זהו, המסע תם

השלג שחגג איתי את צאתי צפונה מאושואייה נטש אותי כמאה קילומטר משם. אני חוזר על אותו כביש ממש ואותה מעבורת שתחצה את מיצר מגלאן ואל העיר ריו גאייגוס. החלטתי לעשות את כל המרחק הזה בנסיעה רצופה אחת.

העלייה צפונה לבואנוס איירס מרחק של כ-3000 ק"מ, היא קטע שניתן לקרוא לו מנהלתי, יחד עם זאת, זו רכיבה אתגרית לכל דבר. נכון שהגעתי לקצה, אך גם בדרך למעלה, יש די מקומות מעניינים ודרך תובענית.
בריו גאייגוס השתכנתי באותו חדר והחלפתי צמיג אחורי במוסך קרוב, מצמיגי השטח שהרכבתי בסנטיאגו צ'ילה לפני  כ- 4500 ק"מ, כבר לא נשאר הרבה. כביש מספר 3 הוא איכותי, מסלול אחד לכל כיוון וכל מה שראיתי בדרך שעלתה עד לפוארטו סאן יוליאן (Puerto San Julian), היו שדות פאמפאס צפופי שיחים ומגודרים בגדר הדרום אמריקאית הסטנדרטית שגובהה שמונים ס"מ והמחולקת לקטעי עמודי עץ בני 8 כלונסאות דקים ואחד עבה, בינהם מתוחים 5 חוטי מתכת. עדרי מקנה ובקר רעו במרחבים ומדי פעם חצתה את הכביש להקת גואנקו, אשר דילגה מעל לגדר בקלילות ונעלמה לתוך האופק.

ביום השני הגעתי לסן יוליאן. מקום שמאד רציתי להכיר מקרוב. זה התחיל ממפגש שלי עם ספריו של אנטואן דה סנט אקזיפרי, הדוכס/טייס/סופר הצרפתי ,שידוע יותר כמי שכתב את "הנסיך הקטן". עם משל החיים, שהוא ארג שם בדמיון ויד קלה, גדלו דורות של אנשים שלמדו משהו על פרספקטיבה. הספר שלו שאהבתי מכל, היה ספרון קטן שנכתב ב-1931  ותורגם בידי מנשה לוין עוד בשנת 1946 ; "טיסת לילה". (הוצאת ספריית פועלים) בין דפיו מספר סנט אקזיפרי על התקופה טרם מלחמת העולם השניה, בה עבד כטייס באוירונים שהובילו דואר מארץ האש לבואנוס איירס. התאהבתי בספר. היה בו סיפור על העזה מול מחוייבות. ריחוק מול קרבה. סקרנות למרות הרבה ידע. צפיפות מול ריקנות. הוא ידע למלא כל מישור ריק בפאמפאס וכל גבנון בענני קומולונימבוס שראה באופק, בתיאור עוצמתי. הזדהתי עם יכולתו לראות מרחבית באופן יוצא דופן. התחברות רגשית לסובב אותו, כזו הלוקחת בחשבון כל כך הרבה נקודות מבט ולא רק פיזיות. הוא דיבר על בדידות, על טבע אנושי, על כמיהה, פחד, געגוע. הוא ידע לצבוע בכמה שורות מנוסחות, דברים פשוטים לכאורה ולהעבירם מתיאור מקרה חסר חשיבות, לאמירה ערכית. את הספר הזה אני נושא איתי לכל מקום. גם במסע הזה הוא שכב שם בתחתית הארגז הימיני. שמא אזדקק לכמה רגעים של שאר רוח. לא הוצאתי את הספר עד שהגעתי לסאן יוליאן. המקום מוזכר כאחת מתחנות התדלוק שמטוסו היה נוחת בה. שם נקרא המקום "כפר קטן". היום זו עיירה החיה מעבודה בתעשיית הנפט באיזור ומעצם מיקומה לחופו של מפרץ שליו.

למפרץ הזה הגיע ב- 31 במרץ 1520 פרדיננד מגלאן ויסד את פוארטו סאן יוליאן. מגלאן שסבל רבות מתככים, בגידות, בריחות ומרידות של אנשי צוותו. תלה כאן שניים מהמורדים. לימים ( 1578) הגיע גם פרנסיס דרייק הימאי הבריטי, שהחל כשודד ים והמשיך לתוך דפי ההסטוריה כמגלה ארצות בשם בית המלוכה (בעיקר בזכות העברת האוצרות ששדד למחסני הכתר) וערף על החוף את ראשו של סגנו המורד. הגעתי לכאן בשעת בין ערביים, נסיעה של שלושה קילומטר מזרחה מהכביש הראשי. את מרכז העיירה חוצה רחוב ברוחב מאה מטר, במרכזו גן נשוב רוחות. באתי לטיילת לאורך החוף, בה עמדו שתי אנדרטאות, אחת בדמות אניית מפרש לציון הגעת מגלאן למקום והשניה מטוס מיראז' שהוצב על עמוד בטון לזכר הנופלים במלחמת פוקלאנד בשנת 1982. על חרטומו מצויירות שלוש משחתות, שכנראה היה שותף בפגיעה בהן. ניכר, כי בקיץ המפרץ הרחב תוסס בתיירים שבאים לחוף השטוח והמזמין. ואולי שתי האנדרטאות הפכו כבר מזמן לעוד אובייקט בסגנון "תחכה לי עם הקניות ליד המיראז'". והנה אני מגיע לכאן להזכיר מישהו, שאין מצב לדחוק אותו לתוך היסטוריית הגיבורים הרשמיים של המקום. סנט אקזיפרי חזר לצרפת (אחרי שהות בארה"ב) למרות גילו המבוגר, הצטרף לצבא צרפת החופשית ויצא לכמה גיחות הפצצה וקרב אל מול מטוסי גרמניה, במרחב האוירי שבין דרום צרפת לחופי איטליה. הוא אבד בים מול חופי מרסיי באחת הגיחות האחרונות של המלחמה. (לפני זמן לא רב טען חוקר צרפתי כי מצא את שרידיו). ישבתי שם על שפת המדרכה מול החוף ושוב קראתי את הפרק בו הוא מספר על ההגעה למקום…
"…אגב ירידה במנוע מואט מעל סאן יוליאן, חש פביאן עייפות מתפשטת בו. כל מה שמנעים חייהם של בני אדם נתעצם והלך לנגד עיניו: בתי מגוריהם, בתי הקפה הקטנים שלהם, האילנות שבצילם הם מטיילים. משול היה פביאן לאותו כובש המשקיף בערב נצחונותיו על פני ארצות קיסרותו ומגלה את האושר הענוותני של הבריות. פביאן הרגיש שצריך הוא להניח את נשקו מידו, לחוש בכובד גופו, בפיקוק אבריו, – גם היסורים הם לו לאדם מידה של עשירות – להיות אדם פשוט, המביט בעד החלון ורואה חזות שמעתה ואילך לא תחול בה תמורה. כפר זעיר זה, הוא היה מקבלו. לאחר שאדם מרבה לבור, מסתפק הוא במקרה שנזדמן לו ויכול הוא לאהבו. מקרה זה מגבילך בדומה לאהבה. משתוקק פביאן להאריך באותו כפר ימים ושנים, ליטול שם חלקו בנצח…" כמה מדוייק.

יצאתי למחרת מסאן יוליאן. חלפתי ליד מה שנראה לי כמו המנחת הישן, בו כנראה השתמש גם סנט אקזיפרי והגעתי לקומודורו ריבדיבה (Comodoro Rivadiva) העיר הגדולה בפטגוניה, המשמשת כמרכז תעשיית הנפט של ארגנטינה. אולי העיר המלוכלכת ביותר שראיתי בכל המסע. שקיות ניילון שמתעופפות כנראה מהמזבלה העירונית, שאיזה חכמולוג מיקם ממערב לעיר בה מנשבת רוח מערבית קבועה, היו דבוקות לכל גדר, חוט, קיר או שלט ואנשים מהלכים להם ברחובות מטונפים, משליכים עטיפות ארטיקים למדרכה ולא ממצמצים. עמדתי לרגע להסתכל וראיתי שזו מציאות, לא מקרה בודד. הזוי זו מילה ממעיטה. בינתיים נודע לי  כי יואן וונסה, שני הרוכבים הבריטים שגלי ואני פגשנו באקוודור, במדבר בפרו וגם בקוסקו. הכל במקרה. נמצאים בעיירה כמאתיים ק"מ מערבה. קבענו שהם באים לאיזור שלי ונבלה יום ביחד. הם  סיפרו בבואם כי יש באופנוע שלהם נזילה מהבולם האחורי, ובעיקרון אחרי ההתהפכות בבוליביה, הם ממעיטים כמה שניתן לרדת לדרכי עפר. בתכניתם להגיע רק עד לקרחון פריטו מורנו ומשם לחתוך הביתה. בדקתי את הבולם שלהם. לי הוא נראה תקין. ישבתי ערב שלם עם שניהם ושכנעתי אותם כי לקרבה כזו לאושואייה על אופנוע, הם כבר לא יגיעו לעולם והם חייבים לעשות מאמץ ולהצמד לתכניות שלהם. למחרת הם אכן יצאו לשם (הגיעו וכרגע כבר עולים צפונה).

תכננתי להגיע לחצי האי וולדז, שמורת טבע לחופיה מגיעים יונקי ים, החל בלוייתנים ועד אריות ופילי ים וגם להקות פינגווינים, שזו עונת הדגירה שלהם. בקיצור, אתר חובה. לשם כך גלגלתי עצמי לעיירה פוארטו מאדרין (Puerto Madrin) היושבת בתוך מפרץ מאורך ושקט. שכרתי חדר ב- B&B  ויצאתי מוקדם מאד ליום רכיבה ארוך בדרכי עפר של השמורה העצומה, קפצתי מנקודת תצפית אחת לרעותה. מהלך כולל של כ- 400 ק"מ.  בשמורה, חופים המעוצבים ומסודרים כדי לקלוט את התיירות הרבה המגיעה לכאן. פרט למקומות בהם בעלי החיים חוצים את הגדרות ואז הם ממש לרגליך, יש ללכת בשבילים מגודרים ומסומנים כדי לא להפריע להם. פינגווינים ואריות-ים שוכבים להם שם כאילו אנחנו לא קיימים. אינם  בורחים  ואינם חוששים. חווייה מתקנת, למי שרגיל שרוב בעלי החיים בטבע נעלמים כשהוא מתקרב.

נכון, אני כבר מקפל את המסע אבל עייפות היא אוייב מספר אחד של מי שנוהג או רוכב ולכן החלטתי לרבוץ יום שלם על חוף הים הנעים בפוארטו מאדרין ופשוט לנוח בין דפיו של ספר.
בדרך לבואנוס איירס עברתי עוד בעיירות טרס ארויוס  (Tres Aroyos) ואזול (Azul)  ובחלוף שמונה ימים, באתי אחר צהריים אחד לתוככי בואנוס איירס. שם כיוונתי למקום הנקרא "דקאר מוטוס" שהפך כבר למוסד בעל שם עולמי בקרב רוכבים המגיעים לדרום אמריקה או עוזבים אותה על אופנוע. זוג (יהודים) הוא מכונאי והיא אשתו הנחמדה, הקימו מוסך היושב בשכונת פלורידה בשולי העיר. בו ניתן לקבל שירותי תיקונים וטיפולים לכל סוגי האופנועים המגיעים ליבשת, (שלא תמיד ליצרן או לדגם יש כאן איזה כיסוי מקצועי) ובפינת המוסך, חדר המכיל 4 מיטות, מטבחון ומקלחת חמה. מאחור, חצר בה ניתן להקים אוהלים למי שמתאים דווקא קמפינג. ניתן להסתייע בהם בארגון הטסה החוצה מארגנטינה, או עזרה בשחרור מהמכס למי שמגיע. כבר מהדרך שריינתי לעצמי מקום כאן. חבייאר וסנדרה קיבלו את פני בחמימות. והתארגנתי כאן להכנת האופנוע להטסה בחזרה לסן פרנסיסקו שם הוא יעמוד למכירה.

זורייק מצ'כיה 3 שנים עם הפסקות, על האופנוע סביב העולם.

ברנד מגרמניה (משמאל) בא להשלים המסע בדרום אמריקה. אחרי איחסון של האופנוע כאן לכמה חודשים.

כריס בן 26 (משמאל) מוונקובר קנדה, בדרך לאושואייה על ק.ל.ר.

DV מגרמניה בן 32, רפד רכב במקצועו, נוסע בהפסקות סביב העולם כבר שנתיים

בואנוס איירס בה יצאתי לשוטט היא עיר מ ד ה י מ ה . כן, ממש בקיצור. מטרופולין גועש כלי רכב. עטור שדירות עצים ופארקים, רחובות רחבים ובניינים מקסימים ביופיים ובאיכות תחזוקתם. נראה כי בשעת צהריים כל 13 מליון התושבים  יורדים ביחד לאכול. ולאכול בארגנטינה למי שלא תפס עוד, זה לא כדי להיות שבע, זה כדי להיות שמח. ממסעדות אסאדו בחזיתן מסתובבת קרוסלה של בעלי חיים משופדים, סביב מדורת גחלים ועד למסעדות בריאות הכי יאפיות, עם אוכל ירוק, צלחות מרובעות ושישה סוגי קפה. אם תל אביב היא עיר ללא הפסקה. כאן ההפסקה בצהריים היא קודש. אך הפיצוי מגיע בערב בה שעת הסגירה נמתחת וחיי הלילה תוססים כאן ברמות.

בבואנוס איירס

לאחר יומיים רכבתי לשדה התעופה כדי לשלוח את האופנוע חזרה לסן פרנסיסקו שם הוא יעמוד למכירה (לא ניתן להעלותו לארץ, עקב חוק האוסר יבוא של כלי רכב שגילם מעל שנתיים). פירקתי ממנו מספר חלקים כדי להקטין את נפח האריזה ואורז מקצועי, עטף אותו לנגד עיני למשלוח. מלגזה איטית נשאה את חברי הקשוח למסע, כפות אך זקוף, לתוך מחסן משלוחים אפל.

זה אכן הפוסט האחרון הנוגע למסע והמשוגר במהלכו. אך זה אינו סופו של הבלוג. הכתיבה מהדרך הייתה אתגר לא קטן כשלעצמו. אף שאני חי בארץ מול מחשב רוב הזמן. ההחלטה שכפיתי על עצמי להכין כתבה מהדרך על כל קטע מסלול, דרשה ממני משמעת ברזל, כוחות והרבה אילתור. כמו בהכנת הפוסט הזה, בישלתי את הרעיונות תוך רכיבה. בהפסקות הייתי רושם על פתק שמות אנשים, מקומות או גבהים. לעיתים הפתק היה אובד או נרטב בגשם ומתפורר. הייתי מכניס בסוף היום דברים לטיוטה בפנקס. מתחיל לערוך לפי סדר. מחטט באינטרנט לחפש קישורים. במפות, לעדכן שמות. נכנס למחסן הצילומים, לארגן משהו רלבנטי מהעבר. לעיתים בחושך, ישבתי לאייר משהו שישאר לי בזכרון. ואז פעם בשבוע, הייתי מקדיש בממוצע שבע שעות. כן, שבע שעות. שנהניתי מכל שניה בהן, לכתוב ולערוך את הפוסט, מחזור התעסקות שכלל כתיבה, מחיקה, עריכה ותיקונים ואז הכנסת תמונות. לעיתים, באמצע הכנסת הדברים הרשת נפלה, או שהמחשב פתאום שבת או כבה, לפני שעשיתי "סייב". ואז הכל מהתחלה. באוהל, בתחנות דלק. בצריפים דלוחים או במסעדה שכבר רצו לסגור והשאירו לי יציאה לחשמל, אז ישבתי ברחוב עד הבוקר להשלים. וגם האופרציה להכנס לשידור הישיר אצל אבי אתגר, ברשת ב' בשבתות, כשבארץ צהרי היום ואצלי שלוש לפנות בוקר, באיזה חור ביוקון או במקסיקו באוהל רטוב, או בהוסטל בין שמונה אנשים ישנים בחדר משותף. מה שחייב אותי לצאת לקור בחוץ לדבר לרדיו כאילו אני באיזה אולפן וגם לנסות לזכור הכל ולהישמע מעניין וקולח.

לשבת פעם בשבוע עם המידע והחומרים ולנסות לדחוס הכל ל-1200 מילה עבור "וואי-נט". כשברור לי שאני מדבר לקהל שונה, המחפש מקצב וניסוחים שונים. שם חשבתי לא מה לכתוב, אלא מה לקצץ. גם בידיעה כי בזירה הזו מסתובבים הרבה סכינאים גסי רוח, שמדגימים יותר מכל את כוחה של תיבת התהודה הציבורית חינמית הזו, לשלוף שדים ולשגרם לחלל בלי לדפוק חשבון. תא ווידוי בו אנשים אומרים עלי דברים, אבל מתכוונים לעצמם. לקח לי זמן להבין זאת. היו גם שצדקו בביקורתם. בתחילה ניסיתי ליצור קשר עם כמה קיצוניים ממש והצלחתי. לחלקם הצלחתי להסביר.  עם זאת, אני רוצה להודות לגרועים שבמגיבים שירדו מתחת לחגורה. כי הם נתנו לי נקודות שפל אנושיות, להשוות אליהן דברים בחיי ולכן באופן אבסורדי, אני מעריך אותם.
גם אם בסופו של דבר יצאתי למסע פיסי תובעני. הדיווח השוטף, נתן לי מימד נוסף שבו בעצם דיברתי דרככם עם עצמי בקול רם, וחוויתי את הצדדים האינטלקטואליים והרגשיים של מה שהמסע היה בשבילי. יש לי כוונה לספר כאן עוד על הנחיתה בארץ ולהכין פוסט פרטני ובו ביקורת וחוות דעת הוגנת, על הציוד שלקחתי איתי. שוודאי יעניין מספר ניכר מקוראי. ואני מניח שיהיו עוד אי אילו עניינים שאגלה כי עלי להעלותם לכאן. מקווה שאשב במהרה להפוך את המסע הזה לספר, שיכיל מן הסתם הרבה דברים שטרם סיפרתי עליהם, מעצם היותי בתוך הדבר עצמו וניתן לכתוב עליהם רק ממרחק. וגם מפאת רגישותם של ארועים ואנשים, דברים שנכון להכניס רק לספר.

יחד עם זאת. עוד בטרם אני נוטש את דרום אמריקה, חשובה לי הבעת התודה הפומבית. לאנשים יקרים שהיו לידי ואיתי לפני ולאורך הדרך. זה נכון, נסיעה למקום רחוק, מקרבת:

גלי שלי. האדם, האהבה והחברה הכי גדולים שזכיתי בהם בחיי. בנותי אילאיל, טל ותמר הנפלאות שלי, שהעניקו לי מכוח אהבתן. להמשיך ולחתור הלאה. לאחותי שירלי שלא חסכה כלום, כדי לסייע לי בכל ההתארגנויות ביציאה לדרך בקליפורניה. לשלמה שובל גיסי שללא היסוס העמיד את כל כולו לידי שם בניכר. ולנורית אחותי שבארץ. שכיסתה לגלי ולי את הגב בכל רגע. ובנשימה אחת כי גם זו משפחה ולעיתים אף יותר; מיכלי ומוסי חברי האהובים שהשתרעו עשרות פעמים על גדרות וליוו את גלי ואותי בכל הקשיים שנערמו, שתיחזקו לי את מצב הרוח באופן שוטף ומלטף עד כדי מבוכה. לעומר לוי שהסתער על הכנת הבלוג שלי והבאתו לרמה מקצועית כמו שרציתי. ואיפשר לי לנהל אותו באופן שוטף, תוך התגייסות בלילות ארוכים של תקלות וניתוקים. לרוניתי וגידי, זיוית ואודי, אלפא ואילן, שליוו אותי בהכנות ואחריהן. ליורם יוסי ודניאל, חברי הקרובים. לאורלי ברק. רפי ויגאל חברים ותיקים לעבודה. לגרסיאלה למשה ותמנע. תודה ללקוחותי. כולם עודדו אותי ושמרו איתי על קשר. תודה לעומר כנעני שישב איתי כמה פעמים, על המסלול והוסיף מנסיונו באמריקה הלטינית, בה רכב לאושואייה על אופנוע כשנה לפני. מיקי קאופמן וגדעון עמיחי חברי הטובים. לבועז ארוך ממוסך משין גן בבנימינה, שהכין אותי לקטע המכונאי במסע. לחברי במועדון אופנועי השטח של ב.מ.וו. תודה לרמי יגרמן הנפלא מ"קרט" יבואני מצלמות "קאנון" לישראל, שהיה הראשון לתרום ממש למסע.  ותודה לאנשי "קמור" יבואנית אופנועי ב.מ.וו לישראל, שהתגייסו לעזור באמצע הדרך. תודה לאבי אתגר ולרשת ב'. לאיווי ועמית מ- Ynet. לאנשים הנפלאים מהחברה הגיאוגרפית ששמעו על המסע שלי ועודדו. לכל האנשים המדהימים שארחו אותי בביתם: סינדי וערן בלב מדינת וואשינגטון. הגר ועופר בסיאטל וואשינגטון. רוני ואדם בקאלגרי קנדה. היידי ורפי בקאמאריו קליפורניה. עמיר פורת בסן דייגו. ירון ניר בן דודי ואסטריד בטפוזטלאן מקסיקו. ג'ראלדין ואילן בוואחאקה מקסיקו. רוזי ואבי בלימה פרו. עשרות אנשים טובים שכתבו לי מיילים אישיים עם הצעות והזמנות לארח אותי תחת קורתם, במסלול שעברתי. הרבים שתרמו מהידע שלהם על מקומות או חידושים עדכניים לאורך הציר. לוורנר באוזנהארט ידידי, שהקיף כבר את העולם על אופנוע כמה פעמים, שאמר לי בפשטות "ג'אסט גו!" וכמובן לכל מי שהתיישב להגיב לבלוג הזה. חברים קיימים, חברים שחזרנו להיות וחברים חדשים. אין לשום אדם מושג כמה הקשר הזה חשוב לי. כי למדתי במסע לא רק על ארצות, על תרבויות עתיקות, על רכיבת אופנועים ועל השרדות במקומות מאתגרים. קיבלתי שיעור מדהים על מי שחיים סביבי בחיי השוטפים, מהמעגלים הכי קרובים ועד לאנשים רחוקים חסרי פנים, שוודאי לא אפגוש לעולם. עם עוצמה אנושית, נשמה וטוב לב נדירים. וכמו שאני יודע שהגשמת החלום שלי עוררה אחרים להאמין ביכולתם לממש חלומות. גם אני מודה למי שפיזרו לעברי מעט אבק כוכבים והשראה בדרך לקצה הדרך. כולכם הייתם בכיס שהכי קרוב ללב. וכשהיה לי באמת בודד וזיפת על הנשמה אך גם בהרבה רגעי אושר, זכרתי וחיבקתי את כולכם. הייתם איתי. אין לכם שמץ שימצהו של שימצון של מושג, כמה התעלות ושמחה הוספתם לחיי.

תודה.

מהקצה הצפוני, בפונדק קאריבו במחנה הקודחים בדד-הורס, פרודו ביי. אלסקה.

…ועד לקצה הדרומי, בפארק להפאטייה אושואייה, ארגנטינה.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 45 תגובות, הוסף תגובה    

שניים על שניים בקסמי פרו

כל מי שהחזיק פעם בכף ידו הפרושה, טיפה של כספית, מכיר את התחושה הכרוכה בשמירה עליה שלא תחמוק ותיפול לרצפה, תתנפץ לאין ספור גרגירי מתכת קטנים וקסמה המהפנט יאבד לעולם. כך הרגשתי כשגופי הפקיד אצל ראשי ובתוך חדרי רגשותי, את העיר קוסקו (Cusco) ומייד אחריה את האתר המיתולוגי מאצ'ופיצ'ו (Machupicchu) (יש לקרוא: מאצ'ו פיקצ'ו – הפירוש: "הפסגה העתיקה") שניהם שוכנים בדרום מזרח פרו. לקוסקו הגענו בשעה בה גשם קל שטף את כל מה שהיה עד אותו רגע. כמו עובד נקיון המכין את האתר למתרגשים הבאים בתור. בעיקרון, לא ממש עניין אותנו עד כמה האיזור נגוע בכמה מווירוסי התיירות המקובלים ואף שבאנו מהדרך על אופנוע, חשדניים כלפי כל גרם נוסף של ציוד שמנסים למכור לנו, או לכל עלון או סיסמא, של מארגן טיולים שפונה אלינו – הבנו שכאן בקוסקו, כללי המשחק שונים. מי שרוצה באמת להוציא את המקסימום מקסם האינקה, המונח כנוגה על הסביבה, להפיק את המירב מההשקעה האדירה שממשלת פרו שפכה על קוסקו ובנותיה. כדאי לו שיחליף דיסקט בראש ומהר.

הפגנת עובדים עם דגל הצבעים. זה עם הפסים, סמלן של קוסקו והאינקה, שהקדימו מן הסתם את קהילת הגאים בשימוש בו.

את קרלוס הכרנו בארוחת ערב אליה הוזמנו על ידי אבי ורוזי בלימה הבירה, לפני ארבעה ימים. קרלוס שאיבד אצבע באחד מתעלולי ההשרדות שלו בהרי האנדים. הוא בן לשושלת מפוארת שמתפרנסת מתיירות משימתית בקוסקו. האיש הצעיר שהיה מלוהק בקלות לכל סרט על אינדיאנה ג'ונס הלטיני. מחזיק במשרד צנוע בקומה שניה הצופה ממזרח, על הפלאזה דה ארמאס בקוסקו. מכאן הוא מזיז מנגנון מקצועי של מדריכים, טיולים ומסעות לכל מכמני התיירות בדרום ובמזרח פרו. כן, כמה טוב להכיר את האיש הקובע. כבר בארוחת הערב ההיא, כשכולם ניגבו את חמאת הדגים מהמחבת. הוא ואני שירטטנו על נייר בצד, כל מיני נון צדיקים ויעדים לקראת השבוע הקרוב. וכמובן סיכמנו שניפגש בקוסקו.

הילולת סאן-חרונימו

רוב סוכני הטיולים בכיכר המרכזית הם בעצם מעין קואופרטיב לא מוכרז, של נותני שירותי תיירות. כלומר. אתה סוגר עם קבלן תיירות פלוני, והוא ניגש ל"פול" השירותים שרוב הסוכנים משתמשים בו ומצרף אותך, לאותם אלמנטים הרלוונטיים לתוכנית שביקשת לתפור עבורך: הסעה, הסעדה, הדרכה, שימוש במתקנים כמו מלון דרכים, שייט וכו'. רוצה לומר. אין כאן סודות או טריקים. יש נהר של שירותים וכולם שטים בו תחת שם תואר כזה או אחר. גם שידענו כי ניתן להגיע למאצ'ופיצ'ו בדרך עפר עם האופנוע, החלטנו שבמקרה הזה, נלך עם הצורך, הסקרנות וההתלהבות שלנו. ולא ניתן לטיפת הכספית להתנפץ. נחווה את הביקור לאט ולאורך כל המסלול התיירותי האפשרי בארבעה ימים. קרלוס פגש אותנו בצהרי היום השני שלנו והוביל אותנו לסיבוב היכרות עם קוסקו וסביבתה. אחרי שהחננו את האופנוע ברחבה הפנימית של המלון הצנוע בקרבת הכיכר. התיישבנו במכוניתו ועלינו מעל להרים מערבית לעיר. אור השקיעה האדמדם, היכה בעיר כמו אור מדורה ביושבים סביבה, שניה אחרי שמושלך אליה קרש דליק. זה לא היה אור זה היה פיצוץ של להבה שקרנה מכל גג ובית. גלשנו לאט מההרים, בדרך עפר נסתרת והגענו לפאתי הכפר סן חרונימו (San Jeronimo) קרלוס שגדל בעיר ודובר את שפת הקאצ'וה המקומית, שחה בשטח כבתוך ביתו. מצאנו עצמנו בעיצומה של הילולת טקס דתי חברתי, שהשכונה כולה היתה שותפה לו. דוכני מזון בשיטה הלטינית הידועה. כלומר. בשלנית ביתית על שלל תבשילה סיריה ועוזריה, ממוקמת במרכז וסביבה שולחנות עמוסי סועדים. ומה אכלו? עור חזיר קלוי, מעי פרות ממולאים, סרטני נחל בתחמיץ אבוקדו טרי. חזירי-ים קטנים צלויים ואוזני כבש מעושנים ברוטב חריף. מעבר לפינת אחד הרחובות, עלתה תהלוכה אותה הוביל איש המחזיק בקופסה קטנה ושקופה בה נעוץ פסל מדונה צבעונית ועצובה ומייד אחריו הפטרון. איש נשוא פנים שהוא המממן של כל הפייסטה הססגונית הזו. כלומר בפשטות. הספונסר המוחלט – האיש ש"עשה את זה", מחזיר לקהילה במימון החגיגה העונתית. וכולם שרים בהתרגשות סביב, מוחאים כפיים ועושים לגביר כבוד. מייד לידו ומאחוריו, קיפצו רקדנים ורקדניות צעירים, עטויים תלבושות מחול השזורות רקמות צבעוניות, לרגליהם מגפי עור, אליהם הודבקו עשרות פעמוני מתכת. וממש בסוף הילכה בקצב מתנדנד, תזמורת כלי נשיפה ותופים של אנשים, שניכר מהבעת פניהם הרצינית, כי כל אחד מהם מרגיש כאילו הוא לבד נושא על כתפיו את ההילולה כולה. בכיכר שליד הכנסיה, עצרה התהלוכה והפכה למופע מחולות סוחף שגם אם לא רקדתי מעודי את הריקוד ההוא, אני מרגיש שגם כרגע, בהשמע התוף אני מסוגל לקפוץ למדרכה הקרובה ולחולל כמוהם. עד כדי כך זה היה מלהיב, חודר ומדבק.

עוד באותו ערב, קרלוס 'תפר' לנו תכנית נוחה הכוללת את אתרי "העמק הקדוש" ואת הביקור בחורבות המאצ'ופיצ'ו. שמנו בידיו את התשלום ויצאנו לסגור את הערב ב"פאב נורטון" הנחשב מיתוס בקרב אופנוענים החולפים בעיר. הפאב האנגלי, ממוקם בפינה הצפון מזרחית של הכיכר ומשקיף עליה מהקומה השניה. הקים אותו בשנת 2003 ג'פרי הבריטי, שהגיע על אופנוע ב.מ.וו לקוסקו לפני עשרים שנה והתאהב במקום. לפני כארבע שנים נסע הלוך וחזור לאושואיה על אופנוע "נורטון" תוצרת אנגליה שהיה אז ברשותו. כשנודע (מה נודע?… נדחפנו!) שאנחנו כאן במסע על אופנוע, הוזמנו להכניס כמה מילים בספר האורחים השמן. שמנו מדבקה וכמה מילים בעברית ואנגלית (ולא היינו הישראלים הראשונים שחתמו בספר הזה). אחר כך צירפנו את סדרת המדבקות שלנו, לקיר המדבקות בו מופיעים רוכבי מסע מכל העולם ובהתרוקן כוס הבירה השלישית, זחלנו בחזרה למלון. (וכן, חזרנו לפאב, אחרי יומיים)

בבוקר הסתבר לנו שתכניות מדוייקות הן בסיס לחיפופים. קבלן טיולים משני שאמור היה לאסוף אותנו לביקורים שנכונו לנו היום. לא עמד בסטנדרט שהובטח על ידי קרלוס. גלי, שאינה לוקחת שבויים במצבים כאלה. הודיעה לכל הנוכחים שהבינו רק ספרדית, וטוב שכך. כי אנחנו יורדים מההסעה עד שיסדרו לנו הדרכה באנגלית ורכב קטן יותר כמו שהובטח. מאחר וגם קרלוס לא לוקח אויר לפני שהוא מתרגז. הוא התייצב תוך עשר דקות במקום, סינן משהו באינטונציה של "חכה לאחר שהאורחים ילכו" אל קבלן המשנה. הזעיק אליו בתוך שתי דקות מדריך מוסמך דובר אנגלית וביחד, כשארבעתנו ישובים בתוך הפאג'רו המצוחצח של קרלוס, יצאנו לגלות את העמק הקדוש, בסוג של הדרכה וליווי השמור לוי. איי. פי.

עצירה בדרך בחווה בה מוצגת כל משפחת הלאמות, גואנאקו והאלפקות של האנדים, יחד עם הדרך בה הופכים צמר גולמי לסריג אלפאקה מרשים (ויקר להחריד)

אבר (Eber) המדריך בן האינקה, נתן לנו הסברים עמוקים על מה הוא בעצם העמק הקדוש וחשיבותו של נהר האורובמבה באמונת האינקה. בלי להרחיב רבות; כל בן אינקה צריך היה לעלות לרגל פעם בחייו לאתר הקדוש במאצ'ופיצ'ו והוא עשה זאת לאורך הנהר המתחיל בביצות שבאיזור קוסקו. הנהר מייצג את המסע הגשמי הארצי שאדם עושה בחייו. בעוד ששביל החלב העובר בשמים ממזרח למערב הוא המסע המחכה למי שעובר מהעולם. שלושה בעלי חיים מקומיים נחשבים כמרכזיים בהבעת ערכי האמונה: הקונדור בשמים, מקשר בין העולם הזה לבא. הפומה מייצגת את ההווה והקיום הנוכחי. והנחש מייצג את כל האפל, המסתורי, המאיים והמכושף. שלושת אלה מקבלים הרבה כבוד במבחני רורשך, שכנראה הפכו לספורט לאומי ברחבי האנדים הפרואניים. בכל הר, עמק, סלע, שדה, נהר, ואולי גם עננים חולפים, מוצאים בני המקום איזו דמות המביעה את אחד מבעלי החיים הללו. ולעיתים את שלושתם.(קצת סבלנות, במאצ'ופיצ'ו הדבר מגיע לשיא).

אחרי יום מהנה שהסתכם בטיפוס ושיטוט בחורבות אוייאנטאיטאמבו (Ollantytambo) נפרדנו מקרלוס ואבר שחזרו לקוסקו ואנחנו המשכנו לעיירה אגואה קליינטה  (Agua Caliente), (פירוש השם: מים חמים).שכל כולה בנויה חיה ונושמת, מעצם היותה בתחתיתו של אתר התיירות מספר אחד בדרום אמריקה. וכשזה המצב. מכונת הביקורים במקום עובדת בתיאום מדהים בין כל חלקיה הנעים והקבועים. רכבות מיוחדות שועטות כל שעות היממה הלוך וחזור מכאן לקוסקו. כל העיירה בנויה סביב תעשיית האירוח. מוטלים הוסטלים, מלונות קטנים פשוטים או מפוארים. מסעדות לכל טעם ושוקי מזכרות שיספיקו לכל המדפים בכל בית בעולם. וכמובן המחירים בהתאם. כל מה ששכחת לקנות בקוסקו, יעלה כאן הרבה יותר. מים מינראליים, כובע או סוללות. הרכבת הכחולה הביאה אותנו לאגווה-קליינטה בשעה שבע בערב. מצאנו את המלון שהוזמן עבורנו ובתוך דקות המראנו כבמעלית מהירה, לתוך תרדמה השמורה למי שכל היום טיפס במדרגות.
כאבי הראש מהשפעת הגובה, הקפיצו אותנו מוקדם. מהחלון שפתחנו, ניבטו אלינו חרוטי הרים עצומים בגובה מאות מטרים, שדמו למגבעות מחודדות עשויות אבן, עוטות סבך צמחיה טרופית בירוק כהה. משהו שכאילו נגזר מתוך ספריו של טולקין. מסתורי, מאיים ולא בפרופורציות שאנחנו רגילים להן וכשאדי הבוקר זחלו לרגלי ההרים, חיכינו לפרש עוטה פונצ'ו ארוך ומתבדר ממשי לבן, רכוב על חד קרן שיעלה מכיוון הערפל לעברנו וכשהוא בושש להגיע, תפסנו מקום בתור לאוטובוס המעלה תיירים למרומי האתר בשעה שש וחצי.

נסיעה של חצי שעה בדרך מתפתלת, הביאה אותנו לפתח הכניסה לחורבות. מדריך דובר אנגלית הוביל את הקבוצה אליה הצטרפנו במעלה קצר אל תוך מאצ'ופיצ'ו ובאחת, נגלה לפנינו המראה המוכר כל כך ממאות צילומים. ברקע עמדה שן הסלע וואיינאפיצ'ו (Waynapicchu) ובתווך חורבות עיר/כפר אשר שרתה פעם את אנשי הדת והפולחן, פרט לגגות (הקש), מאצ'ופיצ'ו נשארה כמו שהיתה כשנעזבה על ידי מתיישביה. מקום אליו לא הגיעו הספרדים, לשמחת משרד ותעשיית התיירות של פרו ושאר האנושות. לפרטים מדוייקים יותר על האתר אפשר להכנס לכאן.
שעת הבוקר בה השמש מאירה ממזרח ומעניקה נפח לכל מבנה או קפל קרקע. היתה שעה נהדרת למיצוי היופי הגלום במקום. לא רק יופי אלא סוג של הוד, של קדושה. האפור על שלל דרגותיו, אשר קרן מהאבנים המסותתות. הירוק שכיסה באייריס נעים, את הרווח בין המבנים והמדרגות, העניקו מראה של פוסטר שאינך יכול או רוצה להסיר את עיניך ממנו. קבוצות המבקרים הרבות שכיסו כל משעול באתר, נעו באיטיות ודיברו בקול נמוך. מבלי להכנס לעומקם של פרטי התכנון והחדשנות הטכנולוגית שהותירו בני האינקה במקום, גם ההצגה היתה מקצועית. ממול על שיני לוחות הסלע הדרומיים – הוסבר לנו – כי ניתן לראות פני פומה ודמות של קונדור ממריא. או. קיי. מקבל. והנחש? אני מניח שזה הנהר הזורם בתחתית המצוק. או שמא הנהר שם הוא קדוש… נעזוב. מרשים בכל קנה מידה.

להלן הסבר על הדמויות הנשקפות מן ההר.

זה המראה:

וכאן למטה, הקוים הדמיוניים שהוספתי על הצילום, שיעזרו לכם להבחין בפומה ובקונדור.

הקצה העליון של וואיינאפיצ'ו אליו שמתי פעמי

אחרי סיור מקיף בו ראינו מצפן אבן שמבדיל בין הצפון המגנטי לצפון האמיתי. מדרגות סלע אשר עוזרות לדייק בתאריכי השנה. ובניית סיתות מדוייקת להפליא, נפרדתי מהקבוצה ובתיאום עם גלי שנשארה להמתין בנקודה מוצלת, רצתי אל שן הוואיינאפיצ'ו. טיפסתי לפסגתו ולאחר 40 דקות של קריעת שרירים, במדרגותיו התלולות עם קטעים בהם מימין ומשמאל תהום ישירה של אלף ומשהו מטר, לקטעים ארוכים של המדרגות יש מעקה עשוי כבל פלדה. הגעתי בתוך שיירה ארוכה של מטפסים נוספים, לטיפ של החוד של הקצה של השפיץ. שם כבר התנחלה חבורת ישראלים צעירים שסעדה את ליבה. ובכל זאת כשהתקרבתי כדי לנסות ולצלם. קיבל את פני אביתר, שעבור הערה נבזית כלפי, כשלא ידע שאני ישראלי ומבין מה הוא אומר, הוא התנצל ונודב לצלם אותי פרוש ידיים, שם על הטיפ. כשצעקתי בליבי בלחש הכי חזק: "יש!".

אחר הצהריים נפרדנו מהאתר המדהים וירדנו בחזרה לאגווה-קליינטה. המתנו במסעדה קטנה ברחוב הראשי עד להגעת הרכבת שלנו, תוך האזנה לחבורת נגני רחוב. הנסיעה ברכבת הכחולה בחזרה כבר היתה בחושך. אולי פספסנו את מראה הפיתולים לאורכם עוברת המסילה מעל הנהר. אבל בתוך הרכבת, היה מעניין לא פחות. צוות השירות בקרון, אחרי איסוף כרטיסים וחלוקת סנדביצ'ים. הפך לצוות הווי פיקוד מאצ'ופיצ'ו. הדייל האחראי לרישום, עטה על עצמו תחפושת איש הרים מבני האינקה. הדייל הראשי והדיילת המשנית, יצאו בתצוגת אופנה כשני דוגמנים לכל דבר, בהציגם גרדרובה מרשימה של בגדים עשויים צמר אלפאקה. לא בצחוק, כי אם בשיא הרצינות והמקצועיות. החליפו בגדים בחדר צדדי ויצאו טופפים בצעידה מקצועית, במעבר שבין המושבים. לקול תשואות הנוסעים, שחלקם הצטרף להילולה רווי בירה ושמחת חיים. איזו נסיעה! אני רוצה לראות את דיילות אלעל מביאות אותה בתצוגת אופנה של אוברזון, לתיירים העושים דרכם לארץ.

דוגמנים במעבר בתוך הרכבת. הזוי, מקורי ומהנה.

מאוחר בלילה, חזרנו לבית המלון בקוסקו, לאחר יומיים שהפכו את האינקה מסתם שם אצלנו, למושא הערצה. קמנו בבוקר והלכנו לחפש בשוק המקומי משהו שישאיר לנו מזכרת מהחווייה. ובמקביל נערכנו ליציאה לכיוון פונו השוכנת כ- 400 ק"מ דרומית לקוסקו על שפת אגם טיטיקאקא, המפריד בין פרו לבוליביה במרומי האנדים. הבדיקה שעשינו, הבטיחה כביש איכותי בגובה שנע בין 3200 ל 4000 מטרים.

יצאנו בשעה שמונה בבוקר. קיווינו למצוא דלק איכותי, אך בתחנות מכרו רק אוקטן 84 בכל זאת, ובניגוד לכל מה שאני מייעץ לאחרים, יצאתי עם חצי מיכל, מתוך תקווה למצוא דלק איכותי בהמשך הציר. הכביש עבר בתוך נוף חקלאי שכלל מטעים, שדות, נחלים, עיירות וכפרים דלי מראה. לקראת הצהריים הגענו למרומי פאס בקצה רכס ההרים שסגר על העמק בו רכבנו בגובה 4,335 מטר. כמובן ששטח החניה היה רווי דוכני מזכרות וצלמים עם מצלמות פולארוייד (חשבתי שהם כבר סגרו את בית החרושת) תיירת אוסטראלית קשישה, ניגשה אלינו בהתלהבות ושאלה שאלות מהן למדתי שהיא מבינה באופנועים לא פחות ממני. והתנדבה לצלם אותנו. תודה שילה. כמה קילומטרים מעבר לפאס מצאנו תחנת דלק עם אוקטן 90. מזל.

שני שוטרים שהתחילו קשוחים וסיימו חברים

הדרך לפונו(Puno)  , חלפה בעיירה חוליאקה (Juliaca) במבואותיה באה לקראתנו שיירת רוכבי הארלי דיווידסון, שעלו מכיוון דרום צפונה. אלה היו חבורת הארליסטים שיצאה מפוארטו אלגרה בברזיל, לפני ארבעה ימים ושעשתה דרכה לקוסוקו, בה אמור להתקיים מפגש כלל דרום אמריקני של רוכבי הארלי. החלפנו מזכרות וכתובות והמשכנו. לקראת פונו כבר קיבלנו רמז על ריחוקה מהלב הכלכלי של פרו. הכביש הפך מוזנח ומטולא והכניסה לעיר הייתה מבוקעת ומעופרת בערימות עפר וזבל, ששלחו אותנו לרכיבת שטח ממש.

שולי פונו וברקע אגם טיטיקאקא

פונו יושבת על מעין שלוחה חצי מעגלית כמו אמפיתאטרון ענק, משקיפה ממערב על משטחי המים של אגם טיטיקאקא (Titicaca) בחלקו הצפוני. עיר מאובקת בצבע חלודה. אך יחד עם זאת נעימה, ומתוחזקת. רוב הבניינים ישנים מאד ופרט למרכז התיירותי הסמוך לכיכר ולרחוב לימה. רוב בנייני העיר נראים כאילו הם נמצאים בתהליכי בניה, או שקבלני השלד ברחו באמצע העבודה לפני הרבה שנים. בחרנו מלון על פי המלצה. והאופנוע הוכנס לחניה ציבורית נעולה עם שמירה צמודה של 24 שעות. הכל היה טוב ויפה עד שירד הלילה ואיתו זחל אלינו קור מקפיא. מילא זה, אך השיטה לחמם אנשים בבתי המלון כאן זה לצייד אותם בשמיכות צמר שהן סוג של שטיחים עבים וכבדים במשקל עצום, המקשים בחוסר גמישותם ועוביים, על נשימה או התהפכות מצד לצד.

בפונו הולכים לאט. כלומר תיירים שאינם מורגלים בגובה. כל השאר נעים ברחובות במוטו-טקסי שהוא אופנוע ריקשה, או בתלת אופן המדווש ברגל על ידי רוכב. כמו שכבר ציינתי בעבר את הערצתי למדוושי האופניים, החוצים ארצות ויבשות, כאן אני מוריד את כל הקסדה לנוכח האנשים העושים את העבודה הזו במקום שכזה. גובה של כמעט 4000 מ', עליות חדות. ועליך לדחוף בכוח השרירים, שתי נשים לא קלות, שחזרו מקניות בשוק שבמורד הרחוב. אם היתה באולימפיאדה תחרות תלת אופן. פונו לוקחת את הזהב קבוע.

סככות האוכל בכניסה לנמל

למחרת בבוקר ירדנו לנמל וכשעברנו ליד בסיס חיל הים הפרואני (אגם אגם, אך יש כאן בסיס גדול של הנייבי), מצאנו ספינת מנוע קטנה, שתיקח אותנו לביקור באחד מהאיים הצפים שבאגם. הפלגה של חצי שעה, הנחיתה אותנו באי צף של משפחה המתפרנסת מהצגת מורשת המגורים על איים עשויים צמח מים בשם טוטורה, שאם מועכים אותו ביד יש לו תכונות של קל-קר, שלד המבני עשוי במבוק, (שמנו לב כי מתחת לחיפוי הטוטורה, המבנים עשויים פח שאינו חדיר לגשם). הליכה על משטחי הקש דומה להליכה על טרמפולינה או מזרן ענק. האיים צפים במרחק כמה קילומטרים מהחוף. המים כאן הם בעומק כ- 40 מטרים ולכל משפחה יש אי קטן עליו היא מנהלת את חייה המתנדנדים. חשמל נצבר בעזרת מערכת פוטו אלקטרית. בתום שעה, שבנו לפונו ולארוחת דגי שמך, באחת הבאסטות שראינו כי היא הכי עמוסה ולכן הערכנו שהמזון בה הכי טרי.

יציאה מפונו להמשך הדרך מערבה

מכאן שמנו את החרטום לכיוון אנטופאגאסטה בצ'ילה, ממנה תיאמנו לגלי טיסת קונקשן חזרה לארץ. כן. חמשת השבועות של גלי במסע כבר מתקרבים לסופם. ככה זה כשנהנים. יצאנו את פונו מערבה ושעטנו לכיוון אריקיפה כשעינינו ממוקדת כל הזמן על מד הגובה בג'י.פי.אס. רוצים כבר לרדת מגובה שמעל 3000 מ' ולסיים את הסיוט של קוצר נשימה, כאבי-ראש, בחילות ונדודי-שינה, ששיגעו אותנו מזה כמה ימים. אריקיפה היפה, נתנה לנו מנוח.

בפעם הבאה: אריקיפה והמעבר מפרו לצ'ילה. מדבר האטאקמה ופרידה באנטופאגאסטה.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 14 תגובות, הוסף תגובה    

התגבורת הגיעה והיא יפה

יכולתי להתחיל את הפוסט הזה במילים מפוצצות מתוך מיטב שירת האהבה, או בציטוט מתוך מטריות שרבורג של קלוד ללוש. אך כדי לחסוך מכולנו אי נעימות אינטלקטואלית, כי אני מאמין שיוצר צריך לצטט דברים שלא נאמרו. אומר בפשטות. נפגשתי עם גלי בשדה התעופה בקיטו בשעה ארבע ושש דקות ומבחינתי, כל המולת האנשים סביבי וצפירות הנהגים מחוץ לטרמינאל הנחיתות, לא היו אלא שירת מלאכים בליווי ניגון אורגן בכנסיה גותית הממריאה אנכית – כאשר גלי שלי הופיעה בדלת היציאה של המכס. בתוכי שמעתי קליק של מעגל קטן שנסגר. תרצו – הישג הפקתי שעמלנו על ביצועו המדוייק לפני היציאה למסע, וגם תוך כדי. קל להזמין טיסה לקיטו. אך מצד אחד גלי, שלצורך ההצטרפות אלי, עקרה עצמה מתוך רכבת הרים של קיום יומיומי: משפחה, עבודה ומחויבויות שוטפות המוכרות לכל אחד. הייתה צריכה לא רק לשמש לי כגיבוי בארץ. אלא להתכונן לפרטי הפרטים של מעבר משגרה של אדם רגיל. לפורמט של רוכבת אופנוע בתנאים קשים. החל בהכנת פרטי ציוד ייעודי וכלה בקפיצה הנפשית הנדרשת מקיצונות אחת לשניה. ומהצד השני, התכנית שלי להגיע לכאן בול בזמן, עם כל מהמורות הדרך וסיכוני עיכוב המסע.

הגעתי לקיטו יומיים לפני גלי והשתכנתי בהוסטל קטן וחביב בשכונת מאריסקל סוקרה. סביבה נעימה ומעוצבת, בה מתרחשת סצנת התיירות, הבילוי והקולינריה המערבית בקיטו. קראתי על המלון הזה באחד הפורומים של רוכבי אתגר כמוני והבנתי שיש בו מקום לאחסן האופנוע וגם לקבל חדר זוגי במחיר סביר. המלון שוכן מול פאב אנגלי ומסעדה וייאטנאמית הפתוחים 24 שעות, כל השבוע. רחוב קטנטן, נמוך בתים ומרוצף, מואר וצבעוני, שנתן תחושה נעימה המשלבת ישן עם מחודש. ביומיים האלה חרשתי את השכונות הדרומיות של העיר בצעידות רגליות נמרצות שהחזירו לי קצת אמון בהליכת סתם, אחרי זמן רב של רכיבה בלבד.

אני קורא לעיתים מאמרים או רשמים של אנשים המתבטאים בהכללות: "כל המקסיקנים נהדרים" או "גואטמאלה היא הכי יפה" או בניקארגואה כולם גנבים" וכו'. למדתי שהכללה, היא סוג של נכות רגשית וכי לומר על קיטו שהיא עיר בעלת מאפיין אחד, היא במקרה הטוב בורות. קיטו כמו שאני ראיתי, על גודלה העצום, יש בה הכל. טוב, רע. יפה, גס. עשיר, עני. מודרני ונחשל. מלאה בסיכונים ושוקקת סיכויים. כמו הרבה ערים בעולם. רק באקצנט לטיני. ואת הניואנס הזה אנשים באים לראות. החלטתי גם שאת המקומות המעניינים ממש, אלך לראות ביחד עם גלי. כך שמצאתי עצמי גם חוזר קצת לקריאה, כתיבה וציור. או כמו שאומרים – נח.

משדה התעופה נסענו גלי ואני מחובקים כמו שני שיכורים במושב האחורי של מונית, בחזרה לשכונה שבחרתי. הג'ט לג של גלי, זרק אותנו לקטעי שוטטות, אוכל, ושינה טרופה שנמשכו יומיים, בהם הבנתי באמצע הרחוב, שמיכל הדלק של גלי ריק וצריך לשוב לחדר במלון בתוך דקות אחרת יש לי ביד שק תפוחי אדמה. גם תהליך החלפת מתח במתח, שאב מגלי כוחות וההסתגלות דרשה רוגע של ממש. שלושה ימים אחרי עזיבתה של גלי את הארץ, נאלצה אמה בת התשעים ואחת של גלי , להתאשפז בבית חולים עקב סיבוך קל הדבר הוסיף בלבול ודאגה נוספים. תחושת הבטחון שמאד חשוב לי להעניק לה, היא מפתח להמשך המסע המשותף שלנו, למשך חמשת השבועות הקרובים. אני כאן עם המון תובנות רכיבה ונסיון מופלג והיא באה עם כמות כפולה של חששות וצורך לרענן את מה שהיא יודעת כבר (גלי ואני כבר רכבנו מאות ואלפי קילומטרים ביחד, בארץ ובפינות רבות בעולם). פתאום אני עם ה"אין ספרדית" שלי, צריך להיות הדובר. התחלתי להכניס את גלי ל"סודות" המסע. איפה מחביאים כסף, כרטיסי אשראי מסמכים וכו'. איך זוכרים איפה כל דבר. וגם גלי לימדה אותי שלא מסתובבים עם זקן מוזנח בן חודשיים בין אנשים מתורבתים והושיבה אותי אחר כבוד על כסא הגלב(ית) שהחזירה אלי את מבטי הגברות ברחוב וגרמה לגלי להפגין בפומבי יתר גינוני בעלות עלי.

בהמשך חילקנו את כל הציוד בתאי האיחסון מחדש. גלי קיבלה קיטבג קטן חסין מים, לכל הביגוד שלה ומקום לאיחסון תרופות, כלי-רחצה וכמה קישקושים כמו טלפון נייד. תלשנו מהספר (או ליתר דיוק – המשקולת) לונלי-פלנט, את כל עמודי ההסבר על מדינות שלא נבקר בהן (וכבר הורדנו בכך שני קילו) כל השאר, כולל ציוד הקמפינג שלי, נארז בחבילה אחת גדולה, הובל אחר כבוד לסניף הדואר השכונתי ונשלח לארץ. נפרדנו מ-14 קילו שתפסו נפח של כרבע קוב… דיאטה מהיום הראשון.
כמו שסיכמנו מראש, השלב הזה במסע ינוהל במשותף. כלומר. גלי רכזת המסלול, היעדים, הקצב והתקציב ואני מפקד החללית, בעת רכיבה על אופנוע, נגמרת הדמוקרטיה! ישבנו ביחד לקביעת הציר הריאלי, כמובן על סמך התכנון המוקדם שעשינו עוד בארץ. זמני רכיבה, זמני מנוחה. שיטות נישנוש ועיתות ארוחה. אטרקציות, קניות וכו'. ישבנו על מפות מול לוח שנה. וחילקנו את הציר דרומה לפי מרחקים – לא יותר מ- 400 ק"מ ביום. מאחר והחלטנו לא ללון בקמפינג, אלא רק במלונות או הוסטלים, יום לפני, אנחנו מכינים נייר עם כתובות אופציונאליות ללינת הלילה הבא על הציר. ומניחים את הנייר מתחת לפלסטיק השקוף בתיק המיכל. כך הרשימה תהיה נגישה עם הגעתנו ליעד (עייפים בד"כ מכדי להתחיל לחפש הזדמנויות). גלי אמורה לשוב לארץ מסנטיאגו בצ'ילה ולכן, גם אם לא נגיע לשם, סימנו נקודות אלטרנטיביות מהן היא תוכל לשוב, אם דברים ישתנו.

הציוד של גלי כולל מעיל ומכנסי רכיבה ממוגנים בפרקים. בטנה מחממת מתפרקת. חליפת גשם. בגדי פליס תחתונים. קסדה איכותית ולשנינו מערכת דיבור אלחוטית של קארדו בין הקסדות. שהחלטנו לא להפעילה, כי גילינו שאינה אמינה והפעלתה השוטפת מסרבלת. גם לגלי כפפות ממוגנות ועוד זוג לרכיבה במזג אויר קר. לרגליה מגפיים. אחרי כמה תרגולי רענון של שימוש במכשירים כגון לפטופ, סלולר, מכשיר איכון לווייני ועוד, ארזנו הכל בחדר ויצאנו להכיר את קיטו. ברגל.

קיטו ממקומת בגובה ממוצע של כ- 2800 מטר. היא מונחת בתוך מעין קערת עמק, מוקפת פסגות מחודדות של כמה רכסים. בקטע המישורי בצפון העיר, נמתח שדה התעופה. הרובע העתיק של קיטו חבוק במרכזה. כאן גרים מעל מליון וחצי תושבים וכנראה שכולם יצאו לרחוב כשהגענו. היה צפוף. אחרי כמה שיטוטי היכרות והסתגלות לגובה שמנו פעמינו לעיר העתיקה. חצינו דרך שדירות האמזונאס ורחוב העשרה באוגוסט ומצאנו עצמנו בתוך שכונה קולוניאלית משומרת בהקפדה ומשוחזרת בדייקנות. מקום בו החיים סואנים וקשוחים כל הזמן. רק התפאורה צויירה ביד רומנטית.

כיכר הפלאסה גראנדה עם חזיתות מצועצעות, פיתוחים ותבליטי צמחים, פרחים, חיות ומלאכים. פלאסה דה גוביירנה בה ממוקם ארמון הנשיא ובחזיתו שני זקיפים שנראים כמו חיילי בדיל בגודל מלא. ואם לא היינו כל הזמן בתוך פקקי תנועה עשנים (בימי ראשון המקום סגור בפני מכוניות) וצילצולי טלפונים סלולריים, יכולת לחשוב שעוד רגע ישעטו מולך אבירי ספרד ופרשיה. הכל נשאר כאילו כמו אז. מקסים! כיכרות ומזרקות. פסלים ועמודי גבורה. חזיתות בתי ממשל וחנויות קטנטנות בכוכים, בפינות רחובות מרוצפי אבן טבעית, המנערת כל מה שמנסה לנסוע עליה. כדי לשמר את אופי המקום ובניגוד מוחלט לאלימות הגראפית המאפיינת את בתי העסק באמריקה הלטינית, כאן קבעו גודל אחיד ובצבע אחיד, לכל השילוט המסחרי. ולכן הארכיטקטורה, החומרים והצבעים המקוריים של הרובע נותנים את האופי למקום.

לסיכום הביקור ברובע טיפסנו למרום גבעת קאתדראלת "השבועה הלאומית", שבנייתה הושלמה בשנת 1988, היא בנויה בסגנון  גותי גבוה. ולא נעלם מעינינו סמל מגן הדוד הענק הממוקם בראש הצלע המערבית שלה. סביב שולי הגג בלטו פסלי חיות שכולן על טהרת חיות הבר הדרום אמריקניות: תנינים, ארמדילים, קופי עכביש, לאמות, צפרדעים ועוד. גם אם היא קתדרלה צעירה למדי, כבר החל באגף הדרומי שלה, הליך שיפוץ וניקוי הקירות החיצוניים. נכנסנו בשעת תפילה באחת מקרנות החלל הפנימי וזכינו למבטים השמורים למי שאינם מצטלבים או כורעים ברך לפני פסל הקדוש המקומי. סליחה.

לאכול בקיטו ניתן בכל פינת רחוב. בהמלצת אחד מספרי המסע, טרחנו על לפתחה של מסעדה מיוחדת ומצאנו שהיא סגורה כבר כמה שנים. בסמוך לה הייתה מסעדה משפחתית פשוטה, עמוסה בסועדים מקומיים שרכנו בכוונה ועצימת עיניים, מעל קערות מרק. נכנסנו ותפסנו מקום בשולחן פינתי מכוסה ניילון פרחוני והזמנו מרק לגלי ואורז לי. היה טעים וגם במחיר מקומי. בערבים יצאנו לחפש מקומות קלילים יותר באחד המקרים הגענו למסעדה איטלקית נחמדה וכשדיברנו עברית בינינו, ניגש אלינו איש ובירך אותנו בעברית ב"ערב טוב". ישראלי, בעלי המקום. השהות שלנו בקיטו הגיעה לקיצה כעבור יומיים. ובבוקר צונן אחד העמסנו הכל על האופנוע. עמדנו עם עובדי משמרת הבוקר במלון, במעגל שלוב ידיים ובניצוח בעלת המלון שהעניקה לנו שני ורדים ובובת צמר קטנה כקמע, קיימנו טקס תפילה קתולי-יהודי-אלילי ליד האופנוע, ממנו הסקתי שעכשיו אני יכול לסמוך רק על עצמי, וגם הבנתי את ההגיון הפרקטי שבאמונה באל אחד. כי מרוב סוגי אלוהים אליהם פנינו, כל אחד שם למעלה כבר בטח יגלגל את האחריות לשני.

גלי טיפסה לראשונה למשטח שישא אותה עליו חמישה שבועות, מושב הנחבא בין ארגזים ושקי מטען הקשורים סביבו. (עדיין אין לי מושג איך היא מצליחה להשתחל לשם בכל פעם) כסא עם ריפוד מינימאלי, דחוסה במרחק 15 סנטימטרים מאחורי גבי. ויצאנו לרחוב הראשי. כיוונתי עוד קודם לכן את הבולמים לרמה קשיחה יותר, אשר פיצתה על הנמכת האופנוע מתוספת המשקל. ויצאנו קודם כל לקו הזינוק – קו המשווה, הנמצא כמה קילומטרים מצפון מערב לעיר. לאחר סיבוב גדול ומיותר, מצאנו את הקו והנצחנו את עצמנו בכל הפוזות הכי תיירותיות והמשכנו לכיוון דרום מזרח אל העיירה באניוס (Banos) מבעד לקיטו בפעם השניה היום. לא אכחיש, בבוקר הזה נמלאתי אושר. גלי ואני ביחד על האופנוע, חבוקים, נוסעים בתוך נוף משכר, מהנופים המוסיפים עוד ריאה לחזה. שולחים נפנופי שלום לכל עובר אורח ומכונית בכל עצירה. מצביעים ומציינים זה לזו לזה, על מראות דרך שאנחנו מגלים פתאום, הר געש רחוק, בית בצבע מיוחד, עמק מוריק בתחתית תהום. עוף דורס שדואה ממעל. אם יש לכם את הדימוי הכי מרגש של מעוף משותף בתוך חלום. כך יצאנו לרכיבה ביום הראשון. אנחנו כבר מתורגלים בכך שנים, אבל כאן באמת בצד השני של העולם זה היה הזוי ממש.

כל כך התגעגעתי לחיבוק של גלי מאחור. להשענות שלה עלי בתוך הרוח. לשאלות הכל כך "לא אופנועניות" שהיא ממציאה. לתשובות החכמות שלה. לשפת סימני הידיים שהמצאנו לאורך שנות רכיבה רבות. כאן אנחנו לבד לגמרי. ועם כל הזהירות, ידענו שאנחנו צריכים ליידע מישהו על המסלול הכללי לפחות. לכן הנחתנו כל יום את תקציר המסלול לתוך המייל של מוסי – ראש המטות המשולבים בעורף. כדי שלפחות יהיה איזה תיעוד אם נעלם פתאום. יצאנו את קיטו שוב בכביש שבראשיתו התנהג יפה, אך איפה שהוא אחרי העיר אמבטו (Ambato) והפניה לכיוון באניוס, מצאנו עצמנו בדרך עפר מצ'וקמקת שנפרצה בהר באופן זמני, כי הכביש הראשי נחרש ונסלל מחדש כרגע. לבסוף באנו בשערי באניוס ולדלתו של "הוסטל טרנסילבניה" הישראלי ששמענו עליו טובות ורבות. ניכר כי איתי בעלי המקום לא עשה מאמצים מיוחדים כדי להקל עלינו את ההתארגנות וכי ההתגייסות שלו היא משהו טבעי. הוא ליווה אותי ברחבי העיירה, ומצא לי חניון סגור לאופנוע ושלח את הצוות לעזור לנו עם הציודים. קיבלנו חדר עם מים חמים בשפע. מיטה רחבה ומפגש עם מוצ'ילרים צעירים שכרגיל הוסיפו לי רק הנאה ועניין. באניוס יושבת בשולי הצד המזרחי של אקוודור, משם כבר ממשיכים בנסיעה קצרה לחלקים האמזוניים של המדינה. סביב העיירה, פסגות הרים העשויים אפר וולקני שנשר לפני מליוני שנים על תשתית סלעית והכל מכוסה במרבד ירוק של צמחיה פראית או חקלאית, המכסה כל מילימטר פנוי.

במזרחו עובר נקיק בו זורם נהר ובקרבת העיירה כמה מעיינות חמים. קבענו לצאת למחרת לסיבוב רגלי במפלים ובנקיקים באיזור. הנסיעה לשם הייתה במשאית פתוחה שעברה על פני תהומות, מנהרות נוטפות מים ושיפועי צד בראשי מצוקים שנתקעה לנו הלשון בקנה הנשימה. איזה פחד. ולא די שהכנסתי את גלי ללונה פארק המטורף הזה שכנעתי אותה להצטרף אלי לסיבוב מעל תהום בכלוב ברזל , מעין קרונית תלויה על כבל. כעלה נידף שנתפס בקור של עכביש ומתנדנד ממנו ללא שליטה. והכל מופעל בידי שתי נערות בנות 12 לערך שגובות כסף, נועלות את הכלוב ומשלחות אותנו להתנדנד בין חיים למוות.

בהמשך ירדנו בשביל בתוך סבך טרופי לעמוד למרגלות מפל שצנח מגובה כחמישים מטר לתוך בריכה סלעית ורסס ערפל סמיך, שהפך אותנו לשני סמרטוטים נוטפים ומאושרים. באניוס היא מקום שניכרת בו מודעות לתעשיית התיירות, מסעדות בכל גודל ורמת מחיר. חנויות המציעות הכל בזול ורחובות בוהקים מנקיון והקפדה על תחזוקה, המעוררים  השתאות. שוטטנו במקום עוד יום ניגבנו חומוס עם פיתות אצל איתי בהוסטל ובעוד כל דיירי ההוסטל נמים את שנתם,

עלינו על סוסנו ודהרנו דרום מערבה לכיוון כללי העיר קוונקה (Cuenca), היושבת על המשך כביש הפאנאמריקנה החוצה את אקוודור באמצעה ומוביל בסופו לתוך פרו. לקראת צהריים הגענו ליציאה מעיר ריובאמבה (Riobamba) נכנסנו למסעדה פשווטה ונקיה וחיסלנו מנה צמחונית ומרק עוף. וטוב שכך כי כמו שיצאנו משם נגמר פתאום הכביש ונשלחנו לאיגוף של כעשרים קילומטר בתוך שטח הררי חקלאי מתוכו 10 ק"מ של דרך עפר מאובקת המכוסה בשכבת פודרה. שהיא בעצם רובד אבק, בעומק כעשרים סנטימטר עם עליות תלולות. גלי נאלצה לרדת מהאופנוע ולעשות את המרחק ברגל. החום היה כבד. היא היתה לבושה במיטב בגדי הרכיבה. מגפיים ושכבות בד פליס.

את הנהגים סביבנו לא עניין כלום. משאיות ענק, מוניות, טנדרים ואוטובוסים נתנו בגז, בלי חשבון והרימו ענני אבק שהזכירו רימוני עשן במשחקי דרבי. לא ראינו כלום ולא נשמנו כלום. הגובה היה כ- 3000 מטר דלילי חמצן מעל פני הים. אם גלי היא לא סופרוומאן אז היא סופרגלי. איך היא עשתה את הקטע הזה? אני לא תופס. ועוד דחפה את האופנוע ועזרה לי להרימו עם כל הציוד כשהוא כרע באמצע (שום נהג לא נענה לניפנופי לעצור ולעזור). בכל פעם שעלה ענן אבק כיביתי את המנוע די למנוע ממסנן האויר להתמלא לכלוך ולהיסתם.

בהמשך, הכביש עבר ברובו על קו רכס, וטילטל אותנו ברוחות עזות, במרומי פניות חדות ובראש כבישים, אשר משני צידיהם נפערים מורדות תלולים לעומקים מבעיתים של אלפי מטרים. ברוב הכבישים לא היה שום זכר לפסי הגנה או שוליים. טעית? שלום! מצאנו עצמנו בעשרות קטעי דרך לא סלולים, תוך רכיבת סלאלום איטית וכבדה, בין סלעים מחודדים ובורות פעורים (ששוב הזכירו לנו, למה איננו רוכבים בלילה) פגשנו אנשים נחמדים שעזרו לנו להבין איפה אנחנו ומה מחכה בעיירה הבאה. עצרנו בכמה מקומות לאכול או לשתות קפה (כלומר, הם קוראים לזה קפה. אנחנו קוראים לזה אסון).

בכל מקום בו עצרנו או עברנו, התנועה נעמדה כדי להביט בנו או כדי לשאול שאלות. אני עוד עניתי משהו, אבל גלי יודעת נכון לרגע זה רק את המילים: "בואונו", "מוצ'אס", "גראסיה" ודונדה" ובכל פעם היא מרכיבה את המילים בקומבינציה אחרת כדי לתקשר עם הסביבה. ואני הגאון עוד שולח אותה לפעמים לשאול שאלות. בקיצור, הבנתם! לקוואנקה הגענו ממש עם חשיכה ונהג מונית חביב הוביל אותנו להוסטל המצ'וקמק והמבורדק של לואיס. שחיפה על הכל ביחס חם דואג ומתעניין, שלא לדבר על המקלחת החמה שחיכתה מעבר לקיר. בלילה יצאנו לסיבוב במרכז העיר שניכר כי פרנסיה מכירים בערכה כפנינה ארכיטקטונית מימיה כקולוניה ספרדית. הבניינים העתיקים שמורים ומוארים. עיר יפה.

מקוואנקה יצאנו למחרת להמשך הדרך דרומה ושמנו פנינו לכפר וליקאבאמבה (Vilcabamba) שמעבר להיותו מקום יפה, הוא ידוע בעולם גם כאחד המקומות בהם אנשים מאריכים חיים במיוחד. מחלה שלא אכפת לנו להדבק בה. הכפר הציורי שוכן בעמק ירוק מדרום לעיר לוחה (Loja) כשנכנסים לעמק, כבר מרגישים סוג של שלווה מאד לא אופיינית לקצב החיים האקוודורי התזזיתי. בשעת אחר הצהריים שהגענו נראה שגם הציפרים בסייסטה. עלינו לגבעה המשקיפה ממרחק חמישה קילומטר, על הכפר מדרום מזרח ושכרנו מבנה בודד בקצה ההר. במלון-פנסיון-מוטל-חווה בשם איזקאילומה (Izhcayluma). עולה, אבל שווה. המבנה המבודד והשקט שמחלונו נשקף נוף הררי, הכיל מיטה זוגית ענקית , שירותים ומקלחת איכותיים ומרפסת עם ערסל ממש על הנוף. במלון יש מבנה מרכזי היושב על העמק מהצד הצפוני, מסעדה ובריכה. מכאן ניתן לצאת לטיולים בסביבה במגוון רחב של סגנונות.

ארוך וקשה, עד קצר וקליל. ברגל, באופניים או ברכב. למחרת הגיענו, הופיע במקום זוג אנגלי צעיר יואן וונסה, רכוב על אופנוע זהה לשלנו. הם הגיעו עם האופנוע ישירות בטיסה מלונדון לקיטו ומתכננים לחצות את דרום אמריקה במשך 3 חודשים. כמובן שהחלפנו מידע טיפים וכתובות. אחרי שלושה לילות שהיה ומנוחה. יצאנו לחצות את הגבול לפרו. בתחילה תכננו לחצות את הגבול מדרום כפר בנקודת גבול בשם סומבה.

שהומלצה על ידי עומר כנעני שרכב כאן לפני שנה וגם על ידי איתי אינגבר. ממש לפני צאתנו לדרך, בדקנו מה מחכה לנו שם. והסתבר שגשם שירד באיזור בימים האחרונים הפך את דרך העפר בת ה 20 ק"מ אותה חייבים לעבור אחרי חציית הגבול – לעיסת בוץ שעלולה לסבך אותנו. לכן פנינו לכיוון מעבר הגבול ליד העיר מאקארה (Macara) לשם הגענו במסלול עוקף דרכי עפר שהוסיף לנו עוד 70 ק"מ ליום הרכיבה.

בדרך למקארה הנוף השתנה בתוך כמה דקות ממיוער וירוק, למדברי וחום צהוב. פתאום קיבלתי דרישת שלום ממדבריות הבאחה במקסיקו, בדמות קקטוסים גדולים וצמחיה קוצנית. וגם עצי ענק ממשפחת הבאובב שהזדקרו בצידי הדרך. מעבר הגבול במאקארה היה פשוט וחיובי. בשני הצדדים לא היה תור או צפיפות. טופלנו בנימוס ואהדה ולאחר כחצי שעה של ניירת סטנדרטית וחיוכים לרוב וללא כל תשלום. עלינו שוב על האופנוע וגלי יחד איתי על כביש אספלט אולי באיכות הטובה ביותר עד עתה בדרום אמריקה, נכנסנו בשערי פרו המרתקת בדרכנו לעיר פיורה (Piura) שבצפון המדינה. לבסוף, חשוב לי לציין את האחריות שהבנות הנפלאות שלנו לוקחות על אמא של גלי. ומאפשרות לנו להמשיך במסע. והקשר הרצוף איתן מעניק לנו רוגע ומצדיק את תחושת הבטחון. וכמובן גם לאחותי, למיכלי ולאורלי. תודה מעומק הלב על היותכן.

רועי סדן שחצה את האמריקות על אופניים והרבה לפני, נמצא כבר באפריקה. אנחנו עומדים בקשר מדי פעם והנה ברכת גמר חתימה טובה שקיבלתי ממנו השבועו

בפעם הבאה: צפון פרו. קסם מדברי. ים ערפילי וכניסה לקניון. לא כזה שיש בו מיזוג וחנויות…

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 13 תגובות, הוסף תגובה