המדבר שלאורך הים

אחרי הכניסה לפרו מאקוודור, שמחנו לגלות כי הכביש בצד הפרואני היה חדש ונוח. הרושם שלי הוא שמהפכות יוצאות לדרך במתיחת כבישים איכותיים. ההרים סביב החלו להעלם והפכו לגבעות, לדבשות, לגלי עפר ולבסוף לדיונות מזדמנות שרק שיחים עקשניים שנאחזו בקרקע, יצרו תלליות בתוך מישור עצום שהאופק נראה בקצהו, כמו קו קיפול של דף נייר חלק ורחוק. היינו בדרכנו לעיר פיורה (Piura) עיר מחוז בצפון מערב פרו, הרגשנו ברוחות שהביאו ריח אצות ומלח ים. הנוף סביבנו היה עני. וכמו בבכל מקום בעולם אדמה ענייה זה מה שנשאר לעניים. ככל שהתקרבנו למקום שאינו נמצא על שום מפה של מטייל המחפש את חוויית חייו.

הבנו שאנחנו רוכבים באחד האיזורים שמייצגים את פרו האפורה המנסה לשרוד בתוך שגרה קשה. פיורה נראתה כאילו עברו עליה עם מברשת פלדה ושחקו ממנה כל ברק חדות או צבע. שולי העיר מכוסה באבק. בכתובות מתקלפות וברחובות מפוררים. אלפי אנשים מילאו את הרחובות בצפיפות של יום חול. כלי רכב עשנים מסמורטטים. מוניות דחוסות בגודל זעיר ותלת-אופנועים מעין ריקשות, נדחפו לכל רווח קטן שהשארנו בין האופנוע לרכב אחר. רוכלים קפצו מכל פינה, נושאים מגשי ממתקים, מחברות, פירות, משקאות, בגדים. משוטטים בין הרכבים בכל עצירה. שוטרים עם משרוקיות בשני טונים, מכוונים את התנועה בתנועות תיאטרליות. בקיצור מרגע הכניסה לעיר ועד רגע ההגעה למלון הקטן בשולי שכונת וילות מקומית. לא יכולתי להרפות לשניה אחת מהמתח המלווה כל מי שרוכב על אופנוע עמוס, בשעה חמה, בעיר לא מוכרת, בה לא עושים שום הנחה, גם לרוכב שכתוב עליו בגדול שהוא זר. קאסח, שטעות אחת קטנה, מעידה קלה, אי הבנה קלילה, יכולים לעצור אותנו פור גוד.

זה השבוע השני של הרכיבה המשותפת שלנו. גם אם התחלנו להתרגל לשגרת הפירוק האריזה והתנהלות הרכיבה. עדיין אני מרגיש כי גלי חושקת שיניה ומתגברת על הרבה בעיות הנובעות מרכיבות ארוכות, סדר יום ספרטני ומפגש לא קל עם מציאות אנושית מזעזעת.
נהג קטנוע ריקשה, זכה בשלושה סול הכי קלים בחייו אחרי שהוביל אותנו לכתובת המלון מרחק חמישים מטרים. מלון "לוס חרדינוס" (הגנים) סיפק לנו מיטה. מקלחת חמה, חניה ואינטרנט שזחל כמו הכניסה לירושלים.

בבוקר מוקדם, הפלגנו להמשך הציר דרומה לכיוון העיר צ'יקלאיו (Chiclayo) כארבע מאות קילומטרים. כבוגרי מסע לסהרה המצרית, אנחנו מנוסים ברכיבה מדברית ויודעים להעריך ישימון. אבל כאן היה עירוב של כלום ענק, עם שום דבר עצום. חולות ושיחים נפרשו למרחקים. והנידחות של הכביש היתה בניגוד להיותו אייקון תחבורתי עולמי: היינו על ה"פאן אמריקאן הייוויי". הכביש שחוצה את כל דרום אמריקה לאורכה. כביש שציפיתי לראות בו תנועה סואנת יותר מאותן שש משאיות, שמונה אוטובוסים וארבעה טנדרים שפגשנו במשך כל תשע שעות הרכיבה.

תשע שעות על אוכף אופנוע אינן דבר של מה בכך. גם לרוכב מיומן עם תחת מברזל. לא מדובר רק בישיבה פשוקת רגליים עם מרווח זעיר לשיפור תנוחה. אלא בעיקר להתמודדות עם מזג אויר ישיר. חם או קר. יבש או רטוב. ולנהל את כל המכונה הזו בסביבה משתנה ומאיימת. תוך מפגש עם כלי רכב אחרים, רובם ככולם גדולים יותר, נהגיהם המכירים את הציר ורובם אינם זורקים לכיוון שלך. עכשיו, קחו את הנ"ל ונסו לחשוב כמו מי שיושב על האופנוע מאחור. כלומר כמו גלי. איני מתיימר לכתוב בשמה דבר, לה בנוסף, אין כל שליטה על התנהלות האופנוע וההחלטות שלי כנהג. וזה קשה שבעתיים. לצידי הכביש נמתחו מדי פעם שורות עצי שיטה או אקליפטוס. וכמה נסיונות חקלאיים מעוררי רחמים. המונוטוניות של הכביש המתוח כמו קו אפור. הנוף שאינו משתנה, נקטעו מדי פעם, כשעברנו ליד ישוב שהיה לא יותר משורת מבני בוץ או קש, בסמוך לשולי הכביש, בו ניטעו כמה עצים והועמדו כמה דוכני רוכלים.

באמצע שום מקום, נזכרנו שהיום בעצם ראש-השנה. הרי אתמול שלחנו ברכות למי שרק יכולנו. ואנחנו כאן בסוף העולם של סוף העולם, טרם הכנסנו כלום לפה. עצרנו בצד הכביש וחגגנו ארוחת חג מלאה של חופן סוכריות m&m שבמקרה נותרו בתיק המיכל. כעבור עוד כמאה קילומטרים, עצרו אותנו שני שוטרים שארבו בצד הדרך, כמעט אמרנו להם תודה על שבירת הרכיבה המרדימה. אני בטוח שגם אנחנו עזרנו להם להשאר ערים. חיפשנו מקום לאכול משהו,

לפני כניסה לקטע כביש שמעליו התנוסס שלט "כביש אגרה", מצאנו את הבקתה הכחולה של מריה מרצדס שעליה לוגו יצרן משקאות מקומי. חשבנו, לפחות בקבוק מים יצא לנו ממנה. אך כניסה זהירה בדלת המבנה השאירה אותנו מבולבלים, לנוכח התפאורה הסכרינית של פוסטרים מסדרות טלויזיה, ריפוד קטיפה אדומה, קריסטלים, שברי מראות מנצנצים ומריה בכבודה ובעצמה לבושה על אף שנותיה, טייטס מנומר ולראשה תסרוקת מגדל, שהביטה בנו כמו סצנה שנחתכה בעריכה, מ"פרסיליה מלכת המדבר". והאם היא מוכרת מים? ממש לא.

שלט כביש האגרה היה אילוסטרציה נהדרת לחוסר התפקוד של איזה בורג ברשויות הפרואנים. פרט לרוכלים שניצלו את האטת הרכבים המגיעים לקידום עסקיהם, האתר כולו היה נטוש. וכך היה לאורך כל הציר גם בימים הבאים.

במבואות צ'קלאיו, הגענו למוזיאון ארכאולוגי מפואר המציג את מיטב ממצאי אתר הקבורה סיפאן (Sipan) אתר קבורה מהמרשימים בעולם. שכבר בשלבי התכנון המוקדמים שלי ידעתי כי הוא יהווה פיצוי הולם להגעה השוחקת דרך המדבר מצפון פרו. המוזיאון היפהפה הנחשב לגדול בדרום אמריקה שיועד לאתר אחד בלבד, אשר עלות הקמתו עמדה על שישה מליוני דולר, ממוקם כאילו הצניחו אותו מהסרט הראשון של מלחמת הכוכבים. בתוך שכונה עלובה בנויה מלבני בוץ ברובה, בחלקים גדולים ממנה אין מדרכות אלא שבילי עפר עמוסי אשפה.

מישהו גידר חלקה בגודל כחמישה מגרשי כדורגל. ובנה מבנה יפהפה שניכר כי מיטב האדריכלים, המעצבים וממציאי ויצרני טכנולוגיות תצוגה בעולם, הימרו בשמם הטוב במקום הזה. בשטח הסטרילי (מנוכחות מקומיים), חנינו במגרש מבהיק ושמור. לאחר הפקדת מצלמות, טלפונים סלולריים, אייפוד, משקפי-שמש ושאר ציוד ריגול ידוע. נכנסנו לתוך המוזיאון. תשעים וכמה אחוז מהמוצגים כאן הם מקוריים. פרמידות הסיאפאן הן אתר קבורה הבנוי כמה שכבות בו קברו את מלכי המוצ'יקה בין המאה הראשונה והשבעית לספירה. המקום נחשף רק בשנות השמונים ומתחרה במעמדו הארכאולוגי עם ממצאים שנתגלו בפרמידות במצרים. הביקור במוזיאון לוקח את המבקר, במסלול עוקב כרונולוגית ובקומות המסודרות בשבעה מפלסים, המקבילים לשבעת מפלסי הקבורה שנתגלו. מציג אלפי פריטים מדהימים של תשמישי טקס ומשקף את התקופה מבעד לתרבות הקבורה. מוצגים במקום תכשיטי זהב וכסף, המעוצבים בהדגשת השניות של החיים. מחרוזות אלמוגים ששוחזרו בעבודת נמלים מרשימה וכמובן כמה שלדים על כל אוצרותיהם. את הביקור שלנו ליווה פדרו בן השבע עשרה, הלומד בתיכון המקומי,  ומתפרנס מליווי של אנשים כמונו ללא הגדרת שכר. הוא עשה זאת כל כך יפה וגלי שילמה לו ביד נדיבה גם מעצם אהדתנו את העובדה, שהוא שידר משהו אופטימי על הסביבה העלובה המקיפה את המוזיאון שממנה בא. לאחר כשעתיים, היום התקרב ליציאה, באנו לתוככי צ'קלאיו. עוד עיר החיה על אדרנלין הישרדותי שמשליך לאוויר הרבה אבק, עשן, צפירות, צעקות, ועקשנות רוכלים להצמד לכל מבט מקרי לכיוונם. (מה אנחנו אמורים לעשות עם חבילת עשבים קשורה בשרוך?)

מצאנו כאן את מלון "פירמיד" שהדבר הכי טוב בו היה, שלמדנו ממה להזהר בהמשך הדרך – לעולם לא לקחת חדר הפונה לרחוב – כל הלילה העיר הזו צופרת. לכל מונית וריקשה יש מין צופר שנשמע כמו סירנה של אמבולנס צעצוע, כך היא מודיעה להולכי הרגל שהיא פנויה. (או אולי מההדף של הצפצוף היא נעה קדימה, אין לדעת). והדבר הזה לא סותם ת'פה לשניה.

עוד יום של רכיבה שוחקת חיכה לנו. הצפון המדברי של פרו נמתח ונמתח דרומה לאורך החוף. התופעה האקלימית בה מדבר נושק לים, הפוך לכל הציפיות של מי שאינו מורגל בהגיון האקלימי הדרום אמריקני. רוחות האוקיינוס ממערב הטיסו מעל ראשינו עדרים אין סופיים של עננים באפור בהיר, שדחפו זה את זה קדימה כמו תור לאיזה מופע חשוב באמזונאס. שמנו על האף את טרוחיו (Truhillo) עיר חוף (השלישית בגודלה בפרו) שמבלי להתחשב בנו, מיקמה עצמה במרחק עצום מצ'יקלאיו. שמענו שמצפון לטרוחיו יש עיירת חוף בשם הואנצ'אקו (Hoanchaco) שאפשר למצוא בה לינה מול הגלים ללילה הבא. מדדנו בגוגל שלוש מאות ק"מ ויצאנו ללעוס אותם מוקדם בבוקר. באיזורים כאלה אין הרבה רכבים המשתמשים באוקטן גבוה. כלומר. אין בכלל. לכן מוכרים כאן רק דלק , 84 או 90, כל כניסה שלנו לתחנה לוותה בהתגודדות של "מבינים בטכנולוגיות" ששאלו שאלות בהתלהבות ושאני בספרדית בת החודשיים שלי, מצליח רק לומר להם שהאופנוע הוא מתוצרת. בע-עמעה-דובלע-עו. כי סמל היצרן בצידי המיכל מכוסה, למנוע מנודניקים ואספני מזכרות לשים לב. הנוהל בתחנות הוא שאני מדבר על הדלק וגלי מנהלת את הקופה מהמושב האחורי. הבלונד המבצבץ מתחת לקסדה, מזכיר לכולם כמה רחוקים שני הגרינגוס האלה מהמציאות כאן.

הדרך לטרוחיו המשיכה בנוף מדברי אבל הפעם עם קטעים ארוכים של טיפוח חקלאי, המוכר לנו מחוברות קידום מכירות של חברות השקיה בטפטוף. באמת מרשים. בנוף צחיח לחלוטין, עמדו שדות תירס וקנה-סוכר עד האופק בירוק, שבא לך לקפוץ ראש לתוכו. באחת העיירות המרוטות בדרך, ראינו גם שלט קטן של חברת נטפים. סוג של ד"ש. שטחי החקלאות האלה היו עצומים וברור כי מאחורי היוזמה עומדות חברות ענק ולאו דוקא חקלאים קטנים או בינוניים מהאיזור. שדות פלפל חריף, תפוחי אדמה וקטניות. מוקפים גדרות ושומרים.

כשהגענו לשערי טרוחיו. הרגשנו שהיום לטובתנו ויש מקום לשקול המשך הדרך לעיר צ'יבוטה (Chibote) מה שיהפוך את המרחק היום לסך 470 ק"מ. יש לנו תכנית להכנס לקניון דל פאטו (Canyon Del Pato) הרץ לתוך ההרים ממזרח ומגיע למרומי הקורדירה ולעיר הוארז(Hoarez) שבמרכזם ולכן רצינו כבר לסיים את קטע הדרך הזה, לפנות זמן לרכיבת השטח התובענית, שעוד מחכה לנו שם. גלי איתרה שתי מסעדות על הציר שעמדו בסטנדרט ההגייני שלנו ושם חיסלנו צלחות מרק בכמויות משפחתיות. ושוב פגשנו את האספלט המטופח בדרך דרומה.

צ'יבוטה יושבת ממש על ציר התנועה דרומה. תלויה עליו כמו שורת בגדים מרופטים ברוח על חבל כביסה שהאטבים בו רופפים. עיר שאין בה שום דבר המצביע על חזון. אלא תחושה של מכונת בינגו שיצאה משליטה. בורות בכבישים, רחובות עפר ללא הגיון, כיכר מרכזית שהזמן קפא בה לפני שלושים שנה. ועם כל המוזנחות הזו כל אדם שלישי נראה הולך ונואם משהו לתוך מכשיר סלולר סופר עדכני. וברחוב הראשי, קאזינו עם כל הנצנצים והשומרים החמושים –  כנראה גם כאן, משחקי מזל חיים בכפיפה עם עוני ויאוש. אחרי שלא הצלחנו להסביר לכמה עוברי אורח נחמדים מה אנחנו רוצים. מצאנו לבד את מלון צ'יינה, הסמוך למזח הדייגים. צ'יבוטה היא עיר דייג. במפרץ הטבעי לחופו היא שוכנת, עגנו עשרות ספינות דייג. מהמזח לאורכו טיילנו עם שקיעה, העיר נראתה באמת מקום עצבני ועצוב שנתקע ללא מטרה מוגדרת. לפני כיבוי אורות, עשינו חזרה כללית על הציר למחר. בדקנו שוב תחזית מזג אויר וחיפשנו מידע עדכני על איכות הציר בפורומים של רוכבי אתגר.

הבוקר התעצלנו, רצינו להגיע לאמצע הדרך של ציר קניון דל פאטו ולכן יצאנו רק בשעה 10, חזרנו על ציר החוף כשמונה ק"מ צפונה לעיירה סנטה (Santa)  וממנה עלינו על כביש צר ומתפתל שהחל לאסוף גובה לכיוון מזרח, לתוך הרים צחיחים במזג אויר יבש, חם ומאובק.  52 ק"מ של  כביש ובקצהו מחסום משטרה ומייד אחריו, נגמר הכביש ובבת אחת, עלינו על דרך עפר טחונה היטב משובצת אבנים חדות, שהובילה אותנו לאורך גדתו הדרומית של נהר ששעט ממזרח מערבה, בעומק עשרה מטר מתחת לשולי הדרך. מעלינו ההרים שלחו מצוקי סלע אדירים. שנטו מעל הדרך כעומדים ליפול עם כל התעטשות. הסביבה היתה ריקה. נטושה, שוממת. רק רחש הנהר וצווחת דורס ממעל נשמעו מדי פעם, כשדוממתי את המנוע להקשיב לפרו האחרת.

מהר מאד מצאנו עצמנו מתקלפים משכבות ביגוד ומחסלים את בקבוק שני הליטר מים שקנינו ביציאה לדרך. החום היה כבד. רכבנו עמוסים בכל הציוד, במהירות של בין 15 ל-20 קמ"ש בזהירות, בין חריצי הדרך ואבניה. חצינו מספר גשרים ומנהרה מקסימה שנראה כי נחצבה באופן פראי. הדרך עלתה בהדרגה ולאחר שעתיים היינו כבר בגובה של 900 מטר.

על פנינו חלפו מספר אוטובוסים קטנים וחבוטים, שדילגו כמו עיזים על הדרך שאיכותה הלכה והפכה לחצצית עם אבקת פודרה בקטעי עליה קצרים. קירות מפתח ההרים בינם זרם הנהר, הלכו והתקרבו זה לזה. בנקודה מסויימת הדרך התפצלה. זה לא הופיע בשום מפה. לכן חיכינו לרכב הראשון ונהגו הפנה אותנו שמאלה לכיוון המשך הקניון. נטלתי טוש עבה וסימנתי על עמוד החשמל הסמוך חץ קטן, שיעזור לבאים אחרי. לאחר עוד כמה קילומטרים הגענו למסעדה/חורבה/תחנה בשולי הדרך.

נכנסנו לקנות עוד מים ולשאול על המשך הדרך. השעה היתה שתיים אחר הצהריים. הבנתי שאנחנו נכנסים לקטע עם מרכיבי סיכון וקושי שלא הערכתי נכון. לאחר דיון עם גלי, קיבלתי החלטה: חוזרים לאחור. כן, החלטה קשה אבל נכונה. הצלחנו לחדור כ- 15 ק"מ לתוך הציר, אבל היה ברור שאנחנו בדרך להתקע שם לתוך לילה ושתנאי המסלול הולכים ומחריפים. בדרך חזרה הגיע מאחור רוכב על אופנוע קוואסקי KLR  שעצר לידנו. זה היה ג'אספר מקליפורניה שהיה בדרכו צפונה לפגוש את חברתו באקוודור. הוא נתן לנו להבין שעשינו החלטה נכונה בכך שלא המשכנו. מחכים לנו עוד 60 קילומטרים בדרך המטפסת בחדות בפיתולים קצרים ואיכותה בעייתית, גם לאופנוע קליל כמו שלו.

התגלגלנו חזרה לכביש החוף ופנינו שמאלה ודרומה, חצינו שוב את צ'יבוטה וכיוונו עצמנו לכפר הדייגים טורטוגה (Tortuga) השוכן במעגל סביב לגונה טבעית, כשלושים וחמישה ק"מ מדרום לצ'יבוטה. באור אחרון הגענו למקום שנראה נטוש. אבל מדליק. בתים חד קומתיים מסודרים מול הלגונה השקטה, כמו אבני לגו. רוב הבתים היו סגורים ומסוגרים, עצומי תריסים ומסורגי דלתות. פנינו שמאלה על החוף לאכסניית "אל פארול" השוכנת במורד ההר ובקצה שורת הבתים. הגענו אליה ממש בחושך. שכן נענה לצלצול הפעמון שלנו וקרא לבעלים שנכח באותו זמן במפגש תושבי הכפר שהתכנס בכנסיה, לדון בצורך לגבות מכולם תשלום אחיד לחיבור את הכפר לחשמל. הבנו איפה אנחנו.

חואניצ'ו הגיע במהרה והבנו ממנו שאנחנו האורחים היחידים בכל הכפר, שכרגע זה חוץ-עונה והכל סגור. בכל זאת, הוא פתח וסידר לנו חדר במרומי הגבעה המשקיפה על הלגונה, המפרץ ושורת האיים שבפתחו. זה היה לילה מוזר. פרט לנביחות קלושות של כלבים ממרחק, הכל היה דומם. מעל למים השקטים, ניצת מין זוהר כסוף שנשקף מהעננים הלבנים וכל הכפר עמד בעלטה. בבוקר יצאנו למרפסת מול הנוף והכנו ארוחת בוקר מלאה מתוך מלאי הירקות הלחם והפירות שקנינו אתמול בדרך. כל האיזור היה שלנו. דייגים יצאו בסירות קטנות למפרץ ושחפים, שקנאים וקורמורנים חגגו מולנו באקרובטיקה של צלילות לתוך הים. החלטנו להשאר כאן עוד יום וקפצנו לעיר הסמוכה קאסמה (Casma)  לשלוח מיילים ולקנות כמה מצרכי מזון. בילינו שם שעתיים. חזרנו לכפר שלנו לארוחת פירות ים שנשלפו זה הרגע מהים שממול.

אחרי יומיים של רוגע והחלטה שאנחנו מייבאים את הלגונה לארץ. יצאנו לקטע רכיבה ארוך במיוחד. ללימה בירת פרו. מזג האויר בעונה הזו מתאפיין בבקרים קרירים, בהם האויר מלא מעין ערפל עננים ואובך מדברי, הרובצים כמה עשרות מטרים מעל לקרקע ורק לקראת צהרים, השמיים מתבהרים פתאום. הכביש המדברי שעד עתה עבר בנוף שטוח, נמוך וישר, הפך לכביש שהתפתל ממש על קו המים. עלה וירד בהפרשי גובה של מאות מטרים מעל ובתוך מפרצים סלעיים ולמרגלות דיונות ענק.

ככל שהתקרבנו ללימה, הכביש השתפר, התרחב. וכעשרים קילומטר לפני ההגעה לעיר פגשנו את עיירות הלוויין חשופות הטיח והריקות מצמחיה או אותות שרומזים על איכות חיים מקובלת. וללא התראה מוקדמת, מצאנו עצמנו בתוך כביש פקוק בשעת שיא, כשאני מנווט את האופנוע בין מכוניות ששוב לא נתנו לנו שניה אחת של חסד ויתור או התחשבות. עד שבאחת העצירות ליד שוטרת עצבנית, הצלחנו לקבל ממנה הפניה לכיוון שכונת מיראפלורס (Miraflores) שאליה היו מועדות פנינו. שם תיכננו להקים את מחנה הנופש העירוני שלנו, להעמיד את האופנוע  בחניה ולנהוג כאחד התייר.

בפעם הבאה: עיר בתוך עיר. מישורי הנאסקה. פרידה מהמדבר ונסיקה לגבהים חדשים

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 11 תגובות, הוסף תגובה    

הקולומביה שבתוכי

ההרים החלו לגבוה יותר ויותר, הדרך נגללה לפני כמו שטיח אפור. הצמחיה שפעה במזרקות עצי בננה וקוקוס שזינקו מתוך הסבך והעננים ממעל השתחוו מעל הנוף כמו רקדניות בלט שמנמנות, רגע לפני שהן פורצות בבכי. ביציאה הדרום מערבית מבוגוטה, הכביש עבר בשכונות שהתעוררו בעצלתיים ליום שבת, יומם של הסוחרים, הרוכלים וגובי הכסף במגרשי החניה. יום שוק. קבוצות של תלמידים בתלבושות אחידות צבעו את המדרכות ושוטרים מנומנמים עמדו בקרנות רחוב, מחכים להסתערות כלי הרכב היומית. מיכל הדלק אותת לי שהוא כבר חי על אדים. כלל חשוב ברכיבת מסע; אל תגיד "נמלא אחר כך" תמלא עכשיו!, בוודאי בארצות בהן התזזית וההגיון המעורפל מנהלים את השגרה. גם אם נראה שתהיינה עוד הרבה תחנות דלק בהמשך. אל תסמוך על כך לעולם.
בבחירת הכיוון ליעד הבא, גם כשאני בטוח לחלוטין, מגובה במפה וציוני דרך בג'י.פי.אס. – אני מעדיף לשאול. זה סוג של חיבור לנהגים סביבי שניכר משפת הגוף שלהם ושל מכוניותיהם שהמופע העב"מי ההזוי שלי, בבוקר הכי שגרתי של חייהם, מפיח בהם התלהבות ותחושה שהם נוגעים במשהו חד פעמי. אני נהנה לתת להם את ההזדמנות לקחת חלק בפנטזיה.

שואל על כיוונים ועל שמות, מקומות או מרחקים. האיש בטויוטה השחורה מימין נצמד אלי כבר שני קילומטר. ברמזור הראשון, קפץ מהרכב, ניגש אלי ושאל אם אני צריך עזרה בבחירת הכיוון. משפחה שלמה בטנדר אדום לפני, לא חדלה לנופף אלי והיה ברור לי שהגדולים מסבירים לקטנים, מה מצוייר במפה שמופיעה בסמל המסע המודבק בחזית האופנוע. גם נהגים שעמדו לידי ברמזור המשיכו בהסברים, אף שהרמזור כבר השתנה לירוק ומסביב איש לא צפר. אלה רגעי חסד שאני אוצר, שמשאירים בי סימנים נעימים של זכרון מחוייך. מצדיקים את הנחת היסוד, שבסוף כולנו אותו דבר. הבתים האחרונים של בוגוטה נעלמו כנקודות במראות האופנוע ולפנים הכביש החל להסתלסל בין שלוחות הרים ומורדות שהסתירו ערוצי נהרות בעומק חמוקיהם. בעודי מהרהר בנחת,

חלף על פני בצווחת מנוע אופנוע ספורט, כמו אומר: "בוא נראה אותך משיג אותי, שוויצר!". לאופנוענים שכאלה אני מגיב תמיד בחיוך ביני לביני. מה לי ולרכיבה ספורטיבית עכשיו? לא עברתי יותר משלושה קילומטר והימאהה הכחול עם שני רוכביו כבר עמדו במחסום שיפוצי הדרך הראשון להיום. אמנם הכבישים בקולומביה רחבים ויפים, אך מדי כמה קילומטרים נעשים בהם שיפורים, שיפוצים וסלילה מחודשת של קטעים שנסחפו או כוסו במפולות סלע. כך שהכביש הרחב הופך לנתיב אחד המנוהל על ידי עובדים בשני קצותיו, המתירים בכל פעם לשיירה מכיוון אחד לעבור בו. הגעתי לשני הרוכבים על אופנוע הספורט שהתעלמו מנפנוף השלום שלי ורכנו על האופנוע שלהם דרוכים לזינוק מראש הטור. הדקות חלפו, והם על קצות האצבעות, מחכים לגונג. וכשהוא היכה, הם שוב נעלמו מעבר לכתף ההר הרחוקה.

באיזור הזה, בו הדרך חצובה בשולי ההר, הכביש מוצף מים מדי פעם. הם מגיעים ממפלים זעירים הנופלים מראשי הקירות שכורסמו ברכס וצריך להיזהר מהחלקה. המשכתי לרכב בנינוחות, תוך הקשבה למוסיקה ברזילאית שיודעת להתאים את קצב הלב לקצב המנוע. באחד העיקולים הרחבים שמאחריהם הכביש נפל בזווית חדה ימינה לתוך ירידה תלולה. ראיתי התקהלות בצד הדרך. תאונה. מגן המתכת משמאל היה פרוץ. נראה שמישהו עף לתהום משמאל. עצרתי לראות במה מדובר וליבי דפק. הבטתי מעבר למחסום המתכת וקיוותי לא לראות את המראה שממנו חששתי. רווח לי כשראיתי כי זו היתה "רק" משאית/מיכלית ענק, שנהגה לא "לקח" את הסיבוב והמשיך ישירות למדרון, למזלו, המדרון היה משופע והוא נעצר אחרי כמאה מטר. המשכתי. לאחר כעשרים קילומטר, שוב מחסום תיקוני דרך. עברתי כחמישים מכוניות שעמדו בטור והגעתי לראשו. שם חיכו לי שני הרוכבים שהסירו את הקסדות ועמדו ליד האופנוע. הפעם החלפנו מילות ברכה. מסביב נתקבצו לראש הטור עוד רוכבי קטנועים ואופנועים קלים והביטו בשתיקה במפלץ עליו רכבתי. האחראי למחסום אמר שהעיכוב ימשך כעשרים דקות.

החלטתי לשבור את השתיקה לטושת העיניים סביבי. שלפתי את שקית סוכריות ה- m&m שלי וחילקתי חופנים של כדורים צבעוניים למי שרק הושיט יד. זה שבר את הקרח, פתאום נשאלתי שאלות באנגלוספרדית מהירה ועניתי עליהן בספרדועברית איטית. מכאן ועד המשך 450 הקילומטרים של רכיבת היום, כבר היו לי חברים לנפנופי שלום, מחוות עקיפה ופינוי נתיב. הכבישים בקולומביה הם כבישי אגרה. אך אופנועים פטורים מתשלום, בכל כניסה לכביש אגרה יש בצד ימין מסלול כניסה חינם לאופנועים. מעורר מחשבות על היחס לדו-גלגלי במולדת.

היעד להיום, העיר קאלי (Cali) השוכנת כארבע מאות קילומטר מדרום מערב לבוגוטה. כדי להגיע אליה יש אפשרות לרכב בדרכים צדדיות החולפות בנוף הררי פרוע ובכבישים באיכות בינונית ולקנח באיגוף דרומי דרך העיר הואילה (Huila), או לחתוך מעט צפון מערבה דרך העיר ארמניה (Armenia)  ואז לרדת לאורך הרמה הפנימית המערבית שנמתחת דרום מערבה, כמעט עד גבול אקוודור. בחרתי באפשרות השניה. ההכנה אמש ליציאה שלי לקטע הקולומביאני, החלה בקבלת מייל טרי מהבית, אליו היה מצורף קישור לדיווחים עדכניים מהנעשה בדרום קולומביה. כלומר לא רשימת הפסטיבלים או הירידים השבטיים, לא גובה הגלים בחוף ולא עוצמת מי המפלים, כי אם הדבר שהכי מאפיין את קולומביה בשנים האחרונות. הטרור. דיווחים על עוד חטיפות שנעשו השבוע, בדיוק על  הציר עליו אני רוכב – רציחות ומעשי שוד שהתרחשו ממש לפני ימים ספורים.

היו קטעי דרך ארוכים בהם מצאתי עצמי בודד לחלוטין. היו מקומות בהם הכביש היה כל  כך מוזנח שחשבתי שאולי טעיתי בדרך. ולא היה את מי לשאול. ולא אחת, ציפיתי למצוא מחסום דרכים מאולתר מעבר לפניה חדה, בו ישדדו אותי במקרה הטוב ובכמה מקרים בהם חלפתי על פני רכב חונה, במקום נידח, חשבתי שיקפצו מתוכו אנשים ויכוונו אלי נשק. מי שרוכב על אופנוע יודע שבסופו של דבר, רכיבה על אופנוע היא מסע אחד ארוך של תסריטי אירועי תקלות, מכשולים או סכנות. שכותרתם פשוטה: "והיה אם". כלומר, בכל רגע עלי לחשוב על "מה עלי לעשות אם…"  יהיה שמן על הכביש, אם הרכב לפני יעצור פתאום, אם זה שמאחור יתקע בי, אם אמצא מולי רכב שיצא לעקיפה חסרת אחריות… אם ואם ואם. בזכות החשיבה הזו, אופנוענים אמיתיים שורדים. אבל כאן עלי לגייס חשיבת "אם" מסוג אחר. מה עלי לעשות, אם אתקל בחוליית חוטפים שתהפוך את הדיווחים מהמסע שלי מפוסטים קלילים ומטומבלים, לנתון חדשותי? בלי שום חשיבה על מעשי גבורה, אני מחזיק בהיכון את לחצן קריאת החירום של מכשיר ה"ספוט" (Spot) שהוא מכשיר איכון לווייני למצבי חירום, אותו רכשתי טרם היציאה לדרך. ההתעסקות בטרדות הבטחוניות לא המעיטו בכלום את ההנאה שחשתי מהנוף סביבי. כמות הפרפרים שחצו את הכביש והציפרים הצבעוניות שקיפצו ודאו לצידי הדרך הפתיעו אותי בעוצמתם. מאז הבוקר חצו את דרכי שחלפה באיזורים טרופיים, חמישה פרפרי מורפו כחולים וענקיים שבהקו בגוון טורקיז מתכתי ומעופם הוא נפנוף עצל, איטי ולעיתים נמרץ. במסעדה בה ראיתי חבורה של שוטרים סועדים. עצרתי והזמנתי מרק ירקות ולחם. לפחות מכאן הרגשתי, אצא בשלום. כשנכנסתי הבנתי שכולם רתוקים למשחק הכדורגל בין קולומביה לאקוודור ששודר באותו זמן על מסך בפינת המסעדה. עכשיו יכול כל פרח טרור לחטוף אותי, את המסעדה ואת כל משטרת קולומביה. רק קיוותי שגם הטרוריסטים צמודים עכשיו למסכים. הגעתי לקאלי ממש עם חשיכה. עיר ענקית עם מרכז מודרני וכבישים עטורי צמחיה מטופחת. וכיוונתי להוסטל "איגואנה" הממוקם באחת משכונות הוילות בגבעות שבמערב העיר.

השוק של קאלי

קיבלתי חדר עם מקלחת קרה ובניין מלא תרמילאים צעירים וגם שני זוגות מבוגרים יותר. לא היה קשר אינטרנט מפאת תקלה, אבל היתה מוסיקה נהדרת של גיטריסט אנגלי שישב בפינה החדר ונתן לכולנו קונצרט חינם. עזבתי את קאלי בשעה חמש וחצי, חשבתי כי בשעה כזו אצליח לחצות את שולי העיר הצפופה ולהמנע מהתקעות בכאוס התחבורתי המאפיין את השכונות הדרומיות כאן. אך מה לעשות, הכביש היוצא דרומה מקאלי חולף באמצע השוק. ושוק כמו שידוע לנו זה איזור זוחל, נדחף, חונה באמצע הכביש וצופר, שיש לי אליו יחס אמביוולנטי. כי מצד אחד אני אוהב את זה ומצד שני, יש לי בתכנית חתיכת מרחק להיום. ריחות השוק המתעורר, קריאות הסוחרים באינטונציה הזהה בכל השפות בעולם. הקונים הרבים שגדשו כל פינה, באותה התנהלות כמו בכל שוק בעולם. של בחירת הפרי, הושטתו למוכר לשקילה וספירת העודף בטרם הכנסתו לכיס. חיממו את ליבי, הרגשתי שוב בבית. המשכתי. קאלי שוכנת במרכז רמה בגובה ממוצע של 1500 מטר. אוירה יבש ונעים. שדות קנה סוכר מאופק לאופק וכמה בתי זיקוק ההופכים את הסוכר לדלק. מולי חלפו משאיות שהובילו את קציר קני הסוכר, בארבע חמש ושש מיכליות נגררות קשורות זו אחרי זו, כרכבת כביש.

מחסומי הצבא על הדרך הלכו ותכפו. ידעתי שזה סימן, כי אני באיזור מועד. במהרה הנוף השתנה לחצי מדברי. לפתע נעלמה הצמחיה הטרופית וקרחות עשב וקוצים יבשים במדרונות סלעיים, החלו לתת את הטון לנוף. החום עלה  ונהיה שרבי ממש. חלפתי בין כפרים עלובי מראה וריח. אנשים פשוטי לבוש נברו בערימות אשפה ובתים זנוחי חזית. רוב האנשים היו כהי עור ממוצא אפריקני. ניכר שהגעתי לאיזו חצר אחורית של קולומביה. הכביש המריא עוד ועוד לגבהים שמעל 2500 מטר. ושמתי לב כי גם בגובה 2700 מטר צמחו עצי מנגו, בננה וקוקוס השייכים לאיזורי צמיחה טרופיים ונמוכים.

פרדות המשמשות את החקלאים במטעי הקפה. רק כך הם יכולים להגיע לחלקות התלולות

תחזוקת הכבישים היתה טובה מאד והתהומות מימין ומשמאל שנפלו אנכית לעומק של מעל שני קילומטר, גם הם היו עשויים טוב מאד… מפחידים ושלחו אותי לרכוב קרוב למרכז הכביש. מדי פעם כשמשכתי נשימה אחת גדולה. נזכרתי כי האויר כאן דליל בחמצן.

כנסיה בפסטו

גם התנועה היתה דלילה שמתי לב כי כמו במרכז אמריקה, הגם שהערים עמוסות ופקוקות ברכבים פרטיים. אנשים אינם נוסעים כך סתם מעיר לעיר ברכבם הפרטי. בדרכים הראשיות יש משאיות בכל גודל, אוטובוסים עם כל גווני העשן, כמה טנדרים פתוחים ואולי עשר מכוניות פרטיות שחלפו על פני ביום. לעיירה פסטו (Pasto), הגעתי לקראת ארבע אחר הצהרים. האויר היה צלול ועל הסביבה כולה היה נסוך אור צהבהב שהדגיש את יפי המקום עד למרחקים. העיר מונחת בעמק באמצע רכס גבוה, רחב ועטור שלוחות הרים הנאספות למרכז העיר במורדות מתונים. תיתורת העיר מכוסה בצפיפות, בבתים בגוון אדמדם.

כיכר העיר פסטו

ללא שאלות רבות זיהיתי מבעד לרחובות הפשוטים, את צריחי הכנסיות וכך ידעתי להגיע למרכז הסוקאלו, שם חשבתי, וודאי אמצא גם מקום ללינת הלילה. פסטו תהיה, על אף יופיה המדהים. לא יותר מחניית לילה, בדרך לגבול עם אקוודור המתוכננת למחרת בבוקר. מרכז פסטו הוא  שילוב בין עתיק לחדש, בין סואן לאיטי, בין מתוח, לבין כמה שוטרים ששוטטו באיזור והפגינו נוכחות מוגזמת לטעמי. ההוסטל "קאולה" ממוקם ממש במרכז מול הכנסיה, בקומה שניה של בנין משופץ בסגנון קולוניאלי. היו במקום עוד זוג אוסטרלים שיצאו לעולם עד שיגמר הכסף או שייתפסו עם שקית הגראס. האופנוע ננעל במגרש חניה ממול.

ככל שאני מתקרב לגבול עם אקוודור, אני מרגיש כמו מי שפתאום מסתכל כל כמה דקות על השעונים והמחוונים, כי הוא מבין שהזמן אוזל. הפגישה עם גלי בקיטו, תהיה סוף הקטע העצמאי, הבודד. הראשון של המסע. עד לשם, אני כל הזמן רק עם עצמי. חווה את השלווה שבבדידות, אך גם את הצורך לדבר עם  מישהו, לחלוק. לדון על מה חשוב ומה לא. מנסה להביט עלי מהצד, מתלבט אם לצחוק או להצטער. אני נוזף בעצמי. ומצחיק את עצמי וברגעים מסויימים מתמלא בגעגוע, שלא תמיד ברור לי למי הוא. ומוצא פתאום שהנוף מיטשטש מבעד לדמעות – כאלה שעולות בלחץ ובמהירות, מלוות בכאב בגשר האף. חושב על בנותי, מה הייתי רוצה לומר להן ממש ברגע זה, עורג לגלי שלי. אני חושב על חברים שאני אוהב. על סבלם ועל שמחותיהם. נזכר בפרצופים שאיבדתי בקרב או בתיגרות הקיום. אני נזכר בגדי. איש שאהבתי, שלא הייתי ער מספיק לסימנים, לפני שטרף את נפשו בכפו. הנוף סביבי הוא לעיתים לא יותר מתפאורה בסרט פנימי שאני מחבר. סיפור הנשען על דברים קטנים שאני רואה. דברים סתמיים שלא תיארתי לעצמי, כמה עוצמה יש בהם לחבר אותי לחוסרים. ומה חסר לי כאן באמת? מנוחה. חיבוק. מילה. אני כל הזמן מדגדג את התובנות הבומבסטיות, הצדקניות והמקובעות שלי ומאתגר אותן למול מסקנות קטנות שאני אוסף כל הזמן. ואחרי כמה קטעי מחשבה על האבסורד שבחיים, אני מבין גם כמה דקיק הגבול בין אומץ לטיפשות. וכי עלי להמשיך במסע הזה לא כי אני אמיץ, אלא כי אני פחדן שיודע שבלעדי המסע הפנימי שלי, אני נדון לגסיסה איטית. לא כאדם אלא כחולם – וזה לדעתי הפחד הכי גדול שיש.

מעבר הגבול בין קולומביה לאקוודור

מפסטו יצאתי דרומה, לכיוון מעבר הגבול עם אקוודור, אותו חציתי במצב רוח שמח ושטותניקי כזה שאפף אותי והביא אנשים לחייך אלי מכל עבר. בעוד שבוע ראש-השנה וכבר השבוע, גלי שלי. דרכון: חותמת. אופנוע: חותמת. מוכס: חותמת.  וכביש שמח כבר רץ לאחור במעלה הדרך לקיטו בירת אקוודור.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 25 תגובות, הוסף תגובה    

מרחקים לא נתפסים, סובלנות ומקום לדברים מוזרים

דגל ישראל בדלתא ג'אנקשן.

נדמה שהוקל לי. פיירבנקס כבר נראית בעיני כמו נמל בית. מקום שכולם קוראים לו "הצפון הרחוק" היה בשבילי במשך יומיים "הדרום הרחוק" זכות נדירה. פינקתי את  עצמי בצלחת פאסטה עם פטריות במסעדה עם מושבים רכים. פיצוי על הטרור שהעברתי את ישבני בתקופה האחרונה. זהו אני אורז את הפקלאות ומתגלגל דרומה. רגע…זה יום ראשון. למה למהר? נשב עוד יום ננוח. נעשה קצת אינטרנט. קצת תה. קצת חושבים. אז נשארתי בכפכפים וטישרט במרפסת העץ בכניסה לקמפינג, סמל סטאטוס של פזמני"קים. מעבר לפינה התקרב בחור צנום וגבוה נושא תרמיל גב עצום. וניגש לשאול אותי על מקומות פנויים באתר. באמת נראיתי כבעלבית. זה היה קני מבלגיה שדיבר אנגלית טובה למדי.

למעלה האופנוע אחרי החזרה מהדאלטון היי-וויי, בוץ שהתקשה כמו ציפוי אבן ממש. נהג מקומי הציע לי לרחוץ את האופנוע, לפני ששוטר יתן לי קנס על לכלוך הלוחית והפנסים ושלח אותי לכאן, ל"עשה זאת בעצמך", מכניסים מטבעות של דולר לדקה לצינור לחץ ורוחצים. (ונזהרים, באופנוע הזה יש נקודות רגישות ללחץ מים) עפו לי 8 דולר כדי להחזיר לאופנוע צורה.

קני לקח חופשה של שלושה שבועות עלה על מטוס ובא לתפוס טרמפים לפארק הדנאלי. בחור סקרן בן 22 שהצליח להבין אחרי עשרים דקות תמימות מה ההבדל בין ישראל לאיטליה (והוא לא היחיד שאני מתפלץ בכל פעם מחדש על בורותו). אבל ברגע שהעברתי לו מה זו ישראל, הוא כבר ביקש דגל להדביק על התרמיל. ולדעתי בשנה הבאה הוא מגיע לביקור בכותל. קני רוכב על אופנועים בבית, השיא לי כמה הצעות לשיפור הרכיבה. והלך לדרכו.

קני התרמילאי מברוז' בבלגיה

למחרת בבוקר התעוררתי עם תכנית מסודרת להמשך. היום אתגלגל רק עד דלתא ג'אנקשן. ואשקיע יותר זמן בהתחברות למסביב. לקראת הצהרים נסעתי לסופר להצטייד במזון ליומיים כמו שאני נוהג. בכניסה פגשתי את בן האוף. בחור בן עשרים ושבע שפנה אלי בשאלות ליד האופנוע.

בן הוא צלם טבע החי בפיירבנקס והוא סיפר לי על תערוכה שערך, עם צילומים מרכס הרי ברוקס תערוכה שנסגרה היום. החלפנו חוויות על הדאלטון. ונפרדנו. באמת פיספוס. לאחר עוד חצי שעה של התארגנות החלטתי לעשות סיבוב רגוע יותר בשכונותיה של פיירבנקס. מזוית ראיה של מבקר בה ולא של מישהו שנמצא בדרך לקוטב. עיר פשוטה.

בתי מגורים בתוככי פיירבנקס

בתי עץ חד קומתיים משולבים במרחב המרכז עירוני. אין כאן ממש הירארכיה של רחובות או צמתים. הכל במין איזון רגוע. ושוב מסתבר שככל שמצפינים ביבשת אמריקה יש יותר ויותר טנדרים. מקדימה בתא סגור הנהג ונוסעיו ומאחור. ארגז פתוח וריק שרודף אחרי הקבינה, כנראה שאנשים כאן מסתובבים עם הרבה ציוד לכל מקום. צירפתי כאן כמה צילומים סתמיים לחלוטין מפיירבנקס, רציתי לראות כמה טנדרים אני מצליח להכניס לפריים מקרי אחד.תשפטו אתם.

ואז יצאתי מהעיר המאופקת הזו לכיוון דרום מזרח. לקראת ערב הגעתי לפארק ממשלתי במבואות דלתא ג'אנקשן, 12$ עבור פינה לאוהל ושירותים נקיים.

התאגרנות ליציאה

יצאתי מחניית הלילה בסביבות 7 בבוקר. חיפשתי ומצאתי תחנת דלק. כמה מבנים לפניה. הי. דגל ישראל! נעוץ ליד דגל אלסקה ודגל ארה"ב. משהו בגודל מלא, ללא שום הצטנעות או איפוק. ככה מול כל הכביש הראשי לפיירבנקס ואחותו. "דיינר הביזון" שייך לבחור בשם אדוארד ריצ'ארדס נוצרי אדוק, אשר בכניסה למסעדה שלו יש שלט הסבר גדול ומפורט למה עם ישראל (אני) נחשבים לעם הנבחר ומדוע על כל נוצרי טוב. להקדיש מאמץ לשמור עלינו כעם וכמדינה. לא כל כך ירדתי לסוף דעתו. אבל בניגוד להרגלי הסכמתי מראש. מה אגיד חברים, להתחיל ככה את היום. כאן בסוף העולם אפילו בלי עזרת חבדניק אחד. זה באמת מרחיב את העורקים. נכנסתי לאכול ארוחת בוקר, אני? ארוחת בוקר במסעדה? בחיי הדרדרות. אבל הייתי סקרן. מצאתי בפנים מקום מכוער לטעמי, המחכה לתכנית "מסעדות בשיפוץ", קפה דלוח, חביתה משעממת ומלצרית שהלקוחות מעניינים אותה כמו מחזור החיים של הארבה. כל אלה השאירו בי טעם מוזר של אכזבה עם גאווה. טוב, עבור 12 דולר קיבלתי ד"ש גם אם עקיף, ממקום שאני אוהב. המשכתי.

מסעדת הביזון בדלתא ג'אנקשן

ביציאה מג'אנקשן החלה לנשב רוח חזקה. אבל ממש. לא יכולתי שלא לחייך חיוך ענק ולקרוא קריאות שמחה בתוך הקסדה, כשנוכחתי שהרוח היא רוח גבית. ראיתי את הגב הכסוף של עלי העצים בשולי הדרך ואת צמרותיהם כפופות לפנים. אני כמו מפרש יושב על האופנוע ועוזר לו להדחף קדימה. לא שמעתי את רחש המנוע, היה כל כך שקט

שימו לב לנטיית העצים. קדימה.

שיכולתי לשמוע כמאמר השיר "את גלגלי טחנות הרוח של מחשבותי". קראתי לזה ברכת הדרך. וככה הדרך נמשכה ונמשכה ומיכל הדלק סירב להתרוקן. לאחר עוד כשעתיים חלפתי על פני מעבר הגבול בין אלסקה ליוקון, קנדה. יש לי זכרון ויזואלי לא רע-נקרא לזה. וזכרתי שהמכונית שהיו בחניה כשעברתי כאן בפעם הקודמת לא זזו מהמקום. אכן מקום סואן… עד לנקודת ביקורת הדרכונים בצד הקנדי עברתי יותר מחמישים ק"מ בתוך שטח קנדה. רוצה לומר: תארו לעצמכם שמגיע מבקר מירדן לישראל הוא עובר דוך בגשר אלנבי וניגש לביקורת הדרכונים רק בין ירושלים לתל-אביב. מעניין האמון הזה. שוב הסתכל עלי שוטר ביקורת דרכונים במבט השמור לגברים אבודים. חייך למראה הדרכון הישראלי ההפוך ושלום. וכקבלת פנים מיידית חוטפים עשרים ק"מ של דרך עפר חצצית. וולקאם באק טו יוקון.

הכרתי את הדרך היטב. כל פיתול שמחכה לי, כל קטע לא סלול. כמעט כל פיסת נוף, אף שהחזית היתה עכשיו בכיוון ההפוך. מה שלא הכרתי הן משאיות שבאו מאחור עם אותה רוח גב מסייעת ובעצם שלחו לעברי עמודי אבק שהקדימו אותן במאות מטרים. לא נותר לי אלא להמתין עד שתחלופנה ולעצור את נשימתי.

אמיליה ודיוויד, שבועיים בדרכים.

שוב דלק בדיסטרקשן-לייק. שוב המלון הנטוש ושוב אותו מוטורגריידר מיישר את החצץ לפני הגשר. ושוב חברי הבלתי נלאים רוכבי האופניים. נאות המדבר האנושיות על הציר. והפעם, אמיליה ודיויד מעיירה ליד אנגקוראג' הם לקחו חופשה של שבועיים ובחרו קטע של כמה מאות ק"מ לרכב ביחד. גם הם פצחו בשירי הלל לרוחות גב. אז למי שרוצה טיפ בנושא משטר הרוחות בקנדה רבתי. רוב רובן של הרוחות הנושבות בחלק זה של העולם נוסעות ממערב למזרח.. למה? אני מנח כי יש סיבה הקשורה לתנאי האקלים עולמיים. ומי שרוצה לחצות את קנדה ומתעניין קצת, יודע שעליו להמנע מהכיוון ממזרח למערב. בוודאי אם הוא על אופנוע או אופניים.

מי שמכיר אותי, יודע שיש לי חולשה לעננים. אז קחו טעימה מפוסט מיוחד בנושא המתבשל אצלי. ה"אלקאן" מזרחה

הגעתי לחניון הקמפינג ממזרח לוויט-הורס עם רדת החשיכה. 730 ק"מ מנקודת היציאה הבוקר. חניון נעים ומסודר במרכזו נחל שוצף המוביל עצמו לאחד מיובלי היוקון (תמסור ד"ש). 12 דולר הוא התעריף הקבוע בתקנות טריטוריית יוקון לשהות בקמפינג ממלכתי. החל לטפטף ואני כמו טירון במארינס מתחתי את האוהל. וחפרתי סביבו תעלת ניקוז. הלילה ישנתי טוב וקמתי יבש לנוכח שכנים שעסקו בסחיטת בגדיהם. קפצתי לבית הקפה "שלי" בווייט-הורס שלחתי קצת מיילים וכמה סידורים בבלוג, הצטיידתי בדלק איכותי ושקית מזון (אבוקדו, לא להאמין מצאתי אבוקדו) והמשכתי לכיוון ווטסון-לייק המוכרת לי. החלטתי לנסות ולהגיע היום עד לעיירה פורט-נלסון (Fort Nelson), מעל 1000 ק"מ מזרחה על ה"אלקאן" או עד שירד הלילה. כבר ביציאה מוויט-הורס עצר אותי שוטר אדיב והתריע באזני כי יש דיווח על שריפת ענק המשתוללת כשמונים ק"מ מזרחית לווטסון-לייק. מה יכולתי לומר לו חוץ מ"תודה"? ויצאתי אל הכביש מזרחה, כן עם רוח גב נעימה. אחרי כ- 450 ק"מ חלפתי שוב ליד יער השלטים בווטסון-לייק, השמש היתה בזוית נוחה יותר אז צילמתי כמה צילומים נוספים, תדלקתי ועלית על המשך האלקאן. חזרתי לפרובינציית בריטיש-קולומביה ואין מה לעשות, באחת השתפר הכביש, שוליו מלאו דשא ופסים טריים של צבע נמרחו בכל מקום על פי הספר. באחת העצירות ראיתי בית על גלגלים. פשוט אוטובוס שהפכו אותו לקראוון ורתום אליו טנדר אימתני.

ג'ינה וקית' בתוך ביתם

וככה ג'ינה וקית' בוואן הבריטים מבלים את חייהם. ניגשתי אליהם וביקשתי רשות לראות את הרכב מבפנים. להבין איך נראים חיים כאלה, למה. וכמה. הם שמחו מאד. שני אלה החליטו כבר לפני שנים שהם אינם רוצים ילדים. ולנוכח גזירות מיסוי בתקופת ת'אצ'ר בבריטניה, הם נטשו. תרגמו את רכושם לשתי השקעות, אחת היא קראוון מרצדס מאובזר בו הם שוהים באירופה חצי שנה והחלק השני, האוטובס המדוגם הזה, המאוחסן בחלקת קרקע שרכשו באריזונה ואליו הם חוזרים כל שנה, לחצי השנה הנותרת, להסתובבות לכל רוח הנראה להם. קית' נהג משאית בעברו ובעל מיומנות טכנית קנה את האוטובוס כגרוטאה ובנה את הכל לבד. ככה החיים שלהם נראים. שניהם אגב בסביבות גיל החמישים. נפרדנו בצליומים וחיבוקים ויללה לכביש.

ביזונים על הציר

ריח שריפה הגיע לאפי. ראיתי בשולי הדרך משמאל עשן עולה מתוך היער הגבוה והדליל יחסית, כלומר היער עמד אך העשב בקרקעיתו היה שרוף. שאריות צבע על הכביש הבהירו לי כי היה כאן לא מזמן מבצע כיבוי אוירי בו הושלכו מהאויר טונות של נוזל כיבוי מהסוג הזכור לי שראיתי בצפון הארץ אחרי מלחמת לבנון השניה.

לאחר עשרים דקות, בצד ימין חבורת ביזונים עומדת בנחת ומלחכת עשב. ביזונים, זן שכמעט נכחד מפאת ציד יתר. מגודל היום כענף חקלאי. אך גם הוחזר לטבע ועדריו משוטטים באיזור. רצועות העשב בשולי הכבישים הזוכות למנת שמש ארוכה יותר, הן כנראה עסיסיות יותר מאלה שבתוך היער ולכן הבהמות הולכות לאורך הכביש ולועסות. מייד אחריהם עוד שני רוכבים צעירים על אופניים. רק עצרתי לשאול אם הם צריכים דבר מה והמשכתי.

ואז מצד שמאל אמא דובה ושני גורים חומים קטנים זעירים יצאו מהיער החרוך בקרקעיתו. דוממתי המנוע ונעמדתי מולם, היה ברור ששעת בין הערבים הזו, היא שעת הארוחה האחרונה לפני השכבת הגורים. רציתי לומר "הדייסה וזהבה וכל הסיפור". רק שהמציאות לא כל כך אחים-גרימית כזו. כל העשב הרך והאכיל ביער הסמוך נשרף או כוסה בחומרים כימיים ולכן פיסות העשב הירוק ליד הכביש היו המוצא היחיד ולמרות חששה המובהק של אמא דובה, היא עמדה וליחכה דשא כשגוריה מנסים כל העת לינוק מפטמותיה והיא שולחת מבטים מודאגים אלי, מנערת אותם בעצבנות גלויה. כמו שאומרים: חתיכת טבע.

אמא אני רוצה לשתות. אוף!… אמא! תגידי לו!

מהעבר השני מגיע עוד דוב לברר מה קורה.

בהמשך חלפתי באיזור פורה והררי יותר אגמים ואתרי נופש אך עדיין דלילות ניכרת בישובים.

אגם מונצ'א Muncha Lake בדרך לטוד ריבר

קמפינג בטוד ריבר

לקראת ערב ממש הגעתי באור אחרון למקום הנקרא טוד ריבר (Toad River) נהר הקרפדה. ושם על הדשא תמורת 18 דולר קנדי קיבלתי מקלחת, גלישה חופשית ברשת ונוף של בריכת עופות מים מרגיעה. אבל הדובים לא יוצאים לי מהראש.

בהמשך: הכיוון משתנה ממש דרומה. אלברטה הפרובינציה העשירה ביותר בקנדה. עיר ההוללים. הרי הרוקיס למתקדמים ושני אנשים צעירים ומופלאים, שקיבלו את פני באמצע אירוע מרכזי בחייהם.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and יוני בן שלום   ·   יש 7 תגובות, הוסף תגובה    

קנדה מפתיעה ביופי והנאת רכיבה

צילום שצולם על ידי ז'בניק, רוכב אופניים צ'כי. הפקדתי את המצלמה שלי בידיו. וביקשתי שיצלם אותי. כי אין לי שום צילום כזה – אז זה מה שיצא.

העיירה ווטסון לייק היא עיירה הכרוכה סביב כביש אחד ויחיד ה"אלקאן היי-ווי". והכביש הזה הוא גם הרחוב הראשי שלה. התפתח ויכוח בין שני נהגים בתחנת הדלק המאובקת אם יש בה 800 או 2000 תושבים. אני נוטה למספר הנמוך. המקום הזה קיים רק בזכות הכביש החוצה אותו. גרים בו מספקי שירותי דרך כגון איכסון. תיקונים מכאניים. דלק. כמה בעלי משרות ממלכתיות ואנשי צבא. המקום משמש גם כ"עיר הראשית" כעוגן, לעוד כמה מאות המתגוררים בערבות האין סופיות מסביב. כאן השכמתי משינה מפתיעה בעומקה. הדרך אתמול סחטה אותי היטב. וארוחת הפאסטה שהכנתי לעצמי – מתכון שאני מכיר מההכנות למרתונים השונים בחיי, החזירה לי אנרגיה לא רעה.

ארוחת פאסטה אין כמוה לאנרגיות חיוביות

צעדתי לאגם המרוחק להביא מעט מים, לצורך רחצה והכנת תה. ובתרגול הידוע כבר, הייתי על האופנוע בדרך הראשית לכיוון עיר הבירה של פרובינציית יוקון. וויט הורס (White Horse) מרחק של כ- 450 קילומטר לצפון מערב. ה"אלקאן",דרך המלך בין ארה"ב העיקרית לבין אלסקה, היא מה שנקרא בעגה הצבאית "מעבר הכרחי" ולכן מתוחזקת ברמה מעל לנהוג ביוקון. נראה שריחוקה של המדינה הזו ממרכזי הכלכלה החזקים של קנדה במזרח ובדרום הנושק בארה"ב. וגם דלילות התושבים בה, מסבירים את העליבות התשתיתית של כל מקום אליו הגעתי. רוב המקומות נראים מוזנחים. וככל ששלטי הפרסום בהתקרבי לעיירות או תחנות שירות גדולים יותר ומנוסחים בטעם רע, כך ידעתי שהם במצוקה.

תדלוק עם המיכל הרזרבי עד שאגיע לתחנה מסודרת

בדרך פגשתי את פול. בחור בן 34 מאוטאווה שבמזרח קנדה במרחק אלפי קילומטר מכאן. איש תחזוקה בחברת טלפונים קוויים שלקח את עצמו והחליט לראות איפה זה הסוף של קנדה. הוא היה בדרך לאינווק. ביקשתי שימסור ד"ש לקווין האנגלי שפגשתי בכביש 37 והיה גם הוא בדרך לשם. פול סיפר לי שקנדים רבים "בורחים" בחורף לדרום לארה"ב, אבל כשמדובר בטיולי אופנועים הם פטריוטים. אלסקה פחות מעניינת את רובם. הם חורשים את ארצם. האמנתי לו. יש אצלהם הרבה מה לחרוש… הרבה מאד.

פול מאוטווה

פרט לכך שהדרך היתה מבותרת בקטעים של דרכי עפר סלולות או בשלבי תיקון. לא חשתי הבדל של ממש בנוף. עדיין שופע ראשוני וחי למרחקים.

במרחק מימין שוב איש על אופני תיור. זהו ז'בניק . שאני מצטער אבל לא הצלחתי למצוא הפתק בו רשמתי את שמו המלא. מהרפובליקה הצ'כית, בן 26 שמדווש סביב העולם באופניים, עושה הפסקות להתפרנס וממשיך. הוא כבר שמונה חודשים בדרכים והגיע ממזרח קנדה. לפני כן חצה את אירופה. ממשיך לאלסקה ואז יירד לארה"ב. הוא התנדב לצלם אותי במצלמה שלי.

ז'בניק רוכב האופניים הצ'כי

הגעתי לוויט-הורס בשעה מוקדמת יחסית. עיר קצת יותר מתוחכמת: רמזורים. כבישים מתוחזקים באיכות גבוהה, מבני מסחר וציבור. תחנות דלק עם כל דרגות האוקטן. מסעדה סינית. הודית. צמחונית. מבנים היסטוריים משוקמים צבועים בצבע רענן, שלטי פרסום מנוסחים באיפוק המדבר לאנשים שבעים. מכוניות חדישות ורחוב עם שורת בתי קפה מדוגמים וסמי פלצניים.

וייט הורס

סיבוב שאלות לעוברי אורח במשקפיים עגולים ומצח גבוה, הביא אותי לבית קפה ללא שם, סמוך לתחנת הרכבת הישנה שניצבת כמונומנט היסטורי, מאחר ואין רכבת שמגיעה לכאן יותר. בבית הקפה הזה ביליתי כמה שעות בעבודת אינטנרנט (חינם) ושתיה איטית של כוס קפה אחת. כי צריך להזמין דבר מה. האופנוע שחנה בחוץ משך הרבה תשומת לב. חשבתי שאלה מורגלים בכל מיני קוקואים שעוברים בעירם. אבל לא. נכנסו אנשים להכיר וללחוץ את ידי.

מול בית הקפה בווייט הורס

החניון בסמוך להיינס ג'אנקשן

לקראת אחה"צ העברתי דרך קופה של סופרמרקט בינוני, אך מלא בכל טוב, שקית עם מצרכי מזון להמשך ועליתי על הדרך לכיוון צומת היינס (Hines Junction) מקום ישוב קטן המתפרנס איך לא, ממיקומו האסטרטגי החולש על צומת הדרכים: ה"אלקאן" וזו המגיעה מהעיירה היינס בדרום. זו שוכנת בקצה אחד הפיורדים בחוף המערבי של דרום אלסקה. השעה היתה כבר שבע בערב. תחנת דלק מוזנחת למדי כמה קילומטרים לפני הצומת נשאה שלט "מקלחות" זה מה שאני צריך. העמדתי את האופנוע מחוץ למבנה מיושן ונכנסתי לתוך מסעדת המקום. אם אתם מכירים את הסיטואציה בה אתם נכנסים לחדר בו יש שני אנשים שברור לכם כי הפרעתם להם באמצע מריבה קשה. אז זה היה המצב. בחור צעיר בשם ג'ון נשאר קפוא באמצע משפט ומולו מהעבר השני בחורה שפניה היו סמוקות, נעצו בי מבט מופתע. כאילו "מה זה פה מסעדה שאתה נכנס בלי לדפוק בדלת?" החדר היה עמוס בפוחלצי חיות בר. מזוויע לטעמי וריח של פורמלין נישא בחלל הדחוס. "ראיתי שלט מקלחות בחוץ, זה אכן אפשרי?" קיבלתי מקום להעמיד את האוהל והאופנוע ומקלחת חמה עבור 17$ וזחלתי לתוך השק"ש, מה לעשות טעון גם הוא מקלחת משלו…

קמתי מוקדם מאד לקול מצהלות סוסים. בסמוך רעה עדר סוסי בר. מוסטנגים. שכבר הוזהרתי על נוכחותו על הציר מפי נהג שפגשתי באחד התדלוקים. אריזה מהירה והמשכתי צפון מערבה. לאחר כמה קילומטרים עוד פעם רוכב אופניים בשוליים. הפעם רוכבת זו ג'ולי, אשה לא צעירה שקמה בוקר אחד בביתה בלונדון והחליטה שהיא רוצה לחצות את כל ה"אלקאן" על אופניים ואני פוגש אותה כבר בתוך החודש השני שלה בדרכים. עוברת לא יותר מכמה עשרות ק"מ ביום. מצויידת באוהל קטנטן ואומץ גדול.

ג'ולי מבריטניה

החלטתי שהיום אני לוחץ עד לתוככי אלסקה מעל 850 ק"מ. בהתחשב במהירות הרגועה שלי סביב 86 קמ"ש, יקח לי כל היום ואולי יותר. הייתי חייב לעצור מדי פעם רכב שבא מולי כדי להתעדכן כמה מרחק יש עד לתחנת התדלוק הבאה. בשתים מהן אזל הדלק כשהגעתי. לכן בהזדמנות הראשונה מילאתי את המיכל הרזרבי שלי – 5 ליטר- שיהיה בטוח. חלפתי על פני כמה אתרי נופש זנוחים. שניכר שלא הצליח להם ופשוט ננטשו. או כאלה שעדיין לא פתחו את העונה.

דורבן שזיהיתי כבר ממרחק. התקרבתי אליו במנוע דומם והצלחתי לצפות בו זמן רב

עיט קרח (מלשון קרחת) הסמל הלאומי של ארה"ב שומר מעל לקן הנסתר למטה בשולי האגם לידו עברתי

מצאתי עצמי מחכה כבר להגיע לאלסקה. במעבר הגבול קיבל את פני שוטר גבולות חייכן, שללא דרישתי, לקח הדרכון פנימה והחתים לי חותמת חגיגית "שרדתי את האלסקה היי-וויי" יענו שיחקתי אותה. כל הכבוד לחבר'ה האלה. מטר אחרי שעברתי את הגבול, הכביש הפך להיות חלק, מתוחזק, צבוע בשוליו. פשוט תענוג. העושר האמריקני מדבר. המשכתי לכיוון העיירה טוק (Tok) היושבת על צומת ממנה יורד דרומה כביש לכיוון וואלדז. ואנגקוראג'. ומשם עליתי לכיוון דלתא ג'אנקשן (Delta Junction) עוד עיר צומת דרכים חשובה שהפכה לעיר עם חיים משלה. הדבר ניכר מכך שהיא נמשכת הרחק מעבר לשורת המבנים הצמודים לאורך הכביש הראשי. מכאן יוצאים כבישים לכיוון אנגקוראג' בדרום אלסקה ולכיוון העיר וואלדז. וואלדז היא עיר נמל ממנו משיטות מיכליות ענק את הנפט הזורם לכאן מאיזור הקידוחים בצפון אלסקה – דד-הורס (Dead Horse) שהיא הנקודה אותה קבעתי כנקודת התחלת המסע ולשם מועדות פני כרגע.

האבק, לחם חוקו של אופנוען ב"אלקאן". מגיע בסערה.

תחנת התדלוק ב"דיסטרקשן לייק". לא תתדלק כאן? סבבה, התחנה הבאה עוד 186 ק"מ.

הכבישים באיזור הזה כל כך ארוכים וכל כך ישרים שכביש הסרגל שלנו בארץ נראה לא יותר מהקטע בו אתה מאט לפני צומת כאן. כבישים ארוכיייייייייייייייייייייים. לא תיארתי לעצמי שאצטרך אי פעם להלחם בצורך להרדם תוך רכיבה על אופנוע.

ישר כמו סרגל. בסמוך לעיר טוק באלסקה, כבישים שאינם נגמרים

לקראת תשע בערב כשהשמש עדיין עמדה נעוצה באמצע רקיע, הגעתי לפיירבנקס. שוב, עיר תכליתית. שעד שלא היה מצויין בשלט שאני במרכז העיר, חשבתי שאני עדיין באיזור של מחסנים. ניכר שהמקום חווה חורפים לא קלים. לכל מבנה יש כניסה כפולה- בשיטת צוללת. והרגשתי

ברוך הבא לפיירבנקס

שאין כאן ממש תרבות של בתי קפה פתוחים או חיי רחוב. או שמא הקדמתי את העונה. בציר הכניסה המקיף את העיר מצאתי את החניון העירוני. ושם פגשתי את ג'ייק מנהל האתר שקיבל את פני בשמחה ועניין והקצה לי חלקה מוצלת במחיר 17$ כולל חיבור חופשי לרשת. ג'ייק קיבל אותי במטר שאלות ואזהרות (מיותרות) על הצפוי לי בדרך צפונה. הרגעתי אותו שאני יודע ומוכן לכל מה שתזרוק עלי הדרך המיתולוגית לאוקיינוס הארקטי. זהו. עד כאן הכל מנהלות. עכשיו אני מכין את עצמי ליישורת, אולי הדרמטית ביותר בכל המסע בחלק זה של העולם. הרכיבה בת ה -1600 ק"מ לדד-הורס (במפרץ פרודו) הנקודה הצפונית בעולם אליה מגיעה דרך ושניתן להגיע בנסיעה קרקעית ברכב אזרחי.

הקמפינג ב- Chena Park בפיירבנקס

הלילה היה לילה של עיניים שנפקחו פתאום בבעתה. של "אולי שחכתי משהו" ודברים מהסוג הזה. האדרנלין החל לטפטף ממני כמו ברז. והדבר הראשון ששמתי לב אליו זה שאיבדתי עניין או תיאבון לאוכל, שכחתי לאכול מאז אתמול בצהריים. הייתי מרוכז ומשימתי כמו שלא הייתי מעולם. זו לא רק שאלה של להגיע לנקודה מסויימת. אפשר להגדיר זאת כשאלה של ערב הצלחה או חלילה אסון.

מחר עם שחר אני יוצא לקטע הנחשק, המשכר והאתגרי שתכננתי כבר כמה שנים.

בפעם הבאה: ה-Dalton Hwy דרך שמלמדת אותך את גבולות האחריות ומימוש החלום דרך שאינה סולחת לאף אחד. מפגשים עם אנשים גדולים במקום קטן. וחיי הטבע בשממה הארקטית, מנקודת מבט שלא תראו בשום מקום אחר.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and יוני בן שלום   ·   יש 20 תגובות, הוסף תגובה    

לרכוב בתוך גלויה 

(זה מקום שחוזרים אליו)

לא להכנס ללחץ מהתמונה. פשוט העורך שבי לוחץ להכניס דרמה כבר בהתחלה – פרטים בהמשך

לאחר לילה של שינה נהדרת. התעוררתי לקול מצהלות מנועיהם של כמה אפנועי הארלי דייוידסון, שחנו בסמוך אלי. הכנסתי עצמי לנוהל סדור של קימה, אריזה, רחיצה, טעימת מזון סמלית. בדיקה כללית לאופנוע – כלומר מישוש חלקים לראות שלא השתחרר משהו. קשירת הציוד וכמו גלדיאטור-דה-לה-שמטה, לבישת המעיל, חבישת הקסדה והכפפות ובקפיצה קלה, הופ למרחבים. והיום המושג מרחבים שכל כך חסרים לי, שאני הולך בחיי עם סוג של מחסור קבוע בויטמין הזה. עומד להספג כמו נהר אדיר לתוך מדבר. מהעיירה הופ (Hope) אני מתכוון להגיע עוד היום לעיר הצומת והמחוז פרינס ג'ורג' (Prince George) הניצבת במרכז איקס הדרכים החשובות המגיעות לכל מקום במערב קנדה. ואני מתכוון לרכיבה של מעל 700ק"מ. שיניתי את כוונתי המקורית לעשות לופ מערבי יותר, כדי לעבור בתוך הרוקי'ס הקנדיים. רציתי פשוט לגמוא מרחק. כאמור, לאתגר ולדגדג את התסביך הישראלי המולד שלי – מרחקים/בים.

בתחילה הכביש טיפס באיזורים חצי מדבריים משום מה. איזורים שאינם מקבלים די מים, מפתיע. ויותר מכך הפתיעו אותי דלילות היערות. דלילות שנבעה לא ממיעוט עצים, אלא מאלפי קילומטרים של עצים מתים. זקופים אבל יבשים. כן ראיתי כבר יערות אדומים בצבעי שלכת. אבל עצי מחט ככל הזכור לי אינם עומדים בשלכת. יש כאן איזו מחלה. בתכל'ס ישנה חיפושית שהתפשטה ביערות המחט בצפון אמריקה (ולפי בדיקה שעשיתי כבר, אפגוש באותה בעייה גם בארץ האש בדרום-אמריקה). אין זה משנה מה גיל העץ או כיוון צלע ההר  – מראה מדכא.

המנוע בעבע מלמטה בקול באס נעים כמו זה הבוקע מאקווריום רגוע. פיתולי הכביש טלטלו אותנו בחדווה. התחלתי לשיר. אגב, השיר הכי טוב לשיר בתוך קסדה – הוא שיר שאין יודעים את מילותיו, כי זה המקום היחיד שאתה שר וצורח בקול רם ורק אתה שומע את השטויות שאתה ממציא. אני מתחיל להבין שגלויות תיירות וצילומים מתקתקים על קרחונים ואגמים לא ייצא לי מהמקום הזה. אולי מאוחר יותר מהצד המערבי של הרוקי'ס. לתחנת הדלק ב Hundred mile house  לא היה כוח לתת יותר מה שהיה לה. דלק! שני אנשים עם מבט אטום, קיבלו תשלום ורק אחרי שלושה נסיונות סחטתי מהם "שיהיה לך יום יפה".

לעיר פרינס-ג'ורג' הגעתי לקראת ערב, ומייד התחלתי לחפש חניון להשליך בו את עצמי. וזה לא קל. המקום רוחש חיים עירוניים ענייניים עסקיים. נוסעים מהר, הרבה שילוט פרסום, רחובות מסודרים במשבצות פשוטות ורוב המבנים בעלי עיצוב מרובע, כמו מחסן כזה. המצביע יותר מכל על מקום תכליתי. נכון, לא יכולתי להעמיק בתוך שעה בכל שכיות החמדה שיש לעיר הזו להציע ואני בטוח שיש. אבל זה הרושם הראשון. עצרתי בתחנת דלק מקרית ובחור כבן 18 יצא אל הקור המקפיא בחוץ, כדי להסביר לי בתנועות ידיים איך להגיע לקמפינג מחוץ לעיר. לא הצלחתי למצוא. ואז במקום אחר עצר לי איש רזה בטנדר וואגוניר ישן עם כלב זאב במושב לידו ופשוט הודיע לי שהעונה עוד לא נפתחה וכדאי שאסע לכיוון העיירה וונדרהוף (Vanderhoof) כי שם הוא שמע יש קמפינג פתוח. תדלקתי שוב ושברתי לצפון מזרח על כביש מספר 16. ונדרהוף הנראית כעיר מעבר – על הציר הראשי שחוצה אותה חניונים למשאיות ענק ומלונות זולים, זה אחרי זה – קיבלה את פני בגשם כזה, שנאלצתי לעצור בצד כי לא ראיתי לאן אני מתקדם. ניסיתי לעצור כמה נהגים כדי לנסות לקבל מידע על קמפינג, אך נראה לי שטוב שהם לא עצרו. כי שאלה כזו במזג אויר כזה, והם היו מזעיקים מישהו לאשפז אותי. עם כל הכבוד לטכנולוגיית האיטום של מיטב יצרני הביגוד בעולם. למים חוקים משלהם. והם חדרו לכל חמוק בגופי. עד כאן. מבעד לטיפות הגשם והאדים בתוך הקסדה הצלחתי להבחין באורותיו המנצנצים של שלט MOTEL כמעט כמו סצנה מקליפ לשיר של ליאונרד כהן. נכנסתי נוטף לתוך חדר חם בו עמד בעל המקום במין חיוך שאמר "או קיי. ידעתי שבסוף תגיע אלי"! 67$ בתוספת מס. מה נשאר לי לעשות אלא לדדות בפישוק רגליים, לחדר מאובזר ונעים ולצלול לאמבטיה חמה. ואחר כך התנפלות על כל השקעים בקירות כדי לטעון את שלל המטענים שהבאתי.

סמיואל

זהו, עברתי. אפשר לומר קטע מנהלתי של כמה מאות קילומטרים. רק כדי להתקרב לאותה בריטיש קולומביה שעליה חלמתי. האיזורים הפחות מיושבים, הפראיים. אלה בהם אוכל לפגוש דברים ואנשים אחרים וכך גם קרה.

בוקר רחוץ וקייצי קיבל את פני, כאילו כלום. כבר הכל יבש ובוהק ומחכה. יצאתי להמשך, לכיוון מסלול אותו למדתי כמעט מטר מטר עוד בבית – הקאסיאר היי-ווי (Cassiar Hwy) כביש מספר 37 העולה מצומת קיטוואנגה (Kitwanga) לכיוון צומת וואטסון לייק Watson Lake  מסלול של כ 800 ק"מ.

מצב הכביש התחיל לאותת מצוקה. כלומר מצוקת תחזוקה. הפך להיות מטולא יותר ולעיתים חסר בכלל , שלט מעויין בצבע כתום זוהר פשוט הפתיע אותי מדי פעם בהודעה קצרה – "הדרך הסלולה מסתיימת". ולאחר כמה ק"מ היא, אופס, מתחדשת שוב. לצידי הדרך קפצו מדי כמה עשרות ק"מ מבני שירות שכללו משאבות דלק, חנות אלכוהול (!?) מזכרות ומסעדה. הכל נראה מוזנח וחבוט. וטרם החלטתי אם זה סימן טוב – כלומר זה חי ובשימוש – או בעייתי – לך תדע איזה דלק באמת תקבל כאן. אבל מהבוקר ספרתי לא יותר מעשרים רכבים על הכביש.

לקראת הצהריים המוקדמים השתנה לפתע הכל, מצאתי עצמי בתוך עיר-קייט שכמו נלקחה מטבורה של תעשיית הנופש הכי מצועצעת שאפשר. Smithers שם המקום, מטוסי מנהלים וכאלה קלים יותר, החלו לחלוף מעלי. חניוני ענק של בתים מתניידים ותחנות דלק מצועצעות ומבריקות אחת ליד השניה כלומר יש כאן תנועה. באחת מהן שממנה נשקף הנוף ההררי הכי יפה, עצרתי לתדלק. לידי עצר רוכב על אופנוע ענק – כשאני אומר ענק אני מתכוון ל 2400ס"מק שיושבים מתחת ללוגו של חברת טריומף. ממנו קיפץ איש שחיוך עדין היה משוך בין אזניו. נכנסתי למשרד לצורך הפקדת כרטיס האשראי שלי לפני תדלוק וגם סמיואל הבחור על המפלצת. לחצתי את ידו והצגתי את עצמי. סמיואל בקול חלש ובאינטונציה של אדם שממעט לדבר, סיפר לי שהוא כרגע מובטל. בוקר אחד ללא הודעה מוקדמת סגרו את המנסרה בה עבד, והוא כמי שהגיע לכאן במשבר הכלכלי של שנות השמונים מניו מקסיקו. מוצא עצמו שוב במצוקה. "סליחה סמיואל, מה זה האופנוע המיוחד הזה?" אין לי ברירה. זה הדבר האחרון שמשאיר אותי שפוי, אני גר לבד כרגע בשכונה בכניסה המערבית לעיר בצריף וחצי ממנו זה לאופנוע. סמיואל בן לאם מקסיקנית ואב יליד אחד השבטים המקוריים כאן בקנדה נראה עצוב ומכונס, אבל אסף את עצמו לחיוך שקט מול המצלמה. הסברתי לו את משמעות שמו ,"שמואל" והרגשתי שלפחות תרמתי משהו להרמת המוראל שלו. הוא ליווה אותי עד ליציאה מהעיר ונפנף לשלום כשפנה שמאלה לשכונה העלובה בה גר.

בצהרים הגעתי לצומת קיטוואנגה. בתחנת דלק מאובקת שכל חזותה אומרת "נראה אותך מוותר על תדלוק כאן, הרי לא תגיע לשום מקום". ידעתי שגם במחיר מופקע אני חייב לתדלק. בתחנה פגשתי חבורת אופנוענים שהיו מצויידים כמוני לנסיעת טיול/אתגר ארוכת טווח. מייקל, המשמש פאראמדיק מוטס באלסקה ועוד חמישה רוכבים יצאו מאנקוראג' לפני חמישה ימים. הדרך שהם עשו היא לרדת במעבורת/אניה שהכניסה אותם דרך אחד הפיורדים בחוף דרומי של אלסקה לעיירה היידר ( Hyder)  ומשם הם יצאו לסיבוב של שבועיים לתוככי יוקון ובריטיש קולומביה נגד כיוון השעון.

מייקל מאנגקורג'

אחרי חמש דקות כבר הייתי מצוייד בכרטיס הביקור של מייקל והזמנה להגיע לאנגקוראג' לאירוח מלא. לצערי אמרתי לו כי זה לא במסלול הפעם. וחבל. לפני פרידתנו הזהיר אותי מייקל כי על ציר 37 צפונה ממנו הם הגיעו, הם ראו דובי גריזלי ממש על הציר וכדאי שאקח זאת בחשבון… מייד בדקתי שהסוללות במצלמה תקינות ובזהירות חציתי את הגשר מעל נהר הSkeena בדרכי לטבע שכל כך חיכיתי לראותו.

הכביש היה במצב נהדר. שחור כהה, שוליו צבועים ומסומנים. מורגש כי אני באיזור מועדף לפי דבריו של מייקל. הממשלה הקנדית משקיעה בקטע הזה, כי מכאן מגיעה תיירות מאסיבית של אמריקנים הנוחתים בחוף המערבי של קנדה באניות תיור. זו קנדה הפראית שהם באים לחוות. סביבי התחיל לעלות המסך באיטיות של הופעת בלט קלאסית. הנה שם פסגה מושלגת, הי! הנה כאן אגם קטן, אופס ושם משהו חוצה את הכביש. Moos אייל ענק ואיתו עופר/גדי קטן. אבל עד שהבנתי מה ומי, הם נעלמו בסבך משמאל. זהו עצרתי לתרגול נוהל שליפת מצלמה מהיר. האיזור היה כל כך חי שפשוט השתנקתי מרוב אושר.

השמש לא בדיוק נטתה מערבה, אבל עשתה איזו מחווה כלפי מערב. כי כאמור השקיעה כאן מתרחשת כשעה אחרי חצות. אבל החלטתי לא למשוך מעבר לאמצע מסלול הקאסייר המיתולוגי (בעיני) והגעתי לחניון ממשלתי מסודר ליד אגם מזייאדין (Meziadin Lake). אגם צלול ורחב ובמרכזו אי עמוס עצי מחט, הביט בי כמו קנבס המונח מול צייר. הכל מוכן כאן כדי להתחבר לדמיון שלך.

סביבי כבר נמו אורחים אחרים את שנתם. כמה בעלי קרוואנים וסתם כאלה שבאו בפרייבט. ומעבר למפרצון שני חבר'ה צעירים הניפו את הלפטופ שלהם, כדי להעביר בשידור ישיר לארץ רחוקה דרך סקייפ, את מראה האגם. (בשני אלה עוד אתקל לטובה בהמשך) הי! יש כאן קשר לאינטרנט. גברת ומר ג'אקי, מנהלי החניון שמקבלים כסף מהממשלה שלהם בשביל לעשות חיים (זכיון, המופעל בתקופת הקיץ בשאר הזמן שני אלה באריזונה). ביקשה 5$ לחיבור (שוד) אבל בסוף לא צלח. לפייר וול שלי יש כנראה עוד רכיב סודי שלא נותן לי להתחבר לתאווי בצע. מילא. איזה לילה קסום יורד, ליל חניה כמעט כמו זה של אלתרמן.

כשהבוקר האיר. אחרי מאבק מייגע במבער הפתיליה שלקחתי, כוס תה של התעוררות, ארזתי הכל ביעילות. – אני חייב להפטר מעודף המשקל על המושב האחורי זה מטריד אותי כל הזמן-

יצאתי להמשך הכביש צפונה. שוב כביש רגוע רחב ונקי. והנה אור במראה מאחור. אופנוע. מגיע וחולף על פני בשריקה. צריך להבין שאני לא עובר את ה-90 קמ"ש ובדרך כלל משייט ב-86. הסל"ד קצת מעל 3000. מה שנקרא רגוע. קווין שהיה באמצע טיסת בוקר, עשה סיבוב פרסה וחזר. איש מעל מטר שמונים חייך אלי בחיוך מקסים ובאנגלית הכי אוקספורדית שאל מה ומי ולאן. החלפנו אהלנים והוא המריא שוב. המשכתי הלאה וחלפתי על פני צומת הכביש המגיע מעיר היידר במערב. כאן פניתי ימינה להמשך הציר. לאחר כשני ק"מ לפני מימין רוכב אופניים מדווש באיטיות תוך הנהון רצוף לכביש ולנוף. עצרתי ליד איש צעיר, לא לבוש כמו אחד שיצא ממגזין על אופניים,

אלא הדבר עצמו. לבוש בפשטות כאומר אני מטייל, לא עושה הפקה לתוכנית טלויזיה. גונתר בן 19עובד בהייטק בפרנקפורט לקח חופשה של 3 שבועות ובא עם האופניים למקום הזה. ישן באוהל בשטח. איפה שנעצר. לא דופק חשבון לדובים וליתושים. הפקדתי בידיו מדבקה מהמסע שלי והוא נתן לי ארבע סוללות משומשות כי שלי במצלמה התרוקנו. והנה מגיע קווין מאחור."הי קווין תן לנו צילום משותף" וכך היה וקווין המריא שוב.

קווין פעם שלישית

לאחר הפגישה עם גונתר לא עברתי שני ק"מ והנה מצד ימין משפחת דובים שחורים "יוני, תרגע! סגור מנוע! פתח עדשה. פנה מעט ימינה עצור ללא קול! הנה, הרם המצלמה לגובה כללי ובכיוון כללי." שיט! שוב אדים על המשקף.

כן כן. דובים באים בשלשות.

"פתח את המשקף אדיוט!" הרצועה על הצוואר קצרה, אבל בכל זאת הצלחתי לפתוח את החלון. קליק קליק קליק קליק והגורים שהיו במרומי העץ גלשו למטה ויחד עם אמם נסו לתוך היער. יש! יש לי דובים! מיד הסרתי הקסדה ורציתי לראות מה הצלחתי לצלם. ההתרגשות היתה גדולה משהו. אז באנחה של רוגע המשכתי בדרכי.

הדרך הפכה להיות גרועה ביותר. שלום לאספלט וברוכים הבאים בורות וחצץ על המסלול. אבק בכל מקום. שוליים רכים וסיבובים בהם האחיזה בדרך בספק. רק לפני גשרים, סללו קטע של כמה עשרות מטרים, אבל מיד אחרי זה שטח מחורץ שאתה מזהה ככביש רק בזכות שילוט ההזהרה לאורכו.

אנתוני וסמנטה. האנשים הטובים, הרכב החגיגי שלהם והאופנוע שנעמד בזכותם.

מעבר לאחת הפניות נגלה לפני נוף עוצר נשימה. הרים במרחק ובחזית הקרובה אלי בעומק הערוץ זרם לו נהר בפיתולים חדים. זהו את הפריים הזה אני עושה בעמידה. לא מהאופנוע. העמדתי את האופנוע על רגלית הצד ממש מעל לתהום ועוד טרם הבנתי מה קורה, הוא פשוט קרס והתהפך שמאלה על פי התהום. מתורגל בשכאלה, קפצתי ללא פגע הצידה. ומוזר ככל שזה ישמע. התחלתי לצחוק. ודבר ראשון שלפתי את המצלמה וצילמתי. אין מצב שאני ארים אותו עם כל הציוד הזה. לא שמתי לב למדרון שנוטה שמאלה. קרקע תחוחה שלא לדבר על העובדה שטרם פגשתי אופנוע מהדגם הזה שלא היתה לו בעיית זוית רגלית צד. הכל הפוך. עודי מגרד בראשי והנה מתקרב ענן אבק. רכב ובו שני חברה שרים ומוחאים כפיים מנפנפים לי לשלום בעוברם… הי. מה זה! רצתי אחריהם מנפנף ידי. והם עצרו. חזרו. אנטוני וסמנתה זוג צעיר מאוסטרליה. אלה שראיתים אמש בחניון ליד האגם. ניגשו מיד לעזרה ובתוך שניות האופנוע כבר עמד בחזרה על גלגליו. ממתין שכל הנוזלים יחזרו למקום. נפנפתי אליהם לשלום. והחלטתי. זהו אני מעיף 30 קילו מהציוד! המשכתי לכיוון צפון והנה שוב קווין מנמיך טוס בתחנת דלק בה עצרתי. קווין ממוצא אנגלי הוא אמן מוכשר המצייר ציורים אבסטרקטיים עבור חברה שמשווקת אותם באינטרנט. הראה לי מיצירותיו על האייפון שלו. הוא חי בדנבר קולורדו וקיבל מאשתו 3 שבועות לנקות את הראש. אז הוא עם הr1150gs  שלו בדרך לאינבוק (Invuk) הנקודה הכי צפונית בקנדה (אבל עדיין דרומית לנקודה אליה אני שואף להגיע באלסקה).

היינץ מהיידלברג

שוב הבלעדיות של תחנת הדלק בחבל ארץ זה הוא מכשיר הפקעה שטני. מחיר הדלק גבוה מאד. המשכתי בדרכי ושוב פגשתי רוכב אופניים כמובן מגרמניה, היינץ מהיידלברג. גם הוא עובר את דרך מספר 37 וישן עם הדובים. הוא סיפר לי שבלילה האחרון הם ריקדו סביבו וכל מה שנשאר לו זה להכניס עוד עצים למדורה ולשיר.

הגשרים ברובם בנויים רשת ברזל עבה. אין מקום להוריד רגלית ולצלם באמצע מעבר גשר שכזה.

לקראת סוף היום והכוחות הגעתי לצומת כביש 37 והדרך המיתולוגית ה"אלקאן" ALCAN HWY הדרך בת אלפי הקילומטרים המגשרת בין ארה"ב העיקרית, לאלסקה ועוברת בתחום קנדה. פניתי לכיוון העיר ווטסון-לייק כדי לתדלק ולחפש מנוחה. במרכז העיר יש עוד אתר מעניין יער השלטים. אין לי מושג מי התחיל במסורת אבל במקום אלפי

עמודי עץ ועליהם אלפי שלטים שאנשים הביאו מכל העולם. שלטי הכוונה שתלשו מעיר הולדתם. שלטי המכוניות שלהם, שלטים לזכר משהו או מישהו. מדבקות מזכרות. משהו שידעתי עליו והכנתי עבורו מדבקה משלי. ובטקס צנוע של אדם אחד, סיפחתי את עצמי לקהילת השלטים בווטסון-לייק. הוריי!!

אתר הקמפינג הסמוך לעיר היה לדעתי הפגנת כוח לחוזקם של בעלי המוטלים בה. כלומר המקום נראה זוועה, ללא כל תשתית לתיירים. ככה שאלה שכבר מגיעים לכאן יאמרו לעצמם. אוף איזה מקום. בואו נלך כבר למוטל בעיר… לא אני. אני כבר ישן עמוק בתוך השק"ש הסגול ברקיע של יהלומים.

לסיום: ני מצרף שיר שכתבתי לפני כמה שנים, שאולי מסביר באופן קצת יותר קצבי את החווייה האישית שלי שנקראת לצאת למסע:

ולסיום ממש

ולסיום ממש: ואני מקבל המוני תגובות מקוראים גם כאן בבלוג וגם בתוך הכתבות המופיעות בYnet אני משתדל להשיב כמיטב יכולתי. וכולי הרי תזמורת של איש אחד. מנסה לתת את האנרגיה החיובית במקום הכי דחוף לי באותו רגע. אני אוהב אתכם! כולל אלה שכותבים לי שטויות ואולי לפעמים בסוג של רוע. את כולם! ההנאה שאתם מספרים לי עליה, מעבירה בי צמרמורת. איני רגיל לכזו חשיפה. תודה שוב לכל מי שבא עם רעיונות (מצלמה לשמאליים) להזמנה להתארח. או כאלה שמתקנים אותי על שמות מקומות (סנטה-רוזה שהפכתיה לסנטה-ברברה ועוד). הי וד"ש לסטודנטים שלי במכללת "ספיר" שבשדרות. ואפילו תודה לתלמידי תיכון "קוגל" בחולון על הקשר המקורי איתי. אני ומשפחתי מודים לכולכם מעומקינו.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and יוני בן שלום   ·   יש 25 תגובות, הוסף תגובה