מדבריות אוסטרליה ה"הארד קור"

צחי טוחן דרכי עפר, שורד בתוך מיתוס של נטישוּת וקושי. יוצא מהצד השני … ומבקש עוד.

הצג את הוראות הגעה אל Urandangi Hotel, Queensland, Australia במפה גדולה יותר

אחרי עוד זריחה מהנה ליד אולורו. יצאתי חזרה צפון מזרחה, לכיוון אליס ספרינגס. בימים האחרונים הבנתי שיתכן ואצטרך להניח בצד את תוכניתי המקורית, לרכוב מאליס חזרה צפונה, מרחק 500 ק"מ, ואז מזרחה על דרך בארקלי Barkly Hwy, אחת המשעממות בסביבה אך היא הדרך הסלולה היחידה המחברת בין הטריטוריה הצפונית (N.T) לקווינסלנד QLD.
קצת קשה להבין, אך הביטוי לנטישותן של שתי המדינות/טריטוריות העצומות האלה בא לידי ביטוי בעובדה שהן מחוברות ביניהן בכביש אחד בודד. תוך חיפוש במפה, מצאתי את "כביש פְּלֶנטי" Plenty Highway משמעות השם, הוא חיבור בין שתי מילים מאד אופטימיות; "כביש" ו"שפע". אך המציאות ממש רחוקה מכך. כשעצרתי באליס נכנסתי לתחנת המידע לשאול עד כמה פלנטי יכול להחליף את ציר הברקלי שהחלטתי לא לעלות אליו. מנהל המקום ששמע על כך העלה על פניו חיוך כששמע שאני מתכוון לעבור את הדרך על אופנוע. "לא מומלץ אלא אם אתה על רכב 4X4  עם מרווח גחון ענק. מדובר במסלול שרובו חול וסלעים…" מסיבה כל שהיא לא ממש האמנתי בבחור הזה שהיה לבוש חליפה ישוב בחדר ממוזג, רחוק 300 ק"מ מהמסלול המדובר…ובכלל, נראה כי יש סיכוי קלוש שהוא עצמו היה אי פעם בחייו על הציר הזה.

[youtube url=http://www.youtube.com/watch?v=b_P6rbCKGPo]

החלטתי איפא להגיע לקצה הדרך ולחפש תשובות אמיתיות בקרב תושבי המקום וכאלה שעברו בה לאחרונה.
העצירה הראשונה שלי היתה בגֶ'מְטְרי Gemtree הנקודה המקסימה הזו, היא אחד מחניוני הקראוונים הנעימים שפגשתי בדרך. היא מבודדת והכל עובד על גנרטורים. ללא שום עיר של ממש ברדיוס של מאות קילומטרים סביב והבעלים מכניסי אורחים אמיתיים בנשמתם. המקום נקרא כך בשל העובדה שהאיזור כולו מכוסה באבני חן מסוגים שונים ויש המגיעים לכאן לכמה ימים או שבועות, כדי לחפש ולאסוף לעצמם סוגים שונים של אבנים כאלו. קימפנגתי בקצה החניון והחלטתי כי למחרת אצא לנסיעת מבחן, לבדוק מה טיבה של הדרך המצפה לי בהמשך.

למעלה: עצירה וחניה בג'מטרי

בעלי החניון שחצה את דרך ה"פלנטי" מדי פעם, דווקא תמך ברעיון הרכיבה עליה באופנוע: "הרעיון בהחלט במקום אך, זו תהיה רכיבה לא קלה, תנאי הדרך משתנים במהירות מחול אדום ועמוק, למשטחי חצץ מחוספס וחד…" אך הדרך הזו מייצגת באופן המובהק ביותר את המושג "אָאוּטבָּק". חבל ארץ פראי, אבק אדום, חוות ענק ומיתוס עירוני מוזר הנקרא "אורות מין מין" Min Min Lights.
היה ברור לי כי מאחר ויש רק תחנת דלק אחת במרחק 210 ק"מ, אצטרך להצטייד בדי דלק לשאר 350 הק"מ שמחכים לי בהמשך עד לתחנה באורנדנג'י Urandangi.
כאשר שאלתי את כרמל, מנהלת החניון (וכן, היא יודעת על הר באותו שם בישראל…) אם יש מצב לבקש עזרה באחת החוות הפרטיות לאורך הדרך – רק במקרה… – היא הזכירה לי, כי מדובר בחוות בגודל של מיליון (!) אקר כ- 10,000 קמ"ר וכדי להתקרב אל אחת כזו מדובר בסטייה של עוד 60-80 ק"מ מהציר. עדיף להשאר ליד האופנוע על הדרך, עד שמישהו יעבור.

לאחר יום בג'מטרי ושיטוט רכוב בסביבתה, הייתי נכון להמשיך. למחרת בבוקר התעוררתי מוקדם, ארוחת בוקר מהירה ולאחר פרידה חמה מבעלי המקום, יצאתי לחווֹת את ה"פלנטי".

30 הק"מ הראשונים היו סלולים, אך מייד אחר כך הפכה הדרך לעפר, מכוסה באותו "קורדרוי"- תלמים רוחביים. שניתן למצוא כמעט בכל דרך עפר בעולם (הדבר נובע מנסיעת רכבים כבדים עליהן. מאחידות גודל הצמיגים שלהם וקצב פעילות הבולמים). האופנוע רעד וקיפץ והרגשתי כאילו אני בתוך מערבל ואז, בבת אחת הכל השתתק, הרעידות נפסקו והדרך הפכה לחול אדום וטובעני ופתאום שינתה תכסית והפכה לסלעית/חצצית – כמו לרכוב על משטח סכיני קצבים חדות. בקטע מסויים, הרגשתי כי הצמיג האחורי מתנועע מצד לצד בחופשיות. חשבתי כי מדובר בתקר. עצרתי בזהירות תוך הנחה זהירה של הרגלים לצידי האופנוע. אך כשפניתי קלות לנסות ולזרוק מבט לכיוון הגלגל האחורי. איבדתי שיוו משקל והאופנוע נפל הצידה, לתוך האבק העמוק והרך. בהמשך 7 שעות הרכיבה שביליתי ב- 210 הק"מ של הקטע הזה, מצאתי עצמי מניף את האופנוע כמה פעמים. הגעתי לתחנה בה עצרתי לחנית הלילה The 210km from Gemtree -> Jervois Station (avg speed 30km/h).

תחנת ג'רבויס Jervois Station השוכנת כ- 350 ק"מ צפונית לאליס ספרינגס, היא אחד המקומות המבודדים ביותר שניתן למצוא באוז. מדובר בחוות בקר פעילה, בגודל 2,750 קמ"ר. כשהגעתי, השמש החלה לשקוע. שילמתי 5 דולר עבור מקלחת חמה ופינה נעימה להקים בה את האוהל שלי לפני חשיכה.
הלילה היה שחור כקטיפה ושוב, חדות מראה הכוכבים שנדלקו מיד עם שקיעת השמש, היה מחזה מרהיב ומרגש.
למחרת בבוקר, לאחר התדלוק, ביקשתי רשות להכנס ל"בית-הספר האלחוטי" “School by Air” המקומי. משהו שזרק אותי 30 שנה לאחור. ילדי המשפחה שהמקום בבעלותה, לומדים בצריף קטן בחצר האחורית, בעוד המורה נמצא באליס ספרינגס. 350 ק"מ משם. זה הזכיר לי סצנה מ "גבי ודבי" Gabi & Debbi שבעזרת שרביט הקסמים שלהם, נחתו בחווה מרוחקת שכזו ופגשו בילדים שלמדו כך, דרך גלי הרדיו. כיום הילדים לומדים בעזרת צלחת לוויין המספקת להם קישור לאינטרנט וכמובן הרבה יותר אפשרויות קבלת ידע ומידע מבעבר. (כן, לא צריך להרחיק למקום נטוש שכזה; יש היום הרבה ילדים שחיים במרכזי הערים הגדולות וחווים אותה בדידות. רוב הקשר שלהם עם העולם החיצון, מתקיים דרך האינטרנט ודומיו…). בית החווה כולל מתחתיו מקלט. הוא נבנה על ידי הממשלה ב-19 חוות בשנות השישים של המאה הקודמת. בתקופה ההיא אוסטרליה היתה משולבת בתכנית שיגור לוויינים גדולה. שעיקר פעילותה התרחשה במרכז אוסטרליה. הטילים ששוגרו מאיזור השילוח וומרה Woomera, היו באורך של 32 מטר ובמשקל 105 טון החתיכה ואף שהם שוגרו מעל איזורים נטושים ממש, הם היוו סכנה לתושבים המעטים מעצם טבעם ליפול מדי פעם ולהתרסק אל תוך המרחבים האלה.
לאחר בדיקת האופנוע – רק כדי לוודא שהכל מחובר למקום, לא ניזוק או אבד לאחר הרכיבה האגרסיבית של היום הקודם – מצאתי שהכל פיקס, פרט לכמה חתכים בצידי הצמיגים, שנגרמו מאותם קטעי דרך מרוצפי אבנים חדות. כללית, הצמיגים היו עדיין במצב מעולה ולמזלי הכנסתי לתוכם בנוסף פנימיות איכותיות לפני יציאתי לדרך.

יצאתי מהחווה תוך הערצה לאנשים שחיים במקום שכזה. אלה אולי התנאים הקיצוניים ביותר לקיים חוות בקר ואין לי ספק, כי לשם כך נדרש אופי נדיר בקשיחותו. בקיץ, החום ממריא ל-50 מעלות צלזיוס ובחורף, הקור מקפיא. שנות בצורת הן דבר שבשגרה ובשנים האחרונות מדובר בשטפונות עוצמתיים. אך אי לי ספק כי הבדידות, היא הדבר הקשה ביותר שיש להתמודד איתו במקום שכזה.
המשכתי לרכוב בבדידות מזהירה ומזככת, מקשיב למוסיקה ונהנה מהדרך הקשה שכבר התרגלתי אליה במובנים מסויימים. כעבור עוד 220 ק"מ של חול וסלעים, הגעתי לקצה של ה"פלנטי". עליתי על דרך שדמתה יותר לשביל עיזים. באחת העצירות פגשתי בוקר מאחת החוות באיזור (משהו צנוע בגודל כחמישה מילון דונם…). הוא יצא מה 4X4  שלו להפסקת עישון וסיפר שהשנה הקדימו את איסוף הבקר. חתיכת פרוייקט. לצורך כך הם מפעילים כמה סוגי אמצעים הכוללים; רכבי שטח, מטוסים קלים ומסוקים, טרקטורונים, אופנועים (רובם DR650) ורוכבי סוסים.
לאחר חציית הגבול לקווינסלנד, תנאי הדרך השתפרו מאד וכעבור עוד 50 ק"מ, הגעתי לאוראנדאנג'י Urandangi.
הישוב הקטן הזה שהוקם בשנת 1885, היה בראשית דרכו לא יותר מחנות כלבו קטנה על אם הדרך. לאורך השנים, המקום התפתח ובשנת 1920, כבר היו במקום שתי חנויות, מלון קטן, מועדון ריקודים, סניף דואר ותחנת משטרה וכמובן מספר מועט של תושבים.. המקום הפך לנקודה חשובה על צירי המטיילים ומסלולי העברת הבקר. היום מספר התושבים הוא 4 ומלון אוראנדאנגי הוא תופעה רחוקה שנות אור מכל מה שנחשב אצלכם לפירוש המושג "מלון". אך זה גם היופי שבו. הוא משמש גם כפאב העיירה, חנות הכולבו, מסעדת מזון מהיר ואולם התכנסויות. והכל מנוהל בידיה של גברת אחת בת 70 בשם פָּאם, המשכירה חדרים למי שמגיע לכאן ומחפש מרגוע לעצמותיו :-).

למעלה: פאם

בעקבות איזה תקל עם בחור אבוריג'יני בלילה הקודם, המשטרה הוזמנה למקום והפאב היה סגור באותו ערב. פאם, די שמחה לקבל ערב חופשי מהגשת משקאות ובילינו את הערב בפטפוטים בחצר האחורית. אחר כך היא הכינה ארוחת ערב, כשלפתע תפסתי כי זו הפעם הראשונה מאז יצאתי לדרך, בה זכיתי לארוחה ביתית של ממש. לאחר שהרגשתי נוח יותר שאלתי אותה: "פאם, מה הביא אותך לחיות בחור שכזה בסוף העולם. לגמרי לבד בסביבה עויינת שכזו?" והיא ענתה: "כל חיי רציתי להיות בעלת פאב במקום נטוש ורחוק ועכשיו אני חיה את חלומי!"

כרגע אני עדיין בקווניסלנד ורוב הדרכים המחכות לי מחר, היו מוצפות בעת שיצאתי מסידני לדרכי לפני 48 ימים. אני מקווה כי הרכיבה מ"הרון" תהיה קלה יותר מזו שחוויתי ב"פלנטי" כי הייתי מותש אחרי 500 ק"מ של דרכי חול וחצץ.

בהמשך, לתוך האאוטבק של קווינסלנד על כל סיכוניו.
יאללה.
ZAC

למטה, ממש בקצה הפוסט: תזכורת התכנית המקורית. מסידני עם כיוון השעון. כרגע אני בנקודה המצויינת במעויין אדום.

———————————————————————————————————————————————–

תרגם וערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שייכות לצחי.

———————————————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה    

הי דרומה לגרמניה ושלום למעבורות.

תחושת סוף מסלול והכרה בשכרון ההצלחה, מבעבעים מבפנים.

הצג את הוראות הגעה אל Köln, Deutschland במפה גדולה יותר

פרק 21
בוקר אור לשולה… אחרי יום ארוך, מייגע ורטוב כהוגן. ללא חליפות סערה וחשופה לגמרי עברה שולה בשלום את זעם העננים. ללא ספק ראויה לשבח. הבוקר היא יבשה אף יותר, אחרי שחוממה עם פן לשיער ומוכנה לעוד יום ארוך במיוחד. צריך להשלים את הפערים – כמו תמיד.
הבוקר מתחיל להתעורר עם כמות עננים דלילה וראות טובה יחסית ואנחנו כרגיל מפתחים ציפיות ליום יבש… הנוף הנשקף למרחוק מצויר באופק מרהיב ומרשים בגווני עננות, שמש, מים ואויר נקי וצלול – חופש ושלווה אמיתית לגוף ולנפש. התארגנות מהירה ביחד עם תפילת הדרך, מתודלקים עוד מאמש ובשמונה וחצי מתחילים את הרכיבה לגרמניה, ואני מזכיר לכם – אנחנו בשבדיה.
מזג האויר מחייך והתנאים לרכיבה מזמינים. יבש יחסית על הכבישים ואנחנו נותנים בגז לעוד יום רכיבה גדוש, כ- 650 ק"מ.

רכיבה מבנה מהירה מיומנת ושגרתית בכבישי E4  (ואפילו יש כאלה שמעזים לעקוף אותנו בנתיב השמאלי…) . בתדלוק ראשון, פגשנו שני נהגי קורבט וקבוצת רוכבים (סוזוקי ויסטרום 1000 הראשון שראינו לאורך המסע…),  שהגיעה מאיטליה ובדרך לנורדקאפ (ואיזה כייף , שהיינו שם לפניהם…). קצת חוויות, רשמים ותמונות וממשיכים הלאה.
ורק 20 דקות של רכיבה ומי מגיע ? מר גשם כמובן. עצירה מהירה מתחת לגשר הראשון בנתיב הנסיעה "ועולים על ניילונים"… עוד כשעתיים מהנות ורטובות של רכיבה ואנחנו מגיעים למעבורת בנמל Helsingborg שתפליג איתנו לדנמרק. זו אמורה להיות המעבורת שלפני האחרונה להיום ובכלל. על המעבורת פגשנו זוג נוסף עם זוג אופנועים, כן, לכל אחד/ת אופנוע משלו/ה.
שניהם רכובים ומדוגמים על BMW1200GS (כמה לקנא…).

מעבורת קצרה של 20 דקות מעבירה אותנו משבדיה לדנמרק. עלינו על כביש E47 ומתחילים לחצות את האי לכיוון גרמניה. הנוף משתנה כליל, העצים בצידי הדרך נעלמו ונדחקו הרחק לאופק (איי שם…) מישורים רחבי ידיים וירוקים פרושים מצידי הכביש הראשי, כמעט ואין עליות וירידות והכביש נמתח במישור אינסופי ואנחנו אתו ועליו. הגשם מגיח ונוגח לפרקים ואנו מספיקים להתייבש עם הרוח עד לפעם הבאה שהוא פוגש בנו. רוחות עזות מנשבות ללא הרף ומטלטלות אותנו מצד לצד. בעקיפת המשאיות אנו נשאבים פנימה ובסיום העקיפה כאילו ונפלטים מקנה של תותח. הגוף כולו נאבק ברוחות ומנסה לתקן את הפעולה עפ"י החוק השני של ניטון…כמאסף, אני מביט מאחור בשני חברי הרוכבים "עקומים" עם הידיים והישבן בחוץ. השיחים ו"הדשא הגבוה" מוטה לצד באופן תמידי.

שימו לב לשרוול הרוח, כמה הוא אופקי. על הדרך בצענו מספר הפסקות מנוחה –  המאמץ והעייפות ניכרו אצל כולנו. הפסקת קפה ושוקו חם עם הפרחים ליד ותדלוק בתחנת דלק, הפגישה אותנו עם שני הארליסטים האחד מהם, עם צ'ופר לפנים באורך קילומטר (איך אפשר לרכוב כך…).
המשכנו ברכיבה לאורך המישורים הענקיים ובכביש הרחב והמהיר המונח בתוכם. בדרך רכבנו על גשרים הנראים כאילו חוצים אוקיינוסים והמטפסים אל על ויורדים שוב בצד השני, חלקם גשרים קשתיים ובאופק מימין ראינו את אחד הגשרים עם הקשתות שהוא הארוך ביותר בדנמרק. הגשם הלך ופחת ככל שהדרמנו בטיסה ישירה אל המעבורת האחרונה.
הגענו על ה"קשקש" לנמל Rodbyhavn לנתיב מס'1 הסגור והמיועד לאופנועים בלבד. המעבורת במרחק 20 מטרים מאתנו ומתחילה להרים עוגן ואז, מסמן לנו העובד בנמל, בתנועת יד מהירה; "בואו בואו"… פתיחת מצערת מהירה והופ אנחנו על האנייה. נקשרים היטב לרצפת החניון ויוצאים לחגיגה על הסיפון האחורי.

14 מעבורות עד עתה וזו המעבורת האחרונה שלנו במסע הזה וגם עבור שולה, זו הפעם האחרונה שהיא מנווטת על הים. נגמרו ההפלגות והקילומטרז' הימי. שמחה ואושר ניכרים מכול עבר, אנחנו על האדמה. מביטים לאחור כל אחד בדרכו שלו, על מה שהספקנו ב- 9,000 הקילומטרים האחרונים. סיפור הגשמת החלום הולך ומסתיים ודברים נשארים אי-שם מאחור, להמשיך בעיסוקם… ואתנו, כל אותן החוויות והריגושים, שאספנו לתוכנו ב- 22 הימים שחלפו, נצרבו עמוק. ההרגשה הפנימית מלאה כרימון, הסיפוק אדיר ממדים והאושר מנצח ובגדול. קפצנו, שרנו וצהלנו עם ההרגשה העילאית והקסומה, שעשינו את זה.
40 הדקות האחרונות של ההפלגה הורידו אותנו על אדמת גרמניה. כמה נחמד לחזור שוב ליורו ולהפסיק לשלם עמלות המרה בכל מדינות סקנדינביה ורוסיה.
עולים שוב לכביש E47 לכיוון העיר Lubeck השלט האחרון מבשר לנו 30 ק"מ לעיר. התחלנו לחפש מקום לינה בעזרתה האדיבה של שולה. מרבדי פרחים אדומים פרושים על משטחים רחבי ידיים קיבלו את פנינו. הגענו לפנסיון מרשים על שפת המים באיזור קייט ונופש. קיבלנו שני חדרים האחד לפופקין והשני לזוג אורי ואיציק, (אליאן, תתחילי לדאוג…יש לך מתחרה…). ארוחת ערב/לילה, סיבוב קצר בחוף, ולמיטות לא לפני מקלחת חמה ומפנקת.
הבוקר הפציע מוקדם ואנחנו בשש וחצי, כבר על הרגליים ומתארגנים ליציאה.

המנה היומית להיום עומדת על כ-500ק"מ. לאחר ארוחת הבוקר ותפילת הדרך, יצאנו לסיבוב אופנועים בחוף. 430 ק"מ של רכיבה בכביש המהיר לכיוון דרום מערב, לגרמניה, מביאים אותנו אל העיר Koln. על מד המרחק נרשמו  10,123 ק"מ (בהחלט מרשים, לא?) ושוב, בעזרתה האדיבה של שולה, הגענו ל- Hotel Regina הממוקם באחת השכונות בעיר ליד מרכז מסחרי גדול. מגרש חנייה פרטי ושמור לאופנועים ואינטרנט מקולקל. התארגנות של שני השפים המקומיים לקניות מצרכים בסופר הוביל לארוחת ערב מגוונת – ספגטי, סלט ירקות, טונה ומרק ירקות.

מחר אנו ממשיכים לרכוב דרומה ובדרך חזרה הביתה.
נותרו עוד כ- 2000 ק"מ לספוג חוויית מסע. בשבוע האחרון למסע, ננוח מעט, נרכוב קצת פחות ("רק" 350 ק"מ ליום…) ונטעם את אווירת אירופה בארבע המדינות הבאות שנבקר.
בפרק 22 נספר לכם על החוויות, המראות והחגיגות מלוקסמבורג.

לילה טוב וחלומות פז,
איציק.

נ.ב.
לשאלותיכם הרבות בדבר התגובות?
בכל ערב ללא יוצא מהכלל, כשאנו מגיעים למקום הלינה הדבר הראשון שאנו עושים:  קריאת התגובות והתמיכה שלכם באתר (בהנחה, שיש לנו אינטרנט).
תודה לכולם מכולנו, על המילים המחבקות, התמיכה והפרגון לכל אורך המסע!

——————————————————————————————————————————————————

ערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאיציק, מיכאל ואורי

——————————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות   ·   יש 4 תגובות, הוסף תגובה    

ים. מים. גשם. שיטפון. מבול ואופנוע…

שלושה אופנוענים ממציאים ספורט חדש: שחייה רכובה.

הצג את הוראות הגעה אל Ödeshög, Sverige במפה גדולה יותר

פרק 20

הלסינקי. התעוררנו בשעה 10:00 וזה אכן סימן אמיתי לעייפות המצטברת…נראה כי הגוף זקוק למעט יותר שעות מנוחה.
השמיים באפור לייט, שליוו אותנו אתמול אחה"צ שינו גוון לכהה ושוב נראים מלאי מים. אנחנו בוחרים שלא להאמין למראה עיניים ומקווים לא להישטף גם היום.
ארוחת הבוקר במלון, עשירה ומגוונת במבחר גבינות והיום לראשונה מאז החל המסע, פגשנו את גבינת הקוטג' המקומית – כמה מרגש לאכול שוב קוטג'…
חיטוט מהיר באינטרנט מגלה שהמעבורת לשבדיה יוצאת מנמל Turku בשעה 17:15, הנמל נמצא במרחק 168 ק"מ מהלסינקי.

המשאיות החלו לעלות ראשונות לבטן האנייה (Deck-3) ואנחנו אחריהן לקומה מעל (Deck-4), קשרנו את האופנועים היטב, לבל יזוזו בגלים הסוערים של הים הבלטי ועלינו ל- Cabin-819. ארוחת הגורמה הראשונה הוגשה בשעה 23:00  בחדר אוכל רחב ידיים עם תפריט עשיר, מגוון  וטעים. את הלילה בילינו במספר מועט של שעות שינה וב- 05:00 התעוררנו לקולות מערכת הקריזה להגיע לארוחת הבוקר.
לקראת השעה 06:00, הגענו לנמל Kapellskar בשבדיה ויצאנו מבטן המעבורת יחד עם שאר כלי הרכב והמשכנו ברכיבת בוקר מוקדמת מאד (ובפעם הראשונה במסע בשעה כזו…).

ערפל סמיך כיסה את השמיים ונשק לצמרות העצים, לחות של טל על הבוקר והיינו משוכנעים, שנראה בקרוב שמש מאירה את השמיים ולנו את הדרך (יש לנו ניסיון מהארץ בתחום הזה…). כ- 800  ק"מ של רכיבה מתוכננים להיום ועד לקופנהגן.
100 הק"מ הראשונים עד לשטוקהולם לוו בחששות כבדים לתיאוריה שלנו… ולגשם הממשמש ובא. עצרנו לחניית בוקר בסניף מק'דונאלד ותדלוק האופנועים והחלטנו בכל זאת, להתלבש היטב. ובדיעבד טוב שכך.
הערפל כמעט ונעלם לו ועננים שחורים כמו פיח, החלו לכסות את השמיים. רק המחשבה על מצבור הנוזלים שהם אוגרים בתוכם מפחידה! הרי כל זה הולך לשטוף אותנו. ואכן כך היה, נכנסו לתוך שיטפון של ממש, גשם והרבה שטף את הכביש ואותנו ביחד. אדים החלו להיווצר על המשקף ואנחנו בקליק אחד פתוח בכדי לאפשר שדה ראיה בטוח. המשכנו ברכיבה למרות הגשם לעוד 200 ק"מ לתדלוק נוסף, המתנו בתחנת הדלק , אולי הוא בכול זאת הוא יפסיק, אך הוא בשלו, המשיך בכל העוצמה.
המשכנו את הרכיבה המייגעת לעוד 100 ק"מ נוספים והחלטנו לא לקחת סיכונים מיותרים ולהיכנס לצימר הראשון שנראה בסמוך לכביש E4  .
הגענו עד העיירה Odeshog והתמקמנו בצימר מרווח.

חיבור טוב וזמין לאינטרנט חיבר אותנו אל העולם והעלה אותנו שוב לשידור.
שיחות סקייפ הביתה ועדכונים של "לא לדאוג לנו! הכול בסדר גמור! אנחנו עושים את דרכנו דרומה למינכן לקראת החזרה הביתה מהמסע המאתגר".
אם ירצה השם ובלי נדר (לא יזיק…. נכון…???) אנחנו מתוכננים להיות מחר בגרמניה בעיר Lubeck .
לילה טוב לכולנו לקראת יום חדש המצפה לנו מחר.
איציק

——————————————————————————————————————————————————

ערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאיציק, מיכאל ואורי

——————————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה    

אם תחבורה היא מדד. אז רוסיה על הג'אנטים!

מכוניות ואופנועים. כבישים דפוקים ותרבות נהיגה כוחנית, שיקפו לשועלים יותר מכל את רוסיה המבולבלת.

אך אנשים טובים, היופי והאוכל עזרו להתחבר. יומיים הספיקו!

סן פטרסבורג פרק 19
לילה קצר ולינה ארוכה בתוך שק השינה על הספה הפינתית הגיעו לקיצם בשעה 08:30 בבוקר. אלכס ואשתו יצאו לעבודה (ועשו הרבה רעש…) ומקס נותר במיטתו בקומת האחמי"ם ביחד עם פופקין. יצאנו החוצה לבחון ולראות לאן הגענו אתמול בשעות הקטנות של הבוקר וזאת מה ראו עיננו. בחניון מאולתר על אבני חצץ עומדים 3 הארלים וסירה, ביואל אחד, ג'יפ משותף למועדון, עמדת גריל על גחלים, חצר אחורית גדולה ומשטחי עץ רבים, המשמשים כשביל גישה לבית. למרות החששות הגדולים, האופנועים שלנו נותרו נעולים ובמקומם. הבית נרכש ושופץ (ועדיין בתהליכי שיפוץ…) לפני כשנה מכספי החברים ומשמש כנקודת מפגש ובילוי למועדון הרוכבים. מסביב לבית, השוכן בפרבר כפרי בשולי העיר, נמצאים בתים נוספים. כמה גרוטאות של מכוניות וכלים מוטוריים ישנים ומשונים מוגנים בחורשה ענקית המקיפה את השכונה.

מקס התעורר ליום חדש ופגש באור יום את שלושת השועלים.
כוס קפה שחור טורקי של בוקר (שהבאנו מהבית…) ביחד עם אלכס והתחלנו בהתארגנות לרכיבה למרכז העיר. תדלוק ראשון בתחנת דלק רוסית, בעלות של 27 רובל כ- 70 סנט לליטר (בהחלט זול ומאד…) וסדרת תמונות התלהבות שלנו ושל עובדי התחנה ביחד עם השוטר השומר. השמש בצבצה מבעד לעננים ונראה, שהולך להיות לנו אחלה של יום. רכיבה מנהלתית ואיטית (כי אי אפשר אחרת על כבישים איומים שכאלה…) כשמקס לקח את ההובלה (זוכרים, שולה לקחה חופש מאולץ…) ואנחנו בטור מאחוריו.
על הכביש נעות המון מכוניות של פעם ובגיל של המדינה כמו – לאדה, ריגה, דאצ'ה, פביה וכול מיני מוטציות מוטוריות רוסיות משונות ועתיקות, ביחד עם מכוניות חדשות ומבהיקות מהדגמים המוכרים גם לנו.
המוביל (מקס אם שכחתם…) רוכב עם ידיים מתוחות ומושטות אל על ומסמן לנו בתנועות ידיים לימין שור ולשמאל שור בהנפת יד אגרסיבית ומאיימת משהו… עם שתי אצבעות שלופות בכול פעם שאנחנו צריכים לבצע פנייה,
לצעירים שביננו… זה, מזכיר את שיעורי הנהיגה של פעם עוד בטרם המצאת הוינקרים. בפניות הוא ביצע סיבוב רחב של סמיטריילר, חסם את התנועה ואפשר לכולנו להשתלב לנתיב  ואפילו, כשהוא התכוון לבצע עצירה מוחלטת, הוא הרים את יד שמאל מתוחה וישרה אל על ובתנועת כף יד הורה לעצור ואנחנו כמו חיילים ממושמעים ביצענו.
השעה 12:00 ואנחנו בכניסה למרכז העיר, מאות אנשים ומכוניות ברחובות וכבישי העיר (מזכיר במעט את ההמולה במנהטן…), צמחייה צבעונית עשירה ומגוונת מעטרת את עמודי הרחוב, המדרכות ואיי התנועה. מבנים נמוכי קומה – עד 5 קומות מקסימום, צמודים האחד לשני במגוון צבעים עכשוויים וסגנונות עיצוב, ארכיטקטורה ואדריכלות המרמזים על ההיסטוריה שחלפה לה.

המלון ממוקם בלב מרכז העניינים ובחזיתו מגרש חנייה פרטי של כ- 20 מטרים. האופנועים הושכבו אחר כבוד למנוחה בת יומיים ונקשרו בתנוחת "כפיות" בחזית הבניין ובסמוך למצלמות האבטחה ועיניה הפקוחות של אולגה. אולגה, פקידת הקבלה קיבלה את פנינו ומסרה לידינו את החדר, למען האמת, סוויטת דופלקס של ממש. נפרדנו מ- 10,000 רובל עבור התענוג ועלינו לחדר. עינכם הרואות כמה מפואר ומפנקת הסוויטה (ותגידו, שלא מגיע לנו להתפנק קצת אחרי 8232  ק"מ…).
הג'קוזי בקומה השנייה הפך במהרה לאמבטיית כביסה ברגליים ומעקה המדרגות הספירלי הפך לחבל כביסה לולייני. מנוחת שנ"צ של  "הלוחם בדרכים" נפלה על כולנו, ולאחר מכן מקלחות והברקה (כי אתמול זה לא יצא…) ירדנו לארוחת צהריערב במסעדה של המלון. המסעדה ממוקמת בקומה השנייה של המלון ומעוצבת בעץ גושני כהה, תפאורה ותאורה מיוחדים. המלצריות לבושות בלבוש מסורתי והאוכל בתפריט על טהרת המטבח הרוסי.
מלצרית מקסימה ושמה אלכסנדרה, דוברת אנגלית מעולה (איזה כייף, סופסוף אפשר לתקשר פה…) מגיעה לשולחננו. ביחד איתה בחרנו מהתפריט את המנות הצמחוניות עבורי, "הכשרות" לאורי ואת כל מה שנותר לפופקין. עינכם הרואות כמה מגוון ויפה נראה המזון ובהחלט גם טעים להפליא. הקינוח הותאם במיוחד עבורנו, עם 3 כדורי גלידה על מצע תותים, קצפת וסירופ שוקולד ובתוספת עוגת אגסים ולימון.
האוכל לסוגיו השונים, הגיע במעלית פנימית לחדר האוכל ישירות מהמטבח בקומת המרתף והוגש לשולחנות.

שלוש שעות של ארוחת  מלכים, מהנה ומשביעה ולאחריה יצאנו לסיבוב היכרות עם העיר הגדולה. המוני אנשים מכול המינים והצבעים, מסתובבים ברחובות. מכוניות נעות במהירות מופרזת…תחרויות מהירות בין כלי רכב ואופנועים אל מול עינם הפקוחה של השוטרים והעוברים ושבים. רעש מחריש אוזניים של מפלטי המכוניות ואגזוזי האופנועים על הכביש המרכזי (רולטה רוסית כבר אמרתי…)  ותוך כדי, שתי תאונות קורות ממש לידינו ואנחנו מתלבטים האם לגשת למשטרה ולמסור עדות… מופעי רחוב של להטוטנים  וקהל גדול של סקרנים ובתוכם אנחנו מריעים ומתלהבים, מכוניות ישנות מדגמים של תחילת המאה (במצב מעולה… ולא מביישות את מועדון החמש…) נעות באצילות על הכבישים. תוך כדי הסיור הלילי ברחובות המוארים והססגוניים של העיר. לפתע, אני מבחין בווספה 50 כחולה ,יפיפייה ומדוגמת, המזכירה לי בעונג את תחילתה של האופנוענות שלי.
הבילוי הלילי מסתיים בפאב השכונתי על הרחוב הראשי ב- 02:00 לפנות בוקר.

בוקר שני בסנקט פטרסבורג מתחיל עם שמש ושמיים כחולים ובתוכנית להיום – לאחר ארוחת הבוקר (והכנת הסנדוויצ'ים…) עוד כמה סיורים במוזיאונים, מבנים עתיקים, שוק פשפשים מקומי וכנסיות הקרובות למלון.
לאחר יומיים וחצי מלאים, מסעירים וגדושים בשפה הרוסית בעיר היפה והמטופחת עם האנשים והנשים היפות (רק חבל שלא דוברים פה אנגלית…) אמרנו ביי ביי לעיר ויצאנו ברכיבה עירונית צפופה, יחד עם אחד ההארליסיטים לכיוון הלסינקי. 168 ק"מ ואנחנו במעבר הגבול הרוסי, מוסרים בחזרה עם תעודות הרישוי שקיבלנו ומקבלים חותמת OUT רוסית על הדרכון בדרך לפינלנד.

כמה טוב לחזור ולרכוב על כביש E18 הפינלנדי, הרחב, הנקי, עם מהירות מותרת של 120 קמ"ש. הכביש והפסקת הרכיבה בת היומיים, מבקשים מאתנו להיכנס לטיסת מבנה, האדרנלין זורם ובעוצמה בכל הגוף והרצון לרכוב עוד ועוד מקנן בתוכנו למרות העומס הפיזי והמנטלי של המסע. 202 ק"מ נוספים עוברים במהרה ובעזרתה האדיבה של שולה (שחזרה לשידור..) אנחנו מוצאים את עצמנו בלובי המלון בהלסינקי. קיבלנו דירת שלושה חדרים מרווחת בקומה השמינית של המלון. עייפים, ומותשים עברנו למצב אופקי ונרדמנו תוך שנייה.
בבוקר נחצה את הים הבלטי במעבורת לכיוון שוודיה.
ניפגש בפרק הבא ובשבדיה שוב.
לילה טוב ושבת שלום מכולנו, (נכון, קצת באיחור).
איציק.

——————————————————————————————————————————————————

ערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאיציק, מיכאל ואורי

——————————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 4 תגובות, הוסף תגובה    

לאמא רוסיה. האמא של הבלאגן

הגשם לא מפסיק והמעבר לרוסיה הוא כמו מכונת זמן; דור אחד לאחור.

פרק 18

אחרי גשם שוטף, שליווה אותנו אתמול אחה"צ ונמשך לכל אורך הלילה וגם דפק במשהו את הרכיבה לרוסיה, התעוררנו לעוד בוקר חורפי של ממש. הצצה חטופה מבעד לחלון, חשפה עוד כמה אופנוענים שנקלעו לאותה צרה מאתמול והצטרפו מאוחר יותר לקמפינג. השמיים מסתתרים מעבר לעננים כבדים ומלאי מים, והדרך המהודקת שהובילה לצימר המשודרג הפכה לשלולית חלקלקה ובוצית.
היום מגיעים לסנט פטרסבורג  ויהי מה !!! החלטה סופית וברוב מוחץ.

הפוגת בוקר קלה בגשם, מאיצה את התארגנות הבוקר ואנו בוחרים לוותר על ארוחת הבוקר ולצאת מיד, חמושים בחליפות ומיגוני מים לדרך המובילה לרוסיה.
הכבישים עדיין ריקים יחסית והתנועה דלילה, הגשם מנקר קלות על הקסדה וביחד עם משב הרוח מנגנים שיר ערש לתוך הקסדה. עצירת תדלוק, שחרור עצמות ומתיחות, הזנה לקיבה עם שוקו חם "וממריאים" שוב לכיוון רוסיה.
הדרך ארוכה ומתארכת והגשם מקפיד ללוות אותנו מבלי להתייאש.
רטובים כהוגן (חיצונית כמובן… לבושים בבגדים נורבגיים…), חוצים את העיר  Lappeenranta ומגיעים למעבר הגבול.
שילוט מנחה מוביל אותנו לביקורת דרכונים פינלנדית שאורכת כמה דקות טובות בזכות האופנועים כמובן – הצטיידנו מראש באישור של משכיר האופנועים, לצורך כניסה איתם לרוסיה והתהליך מתקצר פלאים. הדרכונים מקבלים את החותמות הנדרשות ואנו ממשיכים הלאה.

רכיבה של 2 ק"מ הובילה אותנו לביקורת הדרכונים הרוסית. התור ארוך כאורך הגלות, משאיות בשול הימני, נושקות אחת לשנייה ונדמה, שהבילוי בתור הארוך לוקח כמה ימים…? תמונה, ציור, תרשים או דמות כלשהיא של אופנוע אינה נראית בשלטים ואנחנו מתיישרים לתור המכוניות הארוך, מימין הבחנו בתור קצר של אחמי"ם ובתנועת הנהון קסדה להסכמה גלשנו חרישית עד לראש התור. פרקנו כפפות וקסדות, שלפנו את הדרכונים ויצאו לכיוון שוטרי הגבול הרוסים.

רק כמה צעדים שלנו… ומופיע לפנינו שוטר ובתנועות ידיים מנסה להסביר לנו לפנות את האופנועים מהמקום, אנחנו כמובן, שלא מבינים מאומה…מגיע עוד אחד שיודע כמה מילים ואותיות באנגלית (והאמת…בחרנו שוב לא להבין !) הבחור מתייאש מהר ולוקח אותנו לראשית התור. נבדקנו בקפידה והועברנו (בליווי כמובן…) לתור נוסף להוצאת רישיון לרכב זר, המקנה אישור נסיעה ברוסיה (מעין משרד רישוי, מכון תקנים ורשות עליונה…).
התחלנו למלא באדיקות שני טפסים הכתובים ברוסית (ללא שום מילה באנגלית או בספרדית… ואפילו שולה לא יכלה לתרגם) עם מעט תושייה, עזרה והעתקה מטפסים ממולאים של אנשים נוספים שעמדו בתור, בהחלט חוויה מתסכלת.
החבר'ה, לא ידעים אנגלית וקשה מאד לתקשר.

אחרי שלוש שעות המתנה מתישות בבוטקה של משרד הרישוי, שיחות בשפת סימנים, תנועות ידיים וציורים, אנחנו מקבלים את מסמכי הרישוי הרוסיים ממולאים בחתימות ומדבקות.
מאושרים ושמחים, חזרנו לאופנועים בנקודת האחמי"ם, השוטר הרוסי כבר התמקם ליד השער המתרומם וחיכה שנגיע. השער התרומם וחלפנו על פניו עם האופנועים, לאדמת רוסיה.
עשינו את זה ו"יייייייש" ענקי ושואג נשמע מבעד לקסדות!
השעה 17:00 ועל הכוונת של שולה סנט פטרסבורג.
בחלוף 100 מטרים בלבד ממעבר הגבול, שולה משתוללת ולא מבינה היכן היא נמצאת… בירור כירורגי מעמיק של הבעיה מוביל למסקנה אחת ברורה – אין לה את המפות של רוסיה בזיכרון.
בלית ברירה, משאירים את שולה בגבול וממשיכים ברכיבה עצמאית עם מפות לכיוון סנקט פטרסבורג. אין ולו אות אחת באנגלית…(כול כך מבאס… זו קבלת הפנים לשועלים…) הכול כתוב ברוסית ואי אפשר להבין את הכיוון אלא, עפ"י המספרים בלבד. יצאנו מתחום הגבול, המחסומים, החיילים והשוטרים ועלינו על כביש M10 הרוסי בדרך לעיר. עצרנו ב- Change הראשון והחלפנו יורו לרובל. שלטי חוצות ענקיים בצדי הדרך מלווים אותנו והשלט הראשון שאנו פוגשים (לא הבנו מילה ממה שכתוב וגם לא ממש חשוב….!) לעינכם הרואות… זו הכניסה לרוסיה.

המשכנו ברכיבה במזג אוויר נוח (והכוונה, ללא גשם…) ובכביש משובש, מסוכן ואיום ונורא. 145 הק"מ לעיר רצופים בבורות, מהמורות, קולייסים של משאיות בתוך הנתיב, ונהיגה מטורפת של הרכבים (התאבדות של ממש… לא פלא שפה הומצא הביטוי – "רולטה רוסית") הנהגים נוסעים כאילו אין מחר, עקיפות מימין ובתוך הנתיב שלנו ומסיטים אותנו לשול הימני, מפחיד לאלללללה. מהירות הרכיבה מותאמת לתנאי הדרך והאקלים השורר על הכביש, תנועת אצבע מסתובבת על הקסדה כהסכמה משותפת למשוגעות והלם ממה שקורה סביבנו.

100 ק"מ מייגעים ומסוכנים נגמרים ואנחנו בכניסה לעיר בתחנת הדלק הראשונה ברוסיה. טלפון לפטרוביץ (החבר הטלפוני שאתו יצרתי קשר עוד בארץ) לבירור נקודת המפגש. אופנוען נוסף (מקומי), שהגיח לתדלוק נרתם למשימה מלווה אותנו בהדרכת פטרוביץ לכביש המוביל אל הקלאב של מועדון ההארליסטים המקומי.
רכיבה עירונית של 15 דקות בעיר הרוסית ביחד עם המלווה, עד למחלף שבו המשכנו לרכוב לבד. ושוב, איך אפשר בלי הגשם… והוא הגיע ובגדול ענקי,
טיפות ענקיות בגודל מטבע 5 שקלים נחבטות על ראשינו. רכיבה של 40 דקות נוספות בתוך העיר על הכביש הראשי (4 מסלולים…) בגשם שוטף ללא הפסק. עומס תנועה שלא יתואר. מכוניות שורקות טסות במהירויות עצומות ומשאיות עמוסות סחורה "רצות" על הכבישים.
23:00 והרכיבה מסתיימת בתחנת משטרה על אם הדרך הראשית תחת קורת גג למחסה. חיוג חוזר ונוסף לפטרוביץ בעזרת השוטרים המקומיים, הוביל לגיוס שני חברים מהמועדון המקומי לבוא ולאסוף אותנו מתחנת המשטרה. בינתיים, מתארגנת לה ארוחת גורמה (מרק אטריות בכוס פלסטיק) ברחבה המקורה בתחנת המשטרה.
כעבור כחצי שעה נשמע רעש הארליסטי חזק גולש לתחנת המשטרה ואתו מגיעים שני הארליסטים בשנות השלושים לחייהם, בגשם השוטף, לבושים בג'ינס, קסדת חצי- שחורה, משקפי אבק ממלחמת העולם וחם-צוואר קשור מאחור בדמות מטפחת אדומה משובצת של קאובויי, שרשראות וצמידים ונוטפים מים כהוגן. לחיצות ידיים, חיבוק הארליסטי והכרות קצרה, אלכס הרזה, עם הקוקו הבלונדיני, ומקס המלא, עם הזקנקן הקטן. לשאלתי, מדוע לא הגעתם עם רכב ? נעניתי : אין לנו, ואנחנו רק על אופנוע ! זו תשובה… ותגידו שזו לא אופנוענות  בדם…!!!

רכבנו עוד כ- 30 ק"מ עד לבית המועדון (ושלא תחשבו לרגע שזה מועדון גיל הזהב…). דרך לא סלולה, ארוכה ואיטית להחריד (מקסימום 20 קמ"ש…) ומשובשת להפליא מובילה ל- Club House
01:00  ואנחנו יושבים בחדר האוכל לארוחת ספגטי בולונז' ביחד עם איגור, מקס, אלכס, אלכסיי, יבגני וסבטלנה (אשתו של אלכס) שהכינה את ארוחת הערב. מחליפים חוויות ולמדים האחד על השני, איגור דובר אנגלית רהוטה כך שסופסוף אנחנו מצליחים לתקשר ואפילו לצחוק ביחד. החבר'ה, הארליסטים בנשמה מלאים בקעקועים כדת וכדין, רוכבי הארלי בלבד. אף אופנוע אחר לא מורשה להצטרף לחבורה למעט הביואל (שהוא סוג של הארלי) של איגור …וגם לא נשים. חוקים משלהם ותקופת מבחן ארוכה (כמעט שנה…) למצטרפים החדשים.

את הלילה אנחנו מבלים בבית "האח הגדול", אורי ואני בסלון ופופקין בקומת האחמי"ם. מקס ואלכס נשארים כבייביסיטר ללון ביחד אתנו.
לאות הוקרה על אומץ ליבם לביצוע החילוץ בתנאי אקלים קשים ולהכנסת האורחים הלבבית והמרשימה קיבלו אלכס ומקס שי צנוע.
לאלכס – חולצת פולו של מועדון השועלים ולמקס כובע צהוב של המועדון.
והמועדון המקומי קיבל את ברכת הבית בדמות חמסה יפה שנתלתה אחר כבוד על אחד מקירות הבית.
למחרת, אנחנו מתכוונים לעבור דירה למרכז העיר
האחריות על תיאום המלון וחניית האופנועים הבטוחה הוטלה על איגור.
חוויות, וריגושים מהעיר סנקט פטרסבורג בפרק הבא.
איציק.

——————————————————————————————————————————————————

ערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאיציק, מיכאל ואורי

——————————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!