*איפק יול = דרך המשי בטורקית
עודד שני, יותם מורג, אבי פלדמן וערן שפיצר יצאו בשנת 2006 לכתוב פרק מפואר ברכיבה אתגרית של ישראלים. מסע ששימש אותי כנדבך נוסף של השראה למסעי שלי. עכשיו, פסיפס של סיפורים מהמסע עולה כאן. תיהנו.
![]()
![]()
במאי 2006, יצאנו רכובים על אופנועי BMW ישנים למסע שאמור היה לעקוב פחות או יותר, אחרי דרך המשי העתיקה על פי מפות מהמאה החמישית לספירה. ההוגה וההוזה של הפרויקט הזה הוא אבי פלדמן מיוטבתה אליו חברו יותם מורג, עודד שני ואנוכי. ההתעסקות וההכנה ליציאה ארכו כשנה וחצי בה למדנו להכיר אחד את השני ואת חבלי הארץ אותם רצינו לחצות. התוכנית המקורית אופיינה בשאפתנות די מופרכת והייתה כזו: – מעבורת לקפריסין, משם מעבורת לתורכיה, גרוזיה, אזרביג'ן, חצית הים הכספי לקזחסטן, אוזבקיסטן לכל אורכה, שוב כניסה לקזחסטן, כניסה לקירגיסטאן, מעבר לסין וחציה של שני מחוזות עד המעבר למונגוליה. במונגוליה, רכיבה עד אולן בטר ושם העמסה של האופנועים על הרכבת הטרנס סיבירית עד מוסקבה. יציאה מרוסיה דרך אוקראינה, מעבר חוזר לתורכיה, משם ליון וחזרה באוניה מפיראוס. היינו אמורים לצאת לשלושה וחצי חודשים ולסגור מעגל של כ-35000 ק"מ. זה לא קרה וכשהתקרבנו לגבול סין, נתקלנו בהפרה של הבטחות מצד הסינים והקשחה בלתי עבירה, של תנאי הכניסה למדינה. לאחר כחודשיים בדרכים, חזרנו עם זנב מקופל, בטיסה מקזחסטן. גם האופנועים הגיעו בטיסה, אבל כחודש אחרינו – הסיום הזה נצרב בנו ככישלון.
הבחירה באופנוע ככלי תחבורה להגשמה של מסע כזה, היא לב העניין. זה הנושא המאחד והכל כל כך מלהיב ומיוחד. לא בחרנו את האופנועים שלנו למשימה הזו, הם פשוט היו. זה מה שהיה לנו ובלי לנסות להוכיח משהו, הכשרנו אותם למשימה. במבט לאחור, הדבר היה באמת קצת משונה. לקחת גרוטאות בנות 15 שנה ולקוות שהכל יהיה בסדר. זה לא היה לגמרי בסדר, תקלות מכאניות ליוו אותנו לאורך כל הדרך. פרמטר נוסף היה; התנהלות של קבצנים. טוב, לא ממש אבל מראש וויתרנו על מסעדות, בתי מלון ומיני פינוקים שמאפיינים תיירים.
ועוד מרכיב מזעזע היה משקל האופנועים והציוד שלקחנו איתנו – כל אחד מאיתנו יִשָבָע שהעמיס רק את המינימום הנדרש – לאורך כל הדרך חשבנו והרגשנו היטב אבל רק כאשר שקלנו את האופנועים בשדה התעופה של אלמטי בקזחסטן' ראינו את המספר שהופיע על הצג. חישוב פשוט הראה שעל שני הגלגלים, ביחד עם הרוכב, מונח משקל של קרוב לחצי טון. במעבר הרים בגרוזיה, שהיה בקושי דרך עפר עם בורות ואבנים, נלוותה לרכיבה המחשבה שפה זה הסוף. האופנועים ישברו ונצטרך לחזור ברגל…
יוני כותב לא מעט על חלום שהגשים, על כוחם של חלומות ועל הצורך להיות אדם חולם… או משהו כזה – את הזכויות על החלום של חציית דרך המשי, חייבים לפלדמן. אצלו זה יושב עוד מהזמן שחצה את אירופה עם יותם ואנחנו למעשה היינו הפלטפורמה האנושית, עלייה העמיס את החלום שלו. גם אם לא התגשם במלואו, הוא התפנה עכשיו לחלום הבא וזה כיבוש מרוקו. ומה נגיד לו? לא??
הסיפור של מסע דרך המשי נכתב על ידִי כיומן. יום אחרי יום ובשילוב של מיני הגיגים משונים. זהו מסמך אינטרנטי באורך של 34 מטר והכנסתו לאתר של יוני, הייתה נחשבת להשתלטות עוינת… מובאים מספר ימים ומשהו מייצגים. מיטיבי השֶבֶת מול המסך, יכולים למצוא את הסיפור במלואו באתר שלי תחת הלשונית: "ממקום אחר".
11.5
סוף סוף וקצת לפני שהאזרוח שלנו בפאצה יעשה בלתי הפיך, אנחנו אורזים את המחנה, אוספים את האשפה שנצברה ויוצאים לרחוב. אני רואה שבכמה בתים תלויים שטיחים שיום קודם טרחו עליהם נשים סודיות ושטפו אותם במים, אין לנו שום קשר עם חיזוי של מזג-אוויר ואני מודיע לשותפי שלפנינו 3 ימים של שמש, בטוח וחד משמעי. מעודדים אנחנו נפרדים מחמידו ומבנו ונוסעים משם. הכיוון עכשיו לעיר טרבזון, (Trabzon) הכבישים עמוסים ומחייבים נהיגה זהירה. הנהגים התורכים מעט עצבניים, אבל לא משהו שאי אפשר להסתדר איתו. בטרבזון, אליה מגיעים בשעות המאוחרות של הבוקר אני מחפש בנק להעשרה של הקופה הכללית שלנו בכסף מקומי, כמובן שחונים מול הבנק, על המדרכה. וכשאני חוזר, האופנועים מוקפים באנשים ומהמכולת הסמוכה, כבר יוצא מישהו עם טס נחושת ועליו כוסות קטנות של תה, לא מבקשים תשלום על התה וכשסיבוב אחד של שתייה נגמר, הוא חוזר עם עוד ואנחנו שותים תה ומחליטים שמפה זה רק יכול להשתפר וההיתקעות המשונה שלנו הולכת ונעלמת כזכרון רחוק.
כמעט כמו תיירים, קפדוקיה, תורכיה
לאחר טרבזון, מגיעים לעיר שנקראת הוף ואנחנו כבר למרגלות הרי הקשקר ( Kaçkar Dağları) הכבישים נעשים צרים והתנועה מתמעטת. ההרים שנראו לנו מרחוק כיעד נכסף וקסום' הם כעת חלק מהנוף. הכביש מתפתל ולצידו נהר שזורם הפוך לכיוון נסיעתנו. מדרונות תלולים וצמחיית בראשית של עצים אדירים ומשטחים של עשב ירוק. נקבע יום של רכיבה שיֶפָצֶה על שלושת הימים של פאצה ולאחר כ-400 ק"מ, עוצרים לחניית לילה במקום מדהים ביופיו. הנהר מעט מרוחק ולא כל כך מרעיש. מזג האוויר קריר אבל ללא גשם. בתפריט ארוחת הערב: חזה עוף בשום ולימון, אורז עם בצל ואפונה, טחינה וסלט ירקות.
אנחנו אמנם במרחק של לא יותר מ-100 מטר מהכביש, אבל האזור הררי, פראי, לא מיושב, אין תנועה של מכוניות ומרגישים שזה הדבר האמיתי. בדמיוני, אני כבר מאזין בלילה לשמוע רחשים ואוושות של ענפים נשברים כשדוב דורך עליהם. לתחושה של בטחון, אני מכניס לאוהל את סכין הקצבים שלי. יותם עושה את אחד הדברים האהובים עליו ומפיק מדורה שמשתלבת נהדר ועושים עליה כמה נגלות של קפה. יש לנו הרבה שעות של ביחד; בעצירות, בחניון הלילה ובהיתקעויות, אבל מחוץ לזה כל אחד עם עצמו. ברכיבה סגורים בקסדות ובהקמת המחנה ופירוקו בבוקר כל אחד עם ציודו והאופנוע שלו.
מציאת המקום בו אנחנו פורשים את האוהלים, היא עניין שדורש ערנות, יכולת הבחנה ותזמון מדויק. כשמסכימים על מקום, מסדרים את האופנועים וכל אחד פורש את האוהל שלו. לאחר מכן, אני פותח את השולחן המתקפל ומוציא ערמה של שקיות בהן האוכל של היום; כלי בישול, צלחות וסכום וכל מה שדרוש להאכלה של ארבעה אנשים. כל הערמה הזאת מונחת בצד ימין של השולחן והבנזינייה בצד שמאל. לכל אחד כסא מתקפל ובדרך כלל יותם מתיישב מולי ומכין את הסלט. בהתאם לתפריט של היום, אני מתחיל לבשל ומנסים שהכל יסתיים לפני חשכה.
מעבר בפסגות של הרי הקשקר, תורכיה
פרוק והורדת הציוד מהאופנועים, קלה ומהירה. העמסה וקשירה זה כבר משהו אחר שדורש ריכוז ומחשבה; אורזים לחבילות סגורות את האוהל, שק השינה, התיקים נסגרים עם תכולתם ומונחים על החלק האחורי של האופנוע. בכל האופנועים הורדו מושבי המורכב ומנשאים מיוחדים נבנו במקומם, מיקום האריזות במקום הזה, הוא אידאלי ומאפשר לשמור על יציבות למרות המשקל העצום. את התיק הכבד, שמים קדימה ואריזות קלות, כמו שק שינה ומזרון, נקשרים מאחור. את כל הערמה הזאת, מחזיקות שתי רצועות חזקות שמתהדקות בכמה משיכות ובנוסף – רשת של גומיות או סתם גומיות, לאבטחה נוספת מסביב. עודד מייחס לקשירה חשיבות עליונה וממנו למדתי את הביטוי "הצפנת שרכים" שזו הפעולה החשובה שעושים חובשים צבאיים עם הציוד שלהם; שלא יהיה שום חוט או קצה של רצועה, שמסתובב חופשי ועשוי להיתפס במשהו. המבחן לקשירה נכונה הוא קודם כל איך זה נראה. סימטרי ועוקב את קווי האופנוע, שום דבר לא מתנדנד, לא נופל ובמפגש עם הגב לא בולט משהו.
למעלה: מעבר ההרים בפסגות המושלגות של גאורגיה.
פלדמן בנסיון חציה של נהר שזורם על הכביש בגאורגיה. קשה לראות אבל הוא כועס.
17.5
בדרך לטבליסי, Tbilisi בגן הפורח שלנו, השכמה בשש בבוקר עם הציפורים… טוב, זאת לא חוכמה גדולה, כי אנחנו הולכים לישון יחד איתם. מתארגנים לאט ועולים על הכביש, לאחר מספר ק"מ, נתקלים בשיירה אין-סופית של משאיות "קמז" חדשות של הצבא הגרוזיני, המשאיות נוסעות לאט מדי אפילו לסטנדרטים הנמוכים שלנו ודרושה נחישות ולא מעט תעוזה, לעקוף משאית משאית ולבסוף לאחר כ-30 ק"מ כאלה, מצליחים לעקוף את כל הטור והדרך נפתחת לנו. אבל אז צריך לתדלק, יורדים מהכביש לתחנת הדלק ובמבט חמוץ, אני רואה את כל המשאיות חולפות להן ועכשיו צריך לחזור על כל המבצע שוב.
יותם מאתגר את ליבו במעבר מים בדרך ליוספלי, תורכיה.
בצהריים, מגיעים לטבילסי ומגלים לחרדתנו שדווקא היום יש כאן מצעד צבאי. כל העיר, שהיא כרך בלתי נסבל בימים רגילים, הופכת לפקק אחד גדול – אי אפשר לזוז. מסביבנו נהגים גרוזינים עצבנים ואם רצינו שיהיה מעניין, אז מתחיל לרדת גשם והבורות מתמלאים במים. קשה להבחין בהם ומנסיוננו הבורות הגרוזינים הם לא צחוק. גדולים ועמוקים. מחליטים לעצור על גשר גדול ואז למטה בשדרה שלאורך הנהר, רואים את עשרות המשאיות שבאו למצעד. לאחר זמן, פלדמן מזהה את כיוון היציאה ומחליטים להמשיך. הסיוט האורבני נמשך עוד דקות ארוכות ולבסוף יציאה מהעיר ולפנינו כ- 50 ק"מ עד מעבר הגבול. הדרך רגועה וגבעות של שדות מרעה מימיננו ומשמאלנו, מחזירות לנו את הנשימה. מעבר הגבול לאזרביג'ן נקרא "רד בריג'ד" ונראה מודרני אבל נטוש וכמעט ללא תנועה. קצת בדיקות וברורים ומסתבר שלמרות המידע שפלדמן ליקט, לא ניתן לקבל וויזה במקום ועכשיו צריך לחזור כל הדרך לטביליסי, כדי להוציא וויזות מהשגרירות האָזרית. טלפון לשגרירות שלנו והקונסולית קובעת לנו פגישה עוד הלילה. אבל אנחנו מוותרים וקובעים למחר.
עצירה בשיפולי הרי הקשקר, תורכיה
בדרך למעבר הגבול, זיהינו תחנת דלק ומסעדה שמאחוריהם מבנים שנראים כמו צימרים. שוב מתחיל גשם ומחליטים לנסות את מזלנו שם. כשמגיעים לתחנת הדלק, מתקבלים ע"י נציגת המשפחה ובנה. הם חשדניים ולא ממהרים לעזור, ארבעת הביקתות הקטנות הן למעשה המסעדה, המקום בו אוכלים, יש שם שולחן ושמונה כסאות. לא פשוט לשכנע אותם ועודד מגייס את כל יכולתו וקסמו ואחרי משא ומתן, אנחנו מקבלים חבילת ארוח, שכוללת: רצפת עץ בשני צימרים, מקלחת של שני דליי מים חמים ופחית שימורים, לשפוך את המים על הראש, ארוחת ערב מלאה וכל זה ב-18 דולר לאדם. לקחנו.
![]()
דרך העפר האיומה – כ-400 ק"מ בקזחסטאן
בקילומטר ה-14 , קצת אחרי בנייני השיכונים הגדולים. ממש בסוף שטח השיפוט של טביליסי, אני נמצא. יחד איתי נפתחו בכביש עוד שני בורות, אבל אני הכי גדול והכי עמוק, בהתחלה כשעברה המשאית שגרמה לסדק קטן באספלט, חשבתי שמישהו ממחלקת הכבישים יבחין ויבואו לתקן, אבל זה לא קרה ומשאיות נוספות עברו והסדק התרחב וכל כניסה של רכב לתוכי, מפוררת את האספלט ואת מה שמתחתיו. נהייתי בור גדול ומפחיד עם שוליים חדים. עכשיו כבר אי אפשר שלא לראות אותי והמפגש שלי עם גלגלי מכוניות נהיה די נדיר, אבל אם זה כבר קורה, אני שומע מבעד לרעש של המנוע את הנהג מקלל את כל מי שאחראי בגרוזיה לכבישים. לפני כחודש, ירד המון גשם ובחור צעיר שחזר עם אמא שלו מבדיקות רפואיות בטבילסי, לא ראה אותי – ונכנס עם הגלגל הימיני קידמי והצמיג שלו פשוט נקרע. לא ברור איך הוא לא התהפך, אבל המחזה היה קשה ואמא שלו כמעט חטפה התקף לב. אתמול עברו פה ארבעה אופנועים. לשמחתי ראיתי שהם לא נוסעים מהר והבחינו בי בזמן. להפתעתי, הם גם חזרו למחרת ואחר כך שוב פעם ונהינו ממש מכרים. אני מקווה בשבילם שהם שמים לב גם לכל הבורות האחרים ושידעו שאם יורד גשם קשה מאוד להבחין בנו וכדאי בימים כאלה לא לנסוע לשום מקום.
למעלה: נסיון התקרבות לאוכלוסיה המקומית בערבות הסרוזק, קזחסטאן
מתקני שאיבה בקזחסטן, נראו די מוזנחים ונטושים.
19.5
בוקר מעט קודר ומעונן מקבל את פנינו, הגשם פסק ואפשר להתקדם. היעד של היום, באקו,(Baku) עיר הבירה של אזרבייג'ן בסך הכל כ-400 ק"מ. לאחר כמה עשרות ק"מ, מגיעים לאיזו עיירה וממנה כנראה נסלל איזה כביש מהיר, כי אנחנו עכשיו על הדרך החלופית. ממש רכיבת שטח; חריצים, בורות, חצץ גס וחריצי רוחב. לאחר כ-70 ק"מ כאלה, היא סתם הופכת לגרועה – אבל לפחות עם אספלט ואפשר להסדיר את הדופק.
הנוף כמעט ולא משתנה: שדות מרעה לכל הכיוונים. אנו מתקדמים בשלווה ואז כ- 150 ק"מ לפני באקו, מתפרק הבולם האחורי באופנוע של פלדמן. זו תקלה שהייתה יכולה להיגמר רע, אפילו רע מאוד ובנס, הוא מצליח לא להתהפך ולעצור בצד. תפקידו של הבולם, לספוג את כל המהמורות והבורות, לאפשר לקפיץ לעבוד באופן מבוקר ולמעשה להחזיק את המשקל בחלק האחורי. על החלק הקדמי, אחראים שני בולמים המחוברים לכידון. במקרה שלנו, ציוד במשקל לא הגיוני, פלוס רוכב ודרכים כל כך משובשות, הבולמים פשוט עובדים קשה. כנראה קשה מדי – והנה אחד מתפרק. אין לנו כמובן חלק כזה. עודד ויותם מפרקים, לשמחתנו ניתן להחזיר את החלק התחתון שיצא מההברגה שלו. נמרח דבק אפוקסי לאבטחה והבולם מורכב מחדש. נעשית מתיחה נכונה של הקפיץ ולאחר כשעה וחצי של עבודה, האופנוע חוזר לכביש.
כשהגענו לים השחור, החלה התחושה של "נורא רחוק מהבית" והתלות שלנו באופנועים העתיקים שלנו ומצבם המכני, הפכה לנושא מרכזי, אנחנו תולים קמעות מכל מיני סוגים, מאזינים ברוב קשב לרעשים חריגים תוך כדי נסיעה ופלדמן אף מגדיל לעשות ומדבר אל האופנוע שלו. לאחר התקלה, החד-שיח שלו עם האופנוע, נהיה יותר תקיף ומשהו ביכולת שלו לסמוך עליו, קצת זז ואנחנו מורידים מעט את המהירות.
כ-90 ק"מ לפני באקו, אנו פוגשים להפתעתנו כביש חדש, מקסים וחלק והנסיעה הופכת לקלה ונעימה. טוב שכך, כי היום הולך ונגמר. לעיר אנחנו נכנסים עם חשיכה. חשבנו שכבר ראינו נהגים עצבניים, כרך פקוק ועצבני, חוקי משחק עירוניים לא מוכרים ואפילו נהיגה בצד שמאל. אבל שום דבר מכל זה, לא הכין אותנו לרמת המוטרפות והפסיכיות של העיר הזו. אנחנו בכביש המוליך למרכז העיר, עם הממותות שלנו. אחרי יום ארוך ומתיש. כבר חושך, אין כמעט תאורת רחוב. בכבישים בורות ונהגים עצבניים במיוחד, עוקפים אותנו מימין ומשמאל, במהירויות מטורפות. מצפצפים בצופרי אוויר וצופרי משטרה. פחד אלוהים וסכנה אמיתית. בדרך לא ראינו שום צ'יפ הוטל ושואלים קבוצה של נהגי מוניות, אם הם יכולים לכוון אותנו לאחד כזה. כמובן שמיד התקהלות סביבנו ואז משום מקום מופיע גבר צעיר רכוב על אופנוע עם סירה, מין BMW מתוצרת רוסית שנקרא אורל, IMZ-Ural היצירה המכנית העתיקה הזו, בת כ-50 שנה ומשוחזרת ברמה מוזיאלית. הוא מדבר קצת אנגלית ומוכן לקחת אותנו למלון שבו עובדת חברתו. נותן מכה על הקיק סטרטר. האופנוע שלו עם אגזוזים פתוחים והרעש המחריד מאפשר לנו לעקוב אחריו, כי הוא לא ממש בקי בהובלה של אופנועים וכמעט נעלם לנו. המלון במרכז העיר והוא ממש לא זול – כ-120 דולר לאדם ללילה. שוב עודד נשלח לסדר את המצב ואנחנו מקבלים חדר אחד לארבעתנו, ב-50 דולר כולל קפה בבוקר.
מהדרך ניסינו לתאם עם הקונסול הישראלי פגישה בשגרירות הקזחית, להסדרה של וויזה לקזחסטן כיוון שלא הצלחנו לקבל אישור כניסה לטורקמניסטן ואין דרך לאוזבקיסטן, להמשך דרכנו, אלה דרך קזחסטן. לאחר שפתר לנו את הלילה מתבקש הבחור – בשלב זה חברתו מציגה אותו; רוסלן והיא מריה, להביא אותנו לשגרירות הקזחית. הכבישים כבר התרוקנו מעומסי תנועה ועכשיו יכולים הנהגים לבחון ולהראות לכולם איך המכונית שלהם "פותחת" בין רמזורים. ידידנו משתלב במהומה ולוקח את הסיבובים, תוך כדי הנפת הסירה באוויר ומנופף לשלום לכל מיני מכרים. אנחנו די המומים וכבר ממש עייפים, אבל נדבקים אליו ומגיעים בשלום לשגרירות.
הקונסול הקזחי, צעיר וגבוה – אפילו יותר מפלדמן, מתעניין במסענו ומביע תמיהה על כך שארבע אנשים שנראים די שפויים מוכנים להיכנס ולעבור את קירגיסטן באזורים שהוא מגדירם; "בעייתים ביותר" והוא אומר משהו שנשמע כמו: "אתם יכולים להיכנס ולעבור את עמק פרגנה Farghana Valley אבל יש חשש גדול שלא תצאו משם", נבהלנו, ובחיבור עם ההסתייגויות שקיבלנו ממשרד החוץ, מחליטים במקום, על שינוי נוסף וכניסה לסין דרך קזחסטן ולא מקירגיסטן. השינוי מצריך שתי וויזות ואת זה הוא מתבקש להסדיר. כמה זמן? אולי תוך שלושה ימים.
אנחנו נפרדים ממנו וחוזרים לשדה המערכה ולידידנו שמחזיר אותנו למלון. בדרך נגמר לו הדלק ועודד שולף למענו את ג'ריקן ה-5 ליטר שלו. במעמד התדלוק ההכרות שלנו עם הבחור האנרגטי הזה, הופכת לחברות של ממש. האופנועים חונים בכניסה המאובטחת של המלון ומריה מבטיחה למצוא לנו מגורים יותר הגיוניים לימי ההמתנה בבאקו.
למעלה: מראה די שכיח על הכבישים באזרביג'אן
למעלה: חניון לילה בערבות הבלתי נגמרות של קזחסטאן
ההגעה הנרגשת לעיר העתיקה בחיווה, אוזבקיסטאן
25.5
בשבע בבוקר, מרגישים תזוזה והמעבורת מתחילה לזחול לנמל. בפנים התרגשות מסוימת וכשנגמרת הקשירה והגשר מורד, מתאספים כל הנוסעים, כ-40 במספר ומוסרים את הדרכונים שלהם. מי שנראה כמו הקפטן, גוער בהם להסתדר בשורה ולחכות לנציגים של השלטון הקזחי. אנחנו לא כל כך ממושמעים והוא שם אותנו בצד – שלא נבלוט. כעבור דקות ארוכות, עולים לאוניה ארבעה לובשי מדים ושלוש חיילות בלונדיניות, שנראות כמו המלאכיות של צ'רלי. ההמתנה נמשכת עוד קצת ואז מורשים כולם לרדת. טרנזיט מצ'וקמק לוקח אותנו לביקורת דרכונים ומכס. בכניסה, אנחנו מבחינים בחייל קזחי עם כלב זאב מאיים. זה נראה לא טוב והוא גם מגדיל לעשות ומסדר את כולם בצעקות ולא מרשה להם לשבת. אני מסתכל עליו ואז הוא קולט את מבטי ומחייך וקורץ. נו באמת, יש לנו אוהדים גם כאן והוא מסדיר לנו כניסה מהירה ועוקפת תור. זה עדיין תהליך ארוך ומתיש. לאחר כשעה וחצי, יוצאים כדי לשחרר את האופנועים מהמעבורת ולהגיע לעוד שתי תחנות, המכס והצבא. המכס לא נמצא בבית ומחכים שם שעות, עושים קפה וגומרים את העוגיות. לבסוף מגיע מישהו, ממלא לנו טפסים ומחתים אותנו על משהו, משם לחותמת של הצבא ואנחנו בחוץ.
לאחר יותר משבוע של מחסור בכבישים פתוחים, אנחנו עולים בשמחה על האופנועים וניגשים לעיר הסמוכה, להצטיידות הכרחית ולהחלפה של כסף. אקטאו Aktau נראית כעיר מדברית ומזכירה את באר שבע; אין הרבה צמחיה והכל קצת דהוי. פוגשים פה כבישים טובים ונהגים מתחשבים, שמחזירים לנו את האמון והתקווה שהיום יש סיכוי שנשאר בחיים. אני מוביל את השיירה לבנק הראשון שראיתי ומקבל נזיפה על זה שחנינו על המדרכה. ממש מדינה מתוקנת ואנחנו חונים יפה בצד הכביש, רק כדי לקבל תשובה שעכשיו אין כסף בבנק ושנבוא מחר. לבסוף מוצאים חלפנית כספים, נפרדים מ-100 דולר ומקבלים 1,220 טֶנגֶה משהו.
האטרקציה הבאה, היא סופר-מרקט חדיש ומערבי לחלוטין. אני נכנס עם יותם שמונה לשמור עלי שלא התפרע עם הקניות. פלדמן ועודד נשארים לשמור על האופנועים ולענות על שאלות הסקרנים. מאוששים, עוזבים את העיר. לפנינו כ-600 ק"מ עד מעבר הגבול לאוזבקיסטן. טיב הכבישים עדיין לא ברור. במפות זה נראה די טוב. עולים על הכביש המוביל לדינאו Denau זו העיר הבאה שלנו. לאחר כ-90 ק"מ, מתברר שטעות וצריך או לחזור כל הדרך, או להמשיך ולהשלים עיקוף רציני של כמה עשרות ק"מ. מחליטים להמשיך.
הנוף מדברי אבל בצבע של ירוק דהוי. ערבות די צחיחות. עשביה נמוכה שנראית לא טעימה בכלל ואפילו לא עץ אחד מאופק לאופק. כשהשמש מתחילה להנמיך, מזהים קיר לבנים שנראה כמו תוחם מגרש כדורגל. אנחנו עוצרים ומקימים את המחנה שלנו מאחורי הקיר. מוסתרים מהכביש. בתפריט הערב; בשר טחון עם שום ובצל, פירה עם טבעות בצל וסלט ירקות.
10.6
הולכים לישון עם חגבים וקמים איתם. השמש זורחת והעשביה עליה פרשנו את המחנה שלנו מתעוררת לחיים; עשרות חגבים רוחשים סביבנו ולאחר קפה מהיר, אורזים הכל על האופנועים ונמלטים משם. שוב רכיבת שטח קצרה ואנחנו חזרה על הכביש לאלמטי. Almaty הדרך נוחה, מעט כלי רכב ונוף רגוע וירוק. שוב עיירה על הדרך. הצטיידות הכרחית והחלפה של כסף ואז מחליטים להתפרע ונכנסים למסעדה, כדי לראות מה הקזחים יודעים לעשות עם כל הכבשים שראינו בדרך. מזמינים צ'יפס ושיפודים. לקראת הצהריים עוצרים ליד נהר קטן בצד הכביש. יושבים מתחת לעץ ומאתגרים את קיבותינו, מול ערמה גדולה של דובדבנים ומישמשים. הימים רגועים, הכבישים טובים ומזג האוויר נעים. זה לקח קצת זמן ולאחר כשעה של ישיבה והסתכלות על רכסי ההרים שמשמאלנו ועדרי הסוסים שמולנו, הוצאתי מהארגז של פלדמן את מצלמת הווידאו והבאתי לו אותה. עודד קיבל את המצלמה שלי ואמרתי להם שעכשיו אני צולח את הנחל הזה ואם יהיה לנו מזל אני נופל… וזה בדיוק מה שקרה. הנפילה הראשונה שלי לאחר 8000 ק"מ ועוד איזו נפילה; חגיגית, מרשימה, מלאת מים ומתועדת היטב. עודד רץ לעברי וניסינו להרים את האופנוע. פלדמן ממשיך לצלם וצוחק. לא הצלחנו. יותם נכנס גם הוא למים ורק עם הדחיפה שלו התיישר האופנוע. עליתי עליו ובנסיון ההתנעה הראשון, הוא הניע וזרם אדיר של מים יצא מהאגזוז הימיני. עשיתי סיבוב על הגבעה בגדה שמול וחזרתי בצליחה מהירה וללא גמגום, לחניה שלנו.
מעבר מים לחלוטין לא הכרחי שנגמר די מהר, בעקבות אבן גדולה ונסתרת
שהונחה שם, כנראה ע"י הטליבאן… קזחסטאן
המסקנה שלי מהארוע; – שכשלא צריך לעבור במקום מסויים, אז לא עוברים וגם שהאופנועים שלנו יותר מדי כבדים. טוב, זה לא חדש, אבל זו הייתה תזכורת טובה. שמחים על התעוד הנדיר, ממשיכים משם. התדלוק שלנו מתבצע פעם ביום ובזמן שעצרנו בתחנת דלק, הופיע אופנוען גרמני על הונדה xr 650. זרוק, מטונף וכל הציוד שלו קשור בגומיות, חבלים וחוטי ברזל. מעל, כיסוי של פרוות פרה ושני ג'ריקנים של 10 ליטר בבסיס החבילות. נראה כי הוא מתאים עצמו ולבוש בגדי רכיבה מטונפים, זקן של כמה שבועות, קסדה מלוכלכת וחיוך של אושר על פניו. הוא בן 23, נגר במקצועו. בא מגרמניה וכבר יותר משנה בדרכים. התחיל עם שותף בהודו ושם נשבר חברו וחזר לגרמניה. מאז הוא ממשיך לבד, לא ממהר לשום מקום ולא עובר יותר מ-150 ק"מ ליום רכיבה. הוא שמח מאוד לפגוש אותנו וסיפר שכבר שבועות לא נתקל בתייר מערבי. גם אנחנו, למען האמת. הוא תייר האופנועים הראשון שפגשנו. על הארצות שעבר אנחנו רק יכולים לחלום, אירן, אפגניסטן, פקיסטן וכאלה. כנראה שלמחזיקי דרכון גרמני, העולם קצת יותר שטוח. אז אולי בכל זאת אני מתאמץ קצת ומוציא את הדרכון הגרמני שרק מחכה לי… אבל מה אבא יגיד… אבל הוא כבר נפטר לפני 15 שנה… כן, אבל בכל זאת, אני זוכר איך הוא הגיב כשקניתי את ה- B.M.W הראשון, הוא ממש נעלב ולא דיבר איתי שבועות…
מזג האוויר מפתיע אותנו ונראה שלמרות החום הכבד, הולך לרדת גשם ולפי העננים שאנחנו נוסעים לקראתם, זה מתקרב ומאיים. מחפשים מקום לחניה ולא מוצאים. נכנסנו לדרך של שדות שאם היה תופש אותנו הגשם עליה והיא הייתה נעשית בוצית לא היינו יוצאים משם. מנסים כניסה לאיזה כפר ונתקלים בילידי המקום שנראים כמו ההילביליס האמריקאים שראינו בכל מיני סרטים – לא רוצים את חברתם. לבסוף, מזהים שדרה של שאריות יער לאורך כביש שומם שמחבר בין כפרים ושם מוצאים את השקט והמסתור, בתוך הסבך של העצים. עדיין גלויים לכביש, אבל אין כמעט מכוניות וזה נראה טוב. ממהרים להקים את האוהלים לפני שירד גשם.
![]()
נאמר פה כנראה משהו שמח, בדרך לאגם איסיקול, קירגיסטאן
כשנכנסו בטעות לטריטוריה הקירגזית, נתקלנו בדרך עפר שהתחילה בסדר והפכה בהמשך לדרך שרק טרקטורים יכולים לעבור בה; קולסים מבוץ שהתייבש בעומק של 20 ס"מ. כניסה בין קולסים כאלה, לא מאפשרת סיבוב וצריך להמשיך בה עד שנגמרת. במעין צומת קטן, לאחר שראינו שאין לנו מה לחפש שם, זיהיתי דרך שנראתה סבירה ומובילה לכביש, תוך כדי עקיפה של מבני חווה מוזנחים. אמרתי לשותפי שיבואו אחרי ונסעת משם. הרכיבה בעמידה ואני לא כל כך רואה אם הם באו, הם לא. ואז סמוך לחווה, יצאו אלי שני כלבים שמרחוק נראו די פראיים ולא משהו שכדאי להיתקל בו. הגברתי את המהירות ופחד אמיתי החל להתגנב. מה אם אפול ואף אחד לא רואה? הרי את האופנוע יכולים להרים רק שלושה אנשים ואני בטח לא יכול לבדי. הכלבים מאחור, הקוליסים עמוקים ואני דוהר בטרוף. לשמחתי, זה נגמר אחרי כמה מאות מטרים והכלבים וויתרו. עשיתי איגוף וחזרתי על הכביש שבאנו בו, שלושת האופנועים עדיין נטועים במקום ואני מתקרב אליהם עם פה יבש ועם דפיקות לב. לא סיפרתי להם על כך והתנהגתי רגיל ורגוע כלפי חוץ, אך בתוכי ידעתי שחזרתי שוב על מעשה חסר אחריות ועל הענין הזה, ניסיתי לעבוד חזק, שלא ישתחרר לי הפקק. זה קרה בעוד שלושה מקרים; צליחת הנהר המצולמת ויציאה פסיכית מתחנת דלק בתורכיה – שם כמעט נכנס בי טרנזיט שיצא לעקיפה ובא מולי. השגחה עליונה – זה מה שהציל אותי שם. היה עוד מקרה, שהכנסתי את פלדמן לדרך שהוליכה לחניון לילה פוטנציאלי. עודד ויותם לא הבחינו בנו והמשיכו קדימה. מהדרך הזאת, בקושי נחלצנו. מהימים הראשונים, עבדתי על עצמי שדברים כאלה לא יקרו אבל אחד מארבעה יכול היה להיות אחד יותר מדי…
![]()
פלדמן בדרך כלל מעדיף פרות ומסתפק במה שיש, קזחסטאן
23.6
עוזבים את שמורת הטבע ומגלים ביציאה שומר. הוא חושב אולי לגבות תשלום, אבל כל כך המום ממראה עיניו, שלא מצליח לסמן לנו ואנחנו ממשיכים משם. ביציאה מגלה פלדמן ששני הבולמים הקדמיים שלו גם כן הגיעו לסוף דרכם וזה מקל מעט על ההשלמה שלו עם כך שהמסע מגיע אל סופו. עכשיו בדרך לקירגיסטן, הנוף מתחיל להיות אופייני להרים; שדות מרעה, מזג אוויר קריר יותר וההשלמה והורדת סין מסדר היום מעט מרגיעה. שוב כפר בדרך. מצטיידים בכול טוב שיש למקום לתת וממלאים את הג'ריקנים במים מברז של מי מעין בקדמת הכפר. מים קרים ונקיים אבל לא לוקחים סיכון ושותים רק מים מינרלים או קולה. כמה קילומטרים משם, עוצרים ליד נהר לארוחת צהריים קלה. שתי ילדות מגיעות על עגלה רתומה לחמור. על העגלה כדים גדולים והן ממלאות אותם במי הנהר. כפי שעשו אימותיהן כשהיו ילדות וכך אימותיהן, מאות שנים ושום דבר לא השתנה.
מעט אחר כך, הכביש נגמר לנו והדרך למעבר הגבול חצצית ומעצבנת. שלושה או ארבעה מבנים מסמנים את הצד הקזחי של מעבר הגבול. מגיעים ומתקבלים באדיבות ולאחר כחצי שעה חוצים את השטח המפורז לצד הקירגיזי. שם ארבעה חיילים, סככה גדולה וכמה מבנים מסביב. המחסום עכשיו הוא משהו לא ברור עם הדרכונים שלנו וזה אורך כמעט שעתיים. בינתיים מזג האוויר שוב משתנה ונראה שסופה של גשם בדרך אלינו. מעבר הגבול הזה הוא הנידח ביותר שעברנו בו. בשלוש השעות שהיינו שם, לא עבר אפילו חמור. שאלנו את אחד מלובשי המדים על הדרך הצפויה לנו בקירגיסטן, תשובתו – 'דרוגה חיובה', כלומר דרך מזויינת או דרך מחורבנת. רוצה לומר; אין אספלט אבל זה משתפר אחרי 90 ק"מ. צרוף שתי המילים לתאור הדרך, היה כל כך חסר לנו בדרכים שעברנו וממעבר הגבול הזה נזכור את הדרוגה חיובה ואת האנטנה של גילת לווינים שהורכבה שם מול השרותים.
המדינה שנגלית לנו שונה מכל מה שראינו עד עכשיו. ממש קרוב לגבול, מתחיל השוני. הרים אדירים מימין ומשמאל. הפסגות של ההרים משמאל מכוסים בשלג ואנחנו בעמק ירוק וכמו שכבר אהבנו והתרגלנו; נהר זורם בכיוון תנועתנו, עדרים של סוסים ופרות ומעט מאוד בתים. אין מכוניות, אין אנשים. הציווליזציה המוכרת לנו חדלה להתקיים ב-100 הק"מ הבאים. זכורות לנו האזהרות על המדינה המוסלמית הזו וכשנתקלים במחסום מורד, נדרכים להבין מה קורה פה.
יוצא מהמבנה לובש מדים ולאחר משא ומתן קצר, אנחנו מתבקשים לשלם 50 דולר עבור כניסתנו. זה לא נורא, אבל מחסום הוא לא שוטר שאפשר להתעלם ממנו ואם יהיו עוד כאלה זה בהחלט יכביד על כיסנו. הדרך משתפרת לאספלט דפוק עם בורות. עדיין מעט מאוד תנועה. לקראת אחר הצהריים, מגיעים לאגם איסיקול, Issyk Kul שהוא האגם הממוקם שני בגובהו בעולם, גודלו כחצי ממדינת ישראל ומימיו מי שלגים קרים ונקיים.
למעלה: על שפת אגם איסיקול, קירגיסטאן.
מעבר ההרים בגאורגיה
לאורך האגם כבר ישובים או רצף של בניה כפרית, בתי בוץ, מבני משק וסככות לבקר. שוב עצירה רגועה ואני מנסה להבין את הכסף המקומי במכולת שעל הדרך. עדיין לא לגמרי ברור כי אין מי שיסביר. פלדמן נעלם לנו אבל רק לכמה דקות וכשהוא חוזר, כולו עטוף בנהרה של מי שמצא את המטמון. הוא מוביל אותנו בין הבתים לחוף האגם ושם על משטחים של דשא משובץ בקקי של פרות, אנחנו מקימים את המחנה שלנו.
שעות האור באזורים אלה של אסיה, ארוכות וחשיכה יורדת בסביבות תשע בערב. לפנינו עוד כמה שעות של אור ולאחר שהקמנו את האוהלים, מגלים אותנו שני ילדים. הם נראים לגמרי רוסים; בהירי שיער וגבוהים. לבושים בסמרטוטים, בגדים קרועים ובמידה לא נכונה. נראה שעברו מאח אחד לשני. לרגליהם נעלי אצבע מגומי וכל הופעתם כלקוחה מאיזה זיכרון שיש לנו מהסיורים בסמטאות של עזה. הם נעמדים במרחק בטוח ומסתכלים עלינו בלי להוציא מילה. המקום שפלדמן מצא נראה כמעין מפרץ קטן ובו נגישות טובה למים, ללא שיחים וכנראה שזה מגרש המשחקים שלהם ועכשיו תפסנו להם אותו. עודד מזמין אותם, מציע להם קולה ועוגיות הם מתקרבים ומתיישבים על עקביהם. בשלב זה נודע לנו שהם שני אחים ומנסים קצת לתקשר איתם, אבל זה לא כל כך מצליח והם יושבים שם ובוחנים במבט סקרני, את מעשינו עד שהחשיכה מזמינה אותם לחזור לביתם.
למעלה: חניון בלב השממה, קזחסטאן
המחשה וויזואלית של המילה "דרוגה חויובה" שזה דרך מזויינת ברוסית של נהגים, קזחסטאן
נגיעה, – שישה ימים מתוך החודשיים שעברנו והשאר ערוך ומסודר באתר שלי. ערן שפיצר www.espitzer.co.il
———————————————————————————————————————————————————–
ערך (קלילות) יוני שממליץ להציץ באתר המקסים של ערן, גם בלי קשר לאופנועים. כל הזכויות C שמורות לערן שפיצר
———————————————————————————————————————————————————–
מאת: יוני ·
קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום ·
