מבאך ועד קצה הבאחה.

הלילה הראשון במקסיקו מאחור, השכמתי בחניון בסאנטו תומאס ובשש כבר הייתי ארוז להמשך. בתחנת הדלק מול הפארק היה רק דלק "רגולאר". הזרקת הדלק באופנוע תצטרך להסתדר עם מה שיש. (ואני כנראה אצטרך להתרגל לכך שבמקסיקו אין תחרות בתחום הדלק. יש את "פמקס" והיא החברה היחידה שראיתי עד עתה, שמוכרת דלק.)

המשכתי דרומה. האייפוד שתמר אירגנה לי, התחיל בקטע מעובד של יצירות באך שהוקלטו בשיתוף אנשי השבט שאירחו את ד"ר אלברט שוויצר בלמברנה בגבון שבאפריקה. ביצוע שהתאים לדופק הלב שהלם כתוף טם-טם בקצב פראי שרץ ליד מוסיקה בעלת מבנה קלאסי סדור. זה לא היה חשש או פחד, אבל כן, היה בי סוג של מתח. ולאחר כחמישים ק"מ ראיתי בצד הדרך שני אופנועים חונים לצד באסטה. עצרתי שם ופגשתי בסטאן, מעצב אינטרנט בן 23 ויורי, אלקטרונאי בן 26 שני בלגים צעירים מעיירה בסביבות בריסל, אשר רכשו שני אופנועי קאווסאקי 650  KLR בלוס-אנג'לס ונמצאים בדרך למרכז אמריקה דרך הבאחה כמוני. סטאן ירכב עד לקנקון במקסיקו לפגוש את חברתו ויורי עד לפנמה. החלטנו להמשיך היום לרכוב יחד.

קבענו שלא עוברים את השישים מייל לשעה ומי שרוצה לעצור משתדל להודיע קודם. פנינו היו מועדות לחוף הנופש באהייה-דה-לוס-אנחלס במרכז הצד המערבי של חצי האי באחה. נפגשנו ממש על סיפו של המדבר המקסיקאני הכי אופייני. עצי קקטוס ענקיים כיסו את צידי הדרך עד האופק. הנוף היה יבש ובצבעי חום צהוב. פרט לעמודי חשמל הכל היה ראשוני ופראי. כאן גם נפגשתי בתחביב הגראפיטי המקסיקאני. כנראה שכולם מסתובבים עם צבעי ספריי בכליהם וברגע שמתגלה סלע יפה וחלק בשולי דרך כלשהי, מייד מרססים אותו במשהו. קיבלתי עוד מימד על התרבות אליה באתי.

בהסתמך על הנחיותיו של דן טופ, שהדריך אותי בפרוטרוט על המצפה לי בבאחה ידעתי שיש תחנה בהמשך בצומת ממנה פונה הדרך לבהיאה דה-לוס אנחלס, ולא טרחתי למלא דלק בזמן. וכשהגענו לצומת הזה, מצאנו כי תחנת הדלק נטושה זה מכבר ואין שום סיכוי למצוא אפילו טיפת "רגולאר". ואז משום מקום הגיע טנדר (איזה שום מקום, הבנאדם ישב בצל בצד וחיכה) עליו שתי חביות ומשאבה ידנית ומוכר בכובע סומבררו מנפנף בשלט "גאסולינה". לא נותר לנו אלא להצטייד בחמישה ליטרים שקיווינו שאינם מטונפים או מהולים ולהמשיך.

לפתע בתוך המדבר הרותח הזה ראינו בצד הדרך שקנאי אפור עומד ומנפנף בכנפיו. היה ברור לי שהוא נפלט מאיזו להקה שחלפה והמרחק מהים הוא כ- 60 ק"מ. אם ישרוד את הטורפים. יתכן ובצינת הערב יצליח להתרומם ולהמשיך. שקנאים עפים גם בלילה.

החום המעיק בו רכבנו כל היום החל להצטנן מעט ככל שהתקרבנו לאיזור החוף. ואז בת אחת מגובה של כמאתיים מטרים, נתגלה לנו הים. לשני שותפי אין את הזכרון הקולקטיבי הישראלי. אבל אני, לרגע הרגשתי מול חופי סיני. הרי סלע חשופים שחורים אדומים, יורדים כמעט עד קו המים וממול מעבר למפרץ, צלליות של רכסי הרים מעורפלים משהו. בתווך ים בצבע טורקיז ולחופו עיירה הבנויה מעין חושות, סוכות ומבנים בבניה עצמית כאלה עם שאריות "קוצי" ברזל בולטים מתוך היציקות, קירות המחכים לטיח או צבע ומוכנים לרגע להמשך הבניה כשהמשפחה תגדל. מוכר גם כן.

סטאן מימין ויורי

נכנסנו למסעדה הכי קרובה לקו המים ממש מול המזח. תמורת 100פזו (ביחד), צללנו לתוך צלחות בוריטוס, אורז, דגים, בקבוקי מים קרים ובירות קפואות. ותמורת עוד שלושים פזו לראש, הורשינו להקים אוהלים על חוף המסעדה שיתרונה הגדול כמו שהציג בעל המקום – נוכחותו של חייל חמוש כל הלילה במקום. בחיי נועייבה. אבל שני שותפי לקטע הנסיעה היום לא ממש הבינו על מה אני מדבר.

הם החליטו שלמחרת הם רוצים להמשיך דרומה ברכיבת שטח של כמאה וחמישים ק"מ על הציר של מירוץ הבאחה המיתולוגי. (ג'וי בירן ידידי, יש לך ד"ש מהמסלול) אני לעומתם נאמן לתכניות ולמגבלות ששמתי לעצמי. תכננתי לחזור לכביש הראשי מהלך שמונים ק"מ ולהמשיך עליו דרומה. נפרדנו בלחיצת יד בידיעה שעוד ניפגש בהמשך.

ככה בדיוק אנחנו רוצים להתעורר כל בוקר בשארית חיינו

בוקר ופרידה, לא לפני שהחלפנו ליורי צמיג באופנוע

חום המדבר ורוחות שחגו כל הזמן מצד לצד, הדגימו לי את הצד הפחות סימפאטי של המדבר. רציתי שהיום הזה כבר יגמר. עברתי דרך איזור בו מתרחש נס חקלאי, ממש בתוך המדורה היבשה הזו פתאום שדות ירוקים וחממות כמו בבקעת הירדן ובכניסה לאיזור שלט שאי אפשר לטעות בו "NETAFIM"  כן החברים טיפטפו עצמם לכאן כמו גדולים.

נטפים, כל הכבוד חברים! כבר פעם שניה במסע הזה שאני פוגש מדבריות שעזרתם להפריח.

בעיירה גואררו נגרו(Guerrero Negro) מצאתי סככה בה מכרו חיבור לאינטרנט ועצרתי כדי להתעדכן ולעדכן את גלי על מיקומי. והמשכתי הלאה בכיוון כללי מערבה לעבר העיירה סנטה רוזלייה ׂ(Santa Rozalia) וחלפתי על פני שלושה מחסומי צבא. בכולם הרמתי את מכסה הקסדה חייכתי, ברכתי לשלום ושולחתי לדרכי שלא כמו הרבה רכבים אחרים שנעצרו וחלקם פורקו לבדיקה. אין מה לדאוג ,זה עוד יגיע גם אלי. אבל בינתיים "בואנו דיאס" וקדימה. (נכון, לא העזתי לצלם… עדיין)

זה אינו עץ, זה סוג של קקטוס

לקראת הערב הגעתי לסנטה רוזלייה. וגיליתי שקמפינג לא קיים בה אבל מוטל סביר עולה 28 דולר והרגשתי שאחרי שלושה ימים של תנור מגיע לי מזגן, מקלחת ומזרן. הלכתי לסיבוב רגלי בעיירה. חלק מהרחובות מרוצפים אבן אותנטית. מעגן דייגים קטן, ועוד מעגן מעבורות גדול יותר וחנויות בסגנון של פעם. אין רשתות או מותגים, הכל קטן ועשוי באהבה ומאופיין בסוג של דלות.

המצלמה על הקיר מימין שולטת על הכניסה לתא הכספומט בו משכתי כסף בסנטה רוזליה

גיליתי שבמקסיקו יש פרנסה בשפע לציירי קירות. (אולי החבר'ה עם הספריי והגרפיטי על הסלעים, הם המילואימניקים של אלה) אין שלטי חוצות מפח או דיקט עם הדפסת משי והזרקת דיו, לפחות לא באיזורים האלה. מציירים וכותבים ישר על הקיר. וזה כל כך יפה בעיני שמצאתי עצמי עומד מול שלטים כאלה לא אחת מתפעל מהצבעוניות, המיומנות והכשרון וכמי שבא מהענף. זה אחלה בסיס למשהו.

כשחזרתי למוטל פגשתי את אנטוניו בן העשרים וחמש, הבן של בעלת המקום, מנהל משמרת הלילה שביחד בשילוב ספרדית רצוצה שלי, עם אנגלית קצוצה שלו, הבנתי שהוא גדל במקום. מאחוריו 12 שנות לימוד ולפניו חתונה קרובה למריה בחירת ליבו, אותה מצא בביקור באתר נופש באיזור העיר מזאטלאן. הוא מתכוון להגדיל את המקום וכן, להכניס אינטרנט כסטנדרט לכל אורח שיחפוץ בכך. דרומה משם במרחק כשמונים ק"מ גיליתי למחרת חופי חול זהוב ואתרי קמפינג לרוב. אך לא הצטערתי. כי הנסיעה בחושך עדיהם היתה גוררת אותי לעבור על אחד מכללי הברזל של הנסיעה – אין נסיעות בלילה ובודאי לא במקומות כאלה. אלא במקרה חירום. יצאתי בבוקר לא לפני שעשיתי עוד סיור קליל בעיירה הקטנה וראיתי איך קהילה שבה כולם מכירים טוב טוב את כולם, מתחילה להתעורר בצעקות בוקר טוב מקצה הרחוב ועד קצהו.

הכביש דרומה העובר על המצוקים מעל קו המים, משקיף לעבר מפרצונים פיורדים ואיים ציוריים, ביניהם עגנו יאכטות מפרש בינוניות  ומבני קש היו פזורים בין דקלים ותמרים. עצרתי באחד החופים להתרענן וללעוס ארוחת בוקר איטית. חשבתי להשאר שם, אך בעלי המקום הסבירו לי שהם מצפים לקהל שהזמין מקום מראש. המשכתי פנימה לתוך היבשה.

איזו עקשנות צריך כדי להצמיח משהו מהאדמה הזו

עברתי באיזורים יבשים ממש. אך ראיתי שוב ושוב שהמקסיקנים הם חבר'ה קשוחים. מחזירים מלחמה. ובמקומות הכי בלתי צפויים הם נאחזים במעט שיש לקרקע לתת. חוות ושטחי מרעה. שדות שמחכים לגשם שכנראה לא יגיע לעולם.

לאורך הדרכים, במקום שילוט של קמפיין זהירות בדרכים יש מאות מצבות מטופחות יותר ומטופחות פחות לזכר נספים. זה בדרך כלל סימן לסיבוב קרוב ולצורך להוריד רגל מהגז.

תחזוקת הכבישים בבאחה ראויה לציון גבוה. היו רק שני מקרים בהם הכביש רעד מעט מתחת לגלגלי האופנוע. שמתי לב שעם כל המוזנחות של רוב כלי הרכב. נהגים נהגו בהתחשבות והבנת הנקרא בכביש ולא ניסו להיות צודקים גדולים אלא המשיכו בנסיעה תוך סוג של חוכמת דרך. דבר נוסף שקיבל את פני עם הכניסה למקסיקו הם פסי ההאטה. הו, זו תופעה שאפשר לכתוב עליה פוסט ארוך ושלם. וגם מכתב תודה לחברת "אוהלינס" יצרנית הבולמים המעולה שעליהם אני מתנדנד בבטחה. לפני כל עיירה או באסטה או סיבוב, יש פתאום שורת פסים לרוחב הכביש במרחקים של כ 3  מטר זה מזה. ולכל פס צמודה הגבהת אספלט קטנה של סנטימטר בערך משהו שאפשר לסבול, אך אם לא הבנת את הרמז מחכה לך גבעה של ממש בקצה שורת הפסים שם אתה עובר לראשון ונוסע כמו על חוט בקרקס. וזה קורה כל הזמן ואני שאיני רגיל בכך לקח לי כשמונה פעמים להפנים את המציאות הזו. אך יש הרבה מקרים שללא כל התראה מגיע אליך פס הגבהה שכזה וזה באמת מצחיק, אבל כשזה קורה למישהו אחר. ולפי מה שידוע לי הפטנט הזה יחכה לי עד לקצה התחתון של דרום אמריקה.

כבר הצהרתי שאני אוהב מדבריות. כאן, המדבר נתן לי טעימה מהצד הפחות נעים שלו, שגם זו – ככל שזה נשמע מוזר – חווייה חיובית בעיני. המונוטוניות. החום הבלתי נתפס והרוחות הצולבות שתעתעו בי בהפתעה כל היום, בהטילם לכביש ענני אבק וחול שהיה עלי לחצותם לעיתים תוך סיבוב על פי תהום, או בקטע כביש שלא ידעתי מי יגיח מתוך אבק סמיך כצמר גפן חום. הגעתי להבנה עם עצמי שאני צריך קצת הפסקה מהצהוב הלוהט.

זה ברנרדו ממנו קניתי מחבת קטנה (14 פזו) במקום זו שאיבדתי בפיירבנקס. ואחיו הקטן ראפאל

ולכן כמו מי שמריץ סרט קדימה במכה אחת. החלטתי לסיים את קטע הבאחה עד סוף היום. מהלך עוד 300 ק"מ עד לעיר הגדולה לה-פאז שבדרום חצי האי.

לה פאז – באחה קליפורניה, מקסיקו.

הגעתי ללה-פאז, עיר סימפאטית ותוססת עם חוף ארוך ומטופח, בשעה שש בערב. עצרתי, ישבתי לנוח לשתות משהו ולהבין מה הלאה, נהג מונית הסביר לי איך להגיע לחוף טוקלוטה (Tocalote) במפרץ ממזרח לעיר, בו יש אפשרות להקים אוהל בחינם. הגעתי לחוף רחצה נעים וחולי שבין המתרחצים במים השקטים, השתכשכו כמה להקות שקנאים שעסקו בדייג אינטנסיבי. של ריחוף, המראות, נסיקות וצלילות ממש בין המתרחצים.ישבתי בהנאה והקאנון עבדה על אוטומט של 6 תמונות ברצף.

לאורך החוף עמדה סדרת סככות קש ובהן מסעדות-דוכנים פשוטות, שתיה קרה וחטיפים בסיסיים. פגשתי באיש נחמד בשם ארתורו, ששמו הראשון "ישראל", הוא המליץ לי לבחור בצד הימיני של החוף להקמת האוהל, כי זה הצד השקט יותר בלילה. חיכיתי עד לנפול החשיכה, כדי להבין טוב יותר איפה המקום הכי טוב להקים בו אוהל. נופשים החלו לעזוב את המקום, הדוכנים נסגרו, סירות הנופש נעלמו לאופק ונשארתי כמעט לבד. הקמתי האוהל כיסיתי האופנוע וצללתי לשינה. בשעה שתים לערך התעוררתי לנוכח סופת חול שהכתה בכל העוצמה באוהל. הטיחה את האופנוע לחול והיה ברור לי שהמיקום שלי חייב שינוי מיידי.

הבטתי סביבי ראיתי צלליות של מכוניות חונות על קו המים ובכל אחת זוג. סליחה, אבל מישהו צריך להרים ת'אופנוע, הלכתי לטנדר שחנה הכי קרוב, קראתי מרחוק וביקשתי עזרה יצא בחור צעיר וחסון עם חיוך לבבי על פניו, נחלץ ללא שום גינונים לעזור לי להרים את האופנוע. העברתי את המחנה אל מאחורי שקע קרקע עמוק ועד הבוקר השקט חזר.

מחר אעלה למעבורת שתישא אותי  מעבר למפרץ קליפורניה לעיר מאזאטלן, למקסיקו העיקרית. זו הפרושה מגבול ארה"ב בצפון ועד לגואטמלה בדרום.

בפרק הבא: ירוק עמוק, לחות, עצי קוקוס – מקסיקו הסובטרופית. וחוש טעם המנגו חוזר אלי לאט. פוארטו וייארטה ודרומה לאורך כביש 200 המענג . עושה איחוי על חוף כמעט פרטי משלי. וגם התקלות ראשונה – קבוצת חמושים חסמה את דרכי ושלחה אותי לאיגוף של 500 ק"מ…

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 15 תגובות, הוסף תגובה    

דרומה דרומה ללטינו שבי

על הכביש ללאס-ווגאס

מי לא שמע על לאס ווגאס. אני מניח שרבים לא ביקרו בה אבל המושג, האיקון הויזואלי הזה מוכר לכל אחד, כמו פסל-החירות. מגדל-דוד או הביג-בן בלונדון. גם ווגאס היא מושג, אורות מרצדים, אנשים מהמרים, רולטות, ז'יטונים, קרופייה, בניינים מוארים. עיר החיה את החלום. הכסף זורם ברחובות.

המדבר של נבדה קיבל אותי כשדלת התנור פתוחה והמאוורר עובד. בלי הנחות לאופנועים, בלי חוקי משחק ובלי מצפון. הרגשתי מה זו צלייה מהירה, וכל שהייתי צריך זה טנדר קטן עם אורז בצד שמאל ואחד עם ירקות מצד שני כדי להקרא "מנת היום". וטראח, ישר מתוך הכביש הנידח באמצע שום מקום.

נדחפתי מבלי להבין איך, לפלטפורמת מחלף בת 5 מסלולים מבטון בהיר וחלק בו דוהרות מכוניות חדישות וגם פחות במהירות שאסור להסס בה. ולחשוב טוב טוב, אם כתבתם צוואה לפני שאתם עוברים נתיב. הוקפתי משאיות עם קבינה מכרום, לימוזינות מואורכות עם שמשות אפלות, רכבי מוסטנג נטולי גג, ומרכבות האמרים נישאים על צמיגי חתך נמוך וחישוקי נחושת קלל. לא הצלחתי לגמרי להבין מה מסנוור אותי, כשנשקפתי לפתע מתוך קיר בגובה עשרות קומות שכולו מכוסה שמשות הנוגהות כמראות זהובות. ועוד בניין זהוב מימינו ועוד אחד מאחור ושניים שוכבים באלכסון. והי! מגדל אייפל. ופסל פרומתיאוס שנלקח ישירות מוורסאי תלוי מעל דשא פלסטיק מלאכותי מוול-מארט. ובניין בסגנון מוזיאון גוגנהיים בבילבאו נשען על צילו של מבנה בצורת בקבוק קוקה קולה. בחיי, הו! הנה גיטרה ענקית ויש גם גונדולה. ועל כל הסצנה הרידלי סקוטית הזו משגיחים מסכי ענק עם מיטב נציגיו של אורוול בהנחיות צבעוניות מה לקנות, על מה לחשוב, את מי לאהוב. עשיתי שני סיבובים על הרחוב הראשי. ולא הצלחתי להבין מה זה הפאתטי-מורגאנה הזו. אז כן כן, הבנתני שאני בלאס וגאס. אני לא אידיוט וגם כתוב בכניסה. אבל הגעתי אליה בשעה הכי דפוקה להתאהב במישהי. בשעות האור הכי אכזרי. צהריים. בלי צל. בלי חמוקים. בלי מסתורין, בלי הסתרות ועם הרבה מדי קמטים, גוף נובל ופיגורה של תפאורה – זו שהלילה יודע להעלים. תפסתי את ווגאס לא מוכנה.

רק רגע, לפני שמישהו נפגע לי, נכון גם שהגעתי לוגאס עם דעות קדומות. זה לא שאני לא אוהב להרוויח במשחקי מזל. אני אוהב את זה בטירוף. אני מאלה שממש אוהב להרוויח מהימורים, הבעיה היחידה שלי זה שאני לא מהמר. (כן כמו בבדיחה), אבל שוב. מפרגן מכל הלב למי שנהנה מכך, מי אני שאשפוט. לבריאות ובהצלחה. אני מדבר על ווגאס.

חיפשתי את האדם ברחוב. הייתי סקרן לעמוד מהצד ולהבין מה אני רואה. עוד סיבוב בשכונות היותר שפופות של לאס ווגאס, מנת פיצה אצל מהגר מרוסיה ובירור מחירי חדר במוטל מתפורר, שנוהל על ידי בחור שבקושי דיבר אנגלית, עוד שלוש עצירות לדבר עם אנשים ונהג מונית שנתן כיוונים. ומלצר קשיש לבוש טוקסידו שיצא לצהרי היום ברחוב מאפלולית של איזה בר וברחתי משם מהר. נכון, אני יודע אין זה הוגן לשפוט מקום כזה מושקע ברגע, אבל לי יצא כבר החשק להכיר את הגברת הזו בלילה.

היידי ורפי

מעבר לגורדי השחקים המדבר נשאר אותו מדבר. עם אותה רוח חמה המעלה תמרות אבק המתערבל ונוסע לתוך ההרים הכהים בצד הדרך. חום מעיק ממש. אף  שהקפדתי לשתות כמו דג, הגעתי חצי יבש וצרוב לעיירה ויקטורויל ושם, מוטל שעלה 56 דולר ולדעתי נרדמתי באמבטיה

אני מקבל הרבה מיילים לכתובתי הפרטית. אחד מהם היה מרפי המתגורר באיזור לוס אנג'לס שהזמין אותי למנוחה בביתו. החלטתי להענות. ממש התאימה לי תחושת בית לעשרים וארבע שעות. ומקולו הצברי של רפי בטלפון כבר ידעתי שאני בכיוון הנכון. היידי ורפי מתגוררים בעיירה אמאריו מצפון ללוס אנג'לס. רפי אסף אותי מהכניסה ונסעתי בעקבותיו לבית באמת חלומי. כמו שהגעתי הביאה לי היידי מהגינה הפרטית שלה עגבניות טריות. איתות ברור ששני החבר'ה האלה קוראים את הבלוג שלי בשקדנות. כי איפהשהו ציינתי שאני בלי עגבניות לא זז. שאפו חברים. החדר הכי יפה/נוח/פרטי בבית הועמד לרשותי. היידי ורפי שני שייטים עם נסיון ותאווה להרפתקנות. רפי הנמצא בארה"ב כבר מעל שלושים שנה, מתכנן ובונה יאכטות, הציג בפני את הקטאמרן המתקפל שתכנן ובנה בהזמנה מיוחדת במספנה בניו-זילנד. לדעתי לא פחות מגאוני. אתה מסיים את השייט. והיאכטה הזו המתאפיינת בדרך כלל ברוחב גדול במיוחד, מתקפלת לרוחב של שני שוחלנות צמודים בערך, וכך אפשר להעלותה על נגרר והביתה. אחרי שסעדנו ליבנו במסעדה צמחונית. ישבתי את שאר הערב לסגור חובות דואר למשפחה, לחברים ותשובות לכמה עשרות מיילים נוספים שקיבלתי במהלך המסע. למחרת בבוקר רפי והיידי כבר ריקדו סביבי מארוחת בוקר נהדרת ועד לכל מיני רעיונות לטיפול באופנוע ועצות מחכימות על ההמשך וניהול הג'י.פי.אס שלי. כולל טיפים על מקסיקו, שכבר מהבהבת לי בראדר כמה וכמה ימים. נפרדנו. תודה יקרים. אני לא מאמין שהיינו נפגשים בשום שילוב אחר. זכיתי!

יצאתי לדרכי בשעת בוקר מאוחרת. רפי המליץ שאעבור באיזה קפה נחמד בו מתרכזים אופנוענים בכל יום ראשון. אולי אצליח לקבל קצת מידע או לפרסם שאני מחפש פרטנר לכניסה לצפון מקסיקו. זאת בעקבות כמה וכמה מיילים מאנשים שטענו שאני בדרך למוות בטוח. ובעיקר כדי להרגיע את משפחתי הדואגת, החלטתי שאשתדל לא לעשות את הקטע הזה ברכיבת בדד.

בית הקפה עמד במקום. ואופנוענים כמו כל אדם. באים לאכול, לשתות, להשוויץ ולתת בגז. שניים שלושה שדיברתי איתם על הנושא אמרו בקיצור : "בולשיט, סע. זה סתם ניפוח". לא ממש שוכנעתי. ואז יצאתי משם לאורך פיתולי כביש המתאימים לאופנועי ספורט משופשפי מפלט. וגלשתי לכביש החוף היורד דרומה ותוחם את אל.איי. ממערב. מה אומר? כביש גרוע.

בית קפה/אופנועים

וכמו כל הכבישים מהרגע שהתקרבתי לאיזור: קאסח אחד גדול. תעצור. תמות. נסחפתי בעקבות הג'י. פי. אס. שאני מפעיל אותו רק באיזורים עירוניים כשאני מחפש כתובת. ולא מצאתי את הדרך להשתחרר. בסוף עצרתי בצד ושאלתי. כן, אני מנוגה ואין לי שום בעיה, רק צריך לדעת את מי לשאול. וכך לאחר עוד שאלה פה ושם, מצאתי עצמי בנתיב הכי איטי  במהירות של 124 קמ"ש, בחום כבד, על כביש בן 5 נתיבים דרומה לסן-דייגו.

וכמו רמזור ירוק שאנחנו מנסים לשכנע במבט מרוכז, שיחזיק עד שנעבור, ניסיתי בכל כוחי לגרום לשמש לאחר קצת בשקיעתה. אבל זהו, חושך ירד ואיתו ירדתי ליד המוטל הראשון מימין (טוב לא צריך להגזים, כי עשיתי בדיקה עם שלושה מוטלים צמודים וסגרתי על הכי זול). כל שרציתי זה להתקלח ולישון במזגן. חמישים ושבע ג'ובות כולל מס. קבעתי למחר בבוקר בתשע עם המוסך בסן-דייגו. יצרתי איתם קשר עוד כשהייתי בקאלגרי. מנהל השירות היה אדיב, והסכים שכתובתם תשמש אותי לקבלת הטפסים הרשמיים וחידוש הרישוי, שהגיעו בינתיים לכתובתה של שירלי אחותי בסן-פרנסיסקו. הגעתי למוסך בשעה היעודה. ביקשתי בדיקה יסודית של כל המערכות, החלפת צמיג קדמי ותיקון מפסק האור הגבוה. כמו כן הלכתי וקניתי בחנות סמוכה מצבר חדש תוצרת "יואסה", כדי להחליף את המצבר המקורי באופנוע. מצבר עליו שמעתי דברים איומים. וגם לי הוא כבר עשה כמה גמגומים בדרך. צריך להבין אם המצבר הולך באמצע הדרך, האופנוע מגיע בגרר למוסך. (או שמביאים לו מצבר. – דמיוני לחלוטין באמצע נו-ווייר אי שם בבאחה במקסיקו למשל) כשהגעתי למוסך דבר ראשון עליתי לנט והכנסתי הודעה באתר מועדון הרוכבים של העיר, כי אני מחפש פרטנר לרכיבה ללג הראשון במקסיקו.

דן טופ

מציג לי את מגב משקף הקסדה שהמציא. (וגם נתן לי במתנה). חתיכה ממגב שמשות ביתי מחובר בכבל קפיצי לדש המעיל, כשצריך מושכים ומנגבים – נהגי מכוניות לא יבינו לעולם את האובססיה הזו של אופנוענים להמציא את המגב האולטימטיבי.

בתוך עשר דקות חזר אלי דן טופ. ואחרי עוד עשר דקות הוא התייצב לפני, העמיד עצמו לרשותי לכל היום לכל משימה שאחפוץ לקראת המסע. ראשית מאחר והבחור נשוי לאשה ילידת גואטמלה הוא על הקו עם מרכז אמריקה כבר הרבה שנים, עם האופנוע הזהה לשלי. דן בן 69 פנסיונר של צי הצוללות האמריקני, מהנדס ימי בהכשרתו. גר בלב סן-דייגו. הוא חזר לא מכבר מעוד סיבוב במקסיקו ויודע הכל על כמעט הכל. איפה לנים, אוכלים, מתדלקים. יחס השוטרים, האוכלוסיה. הכבישים. מה שלא זרקתי לו הוא ענה בגוף ראשון הווה. זה מאד הרגיע אותי. התחלתי לקבל פרספקטיבה אמיתית על הצפוי לי. תוך כדי סיור בשכונותיה של סן-דייגו היפהפיה, קפצתי להתקין אצלו במוסך בבית, יציאה קבועה לחיבור ישיר לתקע משאבת האויר החשמלית שקניתי. לארגן תיק מיכל מחנות שעשתה מבצע ועוד סט קטן של מפתחות טורק.

דן טופ מסדר לי את החיבורים למשאבת האויר

לקראת הערב יצר איתי קשר עוד חבר במועדון, ישראלי בשם עמיר פורת. השוהה כאן לרגל עבודתו בחברה המייצרת מוצרים בתחום הביו טכנולוגיה. הוא הזמין אותי לישון בדירה שהוא שכר עם שותפה על הספה בסלון. וכמובן, גם עמיר העביר לי כל פיסת ידע שרק יכול היה, כולל תרגול על רטוב של החלפת רפידות בלם. אחרי שגם קיבלתי סיור של סוף ערב של שכונות, פארקים, חופים ושקיעות מעל מצוקי העיר היפה לה-הויה שנושקת לים.

עמיר פורת וחוף לה הוייה

קמתי בבוקר מאוחר יחסית ועליתי על הכביש המוביל לגבול המקסיקני. זהו, צריך להחליף דיסקט בראש. לפחות את זה של השפה. כמה קילומטרים לפני הגבול עצרתי למלא את מיכל הדלק וגם את ארגז האוכל באיזה מינימרקט קטן. ושם כבר כולם דיברו ביניהם רק ספרדית. לאחר עוד כמה קילומטרים של כביש מהיר ורב מסלולי ללא כל שילוט מכוון, פתאום הייתי בחניה ענקית ומקורה, מחסומי בדיקות מוקף דגלי מקסיקו. אני בצד המקסיקני של הגבול כשפקיד משופם וחייכן הסביר לי שעלי לנסוע לתוך טיחואנה העיר ולחפש את משרד המכס. רגע? מה עם ביקורת דרכונים. הוא ניפנף באצבעו קדימה קדימה. וכבר הייתי בתוך כאוס תחבורתי שהזכיר לי את ג'נין או איסטנבול או קהיר. עשן, רכבים מצ'וקמקים, אלפי אנשים ברחובות, רוכלים עם עגלות עץ משדלים אנשים לקנות שתיה ממיכלים בהם גוש קרח צף במים צבעוניים. לא נסעתי מאה מטר וכבר ניגשו אלי שלושה אנשים לא מגולחים שניסו למכור לי שעונים, סט מברגים, בובה שעושה פיפי וטרנזיסטור עם אוזניות. חיפשתי עמוד עם הסמל של מקדונלד, זה הסימן שהפקיד ההוא נתן. למרגלות הסמל הזה מצאתי מגרש מגודר בחומה ועליו שלט חלוד שכתוב בו משהו שדומה ל- Transport אז נכנסתי. הפקיד הבא כבר הסביר לי ששכחתי להסיר את אישור השהות האמריקני בדרכון שלי. אבל איפה הייתי אמור לעשות זאת? הרי הכביש שואב אותך ישר לתוך הצד המקסיקני אין שום משרד או הנחיה לאנשים כמוני. טוב ניחא. האמריקנים כבר יתחשבנו איתי בעתיד. לאחר טרטור לא גדול מדי,

היציאה מטיחואנה דרומה לאורך החוף

אבל בסגנון שהזכיר לי את המעבר עם רכב לסיני דרך טאבה, שילמתי 45 דולר לויזה לי ורישוי לאופנוע, קיבלתי מדבקה יפה ויצאתי משם בלוויית כמה נודניקים שביקשו למכור לי דברים או לשאול אותי לשלומי. בטח. ראיתי מרחוק שלט Ensenada ולשם כיוונתי עצמי. והכביש, איזה בלאגן, באמת שמח. הרגשתי נהדר.

הכניסה לאינסינאדה

אני בא מהלבנט ומייד מצאתי שפה משותפת עם חוכמת הרחוב בכל הקשור בהשתלבות עקיפה וזרימה. ויללה עליתי על הכביש הנוסע ישר מערבה, ממש צמוד לחומת הגבול עם ארה"ב. כביש העוקף בעצם את טיחואנה. לאחר כמה קילומטרים, הכביש מגיע לים ושובר בתשעים מעלות דרומה לאורך החוף. כבר בראשיתו – מין שער כזה עם קופאים. תשלום לכביש אגרה. שני דולר (כן, כסף אמריקני הולך כאן חופשי, רק צריך לשים לב לשער) אחרי עוד עשרים קילומטר שוב שני דולר במעבר נוסף עם קופות. אחרי עוד שלושים ק"מ שוב שני דולר. זה בסדר. אני לא מתרגש הכינו אותי לזה, אבל משום מה הרגשתי בתוך סצנה מסרט על טראס-בולבה וכנופיות השודדים שכל אחד גובה סכום על המעבר בשטחו. וקצת היה קשה לי להסביר לקופאי בכביש למה אני צוחק. זהו, הגעתי לאינסינדה ושוב רק כדי לצאת ממנה דרומה. כל ההמלצות שקיבלתי דיברו על התרחקות של לפחות מאה ק"מ מהגבול. והערב מתחיל לרדת. לקראת השעה שבע הגעתי לנקודת ישוב שדן טופ המליץ עליה, כי יש בה חניון קמפינג צמוד לכביש.

החניון בסנטו תומאס

ב- Santo Tomas נכנסתי למכולת בפינה, שבעליה הם גם בעלי אתר הקמפינג. שילמתי עשרה פזו שזה בערך 80 סנט. ופתחו לי את השער. אז באמת כל מה שאנחנו כולנו יודעים על קמפינג, גם המקסיקנים יודעים. העניין הוא באיכות יישום הדברים. וזה באמת סרט אחר. זה סוג של אינסייט על קפיצת המדרגה בין המערב לשאר העולם. הגעתי למין פארק פרטי, שהיה פעם מטע זיתים. שולחנות קק"ל מעץ עקום אבל מתפקדים יופי. ברזים מעלי ירוקת אך עובדים, שירותים נקיים גם אם סדוקים ומתפוררים. חוטי חשמל גלויים אבל עם הרבה שילוט אזהרה סביבם, כמה כלבים משוטטים ומחטטים בפחים, כל השטח מגורף ונקי מאד. אני חושב שהסתגלתי מהר, כי עם כל הפשטות, זה היה מקום שמישהו השקיע בו את הנשמה וזה אולי המסר הכי בולט שאני מקבל עם הכניסה למקסיקו. יש פה נשמה. יש פה חיים. סוף סוף סביבה שמסתכלת לסטנדרט הלינה שלי בגובה העיניים. אי שם בין העצים מצאתי פיסת דשא. את האוהל הקמתי בחושך. הייתי לבד אך קריאת השטח והאינטואיציות שלי אמרו לי להרגע. קשרתי את האופנוע לאיזה עמוד ונרדמתי בצ'יק. מחר אני נכנס למדבריות הבאחה.

בהמשך: אכן הבאחה חיכה לי בצהוב מתעתע ורותח. פגשתי את סטאן ויורי הבלגים הרוכבים גם הם על אופנועים בדרך למרכז אמריקה. חופים נהדרים אוכל נפלא. וכן, פגשתי גם מקסיקנים נחמדים, ברובם.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and יוני בן שלום   ·   יש 7 תגובות, הוסף תגובה    

המדבר מדבר אלי

זה הולך להיות פוסט קצת מוזר. –  יש כמה תבניות נוף שאני מהונדס לגביהן, מדבר הוא החזק שבהן. הוא התניה המפעילה אצלי מנגנון המוכר לחוקרי התמכרויות. אני יכול להתפייט עם 2000 מילה רק על דיונה אחת. יש לי עבר וישבתי על זה. בטח אחרי שני מסעות לסהרה המצרית.

כשיצאתי מהעיירה גרין ריבר לכיוון כללי מואב (Moab), מרחק כ- 70 ק"מ דרום מזרחה, לא תיארתי לעצמי כמה חזק יהיה המפגש שלי עם עוצמת המדבריות האדומים של דרום יוטה. נכנסתי לפארק הקשתות  (Arch Park) וחזרתי בסוף היום לאוהל הנהדר שלי בעיירה גרין-ריבר. מכאן אני שותק ושם הרבה צילומים. כי כל מילה מיותרת. (פרט לכמה הערות והסברים קצרצרים, שהרי לא יכולתי להתכחש לגמרי לטבע שלי להסביר דברים מובנים).

הכניסה לפארק הקשתות

יצאתי מפארק הקשתות לקראת הערב, חיפשתי מקום לינה בעיירה מואב כמה ק"מ דרומה. עיירה תוססת שניזונה גם ממעברו של נהר הקולורדו בתחומה. יש כאן ריכוז גדול של חברות המוציאות פעילות הרפתקנית בכל תחום. אסדות לווייט-ווטר. קייאקים. טיפוס הרים, אופנועי שטח מדבריים, ג'יפים, הכל. עיירה רוגשת תיירים עם עיניים נוצצות. ומחיר המלונות נוצצים בהתאם, אולי אגיע פעם לביקור בתבנית אחרת. נראה שהפעם אעדיף את האוהל שלי. אז חתכתי חזרה לגרין-ריבר. למחרת המשכתי לכיוון דרום מערב לכיוון  כביש 24 שעבר גם הוא בתוך לונה פארק מדברי.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and יוני בן שלום and כללי   ·   יש 8 תגובות, הוסף תגובה    

מרחקים לא נתפסים, סובלנות ומקום לדברים מוזרים

דגל ישראל בדלתא ג'אנקשן.

נדמה שהוקל לי. פיירבנקס כבר נראית בעיני כמו נמל בית. מקום שכולם קוראים לו "הצפון הרחוק" היה בשבילי במשך יומיים "הדרום הרחוק" זכות נדירה. פינקתי את  עצמי בצלחת פאסטה עם פטריות במסעדה עם מושבים רכים. פיצוי על הטרור שהעברתי את ישבני בתקופה האחרונה. זהו אני אורז את הפקלאות ומתגלגל דרומה. רגע…זה יום ראשון. למה למהר? נשב עוד יום ננוח. נעשה קצת אינטרנט. קצת תה. קצת חושבים. אז נשארתי בכפכפים וטישרט במרפסת העץ בכניסה לקמפינג, סמל סטאטוס של פזמני"קים. מעבר לפינה התקרב בחור צנום וגבוה נושא תרמיל גב עצום. וניגש לשאול אותי על מקומות פנויים באתר. באמת נראיתי כבעלבית. זה היה קני מבלגיה שדיבר אנגלית טובה למדי.

למעלה האופנוע אחרי החזרה מהדאלטון היי-וויי, בוץ שהתקשה כמו ציפוי אבן ממש. נהג מקומי הציע לי לרחוץ את האופנוע, לפני ששוטר יתן לי קנס על לכלוך הלוחית והפנסים ושלח אותי לכאן, ל"עשה זאת בעצמך", מכניסים מטבעות של דולר לדקה לצינור לחץ ורוחצים. (ונזהרים, באופנוע הזה יש נקודות רגישות ללחץ מים) עפו לי 8 דולר כדי להחזיר לאופנוע צורה.

קני לקח חופשה של שלושה שבועות עלה על מטוס ובא לתפוס טרמפים לפארק הדנאלי. בחור סקרן בן 22 שהצליח להבין אחרי עשרים דקות תמימות מה ההבדל בין ישראל לאיטליה (והוא לא היחיד שאני מתפלץ בכל פעם מחדש על בורותו). אבל ברגע שהעברתי לו מה זו ישראל, הוא כבר ביקש דגל להדביק על התרמיל. ולדעתי בשנה הבאה הוא מגיע לביקור בכותל. קני רוכב על אופנועים בבית, השיא לי כמה הצעות לשיפור הרכיבה. והלך לדרכו.

קני התרמילאי מברוז' בבלגיה

למחרת בבוקר התעוררתי עם תכנית מסודרת להמשך. היום אתגלגל רק עד דלתא ג'אנקשן. ואשקיע יותר זמן בהתחברות למסביב. לקראת הצהרים נסעתי לסופר להצטייד במזון ליומיים כמו שאני נוהג. בכניסה פגשתי את בן האוף. בחור בן עשרים ושבע שפנה אלי בשאלות ליד האופנוע.

בן הוא צלם טבע החי בפיירבנקס והוא סיפר לי על תערוכה שערך, עם צילומים מרכס הרי ברוקס תערוכה שנסגרה היום. החלפנו חוויות על הדאלטון. ונפרדנו. באמת פיספוס. לאחר עוד חצי שעה של התארגנות החלטתי לעשות סיבוב רגוע יותר בשכונותיה של פיירבנקס. מזוית ראיה של מבקר בה ולא של מישהו שנמצא בדרך לקוטב. עיר פשוטה.

בתי מגורים בתוככי פיירבנקס

בתי עץ חד קומתיים משולבים במרחב המרכז עירוני. אין כאן ממש הירארכיה של רחובות או צמתים. הכל במין איזון רגוע. ושוב מסתבר שככל שמצפינים ביבשת אמריקה יש יותר ויותר טנדרים. מקדימה בתא סגור הנהג ונוסעיו ומאחור. ארגז פתוח וריק שרודף אחרי הקבינה, כנראה שאנשים כאן מסתובבים עם הרבה ציוד לכל מקום. צירפתי כאן כמה צילומים סתמיים לחלוטין מפיירבנקס, רציתי לראות כמה טנדרים אני מצליח להכניס לפריים מקרי אחד.תשפטו אתם.

ואז יצאתי מהעיר המאופקת הזו לכיוון דרום מזרח. לקראת ערב הגעתי לפארק ממשלתי במבואות דלתא ג'אנקשן, 12$ עבור פינה לאוהל ושירותים נקיים.

התאגרנות ליציאה

יצאתי מחניית הלילה בסביבות 7 בבוקר. חיפשתי ומצאתי תחנת דלק. כמה מבנים לפניה. הי. דגל ישראל! נעוץ ליד דגל אלסקה ודגל ארה"ב. משהו בגודל מלא, ללא שום הצטנעות או איפוק. ככה מול כל הכביש הראשי לפיירבנקס ואחותו. "דיינר הביזון" שייך לבחור בשם אדוארד ריצ'ארדס נוצרי אדוק, אשר בכניסה למסעדה שלו יש שלט הסבר גדול ומפורט למה עם ישראל (אני) נחשבים לעם הנבחר ומדוע על כל נוצרי טוב. להקדיש מאמץ לשמור עלינו כעם וכמדינה. לא כל כך ירדתי לסוף דעתו. אבל בניגוד להרגלי הסכמתי מראש. מה אגיד חברים, להתחיל ככה את היום. כאן בסוף העולם אפילו בלי עזרת חבדניק אחד. זה באמת מרחיב את העורקים. נכנסתי לאכול ארוחת בוקר, אני? ארוחת בוקר במסעדה? בחיי הדרדרות. אבל הייתי סקרן. מצאתי בפנים מקום מכוער לטעמי, המחכה לתכנית "מסעדות בשיפוץ", קפה דלוח, חביתה משעממת ומלצרית שהלקוחות מעניינים אותה כמו מחזור החיים של הארבה. כל אלה השאירו בי טעם מוזר של אכזבה עם גאווה. טוב, עבור 12 דולר קיבלתי ד"ש גם אם עקיף, ממקום שאני אוהב. המשכתי.

מסעדת הביזון בדלתא ג'אנקשן

ביציאה מג'אנקשן החלה לנשב רוח חזקה. אבל ממש. לא יכולתי שלא לחייך חיוך ענק ולקרוא קריאות שמחה בתוך הקסדה, כשנוכחתי שהרוח היא רוח גבית. ראיתי את הגב הכסוף של עלי העצים בשולי הדרך ואת צמרותיהם כפופות לפנים. אני כמו מפרש יושב על האופנוע ועוזר לו להדחף קדימה. לא שמעתי את רחש המנוע, היה כל כך שקט

שימו לב לנטיית העצים. קדימה.

שיכולתי לשמוע כמאמר השיר "את גלגלי טחנות הרוח של מחשבותי". קראתי לזה ברכת הדרך. וככה הדרך נמשכה ונמשכה ומיכל הדלק סירב להתרוקן. לאחר עוד כשעתיים חלפתי על פני מעבר הגבול בין אלסקה ליוקון, קנדה. יש לי זכרון ויזואלי לא רע-נקרא לזה. וזכרתי שהמכונית שהיו בחניה כשעברתי כאן בפעם הקודמת לא זזו מהמקום. אכן מקום סואן… עד לנקודת ביקורת הדרכונים בצד הקנדי עברתי יותר מחמישים ק"מ בתוך שטח קנדה. רוצה לומר: תארו לעצמכם שמגיע מבקר מירדן לישראל הוא עובר דוך בגשר אלנבי וניגש לביקורת הדרכונים רק בין ירושלים לתל-אביב. מעניין האמון הזה. שוב הסתכל עלי שוטר ביקורת דרכונים במבט השמור לגברים אבודים. חייך למראה הדרכון הישראלי ההפוך ושלום. וכקבלת פנים מיידית חוטפים עשרים ק"מ של דרך עפר חצצית. וולקאם באק טו יוקון.

הכרתי את הדרך היטב. כל פיתול שמחכה לי, כל קטע לא סלול. כמעט כל פיסת נוף, אף שהחזית היתה עכשיו בכיוון ההפוך. מה שלא הכרתי הן משאיות שבאו מאחור עם אותה רוח גב מסייעת ובעצם שלחו לעברי עמודי אבק שהקדימו אותן במאות מטרים. לא נותר לי אלא להמתין עד שתחלופנה ולעצור את נשימתי.

אמיליה ודיוויד, שבועיים בדרכים.

שוב דלק בדיסטרקשן-לייק. שוב המלון הנטוש ושוב אותו מוטורגריידר מיישר את החצץ לפני הגשר. ושוב חברי הבלתי נלאים רוכבי האופניים. נאות המדבר האנושיות על הציר. והפעם, אמיליה ודיויד מעיירה ליד אנגקוראג' הם לקחו חופשה של שבועיים ובחרו קטע של כמה מאות ק"מ לרכב ביחד. גם הם פצחו בשירי הלל לרוחות גב. אז למי שרוצה טיפ בנושא משטר הרוחות בקנדה רבתי. רוב רובן של הרוחות הנושבות בחלק זה של העולם נוסעות ממערב למזרח.. למה? אני מנח כי יש סיבה הקשורה לתנאי האקלים עולמיים. ומי שרוצה לחצות את קנדה ומתעניין קצת, יודע שעליו להמנע מהכיוון ממזרח למערב. בוודאי אם הוא על אופנוע או אופניים.

מי שמכיר אותי, יודע שיש לי חולשה לעננים. אז קחו טעימה מפוסט מיוחד בנושא המתבשל אצלי. ה"אלקאן" מזרחה

הגעתי לחניון הקמפינג ממזרח לוויט-הורס עם רדת החשיכה. 730 ק"מ מנקודת היציאה הבוקר. חניון נעים ומסודר במרכזו נחל שוצף המוביל עצמו לאחד מיובלי היוקון (תמסור ד"ש). 12 דולר הוא התעריף הקבוע בתקנות טריטוריית יוקון לשהות בקמפינג ממלכתי. החל לטפטף ואני כמו טירון במארינס מתחתי את האוהל. וחפרתי סביבו תעלת ניקוז. הלילה ישנתי טוב וקמתי יבש לנוכח שכנים שעסקו בסחיטת בגדיהם. קפצתי לבית הקפה "שלי" בווייט-הורס שלחתי קצת מיילים וכמה סידורים בבלוג, הצטיידתי בדלק איכותי ושקית מזון (אבוקדו, לא להאמין מצאתי אבוקדו) והמשכתי לכיוון ווטסון-לייק המוכרת לי. החלטתי לנסות ולהגיע היום עד לעיירה פורט-נלסון (Fort Nelson), מעל 1000 ק"מ מזרחה על ה"אלקאן" או עד שירד הלילה. כבר ביציאה מוויט-הורס עצר אותי שוטר אדיב והתריע באזני כי יש דיווח על שריפת ענק המשתוללת כשמונים ק"מ מזרחית לווטסון-לייק. מה יכולתי לומר לו חוץ מ"תודה"? ויצאתי אל הכביש מזרחה, כן עם רוח גב נעימה. אחרי כ- 450 ק"מ חלפתי שוב ליד יער השלטים בווטסון-לייק, השמש היתה בזוית נוחה יותר אז צילמתי כמה צילומים נוספים, תדלקתי ועלית על המשך האלקאן. חזרתי לפרובינציית בריטיש-קולומביה ואין מה לעשות, באחת השתפר הכביש, שוליו מלאו דשא ופסים טריים של צבע נמרחו בכל מקום על פי הספר. באחת העצירות ראיתי בית על גלגלים. פשוט אוטובוס שהפכו אותו לקראוון ורתום אליו טנדר אימתני.

ג'ינה וקית' בתוך ביתם

וככה ג'ינה וקית' בוואן הבריטים מבלים את חייהם. ניגשתי אליהם וביקשתי רשות לראות את הרכב מבפנים. להבין איך נראים חיים כאלה, למה. וכמה. הם שמחו מאד. שני אלה החליטו כבר לפני שנים שהם אינם רוצים ילדים. ולנוכח גזירות מיסוי בתקופת ת'אצ'ר בבריטניה, הם נטשו. תרגמו את רכושם לשתי השקעות, אחת היא קראוון מרצדס מאובזר בו הם שוהים באירופה חצי שנה והחלק השני, האוטובס המדוגם הזה, המאוחסן בחלקת קרקע שרכשו באריזונה ואליו הם חוזרים כל שנה, לחצי השנה הנותרת, להסתובבות לכל רוח הנראה להם. קית' נהג משאית בעברו ובעל מיומנות טכנית קנה את האוטובוס כגרוטאה ובנה את הכל לבד. ככה החיים שלהם נראים. שניהם אגב בסביבות גיל החמישים. נפרדנו בצליומים וחיבוקים ויללה לכביש.

ביזונים על הציר

ריח שריפה הגיע לאפי. ראיתי בשולי הדרך משמאל עשן עולה מתוך היער הגבוה והדליל יחסית, כלומר היער עמד אך העשב בקרקעיתו היה שרוף. שאריות צבע על הכביש הבהירו לי כי היה כאן לא מזמן מבצע כיבוי אוירי בו הושלכו מהאויר טונות של נוזל כיבוי מהסוג הזכור לי שראיתי בצפון הארץ אחרי מלחמת לבנון השניה.

לאחר עשרים דקות, בצד ימין חבורת ביזונים עומדת בנחת ומלחכת עשב. ביזונים, זן שכמעט נכחד מפאת ציד יתר. מגודל היום כענף חקלאי. אך גם הוחזר לטבע ועדריו משוטטים באיזור. רצועות העשב בשולי הכבישים הזוכות למנת שמש ארוכה יותר, הן כנראה עסיסיות יותר מאלה שבתוך היער ולכן הבהמות הולכות לאורך הכביש ולועסות. מייד אחריהם עוד שני רוכבים צעירים על אופניים. רק עצרתי לשאול אם הם צריכים דבר מה והמשכתי.

ואז מצד שמאל אמא דובה ושני גורים חומים קטנים זעירים יצאו מהיער החרוך בקרקעיתו. דוממתי המנוע ונעמדתי מולם, היה ברור ששעת בין הערבים הזו, היא שעת הארוחה האחרונה לפני השכבת הגורים. רציתי לומר "הדייסה וזהבה וכל הסיפור". רק שהמציאות לא כל כך אחים-גרימית כזו. כל העשב הרך והאכיל ביער הסמוך נשרף או כוסה בחומרים כימיים ולכן פיסות העשב הירוק ליד הכביש היו המוצא היחיד ולמרות חששה המובהק של אמא דובה, היא עמדה וליחכה דשא כשגוריה מנסים כל העת לינוק מפטמותיה והיא שולחת מבטים מודאגים אלי, מנערת אותם בעצבנות גלויה. כמו שאומרים: חתיכת טבע.

אמא אני רוצה לשתות. אוף!… אמא! תגידי לו!

מהעבר השני מגיע עוד דוב לברר מה קורה.

בהמשך חלפתי באיזור פורה והררי יותר אגמים ואתרי נופש אך עדיין דלילות ניכרת בישובים.

אגם מונצ'א Muncha Lake בדרך לטוד ריבר

קמפינג בטוד ריבר

לקראת ערב ממש הגעתי באור אחרון למקום הנקרא טוד ריבר (Toad River) נהר הקרפדה. ושם על הדשא תמורת 18 דולר קנדי קיבלתי מקלחת, גלישה חופשית ברשת ונוף של בריכת עופות מים מרגיעה. אבל הדובים לא יוצאים לי מהראש.

בהמשך: הכיוון משתנה ממש דרומה. אלברטה הפרובינציה העשירה ביותר בקנדה. עיר ההוללים. הרי הרוקיס למתקדמים ושני אנשים צעירים ומופלאים, שקיבלו את פני באמצע אירוע מרכזי בחייהם.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and יוני בן שלום   ·   יש 7 תגובות, הוסף תגובה    

הקצה של הקצה בעולם הרכיבה

הכנות ליציאה מדד-הורס, זה המטר הראשון בדרך דרומה.

נקודת ההתחלה של מסע האמריקות זה כאן

גם שברור לי שכבר הגיעו לדד הורס כמה עשרות אופנוענים בעבר. קיבלו אותי במלון הצנוע הזה בכבוד ראוי. במיוחד כששמעו שהגעתי ברכיבת בדד. ובתוך כמה שעות כבר הבנתי שהודבק לי הכינוי החביב The mad Israeli בקרב אוכלוסיית המקום. לכבוד הוא לי!

בעונה הזו כאן השמש אינה שוקעת. היא עושה מעין סיבוב כפרות מעל לראש. "עושה את עצמה" שוקעת ,כלומר מתקרבת עד ארבע אצבעות שוכבות מעל לאופק במערב והופ ממריאה שוב בחצי לופ מזרחה. וחוזר חלילה. אם אתה לא מבין שעכשיו 02:00 בלילה אתה יכול לחפש מתדלק או אוכל כמו אידיוט. בשעה כזו כולם ישנים. כי הם פועלים לפי שעון ולא לפי אור וחושך. קפיש? באמת חווייה מתקנת לוורקוהוליקים שלא יודעים מתי לעצור.

המלון בנוי צירוף של יחידות שעוצבו למסדרונות, מהם יוצאים חדרונים באיבזור וגודל בינוני. מיטה. מקלחת טלויזיה וזהו. חדר אוכל מרכזי. משרדים, חדר-הרצאות ומטבח ענק. המחיר 190$ ללילה ותוספת של 45$ עבור 3 ארוחות.

החדר הצנוע שלי

אכול כפי יכולתך: בוקר, צהרים, ערב. איך שהוא הסעתי את האופנוע לאחורי המבנה בסמוך לחדר שהוקצה לי במדור B ולאחר מכן החזרתי את האופנוע בסמוך לכניסה הראשית. ארוחת הערב הוכרזה ולמקום הגיעו עובדים בסרבלים

מבט צפונה למשטחי הקרח מעבר להם במרחק 2 מייל לערך, איזור הקידוחים

מאובקים שקפצו מתוך טנדרי (ענק) ומילאו את המסעדה בסגנון המוכר לנו מחדרי אוכל צבאיים. כשכל אחד גודש את מגשו בכמויות מזון שהיו מספיקות לי לחודש. באמת מכל טוב. אני הייתי עסוק בארגון הציוד שלי כך שפספסתי את שעת הארוחה. אבל סרגיי עוזר הטבח הראשי שבתוך חמש דקות נהיינו חברים מהמסטינג. אירגן לי לחדר מגש עמוס באוכל שאני אוהב ממש. סלטים, פשטידות, ודג סלמון שלצערי לא היה מוצלח. משל הרגו אותו פעמיים, פעם כשדגו אותו ובפעם השניה כשבישלו אותו לא נכון. אבל נעזוב. סרגיי בן 34 מאודסה, העובד כאן בחוזה מיוחד (אלא מה) דופק קופה לעתיד. הוא לא הפסיק להסתובב סביבי ולהציע לי צ'ופרים מהמטבח הסגור. והוא היה הראשון בשרשרת של אנשי המקום שביקש מדבקה עם חתימה. הלו!? כולה יוני מישראל. העובדים כאן, כולם, פרט לנהגי המשאיות לא נסעו מעולם בדרך דאלטון. הם באים ויוצאים מכאן בטיסות משדה התעופה הצמוד למחנה.

התיקון והסיבה לו

כדי להגיע ממש לחופו של האוקיאנוס הארקטי כמה מיילים צפונה מכאן, צריך לעשות בעזרת חברה שקיבלה זכיון להסיע לשם אנשים באוטובוס. לרכבים פרטיים או אופנועים אין גישה. שטח קידוחים סגור. החלטתי לוותר. מהטעם שאני מתחיל מהנקודה הכי צפונית שהאופנוע יכול להגיע. וזה כאן, כמה מיילים דרומה משפת הים.

לא אכחיש, הלילה הזה אחרי מקלחת וגילוח ראשון מזה כמה ימי קמפינג מחוספסים. ואחרי דרך שסחטה אותי. ערבה שנתי באופן מיוחד. ביקשתי מפרנק בקבלה לארגן לי השכמה לשעה 3 בבוקר כי אני מחכה לטלפון מהארץ. וכך היה. דפיקה בדלת שלחה אותי להעמוד ליד הטלפון הציבורי במסדרון (אין בחדרים טלפונים) וכל זה כדי להתייצב למשימה השבועית, דיווח בשידור חי לתכניתו של אבי אתגר ברשת ב' בימי שבת בשעה 13:30 (שעון ישראל). וכך כשהצלחתי להעביר באינטרנט את מספר הטלפון במסדרון, אני יושב ומחכה. כלום. אחרי רבע שעה הבנתי שזה לא יקרה וחזרתי לחדר והנה הנייד שלי מצלצל. על הקו אבי אתגר, גלי שלי (שידעה לאתר אותי בטלפון פעם גם באיזו נאת מדבר בסהרה) אירגנה מהר חלופה לטלפון במסדרון, תפרה את הקצוות והנה אני בשידור. ובשידור הפלאתי בסיפורי דרך והגיגים ובעודי מביט מבעד לחלון בנוף המעורפל והחצי מואר, אני רואה שלושה דובים שחורים במרחק כ-50 מטר ממני. כמובן שדיווחתי בהתרגשות למאזיני התכנית על הקטע המהמם הזה. סיימתי הדיווח והזמן נגמר. לאחר השיחה, שעטתי לכיוון הקבלה תפסתי את מנהלת המשמרת המנומנמת. "הי ! אני רוצה לצלם את הדובים בחוץ בואי איתי!" , "דובים?. איפה? קדימה בוא!" יצאנו ביחד לרחבה שלפני הכניסה והצבעתי לעבר הדובים. "הי. אלה לא דובים. אלה ערימות צמיגי בלון של רכבי השלג שמשמשים את העובדים כאן" ופנתה חזרה למרבצה החמים. איזו פאדיחה. כשהגעתי למלון הזה, העירו את תשומת ליבי כי יש ודובים מגיעים מהערבות סביב לחפש אוכל בין מבני המחנה, אז רצוי להזהר כשיוצאים החוצה, להסתכל היטב מבעד לצוהר בטרם פותחים הדלת. אני כנראה מאד רציתי לראות דובים. אז ראיתי! ועוד בשידור חי. מקורי הייתי אומר.

הלכתי להשלים שעות שינה ובשעה 7 ניצבתי כבר ליד האופנוע לאחר ארוחת בוקר מלאה פלוס. והאופנוע… הוא מפונצ'ר. בדיקה מהירה גילתה מסמר תקוע בצמיג האחורי. תקוע לכל אורכו. איפה אספתי אותו? הצמיגים הם מסוג טיובלס, כלומר ללא פנימית, מה שמבטיח איבוד אויר איטי אם זה לא קרע ממש. אז יתכן שזה קרה אפילו בדרך לכאן. אין בעיות. כולה פאנצ'ר. הוצאתי את ערכת התיקון למקרים כאלה. שלפתי המסמר והתכוונתי להשחיל פנימה "תולעת" גומי שתפקידה לאטום את החור. אך כשלתי בכך עקב היתקלות חוזרת ונשנית בחוטי הפלדה המרכיבים את חלקו הפנימי של הצמיג. אז עטפתי את המסמר בדבק ונעצתי אותו חזרה פנימה. שחררתי בלון co2 לתוך הצמיג לניפוח קל (בלוני co2 זעירים בגודל מצית סיגריות סטנדרטית, מוברגים לפתח הוונטיל ומשחררים גז הדחוס בהם ומאפשרים ניפוח סביר עד להגעה למשאבת ניפוח טובה) והלכתי לחפש מתקן צמיגים. התחלתי לעצור טנדרים בדרכי המחנה והם שלחו אותי לפה ולשם. מעבר לכך שהבנתי שכולם יודעים על הישראלי המשוגע, לכולם יש גם שם בשבילי: – ג'ף קוראים לו. וכל אחד חשב שהוא במקום אחר. אך אין כמו צמיג שמאבד אויר בסוף העולם, כדי לגייס את כל האינטואיציות שלי למצוא את ג'ף. פשוט ראיתי שלט עליו היה מונח צמיג והחלטתי שזה רמז למיקומו של ג'ף.

המבנה בו שוכן המוסך של ג'ף. דלתות נגללות ובפנים חלל ענק מחומם ומאובזר, למתן שירות גם במזג אויר קיצוני ביותר

הגעתי למבנה אדום וענק נכנסתי פנימה ופגשתי איש ענק ואדום. ג'ף לבוש בסרבל שרואים עליו שעובדים איתו – ישב בתוך מחלקת תיקון התקרים של חברה המתחזקת מנופים באתר כלומר, צמיגי ענק. הוא הביט בי בחיוך טוב לב ורק ביקש שאקבל אישור מאריק בהנהלה בקצה הבניין. כשהגעתי לאריק. הוא כבר חיכה לי עם המשפט על הישראלי… כולו מבסוט ושמח, לחץ ידי בחום ועד שהגעתי לג'ף בחזרה כבר הצטופפו כל אנשי המוסך לחזות באופנוע. פירקתי את הגלגל וג'ף ניגש למלאכה כמו שטבח במסעדת ענק ניגש להכין חביתה מביצה אחת. הוא שלף את כל הכלים

ג'ינג'י גדול עם לב ענק, ג'ף

המשמשים לפירוק צימגי ענק ושלף בשניה את החישוק מהצמיג. בתוך רבע שעה הצמיג כבר היה מתוקן ומורכב על החישוק ואני קשרתי הכל בחזרה. בינתיים גיליתי שג'ף גרוש, אב ל-11 ילדים בקשר נפלא עם כולם. ובקשר חם גם עם גרושתו. "אני אדם מוזר" הוא סיפר "אני אחד שאהב להסתובב, אתה יודע". הוא גר בעיירה באיזור אנגקוראג' בחלק המרכזי הדרומי של אלסקה והוא עובד 3 שבועות כאן ו-3 שבועות הוא בבית. ככה בנויים כל החוזים של כל העובדים במחנה. הוא חוסך כסף אבל גם נהנה. ניכר היה שהוא מחובר למלאכתו ואוהב אותה. אתה רואה את זה באופן בו הוא ניגש לעבודה בה היה עסוק כשנחתתי פתאום. איך הוא ניגש לטפל בצמיג שלי. זה ניכר גם מהאינטראקציה בינו לבין שאר העובדים במבנה הענק. משהו נעים ובריא זרם שם. אנשים השמחים במה שהם עושים. נפרדתי מג'ף בחיבוק. הוא נתן לי במתנה את משקפי המגן בהם צויידתי בהכנסי לאיזור העבודה. ויצאתי לחפש נקודת תדלוק אותה מצאתי במשרדי חברת הובלות המפעילה את המשאיות על הדלטון. דלק לא זול, כמעט פי שתיים מאשר בדרום בפיירבנקס. והנה שוב…קצת מתיש – גם אלה עשו לי כבוד. משם הלכתי לארוז את הציוד ולהפרד מידידי ליום בקאריבו-אין. הטבח צייד אותי במזון לדרך.

מוכן לחזרה דרומה. צילום פרידה מהאוקיינוס הארקטי הרחוק. בעוד שתי דקות המסע יוצא לדרך. ממש.

תחילתו האמיתית של המסע הגדול

כן, מכאן אני יוצא לדרך. עד לכאן כבר עברתי מעל 4000 מייל מאז צאתי מסן-פרנסיסקו. עד כאן אני יכול לקרוא לזה קטע מנהלתי, אף שפגשתי כבר שני אנשים שאמרו לי כי למסלול ההכנה שלי עד לכאן, הם יקראו מסע של פעם בחיים. ארזתי ויצאתי דרומה חזרה לדאלטון בליווי נפנוף לשלום משני חבר'ה שישבו באחד הטנדרים שחנה בצד. גשם החל לרדת. גשם בעוצמה בינונית והדרך לא נתנה שום הנחה. מהמטר הראשון חצץ חלוקי נחל ותלמים שהלכו והתמלאו במים ובוץ. הרוח שינתה כיוונה בקפיצות מצד לצד לחזית ולגב. והגשם התחזק, טיפותיו הקפואות היכו בפני החשופים והכאיבו כסיכות ממש. כמחטים. נכון, "סגור את המשקף חמור". אך ברגע שעשיתי זאת נמלא המשקף אדים וחוזר חלילה. החלטתי

לנשוך שפתיים לחטוף את הסיכות בפרצוף ולתת בגז. במרחק כמה קילומטרים ראיתי שהשמיים נוטים להתבהר. הדרך השחורה הבהיקה למולי ובשני הצדדים נצנצו שלוליות. בריכות המים בערבות הארקטיות האין סופיות, משהו שאמור להעניק שלווה, אך ברגעים אלה הטיל מורא. והנה משמאל באחת הבריכות הצמודות לדרך, זוג ברבורים כמו בשיר. ישובים ולא זזים. אין מצב. אני מצלם. עצרתי בזהירות דוממתי המנוע ובגשם שלפתי המצלמה מתוך שקית הניילון בה עטפתי אותה על צווארי ושוב קליק קליק. הלאה. הגשם לא פסק אך החור בעננים משך אותי הקדימה באופטימיות.

מאסק-אוקס

אחרי עוד 10 קילומטר, הגשם פסק. ומימין ראיתי ערימות חציר בצבע חום כהה בז'… מתנועעות. כן, מתנועעות. מוזר. עצרתי כדי להבין שזה עדר מאסקאוקס (Muskox)  מין בקר ממשפחת היאק. בעל שיער ארוך עד לקרקע. שניתן להבחין בין חלקו הקדמי לאחורי רק בזכות הקרניים המבצבצות לפנים. עדר כזה רעה בנחת בעשב הצהוב. צילום ולהמשך.

מי מבחין בחוגלה הארקטית? (או מה שזה)

הדרך השתפרה הגשם חלף הלך לו והשמש באה לשאול בשלומי. ואני שר אופרות של אופוריה. כך התקרבתי שוב למעבר האטיגאן ברכס הברוקס עליתי אותו כבן בית ותיק וללא כל היסוס עברתי לצידו הדרומי.

טימוטי מגרמניה-גם הוא בדרך לדרום אמריקה

כאן החלטתי שאני סוגר את כל המרחק עד לפיירבנקס במכה אחת, זותומרת 800 ק"מ. וכך היה. ההיכרות שלי עם הדרך, עזרה לי מאד להתמודד עם קטעים בעייתיים. בדרך פגשתי בטימוטי בן 50 מגרמניה רכוב על טרנסאלפ, שסיפר לי שגם הוא בדרך לדרום אמריקה וקבענו שניפגש בהמשך.

לקראת הערב באתי בשערי מחנה הבית שלי בפארק צ'נה במבואות פיירבנקס. לקבלת פנים של שחרור מתח אצל מייק. שהעביר לי את התיק שהושאר אצלו. מייק אגב הוא פנסיונר של חברת חשמל בארקנסו, בחר להתמודד וזכה, במכרז התחזוקה של האתר הזה בעקבות מעבר שני בניו להתגורר בפיירבנקס. הוא לא שמח על החלטתם אבל זה מה יש. הוא מגיע לכאן בכל קיץ לתקופה בה הוא קרוב לנכדים. וגם משולם על כך.

נשכבתי באוהל שלי אותו לילה בהרגשת סיפוק נדירה. השלמתי קטע, ברור לי שהוא היה קל בהרבה משחשבתי, ואני כבר מודיע לכל מיש יש להם את הרוח הנכונה. קחו את עצמכם ובואו למקומות שכאלה. זה אפשרי!

עכשיו אני יכול להתגלגל בניחותא להמשך המסלול דרומה על פי התכנית. עד שאגיע למרכז ודרום אמריקה שם מחכות לי דרכים אתגריות אחרות, מורכבות ושונות לחלוטין.

בבוקר ארזתי מחדש את הצ'ימידן האדום וכמו שנדרתי. פניתי לבית הדואר המקומי ושלחתיו חזרה לארץ עם כ 16 ק"ג של ציוד מיותר. 142$ עלות המשלוח.

בית הדואר בפיירבנקס – כאן נפרדתי מהצ'ימידן האדום ומעודף משקל

מחר אני ממשיך חזרה לכיוון יוקון שבקנדה. הי דרומה.

בפוסט הבא: כמה טוב לדעת שאתה מכיר את הדרך אבל אסור להיות שאנן. עוד מפגשים עם אנשים מעניינים ושריפות יער שהבריחו את הדובים לכביש. ואת הביזונים לרעות בשוליו.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and יוני בן שלום   ·   יש 16 תגובות, הוסף תגובה