רכיבה במושב האחורי במערב נמיביה

לבלוג הנהדר של אחינעם כאן

17 במאי 2016

בעוד האופנוע שלי חיכה בוינדהוק למגן רוח חדש ומנשאי אוכף רכים, יו הזמין אותי ברוב אדיבותו להצטרף אליו כמורכבת במושב אחורי, לסיור במערב נמיביה.

זה המסלול:

עזבנו מוקדם ביום שישי בבוקר ופנינו מייד לתוך דרך עפר יפהפיה, עלינו את Speetshoogte Passe וירדנו לתוך סוליטייר, שמסומנת כעיר במפה, אבל למעשה זו אכסניה קטנה, תחנת דלק ומכולת מחוברים יחד באמצע המדבר. המדבר – זה פתיחות, שממה וקשיחות דברים העושים משהו לנשמה. נראה לי שאלוהים, או איזה כוח על טבעי אחר, ממלאים אותנו בפליאה, והיא עוצמתית יותר במדבר ועל פסגות ההרים.

נסעו משם אל שער הכניסה ל- Sossusvlei, דיונות החול האגדתיות של נמיביה, רק כדי להסתובב לאחור. תקנות חדשות אוסרות על כניסת אופנועים. זו היתה אכזבה גדולה, אבל לפחות יש לי תירוץ טוב לחזור נמיביה בקרוב.

הקמנו מחנה קטן תחת הכוכבים ליד סוליטייר ולמחרת בבוקר יצאנו ברכיבה צפונה לכיוון החוף.

כשהגענו ל Valvis Bay מיהרנו אל הלגונה ומצאנו אותה מלאה בפלמינגו זוללים. יכולתי לשבת שם במשך שעות רק כדי לבהות בעופות האלה, מאות מהם סועדים, צווחים עפים למעלה והופכים לעננים ורודים.

בנמל פגשנו קבוצה של נשים משבט ההימבה שהסכימו להצטלם איתי (תמורת תשלום קטן כמובן). אפשר לומר משהו על חובת התשלום ועל האוזניות של האישה מימיני – אבל כבר הרגעתי את הציניות שלי.

ביום ראשון בבוקר נסענו ל- Swakopmund לארוחת בוקר מפוארת, סיירנו בשוק עבודות היד וקניתי אגוז מלקני (Makalani) שגולף אישית על המקום.

אגוזי מלקני מקושטים – יופיים בא מהקישוט הנחרט בהם

מסוואקופמונד נסענו לעמק הירח, רשת מדהימה של גבעות העשויות סלעים חדים ומדובללים. האיזור מכונה "Badlands" והוא בשימוש נרחב בידי תעשיית הקולנוע בשנים האחרונות.

לאחר מכן המשכנו דרך Spitzkoppe, הר בצורה משולשת ודרך עיר באותו שם, שם פגשנו כמה אנשים מקומיים שעזרו לנו באדיבותם במציאת כיוונים.

אני בתפקיד הצלמת

ישנו באותו ערב באומרורו Omaruru ולמחרת בבוקר, יום שני, עשינו את דרכנו בחזרה לוינדהוק דרך כבישי מחוז צרים בין החוות. מצד אחד היה הרבה יופי לראות -ג'ירפות (פעם ראשונה בשבילי), אימפלה, Springbok, ראמים, חזירים, בבונים וחתולי פרא. מצד השני, ברור כי הבצורת המתמשכת הפוגעת בנמיביה היא מכה קשה להתמודדות. כל אפיקי הנחל שעברנו היו יבשים לגמרי, העצים והדשאים צהובים ואפורים. חלפנו על פני קבוצה של פרות, שתיים מהן היו מתות, עצמותיהן הזדקרו בשמש מתוך בשרן באדום חולני ממש. הפרות האחרות בקושי יכלו לזוז, היה ברור שהן לא קמו ממקומן במשך ימים. זה היה מראה קשה.
כשחזרתי לוינדהוק התאחדתי שוב עם האופנוע שלי. מנשאי האוכף הרכים, קטנים יותר ממנשאי האלומיניום הקודמים שלי כך שנאלצתי להיפרד ממשקל עודף ולוותר על שני זוגות מכנסיים, שתי חולצות וזוג נעליים. רק הוכחה שלא הייתי צריכה אותם מלכתחילה. מוטב מאוחר מלעולם לא!

————————————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים (פרט לאלה השמורות ל-Uwe Schmidt) שמורות לאחינעם הראל

——————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

היציאה האמיתית לדרך… צרות

לבלוג הממלא השראה של אחינעם כאן

11 במאי 2016

בשבת בבוקר מוקדם עזבנו יו ואני את מפרץ למברט ויצאנו לדרך מבעד לערפל סמיך ודרכי עפר. התחושה הייתה מיסטית – באור השמש שהסתנן מבעד לערפל, חשף בקושי שממה אפוקליפטית של עצים שרופים וחול.

בשעה -10 הבוקר האפור החל מתבהר וקשת הפציעה בשמיים. איבדנו את דרכנו קלות בדרכים צדדיות ונפלתי פעמיים במלכודות חול שהפתיעו אותי. לנוכח ההכרה הפתאומית שהבחנתי בקטע החול מאוחר מדי, לא יכולתי להחליט אם להאט עד כדי זחילה דרכו או לעמוד על תמוכות הרגליים ולתת בגז. חוסר ההחלטיות היה בעוכרי. בפעם השנייה הרגל שלי נתפסה תחת ארגזי האלומיניום. הכאב היה בלתי נסבל אבל בזמן שצפרתי בחוסר אונים התרוצצה במוחי המחשבה שאם יו לא היה איתי הייתי בצרה גדולה.

חצינו את גבול נמיביה דרך Vioolsdrift בשעות אחר הצהריים המאוחרות והגענו לחניון על גדות נהר אורנג' עם חשיכה, המראה למחרת בבוקר היה הטעימה הראשונה של כמה יפה נמיביה יכולה להיות.

תארו לעצמכם: מוקדם בבוקר. האוויר קריר להפליא, הרוח מלטפת את הלחיים. השמש העולה מתחילה לצבוע את האדמה ואתם רוכבים על אופנוע לתוך ארץ חדשה, מדהימה. זו הרגשה שקשה לבטא במילים. דרך החצץ התפתלה בצמוד לאורך נהר אורנג 'מ Noordower לראש פינה, וכשלא הטלטלתי כמו יויו הצלחתי לצלם כמה תמונות.

לאחר 100 קילומטרים דרך העפר הפכה לכביש סלול ושם, בדרכנו ל Aus, חגגתי 10,000 ק"מ עם האופנוע שלי! אבן דרך נוספת, ואלוהים זה מרגיש נהדר!

ישנו ב-Aus ולמחרת בבוקר, יום שני, יצאנו ברכיבה לכיוון הדיונות של Sossusvlei. ולא הצלחנו להגיע… כעבור כ -25 קילומטרים בקטע חולי, האופנוע נכנס לטלטלות זנב קשות בחול עמוק והתהפכתי עם האופנוע. אני זוכרת שרכבתי בעמידה, פותחת מצערת ומתפללת שאצליח. הדבר הבא שאני זוכרת הוא פקיחת עיניים בתוך קסדה מלאה עפר, כורעת על ברכי הכפופות מתחתי. מגן הרוח נשבר ואחד הארגזים נשבר ללא תקנה. הכידון התכופף וההיגוי על דרך החצץ הפך לבלתי אפשרי. הסתובבנו לאחור עם הזנב בין הרגליים ויצאנו לדרך בת היומיים לווינדהוק, בה אתקן את האופנוע.
זו הייתה מכה גדולה לביטחון העצמי שלי. אם אני לא יכולה לעשות את זה על דרכים כאלה, איך אוכל לעשות את זה בדרכי אפריקה שעוד מחכות לי? הרגשתי כמו כישלון. הרגשתי שאני לא רוכבת מספיק טוב. הרגשתי שהשיפוט שלי בבחירת האופנוע היה לקוי, הוא כבד מדי. אולי פשוט אני צריכה למנוע מעצמי עוד נזקים, להסתובב לאחור לקייפטאון ולמכור את האופנוע שלי לפני שיהיה מאוחר מדי. הקול השני בראשי אמר – "את לא כישלון! את מעזה לנסות, לרדוף אחרי החלומות שלך. את נמצאת כאן, את עושה את זה! גם אם את לא עושה את זה לאתיופיה – את תלמדי כל כך הרבה מהמסע הזה"… נועם, אמא שלי, יו, כולם עודדו ועזרו לי להרגיש הרבה יותר טוב. ואחרי שהכרתי כלכך הרבה רוכבי אופנוע שנפלו על אותה דרך וכמה שחוו תאונות קשות, הרגשתי שמצבי פחות קריטי בכל הקשור ליכולת הרכיבה שלי. זה יכול לקרות לכל אחד, ללא קשר ליכולת רכיבה. יצאתי משם במזל עם לא יותר מכמה שריטות.

הדרך עד ווינדהוק חשפה עוד ועוד מיופיה של נמיביה. עשב צהוב, עצים קוצניים ירוקים, שמיים כחולים. הגענו לוינדהוק לבית אחותו של יו. האופנוע נשלח למוסך לתיקונים. אני כבר לא יכולה לחכות כדי לצאת לדרך שוב.

——————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאחינעם הראל

—————————————————————–

תרגום מאנגלית, יוני

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

תיקונים, התארגנות וסיבוב קטן עם יו

משמאל לימין: סיימון, אנוכי, יו, אנדי ומרטין

לבלוג הזורם (גם באנגלית) של אחינעם כאן

6 במאי 2016

ביום ראשון הגענו בשמחה אני והאופנוע העייף והמרוט שלי – לקייפטאון. התקבלנו על ידי יו ומישל. הייתה תחושה של שיבה אמיתית הביתה. והייתה לי הזדמנות לפגוש שלושה הרפתקנים מדהימים שהגיעו בנפרד זה מזה ברכיבה מאירופה דרך מערב אפריקה, וגם הם שהו עם יו. אנדי, רוכב ניוזילנדי על BMW 1200, סיימון, בחור גרמני רוכב על 2001 KTM 640 ומרטין, בחור צ'כי שרכב על אופנוע משנת 175cc 1963 לאורך כל אפריקה! רק ההילוכים הראשון והרביעי שלו עבדו והמהירות המרבית שלו הייתה 40 קמ"ש! החבר'ה האלה הם השראה והיה נהדר לדבר, לחלוק חוויות לקבל מהם ייעוץ.

שאר הזמן שלי בקייפטאון חלף במטושטש. הייתי צריכה לקבל את רשיון הקארנה-דה-פאסג' (הדרכון של האופנוע), ניירת קריטית שבעזרתה אצליח להכנס לתוך אתיופיה ולאחר מכן הייתי צריכה לטפל באופנוע שלי ולהעריך נזקים:
1. הדבר הכי דחוף היו מיסבי הגלגל השחוקים שהוחלפו. מדוע הם היו במצב כה גרוע לאחר רק 9,000 קילומטרים – מי יודע? לפחות עכשיו כשאני לוקחת פניה, הגלגל הקדמי לא מחליק.
2. מערכת האזעקה היתה טעונה תיקון ועכשיו סוף הסוף מתפקדת.
3. המצמד עבר כיוון.
4. הצמיג האחורי היה שחוק כמעט לחלוטין. ביציאה לפני שלושה שבועות הרכבתי לחישוקים צמיגי מצלר קארו 3 חדשים. אבל נאמנים להצהרת היצרן שלהם, הצמיגים האלה שרדו כ -6,000 קילומטרים. אתקין צמיג אחורי חדש כשאגיע לווינדהוק נמיביה בתוך מספר ימים.

5. הארגזים שלי, תוצרת Trax, הוכיחו עצמם כמאוד עדינים. מלבד קימוטים ושריטות, החבקים המחברים אותם למנשא האופנוע התעקמו. הכנסנו מחזיקי גומי בצורה כזאת שתמנע מהתיבות לשקשק ורכשתי עוד כמה גומיות כאלה ספר. הדילמה עתיקת היומן בין תיקים קשיחים לרכים ממשיכה, אבל מאחר שכבר יצאתי לדרך עם אלה, לא אשנה זאת עכשיו. אזרום.
6. מגן הגחון עבר התעללות קשה למדי. וחטף הרבה מכות כשהקריב עצמו בשמירת המנוע.
7. המכנסיים שלי נקרעו בתפרים (אני נשבעת שאני לא אוכלת כל כך הרבה!). פיסות סלוטייפ איפשרו פתרון זמני, אך לא החזיקו מעמד זמן רב. אני בטוחה שאמצא דרך לתקן אותם או מכסימום אהנה מפתחי אוורור נוספים.

מסקינג טייפ לתיקון קרעים במכנסי הרכיבה
8. יו אמור ללוות אותי כמה ימים לתוך נמיביה. היום, לאחר ארוחת בוקר טובה, שמנו פעמינו צפונה לכיוון מפרץ למברט. הרוח נשבה ללא הפסקה מימין והתאמצתי כל הדרך לשמור את האופנוע בנתיב האמצעי. בהתחלה ניסיתי להאט אבל בסופו של דבר הפניתי את יד שמאל לתוך הרוח. החוכמה היא למצוא את אותן כמה שניות של מנוחה אשר מאפשרות להמשיך כאשר אתה נמצא במצב לא נוח. למדתי לצפות את ההשפעה של משאיות שחלפו במהירות. בשבריר השנייה אחרי שהן חולפות רוח הצד נחסמת ואז יכולתי להטות שוב את האופנוע לתוך הרוח ולחזור לנתיב. הנסיעה היתה אטית עד שגלשנו אל דרך עפר יפה שרצה לאורך קווי הרכבת ליד האוקיינוס. הערפל אפף אותנו כל הדרך עד למברט ביי. למזלנו הרב כוס שוקו חם הציל את המצב. זה הדברים הקטנים האלה!
מחר אנחנו חוצים דרך Vioolsdrift לתוך נמיביה – ולדרגה חדשה לגמרי של הרפתקה!

—————————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאחינעם הראל

—————————————————————

תרגם מאנגלית, יוני

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

אופנוע, כרישים, וחזרה לקייפטאון

לבלוג הנפלא (באנגלית בחלקו) של אחינעם כאן

2 במאי 2016

בימים האחרונים ביליתי בהנאה רבה  ב"נתיב הגנים" של דרום אפריקה, איזור אשר זכה בצדק למוניטין כאחד האזורים היפים ביותר של דרום אפריקה.
ביום רביעי שעבר נסעתי מ Burgersdrop לג'פריס ביי דרך איזור הקארו הצחיח והדרמטי. העננים היו תלויים בגובה נמוך ועד מהרה ערפל אפף אותי לגמרי.

ג'פריס-ביי משדר "ריגוש גלישה" מכל פינה. זהו אתר המפורסם בעולם ב"סופר טיוב" שלו. בסוף השבוע בו התחזית דיברה על תנאים מצויינים. ואפילו ניסיתי את מזלי.

גם עיירת הנופש הסמוכה, סאן פרנסיס ביי, היתה יפה ורגועה.

למחרת נסעתי מוסל ביי דרך כביש צדדי בשם Pass Boulkrans שנסגר לפני כמה שנים. הדרך עדיין במצב טוב אבל היא הפכה להיות זרועה בסלעים וצמחים. איזור טובל בטבע – והדרך היחידה לתאר את זה היא קסם טהור.

במוסל-ביי פגשתי שתי בנות גרמנית שנמצאות שם במסגרת תוכנית לחילופי סטודנטים עם אוניברסיטת דרבן ושני בנים מגרמניה ואלסקה שלמדו בסווזילנד. יחד נסענו שעתיים צפונה אל מערות קאנגו המהממות שנוצרו לפני כשני מיליון שנים.

ביום שבת הלכתי לצלול עם כרישים באמצעות כלוב ברזל, משהו שרציתי לעשות מזה זמן רב. זו הייתה חוויה מדהימה. מלבד האדרנלין וההתרגשות, למדתי גם הרבה על העמלץ הגדול. לדוגמה, האם ידעתם כי הכרישה הנקבה כמעט כפולה בגודלה מהזכר? וכי הם מגיעים לבגרות מינית רק בסביבות גיל 26-33 וחיים עד כ -70? המרכז גם עובד קשה כדי לקדם את המודעות לשימור בעלי חיים אלה.

הנה הסרטון להנאתכם:

[youtube_sc url="https://youtu.be/dyCa8tntWDw"]
אתמול נסעתי בדרכי עפר ממוסל-ביי אל המלגס פונט, המעבורת האחרונה בדרום אפריקה המופעלת ידנית. הרפסודה טעונה עם שלוש מכוניות (ואופנוע אחד שהתגנב לרווחים) הפועלים מושכים בגופם והרפסודה נעה על גלגלת המתכת.

שבילי העפר היו במצב מצוין וסיפקו הרבה יותר כיף מהכביש הסלול, במיוחד עם האופנוע שלי. חווייה שהיתה עבור יכולות הרכיבה שלי זריקת עידוד גדולה. יום שלם בדרכי עפר לבד – התמודדתי עם זה נהדר.
ועכשיו סוף סוף הגעתי בחזרה לקייפטאון. יו באדיבותו הציע לי מקום להתאכסן. יש לי כמה סידורים ודברים לארגן פה. אז אני מקווה להיות בתוך שלושה או ארבעה ימים בדרך צפונה לנמיביה.

—————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאחינעם הראל

————————————————————————

תרגום מאנגלית- יוני

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

היכרות עם יכולות האופנוע לפני היציאה לדרך ממש

לבלוג המקסים של אחינעם כאן

27 באפריל 2016

ויקיפדיה מתארת את Sani Pass כך:
"התוואי עד Sani Pass מתחיל ב 1544 מטר ומטפס 1332 מטר אנכיים לגובה של 2876 מטרים. הדרך היא דרך כורכר תלולה עם שיפועים עד 1: 3, ויכולה להיות קשה למעבר במזג אוויר גרוע ועלולה להיות מכוסה שלג וקרח בחורף. לפי החוק בדרום אפריקה, רק רכבי 4X4 מורשים לעבור בה. את המעבר ממוקם בין ביקורת הגבולות של שתי המדינות (דרום אפריקה ולסוטו) ואורכו כ -9 ק"מ. נדרשת זהירות ונהגים או רוכבים, חייבים להיות ערניים בעת המעבר שכבר תבע קורבנות רבים. לפעמים ניתן לראות שרידי כלי הרכב שלא הצליחו לשיפוע הקיצוני ולחוסר האחיזה. "

ובכן, הנה לך. כל התירוצים שלי הסתדרו בשורה מוכנים לזוז. לא, לא אני רק צוחקת… בשבת בבוקר החלטתי לאתגר את סאני-פאס האימתני. לאחר דיונים עם כמה רוכבים שמכירים את האזור, בחרתי לא להמשיך לתוך לסוטו אלא לעלות ולרדת את סאני-פאס ביום אחד ולאחר מכן להמשיך סביב לסוטו למחרת.
הרכיבה במעלה סאני היתה קשה. הרכיבה בחזרה למטה היתה קשה פי מאה. יצאתי מוקדם בבוקר והגעתי לקטע החצץ הראשון בסביבות 8, בצייתנות הוצאתי אויר מהצמיגים וכיבתי את ה- ABS ואת בקרת המשיכה. המעבר עשוי משלושה חלקים בעצם. הראשון הוא קל, 13 קילומטרים עד עמוד הגבול הדרום-אפריקאי. השני הוא קטע די פשוט ולא מאוד תלול שלוקח אותך מעלה מעלה אל ההר. 500 המטרים האחרונים הם הקשים ביותר. פניות חדות, זוויות תלולות עם חצץ. בפנייתהעקלתון השניה או השלישית לקחתי את הקו הפנימי במקום החיצוני ונפלתי. ניסיתי להרים את האופנוע אבל זה פשוט לא זז אף שהיה ללא מנשאים או כל ציוד נוסף. התמקמתי לחכות לעזרה ואכן, כעבור רבע שעה, קבוצה של ארבעה רוכבי KTM הופיעה במעלה המעבר ועצרה כדי לעזור לי. נפלתי פעם נוספת בעת הטיפוס למעלה, אבל מהר מאוד הצלחתי להרים את האופנוע בעצמי ולהמשיך. זה הרגיש נהדר לעשות את זה לראש ההר!

נכנסתי ברכיבה לתוך לסוטו, מדינה ייחודית הממוקמת על רמה סחופת רוחות מקפיאות, אנשיה עטופים בשמיכות שחורות ענקיות, רועים צאן לצד הכביש. כאשר הקור הגיע גם אלי פניתי שוב לתחנת הגבול ולפאב Sani Lodge, הפאב הגבוה ביותר באפריקה (או כך אומרים).

שם פגשתי זוג שבא לאזור לסופשבוע מהעיר פרטוריה. שקענו בשיחה והם בחביבותם הציעו לרדת איתי בחזרה. היה לי מזל גדול שהם עשו זאת. הזווית של הדרך היורדת הייתה כה תלולה והסלעים כך רופפפים, שבמקום "רכיבה" על האופנוע, דידיתי לאט. כפות רגלי תומכות בצדדים כדי לא לאבד שיווי משקל ובהילוך הראשון, איטי עד כאב. זה היה מבעית. הכתפיים, הזרועות והאצבעות שלי כאבו כמו גיהינום. האופנוע נפל כחמש פעמים, אך לשמחתי היתה לי עזרה להרים אותו בחזרה.

ה- F700GS קשה לרכיבת שטח, כי יש לו הילוך ראשון ארוך מאוד, כלומר אין מרווח לשחק עם המצמד. אבל בסופו של דבר, בסופו של דבר, עשיתי את זה וחזרתי!

ביום ראשון בבוקר לקחתי הכל בעצלתיים, ואז עליתי על האופנוע ונסעתי מאנדרברג לקלרנס. הדרך עקפה את הרי דראקנסברג ולקחה אותי דרך הפרק הלאומי רמת שער הזהב, שנקרא כך בזכות מישורי הדשא הצהוב והאור הזהוב שמשתקף מפגיעת קרני השמש בגושי אבן החול הענקיים.

הנוף היה יפה והכביש ריק וחלק.
היום רכבתי מקלרנס לבורגרסדרופ, הקפתי כמעט לחלוטין את גבולותיה של לסוטו לפני שפניתי למטה לכיוון ג'פריס-ביי ו"נתיב הגנים" GARDENS ROUTE.

בימים האחרונים הרגשתי קצת מדוכדכת, קצת בודדה ותשושה. נטל קבלת החלטות רובץ עלי כל זמן – אין אף אחד אחר בסביבה כדי לחלוק איתו את העומס. ואני מרגישה את עצמי מתעסקת עם מעגל שלא נגמר – איפה אפשר לתדלק? איפה אני אוכל? איפה אשן? וברגע שהתשובה נענתה, צריך להתחיל הכל מהתחלה. זה מאוד נחמד שמצאתי ארוחת צהריים, אבל מה אעשה עם ארוחת הערב? האם אני צריכה לקנות אוכל עכשיו? האם אבשל? או אהיה בבית מלון? כנ"ל לגבי לינה. הדאגה על איפה אישן הלילה מתחילה בשעה 10 בבוקר. אני נזהרת מהתרופפות הערנות שלי, בידיעה כי טעות אחת עלולה לעלות לי. אני מרגישה כי אין לי את הפריבילגיה לעשות את זה – אני עדיין עסוקה רק בהישרדות. אבל אז… אני רוכבת מסע "גרועה"? אני לא רוצה רק לספור את הקילומטרים מדי יום, או להסתגר בעצמי בהוסטלים בלי לראות נפש חיה. קשה לי לשמור על איזון.

האסטרטגיה שלי לצאת ממצבי הרוח שכאלה היא להכין תוכנית ולהתמקד בעניינים מעשיים. יש לי תוכנית C ,B ,A ו- D ומרגיעה את עצמי כי בעצם אין צורך לדאוג, מאחר שיש לי כל כך הרבה אפשרויות. אני מסיימת את ימי הרכיבה מוקדם יחסית, מנסה לרכוב לאט ולעצור כדי לצלם תמונות ולפקנק לאורך הדרך. אני חושבת, אני מקווה, כי מדובר בתהליך למידה. כמו כן, קניתי לעצמי שוקולד. נראה שזה עוזר הכי הרבה.

מחר אגיע לג'פריס-ביי ואני מתכננת לקחת יום מנוחה שם כדי לגלוש ועוד יום במוסל ביי/הרמנוס לגלוש על חול ולצלול בכלוב צלילה עם העמלץ הלבן הגדול. ואז לקייפטאון האהובה הישנה כדי להטעין אנרגיות מחדש לפני שההרפתקה האמיתית תתחיל – נמיביה ובהמשך לתוך אפריקה!

——————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאחינעם הראל

—————————————————————————

תרגום מאנגלית: יוני

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!