זהו, המסע תם

השלג שחגג איתי את צאתי צפונה מאושואייה נטש אותי כמאה קילומטר משם. אני חוזר על אותו כביש ממש ואותה מעבורת שתחצה את מיצר מגלאן ואל העיר ריו גאייגוס. החלטתי לעשות את כל המרחק הזה בנסיעה רצופה אחת.

העלייה צפונה לבואנוס איירס מרחק של כ-3000 ק"מ, היא קטע שניתן לקרוא לו מנהלתי, יחד עם זאת, זו רכיבה אתגרית לכל דבר. נכון שהגעתי לקצה, אך גם בדרך למעלה, יש די מקומות מעניינים ודרך תובענית.
בריו גאייגוס השתכנתי באותו חדר והחלפתי צמיג אחורי במוסך קרוב, מצמיגי השטח שהרכבתי בסנטיאגו צ'ילה לפני  כ- 4500 ק"מ, כבר לא נשאר הרבה. כביש מספר 3 הוא איכותי, מסלול אחד לכל כיוון וכל מה שראיתי בדרך שעלתה עד לפוארטו סאן יוליאן (Puerto San Julian), היו שדות פאמפאס צפופי שיחים ומגודרים בגדר הדרום אמריקאית הסטנדרטית שגובהה שמונים ס"מ והמחולקת לקטעי עמודי עץ בני 8 כלונסאות דקים ואחד עבה, בינהם מתוחים 5 חוטי מתכת. עדרי מקנה ובקר רעו במרחבים ומדי פעם חצתה את הכביש להקת גואנקו, אשר דילגה מעל לגדר בקלילות ונעלמה לתוך האופק.

ביום השני הגעתי לסן יוליאן. מקום שמאד רציתי להכיר מקרוב. זה התחיל ממפגש שלי עם ספריו של אנטואן דה סנט אקזיפרי, הדוכס/טייס/סופר הצרפתי ,שידוע יותר כמי שכתב את "הנסיך הקטן". עם משל החיים, שהוא ארג שם בדמיון ויד קלה, גדלו דורות של אנשים שלמדו משהו על פרספקטיבה. הספר שלו שאהבתי מכל, היה ספרון קטן שנכתב ב-1931  ותורגם בידי מנשה לוין עוד בשנת 1946 ; "טיסת לילה". (הוצאת ספריית פועלים) בין דפיו מספר סנט אקזיפרי על התקופה טרם מלחמת העולם השניה, בה עבד כטייס באוירונים שהובילו דואר מארץ האש לבואנוס איירס. התאהבתי בספר. היה בו סיפור על העזה מול מחוייבות. ריחוק מול קרבה. סקרנות למרות הרבה ידע. צפיפות מול ריקנות. הוא ידע למלא כל מישור ריק בפאמפאס וכל גבנון בענני קומולונימבוס שראה באופק, בתיאור עוצמתי. הזדהתי עם יכולתו לראות מרחבית באופן יוצא דופן. התחברות רגשית לסובב אותו, כזו הלוקחת בחשבון כל כך הרבה נקודות מבט ולא רק פיזיות. הוא דיבר על בדידות, על טבע אנושי, על כמיהה, פחד, געגוע. הוא ידע לצבוע בכמה שורות מנוסחות, דברים פשוטים לכאורה ולהעבירם מתיאור מקרה חסר חשיבות, לאמירה ערכית. את הספר הזה אני נושא איתי לכל מקום. גם במסע הזה הוא שכב שם בתחתית הארגז הימיני. שמא אזדקק לכמה רגעים של שאר רוח. לא הוצאתי את הספר עד שהגעתי לסאן יוליאן. המקום מוזכר כאחת מתחנות התדלוק שמטוסו היה נוחת בה. שם נקרא המקום "כפר קטן". היום זו עיירה החיה מעבודה בתעשיית הנפט באיזור ומעצם מיקומה לחופו של מפרץ שליו.

למפרץ הזה הגיע ב- 31 במרץ 1520 פרדיננד מגלאן ויסד את פוארטו סאן יוליאן. מגלאן שסבל רבות מתככים, בגידות, בריחות ומרידות של אנשי צוותו. תלה כאן שניים מהמורדים. לימים ( 1578) הגיע גם פרנסיס דרייק הימאי הבריטי, שהחל כשודד ים והמשיך לתוך דפי ההסטוריה כמגלה ארצות בשם בית המלוכה (בעיקר בזכות העברת האוצרות ששדד למחסני הכתר) וערף על החוף את ראשו של סגנו המורד. הגעתי לכאן בשעת בין ערביים, נסיעה של שלושה קילומטר מזרחה מהכביש הראשי. את מרכז העיירה חוצה רחוב ברוחב מאה מטר, במרכזו גן נשוב רוחות. באתי לטיילת לאורך החוף, בה עמדו שתי אנדרטאות, אחת בדמות אניית מפרש לציון הגעת מגלאן למקום והשניה מטוס מיראז' שהוצב על עמוד בטון לזכר הנופלים במלחמת פוקלאנד בשנת 1982. על חרטומו מצויירות שלוש משחתות, שכנראה היה שותף בפגיעה בהן. ניכר, כי בקיץ המפרץ הרחב תוסס בתיירים שבאים לחוף השטוח והמזמין. ואולי שתי האנדרטאות הפכו כבר מזמן לעוד אובייקט בסגנון "תחכה לי עם הקניות ליד המיראז'". והנה אני מגיע לכאן להזכיר מישהו, שאין מצב לדחוק אותו לתוך היסטוריית הגיבורים הרשמיים של המקום. סנט אקזיפרי חזר לצרפת (אחרי שהות בארה"ב) למרות גילו המבוגר, הצטרף לצבא צרפת החופשית ויצא לכמה גיחות הפצצה וקרב אל מול מטוסי גרמניה, במרחב האוירי שבין דרום צרפת לחופי איטליה. הוא אבד בים מול חופי מרסיי באחת הגיחות האחרונות של המלחמה. (לפני זמן לא רב טען חוקר צרפתי כי מצא את שרידיו). ישבתי שם על שפת המדרכה מול החוף ושוב קראתי את הפרק בו הוא מספר על ההגעה למקום…
"…אגב ירידה במנוע מואט מעל סאן יוליאן, חש פביאן עייפות מתפשטת בו. כל מה שמנעים חייהם של בני אדם נתעצם והלך לנגד עיניו: בתי מגוריהם, בתי הקפה הקטנים שלהם, האילנות שבצילם הם מטיילים. משול היה פביאן לאותו כובש המשקיף בערב נצחונותיו על פני ארצות קיסרותו ומגלה את האושר הענוותני של הבריות. פביאן הרגיש שצריך הוא להניח את נשקו מידו, לחוש בכובד גופו, בפיקוק אבריו, – גם היסורים הם לו לאדם מידה של עשירות – להיות אדם פשוט, המביט בעד החלון ורואה חזות שמעתה ואילך לא תחול בה תמורה. כפר זעיר זה, הוא היה מקבלו. לאחר שאדם מרבה לבור, מסתפק הוא במקרה שנזדמן לו ויכול הוא לאהבו. מקרה זה מגבילך בדומה לאהבה. משתוקק פביאן להאריך באותו כפר ימים ושנים, ליטול שם חלקו בנצח…" כמה מדוייק.

יצאתי למחרת מסאן יוליאן. חלפתי ליד מה שנראה לי כמו המנחת הישן, בו כנראה השתמש גם סנט אקזיפרי והגעתי לקומודורו ריבדיבה (Comodoro Rivadiva) העיר הגדולה בפטגוניה, המשמשת כמרכז תעשיית הנפט של ארגנטינה. אולי העיר המלוכלכת ביותר שראיתי בכל המסע. שקיות ניילון שמתעופפות כנראה מהמזבלה העירונית, שאיזה חכמולוג מיקם ממערב לעיר בה מנשבת רוח מערבית קבועה, היו דבוקות לכל גדר, חוט, קיר או שלט ואנשים מהלכים להם ברחובות מטונפים, משליכים עטיפות ארטיקים למדרכה ולא ממצמצים. עמדתי לרגע להסתכל וראיתי שזו מציאות, לא מקרה בודד. הזוי זו מילה ממעיטה. בינתיים נודע לי  כי יואן וונסה, שני הרוכבים הבריטים שגלי ואני פגשנו באקוודור, במדבר בפרו וגם בקוסקו. הכל במקרה. נמצאים בעיירה כמאתיים ק"מ מערבה. קבענו שהם באים לאיזור שלי ונבלה יום ביחד. הם  סיפרו בבואם כי יש באופנוע שלהם נזילה מהבולם האחורי, ובעיקרון אחרי ההתהפכות בבוליביה, הם ממעיטים כמה שניתן לרדת לדרכי עפר. בתכניתם להגיע רק עד לקרחון פריטו מורנו ומשם לחתוך הביתה. בדקתי את הבולם שלהם. לי הוא נראה תקין. ישבתי ערב שלם עם שניהם ושכנעתי אותם כי לקרבה כזו לאושואייה על אופנוע, הם כבר לא יגיעו לעולם והם חייבים לעשות מאמץ ולהצמד לתכניות שלהם. למחרת הם אכן יצאו לשם (הגיעו וכרגע כבר עולים צפונה).

תכננתי להגיע לחצי האי וולדז, שמורת טבע לחופיה מגיעים יונקי ים, החל בלוייתנים ועד אריות ופילי ים וגם להקות פינגווינים, שזו עונת הדגירה שלהם. בקיצור, אתר חובה. לשם כך גלגלתי עצמי לעיירה פוארטו מאדרין (Puerto Madrin) היושבת בתוך מפרץ מאורך ושקט. שכרתי חדר ב- B&B  ויצאתי מוקדם מאד ליום רכיבה ארוך בדרכי עפר של השמורה העצומה, קפצתי מנקודת תצפית אחת לרעותה. מהלך כולל של כ- 400 ק"מ.  בשמורה, חופים המעוצבים ומסודרים כדי לקלוט את התיירות הרבה המגיעה לכאן. פרט למקומות בהם בעלי החיים חוצים את הגדרות ואז הם ממש לרגליך, יש ללכת בשבילים מגודרים ומסומנים כדי לא להפריע להם. פינגווינים ואריות-ים שוכבים להם שם כאילו אנחנו לא קיימים. אינם  בורחים  ואינם חוששים. חווייה מתקנת, למי שרגיל שרוב בעלי החיים בטבע נעלמים כשהוא מתקרב.

נכון, אני כבר מקפל את המסע אבל עייפות היא אוייב מספר אחד של מי שנוהג או רוכב ולכן החלטתי לרבוץ יום שלם על חוף הים הנעים בפוארטו מאדרין ופשוט לנוח בין דפיו של ספר.
בדרך לבואנוס איירס עברתי עוד בעיירות טרס ארויוס  (Tres Aroyos) ואזול (Azul)  ובחלוף שמונה ימים, באתי אחר צהריים אחד לתוככי בואנוס איירס. שם כיוונתי למקום הנקרא "דקאר מוטוס" שהפך כבר למוסד בעל שם עולמי בקרב רוכבים המגיעים לדרום אמריקה או עוזבים אותה על אופנוע. זוג (יהודים) הוא מכונאי והיא אשתו הנחמדה, הקימו מוסך היושב בשכונת פלורידה בשולי העיר. בו ניתן לקבל שירותי תיקונים וטיפולים לכל סוגי האופנועים המגיעים ליבשת, (שלא תמיד ליצרן או לדגם יש כאן איזה כיסוי מקצועי) ובפינת המוסך, חדר המכיל 4 מיטות, מטבחון ומקלחת חמה. מאחור, חצר בה ניתן להקים אוהלים למי שמתאים דווקא קמפינג. ניתן להסתייע בהם בארגון הטסה החוצה מארגנטינה, או עזרה בשחרור מהמכס למי שמגיע. כבר מהדרך שריינתי לעצמי מקום כאן. חבייאר וסנדרה קיבלו את פני בחמימות. והתארגנתי כאן להכנת האופנוע להטסה בחזרה לסן פרנסיסקו שם הוא יעמוד למכירה.

זורייק מצ'כיה 3 שנים עם הפסקות, על האופנוע סביב העולם.

ברנד מגרמניה (משמאל) בא להשלים המסע בדרום אמריקה. אחרי איחסון של האופנוע כאן לכמה חודשים.

כריס בן 26 (משמאל) מוונקובר קנדה, בדרך לאושואייה על ק.ל.ר.

DV מגרמניה בן 32, רפד רכב במקצועו, נוסע בהפסקות סביב העולם כבר שנתיים

בואנוס איירס בה יצאתי לשוטט היא עיר מ ד ה י מ ה . כן, ממש בקיצור. מטרופולין גועש כלי רכב. עטור שדירות עצים ופארקים, רחובות רחבים ובניינים מקסימים ביופיים ובאיכות תחזוקתם. נראה כי בשעת צהריים כל 13 מליון התושבים  יורדים ביחד לאכול. ולאכול בארגנטינה למי שלא תפס עוד, זה לא כדי להיות שבע, זה כדי להיות שמח. ממסעדות אסאדו בחזיתן מסתובבת קרוסלה של בעלי חיים משופדים, סביב מדורת גחלים ועד למסעדות בריאות הכי יאפיות, עם אוכל ירוק, צלחות מרובעות ושישה סוגי קפה. אם תל אביב היא עיר ללא הפסקה. כאן ההפסקה בצהריים היא קודש. אך הפיצוי מגיע בערב בה שעת הסגירה נמתחת וחיי הלילה תוססים כאן ברמות.

בבואנוס איירס

לאחר יומיים רכבתי לשדה התעופה כדי לשלוח את האופנוע חזרה לסן פרנסיסקו שם הוא יעמוד למכירה (לא ניתן להעלותו לארץ, עקב חוק האוסר יבוא של כלי רכב שגילם מעל שנתיים). פירקתי ממנו מספר חלקים כדי להקטין את נפח האריזה ואורז מקצועי, עטף אותו לנגד עיני למשלוח. מלגזה איטית נשאה את חברי הקשוח למסע, כפות אך זקוף, לתוך מחסן משלוחים אפל.

זה אכן הפוסט האחרון הנוגע למסע והמשוגר במהלכו. אך זה אינו סופו של הבלוג. הכתיבה מהדרך הייתה אתגר לא קטן כשלעצמו. אף שאני חי בארץ מול מחשב רוב הזמן. ההחלטה שכפיתי על עצמי להכין כתבה מהדרך על כל קטע מסלול, דרשה ממני משמעת ברזל, כוחות והרבה אילתור. כמו בהכנת הפוסט הזה, בישלתי את הרעיונות תוך רכיבה. בהפסקות הייתי רושם על פתק שמות אנשים, מקומות או גבהים. לעיתים הפתק היה אובד או נרטב בגשם ומתפורר. הייתי מכניס בסוף היום דברים לטיוטה בפנקס. מתחיל לערוך לפי סדר. מחטט באינטרנט לחפש קישורים. במפות, לעדכן שמות. נכנס למחסן הצילומים, לארגן משהו רלבנטי מהעבר. לעיתים בחושך, ישבתי לאייר משהו שישאר לי בזכרון. ואז פעם בשבוע, הייתי מקדיש בממוצע שבע שעות. כן, שבע שעות. שנהניתי מכל שניה בהן, לכתוב ולערוך את הפוסט, מחזור התעסקות שכלל כתיבה, מחיקה, עריכה ותיקונים ואז הכנסת תמונות. לעיתים, באמצע הכנסת הדברים הרשת נפלה, או שהמחשב פתאום שבת או כבה, לפני שעשיתי "סייב". ואז הכל מהתחלה. באוהל, בתחנות דלק. בצריפים דלוחים או במסעדה שכבר רצו לסגור והשאירו לי יציאה לחשמל, אז ישבתי ברחוב עד הבוקר להשלים. וגם האופרציה להכנס לשידור הישיר אצל אבי אתגר, ברשת ב' בשבתות, כשבארץ צהרי היום ואצלי שלוש לפנות בוקר, באיזה חור ביוקון או במקסיקו באוהל רטוב, או בהוסטל בין שמונה אנשים ישנים בחדר משותף. מה שחייב אותי לצאת לקור בחוץ לדבר לרדיו כאילו אני באיזה אולפן וגם לנסות לזכור הכל ולהישמע מעניין וקולח.

לשבת פעם בשבוע עם המידע והחומרים ולנסות לדחוס הכל ל-1200 מילה עבור "וואי-נט". כשברור לי שאני מדבר לקהל שונה, המחפש מקצב וניסוחים שונים. שם חשבתי לא מה לכתוב, אלא מה לקצץ. גם בידיעה כי בזירה הזו מסתובבים הרבה סכינאים גסי רוח, שמדגימים יותר מכל את כוחה של תיבת התהודה הציבורית חינמית הזו, לשלוף שדים ולשגרם לחלל בלי לדפוק חשבון. תא ווידוי בו אנשים אומרים עלי דברים, אבל מתכוונים לעצמם. לקח לי זמן להבין זאת. היו גם שצדקו בביקורתם. בתחילה ניסיתי ליצור קשר עם כמה קיצוניים ממש והצלחתי. לחלקם הצלחתי להסביר.  עם זאת, אני רוצה להודות לגרועים שבמגיבים שירדו מתחת לחגורה. כי הם נתנו לי נקודות שפל אנושיות, להשוות אליהן דברים בחיי ולכן באופן אבסורדי, אני מעריך אותם.
גם אם בסופו של דבר יצאתי למסע פיסי תובעני. הדיווח השוטף, נתן לי מימד נוסף שבו בעצם דיברתי דרככם עם עצמי בקול רם, וחוויתי את הצדדים האינטלקטואליים והרגשיים של מה שהמסע היה בשבילי. יש לי כוונה לספר כאן עוד על הנחיתה בארץ ולהכין פוסט פרטני ובו ביקורת וחוות דעת הוגנת, על הציוד שלקחתי איתי. שוודאי יעניין מספר ניכר מקוראי. ואני מניח שיהיו עוד אי אילו עניינים שאגלה כי עלי להעלותם לכאן. מקווה שאשב במהרה להפוך את המסע הזה לספר, שיכיל מן הסתם הרבה דברים שטרם סיפרתי עליהם, מעצם היותי בתוך הדבר עצמו וניתן לכתוב עליהם רק ממרחק. וגם מפאת רגישותם של ארועים ואנשים, דברים שנכון להכניס רק לספר.

יחד עם זאת. עוד בטרם אני נוטש את דרום אמריקה, חשובה לי הבעת התודה הפומבית. לאנשים יקרים שהיו לידי ואיתי לפני ולאורך הדרך. זה נכון, נסיעה למקום רחוק, מקרבת:

גלי שלי. האדם, האהבה והחברה הכי גדולים שזכיתי בהם בחיי. בנותי אילאיל, טל ותמר הנפלאות שלי, שהעניקו לי מכוח אהבתן. להמשיך ולחתור הלאה. לאחותי שירלי שלא חסכה כלום, כדי לסייע לי בכל ההתארגנויות ביציאה לדרך בקליפורניה. לשלמה שובל גיסי שללא היסוס העמיד את כל כולו לידי שם בניכר. ולנורית אחותי שבארץ. שכיסתה לגלי ולי את הגב בכל רגע. ובנשימה אחת כי גם זו משפחה ולעיתים אף יותר; מיכלי ומוסי חברי האהובים שהשתרעו עשרות פעמים על גדרות וליוו את גלי ואותי בכל הקשיים שנערמו, שתיחזקו לי את מצב הרוח באופן שוטף ומלטף עד כדי מבוכה. לעומר לוי שהסתער על הכנת הבלוג שלי והבאתו לרמה מקצועית כמו שרציתי. ואיפשר לי לנהל אותו באופן שוטף, תוך התגייסות בלילות ארוכים של תקלות וניתוקים. לרוניתי וגידי, זיוית ואודי, אלפא ואילן, שליוו אותי בהכנות ואחריהן. ליורם יוסי ודניאל, חברי הקרובים. לאורלי ברק. רפי ויגאל חברים ותיקים לעבודה. לגרסיאלה למשה ותמנע. תודה ללקוחותי. כולם עודדו אותי ושמרו איתי על קשר. תודה לעומר כנעני שישב איתי כמה פעמים, על המסלול והוסיף מנסיונו באמריקה הלטינית, בה רכב לאושואייה על אופנוע כשנה לפני. מיקי קאופמן וגדעון עמיחי חברי הטובים. לבועז ארוך ממוסך משין גן בבנימינה, שהכין אותי לקטע המכונאי במסע. לחברי במועדון אופנועי השטח של ב.מ.וו. תודה לרמי יגרמן הנפלא מ"קרט" יבואני מצלמות "קאנון" לישראל, שהיה הראשון לתרום ממש למסע.  ותודה לאנשי "קמור" יבואנית אופנועי ב.מ.וו לישראל, שהתגייסו לעזור באמצע הדרך. תודה לאבי אתגר ולרשת ב'. לאיווי ועמית מ- Ynet. לאנשים הנפלאים מהחברה הגיאוגרפית ששמעו על המסע שלי ועודדו. לכל האנשים המדהימים שארחו אותי בביתם: סינדי וערן בלב מדינת וואשינגטון. הגר ועופר בסיאטל וואשינגטון. רוני ואדם בקאלגרי קנדה. היידי ורפי בקאמאריו קליפורניה. עמיר פורת בסן דייגו. ירון ניר בן דודי ואסטריד בטפוזטלאן מקסיקו. ג'ראלדין ואילן בוואחאקה מקסיקו. רוזי ואבי בלימה פרו. עשרות אנשים טובים שכתבו לי מיילים אישיים עם הצעות והזמנות לארח אותי תחת קורתם, במסלול שעברתי. הרבים שתרמו מהידע שלהם על מקומות או חידושים עדכניים לאורך הציר. לוורנר באוזנהארט ידידי, שהקיף כבר את העולם על אופנוע כמה פעמים, שאמר לי בפשטות "ג'אסט גו!" וכמובן לכל מי שהתיישב להגיב לבלוג הזה. חברים קיימים, חברים שחזרנו להיות וחברים חדשים. אין לשום אדם מושג כמה הקשר הזה חשוב לי. כי למדתי במסע לא רק על ארצות, על תרבויות עתיקות, על רכיבת אופנועים ועל השרדות במקומות מאתגרים. קיבלתי שיעור מדהים על מי שחיים סביבי בחיי השוטפים, מהמעגלים הכי קרובים ועד לאנשים רחוקים חסרי פנים, שוודאי לא אפגוש לעולם. עם עוצמה אנושית, נשמה וטוב לב נדירים. וכמו שאני יודע שהגשמת החלום שלי עוררה אחרים להאמין ביכולתם לממש חלומות. גם אני מודה למי שפיזרו לעברי מעט אבק כוכבים והשראה בדרך לקצה הדרך. כולכם הייתם בכיס שהכי קרוב ללב. וכשהיה לי באמת בודד וזיפת על הנשמה אך גם בהרבה רגעי אושר, זכרתי וחיבקתי את כולכם. הייתם איתי. אין לכם שמץ שימצהו של שימצון של מושג, כמה התעלות ושמחה הוספתם לחיי.

תודה.

מהקצה הצפוני, בפונדק קאריבו במחנה הקודחים בדד-הורס, פרודו ביי. אלסקה.

…ועד לקצה הדרומי, בפארק להפאטייה אושואייה, ארגנטינה.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 45 תגובות, הוסף תגובה    

ממש בקצה שם למטה

בכניסה לאושואייה – סוף הדרך

אחרי שהתלהקתי לשלושת הרוכבים שפגשתי באספרנצה (Esperanza) שבעה בתים ותחנת דלק בצומת מרכזי, שמנו את העיר ריו גאייגוס (Rio Gallegos) על החרטום והסתדרנו במבנה זיגזגי שבו כל אחד ראה את האופנוע שמאחריו. אנט ודונאלד רכבו על אופנוע אחד בראש, אני באמצע וג'ון מאחור. מהירות שלא עברה את השמונים. ריו גאייגוס היא העיר הדרומית ביותר בחוף האטלנטי של ארגנטינה, לפני המעבר לטיירה דל פואגו. לעיר הזו הגיעו בשנת 1905 שני פורעי חוק אמריקנים מיתולוגיים שנמלטו מארצם. בוץ' קאסידי וסאן-דאנס קיד, שדדו את בנקו דה לונדר'ס בעיר ונמלטו עם 20,000 פזו. מאוחר יותר דווח כי נהרגו בקרב אקדחים בסן וינסנט בבוליביה בשנת 1909. אני מניח כי מיקומה האסטרטגי, (600 ק"מ מזרחית ובאותו קו רוחב לאיי מלוינאס/פולקלאנד הנתונים למחלוקת בעלות שגם הביאה למלחמה, בין ארגנטינה לבריטניה) הפך אותה לעיר רוויית מחנות צבא ואכן רחובות העיר נראים כאילו עוצבו  וסויידו בידי רס"ר בסיס. מצאנו בקלות את מלון בסטון שהדבר הכי חשוב בו היה החימום שעבד בכל העוצמה ועזר לנו להשיב קצת דם לקצות האצבעות.

חילקתי חדר עם ג'ון, איש מחוספס, חביב ושתקן בן חמישים ושש, נהג משאית בחופשה של שנה, אותה לקח מחברת הובלות באיזור פורטסמות' באנגליה. ג'ון יצא למסע שלו על סמך חלום ישן (נשמע מוכר). מכאן הוא יחזור באיגוף מערבי לבואנוס -איירס ומשם ישוב לאנגליה, בה ינוח חודש ואז הוא מתכוון לצרף אליו חבר ולחצות את אירופה ואסיה עד לקצה במזרח סיביר. זו היתה הזדמנות מיוחדת לצפות במישהו כמוני מהצד. ג'ון עטור קעקועים צבעוניים, מתפקד כמו חייל ממושמע. לפני השינה הוציא פנקס עבה מסודר בטורים וראשי פרקים. בהם הכניס שמות מקומות, מרחקים, נתונים טכניים. ושתיים שלוש הערות. הוציא קלסר מפות וסימן בטוש זרחני את המסלול שעשה היום. ג'ון מתכוון לכתוב ספר, אף שהשוק הבריטי רווי ספרי מסעות אופנועים, הוא מאמין שיש לו נקודת מבט שונה. סיפר כי בנו ובתו העובדים בנמל פורטסמות' מתנגדים לכל הטירוף שאחז בו. וצווארה של חברתו לחיים כבר מונח על כתף זרה. עם כל אופיו השתקן, ג'ון פרץ לתוך הדממה עם משפטים שנגעו לייחודם של מקומות ואופיים של אנשים שפגש בדרך. ג'ון ביקר בישראל כמה פעמים ואף שקשה לדבר על המזה"ת בלי אקטואליה, הוא נמנע מכל הערה או דיון בעל אקצנט פוליטי.
יצאנו מריו גאייגוס דרומה בשעה שבע לערך, הרגשתי את הדופק פועם בצדעי כשעברנו מתחת לשלט הראשון במסע בו הופיעה אושואייה כיעד בהמשך הציר. שותפי החליטו שאני אוביל. שמרתי על מהירות של 85 קמ"ש ולפתע חשתי שאני רוצה שהזמן יאט ודברים ייעשו בקצב בו אוכל לעכל את עוצמת החוויה שהעמידה את הלב שלי במבחן, כמו התעטשות נשלטת.

השטח היה מישורי לחלוטין, ללא עץ אחד, מרופד שדות שיחים ומרעה צהבהבים בגובה כמטר, אשר נמתחו עד טבעת האופק סביב. מדי פעם הציץ מהסבך ראשו של אדם, שהניף חכה והעיד על כך שנהר חבוי חותר בקרבת הכביש. לאחר כשעה בה גשם, שלג ורוח צד חיפשו רוכבים להתעסק איתם, באנו למעבר הגבול לצ'ילה. כדי להגיע לאושואייה בקצה ארגנטינה, יש צורך לחלוף בשטח צ'ילה לאורך כ- 200 ק"מ. אין ברירה (אלא אם בוחרים בנתיב ימי עוקף) ולכן שוב כל הפרוצידורה שהטוב בה כאן הוא, שנציגי שתי המדינות יושבים באותו בניין וכל הנדרש, הוא מעבר מאולם אחד לזה הסמוך לו. אנט ודונלד ניהלו את הליך הטפסים לכולנו. הם בני 49 , הורים לשלושה, שבאו לרכב שנה שלמה בכל האמריקות, אחרי שמכרו את חוות הכבשים שלהם בסמוך לקרייסצ'רץ באי הדרומי של ניו-זילנד, דונאלד עבד כמה שנים גם כמנהל חברת אופנועים ושניהם נראו לי רוכבים מהסוג הרגוע. במעבר פגשנו את אנטון, אוסטראלי בן חמישים, טכנאי בובות רובוט בתעשיית הקולנוע, שהגיע רכוב על ב.מ.וו 800 חדש. הוא בדרכו להגר לאנגליה והחליט לעבור עם האופנוע בדרום אמריקה לפני. עוד שותף לשיירה בדרך לאושואייה.

מיצר מגלאן הוא מעבר מים ברוחב 24 ק"מ. מעבורת-נחתת עובדת שם סביב השעון ועושה נגלות של עשרים וחמש דקות לכל כיוון. היא בנוייה כך שהחרטום והירכתיים הם בעצם כבש מקופל המוטל לחוף להעמסה או פריקה. תחילה עלו משאיות אחריהן מכוניות פרטיות ולבסוף אנחנו נדחקנו ברווחים. ים ער טלטל את הספינה שנעה באיגוף כדי לשוט במאונך ככל הניתן לכיוון הגלים. כשנפתח הכבש לחופה של טיירה דל-פואגו פרצנו כולנו בקריאות שמחה. אנשי הצוות עמדו סביב וחייכו בשביעות רצון מול ההתרגשות שהפגנו.

הנחיתה בטיירה דל פואגו

טיירה-דל-פואגו. שלוש מילים שסיכמו עבורי הרבה מעבר למשמעותן, הרקע ההיסטורי והקשרן למקום. זה עוד אייקון אתגרי שראיתי תמיד מול עיני. יעד מסקרן, ייחודי, אפוף ניחוח של קצה הדרך האולטימטיבי, של מקום בתול וראשוני, לא רבים הגיעו אליו בדרך הזו. ואם מעבר מרווח הדאריין במרכז אמריקה הוא בשבילי אתגר, שאני רוצה לשוב אליו יום אחד. כאן אני מגיע לסיפוק סקרנותי המלאה, גם אם לא מסוכנת או רצופה קושי קיצוני.
בארץ האש קיבל את פנינו נוף גבעי שבינות לחמוקיו התנדנדו בהנהון אצילי, עשרות חרגולי מתכת שינקו נפט מבארות. ליד חלקם ניצב עמוד , בראשו דלקה אבוקת אש, בה נשרפו גזים עודפים שנפלטו מהבאר. אכן ארץ האש. שמה ניתן לה על ידי פרדינאנד מגלאן בשנת 1520, כשעבר בדרכו לחפש מעבר מהאוקיינוס האטלנטי לשקט (שאת שמו נתן לו מגלאן) וראה את מדורות ילידי המקום מאירות מתוך היבשה מדרום לנתיב בו חלף. לפנינו דרך עפר של כ- 120 ק"מ. נהג מקומי הציע לנו לנסוע בציר המערבי, כי המזרחי עמוס משאיות שעלולות לסכן אותנו.

ריו גרנדה מכריזה על עצמה כבירת הסלמון של דרום אמריקה

דרך העפר היתה איכותית ומטופלת. מצאתי עצמי נודד עם מחשבותי מעבר למה שראיתי. הרגשתי פתאום מין שלווה שצנחה עלי. חשתי כמו עלה קליל שצנח לתוך אגם שקט וטבעות הגלים נעו בו למרכז במקום לשוליים. מהאדוות השתקפו פיסות עננים, פני אנשים וצללי מראות שעברתי בהם. נזכרתי בנוף האלסקי, במרחבי יוקון, בדמויות. ידעתי שבשעה הזו כבר צהריים בבית, שגרת יום רגיל. ואצלי מעין ערב חג ממש. כל כך רציתי להרגיש את החיבוק של גלי ברגע הזה. לשתף. רציתי להגיע כבר לאושואייה, אבל מהעבר השני ניסיתי לדחות את הרגע, להתענג על כל מטר וכל מחווה שהנוף, הריחות והאנשים שאיתי שלחו לעברי. לאחר המעבר חזרה לשטח ארגנטינה. מול סן סבאסטיאן, הכביש הסלול חזר. הגענו לעיר ריו גראנדה (Rio Grande) שם התגלגלנו לתוך "הוסטל ארגנטינה", שמתמחה באירוח ענייני והוגן של מטיילים הנמצאים בדרך מ-ואל אושואייה. אני בטוח כי לעיר הזו יש מה להציע גם למחפשים עניין בעל אופי תיירותי אך אותנו לא עניין כלום. כבר רצינו להגיע לקצה.

כבר בשעה חמש, מצאתי עצמי שוכב בחושך בעיניים פקוחות מתכנן את האריזה וההסתערות דרומה, ללג האחרון והמרגש של המסע. לפי קצב הנשימות של ג'ון ואנטון, הבנתי שגם הם ערים ולכן בלי יותר מדי הקדמות הדלקנו את האור והלכנו למטבח לחמם מים לקפה. באויר עמדה שתיקה. אני מניח שכל אחד התכנס באותם דברים שהגעה לקטע הזה הציפה בו וג'ון אמר: "זהו, לעזאזל אנחנו הולכים לסגור את הסיפור" ואנטון ענה "לא יקירי אנחנו רק פותחים אותו" ואני, שתקתי. העפתי מבט מהורהר לכיוון האופנוע המטונף שלי שעמד בחצר מאחור והנהנתי לעברם בהסכמה לשני המשפטים גם יחד. אנט ודונאלד הגיחו מחדרם בקצה המסדרון. ארזנו ויצאנו.

מדרום לריו גרנדה, עשרות קילומטרים של כביש עטורים חלקות עצי מחט, הסובלים מטפיל שהכה בהם כמעט ללא יוצא מהכלל. מאות אלפי עצים זקופים אך מתים, מהם משתלשלים זקני צמח טפיל. בקריאת חומר מקדים על האיזור הזה, למדתי שהדבר נובע מסוג של עש המכלה יערות שלמים גם בצפון אמריקה ושפלש לכאן. הדרך בה נלחמים כאן בתופעה היא ויתור על סוג עצי המחט שנפגע ושתילת יערות בעצים מסוג אחר, העמידים בפני המזיק. ואכן ראיתי ייעור חדש ורענן בסמוך לזה הקמל.

הגענו לאחר כשעה וחצי לעיירה טולהוין  (Tolhuin)לחופו של אגם פאגנאנו (Lago Fagnano) המאורך המגיע מדרום מערב. בטולהוין נכנסנו לקונדיטוריה אולי המפורסמת ביותר בארגנטינה, הנטועה במקום המרוחק הזה כמוסד המכניס לדעתי לעיירה תשעים אחוז מהעוברים בקרבתה. בה ניתן ליהנות מעושר של מאפים, עוגות, סנדביצ'ים וסוגי שוקולד שטרם פגשתי לאורך מסעי ביבשת.

זהו נגמרו העיכובים, עלינו לכיוון רכס ההרים המסתיר מדרום לו את אושואייה וחלפנו בפאס גאריבאלדי, בגובה 430 מ', שם עצרתי בפעם האחרונה להסתכל לאחור. הנוף היה מעורפל מעט כאומר לי "חלאס, תן בגז. תגיע כבר. אין יותר עצירות." ובתוך עשרים דקות של ירידה ארוכה ומפותלת, ניצבנו ליד שלט העץ המסוגנן בכניסה לעיר הדרומית בעולם. נעמדנו זה אחרי זה לצילום על רקע השלט. אנט אחזה במצלמת הקאנון שלי כדי להנציח את הרגע בשבילי, מגדלת הכבשים הקשוחה הזו לא מצמצה והמשיכה לצלם ביד יציבה, גם כשעלו דמעות אושר בעיני. דונלד ניגש אלי והניח יד על כתפי ואמר בפשטות "הי בחור, עשית זאת. מזל טוב".

ירדנו בכביש החוצה את העיר למערבה ועלינו על הדרך המובילה לתוך פארק לה-פאטאייה (La Pataia) שבקצה שלה מסתיימת הדרך הדרומית בעולם. נסיעה איטית הביאה אותנו בסוף 20 ק"מ לקצה שביל עפר מהודק. בדמיוני שמעתי את הפרק השני של הקונצ'רטו לפסנתר מס 23 של מוצרט. אולי היצירה הכי עצובה המוכרת לי.

שם ליד שורת עמודי עץ נמוכים, עמד ילד קטן מתולתל לבוש מכנסי "אתא" קצרים, לרגליו סנדלי עור תנ"כיות ובידו שקית נדודים בה אולר, קופסת גפרורים – ממנה עלה קולו של צרצר. שממית בצנצנת מחוררת. מפוחית, מימיית פלסטיק, זנב עיפרון לעוס ומחברת משבצות עשרים דף עם ציורים של מטוסים, דינוזאורים וסירות מפרש. הנמשים על אפו הזהיבו לאור השקיעה. הוא הביט לעברי והרים בהיסוס כף יד קטנה לשלום חטוף ומבוייש. נעץ בי מבט ממזרי וקמוץ עיניים. ירדתי לאט מהאופנוע והתקרבתי אליו. אף ששפתיו נמתחו לחיוך, בעיניו נקוו דמעות כאמבטיות קטנות העומדות לגלוש. רציתי ללטף את ראשו הקטן אך כשנגעתי בו, הוא נמוג כמו בועת סבון למליוני רסיסים בכל צבעי הקשת. שלום יונתן הקטן, ילד מוכה מאשקלון שחלם תמיד לברוח הכי רחוק שאפשר. הפכת חלום למציאות. הגעת! אפשר לחזור.

בקצה הכי דרומי של הדרך הסלולה הכי דרומית בעולם – בהגדרה המקובלת – עומד שלט עץ המכריז כי זהו. כאן זה באמת נגמר. מכאן ועד לאלסקה המרחק הוא 17,848 ק"מ בקו ישר. מד המרחק שלי הראה 38,387 ק"מ ומונה מספר הימים עמד על 176, מהרגע בו הפעלתי אותם ביציאה מביתה של שירלי אחותי בברקלי הסמוכה לסן-פרנסיסקו שבקליפורניה. נעמדתי עם כל החבורה שהמקרה בחר בה לחלוק איתי רגע חשוב בחיי, לכמה צילומי חובה ולעשר דקות של תהילה, היינו אופנוע הב.מ.וו ואני לצוות רוכבי האתגר הדרומיים ביותר בעולם.

לאחר טקס הצילומים, שלפתי מתיק המיכל חמישה ממתקי שוקולד וליקר. אותם קניתי במיוחד בטולהוין. והרמנו אותם באמירת "לחיים". תיירים שהגיעו למקום באוטובוס, הבינו את גודל הרגע, מחאו כפיים וכמה ניגשו להצטלם איתנו.

זהו, נגמר.

שהיתי באושואייה יומיים. שכרתי יחד עם ג'ון ואנטון חדר משותף בהוסטל "דרייק", לא רחוק ממרכז העיר ויצאנו להסתובב רגלית ברחובותיה ולחקור את איכות הפאבים האיריים הסמוכים (מעולים). כמה פעמים ביום טפחנו זה על שכמו של זה בהתרגשות. ברור כי אושואייה מעבר להיותה עיר סואנת בת שישים ומשהו אלף תושבים, חיה ונושמת תחת הגדרתה כעיר הדרומית בעולם. לנמל הקטן שלה מגיעות אניות טיולים, הפורקות בעונה אלפי תיירים ולכן התשתית התיירותית עובדת כמו מכונה. אושואייה שוכנת לחופה של תעלת ביגל. המעבר הימי בין שני האוקיינוסים מדרום לטיירה-דל-פואגו, על שם אוניית המחקר "ביגל" (שהיא עצמה נקראה על שמו של כלב) שעברה כאן בשנת 1827. (כעשרים ק"מ מדרום מזרח למפרץ, באי נאבארינו, בהמשך ארכיפלג ארץ-האש, שוכנת העיירה פורטו ויליאמס הצ'יליאנית, הטוענת לכתר הישוב הדרומי בעולם. זו עיירה שתושביה רובם ככולם משפחות אנשי צבא צ'יליאני המשרתים באיזור. ולמעשה גם ביבשת אנטארקטיקה יש התנחלויות מקצועיות של גופי מחקר וארצות שאינן מוכרות כישובים במובן המקובל של המונח).

שלום אושואייה

יומיים לקח לי להתאושש ממכת הרפיון, הורטיגו והשכרון בהם לקיתי, השתדלתי כל הזמן לשאול את עצמי עד כמה התחושות שלי עכשיו, עונות לציפיות שהיו לי מאז אותו יום בו הכרזתי באוזני עצמי, כי אגיע מפרודו-ביי שבצפון אלסקה, לאושואייה על אופנוע. ניסיתי ברגעים של ריכוז, להכנס לראש של עצמי אז, לנקודות המבט ומחשבות שהיו לי בטרם יצאתי לדרך וניסיתי להשוותן מול המציאות התחושתית שהייתי בה עכשיו. לא שיערתי כמה הדברים שונים, אחרים, מטלטלים. גם שהגעתי לסוף הדרך שם למטה למטה, הרגשתי הכי גבוה שאפשר. הייתי כחולם. ראשית התיישבתי ושלחתי מיילים למשפחה, לחברים ולכל מי שעמד לצידי בהכנות למסע ולאורך הדרך. הרגשתי שזה רגע שכולם חיכו לו. מי בחרדה ומי בבטחון שהדרך תצלח. וכמו כל תייר מצוי, כיליתי את השעות האחרונות בחנות מזכרות הכי קיטשית וקניתי כמה שטויות קלות משקל, כמו סיכות ומדבקות. שלחתי מספר גלויות והתכוננתי לתנועה צפונה, לקטע רכיבה מנהלתי של כ- 3,000 ק"מ, (כמו המרחק בין תל-אביב לרומא) לכיוון בואנוס-איירס, ממנה אני מתכוון לקפל את המסע חזרה הביתה. מחכה לי עוד דרך ארוכה של סיכום ועיכול. בתוך תוכי המסע לא יסתיים לעולם. אבל כאן, איפה שהדרך נגמרת – ידעתי כי ההרפתקה של חציית האמריקות על אופנוע,  הגיעה לקצה.
בבוקר יום ראשון השמונה בנובמבר, הוצאתי את האופנוע, המלך הממזר של המסע מחצר האכסניה ובסופת שלג שהלכה והתגברה, ארזתי הכל ויצאתי על ציר מספר 3 צפונה.

בפעם הבאה: בחזרה צפונה. סאן יוליאן שריגשה אותי. שמורת הפינגווינים בפנינסולה ואלדז. בואנוס-איירס והקיפול הביתה.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 60 תגובות, הוסף תגובה