אל הקלאהרי בדרך הקשה

לבלוג הישיר של אחינעם (באנגלית) כאן

בוצואנה ידועה כמקום בו יש יותר חמורים מאנשים ואכן, יש הרבה חמורים. כמו כן, נראה כאילו כולם, כולל כל הכבשים, העזים, הפרות והסוסים של בוצואנה עומדים כל הזמן ממש באמצע הכביש, בדרך כלל בוהים בך בכעס אם את מנסה לעבור בשלום. זה מתחיל להרגיש יותר כמו אפריקה – מהמורות וחיות מנקדות את הכביש.
הגעתי דרך מעבר גבול מוהונגו, פגשתי פקידים מנומסים ויעילים משני צדי הגבול, ולאחר מכן רכבתי לשאקווה Shakawe. פגשתי את שאלק וריצ'רד, שני דרום אפריקאים שנוסעים בלנדרובר שלהם מדרום אפריקה לאתיופיה. יצאנו לטיול של יום אחד לתוך גבעות טסודילו, איזור של ארבעה גושי סלע עליהם "ציורי בוש" יפים. הוקסמתי מהעובדה שיש במקום רישומי פינגווינים ולווייתנים וכן מבחר בעלי החיים האפריקאי הקלסי. כנראה גם ציורי חניתות לצייד דגים לא רחוק מאגמים באזור שיבש. מסתבר כי הבושמנים פגשו לווייתנים כאן באמצע מדבר קלהרי הצחיח. מדהים!

משאקווה נסעתי למאון Maun שם זכיתי לארוח נפלא אצל מייק, אמן מקומי ובני משפחתו. הלכנו לשתות בירה לאורך הנהר, ניסיתי את מזלי בדיג (לא ממש הצליח לי), נפגשתי עם כמה מתושביה המעניינים של העיר, ובינתיים הדבקתי פער מטלות כמו כביסה, ניקוי שרשרת האופנוע ותפירה. דברנו עם פקר, מתנדבת חיל שלום שמשכירה שם חדר, על האתגרים שבתפקידה ועל החינוך בכל הקשור ל- HIV. בבוצואנה כל משרד ממשלתי חייב לחלק קונדומים, ראיתי די הרבה מהם, אבל מנהגים מסורתיים עדיין מהווים מכשולים. במאון פגשתי גם את אריק, עוד רוכב דרום אפריקני שמטייל כחודש על אופנוע דרך נמיביה ובוצואנה ולמחרת רכבנו יחד לנאטה Nata. קיווינו לבלות לילה באוהלים בתוך מישורי המלח של מאקאגדיקגאדי Makgadikgadi אבל לא הצלחנו למצוא את הדרך פנימה, אז התפשרנו על מאהל קמפינג בנאטה.

פגשנו שני חבר'ה שהיו בטיול אופנועים מניירובי לקייפטאון – ג'ון מבריטניה והאמיש מאוסטרליה. האופנוע של האמיש הפסיק לפעול לפתע באמצע הכביש והגיע לאכסניה על גבי טנדר גרר. בילינו לילה של צחוקים והחלפת טיפים ולמחרת אריק, ג'ון ואני רכבנו לטיול של יום אחד לתוך מישורי המלח. זה היה כל מה שיכולתי לקוות ועוד! חול עמוק, בוץ סמיך ונוף מרהיב עשו לנו אחלה יום של רכיבת שטח. אבל עדיין לא הייתי מרוצה. לא הצלחנו להגיע למשטחים הלבנים הבוהקים המפורסמים של מישורי המלח מאקאגדיגאדי. אז למחרת ג'ון ואני הצטיידנו בדלק נוסף, מים ומזון ויצאנו נחושים לתוך ליבם של מישורי המלח, עד קובו איילנד.
בחלק הראשון של היום היה חול עמוק, אחר כך נסענו דרך שבילים צרים מאוד עם דשא גבוה משני הצדדים ורכיבה במרכז הנתיב. אחת הנפילות הכואבות הייתה כשהעברתי את רגלי דרך העשבים הזקופים, הוטחתי והתלגלגלתי אל הקרקע. בהזדמנות אחרת, כמה פרות, שהתרשמו מאד מרעש האגזוז הרועם של ג'ון, היו אדישות לחלוטין לשלי וחצו לתוך הנתיב שלי, מה שגרם לי לסטות וליפול שוב.

אני חייבת שנייה לדבר על העצות שקיבלתי. אנשים נלהבים מאוד לתת עצות, ואני מעריכה את זה. אבל לפעמים זה מרגיש מתסכל. יש אלף דעות שונות. יש אנשים שאומרים לרכוב עם לחץ האוויר גבוה בצמיגים. יש אומרים נמוך. יש אנשים שאומרים לרכוב דרך חול לאט ולשמוט את הרגליים למטה. יש אנשים שאומרים לרכוב דרך חול עמוק מהר ככל האפשר. ייעוץ זה טוב – אם אתה רוכב על אופנוע קטן, קל, שאתה יכול להרים אותו אם הוא נופל, כשאתה קרוב לבית וזה לא יהיה סוף העולם אם משהו ישבר וכנראה לא תמצא חיות-בר באמצע הנתיב שלך. אבל האופנוע שלי כבד מאוד, אני לא יכולה להרים אותו, אני באמצע אפריקה ולא קרוב לבית, ואם הוא נופל ונשבר – זה מתכון לסיום הטיול שלי. אז לפעמים איטיות ויציבות מנצחים במירוץ.
זה גם לא מפריע לי להודות שאני נופלת בלי סוף. אני לא מתביישת להגיד שאני רוכבת במסלול אימונים, יש לי הרבה מה ללמוד. זה כל מה שהמסע הזה אמור להיות. לפעמים אני מקבלת תגובות והערות על הנפילות שלי. אני מוכנה לפרסם כל תמונה בכל פעם שהאופנוע  מונח על הקרקע ואני חסרת אונים לידו. לא אכפת לי לחשוף את החולשות שלי, אני מאמינה כי זה כשלעצמו הוא כוח, להיות מסוגל להודות בתקלות ובליקויים שלך. אני מעדיפה לעשות את זה ולהראות את הרכיבה שלי כפי שהיא באמת, מאשר לכסות על הקשיים והתסכולים.
זו היתה נסיעה קשה, אבל בכל פעם שעצרנו אי אפשר היה שלא להתפעל מהנוף סביבנו. עשב גבוה התאבך ברוח, עצי שיטה ניקדו את המישור ומפעם לפעם נראו כמה יעני בר במרחקים. יכולנו לראות עננים לבנים שעלו מהמישור שדחפו אותנו להמשיך ברכיבה. אבל אז…
האופנוע שלי לא הצליח לצבור מהירות. זה היה כאילו המצמד מחובר כל הזמן ושום כוח לא הגיע אל הגלגלים. קרטעתי ב 10 קמ"ש בקושי לאורך 40 קילומטרים לקובו איילנד. בצד החיובי, זה קידם תרגול טכניקת רכיבה בעמידה במהירות איטית, אז בהחלט שיפרתי את מיומנות האיזון שלי.
קובו איילנד היא גבעה קטנה הבנויה מאבנים גדולות ועצי באובב ענקיים, ממש על קצה מישורי המלח. זהו מקום מיסטי וצפייה בשמש השוקעת מעל הנוף הזה היתה שווה את כל היזע והדמעות של היום.

ואסקו, מנהל הקמפינג במקום ארגן טנדר שיקח אותי ואת האופנוע לתוך העיירה לטלאקנה Lethlakane בבוקר שלמחרת.
בלטלאקנה נסענו לחברת הנדסה המנוהלת על ידי בוץ' שבעזרת המכונאי שלו, מיילס, פרק את האופנוע. כנראה שהמצמד היה בלוי ויצטרך להיות מוחלף. שוב, נסיגה, בזבוז זמן, בזבוז כסף. אהה, כן. בסגנון וניחוח אפריקני אמיתיים (וסלחו לי, אבל גם בחוסר יעילות), המצמד אמור להגיע מחר מדרום-אפריקה.

במובן מסוים, זהו המקום הטוב ביותר בו כדאי לדברים להתקלקל, משום שלכל מקום צפונה מכאן – משלוח של חלקים יימשך הרבה יותר זמן והחלקים יהיו יקרים יותר.

בינתיים, אני נחה לקראת השלב הבא של המסע עד מפלי ויקטוריה!

————————————————————–

כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות לאחינעם הראל

————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

לרקוד עם אופנוע, ציידים ואריות

לבלוג הישיר של אחינעם כאן

"עצור את המכונית! תפוס את הרובהש'ך, מצאנו עקבות טריות!" גלגלי הלנד-קרוזר בלמו בהחלקה וג'ספר, אנדי ואנדי נטלנו את רובי הציד שלנו וירדנו מהרכב. זוג אריות אכל תשעה עשר עגלים בשבועות האחרונים ואנחנו היינו במעקב אחריהם אל תוך הבוש הנמיבי הסבוך. אם נמצא אותם, נוכל להרוג אותם באופן חוקי. אריות, שהחלו לצוד בקר כבר לא יחזרו לצוד טרף צייד רגיל וקשה יותר להשגה הם יחזרו לאכול את הבקר הזמין. ג'ספר ואיתו שאר החקלאים באזור מתמודדים עם בצורת, ועם ציידים חצופים שכבר הרגו בבעלי החיים שלהם, הם לא יכולים להרשות לטורפים להמשיך בחיסול עדריהם. עקבנו אחרי הצללים הרכים, כמעט בלתי מובחנים – של עקבות בחול, עד שהגענו לשקע באדמה מתחת לגדר הגובלת בחווה שכנה. על גדר התיל היה תלוי קומץ מרעמת אריה – מחוספסת ושחורה. שני האריות היו אריות מדבריים נדירים, אבל בגלל שעקבותיהם נדדו לסירוגין אל ההרים ואל השטח של ג'ספר, הפסקנו את המרדף. חזרנו ללנד-קרוזר, קצת מאוכזבים אך גם חשנו הקלה שלא היינו צריכים לירות בחיות היפות הללו.

עקבות אריה בחול

פגשתי באנדי לפני כמה שבועות בקייפטאון. ניוזילנדי החי בשוויץ, אשר כבר עבר את כל מערב אפריקה על BMW GS1200 שלו. הוא הזמין אותי לבוא ולגור עם חקלאי מקומי בשם ג'ספר, ליד העיירה אוטיו Outjo בצפון נמיביה. היו שם גם בני זוג מבריטניה, רוב ומנדי, אשר ירדו גם הם דרומה דרך מערב אפריקה עם לנדרובר, מצטרפים לחגיגה, ויחד היה לנו שבוע נהדר כאן. התחלנו לעקוב במהלך היום אחרי אריות ונמרים, עזרנו עם הבקר, התאמנו בירי לעבר פחיות בירה, הכרנו חקלאים אחרים באזור ורכבנו בשטח החקלאי הענק. בלילות הקמנו מחנה באמצע הבוש ובישלנו כמויות מאסיביות של תבשיל חזה בקר, בשר טחון עם פאפ (דייסה מלוחה מתירס), קארי עם אורז, שניצל ראם עם דלעות או צדפות עטופות בבייקון. ישבנו סביב המדורה, כל אחד עם בירה קרה או ג'ין וטוניק והקשבנו לסיפורים של ג'ספר.
ג'ספר הוא אדם מדהים, ענק עדין עם לב טהור מספר סיפורים מלידה. בעברו היה בצבא ועבד בבניין וכיום מנהל שלוש חוות. הוא צייד מקצועי, המוציא לקוחות עשירים למסעות ציד חיות בר. הוא סיפר לנו על ההיסטוריה של העיירה אוטיו; הסבא רבה של אשתו של ג'ספר יצא בעקבות בן שבט הררו המקומי מהבירה וינדהוק. הוא הבטיח לו כי בין הגבעות האלה חבוי לו מעיין. לאחר נדודים ושוטטות במשך שבועות ועל סף המוות, כשכבר עמד לוותר קרא המדריך "אוטיו!" שפירושו בשפה הררו "תסתכל כאן!" וראה זה פלא! במקום התגלה מעיין מפכה כמזרקה שהיה לבסיס לעיירה היושבת שם היום. ג'ספר סיפר לנו גם על כמה מלקוחות הציד שלו – המעניינים יותר, ביניהם מלך ספרד, אמריקני לבן שהתעקש שהוא חצי אינדיאני ואכל כבד חי של איילה בעודו מיילל אל הירח המלא, פיליפיני שחירבן במכנסיו כשנפגש עם אריה שהסתער לעברו ודרום אפריקני שבעת שהתקרב נמר למלכודת שהניחו, התכופף מתחת לשיח ודקר את עצמו עם החץ שלו.

משמאל: אנדי, רוב, אני, ג'אספר, ומנדי

ארוחת בוקר

ג'ספר גם עזר לי להחזיר את הביטחון העצמי שלי ולרכוב כמו שצריך. ערב הגעתי לחווה, התרסקתי 10 מטרים מדרך העפר המובילה אל ביתו. אחרי התאונה שלי ב-Sossusvlei השתדלתי לרכוב כמה שניתן כל הדרך על כביש סלול ושיננתי לעצמי "רק להיות רגועה, פשוט להיות רגועה" והגדלתי בכך את שעורי הפאניקה. כמובן נפלתי בשנית לתוך החצץ, זה היה בלתי נמנע. הורדתי את כל הציוד מהאופנוע אבל עדיין לא הצלחתי להרים אותו. כמעט בכיתי מרוב תסכול. עוד משבר אמצע מסע. אחד מאותם רגעים שבהם את כמעט נשברת ואז קול אחר בראש שלך אומר: "נו, תפסיקי להתבכיין ולעשות עניין. תתחילי לחפש פתרון" ג'ספר ואנדי הגיעו לעזרתי ושני ערבים לאחר מכן יצאנו לנסיעה ארוכה של 70 ק"מ על חצץ וחול, ג'ספר נסע בעקבותי על הלנד-קרוזר. התרכזתי בשמירה על רוגע ושחרור זרועותי כך שלא לחצתי בכוח על ידיות הכידון ולא נלחמתי באופנוע. היה רגע אחד של אימה טהורה כאשר קודו ענק קפץ מתוך החשכה והחטיא את הצמיג הקדמי שלי במילימטר. הייתי כל כך מופתעת, שלא היה לי זמן להאט. אבל חוץ מזה נהניתי מאד ללמוד לתת לאופנוע "לרקוד" בחול ואז לדחוף אותו קדימה כך שהוא שומר על קו ישר.

עכשיו שימו לב לשתי עצות למצטיינים שיכולים להפוך אתכם למקצוענים ברכיבה מחוץ לכביש!

עצה מספר אחת: דמיינו שאין לכם כתפיים. אבל לגמרי לא. הטו את על הגוף קדימה והסירו את משקלו מהידיים.

עצה מספר שתיים: תשירו "אני מאמין שאני יכול לעוף!" בקול רם ככל האפשר. ברצינות, זה עוזר.

באחד מהימים יצאנו לחפש שתי זברות פצועות אשר נורו על ידי איכר אחר באזור. היריות לא כוונו היטב – והזברות הפצועות סבלו כרגע מכאבים חזקים. מותן יהיה בזבוז אם לא נצליח למצוא אותן. כשהתקדמנו בהרים בחיפוש אחר עקבות של דם על הסלעים, דיברנו הרבה על ההבדל בין רוצח לבין צייד. ג'ספר לא נהנה לצוד. הוא והחקלאים האחרים עוסקים בציד חיות בר באזור באופן מבוקר, רק לבשר למשפחותיהם ולמשפחות עובדיהם. הוא צד טורפים המאיימים על חיות המשק שלו ולוקח לקוחות "למסע ציד" באזור מוגדר על מנת להרוויח כסף כדי לפרנס את משפחתו. הציד מבוקר היטב על ידי הממשלה, כך שרק בעלי חיים קשישים וחולים ניצודים. רוב סכומי העתק המשולמים לציד חיות אלה, חוזרים למערך השימור שלהם. (כמובן, מערכת זו אינה שלמה או נקיה ויש בה גם שחיתות בשפע.) ג'ספר דיבר על האתיקה של ציד – להרוג מסיבות "מוסריות", לעקוב אחר החיה הניצודה בזהירות ברגל, לירות ירי ישיר ומטווחים קצרים בלבד, כמו גם לוודא שכיוונת היטב כדי לא לעזוב חיה פצועה סובלת מכאבים עד מותה. זה נראה קצת יותר מוסרי לקבל את הבשר באופן זה מאשר להיות מודע לתהליך על ידי מי שקונה את זה ארוז מראש עטוף פלסטיק מהסופרמרקט.

חקלאים אלה מנהלים חיים קשים, אשר בשנים האחרונות הפכו להיות קשים אף יותר. הבצורת הפכה את האדמה לעקרה ויבשה. עלים ירוקים נדירים מציצים מענפים אפורים, שיחים קוצניים המשתרעים לאורך קילומטרים. בורות מים ריקים ויבשים ופרות צמאות משוטטות בעייפות, עצמותיהן מציצות מתוך עורן. אין לחקלאים ברירה אלא למכור את הבקר שלהם לשחיטה – לפני שהם ימותו בכל מקרה. היצע גדול של בשר בקר אומר כי המחיר ירד באופן דרמטי והחקלאים משולמים על כך פרוטות. חוץ מזה יש גם ציידים המסתתרים על אדמתם וצדים את חיות הבר ואת הבקר שלהם. הגענו למחנה צייד לא חוקי אחד, מלא גולגולות, עורות יבשים וחתיכות מתכת דקה ששימשה כסכינים. אחד האתגרים בתביעות נגד ציידים אלה היא כי חקלאים נוטים להיות לבנים בעוד הציידים הלא חוקיים הם שחורים בדרך כלל. השופט אינו עיוור צבעים וגזע הוא סוגיה בנמיביה.
זהו נושא קשה ויחד עם זאת אני רוצה לנסות ולומר מילה על זה. כשמדברים עם חקלאי נמיבי שמשפחתו מחזיקה באדמותיה כבר חמישה דורות ופתאום הממשלה רוצה לקחת ולחלק אותה למקומיים, כהעדפה מתקנת. זה נראה קצת לא הוגן. הם בנו את המקומות אלה וקשה לטעון כי אם המתיישבים הלבנים לא היו עושים זאת, היו המקומיים השחורים בונים את החוות בעצמם. לדוגמא, באתיופיה, אשר מעולם לא היתה תחת משטר קולוניאלי, לא ניתן לטעון שהיא הרבה יותר מתקדמת מאשר השכנים שלה שעברו תחת שלטון זר. מדינות אפריקניות נוספות בן נזרקו מתיישבים לבנים, לא הסתדרו טוב יותר בלעדיהם (אנגולה, מוזמביק), ודרום אפריקה על פי כמה הערכות, הולכת ומידרדרת במהירות בעוד הכלכלה מתרסקת והשחיתות פורחת. מצד השני, קיים אי שוויון שאינו מוטל בספק בין לבנים ושחורים. הבושמנים השחורים נוסעים בחלק האחורי של הטנדר, עושים את כל העבודה המלוכלכת ותמיד יושבים בנפרד. שחורים נוטים להיות פחות משכילים ועניים. הם תמיד במקצועות כמו משרתים, טבחים, מלצרים ועובדי תחנות דלק. העניין הוא, שאין דבר כזה צדק. אי אפשר לתקן עוולות היסטוריות, וזו סתם התיפיפות נפש לחשוב כי שוויון מתקיים בכל מקום אחר בעולם. אני לא מביעה עמדה, או לוקחת צד, כי אם רק מנסה להרהר קצת על המורכבות של הארץ הזאת.
השבוע האחרון היה מדהים – הזכות להיות אורחת של מישהו אחר ביום-יום של חייו. זה כל כך שונה ממה שאני יודעת ובנוסף פגישה עם אנשים נעימים ומעוררי השראה. גם אם זה נמשך שבוע, באמת הרגיש לי כמו משפחה.

————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאחינעם הראל

—————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

רכיבה במושב האחורי במערב נמיביה

לבלוג הנהדר של אחינעם כאן

17 במאי 2016

בעוד האופנוע שלי חיכה בוינדהוק למגן רוח חדש ומנשאי אוכף רכים, יו הזמין אותי ברוב אדיבותו להצטרף אליו כמורכבת במושב אחורי, לסיור במערב נמיביה.

זה המסלול:

עזבנו מוקדם ביום שישי בבוקר ופנינו מייד לתוך דרך עפר יפהפיה, עלינו את Speetshoogte Passe וירדנו לתוך סוליטייר, שמסומנת כעיר במפה, אבל למעשה זו אכסניה קטנה, תחנת דלק ומכולת מחוברים יחד באמצע המדבר. המדבר – זה פתיחות, שממה וקשיחות דברים העושים משהו לנשמה. נראה לי שאלוהים, או איזה כוח על טבעי אחר, ממלאים אותנו בפליאה, והיא עוצמתית יותר במדבר ועל פסגות ההרים.

נסעו משם אל שער הכניסה ל- Sossusvlei, דיונות החול האגדתיות של נמיביה, רק כדי להסתובב לאחור. תקנות חדשות אוסרות על כניסת אופנועים. זו היתה אכזבה גדולה, אבל לפחות יש לי תירוץ טוב לחזור נמיביה בקרוב.

הקמנו מחנה קטן תחת הכוכבים ליד סוליטייר ולמחרת בבוקר יצאנו ברכיבה צפונה לכיוון החוף.

כשהגענו ל Valvis Bay מיהרנו אל הלגונה ומצאנו אותה מלאה בפלמינגו זוללים. יכולתי לשבת שם במשך שעות רק כדי לבהות בעופות האלה, מאות מהם סועדים, צווחים עפים למעלה והופכים לעננים ורודים.

בנמל פגשנו קבוצה של נשים משבט ההימבה שהסכימו להצטלם איתי (תמורת תשלום קטן כמובן). אפשר לומר משהו על חובת התשלום ועל האוזניות של האישה מימיני – אבל כבר הרגעתי את הציניות שלי.

ביום ראשון בבוקר נסענו ל- Swakopmund לארוחת בוקר מפוארת, סיירנו בשוק עבודות היד וקניתי אגוז מלקני (Makalani) שגולף אישית על המקום.

אגוזי מלקני מקושטים – יופיים בא מהקישוט הנחרט בהם

מסוואקופמונד נסענו לעמק הירח, רשת מדהימה של גבעות העשויות סלעים חדים ומדובללים. האיזור מכונה "Badlands" והוא בשימוש נרחב בידי תעשיית הקולנוע בשנים האחרונות.

לאחר מכן המשכנו דרך Spitzkoppe, הר בצורה משולשת ודרך עיר באותו שם, שם פגשנו כמה אנשים מקומיים שעזרו לנו באדיבותם במציאת כיוונים.

אני בתפקיד הצלמת

ישנו באותו ערב באומרורו Omaruru ולמחרת בבוקר, יום שני, עשינו את דרכנו בחזרה לוינדהוק דרך כבישי מחוז צרים בין החוות. מצד אחד היה הרבה יופי לראות -ג'ירפות (פעם ראשונה בשבילי), אימפלה, Springbok, ראמים, חזירים, בבונים וחתולי פרא. מצד השני, ברור כי הבצורת המתמשכת הפוגעת בנמיביה היא מכה קשה להתמודדות. כל אפיקי הנחל שעברנו היו יבשים לגמרי, העצים והדשאים צהובים ואפורים. חלפנו על פני קבוצה של פרות, שתיים מהן היו מתות, עצמותיהן הזדקרו בשמש מתוך בשרן באדום חולני ממש. הפרות האחרות בקושי יכלו לזוז, היה ברור שהן לא קמו ממקומן במשך ימים. זה היה מראה קשה.
כשחזרתי לוינדהוק התאחדתי שוב עם האופנוע שלי. מנשאי האוכף הרכים, קטנים יותר ממנשאי האלומיניום הקודמים שלי כך שנאלצתי להיפרד ממשקל עודף ולוותר על שני זוגות מכנסיים, שתי חולצות וזוג נעליים. רק הוכחה שלא הייתי צריכה אותם מלכתחילה. מוטב מאוחר מלעולם לא!

————————————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים (פרט לאלה השמורות ל-Uwe Schmidt) שמורות לאחינעם הראל

——————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

היציאה האמיתית לדרך… צרות

לבלוג הממלא השראה של אחינעם כאן

11 במאי 2016

בשבת בבוקר מוקדם עזבנו יו ואני את מפרץ למברט ויצאנו לדרך מבעד לערפל סמיך ודרכי עפר. התחושה הייתה מיסטית – באור השמש שהסתנן מבעד לערפל, חשף בקושי שממה אפוקליפטית של עצים שרופים וחול.

בשעה -10 הבוקר האפור החל מתבהר וקשת הפציעה בשמיים. איבדנו את דרכנו קלות בדרכים צדדיות ונפלתי פעמיים במלכודות חול שהפתיעו אותי. לנוכח ההכרה הפתאומית שהבחנתי בקטע החול מאוחר מדי, לא יכולתי להחליט אם להאט עד כדי זחילה דרכו או לעמוד על תמוכות הרגליים ולתת בגז. חוסר ההחלטיות היה בעוכרי. בפעם השנייה הרגל שלי נתפסה תחת ארגזי האלומיניום. הכאב היה בלתי נסבל אבל בזמן שצפרתי בחוסר אונים התרוצצה במוחי המחשבה שאם יו לא היה איתי הייתי בצרה גדולה.

חצינו את גבול נמיביה דרך Vioolsdrift בשעות אחר הצהריים המאוחרות והגענו לחניון על גדות נהר אורנג' עם חשיכה, המראה למחרת בבוקר היה הטעימה הראשונה של כמה יפה נמיביה יכולה להיות.

תארו לעצמכם: מוקדם בבוקר. האוויר קריר להפליא, הרוח מלטפת את הלחיים. השמש העולה מתחילה לצבוע את האדמה ואתם רוכבים על אופנוע לתוך ארץ חדשה, מדהימה. זו הרגשה שקשה לבטא במילים. דרך החצץ התפתלה בצמוד לאורך נהר אורנג 'מ Noordower לראש פינה, וכשלא הטלטלתי כמו יויו הצלחתי לצלם כמה תמונות.

לאחר 100 קילומטרים דרך העפר הפכה לכביש סלול ושם, בדרכנו ל Aus, חגגתי 10,000 ק"מ עם האופנוע שלי! אבן דרך נוספת, ואלוהים זה מרגיש נהדר!

ישנו ב-Aus ולמחרת בבוקר, יום שני, יצאנו ברכיבה לכיוון הדיונות של Sossusvlei. ולא הצלחנו להגיע… כעבור כ -25 קילומטרים בקטע חולי, האופנוע נכנס לטלטלות זנב קשות בחול עמוק והתהפכתי עם האופנוע. אני זוכרת שרכבתי בעמידה, פותחת מצערת ומתפללת שאצליח. הדבר הבא שאני זוכרת הוא פקיחת עיניים בתוך קסדה מלאה עפר, כורעת על ברכי הכפופות מתחתי. מגן הרוח נשבר ואחד הארגזים נשבר ללא תקנה. הכידון התכופף וההיגוי על דרך החצץ הפך לבלתי אפשרי. הסתובבנו לאחור עם הזנב בין הרגליים ויצאנו לדרך בת היומיים לווינדהוק, בה אתקן את האופנוע.
זו הייתה מכה גדולה לביטחון העצמי שלי. אם אני לא יכולה לעשות את זה על דרכים כאלה, איך אוכל לעשות את זה בדרכי אפריקה שעוד מחכות לי? הרגשתי כמו כישלון. הרגשתי שאני לא רוכבת מספיק טוב. הרגשתי שהשיפוט שלי בבחירת האופנוע היה לקוי, הוא כבד מדי. אולי פשוט אני צריכה למנוע מעצמי עוד נזקים, להסתובב לאחור לקייפטאון ולמכור את האופנוע שלי לפני שיהיה מאוחר מדי. הקול השני בראשי אמר – "את לא כישלון! את מעזה לנסות, לרדוף אחרי החלומות שלך. את נמצאת כאן, את עושה את זה! גם אם את לא עושה את זה לאתיופיה – את תלמדי כל כך הרבה מהמסע הזה"… נועם, אמא שלי, יו, כולם עודדו ועזרו לי להרגיש הרבה יותר טוב. ואחרי שהכרתי כלכך הרבה רוכבי אופנוע שנפלו על אותה דרך וכמה שחוו תאונות קשות, הרגשתי שמצבי פחות קריטי בכל הקשור ליכולת הרכיבה שלי. זה יכול לקרות לכל אחד, ללא קשר ליכולת רכיבה. יצאתי משם במזל עם לא יותר מכמה שריטות.

הדרך עד ווינדהוק חשפה עוד ועוד מיופיה של נמיביה. עשב צהוב, עצים קוצניים ירוקים, שמיים כחולים. הגענו לוינדהוק לבית אחותו של יו. האופנוע נשלח למוסך לתיקונים. אני כבר לא יכולה לחכות כדי לצאת לדרך שוב.

——————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאחינעם הראל

—————————————————————–

תרגום מאנגלית, יוני

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

תיקונים, התארגנות וסיבוב קטן עם יו

משמאל לימין: סיימון, אנוכי, יו, אנדי ומרטין

לבלוג הזורם (גם באנגלית) של אחינעם כאן

6 במאי 2016

ביום ראשון הגענו בשמחה אני והאופנוע העייף והמרוט שלי – לקייפטאון. התקבלנו על ידי יו ומישל. הייתה תחושה של שיבה אמיתית הביתה. והייתה לי הזדמנות לפגוש שלושה הרפתקנים מדהימים שהגיעו בנפרד זה מזה ברכיבה מאירופה דרך מערב אפריקה, וגם הם שהו עם יו. אנדי, רוכב ניוזילנדי על BMW 1200, סיימון, בחור גרמני רוכב על 2001 KTM 640 ומרטין, בחור צ'כי שרכב על אופנוע משנת 175cc 1963 לאורך כל אפריקה! רק ההילוכים הראשון והרביעי שלו עבדו והמהירות המרבית שלו הייתה 40 קמ"ש! החבר'ה האלה הם השראה והיה נהדר לדבר, לחלוק חוויות לקבל מהם ייעוץ.

שאר הזמן שלי בקייפטאון חלף במטושטש. הייתי צריכה לקבל את רשיון הקארנה-דה-פאסג' (הדרכון של האופנוע), ניירת קריטית שבעזרתה אצליח להכנס לתוך אתיופיה ולאחר מכן הייתי צריכה לטפל באופנוע שלי ולהעריך נזקים:
1. הדבר הכי דחוף היו מיסבי הגלגל השחוקים שהוחלפו. מדוע הם היו במצב כה גרוע לאחר רק 9,000 קילומטרים – מי יודע? לפחות עכשיו כשאני לוקחת פניה, הגלגל הקדמי לא מחליק.
2. מערכת האזעקה היתה טעונה תיקון ועכשיו סוף הסוף מתפקדת.
3. המצמד עבר כיוון.
4. הצמיג האחורי היה שחוק כמעט לחלוטין. ביציאה לפני שלושה שבועות הרכבתי לחישוקים צמיגי מצלר קארו 3 חדשים. אבל נאמנים להצהרת היצרן שלהם, הצמיגים האלה שרדו כ -6,000 קילומטרים. אתקין צמיג אחורי חדש כשאגיע לווינדהוק נמיביה בתוך מספר ימים.

5. הארגזים שלי, תוצרת Trax, הוכיחו עצמם כמאוד עדינים. מלבד קימוטים ושריטות, החבקים המחברים אותם למנשא האופנוע התעקמו. הכנסנו מחזיקי גומי בצורה כזאת שתמנע מהתיבות לשקשק ורכשתי עוד כמה גומיות כאלה ספר. הדילמה עתיקת היומן בין תיקים קשיחים לרכים ממשיכה, אבל מאחר שכבר יצאתי לדרך עם אלה, לא אשנה זאת עכשיו. אזרום.
6. מגן הגחון עבר התעללות קשה למדי. וחטף הרבה מכות כשהקריב עצמו בשמירת המנוע.
7. המכנסיים שלי נקרעו בתפרים (אני נשבעת שאני לא אוכלת כל כך הרבה!). פיסות סלוטייפ איפשרו פתרון זמני, אך לא החזיקו מעמד זמן רב. אני בטוחה שאמצא דרך לתקן אותם או מכסימום אהנה מפתחי אוורור נוספים.

מסקינג טייפ לתיקון קרעים במכנסי הרכיבה
8. יו אמור ללוות אותי כמה ימים לתוך נמיביה. היום, לאחר ארוחת בוקר טובה, שמנו פעמינו צפונה לכיוון מפרץ למברט. הרוח נשבה ללא הפסקה מימין והתאמצתי כל הדרך לשמור את האופנוע בנתיב האמצעי. בהתחלה ניסיתי להאט אבל בסופו של דבר הפניתי את יד שמאל לתוך הרוח. החוכמה היא למצוא את אותן כמה שניות של מנוחה אשר מאפשרות להמשיך כאשר אתה נמצא במצב לא נוח. למדתי לצפות את ההשפעה של משאיות שחלפו במהירות. בשבריר השנייה אחרי שהן חולפות רוח הצד נחסמת ואז יכולתי להטות שוב את האופנוע לתוך הרוח ולחזור לנתיב. הנסיעה היתה אטית עד שגלשנו אל דרך עפר יפה שרצה לאורך קווי הרכבת ליד האוקיינוס. הערפל אפף אותנו כל הדרך עד למברט ביי. למזלנו הרב כוס שוקו חם הציל את המצב. זה הדברים הקטנים האלה!
מחר אנחנו חוצים דרך Vioolsdrift לתוך נמיביה – ולדרגה חדשה לגמרי של הרפתקה!

—————————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאחינעם הראל

—————————————————————

תרגם מאנגלית, יוני

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!