מבאך ועד קצה הבאחה.

הלילה הראשון במקסיקו מאחור, השכמתי בחניון בסאנטו תומאס ובשש כבר הייתי ארוז להמשך. בתחנת הדלק מול הפארק היה רק דלק "רגולאר". הזרקת הדלק באופנוע תצטרך להסתדר עם מה שיש. (ואני כנראה אצטרך להתרגל לכך שבמקסיקו אין תחרות בתחום הדלק. יש את "פמקס" והיא החברה היחידה שראיתי עד עתה, שמוכרת דלק.)

המשכתי דרומה. האייפוד שתמר אירגנה לי, התחיל בקטע מעובד של יצירות באך שהוקלטו בשיתוף אנשי השבט שאירחו את ד"ר אלברט שוויצר בלמברנה בגבון שבאפריקה. ביצוע שהתאים לדופק הלב שהלם כתוף טם-טם בקצב פראי שרץ ליד מוסיקה בעלת מבנה קלאסי סדור. זה לא היה חשש או פחד, אבל כן, היה בי סוג של מתח. ולאחר כחמישים ק"מ ראיתי בצד הדרך שני אופנועים חונים לצד באסטה. עצרתי שם ופגשתי בסטאן, מעצב אינטרנט בן 23 ויורי, אלקטרונאי בן 26 שני בלגים צעירים מעיירה בסביבות בריסל, אשר רכשו שני אופנועי קאווסאקי 650  KLR בלוס-אנג'לס ונמצאים בדרך למרכז אמריקה דרך הבאחה כמוני. סטאן ירכב עד לקנקון במקסיקו לפגוש את חברתו ויורי עד לפנמה. החלטנו להמשיך היום לרכוב יחד.

קבענו שלא עוברים את השישים מייל לשעה ומי שרוצה לעצור משתדל להודיע קודם. פנינו היו מועדות לחוף הנופש באהייה-דה-לוס-אנחלס במרכז הצד המערבי של חצי האי באחה. נפגשנו ממש על סיפו של המדבר המקסיקאני הכי אופייני. עצי קקטוס ענקיים כיסו את צידי הדרך עד האופק. הנוף היה יבש ובצבעי חום צהוב. פרט לעמודי חשמל הכל היה ראשוני ופראי. כאן גם נפגשתי בתחביב הגראפיטי המקסיקאני. כנראה שכולם מסתובבים עם צבעי ספריי בכליהם וברגע שמתגלה סלע יפה וחלק בשולי דרך כלשהי, מייד מרססים אותו במשהו. קיבלתי עוד מימד על התרבות אליה באתי.

בהסתמך על הנחיותיו של דן טופ, שהדריך אותי בפרוטרוט על המצפה לי בבאחה ידעתי שיש תחנה בהמשך בצומת ממנה פונה הדרך לבהיאה דה-לוס אנחלס, ולא טרחתי למלא דלק בזמן. וכשהגענו לצומת הזה, מצאנו כי תחנת הדלק נטושה זה מכבר ואין שום סיכוי למצוא אפילו טיפת "רגולאר". ואז משום מקום הגיע טנדר (איזה שום מקום, הבנאדם ישב בצל בצד וחיכה) עליו שתי חביות ומשאבה ידנית ומוכר בכובע סומבררו מנפנף בשלט "גאסולינה". לא נותר לנו אלא להצטייד בחמישה ליטרים שקיווינו שאינם מטונפים או מהולים ולהמשיך.

לפתע בתוך המדבר הרותח הזה ראינו בצד הדרך שקנאי אפור עומד ומנפנף בכנפיו. היה ברור לי שהוא נפלט מאיזו להקה שחלפה והמרחק מהים הוא כ- 60 ק"מ. אם ישרוד את הטורפים. יתכן ובצינת הערב יצליח להתרומם ולהמשיך. שקנאים עפים גם בלילה.

החום המעיק בו רכבנו כל היום החל להצטנן מעט ככל שהתקרבנו לאיזור החוף. ואז בת אחת מגובה של כמאתיים מטרים, נתגלה לנו הים. לשני שותפי אין את הזכרון הקולקטיבי הישראלי. אבל אני, לרגע הרגשתי מול חופי סיני. הרי סלע חשופים שחורים אדומים, יורדים כמעט עד קו המים וממול מעבר למפרץ, צלליות של רכסי הרים מעורפלים משהו. בתווך ים בצבע טורקיז ולחופו עיירה הבנויה מעין חושות, סוכות ומבנים בבניה עצמית כאלה עם שאריות "קוצי" ברזל בולטים מתוך היציקות, קירות המחכים לטיח או צבע ומוכנים לרגע להמשך הבניה כשהמשפחה תגדל. מוכר גם כן.

סטאן מימין ויורי

נכנסנו למסעדה הכי קרובה לקו המים ממש מול המזח. תמורת 100פזו (ביחד), צללנו לתוך צלחות בוריטוס, אורז, דגים, בקבוקי מים קרים ובירות קפואות. ותמורת עוד שלושים פזו לראש, הורשינו להקים אוהלים על חוף המסעדה שיתרונה הגדול כמו שהציג בעל המקום – נוכחותו של חייל חמוש כל הלילה במקום. בחיי נועייבה. אבל שני שותפי לקטע הנסיעה היום לא ממש הבינו על מה אני מדבר.

הם החליטו שלמחרת הם רוצים להמשיך דרומה ברכיבת שטח של כמאה וחמישים ק"מ על הציר של מירוץ הבאחה המיתולוגי. (ג'וי בירן ידידי, יש לך ד"ש מהמסלול) אני לעומתם נאמן לתכניות ולמגבלות ששמתי לעצמי. תכננתי לחזור לכביש הראשי מהלך שמונים ק"מ ולהמשיך עליו דרומה. נפרדנו בלחיצת יד בידיעה שעוד ניפגש בהמשך.

ככה בדיוק אנחנו רוצים להתעורר כל בוקר בשארית חיינו

בוקר ופרידה, לא לפני שהחלפנו ליורי צמיג באופנוע

חום המדבר ורוחות שחגו כל הזמן מצד לצד, הדגימו לי את הצד הפחות סימפאטי של המדבר. רציתי שהיום הזה כבר יגמר. עברתי דרך איזור בו מתרחש נס חקלאי, ממש בתוך המדורה היבשה הזו פתאום שדות ירוקים וחממות כמו בבקעת הירדן ובכניסה לאיזור שלט שאי אפשר לטעות בו "NETAFIM"  כן החברים טיפטפו עצמם לכאן כמו גדולים.

נטפים, כל הכבוד חברים! כבר פעם שניה במסע הזה שאני פוגש מדבריות שעזרתם להפריח.

בעיירה גואררו נגרו(Guerrero Negro) מצאתי סככה בה מכרו חיבור לאינטרנט ועצרתי כדי להתעדכן ולעדכן את גלי על מיקומי. והמשכתי הלאה בכיוון כללי מערבה לעבר העיירה סנטה רוזלייה ׂ(Santa Rozalia) וחלפתי על פני שלושה מחסומי צבא. בכולם הרמתי את מכסה הקסדה חייכתי, ברכתי לשלום ושולחתי לדרכי שלא כמו הרבה רכבים אחרים שנעצרו וחלקם פורקו לבדיקה. אין מה לדאוג ,זה עוד יגיע גם אלי. אבל בינתיים "בואנו דיאס" וקדימה. (נכון, לא העזתי לצלם… עדיין)

זה אינו עץ, זה סוג של קקטוס

לקראת הערב הגעתי לסנטה רוזלייה. וגיליתי שקמפינג לא קיים בה אבל מוטל סביר עולה 28 דולר והרגשתי שאחרי שלושה ימים של תנור מגיע לי מזגן, מקלחת ומזרן. הלכתי לסיבוב רגלי בעיירה. חלק מהרחובות מרוצפים אבן אותנטית. מעגן דייגים קטן, ועוד מעגן מעבורות גדול יותר וחנויות בסגנון של פעם. אין רשתות או מותגים, הכל קטן ועשוי באהבה ומאופיין בסוג של דלות.

המצלמה על הקיר מימין שולטת על הכניסה לתא הכספומט בו משכתי כסף בסנטה רוזליה

גיליתי שבמקסיקו יש פרנסה בשפע לציירי קירות. (אולי החבר'ה עם הספריי והגרפיטי על הסלעים, הם המילואימניקים של אלה) אין שלטי חוצות מפח או דיקט עם הדפסת משי והזרקת דיו, לפחות לא באיזורים האלה. מציירים וכותבים ישר על הקיר. וזה כל כך יפה בעיני שמצאתי עצמי עומד מול שלטים כאלה לא אחת מתפעל מהצבעוניות, המיומנות והכשרון וכמי שבא מהענף. זה אחלה בסיס למשהו.

כשחזרתי למוטל פגשתי את אנטוניו בן העשרים וחמש, הבן של בעלת המקום, מנהל משמרת הלילה שביחד בשילוב ספרדית רצוצה שלי, עם אנגלית קצוצה שלו, הבנתי שהוא גדל במקום. מאחוריו 12 שנות לימוד ולפניו חתונה קרובה למריה בחירת ליבו, אותה מצא בביקור באתר נופש באיזור העיר מזאטלאן. הוא מתכוון להגדיל את המקום וכן, להכניס אינטרנט כסטנדרט לכל אורח שיחפוץ בכך. דרומה משם במרחק כשמונים ק"מ גיליתי למחרת חופי חול זהוב ואתרי קמפינג לרוב. אך לא הצטערתי. כי הנסיעה בחושך עדיהם היתה גוררת אותי לעבור על אחד מכללי הברזל של הנסיעה – אין נסיעות בלילה ובודאי לא במקומות כאלה. אלא במקרה חירום. יצאתי בבוקר לא לפני שעשיתי עוד סיור קליל בעיירה הקטנה וראיתי איך קהילה שבה כולם מכירים טוב טוב את כולם, מתחילה להתעורר בצעקות בוקר טוב מקצה הרחוב ועד קצהו.

הכביש דרומה העובר על המצוקים מעל קו המים, משקיף לעבר מפרצונים פיורדים ואיים ציוריים, ביניהם עגנו יאכטות מפרש בינוניות  ומבני קש היו פזורים בין דקלים ותמרים. עצרתי באחד החופים להתרענן וללעוס ארוחת בוקר איטית. חשבתי להשאר שם, אך בעלי המקום הסבירו לי שהם מצפים לקהל שהזמין מקום מראש. המשכתי פנימה לתוך היבשה.

איזו עקשנות צריך כדי להצמיח משהו מהאדמה הזו

עברתי באיזורים יבשים ממש. אך ראיתי שוב ושוב שהמקסיקנים הם חבר'ה קשוחים. מחזירים מלחמה. ובמקומות הכי בלתי צפויים הם נאחזים במעט שיש לקרקע לתת. חוות ושטחי מרעה. שדות שמחכים לגשם שכנראה לא יגיע לעולם.

לאורך הדרכים, במקום שילוט של קמפיין זהירות בדרכים יש מאות מצבות מטופחות יותר ומטופחות פחות לזכר נספים. זה בדרך כלל סימן לסיבוב קרוב ולצורך להוריד רגל מהגז.

תחזוקת הכבישים בבאחה ראויה לציון גבוה. היו רק שני מקרים בהם הכביש רעד מעט מתחת לגלגלי האופנוע. שמתי לב שעם כל המוזנחות של רוב כלי הרכב. נהגים נהגו בהתחשבות והבנת הנקרא בכביש ולא ניסו להיות צודקים גדולים אלא המשיכו בנסיעה תוך סוג של חוכמת דרך. דבר נוסף שקיבל את פני עם הכניסה למקסיקו הם פסי ההאטה. הו, זו תופעה שאפשר לכתוב עליה פוסט ארוך ושלם. וגם מכתב תודה לחברת "אוהלינס" יצרנית הבולמים המעולה שעליהם אני מתנדנד בבטחה. לפני כל עיירה או באסטה או סיבוב, יש פתאום שורת פסים לרוחב הכביש במרחקים של כ 3  מטר זה מזה. ולכל פס צמודה הגבהת אספלט קטנה של סנטימטר בערך משהו שאפשר לסבול, אך אם לא הבנת את הרמז מחכה לך גבעה של ממש בקצה שורת הפסים שם אתה עובר לראשון ונוסע כמו על חוט בקרקס. וזה קורה כל הזמן ואני שאיני רגיל בכך לקח לי כשמונה פעמים להפנים את המציאות הזו. אך יש הרבה מקרים שללא כל התראה מגיע אליך פס הגבהה שכזה וזה באמת מצחיק, אבל כשזה קורה למישהו אחר. ולפי מה שידוע לי הפטנט הזה יחכה לי עד לקצה התחתון של דרום אמריקה.

כבר הצהרתי שאני אוהב מדבריות. כאן, המדבר נתן לי טעימה מהצד הפחות נעים שלו, שגם זו – ככל שזה נשמע מוזר – חווייה חיובית בעיני. המונוטוניות. החום הבלתי נתפס והרוחות הצולבות שתעתעו בי בהפתעה כל היום, בהטילם לכביש ענני אבק וחול שהיה עלי לחצותם לעיתים תוך סיבוב על פי תהום, או בקטע כביש שלא ידעתי מי יגיח מתוך אבק סמיך כצמר גפן חום. הגעתי להבנה עם עצמי שאני צריך קצת הפסקה מהצהוב הלוהט.

זה ברנרדו ממנו קניתי מחבת קטנה (14 פזו) במקום זו שאיבדתי בפיירבנקס. ואחיו הקטן ראפאל

ולכן כמו מי שמריץ סרט קדימה במכה אחת. החלטתי לסיים את קטע הבאחה עד סוף היום. מהלך עוד 300 ק"מ עד לעיר הגדולה לה-פאז שבדרום חצי האי.

לה פאז – באחה קליפורניה, מקסיקו.

הגעתי ללה-פאז, עיר סימפאטית ותוססת עם חוף ארוך ומטופח, בשעה שש בערב. עצרתי, ישבתי לנוח לשתות משהו ולהבין מה הלאה, נהג מונית הסביר לי איך להגיע לחוף טוקלוטה (Tocalote) במפרץ ממזרח לעיר, בו יש אפשרות להקים אוהל בחינם. הגעתי לחוף רחצה נעים וחולי שבין המתרחצים במים השקטים, השתכשכו כמה להקות שקנאים שעסקו בדייג אינטנסיבי. של ריחוף, המראות, נסיקות וצלילות ממש בין המתרחצים.ישבתי בהנאה והקאנון עבדה על אוטומט של 6 תמונות ברצף.

לאורך החוף עמדה סדרת סככות קש ובהן מסעדות-דוכנים פשוטות, שתיה קרה וחטיפים בסיסיים. פגשתי באיש נחמד בשם ארתורו, ששמו הראשון "ישראל", הוא המליץ לי לבחור בצד הימיני של החוף להקמת האוהל, כי זה הצד השקט יותר בלילה. חיכיתי עד לנפול החשיכה, כדי להבין טוב יותר איפה המקום הכי טוב להקים בו אוהל. נופשים החלו לעזוב את המקום, הדוכנים נסגרו, סירות הנופש נעלמו לאופק ונשארתי כמעט לבד. הקמתי האוהל כיסיתי האופנוע וצללתי לשינה. בשעה שתים לערך התעוררתי לנוכח סופת חול שהכתה בכל העוצמה באוהל. הטיחה את האופנוע לחול והיה ברור לי שהמיקום שלי חייב שינוי מיידי.

הבטתי סביבי ראיתי צלליות של מכוניות חונות על קו המים ובכל אחת זוג. סליחה, אבל מישהו צריך להרים ת'אופנוע, הלכתי לטנדר שחנה הכי קרוב, קראתי מרחוק וביקשתי עזרה יצא בחור צעיר וחסון עם חיוך לבבי על פניו, נחלץ ללא שום גינונים לעזור לי להרים את האופנוע. העברתי את המחנה אל מאחורי שקע קרקע עמוק ועד הבוקר השקט חזר.

מחר אעלה למעבורת שתישא אותי  מעבר למפרץ קליפורניה לעיר מאזאטלן, למקסיקו העיקרית. זו הפרושה מגבול ארה"ב בצפון ועד לגואטמלה בדרום.

בפרק הבא: ירוק עמוק, לחות, עצי קוקוס – מקסיקו הסובטרופית. וחוש טעם המנגו חוזר אלי לאט. פוארטו וייארטה ודרומה לאורך כביש 200 המענג . עושה איחוי על חוף כמעט פרטי משלי. וגם התקלות ראשונה – קבוצת חמושים חסמה את דרכי ושלחה אותי לאיגוף של 500 ק"מ…

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 15 תגובות, הוסף תגובה    

דרומה דרומה ללטינו שבי

על הכביש ללאס-ווגאס

מי לא שמע על לאס ווגאס. אני מניח שרבים לא ביקרו בה אבל המושג, האיקון הויזואלי הזה מוכר לכל אחד, כמו פסל-החירות. מגדל-דוד או הביג-בן בלונדון. גם ווגאס היא מושג, אורות מרצדים, אנשים מהמרים, רולטות, ז'יטונים, קרופייה, בניינים מוארים. עיר החיה את החלום. הכסף זורם ברחובות.

המדבר של נבדה קיבל אותי כשדלת התנור פתוחה והמאוורר עובד. בלי הנחות לאופנועים, בלי חוקי משחק ובלי מצפון. הרגשתי מה זו צלייה מהירה, וכל שהייתי צריך זה טנדר קטן עם אורז בצד שמאל ואחד עם ירקות מצד שני כדי להקרא "מנת היום". וטראח, ישר מתוך הכביש הנידח באמצע שום מקום.

נדחפתי מבלי להבין איך, לפלטפורמת מחלף בת 5 מסלולים מבטון בהיר וחלק בו דוהרות מכוניות חדישות וגם פחות במהירות שאסור להסס בה. ולחשוב טוב טוב, אם כתבתם צוואה לפני שאתם עוברים נתיב. הוקפתי משאיות עם קבינה מכרום, לימוזינות מואורכות עם שמשות אפלות, רכבי מוסטנג נטולי גג, ומרכבות האמרים נישאים על צמיגי חתך נמוך וחישוקי נחושת קלל. לא הצלחתי לגמרי להבין מה מסנוור אותי, כשנשקפתי לפתע מתוך קיר בגובה עשרות קומות שכולו מכוסה שמשות הנוגהות כמראות זהובות. ועוד בניין זהוב מימינו ועוד אחד מאחור ושניים שוכבים באלכסון. והי! מגדל אייפל. ופסל פרומתיאוס שנלקח ישירות מוורסאי תלוי מעל דשא פלסטיק מלאכותי מוול-מארט. ובניין בסגנון מוזיאון גוגנהיים בבילבאו נשען על צילו של מבנה בצורת בקבוק קוקה קולה. בחיי, הו! הנה גיטרה ענקית ויש גם גונדולה. ועל כל הסצנה הרידלי סקוטית הזו משגיחים מסכי ענק עם מיטב נציגיו של אורוול בהנחיות צבעוניות מה לקנות, על מה לחשוב, את מי לאהוב. עשיתי שני סיבובים על הרחוב הראשי. ולא הצלחתי להבין מה זה הפאתטי-מורגאנה הזו. אז כן כן, הבנתני שאני בלאס וגאס. אני לא אידיוט וגם כתוב בכניסה. אבל הגעתי אליה בשעה הכי דפוקה להתאהב במישהי. בשעות האור הכי אכזרי. צהריים. בלי צל. בלי חמוקים. בלי מסתורין, בלי הסתרות ועם הרבה מדי קמטים, גוף נובל ופיגורה של תפאורה – זו שהלילה יודע להעלים. תפסתי את ווגאס לא מוכנה.

רק רגע, לפני שמישהו נפגע לי, נכון גם שהגעתי לוגאס עם דעות קדומות. זה לא שאני לא אוהב להרוויח במשחקי מזל. אני אוהב את זה בטירוף. אני מאלה שממש אוהב להרוויח מהימורים, הבעיה היחידה שלי זה שאני לא מהמר. (כן כמו בבדיחה), אבל שוב. מפרגן מכל הלב למי שנהנה מכך, מי אני שאשפוט. לבריאות ובהצלחה. אני מדבר על ווגאס.

חיפשתי את האדם ברחוב. הייתי סקרן לעמוד מהצד ולהבין מה אני רואה. עוד סיבוב בשכונות היותר שפופות של לאס ווגאס, מנת פיצה אצל מהגר מרוסיה ובירור מחירי חדר במוטל מתפורר, שנוהל על ידי בחור שבקושי דיבר אנגלית, עוד שלוש עצירות לדבר עם אנשים ונהג מונית שנתן כיוונים. ומלצר קשיש לבוש טוקסידו שיצא לצהרי היום ברחוב מאפלולית של איזה בר וברחתי משם מהר. נכון, אני יודע אין זה הוגן לשפוט מקום כזה מושקע ברגע, אבל לי יצא כבר החשק להכיר את הגברת הזו בלילה.

היידי ורפי

מעבר לגורדי השחקים המדבר נשאר אותו מדבר. עם אותה רוח חמה המעלה תמרות אבק המתערבל ונוסע לתוך ההרים הכהים בצד הדרך. חום מעיק ממש. אף  שהקפדתי לשתות כמו דג, הגעתי חצי יבש וצרוב לעיירה ויקטורויל ושם, מוטל שעלה 56 דולר ולדעתי נרדמתי באמבטיה

אני מקבל הרבה מיילים לכתובתי הפרטית. אחד מהם היה מרפי המתגורר באיזור לוס אנג'לס שהזמין אותי למנוחה בביתו. החלטתי להענות. ממש התאימה לי תחושת בית לעשרים וארבע שעות. ומקולו הצברי של רפי בטלפון כבר ידעתי שאני בכיוון הנכון. היידי ורפי מתגוררים בעיירה אמאריו מצפון ללוס אנג'לס. רפי אסף אותי מהכניסה ונסעתי בעקבותיו לבית באמת חלומי. כמו שהגעתי הביאה לי היידי מהגינה הפרטית שלה עגבניות טריות. איתות ברור ששני החבר'ה האלה קוראים את הבלוג שלי בשקדנות. כי איפהשהו ציינתי שאני בלי עגבניות לא זז. שאפו חברים. החדר הכי יפה/נוח/פרטי בבית הועמד לרשותי. היידי ורפי שני שייטים עם נסיון ותאווה להרפתקנות. רפי הנמצא בארה"ב כבר מעל שלושים שנה, מתכנן ובונה יאכטות, הציג בפני את הקטאמרן המתקפל שתכנן ובנה בהזמנה מיוחדת במספנה בניו-זילנד. לדעתי לא פחות מגאוני. אתה מסיים את השייט. והיאכטה הזו המתאפיינת בדרך כלל ברוחב גדול במיוחד, מתקפלת לרוחב של שני שוחלנות צמודים בערך, וכך אפשר להעלותה על נגרר והביתה. אחרי שסעדנו ליבנו במסעדה צמחונית. ישבתי את שאר הערב לסגור חובות דואר למשפחה, לחברים ותשובות לכמה עשרות מיילים נוספים שקיבלתי במהלך המסע. למחרת בבוקר רפי והיידי כבר ריקדו סביבי מארוחת בוקר נהדרת ועד לכל מיני רעיונות לטיפול באופנוע ועצות מחכימות על ההמשך וניהול הג'י.פי.אס שלי. כולל טיפים על מקסיקו, שכבר מהבהבת לי בראדר כמה וכמה ימים. נפרדנו. תודה יקרים. אני לא מאמין שהיינו נפגשים בשום שילוב אחר. זכיתי!

יצאתי לדרכי בשעת בוקר מאוחרת. רפי המליץ שאעבור באיזה קפה נחמד בו מתרכזים אופנוענים בכל יום ראשון. אולי אצליח לקבל קצת מידע או לפרסם שאני מחפש פרטנר לכניסה לצפון מקסיקו. זאת בעקבות כמה וכמה מיילים מאנשים שטענו שאני בדרך למוות בטוח. ובעיקר כדי להרגיע את משפחתי הדואגת, החלטתי שאשתדל לא לעשות את הקטע הזה ברכיבת בדד.

בית הקפה עמד במקום. ואופנוענים כמו כל אדם. באים לאכול, לשתות, להשוויץ ולתת בגז. שניים שלושה שדיברתי איתם על הנושא אמרו בקיצור : "בולשיט, סע. זה סתם ניפוח". לא ממש שוכנעתי. ואז יצאתי משם לאורך פיתולי כביש המתאימים לאופנועי ספורט משופשפי מפלט. וגלשתי לכביש החוף היורד דרומה ותוחם את אל.איי. ממערב. מה אומר? כביש גרוע.

בית קפה/אופנועים

וכמו כל הכבישים מהרגע שהתקרבתי לאיזור: קאסח אחד גדול. תעצור. תמות. נסחפתי בעקבות הג'י. פי. אס. שאני מפעיל אותו רק באיזורים עירוניים כשאני מחפש כתובת. ולא מצאתי את הדרך להשתחרר. בסוף עצרתי בצד ושאלתי. כן, אני מנוגה ואין לי שום בעיה, רק צריך לדעת את מי לשאול. וכך לאחר עוד שאלה פה ושם, מצאתי עצמי בנתיב הכי איטי  במהירות של 124 קמ"ש, בחום כבד, על כביש בן 5 נתיבים דרומה לסן-דייגו.

וכמו רמזור ירוק שאנחנו מנסים לשכנע במבט מרוכז, שיחזיק עד שנעבור, ניסיתי בכל כוחי לגרום לשמש לאחר קצת בשקיעתה. אבל זהו, חושך ירד ואיתו ירדתי ליד המוטל הראשון מימין (טוב לא צריך להגזים, כי עשיתי בדיקה עם שלושה מוטלים צמודים וסגרתי על הכי זול). כל שרציתי זה להתקלח ולישון במזגן. חמישים ושבע ג'ובות כולל מס. קבעתי למחר בבוקר בתשע עם המוסך בסן-דייגו. יצרתי איתם קשר עוד כשהייתי בקאלגרי. מנהל השירות היה אדיב, והסכים שכתובתם תשמש אותי לקבלת הטפסים הרשמיים וחידוש הרישוי, שהגיעו בינתיים לכתובתה של שירלי אחותי בסן-פרנסיסקו. הגעתי למוסך בשעה היעודה. ביקשתי בדיקה יסודית של כל המערכות, החלפת צמיג קדמי ותיקון מפסק האור הגבוה. כמו כן הלכתי וקניתי בחנות סמוכה מצבר חדש תוצרת "יואסה", כדי להחליף את המצבר המקורי באופנוע. מצבר עליו שמעתי דברים איומים. וגם לי הוא כבר עשה כמה גמגומים בדרך. צריך להבין אם המצבר הולך באמצע הדרך, האופנוע מגיע בגרר למוסך. (או שמביאים לו מצבר. – דמיוני לחלוטין באמצע נו-ווייר אי שם בבאחה במקסיקו למשל) כשהגעתי למוסך דבר ראשון עליתי לנט והכנסתי הודעה באתר מועדון הרוכבים של העיר, כי אני מחפש פרטנר לרכיבה ללג הראשון במקסיקו.

דן טופ

מציג לי את מגב משקף הקסדה שהמציא. (וגם נתן לי במתנה). חתיכה ממגב שמשות ביתי מחובר בכבל קפיצי לדש המעיל, כשצריך מושכים ומנגבים – נהגי מכוניות לא יבינו לעולם את האובססיה הזו של אופנוענים להמציא את המגב האולטימטיבי.

בתוך עשר דקות חזר אלי דן טופ. ואחרי עוד עשר דקות הוא התייצב לפני, העמיד עצמו לרשותי לכל היום לכל משימה שאחפוץ לקראת המסע. ראשית מאחר והבחור נשוי לאשה ילידת גואטמלה הוא על הקו עם מרכז אמריקה כבר הרבה שנים, עם האופנוע הזהה לשלי. דן בן 69 פנסיונר של צי הצוללות האמריקני, מהנדס ימי בהכשרתו. גר בלב סן-דייגו. הוא חזר לא מכבר מעוד סיבוב במקסיקו ויודע הכל על כמעט הכל. איפה לנים, אוכלים, מתדלקים. יחס השוטרים, האוכלוסיה. הכבישים. מה שלא זרקתי לו הוא ענה בגוף ראשון הווה. זה מאד הרגיע אותי. התחלתי לקבל פרספקטיבה אמיתית על הצפוי לי. תוך כדי סיור בשכונותיה של סן-דייגו היפהפיה, קפצתי להתקין אצלו במוסך בבית, יציאה קבועה לחיבור ישיר לתקע משאבת האויר החשמלית שקניתי. לארגן תיק מיכל מחנות שעשתה מבצע ועוד סט קטן של מפתחות טורק.

דן טופ מסדר לי את החיבורים למשאבת האויר

לקראת הערב יצר איתי קשר עוד חבר במועדון, ישראלי בשם עמיר פורת. השוהה כאן לרגל עבודתו בחברה המייצרת מוצרים בתחום הביו טכנולוגיה. הוא הזמין אותי לישון בדירה שהוא שכר עם שותפה על הספה בסלון. וכמובן, גם עמיר העביר לי כל פיסת ידע שרק יכול היה, כולל תרגול על רטוב של החלפת רפידות בלם. אחרי שגם קיבלתי סיור של סוף ערב של שכונות, פארקים, חופים ושקיעות מעל מצוקי העיר היפה לה-הויה שנושקת לים.

עמיר פורת וחוף לה הוייה

קמתי בבוקר מאוחר יחסית ועליתי על הכביש המוביל לגבול המקסיקני. זהו, צריך להחליף דיסקט בראש. לפחות את זה של השפה. כמה קילומטרים לפני הגבול עצרתי למלא את מיכל הדלק וגם את ארגז האוכל באיזה מינימרקט קטן. ושם כבר כולם דיברו ביניהם רק ספרדית. לאחר עוד כמה קילומטרים של כביש מהיר ורב מסלולי ללא כל שילוט מכוון, פתאום הייתי בחניה ענקית ומקורה, מחסומי בדיקות מוקף דגלי מקסיקו. אני בצד המקסיקני של הגבול כשפקיד משופם וחייכן הסביר לי שעלי לנסוע לתוך טיחואנה העיר ולחפש את משרד המכס. רגע? מה עם ביקורת דרכונים. הוא ניפנף באצבעו קדימה קדימה. וכבר הייתי בתוך כאוס תחבורתי שהזכיר לי את ג'נין או איסטנבול או קהיר. עשן, רכבים מצ'וקמקים, אלפי אנשים ברחובות, רוכלים עם עגלות עץ משדלים אנשים לקנות שתיה ממיכלים בהם גוש קרח צף במים צבעוניים. לא נסעתי מאה מטר וכבר ניגשו אלי שלושה אנשים לא מגולחים שניסו למכור לי שעונים, סט מברגים, בובה שעושה פיפי וטרנזיסטור עם אוזניות. חיפשתי עמוד עם הסמל של מקדונלד, זה הסימן שהפקיד ההוא נתן. למרגלות הסמל הזה מצאתי מגרש מגודר בחומה ועליו שלט חלוד שכתוב בו משהו שדומה ל- Transport אז נכנסתי. הפקיד הבא כבר הסביר לי ששכחתי להסיר את אישור השהות האמריקני בדרכון שלי. אבל איפה הייתי אמור לעשות זאת? הרי הכביש שואב אותך ישר לתוך הצד המקסיקני אין שום משרד או הנחיה לאנשים כמוני. טוב ניחא. האמריקנים כבר יתחשבנו איתי בעתיד. לאחר טרטור לא גדול מדי,

היציאה מטיחואנה דרומה לאורך החוף

אבל בסגנון שהזכיר לי את המעבר עם רכב לסיני דרך טאבה, שילמתי 45 דולר לויזה לי ורישוי לאופנוע, קיבלתי מדבקה יפה ויצאתי משם בלוויית כמה נודניקים שביקשו למכור לי דברים או לשאול אותי לשלומי. בטח. ראיתי מרחוק שלט Ensenada ולשם כיוונתי עצמי. והכביש, איזה בלאגן, באמת שמח. הרגשתי נהדר.

הכניסה לאינסינאדה

אני בא מהלבנט ומייד מצאתי שפה משותפת עם חוכמת הרחוב בכל הקשור בהשתלבות עקיפה וזרימה. ויללה עליתי על הכביש הנוסע ישר מערבה, ממש צמוד לחומת הגבול עם ארה"ב. כביש העוקף בעצם את טיחואנה. לאחר כמה קילומטרים, הכביש מגיע לים ושובר בתשעים מעלות דרומה לאורך החוף. כבר בראשיתו – מין שער כזה עם קופאים. תשלום לכביש אגרה. שני דולר (כן, כסף אמריקני הולך כאן חופשי, רק צריך לשים לב לשער) אחרי עוד עשרים קילומטר שוב שני דולר במעבר נוסף עם קופות. אחרי עוד שלושים ק"מ שוב שני דולר. זה בסדר. אני לא מתרגש הכינו אותי לזה, אבל משום מה הרגשתי בתוך סצנה מסרט על טראס-בולבה וכנופיות השודדים שכל אחד גובה סכום על המעבר בשטחו. וקצת היה קשה לי להסביר לקופאי בכביש למה אני צוחק. זהו, הגעתי לאינסינדה ושוב רק כדי לצאת ממנה דרומה. כל ההמלצות שקיבלתי דיברו על התרחקות של לפחות מאה ק"מ מהגבול. והערב מתחיל לרדת. לקראת השעה שבע הגעתי לנקודת ישוב שדן טופ המליץ עליה, כי יש בה חניון קמפינג צמוד לכביש.

החניון בסנטו תומאס

ב- Santo Tomas נכנסתי למכולת בפינה, שבעליה הם גם בעלי אתר הקמפינג. שילמתי עשרה פזו שזה בערך 80 סנט. ופתחו לי את השער. אז באמת כל מה שאנחנו כולנו יודעים על קמפינג, גם המקסיקנים יודעים. העניין הוא באיכות יישום הדברים. וזה באמת סרט אחר. זה סוג של אינסייט על קפיצת המדרגה בין המערב לשאר העולם. הגעתי למין פארק פרטי, שהיה פעם מטע זיתים. שולחנות קק"ל מעץ עקום אבל מתפקדים יופי. ברזים מעלי ירוקת אך עובדים, שירותים נקיים גם אם סדוקים ומתפוררים. חוטי חשמל גלויים אבל עם הרבה שילוט אזהרה סביבם, כמה כלבים משוטטים ומחטטים בפחים, כל השטח מגורף ונקי מאד. אני חושב שהסתגלתי מהר, כי עם כל הפשטות, זה היה מקום שמישהו השקיע בו את הנשמה וזה אולי המסר הכי בולט שאני מקבל עם הכניסה למקסיקו. יש פה נשמה. יש פה חיים. סוף סוף סביבה שמסתכלת לסטנדרט הלינה שלי בגובה העיניים. אי שם בין העצים מצאתי פיסת דשא. את האוהל הקמתי בחושך. הייתי לבד אך קריאת השטח והאינטואיציות שלי אמרו לי להרגע. קשרתי את האופנוע לאיזה עמוד ונרדמתי בצ'יק. מחר אני נכנס למדבריות הבאחה.

בהמשך: אכן הבאחה חיכה לי בצהוב מתעתע ורותח. פגשתי את סטאן ויורי הבלגים הרוכבים גם הם על אופנועים בדרך למרכז אמריקה. חופים נהדרים אוכל נפלא. וכן, פגשתי גם מקסיקנים נחמדים, ברובם.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and יוני בן שלום   ·   יש 7 תגובות, הוסף תגובה    

המדבר מדבר אלי

זה הולך להיות פוסט קצת מוזר. –  יש כמה תבניות נוף שאני מהונדס לגביהן, מדבר הוא החזק שבהן. הוא התניה המפעילה אצלי מנגנון המוכר לחוקרי התמכרויות. אני יכול להתפייט עם 2000 מילה רק על דיונה אחת. יש לי עבר וישבתי על זה. בטח אחרי שני מסעות לסהרה המצרית.

כשיצאתי מהעיירה גרין ריבר לכיוון כללי מואב (Moab), מרחק כ- 70 ק"מ דרום מזרחה, לא תיארתי לעצמי כמה חזק יהיה המפגש שלי עם עוצמת המדבריות האדומים של דרום יוטה. נכנסתי לפארק הקשתות  (Arch Park) וחזרתי בסוף היום לאוהל הנהדר שלי בעיירה גרין-ריבר. מכאן אני שותק ושם הרבה צילומים. כי כל מילה מיותרת. (פרט לכמה הערות והסברים קצרצרים, שהרי לא יכולתי להתכחש לגמרי לטבע שלי להסביר דברים מובנים).

הכניסה לפארק הקשתות

יצאתי מפארק הקשתות לקראת הערב, חיפשתי מקום לינה בעיירה מואב כמה ק"מ דרומה. עיירה תוססת שניזונה גם ממעברו של נהר הקולורדו בתחומה. יש כאן ריכוז גדול של חברות המוציאות פעילות הרפתקנית בכל תחום. אסדות לווייט-ווטר. קייאקים. טיפוס הרים, אופנועי שטח מדבריים, ג'יפים, הכל. עיירה רוגשת תיירים עם עיניים נוצצות. ומחיר המלונות נוצצים בהתאם, אולי אגיע פעם לביקור בתבנית אחרת. נראה שהפעם אעדיף את האוהל שלי. אז חתכתי חזרה לגרין-ריבר. למחרת המשכתי לכיוון דרום מערב לכיוון  כביש 24 שעבר גם הוא בתוך לונה פארק מדברי.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and יוני בן שלום and כללי   ·   יש 8 תגובות, הוסף תגובה    

דרומה אל ממ"א*-המדינות המאוחדות של אמריקה*

(*סליחה, אבל זה התרגום הנכון ל- USA)

חואן

לפני שיצאתי את קאלגרי עצר לידי בחור עם קוקו בגון שיבה בטנדר לבן. הציג עצמו בשם חואן. "לפי הציור על האופנוע שלך אני מבין שאתה נוסע למקסיקו" אמר באנגלית באקצנט ספרדי בולט. "אני בא עכשיו משם. ואני בטוח שכולם אומרים לך לא לנסוע למקסיקו. אז תדע שאין שום בעיה זה הכל ניפוח של התקשורת" הרגשתי לרגע כאילו עוד מעט הוא יעבור לעברית שוטפת של שיחות סלון בארץ, שיחות בהן התקשורת אחראית לכל. "ועוד משהו. שים מדבקה של דגל קנדה מלפנים ומאחור באופנוע. ותראה איזה יחס תקבל. הם שונאים את ארה"ב ומתים על הקנדים". חואן עצר בצד והחל לחטט בין הניירות במכונית שלו מחפש מדבקות של דגל קנדה לתת לי, אך לא מצא. אני מוכרח לציין כי חואן הוא השני שכבר מציין את העובדה ה"קנדית" הזו בהקשר לדרום אמריקה. ועכשיו כשאני יוצא ממדינת הענק הזו אני חושב שקיבלתי רמזים רבים למה. הקנדים באמת עסוקים בעצמם. עם כל פוטנציאל הכוח שראיתי כאן, וכמובן אי אפשר לאפיין את המורכבות העצומה הזו בהכללה במשפט או בתואר אחד, יש בה משהו פשוט, רדום, נאיבי מצועף ומביט בעיניים. לא מתיימר, גם אם פה ושם מנסה לפעמים. יש כאן נסיון ליסד אווירה כללית (ודאי יש הרבה יוצאים מן הכלל) של קבלת האחר, השונה. כמדינת הגירה, אין לה ברירה. ראיתי ערב רב של מהגרים שנוכחים בכל פינה, כל מקצוע או מעמד בהם נתקלתי. הענקית הזו כל כך עסוקה בהשתלטות על עצמה ועל גודלה, שסביר להניח שמצפים ממנה להרבה סובלנות כלפי המתרחש בחצרות האחוריים של אמריקה הלטינית. היא כנראה נתפסת כשכן המצופה טפלון ואנחנו מחבבים אותו שרק ישאר כך. שלום קנדה.

מונטנה באופק

החלקתי על חוט הכביש מחניון הלילה בקארדטסון קנדה לכיוון מעבר הגבול עם מונטנה. לפי התכנית. קילומטר לפני מעבר הגבול, הכביש נתן שני פיתולים חדים ימינה ושמאלה. מעין קריצה אחרי אין סוף הקווים הישרים. שוב שוטר הגבול עם הגיבנת הקלה והאצבעות הסגולות מחותמות. ומונטנה מציצה מעבר לכתפו כרכבת הרים המחממת מנועים. כי כמו שעברתי את הגבול, ההרים גבהו והכבישים כמו סרטי סאטן רחבים ומבהיקים, עטפו כל סיבוב ופניה והוסיפו עניין לרכיבה. יערות משובצי אגמים ומכוניות רבות יחסית. איזור מתוייר העובר מתבניות נוף זרועות יחידות חקלאיות לפינות חמד מדושאות וכמו עירוניות הכוללות מרכזי קניות וחניות נוצצות.

ירדתי דרומה על כביש מספר 93 והנוף החל לשנות צבע, לדהות. צפיפות הצמחיה ירדה והנמיכה. פה ושם בלט סלע צהבהב בראש הר. ושטחים חשופים שכנראה מושקים במים קצובים המובאים מרחוק. הנוף נמלא חוות ענק. וכמעט בכל אחת מהן ללא יוצא מהכלל, שטח מגודר ובו כמה סוסים. חוות עד האופק. וניכר מתחזוקת ומראה השדות ומבני החוות. מי מהן מצליחה ומי לא. אני חולף בכבישים ראשיים החוצים עיירות קטנות של שלושה רחובות ומגלה

שהמאפיין הבולט לעין הוא שילוט אלקטרוני לאורך כל הרחוב המציע הימורים. כן. בתי קזינו צמודים לרחוב הראשי. לא משהו גדול מדי, בגודל חנות בינונית באלנבי. אבל ללא כל עכבות. שלטים המזמינים לשחק בלק ג'ק. מכונות מזל והימורים על כל דבר, מיוחצנים בראש חוצות ולמעשה השתלטו על הנוף הרגוע אשר חשבתי שאמור לאפיין את אחד האיקונים של ימי כיבוש המערב. ומול אלה שמתי לב למספר גדול של חנויות לממכר נשק ותחמושת.  כמעט בכל קרן רחוב. בתחנת דלק אחת, פניתי לפרדי וסאלי שבאו לתדלק. ושאלתי למה יש כל כך הרבה חנויות למכירת נשק? כמה צריך בעיירה כחושה אחת? פרדי הוציא מהבגאז' שלו שני רובים כבדים ואקדח ואמר. "אנחנו עם של ציידים. אתה מבין. וזו זכות המוקנית לנו בחוקה לשאת נשק". -"סליחה פרדי, זה לא בגלל בתי הקזינו? כי מסתובב כאן הרבה כסף. וזה מעודד בטלה ואלימות וכסף קל?" -" לא מה פתאום, אני יוצא מחר לצוד איילות." סאלי אשתו פרצה בצחוק בתוך הרכב ובעצם נתנה תשובה ברורה.

פרדי וסאלי

הגעתי לעיירה המילטון (Hemilton) בה חיפשתי אתר קמפינג. ואחרי שעה שטירטרו אותי מפה לשם. מצאתי את האתר חבוי בתוך ההרים מהלך 40 ק"מ מהעיירה ובו רק 6 מקומות להקים אוהל וכולם תפוסים. לא עזרו תחנוני לאחראי. אין מקום. אז הלכתי לישון מעבר לשער טיפה לתוך היער. כי זה מה היה.

המעבר לאיידהו

המעבר לאיידהו לא הורגש כלל. ניכר מהחוות הצמודות לכביש כי הן כאן דורות על דורות. בחלקן גידלו בקר, בחלקן סוסים והיו כמה שגידלו לאמות, ענף חי מתעורר שראיתי לו סימנים גם בקנדה. הדרך נצמדה לנהר סלמון (Salmon River) שזרם צפונה בעוצמה בינונית ושוצפת. הכביש והנהר עברו בינות לקניון גבה הרים ובבת אחת יצאתי לנוף שהתחלף כהעברת דף בספר – לצהוב כהה, חום וערום כמעט לגמרי מעצים. החל גשם סוער שהגיע כמעט במאוזן. נאלצתי לעצור בצד כי לא ראיתי את הדרך וודאי גם לא ראו אותי. ישבתי כך כשעה במבול ושום יונה לא הגיעה, אז דילגתי חיש על האוכף וללא יותר מדי גינונים, נכנסתי למוטל הראשון מימין בעיירה ארקו (Arco) אי שם בלב החקלאי של איידהו. לא שסבלתי אבל היה ברור לי שמישהו מבקש שאעצור.

וינסנט

שכרתי חדר (37 דולר) עם גישה לאינטרנט וישבתי להרגע כשבחוץ סופת ברקים. למשמע רעש מנועים בחוץ הסטתי הוילון וראיתי שיירה של מכוניות עתיקות מגיעה לבלות לילה במוטל הזה. מכוניות מראשית המאה העשרים. כשחיברו מנוע לכרכרה. מלהיב.

בבוקר טרם יצאתי, קפצתי לדיינר הסמוך לכוס תה חזק ופגשתי את וינס. בחור צנום ומופנם שסיפר לי כי הוא מגיע מאיזור שיקאגו. הוא נודד בדרכים כבר חודשיים מזגזג בין מדינות ארה"ב. היה שותף בעסק משפחתי של הבאת בטון מוכן שהתפרק. חווה גירושין אחרי 12 שנים ושני ילדים. הוא סיפר על כמה הבנות שיש לו על החיים. מסתובב לנקות את הראש. כשיצאתי לראות את האופנוע והציוד שלו הבנתי מה היא רכיבה בתנאים ספארטניים. הכל מינימאלי ולא מפנק, וינסנט סיפר לי על אין ספור תקלות שנאלץ להתמודד איתן וזה גם עקב רכיבות רבות בשטח קשה. נפרדנו. ושמתי פני דרומה לכיוון יוטה.

בדרך חלפתי במישור עצום מאופק לאופק ורק הר קטום מימין שבר את הרצף. פה ושם הבהיק במרחק מגדל מתכת או מבנה לבן. כשהגעתי לנקודת מנוחה בצד הדרך העניין הובהר. איידהו מתגאה כי במרחב הזה הוקם הריכוז הגדול בעולם של ריאקטורים אטומיים המשרתים מפעלים אזרחיים, העושים שימוש באנרגיה אטומית. ולאחר עוד כמה קילומטר עברתי ליד שלט המפנה את הבאים ימינה לעיר האטום. תודה. המשכתי.

מישורי האטום של איידהו

זה היה יום א'. סולט לייק סיטי בירת יוטה חיכתה לי ברחובות ריקים מאדם. גבעת הקפיטול שלה עם בית הנבחרים הניצב שם כמו גלויה תלת מימדית ואיזור גורדי השחקים נתנו רמז חד משמעי על עוצמתה של המדינה הזו. לאחר כשעה של שוטטות והספגת חושי בייחוד של המקום, המשכתי דרומה.

סולט לייק סיטי

לנוכח הרוח והעננים ממעל, החלטתי לא לאחר במציאת מקום להקים בו אוהל ופניתי ימינה בעיירה פרובו (Provo)  השוכנת לחופו של אגם המים המתוקים הגדול ביוטה (כחמישים ק"מ מדרום לאגם המלח הגדול בארה"ב, לחופו שוכנת סולט לייק סיטי). הגעתי לחניון קמפינג מסודר, מוקפד וריק. בכניסה חנה הקראוון של האחראי. הוא יצא לקראתי. היה זה רוג'ר. הוא נעמד ליד האופנוע וביקש 20 דולר עבור לילה פלוס מקלחת. מחיתי בעדינות באזניו על הסכום הגבוה. סיפרתי לו שהמחיר היקר באתרי קמפינג נע בדרך כלל סביב ה- 16 דולר. "מאיפה אתה?" הוא שאל. הסרתי הקסדה הושטתי לו יד ואמרתי "מישראל". הוא הבין מייד, הוציא את השטר של עשרים הדולר לתקע לי אותו בחזרה ביד. "אתה אורח שלי!" זהו. הערב שצנח על הפארק השליו, מצא אותי מקים את האוהל כשביחד איתי רוג'ר, מותח את החבלים ונועץ יתדות. עוזר לי בכיסוי האופנוע. הבחור הגדול הוא פנסיונר של המארינס בדרגת רס"ן, המקבל גם קצבת נכות על בעיה ברגליים. אין מקום שיש שם דגל ארה"ב בעולם שהוא לא שירת בו.

רוג'ר ואליזבט אלן. פרובו יוטה

לא עברו עשר דקות עד שהוא הביע לפני את חלומו הכמוס. להגר לישראל. לא פחות. הוא אינו רוצה טובות. יש לו כסף, אבל הוא רוצה לחיות בארץ. סבו וסבתו מצד אביו היו יהודים. אך הוריו היו מורמונים אדוקים במיוחד ולכן גם הוא כזה. מתוך הקראוון נשמעו נקישות קצביות. הוא ביקש את סליחתי לרגע. וחזר עם אליזבט רעייתו. "אליזבט חולה באלצהיימר. כבר חמש שנים מאז התגלתה המחלה. היא מבוגרת ממני בעשר שנים". אליזבט הושיטה לי יד לשלום ונצמדה כעלה נידף לרוג'ר. הוא חיבק אותה בחום והרעיף עליה מילות אהבה. לאחר שחזרה לבית הפלסטיק שלהם. רוג'ר אמר לי כי ברור לו שהוא בכביש חד סטרי עם אליזבט. היא אהבת חייו ואם בניו. אך ברור לו שבבוא היום חייו ישתנו שוב והוא באמת חושב לבוא לחיות בישראל. בחנייה עמד האופנוע של רוג'ר, מסוג שהיה לי פעם וזה עזר להסיח את השיחה מהעצב שעמד באויר. בבוקר הזמין אותי רוג'ר לארוחה קלה במסעדה השכונתית, צייד אותי במפות והמלצות להמשך המסלול ונפרדנו בהבטחה שעוד ניפגש.

העיירה גרין ריבר (Green River)  אליה הגעתי בבוקר המאוחר, יכולה לשמש תפאורה מוכנה לסרט עם דין מרטין ופרנק סינטרה, הכל נשאר כמו ביום שהם עזבו את המסך. באמת חתיכת עולם שנעלם, עם גרפיקה וארכיטקטורה שמאמינות באותיות מרצדות ובניינים עם גגות בורוד ותכלת. אתה מצפה למצוא בחנייה מכוניות עם כנפונים וחבר'ה עם בריליאנטין בשיער, מכנסי טרילין ונעלי לק. בעיירה הזו מסתתר אתר קמפינג מצויין שהחלטתי לשוב אליו בערב. אך הדבר הכי משמעותי שקרה היום היוא השינוי הדרמתי בנוף. נכנסתי למדבר. ומדבר הוא הסביבה הטבעית שלי.

גרין ריבר

בהמשך: הצבע האדום משתלט על המסע. יוטה הדרומית סדנת הפיסול של אלוהי החול והרוח. ולאס וגאס עונה לשאלה הנצחית: האם תאהב אותי גם בבוקר ללא האיפור, דרלינג?

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and יוני בן שלום   ·   יש 8 תגובות, הוסף תגובה    

קנדה ממשיכה להצטיין כמדינה נעימה

ההתעוררות שלי לקול שכשוך עופות מים באגם לידי מתחילה בפקיחת עיניים והמשך שכיבה שקטה של כעשר דקות, אני בודק עם עצמי הבוקר אם אני מרגיש בודד או משהו כזה. ומגיע למסקנה שאדם מרגיש בודד כשהוא בבעיה. ובלי פילצוף גדול, אני מרגיש מוקף כל הזמן באנשים, באירועים, בחוויות, במקומות שאיני מסוגל להכיל. אני עולה על גדותי ממש. וכשמסתיים היום, עוסק עוד זמן בנסיונות לפרק וללעוס את היום שעברתי. מעלה גירה כאילו יש לי ארבע קיבות כמו לפרה. הכתיבה כאן בבלוג וביומן הנכתב בפנקס קטן, נותנים לי הזדמנות לחזור אחורה לתוך מה שקרה. והבדיקה המודעת הזו שאני עושה מבהירה לי דבר פשוט, שאיני מודה בו באופן כל כך מוצהר בחיי השוטפים – שכן, כנראה אני מאושר.

רשמים משולי הדרך בין טוד-ריבר לפורט-נלסון

יצאתי מטוד-ריבר בשעה 8 לערך. הכבישים היו עמוסים ברכבים וניכר שאני עובר באיזור מתוייר בכבדות, עשרות קראוונים בשולי הדרכים ולחופי אגמים קטנים שביצבצו מבין חורשות ויערות. הדרך נישאה מעל לנהר מוסקווא שרוחבו כמאתיים מטר ושזרם באסרטיביות של נחשולים וקצף לבן מדרום לדרך. עצרתי מדי פעם כדי להתרשם ולספוג את המראה. באחד מקטעי הכביש נסעתי בעליה שהסתיימה בקצה גבעה, כשהייתי בשיא העליה והכביש המשיך מעבר לה, (מה שנקרא המשך עיוור) חתך את דרכי קראוון שנהגו החליט לפנות שמאלה לאיזור עצירה מול הנוף, למרות קו הפרדה רצוף כפול. הצלחתי לבלום ברגע האחרון ולמנוע התנגשות. נהגים סביב החלו לצפור לנהג הקראוון שישב הלום ונעול במושבו. זה הזכיר לי שהכבישים בקנדה עמוסים ב"סאנדיי-קראוון-דרייברס", תיירים השוכרים קראוון ויוצאים איתו למרחבים ולא תמיד מבינים מה יש להם ביד, את חוקי המקום. או סתם מתרגשים מפיסת נוף הגורמת להם לנהוג בפזיזות. הפנמתי את החווייה. כלומר עלי לרענן את המודעות שלי לסגנון רכיבה הגנתי. הלוקח בחשבון, (בהגזמה כמובן) "שכולם כאן כדי להרוג את האופנוען". לנסות לצפות שגיאות של נהגים אחרים. ולקחת טווח בטחון בכל מצב גבולי.

תחנת הדלק "האסקי" בפורט נלסון

לאחר כשעה וחצי הגעתי לעיירת שירותי הדרך לנוסעים בציר (עדיין האלקאן), פורט-נלסון (Fort Nelson) . כאן הכביש עושה פניה של תשעים מעלות דרומה. בפורט-נלסון עצרתי לתדלק בתחת הדלק "האסקי" ולחסל את שאריות המזון מצקלוני הדל. נכנסתי לתוך משרדי התחנה כדי לשלם. הסתבר לי שכרטיס הויזה שלי לא קביל ישירות במשאבות הדלק. באחת התחנות הסביר לי בעליה כי מאחר וקנדה היא גן-עדן לזייפני כרטיסי אשראי ורמאים באמצעים וירטואליים, רוב חברות האשראי מקשות על נושאי הכרטיסים שלהן בשימוש שוטף ויומיומי בקנדה. כך שאני נופל עם הויזה שלי לתוך הסדק הבטיחותי שויזה נוקטת בו. צריך לעבור השפלות יומיומיות של הצגת דרכון, רשיון נהיגה, פנקס שבוי ואישור מהמורה צילה – על כל עשרים דולר שאני מבקש לשלם. אבל גם כאן, אני לוקח את זה בכיף ומנצל זאת כדי להכיר את האדם שמולי. (מאוחר יותר, גלי כבר יצרה קשר עם ויזה בארץ והעניין סודר פחות או יותר).

סינג

בתוך התחנה פגשתי את סינג. שנראה לי תלוש לחלוטין מדימוי עיירת הכורים או ציידי הפרוות שמשדר קו הרקיע שלה. סינג הוא סיקי שהגיע לכאן לפני שנתיים, עובד כנותן שירות בתחנה. מנקה שמשות למכוניות ומטאטא את הרחבה. הצלחתי להחליף איתו כמה מילים תחת עינה הזועמת של בעלת המקום ממרום מושבה ליד הקופה. סינג הצמחוני, הגיע לכאן בעקבות בתו שנישאה לנהג מקומי. הוא מבשל לבד את ארוחותיו וגר במרתף של בניין מול התחנה. לקח לי כמה שניות להבין שנענוע ראשו מצד לצד משמעו הסכמה כנהוג בהודו – לבקשתי לצלם אותו…אחר כך קפצתי למרכול העירוני.

מארק מימין וביל

בפינת הרחוב ראיתי שני רוכבים שירדו מאופנועיהם מול המסעדה שנראתה הכי יקרה בשטח. עצרתי לידם ופגשתי את מארק מסולט לייק סיטי ביוטה ואת ביל מעיירה ליד קלגרי באלברטה, שיצאו לפני ארבעה ימים לרכיבה צפונה. שני אנשים נחמדים מהצד השבע של החשבונית. ניכר באיכות הציוד שאיתם ומהגרפיקה והתארים על כרטיסי הביקור המוזהבים שלהם, שהם חיים טוב מאד. למארק יש חברה שמתמחה בשיפור ויזואלי של צילומי פורטרט (ריטוש) באמצעות תוכנות גראפיות. חברתו מעסיקה מעל חמש מאות עובדים המעלימים קמטים וחצ'קונים מצילומי אנשים הנשלחים אליהם באינטרנט. וביל כבר פנסיונר, שדילג על ציון גילו ורק טען שאני (59) בגיל של בנו הבכור. גם בפורט-נלסון עשיתי משאל מהיר בין שישה אנשים שונים שפגשתי: כמה תושבים גרים כאן. והתוצאות, בין אלפיים לחמשת אלפים.

,תמונות מהמשכו דרומה של כביש 97

כביש מספר 97 דרומה רץ מתחת לגלגלים במהירות רגועה של 80-90 קמ"ש. היעד, פורט סיינט ג'ון (Fort Saint John) כשלוש מאות ותשעים ק"מ מכאן. הנוף סביב הפך שטוח יותר, באופק הרחוק גבהו הרים כחלחלים שהתמזגו לתוך השמים במעושן (מלשון עשן, אצל הציירים מתקופת דה וינצ'י קראו לזה "ספומטורה" – עישון. ניתן לראות זאת ברקע תמונתה של המונה ליסה שאין קו אופק חד, אלא מיזוג בין שמים לקרקע) במישורים הקרובים, קרצו מדי פעם אגמים בוהקים שנחבאו בתוך יערות ושדות עשב צהבהב. שוב חצו את הכביש בעלי חיים. אילי מוס, דוב שחור, ודב חום שהתיישב לסעוד שאריות של בעל כנף כלשהו בשולי הדרך. אך שוד ושבר. הסוללות במצלמה התרוקנו ולא עזרו כל קללות השכנוע שלי. לא הצלחתי לסחוט ולו תמונה אחת. והדוב – שלא כמו עם ישראל למנהיגיו – נותן רק הזדמנות אחת. נעלם. תדלקתי בפינק מאונטיין (Pink mauntain) והרגשתי שהיום עומד להסתיים בקרוב. כלומר כבר שבע בערב ועדיין לא ראיתי שום מקום לזרוק בו אוהל. בשעה 8 הגעתי באור אחרון לפורט סיינט ג'ון.

שון ראיין

לחופו של אגם קטן מצאתי חניון פרטי ועבור 20 דולר קיבלתי שטיח דשא רך, מקלחת חמה ואת שון ראיין כשכן מצד אחד ואת טרי וג'ואן מהצד השני. עודי מקים את האוהל, ניגש אלי שון הציג את עצמו והתיישב לשולחן הקק"ל שלי. שון נראה מדוכדך. בחור בן 37 שעוסק למחייתו באיתור ופירוק של אגזוזי מכוניות. כן כן זה העיסוק המקורי שהוא טען שהמציא לעצמו. ומה הרעיון? בממירים הקטאליטיים שהם חלק בלתי נפרד ממערכות הפליטה במכוניות כיום, יש כמה גרם פלטינה. כחלק מהחומרים המאפשרים את תהליך "ניקוי" הגזים הנפלטים מהמנוע בטרם הם משתחררים לאויר. אז מה שהבחור עושה. הוא מגיע למזבלות של מכוניות. למוסכים ולאנשים פרטיים שמאסו ברכבם וחותך החוצה את הממיר. אותו הוא שולח לחברה בנברסקה ארה"ב שמפרקת ומתיכה ומפיקה את הפלטינה מהממיר המשומש. שם שילמו לו עד עתה כ-170 דולר ליחידה. עכשיו נכנסו לעסק מתחרים והמחירים ירדו מתחת למאה דולר היחידה ולכן שון ראיין שלא סיים שש שנות לימוד, החליט להתמסד, הוא קנה פיסת אדמה ליד ווייט-הורס, היכן ששמע שאביו גר והוא בדרך לשם, אבל עדיין שואל המון שאלות. הוא שאל לדעתי, קצת מפתיע, אך שינסתי את מיטב הגיוני לומר כמה מילים. כל שאמרתי לו זה שאכן הרעיון להצמד לעיר מבוססת (יחסית) הוא רעיון טוב, כי שם יש תמיד יותר הזדמנויות. בוודאי במצב של אי ודאות כלכלית או מקצועית. שון הלך לישון בוואן החבוט שלו אבל לדעתי לא נרדם כל הלילה.

ג'ואן וטרי

מייד אחריו התיישבו לשלחני טרי וג'ואן. טרי עובד בחברת דלק מקומית בתחזוקת צינורות. וג'ואן היא אשתו במשרה מלאה. שניהם הגיעו לכאן לכמה חודשים עם הקראוון הנגרר שלהם והרלי אלקטרא-גלייד של ג'ואן. הם שמעו על ישראל משהו, אז עזרתי להם למקם את ישראל על פי מיטב שמות המקומות הנוצריים שאני מכיר בארץ. הם היו נדיבים מאד בהציעם לי את השטקר שלהם לטעון בו את הסוללות במחשב שלי למשך הלילה.

תמונות מהדרך דרומה מפורט סיינט ג'ון

למחרת שמתי את ג'אספר (Jasper) עיירה בתוך הרוקיס הקנדיים על החרטום. כ- 450 ק"מ. בתחילה חשבתי לעשות איגוף דרך פרינס-ג'ורג', אך שיניתי מסלול לכיוון דוסון קריק (Dawson Creek)  העיר המרכזית מצפון לרוקיס הקנדיים. לאחר שעת רכיבה הגעתי בשעריה. שוב, רחוב ראשי עם כל המניירות והססמאות שאמורות לגרום לעובר האורח לבחור במסעדה או מוטל אלו ולא אחרים. פגשתי שני רוכבים צעירים שהיו בדרכם צפונה: טיילור ואדריאן, שהציעו לי להגיע לנקודה חשובה בעיירה הזו – נקודת האפס של האלקאן. אז הגעתי לנקודה הזו, צילמתי, ננזפתי על ידי שוטר על עצירה במקום אסור והמשכתי הלאה.

נקודת האפס של ציר האלקאן

משכתי לכיוון העיר גרנד פררי (Grande Prairie). ושוב כבישים ארוכים כאורך השיעור הכי משעמם בתיכון. בתוך נוף חקלאי שטוח ומגוהץ. והנה לפתע מולי עיר. אבל איזו עיר. פאטה מורגאנה. מתוך הכלום מסביב וללא התראה. הייתי מוקף פתאום בשלטי פרסום חשמליים, במכוניות ספורט מוגזמות, בלימוזינות מתוחות עד גיחוך. בעודי מחפש את היציאה הלאה. הי, מימין מכון לרחיצת רכב בו נערות לבושות ביקיני רוחצות מכוניות בספוגים עם הרבה קצף. ושם ממול מבנה ענק עליו זוהרת הכתובת קזינו בנורות מרצדות על אף שעת הצהריים. מול מגרש החניה שם, מציץ עוד מבנה עליו כתובת ענק "בינגו". מה אומר, הייתי חייב לקחת אויר ולהתאפס. משהו בג'י פי אס. אולי במפה. אולי באמת מישהו זורק עלי מבחני הישרדות לא נורמאליים ועוד רגע אתעורר.

איך אפשר לא להירדם? בדרך לגראנד פררי

גרנד פררי, לאס-וגאס כאילו.

מעבר לפינת הרחוב ראיתי מבנה עשוי לבנים שרופות, בצבע חום שחור כתום, שנראה כמו סלע האולרו באוסטרליה (הנקרא גם "איירס רוק") ודאי יש החושבים אחרת, אך בעיני הוא נראה מבנה הזוי לחלוטין, שכאילו הופל לכאן מהחלל החיצון ולא מתחבר לשום דבר סביבו. זו האוניברסיטת המחוז של גרנד-פררי.

אוניברסיטת גרנד-פררי. מול הקזינו

אחר כך הבנתי מה ראיתי. אלברטה היא הפרובינציה העשירה ביותר בקנדה, היא יושבת על מרבץ עתודות הנפט (בדמות מאגרי "חולות זפת" המזוקקים לנפט בתהליכים מורכבים), השניים בגודלם בעולם אחרי מדינות המפרץ הפרסי. והעיר ההזויה הזו היא בירת הנפט של קנדה, רץ כאן כסף כמו כספומט שהתקלקל אבל מהכיוון שנותן כסף לא לוקח.

מכרה הפחם בדרך לגרנד קאץ'

גיליתי כביש דקיק שנראה במפה כחוט תפירה, לעומת חוטי הרקמה והחבלים המייצגים את רוב הכבישים עד עתה. דרך האמורה לקצר לי משהו כמו 250ק"מ מהמסלול המקורי. אז לקחתי אותה דרומה. היה זה כביש צדדי שנסלל כדי לחבור לעיירת כורי פחם בשם גראנד-קאץ' (Grande Cache) בלב שטח הררי. הדרך לשם התפתלה בין הרים מיוערים ונהר רחב רדוד וגועש. עברתי בסמוך למכרה הפחם שברדיוס קילומטר סביבו הכל היה שחור, והגעתי לעיירה.

קן נייפר ליד הרכב ותחנת הדלק שלו

שם עצרתי לתדלק. בתחנה ראיתי גבר צעיר מנקה עם טישו את חישוקי טנדר הפורד המבהיק שלו. זה היה קן נייפר בעל התחנה שסיפר לי שהעיירה הזו די גוועת, ריחוקה ממרכז העניינים מזקין אותה, הצעירים נוטשים ואלה שנשארים הם החלשים יותר. יש תופעות של הריון בגיל צעיר, סמים ואלימות ואפילו גל התאבדויות. אני מסתכל על הנוף הכמו שוויצרי מסביב, על הבתים המלוקקים והכביש החדש. ושואל את קן. מה כל כך רע פה שזה קורה? קן אומר לי שפרנסי המקום לא השכילו להצמד למגמות התעשייתיות המודרניות וכל העיירה נשענת עדיין על המכרה והמנסרה כמקור פרנסה. וזה הולך ונגמר ובקרוב יתחילו לייבא עובדים מחו"ל. עצוב. המשכתי לנתיב שכל ק"מ בערך קפץ לכביש בע"ח אחר. ולקראת ערב נכנסתי לפארק ג'אספר מבעד למחסום ובוטקה של גובה מנומס שהסביר לי שאמנם זו מדינה חופשית, אבל כדי לבקר בעיירה ג'אספר צריך לשלם דמי כניסה. הלכו 10 דולר. (רעיון למשל לדליית-אל-כרמל או לנתיבות. תכריזו על קילומטר סביבכם כפארק ותגבו כספים.) בג'אספר מצאתי סוף סוף בית קפה המעניק אינטרנט חינם וקבעתי בו את מושבי לשארית היום. מחנה הקמפינג הסמוך קלט אותי תמורת 14$ לא לפני שהוכחתי לשומר ששילמתי דמי כניסה לפארק.

בית הקפה "שלי" בג'אספר

ג'אספר

את כל היום למחרת ביליתי בשיטוט בסביבות הטבע שמקיף את העיירה ההררית הרווייה חנויות תיירים ומותגים של ספורט ופנאי. וכמובן עוד כמה שעות בקפה האינטרנט שלי.

טיאן הקנדי. סטודנט לטיפול רפואי מטורונטו שיצא מביתו לפני חודשיים על אופניים. פגשתי בו בכניסה למרכול בג'אספר.

ליד טיאן התמקמה לצילום משפחת היל מסינגפור. רייאן וסנדי עם שני ילדיהם המאומצים רוסקו ומאגי, הגיעו לכאן כדי להראות לילדים מה זה הרים. גם הם ביקשו פרטים על המסע.

והמשכתי דרומה על הציר העובר בתוך מצבור הרי הגרניט המרכיבים את הרי הרוקי הקנדיים. נוף מהמם בעוצמתו. הררי ענק מושלגים בקומפוזיציה של לבן, חום, כחלחל ואפור. ומתחת אגמים שלווים חלקם צלולים מזוקקים ומטעים כמראה, איני מצליח להבחין בין הנוף האמיתי לזה הנשקף מהם (טוב, לא צריך להגזים, אבל הבנתם). ויערות עצי מחט צפופים וכבדי נוף. סלעי ענק מושלכים פה ושם כקוביות משחק של ענקים.

לקראת אחה"צ המאוחרים, באתי עד למרגלות הר הקטור (Hector)  ומצאתי חניון קמפינג עמוס בחבורות של מטפסי הרים כחושים, מחבלי חבלים ולולאות לרוב. נשאר עוד מקום אחד ואני השתלטתי על המשטח ליד הנהר שזרם ברעש. ועל אף הקור מפאת הגובה, טראח נרדמתי. בבוקר שוב גיליתי שהלילה ירד גשם שוטף. זה היה מבחינתי בגדר שמועה. כי גם הפעם התמזל מזלי ולא סמכתי על המזל. חפרתי אוטומטית טרם לכתי לישון, תעלת ניקוז סביב האוהל שמוקם במדרון קל.

ייבוש מעטפת האוהל בבוקר בחניון ליד הר הקטור

בשלב זה רציתי מאד להחליף את הצמיג האחורי שתוקן על ידי ג'ף בדד-הורס ושכבר נשחק ובנוסף הגיעה העת לטיפול 30,000 ק"מ לאופנוע. שמנים, רפידות, מסננים וכו', ידעתי שבעיר קאלגרי יש סוכנות של היצרן אז פניתי לכיוונה. בינתיים נזכרתי שקיבלתי מייל מרוני בקאלגרי שקראה את הבלוג שלי והזמינה אותי לשהות במחיצת משפחתה אם אגיע לעיר. אז הנה אני שם. למה לא? קאלגרי עיר מודרנית ממש, המרכז העסקי של אלברטה העשירה. אפשר לומר שזו בעצם בירתה הכלכלית של קנדה.

דאון טאון קאלגרי

במרכז סיטי של גורדי שחקים. מגדל תקשורת ורחובות עמוסי חנויות פאר. ובין בניינים מסדרונות תלויים באויר. אלה נועדו לאפשר תנועת הולכי רגל ביניהם בעונת החורף, בה הטמפרטורה הממוצעת בעיר צונחת את סביביות המינוס ארבעים (!). טלפון קצר לרוני והוזמנתי מייד להגיע. עברתי קודם בסוכנות השירות לאופנוע והזמנתי תור למחר בבקר. הגי. פי. אס. הוביל אותי לפתח ביתם של אדם ורוני. ואיזה תזמון. בהגיעי מצאתי אותם בבית הקפה ממול יושבים עם מתווכת דירות, כולם היו עסוקים בתהליך החתימה על חוזה קניית דירה חדשה לרוני ואדם. ובאמצע הדפדוף וקריאת האותיות הקטנות. מגיע איזה שמאטע על אופנוע לבלבל ת'מוח. נו באמת. אז הכל היה נהדר. קטעו לכמה רגעים את האירוע – אולי מהמשמעותיים בחייהם – ופתחו לי את דירת החצי מרתף, שם הכנסתי את הציוד קשרתי האופנוע מאחורי הבניין וכולנו חזרנו להמשך טקס החתימות. הרגשתי בקטע מרגש והזוי. פגשתי לרגע את הוריו של אדם והצטערתי שלא היה לי יותר זמן לכך.

הרחוב הנמשך מביתם של רוני ואדם ישירות לתוך הדאון-טאון קאלגרי. שם ממוקמת המסעדה בה עובדת רוני

אדם ורוני הכירו בארץ כשאדם יליד קאלגרי בא לביקור. אחר כך אדם חזר לכאן. עבר זמן ורוני הבינה שהיא ואדם נועדו, אז היא ארזה הכל והתייצבה יום אחד לידו כאן. אדם הוא גיאולוג בהכשרתו (כמו אביו) אך כרגע עוסק במתן ייעוץ מקצועי להעסקת צעירים מוגבלים. תחום שהוא בעל נסיון עשיר בו. וכמו שהוא אומר, זה קרב קשה ויום יומי. הרגשתי שמאחורי הבחור העדין הזה מסתתר כוח גדול. בלעדיו אי אפשר להתמודד ממש עם משימה כזו שוחקת. אדם גם מילא לי ידע חסר על מעמדה הכלכלי ועוצמת כוח הנפט של אלברטה. רוני משמשת כשפית במסעדה צמחונית (המובילה בקאלגרי, ובין הנחשבות בכלל בתחום). מידע שמילא אותי שמחה. סוף סוף מישהו מהליגה העליונה בספורט החביב עלי. צמחונות. החלפנו חווייות על התחום, כמו ילדים המחליפים עטיפות של מסטיקים או מדבקות של שחקני קולנוע. מזרן פוטון הונח בחדר הקטן בכניסה ועליו נעמה לי שנתי. בבוקר מיהרנו כולנו לדרכנו. אדם ורוני לעיסוקיהם ואני יצאתי מהם בחיבוקים ונשיקות, קשרתי הכל על הפרד שלי ונפרדנו. תודה יקרים. הייתם לי כנווה-במדבר כמעיין מים חיים.

ג'ון סוחר האמצעים הטאקטיים ליד סוכנות השירות לאופנועים ולמטה החנות שלו.

אחר כך הגעתי למוסך והכנסתי האופנוע לטיפול. העלות, 750$ כולל צמיג אחורי חדש ומשקף חדש לקסדה. טיפול שנמרח עד שעה 15:00 . בעת ההמתנה התוודעתי לאנשים שבאו ויצאו מהמתחם. ג'ון למשל. יליד הולנד ששירת בארץ עם כוח האו"ם, הפך את הידע הקשרים שלו לפרנסה. יש לו חברה לאספקת ציוד טקטי ליחידות משטרה מובחרות: אפודים, ציוד הסוואה, נרתיקים לנשק ותחמושת, קסדות קוולאר וכו', הוא הזמין אותי לבקר בחנות שלו מעבר לפינה. הבנתי ממנו שקנדה אינה ערוכה כלל להתמודדות עם כל סוג של טרור. לכל עיר יש את המשטרה והסטנדרטים שלה. מעבר לכך די בלאגן ולכן תהיה לו פרנסה עד סוף כל הדורות.

חברים לרגע מול מוסך השירות

והגיעו אלי עוד שביקשו סטיקר וצילום. לא היה משעמם לרגע. כשנפרדתי מקאלגרי החל לרדת גשם. אבל לא היה אכפת לי. אין כמו אופנוע אחרי טיפול. מיכל דלק מלא וכביש שנמשך לנצח כדי למלא אותי אנרגיות של שמחה. הפלגתי לכיוון כללי דרום אל עבר הגבול עם ארה"ב. השטח הפך להיות שטוח לגמרי. ורוחות צד בעוצמה החלו להשליך אותי מנתיב לנתיב. לא נעים. במיוחד שמדי פעם ראיתי במראה משאית מתקרבת מאחור.

הלילה האחרון בקנדה

לקראת הערב הגעתי לעיירה קארדסטון (Cardston) בה שכרתי חלקת דשא ושלחן שדה במחיר נוח של 12 דולר, כולל חיבור אלחוטי לנט והכנתי עצמי לפרידה מהקטע הקנדי למחרת בבוקר.

בהמשך: מונטנה מחזירה אותי להנאה שבכבישים מפותלים. איידהו – והיידה לחלוף על פניה. הדרך דרומית לסאלט לייק סיטי ומפגש עם רוג'ר שנגע לליבי. וההגעה המהממת ליוטה האדומה.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and יוני בן שלום   ·   יש 12 תגובות, הוסף תגובה