מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 9 תגובות, הוסף תגובה    

אז, במדבר הפרואני (היום לפני שנה)…

…והנה אנחנו שוב על אופנוע שועטים אל המדבר.

באמת מדינה קטנה יש לנו. ויחד עם זאת יש בה הכל. רכיבה מדברית במחוזות נטושים. פקקי תנועה מבטון יצוק. שושנות מחלפים מענגים וטיפוס דרדרתי במעלות הרריים… הכל ביום רכיבה אחד.

לקראת סוכות השנה, שינינו את מנהגנו לציין זאת בהקמת סוכה ובחרנו בביקור במדבר, אשר גם לו יש חלק מהותי באתוס החג היהודי. התיישבתי עם גלי על האופנוע שרכשתי -מודל 2006 ("וורנר") – שבקושי זז מעומס מדבקות שעטיתי על גופו (כן, כל הערימה שהבאתי מהמסע, מתפקדת עכשיו כלוח מודעות חסר בושה.) ויצאנו לסיבוב בנגב עם דניאל, יורם, יוסי, טלי, יואב וגלי. בשעה 6:00 בבוקר התייצבנו בצומת הכפר הירוק וגילינו כי ליורם יש בחניה אופנוע עם מצבר מת. אז הוא יאחר.

יצאנו לכיוון חוף זיקים עמוסים בארוחת בוקר. למה עמוסים? כי עד שנגיע כבר אפשר יהיה לקרוא לזה ארוחת בוהוריים. דני על ההרלי פאט-בוי שלו, יוסי וטלי על הוואראדרו. יואב ואני על שני ג'י.אסים 1200 צהובים. הרוח הקרירה כבר פיצתה אותנו על השעה המוקדמת, שעה שאינה קיימת ביומן של דניאל. מאחר והגזיה וערכת הכנת הקפה אמורות היו להגיע עם יורם, פצחנו בתה של בוקר ב"קפה ג'ו" בצומת יד-מרדכי. משם חזרנו מעט צפונה וירדנו בדרך נעימה לכיוון חוף זיקים. מהסוכה הדרומית ביותר בחוף (בארץ) , ראינו בקלות את בתי עזה, שבהמשך שורת משברי הגלים שנצצו בלבן ואת מגדלי התצפית שעל קו הגבול העצבני. אך אנחנו היינו רגועים. בערך…

לא בלי היסוס, נשארתי בבגד הים שלי, שבקושי הכיל את עודף המשקל שאספתי, מאז נחתתי בארץ ורצתי אל הגלים. מי הים היו חמימים וסוחפים. כעשרה ק"מ צפונה מכאן, שוכן החוף אשר על חולותיו גדלתי כילד באשקלון. הים התיכון היה בשבילי הגבול האחרון. השער לחלומות הרטובים תרתי משמע. מכאן הייתי אמור לצאת להקפת כדור הארץ, על ארבע חביות מחוברות בחבל מרפְייָה, שרפי דורות ואני בנינו בחשאי ליד הקבר הרומאי, במרחק מאה מטרים מקו הגלים. יש בי הרבה יחס וגעגוע חי, לאייץ' שתיים או הענק והמלוח הזה. (עד שהגעתי לתיכון, כבר עזבתי את הים-התיכון ועליתי לבוייאר בירושלים, אבל בואו לא ניסחף :))

פרשנו את ארוחת הבוקר שהייתה אוסף של רגעים אחרונים, מול המזווה בבית וכמה פשטידות. היה בסדר, בעיקר משום שכולנו כבר רצינו להמשיך. בינתיים יורם הודיע שאלכס הגבוה – כצפוי מאיש נפלא שכזה – הגיע לביתו, עם מצבר טעון חדש והחליף אותו בכמה דקות. יורם כבר בדרך. בהכירנו את קצב התנועה של יורם, התחלנו לארוז.

יחד עם יורם הפלגנו לכיוון דרום. הדרך עברה לכיוון ניר-עם, משם לכביש צאלים רביבים ומשאבי שדה – תדלוק – ומערבה לכיוון ניצנה. החום, שמשום מה לא חובש כיפה ושעון חורף לא מזיז לו – הכה בנו עד שנמלטנו לאחת מחורשות הלימן, שבשולי הכביש בואכה ניצנה. שם ישבנו גם זללנו את שארית האוכל שהעלה אדים בשקיות הניילון שאיתנו.

כביש הגבול היה פתוח. ירדנו איתו נושקים את מערך מגדלי התצפית המגוחכים מהצד המצרי. יכולנו לרכוב רק למרחק שנקבע על ידי יצרן הרלי דייוידסון. האופנוע של דני יפה. נוח. עושה אחלה רעש. אבל לא אוהב מרתונים. (טוב. יש כבר סוד לגלות: פאר תוצרת אמריקה פינה מקומו מאז לתהילת תוצרת באווריה.) חצינו את מצפה-רמון מהלך 35 ק"מ מהר חריף מזרחה. הקפדנו למלא דלק בתחנת סונול. למה? מה רע בתחנת "דלק" היושבת בכניסה למצפה? ובכן: לידיעת בעלי אופנועים נורמאליים: מערכת האימובילייזר של אופנועי הרלי דייוידסון משביתה את המנוע בתחנה הספציפית הזו. למה? ובכן כידוע הבעיה עם השבחה של גזעים: בסוף הנולד יוצא יפהפה, אבל אידיוט.

ירדנו ממצפה-רמון בכביש הנהדר, אל תוך המכתש כשהשמש בגבנו ויצאנו ממנו מבעד לסיבוב המושלם להטייה נעימה, שחולף בנחל גוונים ולמרגלות הר קטום, אותו טיפסנו גם טיפסנו בימים אחרים. גלי ואני התענגנו שוב על הרכיבה המשותפת. היום לפני שנה חרשנו את דרום פרו וצפון צ'ילה. המדבר כאן הוא יפה יותר. אין ספק בכך.

שיירת האופנועים, בהובלה של יוסי וטלי, הדרימה לעבר צומת שיזפון ושם כבר כיסה אותנו האוויר סביב באבקה סמיכה של חושך.

משיזפון משכתי אני קדימה לעבר מעלה שחרות, בה הזמנו לפני שבוע, מקום ללינת לילה. כעבור עוד 18 קילומטרים, באנו לגב רכס מעלה-שחרות וגילינו כי את הזריחה מחר, לא נראה מהמקום האהוב. האוהל הבדווי במרומי חלקו הצפוני של הרכס – השטח כולו נמכר ליזם נדל"ן שיבנה מלון בוטיק במקום. או כמו שאומרים. הלך עלינו.

מאהל קטן ומאד אשכנזי. שבֵדי כזה, של ברזנטים מאיקאה ושלד מברזלי זוית, חיכה לנו עם מקלחות ושירותי שדה. איש נחמד ומזוקן, קיבל אותנו במאור פנים וארוחת ערב מדברית טעימה. אחרי קצת קישקושים ולגימת בקבוקי היין שהבאנו איתנו, נמרחנו איש איש על מזרונו. ואת האויר ניסרו שריקות ותרועות של אנשים, שהרוויחו את הלילה הזה ביושר.

למחרת השכמנו מוקדם. במדבר, זו מתנה ממש, לפנק את עצמך בקימה מוקדמת. כאן השמש, האבנים, החרקים והסלעיות, נוהגים במין בָּלֶט של אור וצל. קרניים בוקעות וטללים בוהקים. אנשים המתעוררים מאחורי קירות בד דקים – מסגירים את כל הקולות המלווים את ההכרה שלנו כי הלילה חלף.

שוב, ארוחה קלה באוהל המטבח ובשעה שמונה לערך יצאנו לכיוון צפון. כיוונו לעבר ערד דרך מצפה-רמון, ירוחם, המכתש הקטן ומשם רצינו לטפס דרך הכביש החדש שחוצה את דרום הר-חברון לכיוון אמציה ומתחבר לכביש 6. אך כבר באיזור עבדת, החלטנו לשנות את המסלול. החום הכבד המיס את סבלנותנו. גמרנו אומר לחתוך הביתה כשיורם בראש. טלי יוסי דני ויואב בעקבותיו ואנחנו בסוף. חלפנו שוב בצומת משאבי-שדה ונחתנו לארוחת צהריים של פרידה ופיזור בצומת להבים. מכאן רכבנו אמנם בשיירה. אך כעבור חמישה ק"מ מישהו שם לפנים, הגביר למהירות גבוהה ממש.

כך שגלי ואני נשארנו שוב לבד, כשסביבנו אופק עגלגל נושק שפתי גבעות מדבריות ועצי אקליפטוס כסופים, מעטרים את שולי הכביש בקטעים מקריים. לא מיהרנו. בשבילנו זו נסיעת הומאז' לחזרתנו וגעגועינו לנוף הווייתנו, כאן בארץ מולדת. וטוב שכך.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 4 תגובות, הוסף תגובה    

כבר מראש, סליחה על האורך ואולי הכובד של הדברים בפוסט הפעם, אבל לפחות התמונות מעניינות (:

אל תחפשו בגוגל את המילה שבכותרת. זו המצאה שלי. כך חיברתי שתי מילים. את המילה Adventure עם המילה Therapy שהן צירוף שגור כבר כמה עשרות שנים. חיפשתי מילה חדשה, צפופה יותר. Adventherapy ומשמעה "טיפול בהרפתקה". (אם תרצו "הָרְפָּטִיפּוּל"). יש למילה שהמצאתי צליל מאד "מדעי". אבל היא אינה כזו. לא ממש תכננתי ובניתי מערך כולל, או פתרון למשבר כלשהו. אף שישבתי לא אחת, מהרהר איפה לעזאזל משבר גיל ה-30 ה-40 ה-50 ה-60 , כדי לצאת מולם במחול פגיונות או לרבוץ במרה שחורה. אני משום מה, כל הזמן מלא ועסוק מעל לראש, בלבחון, לנסות ולהגדיר, מה תהיה ההגשמה הבאה. החלום הבא שאחתור לגעת בו.  רגע, – יתכן – כלומר, בטוח – והכל קורה משום שאני נושא בתוכי איזו טראומה רדומה מהילדות, מההתבגרות, מהצבא. ובנוסף, משברים היו גם היו, אבל לא על הציר הכרונולוגי השגור, לא כאלה שמתוארים בטקסטים של טלנובלות. גם אם בסוף, שינויים קרו מעצמם או בהפתעה. הרגשתי כי הם מעולם לא הפתיעו ממש וגם לא באו משום מקום.

כשאומרים לי "טיפול בהרפתקה", אני מבין שיש "סל" של טיפולים ב"בעיות", רק תבחר לך נוסחה: טיפול בשתיקה. טיפול בריצה, טיפול בהלם, טיפול בליטוף, טיפול בהגשמה וכו'. נראה כי סביב כל עיסוק, אפשר לבנות תיאוריית "טראפי". אני חושב – לעומת המקובל – כי בתוך מעשה ההרפתקה, גלום כבר הדחף הטיפולי האינטואיטיבי העצמי, המצוי בכל אחד מאיתנו, כתיכנות הישרדותי מובנה בנו. מנגנון של שסתומי איזון, שנועד לאתגר ולמקסם את היכולות שלנו. לכן "טיפול בהרפתקה" הוא כמעט כמו לחשוב שאנחנו מחדשים באמירה; "אדם נושם, כדי להכניס חמצן לריאותיו". Adventherapy היא הדרך שלי להדגיש את נוכחות הטיפול, בתוך המושג הרפתקה.

קולד-פוט אלסקה

בהפוכה:

כשאני בוחן לאחור הישגים שיש לי; חומריים, בין-אישיים, אמנותיים וכו', גם שברור לי כי הם נבנו בשקידה וכוונה. אני מבין אותם ממש בסוג של הנדסה הפוכה, משרטט אחורה את תהליך הקמת הבניין ומגיע בסוף, לשולחן העבודה של הארכיטקט, לפנקס הסקיצות שלו ולמילה שהוא רשם יום אחד, על איזו מפית בבית קפה מקרי כשהחליט לבנות משהו משלו, ללא הזמנה של לקוח וגמר אומר, ללכת עם עצמו ועם הרעיון – עד הסוף. נראה כי ניתן להבין את נקודת המוצא רק בסוף הדרך. אז למילה הקטנה ששירבטתי פעם על חתיכת נייר, או אולי סתם בראשי, לא נתתי מעולם שם. היום אני קורא לה Adventherapy. כמו שהזכרתי כבר, יש גם יש היום תיאוריות, הבונות מוצר טיפולי, סביב תכנון ויציאה להרפתקה. יש הבונים הרפתקה שאינה ספונטנית בעליל, סביב צורך מוגדר ליציאה ממצב בעייתי, בעיני המטופל או המטפל. סוג של תרגולי מימוש. או אם תרצו עמידה בתכניות והגשמה. זו תעשייה חיה. ביזנס שמגלגל הרבה כסף. בכתיבתי כאן, לא ממש התכוונתי להיות מדריך רוחני או מתרגל אישי. אני רוצה לספר על תובנות שלי, אשר אם רציתי או לו, היו הנתיב שלימדתי את עצמי להלך בו, בדרך למימוש חלום. או יותר נכון, מימוש מי ומה שאני באמת.

קראטרה אוסטראל. צ'ילה

המסע שעשיתי מאלסקה לאושואייה, מסתכל על מימוש, מהקומה השניה של נסיון החיים. איני נער צעיר שבוחן מנסה ותוהה. אני מחזיק בתאריך לידה, אשר שם לי ברקורד, הרבה נסיון ובעיקר, הרבה מאד נסיונות. אם אפשר לקצר בהגדרות, הייתי נוהג סוג של בוטות ואומר: נואשתי לא אחת. התאכזבתי רבות ואכלתי הרבה חרה מעצמי. וכמו הרבה נואשים סביבי, ניסיתי הסוואות ותרגלתי הסתרות. שלפתי לא אחת, את צפורני הציניות ההגנתית, השנינה והחידוד. כאילו יודע כל אני. כאילו כבר אי אפשר לחדש לי, להפתיע אותי. ועל הדרך, יש לי תשובה, משפט מחץ ופתרון מושלם לכל דבר. גיליתי כי יש תיאוריה הפוכה המובילה לאותה מסקנה ממש. כלי נשק לשני המחנות. שאמנם פולט את אותה מסקנה, אבל נשען על תובנות הפוכות.

רק פעם אחת:

יש האומרים: "עזוב אותך, כבר ראית הכל. עשית (או ניסת) הכל, עצור. תהנה ממה שיש או מהיתרה שנשארה לך. אל תסכן את מעט (או מירב) ההישגים שלך. הכלכליים, האישיים, הנפשיים וכו'. שב, תתבצר. בנה סביבך חומה. שמור על הכסא, המעמד, אל תהיה אידיוט, הרי.. 'חיים רק פעם אחת' ". ומן העבר השני, יש את חסרי המנוח, העומדים על קצות אצבעותיהם, בראש ערימת ההישגים שלהם וקוראים. "הי! יש שם עוד משהו מעבר לחומה. יש עוד אופק, יש עוד חלום". הם מוכנים להסתכן ולדלג הלאה. לא רק בהסתכנות של ויתור על הישגים. כי אם הקרבה אמיתית של בריאותם הפיסית והנפשית והם עושים זאת תוך אמירת אותה קריאה טרוויאלית "כי חיים רק פעם אחת". לדעתי שתי הקבוצות טועות. כי בתקופת חיים אחת, אפשר לחיות הרבה פעמים. במיוחד כשאדם מוצא עצמו עמוס בהישגים, אבל עדיין חסר מימוש עצמי.

הגשמת חלום, היא נסיון יזום להתקרב כמה שיותר למימוש עצמי.

הרפתקה היא בעצם "עשיית מעשה שיש בו סיכון". התרפיה שבכך, היא ההתמודדות, לדעת לנהל את הסיכון. (אין שום הרפתקה בלהכנס עם הראש דרך קיר. ניהול נכון של סיכון. הוא לעבור את הקיר מעל או מתחת או בדרך חכמה אחרת וגם ליהנות מהתגליות שבדרך) התועלת שבכך אם תרצו, הוא אימון עצמי לחיים ממוקדי מטרה או לפחות, מספקים ומאושרים יותר. הרפתקה מלמדת אותנו התבוננות וענוה וגבולות.

אז מה עלי לעשות עם חיי הביולוגיים החד פעמיים? בין כך וכך הם רק שלי. ובלי להתנגח בשום אמונה דתית. אומר כי, גם אם יש עולם נוסף, שני, הבא, אחר, גלגול וכו', מה שבטוח שהעולם שקורה עכשיו, הוא ממשי. הוא מוחשי, הוא קיים. וגם אם החלום שלך, הוא לשבת בבית מדרש ולהתכונן לעולם הבא בלמידה אובססיבית. יצאת לדרך, כבר בעולם הנוכחי. והיה ויצאת לדרך "בעולם הקודם", עכשיו אתה מודע לכך.

ניקראגואה

החיים הם הרפתקה והרפתקה היא תשוקה:

גם אם הכנות להרפתקה. כל הרפתקה. הן מרכיב מרכזי בהצלחתה. בסופו של תהליך, יש רגע (או רגעים) של אמת. החיים הרגילים שלנו הם המשל והנמשל גם יחד. שגם אם עברנו שנים של למידה והכלת דעת. ההרפתקה מתחילה בדלת היציאה מבית הספר, מהבית. מהמחסה. הנה, אנחנו מצויידים בדי תובנות וידע, כדי לצאת לדרך ולהתמודד עם סיכוניה. נכון יותר – חותרים להישגים שהיא תוביל אותנו אליהם. ואם ממש לדייק:  החקירה, הלימוד, ההתלהבות, העניין –סוכים בתשוקה גדולה לחיות. אלה ועוד הם השלב הראשון של הטיפול העצמי. הדרך להגשמת החלום האישי שבנו והיצאה לחיים האמיתיים. זו ההרפתקה.

 

צינור הנפט של אלסקה

צפונה מפיירבנקס אלסקה

תחילת יוני, אביב בפיירבנקס, העיר השניה בגודלה באלסקה, בוקר תכול עלה על חלקת הקמפינג ששכרתי מג'ייק, פנסיונר חביב המשמש כאחראי/אב-בית עונתי, של אתר הקמפינג המדינתי, הסמוך לאוניברסיטת פיירבנקס. ג'ייק שמע על תכניתי למחר וביקש לדבר איתי, סיכמתי איתו שאני בא בבוקר לקרוואן שלו להיפרד ומאחסן אצלו את עודף הציוד שלא יהיה לי בו צורך בקטע הדרך בן 1600 הק"מ (הלוך וחזור), למחנה הקודחים בדד-הורס. כשהגעתי בבוקר לפגוש את ג'ייק קיבלתי ממנו תזכורת של הרגע האחרון על "כמה הרעיון שלי מטורף". כלומר, שוב אני בקטע של 'טיפול בהתנגדויות'. אנשים נחמדים ממש שמתוך צורך אמיתי לעזור, מנסים למנוע ממך לצאת להרפתקה שלך. סיפרתי לו עד כמה אני מוכן והרגעתי את המצב. מאז היציאה מביתה של שירלי בסן-פרנסיסקו, רכבתי כבר 4500 ק"מ שהיו שזורים פה ושם, קטעי דרך משובשים קצרים. מזג אויר הפכפך וכמה תחנות דלק שהיו ריקות מנוזלים. בשני מקרים החלקתי על דרך רטובה וחצצית, שהפתיעה אותי בחוסר האחיזה המוחלט שחוו צמיגי הכביש בהם היה נעול האופנוע. וגם אם נאלצתי לקצר ימי רכיבה, עקב תנאי מזג אויר או ירידת חשיכה מהירה משתכננתי, מצאתי לאורך צירי רכיבה ארוכים וריקים, מקום בטוח להצטייד בו ולמתוח את אוהלי. אך קטע הדרך שחיכה לי בין פיירבנקס, למפרץ פרודו, בו שוכן מחנה קודחי הנפט "דד-הורס", היה בעיני האתגרי ביותר עד עתה. זו הנתיב בו ניתן להגיע לנקודה הצפונית ביותר בעולם בדרך קרקעית. זה מסלול שלמדתי אותו כמו ציר ניווט לילה מבצעי. כלומר, אין לי אפשרות לעשות סיור מקדים או אימון יבש. מה שהוצאתי ממקורות מידע רבים, כולל שיחות והחלפת מיילים עם מי שעשו זאת בעבר. חקירה יסודית של בלוגים, ספרים, אתרי מסעות, אתרי מפות וכמובן גוגל ארט'. זה מה יש. לפָנָי רגע של אמת. אחד מבין רבים שעוד נכונו לי.

יציאה ממדבר האטקאמה. צ'ילה

כאשר תכננתי את הקטעים הייחודיים של המסע, בניתי טבלה של עוצמות סיכון. עם שלל סיבות וערכים, חלקם רגשיים וחלקם סטטיסטיים יבשים. נתתי לכל קטע מספר מ 1 עד 5, מעין מדד אישי לרמת קושי, או אם לדייק, – מורכבות האתגר. לא, לא ממש מדדתי או הזנתי נתונים לאיזה מערבל שסיכם עבורי ערך תמאטי או מתמאטי. אלא מעין סולם צבעים, מתכלת ועד לאדום כהה, מעין מדד סומק, צפיפות עור ברווז או עוצמת רעד. החל בהיות היעד סוג של מימוש פנטזיית מפגש עם מקום שבעיני נחשב "מיתולוגי" וכלה בידע ממשי, על רמת הסיכונים הפיזיים הקשורים בו. סולם כזה היה נקודת ההתייחסות שלי בשלבים האחרונים לקראת מימוש. אותו שלב שכבר אין מה להתכונן. זהו. מחר אני נכנס.

בעבר, חוויתי כמה פעמים את הריגוש הזה. אותו גדיל דק הנפרם מתוך חבל השִׁידְרה. אותה השתעלות המסתירה רעד בקול. אותו סחרור שראשי סבב בו, רגע לפני שפתחתי דלת לפרקים חדשים בחיי. אני יכול להשוות מצב כזה ללידת בנותי. למקום עבודה חדש. לכניסה ראשונה לבית חדש. לפתיחת תערוכה. לעמידה בבית משפט, להיכרות ראשונה עם מישהו/י. לפרידה בדרך למלחמה. רגע אשר כמה שאנסה להגדיר את שיאו, לא אצליח להצביע על השניה החמקמקה הזו. וכמו בחיי השוטפים, עכשיו בקטעי מסע, בו כל שניה היא גורלית. מכוננת וחד פעמית.  בכל רגע עלי להגיב למצב חדש. אך ביתר ריכוז ובהירות. ולכן ההכנה היתה חשובה. היא מפנה אותי להתעסק עם הבלתי צפוי האמיתי. הייחודי ממש לקטע דרך שלפני. במקום להתעסק בהתמצאות, אני פנוי ליהנות מהנוף הנשקף מקצה סלע על פי תהום. במקום לחרוד מחוסר דלק או אוכל, אני פנוי לקטע רגלי במרדף אחרי עופר קאריבו, או לעצירה בנקיק צדדי שנפער בשטפון טרי אותו אני מגלה פתאום. ובמקום לשאול שאלות על איך רוכבים על דרך חצצית רטובה, עם רוח צד ושלג. אני עסוק בהתמקדות  סבלנית במעבר נהר בוץ מפתיע. אני מגיע מוכן להתנסות בהפתעות האמיתיות ומשקיע את כולי בהתגברות על סיכון. בדרך מיוחדת משלי.

הייחוד בדרך הדאלטון, שנקראת כך על שם ג'יימס דאלטון המהנדס שפיקח על סלילתה (לא מצביא. לא נשיא. לא פוליטיקאי – מהנדס!). הוא שהדרך נסללה, רק כדי לאפשר קשר יבשתי עם שדות הנפט שנתגלו בראשית המאה העשרים, (אך הוחל בפיתוחם, בשליש השני של המאה ההיא), במדף היבשתי הצפוני מערבי של אמריקה על שפתו הדרומית של האוקיינוס הארקטי, כאלף מייל מהקוטב הצפוני. הדרך נסללה רק למטרת תחזוקת אתר הקידוח הענק והשגחה על צינור הנפט הגולמי הזורם משם ועד לעיר ואלדז. 1300 ק"מ של קרקע פראית, קפואת עד ומבותרת. הדאלטון היא דרך שירות שלא נועדה לתיירים. ברובה אינה סלולה ואם דרכי קק"ל סטנדרטיות בארץ הם ברמת קושי 2 (מתוך 10) לנהג הממוצע, צפיתי כי איכות סלילת ותחזוקת הדאלטון, תנוע בין קטעי כביש סלול איכותי, לדרכי עפר בדרגת קושי בין 2 ל- 8. מה שמוסיף קושי הוא נטישותה. יצאת לדרך? הפסקה ראשונה להצטיידות תמצא רק אחרי 400 ק"מ (אם לא מחשיבים את הגשר מעל נהר היוקון), בתחנה בשם קולד-פוט. שם יש משאבת דלק אחת, עם אוקטן נמוך. בית קפה/בר/מינימרקט, משטח לקמפינג וצריפי שינה המיועדים לנהגי משאיות של חברות ההובלה. ולאחרונה גם למטיילים שמגיעים לשם באופן מאורגן. יש שם גם נציג של משטרת המדינה. אגף שימור איזה שהוא. ובטח, לפחות איזה משוגע אחד, שהחליט לחזור לטבע וחי בשדה סמוך, בצריף ללא חשמל או מים זורמים, לבוש וחמוש כמו דייווי קרוקט. בדרך יש קטעים בהם אם נפלת, האופנוע כשל, או אם עפת לשולי הדרך התלולים ונעלמת לתחתית נקיק או אגם קפוא, תגיד שלום. מקולד-פוט צפונה, עוד 400 ק"מ של שום כלום, (פרט לתחנות שאיבה התומכות בצינור הנפט, הנראות כבסיס צבאי על הירח) והדרך אף קשה יותר.

אתר הגייזרים אל-טטיו. מדבר אטקמה בגובה 4300 מ'. צ'ילה

חווייה:

כמה עשרות אלפי קילומטרים לבד על אופנוע, הם סביבת היתוך עצמי, ששלחה אותי בין השאר, להרהר בשאלה: איך ניתן להגדיר את המושג ; "חוויה". אותה תחושה פנימית המתרחשת, תוך כדי ולאחר התקלות, היכרות או מפגש, עם משהו או מישהו מרגש. מעשיר. נצרב. מטלטל. מחתים. מה היא בעצם אותה תחושה? והאם יש סיכוי כלשהו להעביר הלאה את העיקצוץ הרגשי הזה למישהו אחר? באיזה אמצעי עלי להשתמש, כדי שהחוויה האישית שלי תובן – אם בכלל? הגעתי למסקנה בעייתית משהו; לעולם לא אצליח. לעולם. כי הדבר הקטן הזה שמצלצל בתוכי כמו דנדון ענבל, לאחר נדנוד פעמון. הצלילים שלו, הם פנימיים וצלולים רק לי. וכל דרך שאשתמש בה כדי להעביר את הצליל ממני והלאה. תהיה מסננת שתזייף את ייחודו. ויותר מכך, חווייה לא נועדה לחלוקה ולשיתוף. לכל היותר ניתן לחוש בהד התרחשותה. "חווייה" קיימת כל עוד לא הצלחנו להעביר או לחלוק אותה. כך שעד סוף ימינו, באריכות או בחטף, אנו אוצרים בתוכנו חווייה שהיא רק שלנו, היא נגיעה בחלום שמובן רק לנו והיא בעצם מהות חיינו.

סיפור:

יש הטוענים כי בין שלל ההבדלים בין אדם לבין שאר בעלי החיים, קיימת היכולת שלנו להבין או לספר סיפור לתת לו מאפיינים רגשיים כמו הומור או עצב. כלומר, יש בתוכנו מנגנון המסוגל לעורר בנו גרוי והתרגשות, כתוצאה ממפגש עם אמירה שאינה שלנו, זרה לנו. לתהליך ההכרתי הזה אני קורא דמיון. ואף שדמיון רחוק לעיתים מרחק רב מהמציאות. אין אדם שאין בו דמיון. ודמיון הוא תנאי ראשון, או בעצם הגדרה אחרת ליכולתנו לחלום. המנגנון המחשבתי המוביל לתגובה רגשית, עובר מבעד לדמיון, הדמיון שלנו משתמש במסד הגדרות וערכים המתעוררים מְהֵלֶך מחשבה, מדמיון מכוון, הרהור או הזיה מקריים, או בלתי מודעים. הצורך שלנו לפענח חלום שחלמנו, הוא מנגנון הנובע מחרדה הגלומה בנו, מעצם החיטוט חסר האחריות שעשינו בזמן שחלמנו, במחשבות הנסתרות ולעיתים ה"מביישות" שעוברות בנו. משל "מה עבר עלי לעזאזל? מה פשר החלום?" וסביב הצורך הזה שלנו יש גם כן "תעשייה" אדירה. החל בפרשנות מדעית והמשך בשימושים אסטרולוגיים, בדיוניים, תנכיים, ספרותיים, פוליטיים ועוד. אך בדבר אחד אין לי ספק, הצפת תוכן החלום, הוא תנאי לטפל באותן הדחקות שמונעות אותנו מלממש את ייעודנו.

מקסיקו. סמוך לחוף מזונטה

מה בדיוק ההישג, או המימוש העצמי מכך שבנאדם עולה על אופנוע – אשר גם כך, יש ברכיבה עליו די סיכון. ונוסע ב"דאלטון" או ב"קראטרה-אוסטראל" דרך מס' 7 בדרום צ'ילה? מה בדיוק הרעיון להסתובב בצפון מקסיקו בעיצומה של מלחמת סמים. ושפעת חזירים? מה רע בג'יפ? במסע לנגב? או קיי, אז הגעת לאלסקה. למה צריך לצאת ל 800 ק"מ רכיבה לכל כיוון לבד? מה לא טוב במאה ק"מ?

כן. זה בדיוק הדבר. אף שאני יודע שיש היום יותר ישראלים שעלו על האברסט, מאשר כאלה שעשו את המסע שלי. שם נמצאת התשובה. חוויית האתגר. אני אוהב טבע, אבק ופרא, נמשך לדברים ראשוניים. מלהיבים. מכוננים. זה ארגז הכלים היצירתי שלי. זו מהותי, החלום שלי. רציתי את המקסימום. רציתי לנצח את הפשרה. את השיעמום המנוון והרוטינה המרדימה חושים. ההישג שלי בעיני עצמי הוא למצות את מלוא האפשרויות הגלומות במפגש עם מסלול ומקום חדשים ומסקרנים. ולעבור את כולו בלי הנחות – על פי אמות המידה שלי. להביט על חיי שם בארץ מהצד ועל חלומי הקם לתחיה בכל רגע כאן במסע.

האומץ לחלום בעיניים פקוחות. אני מניח, כי עוד אנסה להסביר מה דעתי על המושג "אומץ". כבר בשלב מוקדם הבנתי כי עלי לדבר בגלוי על חלומות, גם במחיר שישימו אותי ללעג מאחורי גבי, או יאמרו לי בפני, שאני אידיוט. זה היה אחד התנאים הראשונים שהיו לי בדרך להגשמתם, הליך הוצאתם מהנסתר לגלוי. בתחילה מוגדר וגלוי לעצמי ואחר כך גלוי גם לסביבתי. למדתי שאין מה להתלהם או להבטיח. יש לנקוט ענוה שהיא תנאי ראשון לדבקות. איך עושים זאת נכון? איך מסתערים על כל כך הרבה יעדי ביניים התלויים זה בזה? איך מתמרנים מהלכים, מבלי לשבור את הכלים, אלא תוך שימוש בהם? איך מגייסים תובנות והישגים שכבר צברתי, למען אותה מטרה? איך נערכתי נפשית להתמודד עם תהליך שכזה בכוחות עצמי?  איך נערכים לידיעה שזה עומד להסתיים? מה עושים כמה דקות לאחר שנוגעים בקצה? איך מסכמים מסע כזה, אם בכלל? איך מנהלים חיים רגילים לאחר החזרה? איך משמרים את התשוקה? סימני השאלה האלה גם הם, חלק מההרפתקה.

חברים לחלום בקצה הדרומי של הדרך. עומדים: מימין ג'ון ואנט. יושבים: מימין, דונאלד, עבדכם ואנטון.

בפעם הבאה אחזור לקרקע: כי יש לי רשימת עלויות המסע וחישובי הוצאות שיעניינו כמה מכם. וכמה רמזים על המסע הבא. ועל מה שקורה עכשיו.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and החיים הם הרפתקה and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 7 תגובות, הוסף תגובה    

לחברי שצלצלו לפרגן על המשך כתיבת הבלוג ושירבבו כמה מילות דאגה, אני מבקש להודיע: אפשר להרגע, אני על הקרקע. כלומר על אופנוע. לפני כשבוע, כמה שעות אחרי שהעלתי את הפוסט האחרון, קיבלתי טלפון מחברי הקרוב יורם שהודיע לי בחגיגיות כי האופנוע שלו נמק משיעמום בחנייה, אחרי שהוא שם את עצמו על קטנוע/יאכטה חדש תוצרת ימהה בנפח 400 סמ"ק. כך שאני יכול להתכבד ולרכב על האופנוע הצהוב, לכמה שבועות עד שאמצא את הצפון. כך ששוב ידי שלוחות לפנים וברווח שבין ברכי מתנדנד לו מיכל דלק ולוגו של חברת ב.מ.ו. שוב החניה שלי זוכה לנחת מברשתו של המטאטא.

שוב הוצאתי את השַלט של שער החניה החשמלי מהמגירה וגיליתי, שהרמזורים הקבועים בדרך מהבית למשרד בתל-אביב זוכרים אותי היטב ועדיין פועלים בדיוק על פי אותו תזמון, זה המוכר לי עוד טרם יצאתי למסע שלי. ואף שכרגיל יציאה לכביש היא סוג של יציאה הישרדותית לקרב, התחושה נפלאה. תודה יורם. בשבוע הבא אני עולה ברכיבה בדרכים צדדיות לצפון הארץ לפגישת עבודה. עם הדרך שמחכה לי, באמת מעניינת אותי הפגישה…

תעתועי הגעגוע

כשהייתי אי שם באמצע הקארטרה-אוסטראל בדרום צ'ילה, שכבתי בוקר אחד ער, בקובה הקטנה ששכרתי בעיירה פוארטו פיוהואפי, מנסה לנסח בראשי ביטוי שיביע את געגועי לנמל הבית. עוד רגע והייתי מנכס לעצמי מילים מתוך שיר ספנים דביק. על צריף עץ וחלון עם נר. ניסיתי להזכר איפה בדיוק מונח הספר שהשארתי פתוח בבית שם בארץ. מצאתי עצמי עובר על תוי פניהן של בנותי, על הדרך היומית בין רחוב סוקולוב לקרליבך, אותה עברתי שנים מביתי למקום העבודה. חישבתי איפה בדיוק הייתי אמור להיות באותו רגע אם הייתי בארץ. וכשהתרכזתי ממש שמעתי מרחוק צלילים וקולות שהשארתי בבית. חשבתי על אנשים ומה הייתה תגובתם כשסיפרתי להם שאני יוצא למסע הזה. צחקתי לעצמי כשנזכרתי בתגובתו של יוסי ואחר כך בתגובתה של פקידת הבנק ושל אודי ומשה. איך כל אחד, הביע בעצם נגיעה בגעגוע שיש לו, בו הוא עירב מילים על מרחק וזכרון, כמיהה וחלום. הבנתי שחומר הגלם העיקרי שלי הוא הגעגוע. כי בראש וראשונה מתגעגעים גם לדברים שלא חווינו ולמקומות שלא היינו בהם מעולם. ממה בנוי הגעגוע שלנו? ואיך הוא קופץ פתאום לתוך מחשבה או שיחה? האם צריך להיות במוד מלאנכולי כדי לעורר את הרצון להתחבר לגעגוע? אולי אנחנו תמיד נמצאים ברמה כזו  או אחרת של געגוע. לחברים, לילדים, לתקופה בחיינו, למעשים שעשינו או לתחושות שהיו לנו. בעיני געגוע אינו רק דיבור על זמן עבר, כי אם דרך הבעת מחשבות על כמיהה. כל ההתפלספות הזה נוחתת לתוך הבלוג שלי, כי אני כנראה בסוג של געגוע גם עכשיו. מהצד השני של הקארטרה-אוסטראל, נזכר באנקדוטות. במראות. בפנים, נופים. ואני ממש לא במוד מלאנכולי. אני די שמח. למרבה הפלא, אני מוצא עצמי מהרהר בגעגוע בקטעים שמחים אך גם בקטעי סבל שעברתי, בנפילות קשות, באיבוד דרך, במפגש עם אנשים לא נעימים  וכן, אני מתגעגע לגעגוע שהיה לי שם. לציפיות שהיו לי מהחזרה לארץ.

עמוס נחום

לפני מספר שבועות, התמזל מזלי וידידי עמוס נחום, איתו חלקתי תקופה סוערת בשירות הצבאי, הגיע לביקור בארץ, הלכתי לפגוש בו ולשמוע את הרצאתו המאלפת על חייו כצלם טבע מהמקצועיים בתחומו בעולם. מתמחה בעבודה מקצועית במקומות הכי נידחים, מסוכנים ומאתגרים, בהם שוכנים ענקי הטבע. לוייתנים, כרישים, דגי חרב, דובי קוטב ועוד. הוא איש שהבי.בי.סי. או נשיונאל ג'יאוגראפיק פונים אליו כשהם מכינים כתבה שזוכה אחר כך בפרסים. הכנסו לאתר שלו, מבטיח לכם שכבר תרצו להכיר אותו מקרוב. איש נהדר ויקר.

להלן אחד מהצילומים של עמוס נחום:

ספרים

קצת ארס-פואטיקה (למי שאינו מצוי, ארס(ars) פואטיקה היא כתיבה העוסקת במלאכת הכתיבה), מקדיש כמה שעות בשבוע לכתיבה. אני כותב בלי להרים את הראש ובטוח שבסוף אכניס עריכה, קיצוץ ושכל בשטף הדברים שאני משרבט במסמכי וורד באופן הכי לא מסודר. כך אני משחרר את עצמי מאינוס סיפור החוויות לעלילה. אני אוסף את המרכיבים, הכלים, התיבולים, הזכרונות. אחר כך זה יהיה ספר. ואני יודע שעם כל הכבוד למלאכת הכתיבה. עיקר העבודה תהיה אחרי השלמת הספר.

בשנת 1976 כשהייתי בשנה השניה ללימודי ב"בצלאל" בירושלים, הגעתי לתל-אביב עם תיק עבודות, עברתי בין הוצאות הספרים שאת כתובותיהן הוצאתי מ"דפי-זהב" וללא תיאום מוקדם דפקתי על דלתות של מנהלי הוצאה מופתעים והצעתי לאייר להם ספרים או לעצב עבורם עטיפות. "אני אילוסטרטור" אמרתי. "מה?? מה אתה???" "אילוסטרטור, צייר, מאייר." במקומות שהסכימו להקשיב למשפט שאמרתי עד סופו, קיבלו אותי בסבר פנים פושר, חייכני וסלחני משהו. משל, מה קפץ עלינו הנער הזה, לזעזע את מערך התרבות המודפסת בא"י. הרי הם שומרי הסף של אריה נבון, נחום גוטמן, אבנר כץ ודני קרמן הנפלאים, שכשרונם המדהים ואיוריהם, שלטו בשוק ללא עוררין. רק במקום אחד קיבלו אותי בחום. זו היתה רחלי אידלמן, בעלת ומנהלת הוצאת "שוקן". היא הביטה בתיק העבודות הסטודנטיאלי שלי והחליטה שאין מה להפסיד, "הנה, תכין לי סקיצה לעטיפה ל'ספר הישויות הדמיוניות' של בורחס, שנמצא כרגע בדפוס".

כל הלילה שלאחר הפגישה לא עצמתי עין, ישבתי בחדרי הקטן, ברחוב אהוד 3 בשכונת בקעה והכנתי לא פחות מעשרים ושש סקיצות, שעיקרן איור בצבעי מים, של קבוצות וסדרות הזויות לעטיפות שאולי יצאו יום אחד לדפוס. בבוקר, ירדתי בעיניים נפוחות שוב לשפלה והתייצבתי במשרדי "שוקן", שהיו אז בקצה המערבי של שדרות רוטשילד. מאז כבר עיצבתי ואיירתי כמה מאות עטיפות להוצאת "שוקן", ועיצבתי כמה ספרים. אחד מהם, ספרו של פנחס שדה "איש בחדר סגור לבו שבור ובחוץ יורדת אפילה" זיכה אותי בפרס גוטמן לאיור בשנת 1994.

בינתיים, ענף ההוצאה לאור גדל למימדים ענקיים. גם בזכות מיחשוב תעשיית התקשורת, התפתחות מערך ההפקה, בתי דפוס זולים, התמקצעות מערך ההפצה ושכלול דרישות השוק, שהיה בשל לכשרונות חדשים. ואף שחזו כי כניסת מתחרים ממכרים כמו טלויזיה רב ערוצית ואינטרנט למשבצת הפנאי שלנו – ענף הספרים, רק תפח וגדל. עכשיו אני עסוק בהכנות לקראת הוצאת הספר. שוק שהשתנה משמעותית בשנה האחרונה.

אמנות

מחר תתקיים התערוכה השנתית של האמנים התורמים לוועד למלחמה באיידס והמאורגנת באדיבות בנק-הפועלים. התערוכה הפכה להיות מעין זירת חובה, למי שרוצה לחשוף את יצירתו הפלסטית בפני עשרות אלפי מבקרים אנינים וגם לזכות פעמיים: להערכה, שמשמעה שליפת הארנק. ותרומה, למטרה נעלה. (החל בשנה הבאה יתוגמלו גם האמנים בחלק מהתמורה שתתקבל). בפינת הסטודיו יש לי ערימת ענק של ציורי שמן, שמשום מה לא הצלחתי למכור לאיש. ניסיתי כמה פעמים. תערוכות. לובי של תיאטרון, פואייה של מלון. תערוכה בבית. בקיצור, יצאתי למסע שלי ונשארתי עם ערימה. לשמחתי אני פותח את השנה באירוע המכובד הזה, מתכבד לתרום ולהציג עבודה משלי, כבר שנה שמינית ברציפות. מתוך אתר הקטלוג של התערוכה.

כמה שאריות ופתיתי ביקורת ציוד

תיק מיכל

המוצר: תיק מיכל (תוצרת סין), הוא תיק פלסטי המונח על מיכל הדלק בין בטן הרוכב לכידון. הוא מאפשר איחסון של דברים הדורשים נגישות מהירה. כמו מצלמה, מפות, ציוד שמע. יש תיקי מיכל גדולים המעניקים גם אפשרות להשען קדימה ולהקל מעט על המשקל המוטל על הזרועות בעת הרכיבה.
ביקורת ציוד: התיק נקנה במבצע בחנות של אופנועני "הל איינג'לס" בפרוור נידח של סן-דייגו, לשם הביא אותי דן טופ, קצין צוללות אמריקאי בדימוס, שממלא את זמנו הפנוי באיתור ועזרה לעורכי מסעות שכמוני שנתקעים עם שאלות בדרום קליפורניה. (הוא גם הנחה אותי איך להתכונן לכניסה למקסיקו בכל הקשור לפחדים המלווים כל תייר המתקרב לאיזור בו מתנהלת מלחמת סמים קטלנית) הדגם שקניתי הוא בגודל ביניים מתחבר לאופנוע ברצועות ושלושה אבזמי שחרור מהיר.
יתרונות: בנוי חומרי פלסטיק קשוחים, הרבה כיסים. בעיות: חדיר למים כל טפטוף קל גורם לתכולתו להרטב. תופסני רוכסנים קטנים מקשים על שימוש עם כפפות (הפתרון, לקשור שרוך ארוך לתפס הרוכסן).
לסיכום: תיק בסיסי שנראה כי מתכנניו לא ממש השתמשו במודל שלו. חדירותו למים מזעזעת. רוכסנים שאינם מאסיביים לעבודה קשה. כיסוי מיוחד שנועד לכסות אותו בעת גשם, אינו שקוף ולכן מנטרל את שימושו גם כנושא מפה. שיפוע הכיס העליון, שבחלקו התחתון פתח. גרם כמה פעמים לחפצים ליפול תוך כדי רכיבה.
משהו אישי: הזהירו אותי בלי סוף כי בדרום אמריקה ישדדו אותי על כל מטר. בתחנת הדלק הראשונה בכניסה לרוטה קווארנטה (דרך 40) בארגנטינה. שכחתי את תיק המיכל במגרש החניה ליד התחנה. חזרתי אחרי שעה לערך ומצאתי שהתיק מונח באותו מקום. למרות שעברו שם עשרות כלי רכב והרבה אנשים. איש לא נגע בתיק. (כאן בארץ, ביום הראשון כשיצאתי לעבודה, שכחתי את הכפפות על מושב האופנוע של יורם. כשחזרתי אחרי שלוש דקות, הן כבר נגנבו.)

מגן פרספקס לפנסי הדרך

המוצר: פיסת פרספקס בעובי כשני מילימטר גזורה בגודל המכסה את משטח הזכוכית של הפנסים, מטרתה להגן על הפנסים מפני פגיעה של אבני חצץ הניתזות מהדרך.
ביקורת ציוד: יתרונות: השקעה קטנה שחוסכת כאב לב. מחיר יחידת תאורה באופנוע כזה עולה ה ר ב ה כסף. חסרונות: אסור להשתמש ברכיב הזה בכבישי חלק מהמדינות, כי הוא מעוות את אלומת האור וגורם לה לסנוור.
לסיכום: חתיכת הפלסטיק הזו חטפה הרבה חצץ ממשאיות שבאו מולי בדלטון היי-ויי, בין פיירבנקס לפרודו-ביי בצפון אלסקה וגם בקרטרה-אוסטראל ורוטה-קווארנטה בדרום אמריקה. מגן פשוט שאפשר לייצר לבד. נצמד למקומו בארבעה תופסני וולקרו. חשוב שישאר רווח של כמה מ"מ, בין הפרספקס לבין זכוכית הפנס.
משהו אישי: בחוף מאזונטה במקסיקו כשהייתי צריך לחפור בחול כדי לחלץ את הצמיג האחורי שנתקע, פיסת הפרספקס שימשה לי כאת חפירה.

דגל ישראל

תיאור המוצר: (תוצרת סין), פיסת בד סינטטי בגודל 20 על 30 סנטימטר, עליה שני פסים בצבע תכלת. ביניהם שני משולשי תכלת שווי צלעות מונחים זה מעל זה ויוצרים מגן דוד. אספתי אותה (ועוד עשרות כמוה) בשולי הכביש בו אני מתאמן בריצות ארוכות ליד ביתי.
ביקורת מוצר: יתרונות: נו באמת. חסרונות: נו באמת.
לסיכום: אביזר חשוב ביותר ליצירת קשר מיידי עם מקומיים. לטובה וגם לשלילה. אי אפשר לטעות. אין אחד שלא הביע עמדה. מחולל תשומת לב מספר אחד במסע. ונכון, היו מקומות רבים שהעדפתי לא לחשוף אותו.
משהו אישי: קודם כל, דגל הוא הדבר הכי אישי שחשפתי לפני זרים בהרבה מקומות. באחת הבאסטות של בשלניות הדרכים במקסיקו, קיבלתי הנחה משמעותית מאישה נחמדה, שזיהתה את הסמל על הדגל, בתור סמל של נוצרים מכת איזושהי. כשהסברתי לה כי זה דגל מדינת-ישראל. היא לא הבינה על מה אני מדבר, אבל אהבה את העובדה שאני גר ליד בית-לחם.

——————————————————————————————————————–

וממש בקצה.

לסיכום וכתשובה ללא פירוט יתר כרגע, לשאלה השניה שאני נשאל בהרבה מקרים: זה נכון! אני כבר מבשל את המסע הבא, שישא אופי קצת פחות מתבודד ועם זאת יהיה גם הוא ראשוני ומכונן.  פרטים נרחבים עוד יגיעו. כבר ראיתם שאיני מסתיר דבר.

אני בשלבים האחרונים של עריכת הרצאה מסודרת בת כשעה וחצי, על המסע. הרצאה שאיתה אני מתכוון לצאת לסיבוב בפני מי שרק יחפוץ. בתשלום כמובן. אפשר ליצור איתי קשר בעניין.

עומר כנעני ידידי, העלה שני קטעים ביוטיוב, על המסע שעשה באמריקה הלטינית על אופנוע כשנה לפני. קטע ראשון. וקטע שני הכנסו ותהנו!

בפוסט הבא: ערימת תובנות וכמה טיפים שאני מציע למי שחושב להגשים חלום. ולאו דוקא ברכיבה על אופנוע.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 10 תגובות, הוסף תגובה    

ביקורת ציוד 1 מסע אמריקות יוני

צילום כללי טרם היציאה לדרך. על  חלק מהפרטים כאן ויתרתי לאורך המסלול.

ראשית התנצלות: כמו שהבטחתי לששת קוראי האופנוענים, אני מביא את הפוסט הכי לא מעניין (או אפילו משעמם) את מי שצדדים טכניים או רשימת "אפסנאות", ממש לא מדברים אליו.
בפוסט הזה אנסה לכסות באופן שיטתי, רק את תחום ביקורת הציוד הפיזי שיצא איתי לדרך, לא אנתח את אותו "ציוד" נפשי ואותן מיומנויות שאצרתי בתוכי לקראת המסע או במהלכו. ולא אדון בנושאים יצירתיים, ערכיים ומערכתיים רחבים ושונים, שמקומם בבמה גדולה ומקיפה יותר ושיופיעו מן הסתם בספר שאני כותב כרגע. כאמור, הציוד הוא אותם פריטים שנשאתי איתי על האופנוע ושימשו אותי למימוש החלום.
מי שעיין בטור ההכנות למסע כאן בבלוג שלי, מצא את פירוט רשימות ההכנה שכללו עשרות משימות ביניים בתחומים שונים ומורכבים. הרשימות נערכו בעקבות איסוף נתונים ובניית תכנית מסע מפורטת. מקורות המידע היו רבים ומגוונים. כמובן דרך גלישה בתקשורת הוירטואלית וחיפוש באין ספור אתרים, בלוגים, מאגרי מידע ומעקב אחרי מילות חיפוש והגדרות, שהחלטתי שהן מייצגות נושא שאני חייב לדעת או להכיר לקראת המסע. פרט לאיסוף מידע בניתי מיומנות וצברתי נסיון הדרגתי, בכל אותם תחומים פיזיים, טכניים ונפשיים המחוייבים מאופי המטרה שלי. מימוש האתגר תוך חישוב סיכונים. אירגון וחלוקת משאבים. בטיחות וביטחון. דיווח אותנטי חי, תיעוד פנימי ויצירתי ושמירת קשר. התמודדות עם בדידות חוסר וודאות ודבקות במשימה.
אחד הנושאים ב"עץ" המשימות אותו בניתי ושנערכתי לקראתו, היא הכנת רשימת ציוד. לשם כך השתמשתי ברשימות של מי שכבר ערכו מסעות מהסוג הזה וכמובן בנסיון נצבר שלי במסעות רכובים רבים והתנסות בפרטי איבזור רלבנטיים. הדבר נוגע למגוון גדול, החל בבחירת סוג הגרביים, מערכות עזר אלקטרוניות, לינה, בישול עזרה ראשונה וכלה בהחלטה על דגם האופנוע.

אז בבקשה

בגדי רכיבה:

מעיל רכיבה

תיאור המוצר: דגם BMW Rally Pro 2 שימש אותי גם לרכיבה יומיומית בשנתיים האחרונות. מיגון גב, מרפקים, כתפיים מחומר גמיש הניתן לפירוק, המוסיף משקל אליו התרגלתי במהרה. מידת המעיל גדולה במספר שלם מהמידה הרגילה שלי. למעיל שלוש שכבות: חיצונית, ברזנט, בחזית שני כיסים עליונים הנסגרים ברוכסן, כיס פנימי. שני כיסים תחתונים הנסגרים בוולקרו , השכבה החיצונית כוללת שתי סדרות של רוכסני איוורור בצדדים. כיס אחורי המתפרק לפאוץ' נישא. סגירת צווארון וקצה שרוול מוולקרו. שכבת ביניים: מאווררת מתפרקת באמצעות רוכסן. שכבה פנימית: אטומה למים ובעלת מרקם פליס בבטנה וכוללת כיס אטום לגשם.
ביקורת שימוש: יתרונות, נוח ושימושי. מערכת מיגון מעולה שהוכיחה עצמה בכמה נפילות קשות. כיסים קדמיים מכילים הרבה. כיס/פאוץ' אחורי מרווח. בו איחסנתי ניירת ומסמכי אופנוע למעברי הגבול. רוכסנים נוחים לשימוש גם עם כפפות. פתחי איוורור נוחים ויעילים. מחזירי אור מובנים, עושים את העבודה מצויין. בעיות: שכבה חיצונית חדירה למים. כדי למנוע הרטבות, יש ללבוש את השכבה הפנימית האטומה, אבל השכבה החיצונית הסופגת מים הופכת המעיל לכבד. חסר כיס חיצוני אטום למים באופן מוחלט, להחזיק בו מסמכים רגישים. תופסני הוולקרו בצווארון ובקצות השרוולים אינם יעילים. חסרים מאד תופסני עטים או אזניות, על השרוול או במקום אחר.
לסיכום: מעיל מצויין. בכניסה לאיזורים מועדי גשם, רצוי לעטות מעיל ניילון מעל.

משהו אישי: "ארנק הגנבים" אוחסן בכיס הקדמי הכי בולט. (ארנק גנבים, הוא ארנק המיועד להמסר לשודד במידה ואתקל באחד כזה. בו החזקתי כמה שטרות. כרטיסי אשראי ורשיון נהיגה שפג תוקפם ותמונה של פרצוף כלשהו. לשמחתי הגיע אמנם לידי שימוש מבלי להשאיר משקעים. שוטר חביב בדרך צדדית בהונדורס, אימץ את תכולתו ונפרד ממני בהצדעה מחוייכת. הוא היה הראשון מבין 5 שוטרים הונדוראים, שכיבדו אותי בחיטוט בארנקי. אכן הכנסת אורחים) הרווח הקיים בכיסים הפנימיים, בו ממוקמים מגיני הכתפיים, שימש לי כסליק לכסף מזומן לעת צרה. בכיס השרוול השמאלי, איחסנתי את כרטיס האשראי עטוף בפיסת נייר סתמית. מעיל הרכיבה של גלי. תוצרת דיינז

מכנסי רכיבה

תיאור המוצר: דגם ,Venture תוצרת Tourmaster נקנו בחנות ציוד רכיבה בסן חוזה קליפורניה. שלוש שכבות, ניתנות להפרדה. פנימית – מרופדת, אמצעית – אטומה למים. חיצונית – רשת מאווררת. רוכסנים בקצות המכנס ובחנות. סגירה בכפתור "תיק-תק". אפשרויות הרחבה והצרה של המותן באמצעות תופסני וולקרו. מיגון בברכיים. ריפוד נוסף בעכוזים.
ביקורת שימוש: יתרונות, נוח מאד לרכיבה ארוכה. כל השכבות חוסמות רוח. השכבה הפנימית מחממת גם בתנאים קיצוניים. כאשר חם נשארים עם השכבה החיצונית המרושתת ועדיין נהנים מהמיגון בברכיים. רוכסן וסוגר תפקדו מצויין. התאמת רוחב מותן פשוטה ונוחה. בעיות: תפירה לא איכותית. פעמיים נאלצתי לתפור מחדש חיבורים שנפרמו. חסרה הגנה על חלקי המכנס הבאים במגע עם בליטות מתכת בצידי האופנוע. אולי פיסת עור או פלסטיק.
לסיכום: מציאה שהוכיחה את עצמה.
משהו אישי: גם כאן שימשו כיסי מגיני הברכיים כסליק לכסף. מכנסי הרכיבה של גלי. תוצרת ב.מ.ו ממוגנות.

מעיל ומכנסיים לגשם:

תיאור המוצר: אף שיש הרוכבים עם אוברול סערה מלא. אני מעדיף את שני החלקים. ברוב המקרים רכבתי רק עם החלק העליון. הם נקנו עוד בארץ, חסרי מותג. תוצרת סין. המכנס עשוי שתי שכבות, כולל כתפיות ושני כיסים אטומים. המעיל עשוי שתי שכבות, סגירת רוכסן ואבטחת וולקרו. שרד כעשרים אלף ק"מ, לפני שהחל להחדיר מים. קניתי בשוק בקוסקו פרו, מעיל פלסטיק חדש פשוט וזול ששרד עד לסוף המסע.
משהו אישי: לקראת גשמים עזים בעיקר באיזורים החמים. כאלה שהפתיעו אותי. קניתי בשוק מטריה זולה, גדולה וחזקה, שהייתה תקועה מקופלת בצד האופנוע. מייד עם פתיחת הברזים בשמיים, הייתי עוצר בצד, פורש אותה ונשאר ישוב על האופנוע. זה היה נהדר. את הטריק הזה למדתי מטד סיימון, שרכב סביב העולם כבר לפני כארבעים שנה. מכנסי הגשם שימשו את גלי להגנה גם בפני הרוח.

כפפות

תיאור המוצר: תוצרת ב.מ.וו מסדרת Rally Pro 2 נקנו בארץ. כפפות קיץ קצרות, עשויות עור קנגרו. בגב בד סינתטי מאוורר. פלסטיק חיצוני המגן על פרקי בסיסי האצבעות. סגירה באמצעות תופסן וולקרו. בגב אצבעות הכפפה, פסי גומי הפועלים כמגבים לניקוי משקף הקסדה בגשם.
ביקורת שימוש: יתרונות, נוחות ביותר. העור אינו מתכווץ או מתקשה אחרי הרטבות. מגינות מצויין על כפות הידיים בנפילה או שפשוף (נבדק לצערי בתנאים אמיתיים). תפירה וגימור חזקים ושורדים. מגבי הכפפות פעלו מצויין. בעיות: סוגר הוולקו אינו מחזיק מעמד די זמן.
לסיכום: הכפפות הטובות ביותר שאני מכיר לרכיבת אתגר. לרכיבה במזג אויר קר. רצוי שיהיו מחממי ידיים בידיות האחיזה של האופנוע. כדי לשפר פעולת הוולקרו יש לנקות את ה"קוצים" מדי פעם. עם הכניסה לאיזור האנדים המושלגים, קניתי בעיירה אסקל בארגנטינה, כפפות סקי שהוכיחו יעילות בקור העז.
משהו אישי: הכפפות שלי הן בנות שלוש שנים של רכיבה אינטסיבית ויומיומית. וחצו גם את המסע הזה ללא כל בעיה. הכפפות של גלי מאותו דגם בדיוק. (לאחר חזרתי לארץ, ברכיבה הראשונה לעבודה, שכחתי לרגע אותן על מושב האופנוע, כשהבחנתי בכך, חזרתי לאפנוע כעבור 5 דקות. הן כבר נעלמו… לעומת זאת; לאורך המסע (ואפילו במצרים למשל, באחד המסעות האחרים שלי), הכפפות חיכו כל הלילה על מושב האופנוע ברחוב סואן ואיש לא נגע בהן…)

קסדה

תיאור המוצר: System 5 תוצרת ב.מ.וו. (מיוצרת במקור על ידי "שוברט") קסדת פולימר שלמה עם חלק קדמי מתרומם. פתחי איוורור מתכווננים מעל למצח ומעל לסנטר.
ביקורת שימוש: יתרונות, נוחות מופלגת. מפנקת. שקטה יחסית ברכיבה מול רוח. זווית ראיה צידית מלאה. הרמת חלק קדמי ושחרור נעילה ביד אחת, הרמת משקף נוחה. משקף עמיד יחסית לשריטות. הגנה בפני הצטברות אדים. בעיות: ריפוד פנימי מתבלה מהר. קושי להפעיל מווסתי אוורור ביד עטויה כפפה, תוך כדי רכיבה. משקף מאבד את יכולתו למנוע הצטברות אדים לאחר זמן קצר יחסית. חסרה מצחיה לקטעי רכיבה מול שמש נמוכה. משקל.
לסיכום: בבחירת קסדה, אני הולך רק על כאלה עם אופציית פתיחה של החלק הקדמי. הדבר חשוב במיוחד כדי להחשף במהירות בפני זרים. בידיעה שאין תחליף לפנים מחייכות במפגש ראשון. זו הקסדה השלישית שלי מהתוצרת הזו.
משהו אישי: בקור המקפיא של צפון אלסקה, ישנתי לילה אחד באוהל, חבוש בקסדה… הקסדה של גלי היא מאותה תוצרת עשויה סיבי קרבון.

מגפי רכיבה

תיאור המוצר: Alpinstar Tech 3 (ארץ ייצור קמבודיה). מגפיים גבוהות, עשויות פולימרים בדרגות חוזק וגמישות שונים. ארבעה סוגרי קרס המהודקים בעזרת מנופים קפיציים. נקנו בחנות אביזרי רכיבה בסן חוזה קליפורניה.
ביקורת שימוש: יתרונות: נוחות מאד גם להליכה. קלות יחסית. סוליה עמידה לשיפשופי כביש. חרטום קשיח מגן על חזית כף הרגל. סוגרי קרס איכותיים וקלים לתפעול מהיר. בעיות: חדירת מים מיידית עם כל טפטוף. אינן מבודדות מקור. אינן גמישות דיין, שימוש במנוף העברת ההילוכים משמאל, דורש הרמת והורדת הרגל כולה. עובי החרטום מחייב הרחבת הרווח בין משענת רגל שמאל למנוף העברת ההילוכים.
משהו אישי: הייתי שומר שקיות ניילון בכל הזדמנות כדי לעטוף את הרגל בתוך המגפיים כאשר צפיתי יום גשום. צעדתי במגפיים מספר קילומטרים בג'ונגל האפל של צפון מזרח גואטמאלה מתוך הבנה שהן תשמורנה על רגלי מפני צרות שעלולות להגיח מהצמחיה הנמוכה. בשתי נפילות מפוארות, המגף שמר באופן מרשים, על הרגל שנלכדה מתחת לאופנוע.

כיסוי ראש מחמם:

תיאור המוצר: כובע גרב עם פתח לעיניים תוצרת Polartec. עשוי פליס. נקנה לפני מספר שנים בארץ. לשימוש בתוך הקסדה וגם מחוצה לה.
ביקורת שימוש: יתרונות: שומר על חום הראש. נוח מאד להניח ולהסיר את הקסדה. ללא קסדה, פשוט מקפלים את החלק התחתון כלפי מעלה. הדגם עם הצווארון הארוך, מגן גם על הצוואר מפני הרוח ברווח בין הקסדה למעיל. בעיות: חוטי הפליס בחלק הפנימי מדגדגים באף ונכנסים לפה. זה מאד מעצבן.
לסיכום: אל תצאו בלעדיו לרכיבה. (יש גם כיסוי ראש קייצי)
משהו אישי: בהגיעי לתחנת דלק בשולי מנגואה בניקראגואה, נכנסתי גם לקיוסק שהיה בה, כדי לקנות שתיה. הסרתי את הקסדה אך שכחתי להסיר את הכיסוי ולרגע חשבו שבאתי לשדוד אותם. כמובן שהכיסוי הוסר וזכיתי מייד לטפיחות וצחוקים מסביב.

אטמי אזניים

תיאור המוצר: מהסוג בו משתמשים במטווחים שצורתם קונית עגלגלה (לא אלה המעוצבים כגליל) עשויים חומר ספוגי רך במיוחד. קניתי בחנות במטווח כעשרה זוגות טרם יציאתי מהארץ.
ביקורת שימוש: יתרונות, מונעים רעש רוח הפוגעת לאורך זמן באיכות השמיעה. אינם חוסמים לחלוטין רעשים ולכן אינם פוגמים בקשר עם הסביבה, ניתן לשמוע רעשים כגון צפירות או חריקות. מונעות כניסת חרקים לאוזן תוך כדי רכיבה באיזור מוכה מעופפים זעירים. בעיות: בשימוש ארוך, עלולות לסתום האזניים עקב דחיפת הדונג הטבעי שבאוזן פנימה. למי שאינו רגיל לאטמים, הם עלולים לגרום כאבי אזניים או פריחה בעור. יש להשוות לחצים בעליה לגבהים או ירידה מהם.
לסיכום: יתרון גדול בהשקעה פיצפונת. אני רוכב איתם כל השנה, כל הזמן. אביזר העוזר לשפר את הריכוז ברכיבה. יש יצרנים המוכרים אטמי אזניים מסיליקון המקבלים את צורת תעלת האוזן ולכן נוחים יותר. הבעיה היא שכך האטימה לרעשים מוחלטת, כי תמיד צריך לשמוע משהו מהסובב את הרוכב.
משהו אישי: טוב גם למי שרוצים לתפוס תנומה. זה קרה לי בחניון בדרום הבאחה במקסיקו, כשלחוף הגיעה בשעה מאוחרת, חבורה של צעירים צעקנים ואני הייתי חייב להמשיך לישון.

כובע יומי

תיאור המוצר: כובע מצחיה כולל מגן עורף (כובע "ליגיונרים") עשוי כותנה, אותו קניתי לפני שנים בחנות של לנד-רובר בסקוטלנד.
ביקורת שימוש: יתרונות, מגן מצויין על החזית וגם על העורף. ניתן לקפל את סרח העורף לתוך הכובע ולהלך בו גם ללא הוילון הזה מאחור. בעיות: כבד מעט, יש המעדיפים כובעים עשויים בד סינטטי.
לסיכום: אם כובע, אז שיגן גם על העורף.
משהו אישי: בעת רכיבה הכובע היה נעוץ ותפוס בין גומיית הקשירה לשק החפצים מימין מאחור, מה שאיפשר לי לשלוף אותו במהירות עם כל עצירה. כשהגעתי ל"גשר האמריקות", העובר מעל תעלת פנמה הכובע נשמט. גילית זאת רק אחרי מספר קילומטרים. חזרתי לאחור בתנועה הכבדה שהיתה אותה שעה על הגשר האדיר ומצאתי אותו מגוהץ היטב וטיפה מסמורטט, אבל הוא חזר לתפקד ועדיין איתי.

משקפי שמש

תיאור המוצר: תוצרת "בולה" מיוצרות בצרפת. דגם שאינו ברור לי, כמובן עדשות מסננות קרינת יו.ווי. מאופיינות במיפתח עדשות גדול ומסגרת הנוטה לאחור בצדדים ומכסה את מלא שקע העין בפני חדירת רוחות מהצד.
ביקורת שימוש: יתרונות: מבנה מצויין לרוכבי אופנוע (או אופניים) השומר על העין גם מהצד. קל משקל ועם זאת מבנה מאסיבי ועמיד לחבטות נפילות ועיקום. זרועות בכיפוף קל, נכנסות בקלות לרווח בין הראש לקסדה. בעיות: מנגנוני צירי הזרועות אינם מסיביים דיים ואינם ניתנים לתיקון במידה ומשתחררים או מתעקמים. במקרה כזה המשקפיים חסרות ערך וזה מרגיז במיוחד, במותג ששמו (ומחירו) הולך לפניו. העדשות נשרטות בקלות.
לסיכום: משקפי שמש הם חובה ברכיבה בתנאי שמש. בשימוש בשילוב קסדה, הן נשרטות כל הזמן. לא חייבים לקנות מותגים. היום כל העדשות מסננות ורובן גם איכותיות ברמה האופטית. חשוב שיהיה נוח.
משהו אישי: בשלב מסויים, פשוט קניתי בשוק של קיטו באקוודור, 4 זוגות משקפיים חסרי מיתוג, בשויי 20 שקלים הזוג והם שימשו אותי עד סוף המסע. החלפתי זוג מדי כמה שבועות ואת המשומש השלכתי.

משקפי קריאה

תיאור המוצר: 4 זוגות משקפיים מספר 2 . שנקנו במבצע בסופר-מרקט השכונתי שלי. דגם מאסיבי בו העדשות בתוך מסגרת מלאה. זוג אחד נשמר קבוע בתיק הלפטופ. זוג אחד בכיס השמאלי של מעיל הרכיבה. אחד בארגז כלי העבודה והנותר באחד מארגזי הצד. עד תום המסע רק זוג אחד נשבר לחלוטין.

ביגוד רגיל:

מלמעלה בכיוון השעון: גרבי צמר סינתטי. מכנס תחתון-פליס. חולצה יומית בד נושם מהיר ייבוש. חולצת פליס. כובע צמר אלפקה סרוג. תחתוני חצי בוקסר. מכנסי נורט' פייס.

חולצות: שלוש חולצות טי מבד סינטתי נושם, שתיים קצרות אחת ארוכת שרוול. חולצת פליס שרוולים ארוכים, גיבוי לחימום. מכנסיים: זוג אחד של מכנסי נורט' פייס מבד סינטטי הניתנות לקיצור באמצעות רוכסנים. גרביים: 4 זוגות גרבי צמר סינטטי גבוהות. תחתונים: חצי בוקסר צמוד , מבד סינתטי משולב כותנה. גומי מותן רחב. מכנס תחתון ארוך: פליס דק תוצרת Sub Zero כובע גרב: צמר סרוג נקנה בשוק של קוסקו פרו.
ביקורת שימוש: יתרונות: חולצות קלות משקל מהירות ייבוש גם מזיעה וגם מכביסה. מה שאיפשר החלפה יומית אחרי שטיפה מהירה. מכנסיים בצבע אפור כהה. בד חזק גם הוא מהיר ייבוש לאחר כביסה לילית, שומר על חום הגוף. קליל משקל מתקפל לגודל חפיסת סיגריות. כולל המון כיסים. הזוג שלקחתי איתי, ברשותי כבר שנתיים.  גרביים סופגות זיעה מרפדות את פנים המגף ומחממות. מהירות ייבוש. תחתונים, הגומי רחב אינו חורץ את העור, פרופיל ה"בוקסר" שומר שהתחתונים לא יתקעו בתוך החריץ (סליחה) או המפשעה, בעיקר עקב ישיבה ארוכה ומיטלטלת. כובע גרב: אין כמו צמר טבעי, שתי שכבות והגנה על האזניים.
לסיכום: כשמחשבים כל גרם וכל סמ"ק, צריך לקחת מעט אבל את הטוב ביותר. אין צורך בגיבוי ציוד. במקרה ונעלם או נקרע, יש די מקומות לאורך הדרך להשלמה במחירים זעומים.
משהו אישי: בהגיעי לביתם של ערן וסינדי במדינת ואשינגטון השארתי להם את מעיל הפליס שלי. הספיקה לי השכבה הפנימית של מעיל הרכיבה. ופרט לחולצת טריקו מכותנה שקיבלתי מתנה מרפי והיידי בקאמריו קליפורניה וכובע צמר בשוק של קוסקו, לא הוספתי שום דבר למלאי הביגוד. תחתוני הפליס הארוכים אצלי כבר מעל 15 שנה. ועשו מילואים בלבנון.

נעליים

תיאור המוצר: נעלי ריצה משומשות תוצרת סאקוני. סנדלי קרוקס אצבע (אילת) מגומי.
ביקורת שימוש: הנעליים שימשו אותי להליכה ביעדים שהגעתי אליהם. למרות רצוני לא הצלחתי לדחוס לסדר המסע אימוני ריצה כמו שחשבתי מראש. סנדלי האצבע שימשו בעיקר לכניסה למקלחות אך גם לשוטטות. שני הפריטים האלה תיפקדו נפלא.
משהו אישי: בקצלטננגו-שלה בגואטמאלה, נעלמו לי הנעליים וחיפשתי לקנות חדשות במידה 46. מסתבר כי אין להשיג מידה שהיא מעל 44 בכל רחבי העיר הגדולה, כי סטנדרט מידות הרגליים במרכז אמריקה קטן יחסית למה שמקובל אצלנו. לכן נאלצתי להסתובב שבוע בסנדלי האצבע ולקראת אירוע הסיום בבית הספר לספרדית, קניתי בכל זאת זוג נעלי עור חציות (בשווי כארבעים ש"ח) שלחצו לי רצח. בתום הטקס נתתי אותן מתנה לבנה של מריאולה, המורה שלי לספרדית.

ציוד תקשורת ותיעוד:

מחשב נייד נוטבוק

תיאור המוצר: דגם wind, תוצרת msi(סין). נקנה בארץ באייבורי מחשבים כחודש לפני היציאה לדרך. כולל את כל תוכנות הניהול השגרתיות. עכבר אלחוטי של מייקרוסופט. מטען ומתאם שקעים אוניברסאלי. אזניות ומיקרופון לא ממותגים במחיר 40 ש"ח, לשימוש בסקייפ. תיק נשיאה של היצרן. הרד דיסק חיצוני 320 ג'יגה תוצרת Seagate. מאריך כניסת יו.אס.בי. דיסק און קי 4 ג'יגה. לוח ועט אלקטרונית Bamboo, לרישום וציור וירטואלי, תוצרת Wacom.
ביקורת שימוש: יתרונות: מחשב, כל היתרונות הידועים של דור הנוטבוקים למיניהם. החל במשקל וגומר ביעילות. בחרתי בדגם זה לאחר חקר שוק. והוא הוכיח שרידות יוצאת דופן. חטף מכות. נפילות. גשם. שמש ישירה. מעיכה ומה לא ותמיד תמיד נדלק ועבד כמו שד. מקשים נוחים מסך איכותי. סוללה מאריכת שימוש בקיצור תותח שעמד בתנאי קרב.  עכבר אלחוטי יתרון בסביבות ללא משטח עבודה תקני, אלא ברכיים ברוב המקרים. מתאם שקעים מיותר, התקע הוחלף פעמיים בהתאם לסוגי התקעים בארצות שפגשתי בדרך. האזניות והמיקרופון הפשוטים, אף שריפוד הספוג התפורר אחרי חודשיים, עשו עבודה עניינית וטובה. הרד דיסק חיצוני תיפקד מצויין. לוח גראפי, מצויין, מהיר תגובה ומדוייק, עבד בכל תנאי שטח. בעיות: משטח המגע של המחשב איבד רגישות מסויימת. העכבר האלחוטי שבק אחרי חודשיים והוחלף בעכבר אופטי רגיל.
לסיכום: חבילת תיעוד, מידע ותקשורת שעבדה מצויין. למרות התעללות רצופה של טלטלות הדרך. המיקרופון והאוזניות שירתו את כל התקשורת שלי עם העורף, כולל הראיונות ברשת ב'. המחשב שימש גם לתכנון צירים ושימוש במשטח הציור הדיגיטלי שאיתו רשמתי רישומים בשטח. אם יש מחשב נייד קטן יותר ובעל תכונות מקבילות, הוא אפילו עדיף.
משהו אישי: על המחשב איחסנתי בין השאר צילומים של נופים מהארץ שיכולתי להציג למארחי. במפגש עם משפחה נוצרית אדוקה בגואטמלה, הם ביקשו שהמחשב עם תמונה של נצרת (אותה הורדתי מהאינטרנט) על המסך, יעמוד בזמן הארוחה על השידה הסמוכה כדי שיוכלו לברך על המזון בנוכחות המקום הקדוש. השימוש בסקייפ (במסלול המאפשר חיוג לכל טלפון) הועדף על שימוש בסלולר והוכח כחסכוני צלול ויעיל יותר.

מצלמה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

תיאור המוצר: Canon Powershot SX1is עם זום אופטי כפול 20. 10 מגה פיקסל. יכולת צילום וידאו היי דפינישן, אותה קיבלתי מחברת "קרט" יבואנית "קאנון" לישראל. הכנסתי כרטיס זיכרון 8 ג'יגה.

ביקורת שימוש: יתרונות: קלה לתפעול מסך צפיה מתכוונן וגדול. מעבר לצילום וידאו בלחיצת כפתור פשוטה אחת. איכות תמונות מעולה. סוללות אצבע AA סטנדרטיות ניתנות להשגה בכל מקום. בעיות: אורך חיי סוללות קצר מחייב שימוש בנטענות, לא תמיד הייתה אפשרות לטעון. בנוסף, לאופנוען, כפתורים קטנים וקרובים מדי זה לזה ולכן קשה לשימוש עם כפפות ומדי פעם נלחצו כפתורים בטעות.
לסיכום: מצלמה תותחית אמיתית. ניהול מידע אינטואיטיבי פשוט להבנה ושימוש. ביצועים מדוייקים בתנאים קשים ממש. חטפה מכות. נפילות. מים. חום. לכל אורך המסע היתה תלויה על צווארי חשופה. לרגע לא הייתה מכוסה או שמורה בתיק. ותמיד חזרה לתפקד נהדר. ווידאו מדהים באיכותו.
משהו אישי: בדרך למקדשי הטיקאל בצפון מזרח גואטמאלה המצלמה פשוט טבעה בגשם. ייבשתי אותה מעל למנוע האופנוע החם והיא חזרה לתפקד. מאחר וצילמתי הכל לבד, פרט לכמה מקרים בהם נענו עוברי אורח לצלם אותי. וכאמור, לאורך המסע כולו המצלמה היתה תלויה על צווארי כדי לאפשר מצב "פוינט אנד שוט" ולכן פיתחתי שיטה לצילום תוך תנועה; סטילס ביד ימין ווידאו ביד שמאל. לבקשה שלי מטוקבקים בוואינט, להציע תחליף לחוסר בכפתור הפעלה בצד שמאל של המצלמה, חלקם הציעו להפוך את המצלמה. פתרון אשר בעת רכיבה, דורש יותר אקרובטיקה מלהשחיל חוט בקוף של מחט, תוך רדיפה אחרי קוף.

מצלמת קסדה

תיאור המוצר: תוצרת Oregon נקנתה בארה"ב. הותקנה על חרטום האופנוע. במשפט קצר: בזבוז כסף, איכות עדשה וצילום איומים. 2 ג'יגה על כרטיס נשלף. נפלתי עם מצגת משכנעת למוצר ירוד ומיותר, שאינו מיישר קו עם טכנולוגיית ווידאו הכי פשוטה שיש ברוב מכשירי הסלולר. בזבוז שווה-ערך לעלות דלק לעשרים ימי רכיבה. (נשלחה הביתה אחרי שבועיים).

ג'י. פי. אס.

תיאור המוצר: דגם ZUMO 550 תוצרת Garmin. כולל מפות צפון אמריקה מקצועיות  ומלאות, מפת מרכז ודרום אמריקה בסיסית שקיבלתי מעומר כ, הוכנסה למכשיר ואיפשרה זיהוי מיקום. המכשיר כולל שני ערוצי בלו תוט', אחד להנחיות נסיעה, השני לסלולר ומוזיקה. ניתן לאחסן במכשיר אמ.פי3, בצפון אמריקה ניתן לקלוט רדיו לווייני ולהתעדכן בתנאי מזג האויר הצפויים על הציר. (שתי פונקציות שלא השתמשתי בהן).
ביקורת מוצר: את המכשיר קניתי כשנה לפני המסע. יתרונות: ניכר כי המכשיר נבנה במיוחד לאופנוענים, מסך ברור גם בשמש ישירה. מסך מגע המגיב ללחיצה גם בכפפה גסה. כפתורי הפעלה בצד שמאל. שורד וויברציות קיצוניות וגשם שוטף בעיות: אין.
לסיכום: אחלה צעצוע מדוייק וידידותי. המון פונקציות ומידע. ציון מאה!
משהו אישי: מד המהירות באופנוע היה במיילים. הג'י.פי.אס כוייל לדווח בק"מ ועזר לי לדייק עם ההרגלים שלי. פרט לכך, בכל רגע יכולתי לראות סטטיסטיקה. גבהים והערכת יתרת דלק מול מרחק צפוי. אף שהמכשיר מצויין, אני נהנה יותר מניווט קלאסי. לכן ניווטתי תוך לימוד ציר ממפה. והשתמשתי בתחכום הג'י.פי.אס. רק בהגיעי לערים ובחיפוש כתובת ספציפית בהן.

אוזניות ומיקרופן לקסדה

תיאור מוצר: תוצרת Cardo נקנו בארץ לפני שלוש שנים. טכנולוגיית בלו תוט'. מאפשרות קליטה ושידור אלחוטית של שיחות עם קסדת המורכב מאחור. קבלת וניהול שיחות סלולר או ג'י.פי.אס. טעון התקנה והשחלת חיווט. סוללות נטענות.

ביקורת שימוש: יתרונות: מופעל ללא מגע יד. אוזניות טובות. תפקד מצויין מול הג'י.פי.אס. שלי. בעיות: הפעלה באמצעות קול דורשת סדרת צרחות או שריקות כדי להכניס המערכת לעבודה. מנגנון אחיזת המיקרופון פשוט וחלש לעבודה רצופה, בה זרוע המיקרופון נעה כל הזמן עקב חבישה והסרת הקסדה. אי נוחות רבה מחוסר אפשרות להשתמש רק באוזניות ולהסיר את המיקרופון, במקרה של רצון לשימוש רק בפונקציית קבלת הנחיות קוליות מהג'י.פי.אס למשל.

לסיכום: דגם בעייתי לחלק מהצרכים שעלו במסע שלי. (יחד עם זאת, יש ליצרן הזה דגמים חדשים. "מחלה" של כל מוצר טכנולוגי המתיישן שניה אחרי שקנית אותו )

משהו אישי: עם הצטרפותה של גלי. לאחר יום מתסכל של צרחות בתוך הקסדה במטרה להפעיל את המיקרופון. הסרתי את מערכת הקארדו. השתמשנו באינטרקום חוט רגיל, תוצרת NADY שקניתי לפני שלושים שנה, עשה עבודה טובה בהרבה. רק נדרשנו להכניס לנוהל ניתוק חוטים, טרם ירידה מהאופנוע.

משואת חילוץ

תיאור המוצר: משואת חילוץ לוויינית תוצרת SPOT שנקנתה בארה"ב. משגרת אותות באמצעות רשת לווייני הג'י.פי. אס. העולמית. שתי פונקציות: פונקציה של חירום ופונקציה של איכון (להודיע בבית שהכל בסדר תוך ציון מיקום על מפות גוגל) הרעיון: שיגור אות מצוקה, נקלט במטה החברה בהולנד, הסגורה בהסכמים מול יחידות חילוץ בכל פינה בעולם. משם יוצאת הוראת חילוץ לכוח משטרה או צבא מקומי הקרוב לנקודת ההתרחשות. הוא אמור לחלץ את הנפגע לבית החולים הקרוב (משם, מטפל הביטוח של הנפגע) אם החילוץ הוא בשטח עירוני. הדבר מטופל מן הסתם על ידי המשטרה המקומית. אך אם הוא קורה בלב הג'ונגל. יגיע הליקופטר עם יחידת חילוץ בתוך 5 שעות מקסימום. פרט לקניית המכשיר (150$) יש עלות ביטוח של כ- 170 $ לשנה.

ביקורת מוצר: יתרונות: שקט נפשי. גם לרוכב וגם לעורף. בלחיצת כפתור מכל נקודה בעולם, בים או ביבשה, החילוץ כבר בדרך (על איתות שוא יש קנס כבד. ויש די זמן לאותת על לחיצה שגויה של כפתור החירום) בעיות: לא ידוע לי.

לסיכום: גאדג'ט חובה למטייל ההרפתקן, ביחיד או בקבוצה. לדעתי שווה כל גרוש.

משהו אישי: ת'אמת. לא חשבתי מה יקרה אם לא אוכל ללחוץ על כפתור החירום, במידה ואפצע קשה.

שעון יד

תיאור המוצר. תוצרת POLAR בן 4 שנים. צג דיגיטאלי. כולל פונקציות רבות ושעון מעורר. השעון תפקד מצויין. השעון המעורר היה חשוב ויעיל. הספרות קטנות מדי והקונטרסט שלהן עם הרקע בעייתי ומקשה על האבחנה. בעת רכיבה נעזרתי רק בשעונים המופיעים בלוחות השעונים של האופנוע והג'י.פי.אס. מסקנה: עדיף שעון אנלוגי, בו ניתן לראות את השעה באופן נהיר ומהיר יותר.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 11 תגובות, הוסף תגובה