. הוא היה העתק כמעט מלא של כלבי האהוב צ'יפס, שמת כבר לפני עשרים ושלוש שנים. צ'יפס יצא לעולם ככלב פג, גלי ואני קיבלנו אותו בקופסת נעליים, מזוג צעיר, שכבר מאס בגור האחרון והחלשלוש שנשאר להם מהמלטה של כלבתם. צ'יפס היה איתנו 11 שנים, עד שהורעל בסטריכנין. הוא פרץ ערב אחד הביתה, מיילל ומתפתל מכאבים. לאחר כשעה, נפח את נשמתו בחדר ההמתנה של הווטרינר שאחר להגיע. אהבתי את צ'יפס. הוא מסוג הדברים שמאמנים אנשים צעירים לקחת אחריות. מחבר אותם לחובות השגרה והדאגה, שבהקמת מקום לגור בו. עם בן/ת זוג או בלי. כאלה ההופכים לאט לאוזן קשבת כשאדם רוצה לדבר לעצמו בקול. צ'יפס כמו כל כלב לבעליו. ראה בי (באופן מוטעה כמובן) לא פחות מאלוהים. הוא היה פיקח ושורד. הוא ידע לפענח את מצב הרוח שלנו, יום לפני שידענו בעצמנו שהוא הולך להשתנות. הוא היה אקרובט שידע להלך על שניים, לרוץ כחתול, על גדרות אבן גבוהות ולשיר ביללות כששמע מוסיקת קאנטרי. לאחר מותו לפני עשרים ושלוש שנה כאמור, ישבתי כשבועיים (בין שאר עיסוקי אז) וכתבתי ספר ילדים שלם. כתוב בגוף ראשון – מפיו של צ'יפס. ערוך בחמשירים ומספר איך נראים החיים מנקודת מבטו של כלב רגיל, תמים, טמבל, חביב. ששואל שאלות, המעמידות את חיינו כאנשים באור משעשע.

החמשירים שוכבים מאז באיזו מגירה. דרישת השלום הזו מצ'יפס הנשכח שלי, שקיבלתי בטיחואנה, שלחה אותי לקיים הבטחה ישנה. באותו רגע מול חוף צפון מקסיקו, החלטתי שכשאני חוזר לארץ, אני משלים את העבודה. מאייר את הספר ומוציא אותו לאור. כל ההקדמה הזו באה בכדי לספר שאיורי הספר אוטוטו גמורים. אני יושב בלילות כשהכל שקט, מולי טבלת צבעי המים הישנה שלי, שאיתה כבר איירתי עשרות רבות של ציורים בעבר הרחוק. ושוב, כמו מפגש עם אהבה ישנה שמתייצבת פתאום בדלת, אני מרטיב את מכחול הסייבל העדין בכוס זכוכית, מעביר אותו בין שפתי לחוש את מידת הלחות שבו ומטביל אותו בגוש צבע המים בקופסה שקניתי פעם בהזדמנות בחנות בכפר בהולנד. נייר העשוי תערובת של בד טחון תוצרת פאבריאנו האיטלקית, שוב מונח לפני ואני מצייר עמוד אחרי עמוד. אין חיבור טוב יותר לימים של צ'יפס כמו החוויה הזו. אם תרצו, עוד חלום ישן שעומד להתגשם.

———————————————————————————

יורם ויוסי: ממאנלי עד לֶה

בשנת 2003 סיימנו מסע אופנועים במדינות הבאלטיות. יצאנו ארבעה. חיים, יוסי, יורם ואנוכי. ג'יפ אחד, נגרר ועליו 2 אופנועים. המשימה: להגיע לקצה הצפוני של החוף המערבי של צפון אירופה, תוך חציה של כל המדינות הבאלטיות. מסע שעיקרו רכיבה אין סופית, במישורי אין סוף, בכבישים ללא סוף ועיכובים מעצבנים בין הגבולות של פולין, ליטא, לטביה ואסטוניה. על כך אספר בהזדמנות אחרת. בקיצור. אם אתם רוצים נסיעה נהדרת עם דגש על חברים ושיחות נפש, סעו. אבל אם אתם מחפשים נופים וריגושי הרפתקא, אל תסעו. אבל כאן בהמשך זה סרט אחר… לגמרי.

בדרך ממנאלי לכיוון לֶה

טרם שקע האבק על המסע למדינות הבאלטיות, ושני חברי הטובים, יוסי ויורם, כבר קובעים לי פגישת תכנון למסע הבא. הלו! צריך גם לעבוד. נכון. אבל את מסע הבא, צריך לתכנן הרבה מראש. למה? ככה. נדרשתי לתת תשובה מהירה והיא היתה. "לא!". שני אלה, עלו יום אחד בחודש יולי 2004, על מטוס ירדני וטסו להודו. מניו דלהי טסו למנאלי, באיזה אוירון עם פרופלורים, שאיכותו כבר נתנה להם רמז על אופי המפגשים המוטוריים המחכים להם. במנאלי הם פגשו את ג'וני. משכיר אופנועים משופשף. שאיתו יצרו קשר כבר לפני חצי שנה עוד מהארץ. והוא חיכה, חובק שני אופנועי אנפילד, שלכל אחד מהם מחוברת קופסא מאחור עם חלפים. הרמז כבר ברור.

אחרי שבוע של הסתגלות לגובה (2000+ מ'), הם מילאו דלק במשאבה האחרונה ביציאה ממנאלי ויאללה צפונה להרים. ליתר דיוק לכיוון העיר לֶה השוכנת למי שאינו יודע ממש – בהימאליה. או למי שרוצה דיוק בפרטים – כדי להגיע אליה צריך לעבור באיזור כאבי הראש. כלומר דרך ופאסים בגבהים שמעל 4000 מ'. בסך הכל מדובר במסלול של כ- 450 ק"מ אבל כבר בתחילת הדרך הם הבינו שלושה דברים: אחד: האופנועים מדגם אנפילד. שתוכננו ועוצבו בשליש הראשון של המאה הקודמת. (ועדיין מיוצרים כמו בימי קדם) לא ממש צייתו ליעודם. לא הניעו (קיק סטארט) לא סחבו. לא העבירו הילוכים ולא ממש אחזו בכביש. הכביש הוא הדבר השני: הדרך היתה בעצם דרך עפר ברובה, עם חצץ וטלאי זפת. כבר ביום השני ולאחר יום היכרות כואבת עם האופנוע, הם הגיעו למאהל "קהבות", המוחזק ומתופעל על ידי קהילת הטיבטים שהיגרו לכאן ותפסו בעלות על תעשיית האירוח על הציר. הדבר השלישי הוא חוסר של רכבים נורמאליים על הציר. כלומר פרט למשאיות צבאיות, או כאלה הדוחפות אספקה במעלה ההרים. הם לא פגשו בשלב הזה, עוד מישהו שנדפק לו השכל והחליט לטפס לשם ועוד על אופנוע. אז התמונה ברורה עוד יותר.

הדרך ממאנלי ללה סגורה כחצי שנה בתקופת החורף, עקב מזג האויר הקיצוני הכולל שלגים ובוץ. ולמעשה בכל תחילת קיץ, עסוקים כלים הנדסיים וכוחות צבא, המפוזרים במחנות לאורך הציר, בפילוס הדרך מחדש. הדרך מתחילה בתוך נוף ירוק ומיוער, משובץ כפרים ולאורך הקטע הזה יש לצידי הדרך הרבה חנויות, דוכני מזכרות, אוכל ולבוש. למעשה מכאן יוצאת תיירות אוטובוסים או ג'יפי תיירים, כדי לגעת בנוף שלגי וקצת קרחונים שנשארו מתקופת החורף. הכביש בתחילה היא איכותי. אך מהרגע שהגיעו לאיזורים הנידחים יותר, בהם כבר לא נראה שום עץ באופק, אלא רק גאיות שטופי סחף ומצוקים מהם נשפכו מפולות בוץ, או סתם מפלי מים סואנים. הדרך כבר הייתה רסק אחד גדול, של חצץ רטוב, בורות ותהומות שנפלו לעומקים של כמה קילומטרים.
הדרך היתה במגמת עליה כל הזמן, כל יום לקראת שעות הערב הגיעו יוסי ויורם למאהלים, בהם קיבלו מזרן להניח בו את עצמם בתוך השק"ש שהביאו, מעט מזון והרבה צ'אי. יורם כבר החל לחוש את השפעת הגובה. כאבי ראש קבועים, שהשאירו אותו ער בלילות ועייף בימים. המסע עבר מפאס לפאס שהגבוה ביניהם היה מעבר טאנגלאנגלה

(Tanglangla) שגובהו 17,582רגל, שהם 5,359 מטר. המעבר השני בגובהו בעולם. בקטעי דרך ארוכים ניכר כי היא פונתה רק כמה שעות קודם, ממפולת בוץ ולכן הייתה חלקלקה. באחד המקרים הגיעו יוסי ויורם לגשר בין שני קצות מצוקים, שעבר מעל נהר שזרם בעומק 200 מטרים מתחתם. על גשר המתכת היו מונחות שתי שורות של לוחות עץ, ברוחב המתאים למעבר כלי רכב ארבע גלגלי. ושאר הגשר הוא בעצם חור אחד ארוך. אז איך עוברים עם אופנוע על קרש אחד ברוחב עשרים וחמישה סנטימטר, כשמכל צד תהום? אני יודע בודאות, שזו אחת הפעמים הנדירות, ששני האפיקורסים האלה נשאו תפילה, או לפחות שאלו את עצמם מה הם עושים שם. בקטעים אחרים הדרך עברה בתוך מפלי מי קרח, ששטפו את הדרך ונפלו לתהומות בצד. ובקטעים ארוכים פשוט לא היתה דרך, אלא ערימות חצץ גס שאותו ניתן לעבור במשאית או ג'יפ, אך אופנוע מהסוג המצ'וקמק עליו רכבו, פשוט סירב להמשיך. הוסיפו לכל זה את התקלות המכאניות שחזרו כמה פעמים ביום, חוסר החמצן למנוע וכאמור הילוכים שאינם עוברים. כמובן באותן נקודות הכי מעצבנות. ותבינו מה זה מסע השרדות.

בדרך פגשו יוסי ויורם, זוג ישראלי צעיר שאיתם בילו כמה ימים ברכיבה משותפת. במלאת שבוע ליציאתם ממנאלי הגיעו לאיזור העמק הפורה ולעיר לה, היושבת בגובה נסבל של כ 3500 מ'. צעירים שהם פגשו בלה, לא האמינו שהם הגיעו בדרך הזו. אומרים שעד היום מסתובב סיפור בלה, העובר ממוצ'ילר למוצ'ילר, על שני החבר'ה האלה (שחצו את השישים זה כבר). שעשו משהו בין חסר אחריות, לחד פעמי. או אם תרצו, נועז.  ברגע שיורם ויוסי הגיעו לשם הם טילפנו לג'וני משכיר האופנועים במנאלי והודיעו לו איפה בעיר הם הפקירו את האופנועים, שמיררו להם ת'חיים (אבל גם הוסיפו לחייהם הרבה טעם)  לאחר מנוחה ראויה, עלו על אוירון וחזרו דרומה לכיוון ניו-דלהי. התמונות מדברות בעד עצמן.

——————————————————————————————

החל מהשבוע אני ללא אופנוע. מתנייע עם מה שיש. הפוסט הבא יזכיר נשכחות.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and גלריה and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 4 תגובות, הוסף תגובה    

חלון חדרי

עכשיו אני מסתכל על מה שעבר עלי, כמעט כמו על סצנה שלא היתה שלי כלל: – איש עולה על אופנוע, יורד ממנו. עולה שוב, נוסע. נוסע, עוצר. אוהל רטוב, סיר רותח, ניחוחות פריחה. טופס בשפה לא מובנת. סירחון או צחוק או גשם. עכשיו אני מבקר בתאיו, מסיט וילונות בחדריו הפנימיים, האפלים הבטוחים בעצמם, מחפש אוצרות מוברחים, הרהורים חבויים. מנער את פרוות מצב רוחו ופיסות בוץ יבש, גרגרי חול ואבק לבן, נושרים ממנו לתוך דפים ריקים. עכשיו אני מנסה לכתוב בראשי טיוטא לסיפור. הופך צדדים במשקפת כדי להסתכל על האיש הזה מרחוק. רואה אותו בוכה על שפת אגם קפוא בקנדה, שר שירי שטות בתוך קסדה סגורה. מדקלם בחרוזים קללות בעברית, באוזני פקיד הגירה הונדוראי. מנסה להתגבר על הלא נודע, מחפש אותות פרטים וסימנים שיבנו תשובה. אולי זו שפת הגוף של גברים משופמים, אולי זו הדרת הנשים בשמלות המחול הרקומות בוואחאקה. אולי יש לקרוא כמו בקפה – את מבנה העננים הפרומים בשולי הדרך ברוטה קווארנטה, משהו שירמז איך עוד יום עומד להסתיים. והיכן. שוב הוא עולה על האופנוע, מצטט מסלולי רכיבה מתוך מפות ששורטטו במוחו לפני שנים ואינם, או שכוסו בחול. ושוב הצללים שהוא נוסע לתוכם, אלה החבויים בתוך יער, או כאלה הרודפים אותו כבר שנים. שוב, האיש הזה שהקפיד לאחר בפאזה אחת הרבה דברים בחייו.

האם זה אני? שקם בוקר אחד מלא שמחה וצחוק ויצא לסובב רולטה של חלומות. האם שוב אני צריך להתרחק, כדי להבין מה עבר עלי במסע הזה? הרי זה מעגל ספיראלי אין סופי של תיאוריית כאוס. בו עלי לחיות את שקורה לי, לאור תובנות שאני יכול להפנים, רק אם אתרחק מדברים שקורים לי. האיש הזה, כלומר אני, התאהב הרבה פעמים בסתם קו אופק. בצבעים ואור,שלא החזיקו מעמד אפילו כמה דקות, כדי שיצליח להגדיר או לקרוא להם בשם. רבץ ונח על כריות מדבר זרוע שיחים כדוריים או יער נקוד שרוולי דקלים שרופים, הזועקים מתוך הצמחיה לשמים. הוא כמו ציפור נוד שאחרה את מעוף להקתה. בעייפות. בצמא. בשמחה, בעליצות ובהנאה.  עכשיו מבעד לחלון אוטובוס אגד. בדרך מרמת השרון לתל-אביב, אני חושב שאני מגזים בדיבור עליו בגוף שלישי. אני נזכר בו באיש הזה, כאילו לא אני הוא. נראה לי כי כך אני שומר על עצמי. כך אני נזהר שמא אתרסק לתוך שכונה של אנשים שחיכו לי. שמצפים שאספר להם עלילות בגוף ראשון. אני עושה זאת כדי להשהות את המפגש עם סיכומים ומסקנות.  אני עושה מאמצים ילדותיים, מטופשים וחסרי סיכוי, להתכחש לגוף הראשון הזה.

אלברטה קנדה

לפני שנים רבות, ראיתי יומן ספורט בטלויזיה שעסק בקטעים מרתקים מהמשחקים האולימפיים. המראה שנחרת לי הכי עמוק בראש, הוא אותו רץ מרתון אפריקני, שמעד תוך כדי ריצה, נחבש והמשיך לרוץ. איש לא שם אליו לב. הוא כבר לא היה בגדר חדשות. אבל היה צלם אחד שחיכה באיצטדיון בו נמתח קו הגמר. המנצחים כבר קיפלו את דגליהם. רוב הקהל כבר הלך, העיתונאים כבר סיימו לדווח והאחראים, עמדו לכבות את האורות והנה מהקצה הרחוק של פתח הכניסה, הופיע לפתע אותו רץ, מדדה. סבלו ניכר היטב על פניו, יצא להקפת הסיום סביב האליפסה בטבורו של האיצטדיון עד לקו הגמר. אני פירשתי זאת כהתנהלות של כוח עמוק וטהור. לא כדי לזכות בשום מדליה אלא כדי לקיים את הציווי הערכי שבו. בעיני זו לא הייתה הצצה לבדידות הזוייה של רץ למרחקים ארוכים. ראיתי בכך את מהות הקשר שלו עם החוייה. מיצוי היכולות שלו כדי לעמוד באתגר. בשליחות הפנימית שהוא נשא עימו.

לא אחת, אני נזכר בקטע הזה שהיה מהדברים שדישנו את ערוגת תבליני החלומות האתגריים שבי. איני זוכר מי היה האיש וזה גם אינו חשוב. כי הוא צלל כבר לאלמוניות אישית, אך דבקותו ואישיותו נשארו בראש רשימת האנקדוטות שהיוו עבורי מודל טהור של מימוש. לימים, כשהפכתי לרץ מרתונים, למדתי כי מרתון הוא לא לרוץ ארבעים ושתיים קילומטרים( ועוד 198מ') כי אם לחצות על הרגליים את שבעת הקילומטרים האחרונים. ניסיתי, לא תמיד בהצלחה, לעמוד באתגר הדבקות. בחזרה מהמסע לכאן, נזכרתי ברץ ההוא. מהרגע שהגעתי הביתה, כבר רציתי לכבות את האורות באיצטדיון שהקמתי. רציתי לחזור מהר לאלמוניות היחסית. רציתי לשבת בשקט מול שולחן העץ שלי להשעין את ראשי על מרפקי ולהביט מבעד לחלון על העץ ממול, לצפות בבטן ענן הנזהר מצמרות הברושים החדים ליד מגרש החנייה ולספור את דפיקות ליבי שפעמו ברקותי כאילו עוד יום סתמי לפני. חשבתי כי כדי לחזור לדבר בגוף ראשון, אולי עלי לתת לתערובת התרחיפית המתערבלת בתוכי לשקוע, להסתדר בשכבות על פי המשקל הסגולי של כל חווייה ואירוע. רק כך אוכל להתחיל ולפענח את עצמי, לתת לכל שכבה שם, או תחושה או ניחוח זכרון – גם אם מעורפל. אולי כך אוכל לעמוד במשימות קיפול המסע שעוד נכונו לי. אותם שבעה קילומטרים שימשכו ודאי ללא סוף.

עכשיו אני מנסה לנסח לעצמי לוח זמנים, איזה קצב סדור מול דחיפויות וכורח. גיליתי כי מאז שחזרתי, המציאות היא סוג של היכרות מחדש עם הדברים הכי מובנים מאליהם וזה אינו קל. מה שהייתי ומה שאהיה הם קו רצוף. בניגוד לאמירות פופולריות, כנראה לא חזרתי אדם אחר, כי אם אותו אדם, עם מחשבות, רעב, תאווה וחלומות רעננים. במקום לחזור עם מסקנות נראה שאני מגיע עם הכרה ותובנות. ויש בי מעין מנגנון בקרת תנועה המעכב ומשחרר אותי טיפין טיפין לתוך אוטוסטרדה שלא הפסיקה לרגע לגעוש.

ביום הראשון בו הגעתי למשרד, שם חיכו לי חברי לעבודה, נגנב לי התיק שהשארתי בקבלה ליד המזכירה, כשהלכתי לסיבוב חיבוקים בין החדרים. אמא בת התשעים ושתיים של גלי, אושפזה באותו זמן עם אגן שבור ומצבה התדרדר, כך נכנסתי ישר מהיום הראשון לתורנות בנושאים אינטימיים. בבית מצאתי אין ספור משימות שחיכו רק לי. נורות שרופות, ביוב סתום גינה יבשה ואנשים שחיכו לי. רק לי, כדי שאפתור להם דברים. פה ושם פגשתי אנשים שהתבשמו מדיווחי המסע שלי והגיבו בטפיחת כבוד מביכה. בנוסף, אני מנסה להנמיך את תחושת החגיגה סביבי על יום הולדתי השישים שחל השבוע, באמירות מנפנפות פירגון, אך מתנחם בכך שנשארתי נורמאלי, מעצם העובדה שפנימי מתנהג הפוך לגמרי, מחכה לחיבוק.

כבר למעלה מחודש שאיני מסתדר ממש עם התחבורה סביבי על הכביש. הכל נראה לי אלים, אגרסיבי וחסר סבלנות. נו מֶרסי. אין לי כלי רכב עכשיו, במידת הצורך, משתמש במכוניות של גלי ושל בנותי ועוד טרם החלטתי מה לעשות עם הנושא. אני מחכה למכור את האופנוע שהשארתי אצל שירלי בסן-פרנסיסקו, עד אז איני עולה על דו-גלגלי. מצב רוחי הוא של מין נקיון כזה, מעין התנזרות מדיטטיבית, מאורח החיים שנהגתי בשבעת החודשים האחרונים. לקטע הנוכחי במסע, איני זקוק לדו-גלגלי. כך שאני מתנהל באוטובוסים. נסיעות שעושות רק טוב למהירות הגישה לנחיתה שלי. מחברות אותי לאנשים, למראות ולקרקע. אם הייתי רגיל לדלג על האופנוע ולחצות את הפקקים מביתי למרכז תל-אביב בשבע עשרה דקות, היום, זה לוקח כשעה ועשרים בשעות השיא בקו 531 . ההמתנות הארוכות בתחנות. בדיקה תכופה של הכסף הקטן, השתלבות בסגנון תפיסת המקומות באוטובוס הישראלי. בו אנשים יושבים במושב הקרוב למעבר ואת התיק מניחים ליד החלון, כך הם מקשים על מי שרוצה לשבת לידם. ומבטיחים לעצמם מרחב ונוחיות. היכרות עם קקופוניית הדיבורים במכשירי הסלולר. מפלס הצנעה או אם תרצו הנימוס כבר מזמן יבש. בנושא הזה יש נורמה תרבותית, שרק אני, שנעדרתי מסצנת האוטובוסים מיליון שנה, מסובב את הראש, בכל פעם שמישהו מאחור, מספר לחבר שלו בקצה השני של הסלולר ולכל יושבי האוטובוס, איך הוא הרים שקית במבה בסופר-מרקט. אנשים צועקים על ילדיהם, רבים עם שותפיהם, מחלקים פקודות, אומרים "אני אוהב אותך" או מקללים, בלי לדפוק חשבון. מאחר ואני יודע שפרסומאים ומנהלים של רשתות הסלולר, רואים אוטובוסים רק מבחוץ. כנראה שהם לא יודעים עדיין איזה קריאייטיב נפלא אפשר לעשות רק מהסצנה הזו.

מגלה שהדבר הכי קבוע באוטובוסים, שנשאר מאז ילדותי בקו 4 באשקלון: כשמתחילות החדשות, הנהג מגביר את הווליום ובכל רמזור הוא מסדר את הכסף הקטן בערימות לתוך מכשיר העודף. אני מודע כל הזמן להחלטה שלי לא לעסוק בביקורת שתוביל אותי לכעס או עצב, אך כשאני יושב ליד החלון ורואה את אלפי הרכבים סביבי כשבכל אחד יושב אדם אחד. כך שעשרים ושישה אנשים מחזיקים בטאבו, במשמרות מתחלפות, את כל השטח בין צומת הפיל למסעדת  206, אני מבין באמת כמה מגוחכים אנחנו נראים. כולנו מתבשמים בלוגו הכסוף של רכבנו ובסטאטוס שהוא מקנה לנו – אבל בינינו, זה כמו עדר מובל לשחיטה – כאילו שפקקים זו גזירה משמיים, איש מאיתנו אינו עולה על גג מכוניתו וזועק "רכבת פרברים!!".  מגובה של שני מטר וארבעים קל לשים לב לביטויים מעשיים של תסכול וחוסר אונים. עשרות מקרים של עבירות על חוקי התנועה. מעבר באדום, מעבר פס לבן. חנייה בתחנות. זו אינה ביקורת חלילה, זו מראַה. מין דיווח ממסוק וירטואלי עוד טרם אנחת ממש. אני עוד באויר ועוד מעט קט כבר אמצא עצמי נלחם לא להסחף חזרה לתוך המציאות ההזויה הזו. או אהיה נלחם במי שנוהג סביבי, כאחד מן העדר. אבל אני עוצר כאן, כי עוד רגע ואעבור את הקו ששמתי לי. זה המדבר על כעסים.

עכשיו מוצאי שבת השישית מאז חזרתי, מאחר והחלטתי לפנות לעצמי זמן לכתיבת ספר, מחר איני יוצא לעבודה בתל-אביב ולכן אני רגוע, יחסית לימים האינטנסיביים שהיו לי טרם הנסיעה. למען האמת, התחלתי לכתוב טיוטה ראשונה לסדר הדברים שברצוני לפעול על פיהם בכתיבת הספר. יש לי כל מיני רעיונות. מרגיש שאיני תופס לגמרי את היקף המשימה. אולי עלי להכין רשימת משימות כמו זו שהכנתי לקראת המסע? אולי אין לכך שום משמעות שהרי אין לי שום כוונה לדווח. אני רוצה לספר סיפור. לרגש. לעלל עלילה. לשחרר יובל קטן הצידה, מנהר ההתרגשות שרוגשת בתוכי ועדיין איני יודע איך לסכור אותה או לשלוט בזרימתה.  כך שפרט לחזרה לעבודה ולמסלול תפקידי משפחתיים. הכוללים בישול וקיפול כביסה, אני מעסיק את עצמי במלאכות משונות. תיקון הברז המטפטף שהתעלמתי ממנו בשלוש השנים האחרונות. קריאה מחדש של הזר של קאמי. איסוף אשפה ממגרש החניה הציבורי שמולו אני גר ויציאה לטיולים באיזור עם כלבתי צ'אי.

צ'אי כלבתי הגולדנית, היא בלונדינית בכל רוחבה אורכה וגובהה. אך לא בשכלה. כלבים גם הם מהדברים הנפלאים בחיים המתנהגים כמו שהם. לא מתייפיפים או מתחשבים. היא מחכה לי ליד הדלת, במבט דרוך וזנב מתנועע. אני הכל בשבילה. ראש הלהקה, האלפא דוג, סוג של אלוהים. ולאחר העדרות כל כך ארוכה, בשבילה, חזרתי בעצם מן המתים. בעצירה בסן פרנסיסקו קניתי לה דיסקית פריסבי עשויה סיליקון גמיש ונשיך ומרגע נחיתתי אינה מרפה ממנו. בלילה אחד שחור כקטיפה, יצאתי לטייל איתה ובהיסח הדעת, השלכתי את הפריסבי הזה שנתקע בצמרתו של עץ דק וגבוה, ראיתי את צלליתו על רקע הילת העיר שבאופק. צ'אי רצה אחרי הריח ואז זינק מבין השיחים חתול שנמלט וטיפס על העץ וכשהוא הגיע לחלק העליון של הגזע, גרמו טילטולי הענפים לנפילת הפריסבי ישר ללוע הפעור למטה. אני מספר על הטיול הזה כי הוא מהדברים שמחזירים אותי לקצב של החיים הפשוטים. בלי ציורי קרקע ענקיים, חילוץ אופנוע משקיעה או קרחונים מתפוררים לתוך אגמי טורקיז. אני מטייל עם כלבתי.

בפעם הבאה: אוסיף עוד ביקורת ציוד שנשמטה מזכרוני. וגם אמלא עוד פוסט או שניים בסיפורי נחיתה מביכים.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 10 תגובות, הוסף תגובה    

יש מקומות בעולם בהם מעברי גבול באמת משקפים הבדלים תהומיים בין מדינות. לבוש, שפה, נוף, קצב, ומנקודת מבט של רוכב אופנוע; איכות הכבישים והתחבורה הנעה עליהם. המעבר לגואטמאלה לא היה דרמטי, אבל כן היה בו ניואנס. אינסייט. שבכדי להכירו צריך לשהות במקסיקו יותר משבוע. כבר בקילומטר הראשון נקלעתי לפקק תנועה שכלל שמונה אוטובוסים כל כך יפים שהשתנקתי.  מה שנקרא אוטובוס תרנגולות. שכאשר הוא עוצר, לפני שיורד הנוסע הראשון, נזרקות ממנו שלוש תרנגולות, שתי עיזים ושק עם קוקוסים או תירס (מה שעוד טרם ראיתי, אבל הבנתם). אם במקסיקו יש תחרות בין נותני שירותי הסעה ציבורית על אוטובוסים עם טכנולוגיה, נוחות ודיוק. כאן התחרות מפרנסת בעיקר גרפיקאים רומנטים, מכופפי לוחות ניקל ומדביקי פנסים ומאותתים. התחושה שלי היא כי בוחני הרכב במשרד התחבורה הגואטמאלי הם לא יותר מועדת שיפוט בתחרות יופי. ואולי ככל שהאוטובוס פולט יותר עשן ויותר שחור, ערכו עולה. וסליחה לשכבת האוזון. בתכל'ס רוב האוטובוסים האלה מיובאים מארה"ב כיד שניה, לאחר שסיימו קדנציה בהסעת תלמידים. כאן הם עוברים סדנאות שינויים והתאמות. מה שנחשב כאן לשיא היעילות הטכנית הוא ברוב העולם, עמידה במקום אם לא הליכה לאחור.

הדרך מהגבול עם מקסיקו לעיר שלא/קאצלטנאנגו

כבר כמה חודשים. אני מגלגל בראש את הרעיון להעביר את הספרדית המאד בסיסית שלמדתי בארץ, סוג של ליטוש. כשנכנסתי למקסיקו, הבנתי עד כמה העניין הזה קריטי. המפגש שלי עם אנשים מגומגם ולא מגיע לאינטימיות שיש לי עם עברית אנגלית ואפילו ערבית. ובלי שום קשר ליכולתי לדבר את השפה. אני פשוט לא מבין אותה. או במקרים קיצוניים מבין בדיוק את ההיפך. היו פעמים בהן פניתי ללכת בהשאירי סכום כסף גדול משנדרש, וחמור יותר; אחרי ששילמתי סכום קטן ממה שביקשו, מה שגרם לאי נעימויות שלא תמיד הסתיימו בחיוך סלחני לגרינגו.

חלק מהכיכר הראשית בעיר שלא

השלב הבא אחרי שעברתי את מקסיקו בקצב בינוני ורגוע, הוא פשוט לעמוד במקום, לעצור. לנעול את האופנוע איפהשהו. לאחסן את ציוד הרכיבה, הקמפינג והמפות, לתלות את הערסל בין שתי קורות ולתת לזמן לעבור מתחתי ועל הדרך לחפש ספרדי כפול, כלומר בית ספר לספרדית שהוא גם אכסניה. שמתי פעמי לעיר שלא (Xela) או בשמה הקצרצר, קצלטננגו (quetzaltenango). שניהם שמות באחת משפות המאיה. גואטמאלה היא בעצם ארצם של בני המאיה, המהווים יותר משישים אחוז מאוכלוסיית המדינה. כמו שכבר הוזכר, חבל צ'יאפאס המקסיקני המכיל את הריכוז הגדול ביותר של בני המאיה במקסיקו, היה בעבר בגבולות גואטמאלה והגבול בין שתי המדינות מפלג את העם הזה. עד לשנת 1996 עת נחתם בגואטמאלה הסכם פנימי חדש, לא הוכרה דתם ותרבותם של בני המאיה כלגיטימית ושווה לדתות אחרות. ולא די שנחילי מיסיונרים שטפו (ועדיין שוטפים) כל מקום בו הם חיים, ניהלו בני המאיה מלחמת מאסף בשמירה על מורשתם התרבותית הקשורה עמוקות בדתם ומנהגיהם. בעיר שלא, (כ-120 אלף תושבים) השניה בגודלה בגואטמאלה, קיים ריכוז בני מאיה ולבית ספר לספרדית בשם קאי בלאם, שמתי פעמי. בית הספר שייך למשפחה מורחבת שבה לכל אחד יש תפקיד. אחדים מורים, כמה בתחזוקה אחד על הניהול, ובמעגל הרחב יותר של המשפחה, מאכסנים ומארחים. מסיעים ומסעידים. כובסים ונותני שירותים שונים. דוגמא מייצגת להתנהלות השבטית חמולתית שפגשתי גם במקסיקו.

מהגבול לקח לי שעתיים וחצי להגיע. הכביש הראשי היה חלק ומטופח אך ברגע שהגעתי לפניה לכיוון שלא, הפך לדוגמא קלאסית של אי תיאום בין רשויות, אי הסכמה בין מהנדסי כבישים ומתכנני צמתים. "כאוסלנד" היא מחמאה. נראה שבמצב העניינים, הדבר שקובע כאן הוא כוח פשוטו כמשמעו. נהגים חותכים זה את זה. הולכי רגל אינם נחשבים. לא סופרים אותם משום מרחק נקודה. לא ראיתי תחנות אוטובוס, כל נהג אוטובוס מפעיל צופר חצוצרה אדיר המודיע על בואו ועוצר מתי ואיפה שמתחשק לו. מדלתו של כל אוטובוס תלוי מנהל הלקוחות. העומד וזועק בקולי קולות מה יעד הנסיעה ואחרי שהנוסעים מתיישבים במקומם עובר וגובה כסף. אם במקסיקו איכות רוב הרכבים הפרטיים שאני ראיתי גרועה, בעיר שלא, איכותם איומה. וכמו הפתיח הקליל המתאר את עשן האוטובוסים. כאן, העשן הלבן האפור והשחור שפולטים המנועים, ממסך את העיר היפה שהגעתי אליה בשעה בה השמש הנוטה לשקוע, אמורה לתת לנוף איכויות של גלויה צבעונית, צלולה ורומנטית. ואם כבישים ונהגים הם אנלוגיה לתרבות של מקום, הרי שחנויות ובתי עסק מביאים את האבחנה הזו לידי קיצוניות נוספת. כאן לכל חנות המכבדת את עצמה יש שומר חמוש בכניסה. ואם היא בנק או תחנת דלק. שומרים עומדים כל היום מול הכניסה, בידיהם שוט –גן בהיכון. לא תלוי על הצד. כי אם בהיכון! ממש בשישים מעלות הצידה, אצבע על ההדק. אלה שידם אינה משגת הצבת שומר, מנהלים את חיי המסחר מבעד לסורגים המכסים את דלת החנות. הקונים עומדים ברחוב מבקשים את המצרך ומעבירים את תמורתו מבעד לאשנב. זהו. אל הקופה, שום שודד לא יגיע. כמו שהגעתי, הרושם הראשון שקיבלתי היה כי במדינה הזו שולט טרור ומי שאינו מקורב לשלושת האחוז השליטים, שהם גם בעלי מאה ואחד אחוז מכל תשתיות המדינה, צריך לחטוף – או שישאר בלי כלום. נראה לי – די בעצב – שכפיצוי פסיכולוגי לחולשה הזו, יש במרכז אמריקה מודה של לבישת מדים, תפירת דגלים והטבעת סמלים לכל קבוצת בעלי עניין. זבנים, עובדי בנקים, תלמידים, נגנים, שומרים מטעם עצמם וכמובן שוטרים וחיילים לבושים במדים כמו יצאו מחוברת קומיקס, המסתובבים בטנדרים מקושטים בסמלים מגוחכים מתוך סדרות טלויזיה על משטרה בלוס-אנג'לס. וכל הנ"ל הוא רושם מהיום הראשון. יש כנראה איזה איזון עדין שמאפשר לכל המכונה הזו לעשות רעש של מדינה. ולתושביה לחיות חיים.

שמתי לב כי ברוב צילומי האנשים שצילמתי וציורים שציירתי, בשלא, נסוך על פניהם סוג של מתח. והנה אני כבר עובר על הכלל לגבי דעות קדומות שגזרתי על עצמי- מה לעשות, זה זועק. במיוחד כשפגשתי את רבקה (Rebeca) התיירת הצעירה מוושינגטון שנשדדה ברחוב סמוך הומה אדם. על כך בהמשך.

כאמור יופיה של העיר שלא הוא דוקא בפשטותה. מרכז העיר מכיל את הסוקאלו הלטינו אמריקני הקלאסי. כנסיית ענק, עירייה, בנקים, שוק. ובטבורו גינה וטיילת אליפטית. מסביב שכונות בנות קומה עד שתיים. בכל שכונה, כנסיה קטנה. ובמרחק סביב נראית מעבר לכתפי הבתים, שרשרת מעגלית של הרים געשיים, המזדקרים כחרוטים וראשם מאובך בכרבולות ענן. יש בשלא משהו שרוצה לשדר רוגע ונינוחות. ניכר כי המסר החברתי כאן הוא "חייה ותן לחיות". כל אחד עסוק בעניניו. בכל יום בו שהיתי כאן, הופקע הרחוב הראשי לטובת תרבות המצעדים. בדרך כלל בשעות אחר הצהרים, התקיימה איזו שהיא תהלוכה שכללה לפחות תזמורת מצעדים אחת, לעיתים שלוש ארבע. התזמורות כללו תופים כלי נשיפה נושאי דגלים וזועקי ססמאות. סובבו את הכירכר פעם אחת בפומפוזיות משעשעת.

בית הספר לספרדית שוכן במרכז אחת השכונות היותר פשוטות. מוקף חומה גבוהה ובראשה גדר תלתלית. שערים עצומים ומאחוריהם עוד מערך שערים מסורגים. חדרי כיתות קטנים. השיטה: אחד על אחד. לכל תלמיד מוצמד מורה והוא מקבל 4 או 5  שעות לימוד רצופות ביום. למורה שלי קוראים מריאלה, אשה נחמדה בת ארבעים וקצת אם לשלושה הנשואה לרוברטו, מנהל התחזוקה שהוא אחיה של מארלו, מנהלת בית הספר. את האופנוע החניתי באחד מחדרי הלימוד עמוק בפנים בפינה וכיסיתי אותו היטב.

בית הספר וחלק מצוות המורים מימין לשמאל, מריאלה המורה שלי, מורה נוספת, מארלו המנהלת, וואלרי תלמידה.

לאחר מכן שודכתי למשפחת טוסקאנו זאמורה, המנוהלת ביד רמה על ידי קטלינה, אם לארבעה. בביתה חיים גם חמתה דודתה גיסתה וכן, גם בעלה. ביתם שוכן במרחק שלושה בלוקים מבית הספר בתוך שכונה הפרוסה למשבצות בקטעים של חמישים על חמישים מטר ורחובותיה הצרים, מרוצפים אבנים טבעיות מסותתות בגסות, המנערות ומפרקות גם את הטובים בבולמי הרכב בעולם. הבית המסוייד בתכלת ואזוב אחוז בשוליו, מחופה בגג מפח גלי. חדרי מוקם כמעט באמצע הבית. חשתי כי החדר הוכן לכבודי באהבה. הוא היה נקי מאד, רצפת הבטון המוחלק הריחה טוב, נורת פלורסנט זעירה בתקרה הגבוהה, אילצה אותי בלילה להשתמש בפנס ראש כדי לקרוא. שלחן, כסא, שקע אחד בקיר ובמרכז החדר מיטה פשוטה. השירותים/מקלחת המשפחתיים– מעבר לקיר ועוד אחד בחצר. למעשה מצאתי עצמי שחקן בתוך סרט מבלי שקיבלתי שום טקסט מוכן. מה שנקרא תכנית לסדרת אימפרוביזציה הכי הזויה שאפשר לתסרט.

קטלינה ואנטוניו

אם  אינני ער לדברים שנאמרים סביבי, אני יכול להשאר בלי מים חמים או לקבל חביתה מטוגנת עם ממרח שעועית במקום עם גבינה. לאחר יומיים הגיע עוד תלמיד לגור בצד השני של הדירה וסוף סוף היה עם מי לנתח ליד שולחן ארוחת הבוקר, אם המשפחה מבקשת שנבוא איתה לכנסיה או שמא הם אמרו שהם אוהבים את חוליו איגלסיאס (איגלסיה= כנסיה). ואיזו משפחה נהדרת! בחיי, כמה נשמה וטוב לב, הכלה וקבלה שלי. בכל בוקר קמתי לחיוך מלא ולסקרנות אמיתית לשלומי. חשתי את רגישותה של קטלינה לכך שאני לא אוכל כמעט כלום, גם משום שבבסיס איני אכלן גדול, אך בעיקר, היא שמה לב שאני לא ממש מסתדר עם המטבח הלטיני, יצאתי להשלים ארוחות בחוץ, לא היה לי שום רצון להעיק על תקציבה בדרישות – מדובר בשלוש ארוחות ביום.

למחרת חיכו לי פאנקייקס. וסלט ירקות טריים ואפילו לחם קלוי וקורנפלקס. המשפחה המשיכה בחייה כרגיל, זה בית קטן ללא שום טכנולוגיות בידוד. שמעתי את הרעשים האינטימיים, את המריבות, הגערות והתוכחות, את הבכי בשיחות הטלפון, את צלצול המטבעות הנספרות על שלחן האוכל במטבח בסוף יום העבודה. יצאתי איתם לקניות, לתלות את הכביסה. ישבתי עם אנטוניו בן השמונה לעשות שעורים וצפיתי במטבח, שם ממוקמת הטלויזיה 16 אינצ', במשחק כדורגל בין בני קצלטננגו לכוח פנחצ'אל, רק כדי להפריע ולשאול כל הזמן מה אמר הקריין ומה אמרו הפרסומות. בחיי כמה סבלנות הם היו צרכים בשביל השלושים שקל שהם קיבלו ליום כזה (כלול במחיר בית הספר). אומרים שהבטחון של אדם ביחס מקום בו הוא גר, בא לידי ביטוי ברעשים שהוא מרשה לעצמו להשמיע מהשרותים. אחרי שלושה ימים בקרבם, סיגלתי לעצמי את התנהלותם, הרגשתי מאד בבית.

מזג האויר היה בהתאם לעונה. במשך היום אביבי, יבש ומעונן חלקית ועם רדת הלילה, גשמים סוחפים, ברקים חודרי חדרי חדרים ורעמים מטלטלי קצוות ארץ. בנוסף לכארבע רעידות אדמה קלות שחשתי בהן. כשסיפרתי למארחי אחרי כל פעם, הם פטרו את דברי בתנועת ביטול, כאילו סיפרתי להם שהבוקר השמש זרחה. שגרה.

מריאלה המורה שלי

השיעורים הפכו אותי ממי ששומע ספרדית למי שגם מקשיב. מריאלה לא עשתה לי שום הנחות. שעורים מסובכים שבתחילתם לעסתי את העיפרון כמו ילד. לקחתי ערימת פתקים ולכל דבר בבית הצמדתי פתק עם כינויו ותרגום המילה לעברית. לאט לאט זה בא. על יד שמאל כתבתי איסקויירדו ועל ימין דוראצ'ו. עכשיו אני מסתובב עם שלושה פתקים מתחת לפלסטיק השקוף על תיק המיכל של האופנוע. ומשנן עדיין מילים ומשפטים.

נואל, הגיע ללמוד ספרדית מניו יורק

בית-הספר דאג גם לתכנית העשרה. באחד הימים נסענו באוטובוס תרנגולות לכפר הסמוך בו יש בית מרחץ הניזון ממים חמים הנובעים ממעיין בשולי הכפר. בגואטמאלה מספר הרי געש פעילים. נביעות גיאוטרמיות ורעידות אדמה קלות הם דברים נפוצים. קיבלתי אמבט בגודל חדר בינוני ורבצתי במים המינראליים החמים למשך שעה ארוכה.

ערב אחד נערך בבית הספר מפגש מעניין עם מומחה בתורת המאיה שנתן הרצאה על טבלת האנרגיות של השבט, מעין מהדורה שבטית להורוסקופ המוכר לנו (על כך אכתוב פוסט נפרד). ביום אחר זומן כהן דת בן שבט המאיה, לברך את בית-הספר, לערוך טקס גם לזכר אבי מנהלת המקום. ועל הדרך גם לתת לכל התלמידים סוג של ברכה. ומי אינו אוהב ברכות? אני מאד אוהב.

בית המרחץ בכפר

כן, גם בגואטמאלה יש שימושים מעשיים לשמות גדולים

ומה יותר קולע ממכון כושר הנושא את השם המפורש, גם במשמעות חלק הגוף הנשי שיכול רק להשתפר כאן…

ביום סיום מחזור הלימודים, בישלנו כל התלמידים (8) והסגל (10) ארוחה משותפת, ממנה לקחתי את מתכון הקינוח של המאיה, (שהובא כאן כפוסט נפרד). בסיום הארוחה פנתה רבקה אחת התלמידות, לכיוון הבית בו התגוררה. היא הותקפה מאחור. איש חזק ממנה חסם את פיה הניח סכין על צווארה ונטל את התיק שלה שהכיל כמה פרוטות ואת דרכונה. סוג של הוכחה למציאות שחשתי בה מהרגע הראשון. רבקה לא נפגעה פיסית.

כחלק מהנסיון להשתלט על שודדים רכובים. מחוייב כל רוכב דו גלגלי לשאת את מספר האופנוע על הקסדה ועל ווסט מיוחד מחזיר אור. כך ניתן לזכור את המספר גם מבלי להתאמץ. במעבר הגבול ביררתי. החוק אינו מחייב תיירים רכובים כמוני.

ישבתי בעיר שלא 9 ימים. גם אם לא הפכתי לדובר ספרדית שוטפת, התחברתי להגיון השורד של בני המקום לחוכמת הרחוב שלהם. דיברתי עם כמה אנשים מעניינים, נבונים וחולמים. אף שלא הסכמתי עם רוב עקרונות דרך השרדותם, אני חושב שקלטתי את קצב השינוי שהם מנסים בכל כוח לחולל. הבנתי שהמשפט שאני שולף לעיתים "אורח לרגע רואה כל פגע", הוא איוולת גמורה במקום שכזה. יש בו סוג של שחצנות שיפוטית והתנשאות מצידי. באמת חוכמה גדולה לראות את ההבדל בין המקום ממנו אני מגיע למציאות כאן. ואני מצטער על כך.  אני מרגיש שגם אם איש ממארחי לא יקרא את הדברים כאן לעולם, אני חייב להם סליחה והתנצלות. כזו הנובעת מאהבה והערכה. נראה מן הסתם כי לכל מהפיכה יש סדר וקצב אחרים. גם לזו בגואטמאלה.

יחד איתי בשלא שהה גם י. כתלמיד לספרדית בבית ספר אחר בעיר. אחרי השירות הצבאי, הוא יצא לדרך מסן-דייגו רכוב על אופנוע קוואסאקי 650KLR  שרכש ואיבזר שם. והקציב לעצמו שנה להגיע עד לאושוואייה. לאחר היכרות דרך המייל, נפגשנו והחלטנו להמשיך לרכוב ביחד ליעד הבא; הכפר סן-פדרו(San Pedro)  שלחופי אגם אטיטלאן (Lago De Atitlan). השכמנו ביום שני ויצאנו לכיוון צפון מזרח. למותר לציין כי התגעגעתי לרכיבה לתנועה ולמרחבים. כמו ציפורי נדוד היוצאות לדרכן אחרי עמידה באיזו חלקת שדה להטענת אנרגיות, מתוך תזמון ודחף לא ברורים. המראנו עם כביש חלק שחור כהה שהעלה אותנו כמו טרמיקה בהקפה אצילית, במעלה רכס ההרים המעגלי המקיף את איזור העיר שלא-קצלטנאנגו. מגובה של עוד 1300 מטרים, היא נראתה לנו כמו שטיח ארוג המיטשטש, מתרחק ונעלם לתוך אובך.

שלא/קצלטנאנגו – שלום!

בפעם הבאה: אגם אטיטלן. כמעט סן-פדרו. אנטיגואה הסואנת והמתויירת. וגואטמאלה סיטי עם השירות הטוב בעולם. וחורבות הטיקאל בלב בג'ונגל.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 10 תגובות, הוסף תגובה    

מטעם הרייניטוס RELLENITOS

למי שחיכה עד עכשיו למנת הקינוח מאז הפאסטה שהכנו ביחד לפני חודשיים בערך בערבות יוקון הקנדית. אפשר לחזור לשולחן. כידוע קינוח צריך שיהיה בו משהו מתוק. אומרים שזה סוגר את התיאבון. אז אומרים. אני חושב שכל רומן אפילו אם הוא עם סתם צלחת, צריך להסתיים עם טעם מתקתק. כדי לשמור על קשרים. הרי בעוד כמה שעות נהיה שוב רעבים.

במרכז אמריקה הגשומה והטרופית יש בננות בשפע, מכמה סוגים, גדלים, טעמים וצבעים. בערך כמו סוגי תירס, תפוחי האדמה או הפלפלים כאן. ומצאתי זה מכבר, כמו כל מטייל בעולם, שבננה היא ארוחה ארוזה, השומרת על עצמה נקיה גם בתנאים הכי דפוקים. יש בה אנרגיה לחצי יום רכיבה וכמובן היא פשוט סותמת. ולכן תמיד יש לי איזו בננה שם בתיק האוכל. כשהגעתי לעיר שלה (Xela) או בשמה הקצרצר קצאלטנאנגו. בחלקה המערבי של גואטמאלה, ביקשתי ממארלו מנהלת בית הספר בו ליטשתי את הספרדית שאין לי, ללמוד איזה מתכון מקורי אחד שבא ממעמקי הג'ונגל המקיף את האיזור. משהו שנולד כאן. אז פגשנו את אוגוסטה הבשלנית שהעבירה לנו שעור מזורז לחטיף קינוח מהיר הכנה המבוסס על הבננה הנ"ל.

מה צריך?
לקינוח ארוחה של שישה:
–    5-6 בננות באורך שפורפרת טלפון משרדי. בשלות – כלומר כאלה שכבר החלו להשחים או להשחיר בשוליים. (הי, גם לבננות שהשחירו לגמרי ובדרך כלל הן בדרך לפח, יש לי מתכון מדהים, אז לא להשליך בשום אופן. מבטיח שזה יהיה המתכון הבא)
–    1 כוס שעועית כהה. (ת'אמת, אפשר כל שעועית) אחרי שהשעועית הורתחה והפכה רכה. לא להוסיף כלום, לא מלח ולא בטיח.
–    1 כוס קמח. רגיל לבן.
–    1 כפית קינמון טחון.
–    קצת סוכר.– ישמש לפיזור מעל התוצאה.
–    שמן לטיגון.
כלים:
ממחה. מיקסר/בלנדר שיודע לעשות מחית/משחה.
מזלג שאת/ה יודע/ת לעשות איתו קוועץ' לבננות.
מחבת, אפשר מצופה טפלון, אך זה יפגע באופי ומשך הטיגון. כמו לעשות עוף צלוי במיקרו. קפיש?

מה עושים?
מפשיטים את הבננות, מניחים בצלחת שטוחה ועושים קוועץ' עם המזלג. למה לא בבלנדר? כדי שהמחית לא תהיה רכה מדי. היא צריכה לשאת אופי של בצק שניתן לעגל לכדור. לתוך העיסה מרוקנים את כפית הקינמון ומערבבים לאט את הכל ביחד.
את השעועית הרכה דוקא כן מכניסים לממחה ומביאים אותה למצב של משחה כמו שעושים עם חומוס. (לא להוסיף מים!)
הכנת המנה
–    לוקחים כמות של כף וחצי מ"בצק" הבננות, מניחים בכף היד עושים באמצע שקע. ושם מניחים חצי כפית ממשחת השעועית במרכז השקע. אם אני שומע את המילה "קובה" אז אני שומע טוב. כי עושים בעדינות מכל העסק הזה כדור שתוכו שעועית וברו בננה.
לוקחים את הכדור הזה ובעדינות מקמחים אותו על ידי פיזור ממעל של קמח. מניחים בצד בקערה. ונותנים לכדור טפיחה קלה שהופכת אותו למעין אליפסה כזו.
–    בינתיים יש להביא את השמן במחבת למצב רתיחה. בלהבה הגדולה של הכירה. לגבי הכמות. שוב תלוי בכם. הכי נכון זה שמן בעומק בינוני, שיכה את הרייניטוס בהלם. ולא יבלה איתם בנסיונות שכנוע ארוכים ומעצבנים. (מה עוד שהמנה צריכה להיות מוגשת חמה. ואנשים מחכים ליד השולחן)
מניחים את האליפסות אחת אחת לתוך המחבת ורואים איך הן הופכות לצבע זהוב עם שוליים בגוון קרמל מעצם התחממות הסוכר שבבננה. אחר כך הופכים בעדינות, כדי שלא יתפרק פסלון האוסקר הקטן, וכשכל הסחורה בצבע זהוב צ'יפסי כזה. מניחים על צלחת עם נייר סופג לכמה שניות. ומפזרים ממעל מהסוכר ששמנו בצד. הכי חשוב להגיש כשזה חם ולוהט. אם אתם באמת רוצים ללכת עד הסוף תמצאו עלה בננה והשתמשו בחלק ממנו כמגש הגשה לתוצרת החמה.
חשוב לזכור: כאמור, זו מנה שמגישים אותה חמה. ולכן אם אין לכם טבח צמוד. יש להכין את כל כדורי הרייניטוס הגולמיים, ליד המחבת לפני שמתיישבים לארוחה כולה. כך שכשגומרים לאכול את המנה העיקרית. פשוט זורקים את הרייניטוס למחבת (אפשר לזרות עוד סיבוב של קמח) ולא הולכים לבלות עכשיו שעה במטבח כשכולם מחכים למנה האחרונה.
אני לא חותם שזה מתכון של בני המאיה. אבל מי אני שאחלוק על מארחי כאן?

כן, גם אני שאלתי איך הטעמים מסתדרים ביחד. זו שאלה שאני שואל לא אחת, גם כשהונחה לפני לפני שנים מנת חמוץ מתוק סינית. מאז באמת איני מתווכח על טעם.  המנה הזו ערבה לחיכי.

בתיאבון!

מאת: יוני   ·   קטגוריות: הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 8 תגובות, הוסף תגובה    

לפני כמה ימים מצאתי שהבלוג הזה כבר אירח מעל מאה אלף נכנסים. כאן בסוף העולם על אופנוע, כשאני בסה"כ לבד ולכן עסוק מעל לראש. (איזה כיף לי). לא תמיד יש לי זמן להפנות את הראש ולראות כמה פירגון אני מקבל. תודה לכל מי שנכנס. למי שמגיב. אתם רוח הגב שהיא אחד הבונוסים המרגשים שלא חשבתי עליהם אף פעם. אני נבוך מהתגובות ונרגש מכל מילה, עזרה, דאגה, או עצה כלשהי. תודה למי שחושב עלי דברים טובים בהגזמה ממש. (וגם לאלה שמצאו במסע שלי זירה לפורקן לסוג של רוע… זה יעבור). אני אוהב את כולכם! עוד רוב המסע לפני.

זה אינו סיכום, אבל בכל זאת ציון דרך. תודה מתמשכת לגלי שלי, אשת חיקי, החברה שלי, אהבת חיי והגעגוע הכי קורע שאני נושא. היא הגיבור האמיתי. למשפחה הנהדרת שלי. לבנותי, אחיותי ועשרות חברי. במיוחד לעומר לוי האיש שמאחורי הטכנולוגיה בבלוג הזה.

תודה ל Ynet ולאבי אתגר מרשת ב'. שנותנים חלון נוסף למסע.

וכמובן תודה לרמי יגרמן ול"קראט" יבואני Canon הספונסרים שמאמינים בי. שבזכות נדיבות ליבם, אתם רואים את התמונות מהמסע.

————————————————————————————————-

כאן החלטתי להוציא מהמחשב אוסף חלקי ללא מילים, של רישומים ושרבוטים שאני מקשקש בעט האלקטרונית ישר לתוך המחשב, לעתים בתנאים לא תנאים ומנסה להביע לא רק את המראה אלא גם תחושות.

תהנו:

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 8 תגובות, הוסף תגובה