זוג רוכב בתוך חלום

לכל מסע יש מפה, כזו שקונים או מכינים ומטרתה להוביל את הדרך ולספק אוריינטציה על פי מטרות המסע. אצלי יש גם מפות נוספות, רב מימדיות. כאלה שלא ניתן לצייר ממש. למשל, יש את מפת המסע פנימי. כזו המשרטטת את מסלול הנפש המחשבה, הרצון והיכולת. ויש את מפת החלומות. כזו המנווטת את מהלך ההגשמה, המימוש והסיפוק, הנובעים מהמפגש החמקמק של מציאות עם פנטזיה. יש את מפת המקריות, המזל, האיומים וכל הבלתי צפוי. שכולם יחד – אם מעמיקים בהם – מאד צפויים ומאד אפשריים. הקווים בה, באים לעיתים מאיזה מחסן של חרדות, של פחדים והתנסויות שהותירו זכרון רע. ויש כמובן את המפה האנושית, זו שמישרטטת לה תוך כדי, הנארגת כערסל משי עדין, ומכילה בתוכה שבילים ונקודות ציון שאף שאינם נראים, הם מוחשיים מאד. זו מפה המורכבת מאנשים אותם פוגשים בדרך. המשפיעים אם מרצון ואם במקרה, אם באופן יזום ואם מתוך התלהבות של רגע.

מרגע צאתי למסע אני כל הזמן נוגע, מושפע ומתעדכן, במפות הללו, המעניקות לי רבדים מרגשים של חווייה. המטביעות וצורבות בי נקודות מבט, על דברים בתוכם אני עובר ועל חיי בכלל. ואין מטר אחד בכל המסע, בו איני בוחן וממסקן מסקנות. גם על דברים זעירים תוך שימוש בהן. לא אחת, אני מרגיש כמו אותו שאמאן בן המאיה, שפגשתי בקצאלטננגו גואטמאלה, אשר הזמין אותי לטקס תפילה וברכות, וכששאלתי אותו, על מה מבוססים המשפטים אותם הוא מנסח בקול רם, הוא הסביר לי שהם נובעים ממפוי מאד סבוך של לוחות שמש, ירח, שעה, מקום, מזג-אויר, צומח, חי, עוף השמיים ונפש האנשים הקרובים לאירוע התפילה. מאד קל לי לאמץ את הגישה הזו, כי עם כל החידתיות שבה, היא הכי קרובה להגדרה שלי לשאלה. איך אני מסנן ומשמר דברים? יהודה עמיחי שאל בספר שיריו האחרון "פתוח סגור פתוח", איך משמרים את הזכרון?.. וענה. "את הזכרון משמרים בתוך השכחה". אני חושב, שאת הזכרון שבי, אני משמר בתוך התודעה. לא רק שלי, אלא של אנשים נוספים. כמו אצל השמאן מקצלטננגו דברי מביעים מכנה משותף של הרבה מפות בתוכי.

רחבת ההסבה בהוסטל "הכלב המעופף" ממש מעל "פארק קנדי"

לימה היא עיר ענקית שקפצה באיטיות לתוך הפריים שלפנינו. זה התחיל בשכונות הצפוניות, שוודאי היו בעבר עיירות או כפרים נפרדים שלאט לאט, נתמלא הרווח בינהן לבין העיר הגדולה. בהכנות לקטע הזה נשענתי על המלצות של רוכבים אחרים שעברו על הציר לפני וכיוונתי להוסטל הכלב המעופף  (The Flying Dog) הנמצא בשכונת מיראפלורס בפינת "פארק קנדי". הגן נראה יותר כאילו גזרו אותו מתוך עלון מכירות לקורס גננים: כל פרח בדיוק במקום, כל ספסל, כל שער, עץ או מסעדה. ניכר כי המקום משרת אוכלוסיה מאד מסויימת; תיירים. ידענו, כי בעיר הזו רוב התושבים חיים במרחבי שכונות פחות ייצוגיות. ויחד עם זאת השדירות הרחבות, ההשקעה האישית שניכר שנעשית על ידי דיירי העיר, בנסיון לתת לרחובם רעננות וצבע עשו לנו טוב.

שווקים קבועים, ניידים, פתאומיים ומפתיעים. לימה מלאה בהם.

בלימה ניסיתי את מזלי בחיפוש צמיג אחורי בעל תכונות נסיעה בשטח. אני בדרך למסלול, שידוע לי כי ארצה לרדת לשבילים ודרכי עפר, כמו מסלול ה"סלאר", מדבר המלח המיתולוגי בבוליביה ולכן היה ראוי להחליף את צמיגי הכביש (הנהדרים! תוצרת קונטיננטל) שעדיין הרבה בשר על גופם. במשהו ראוי יותר. פניתי ל"מוסך של טיטו" הנמצא במרחק קצר מההוסטל, שכניו שהציצו מחרך, הודיעו לי כי טיטו סגר את העסק. אז פניתי לסוכנות "הונדה" מעבר לרחוב, גם שם לא יכלו להושיע. מאחר ומדובר במידות ייחודיות לדגם. נשלחתי לסוכנות קיי.טי.אם, הנמצאת באחת השדירות הרחוקות. ידוע לי כי לדגמי היצרן האוסטרי הזה, יש צמיגים במידות מתאימות לאופנוע שלי, אף שהם כוללים אבוב פנימי (האופנוע שלי מונח על צמיגי טיובלס), במקום קיבל את פני המנהל, איש נחמד, שהחל לייצג גם את היצרן של האופנוע שלי לפני כמה חודשים, אך הוא אינו מחזיק מלאי מיידי, לא של חלקי קיי. טי אם. ולא של ב.מ.וו. בקיצור. מלימה אצא כמו שנכנסתי אליה.

רוזי ואבי. לימה

הבלוג כאן, הוא גם ערוץ תקשורת עם הקוראים. ויש לי רשימה ארוכה של אנשים נהדרים שכותבים לי. מברכים. מבקרים. מסבירים. שואלים, מציעים ומזמינים. איני מסוגל לענות לכל אחד בנפרד ואני מצטער על כך מעומק הלב. אני יודע שרבים מכם כבר הפכו לחברים. שלא לדבר על חברים שחזרתי לפגוש דרך הבלוג. איש אחד אבי שמו, העושה עסקים בלימה, עקב אחרי המסלול שלי והזמין אותי ואת גלי לבלות ערב משותף כשנגיע לעירו. מנסיוני, אין מצב שהפגישה הזו לא תצלח. אבי גם הציע לי עזרה בנושא האופנוע אם אצטרך ובהבנת הייחוד של לימה. קבענו, ואבי הגיע לאסוף אותנו מפתח ההוסטל. נסענו לשכונה בה נמצא ריכוז בתי אוכל ייחודיים ובה מתרחשת סצנת המועדונים והבוהמה הלימאית. אבי ורעייתו היפהפייה (זו גלי אומרת, ואני מסכים) פתחו לנו שולחן של פירות ים, אולי מהטעימים שאכלתי במסע הזה. ארוחה שהיתה הפגנת כשרון קולינרי של בעלי ובשלן המסעדה,

המקום מעוצב בפשטות, כאולם עטוף בדגלים לבן תכלת, וחולצות נבחרת כדורגל. משהו שעושה כבוד לכדורגל הארגנטיני. כן. זו אינה טעות. ארגנטינה, בלב פרו. ישבנו לבד באמצעו, אלינו הצטרפו מרסדס הצעירה, גיסתו של אבי וחברו של אבי, קרלוס הפרואני, בעליה של חברת תיירות היושב בקוסקו. (איתו עוד ניפגש בהמשך). דיברנו על המסע, על חייו במקום, על פרו ועל המדינה שלנו. אבי 'סידר' לי את הראש בכמה נושאים מקומיים וסירב בכל תוקף לכל נסיון של מישהו להשתתף בתשלום. לאחר ערב מחבק ונעים, נפרדנו עם טעם של עוד. תודה אבי ורוזי.

לימה מתנוססת מעל חופו של האוקיינוס, על מצוק המזכיר את נתניה. בהמלצתה של רוזי, יצאנו לסיבוב רגלי של שעתיים לאורכו ומצאנו עצמנו בפארק על שמו של יצחק רבין. מעוצב ומטופח.  הגנים לאורך מצוק החוף, מפרידים אותו משורת מבני מגדלים, חלקם בני למעלה מעשר קומות הצופים למרחקי הים. החיים הטובים. שוב נחשפנו לפן בלתי צפוי ומהנה של העיר התוססת.

לקראת הערב נסענו לפלאסה דה ארמאס – הכיכר המרכזית והחשובה של לימה. המקום אינו רק שיר הלל לארכיטקטורה הספרדית הקולוניאלית, אלא גם מרכז סואן, ממנו יוצאים רחובות עמוסי חנויות ואדם. את הקשר לתפארת ההווה, מצאנו בדמות במה ענקית שנועדה לאיזה מופע רוק, על שורת מגבירי הקול בגודל מקרר ביתי ועגורני תאורה, שהיו בשלבי הקמה למופע שיתקיים בכיכר בעוד יומיים.

הוסטל "הכלב המעופף" העניק לנו מנוחה אמיתית של שלושה לילות. באיכותו נהדרת ומיקומו הקלאסי. האופנוע שאוחסן בחצר הפנימית, עבר שוב במסדרונות הקבלה, הוצא לכביש בשעה שש וחצי בבוקר. הכיוון: מישורי הנאסקה. יום רכיבה בכיוון דרום, של כ- 470 ק"מ. שבו אנו אמורים לחזור למסלול המדברי הקשוח, אך עם ציפיה – מבדיקה מוקדמת – לכביש איכותי. גם תחזית מזג האויר הבטיחה טמפרטורות שאינן מעבר ל 19 מעלות. קארלוס המליץ לנו על מקומות שכדאי לעצור בהם: עיירת החוף פיסקו (Pisco) והעיר איקה (Ica)  היושבת על איזור דיונות ובמרכזה אגם. במקום ניתן להחליק בסנובורד במורד דיונות מהגבוהות בעולם וכמובן להסתלבט בזולות סביב האגם. החלטנו שמהמדבר שקרא לנו כל חיינו, אנחנו זקוקים למנוחה ופרט למישורי הנאסקה היושבים אצלי כבר שנים בעשרת היעדים שסיקרנו אותי במיוחד. ננסה לצאת מהחול ומנעמיו בהקדם ( שלא לדבר על כך שמדרום לעיר ארקיפה בדרום פרו, בדרכנו לצ'ילה הצפונית, עוד נחזור לגרגרי החול והאופק הפאטה מורגאני המיימי) אז קדימה.

פגישה מקרית חוזרת עם ונסה ויואן איתם נפגשנו באקוודור, כארבעים ק"מ מדרום ללימה

גלי שתולה מאחור כיחידת בקרת איכות ל: ניווט, מדידת מרחקים וגובה, שתיה, דלק, בנק, גילוי מראות מיוחדים. וכממציאה בלתי נלאית של שפת סימנים לכל נושא דחוף, או עניין משפחתי שנזכרה בו פתאום. וזה מדהים אותי שוב ושוב, איך אנחנו בסוג של טלפטיה או אם תרצו "זה מה שקורה כשחיים כבר שלושים ושש שנים ביחד". מראות מסויימים מזכירים לנו ממש את אותם דברים.

לאחר כשלוש מאות ק"מ הכביש נכנס לשטח הררי ושעת הצהריים מצאה אותנו בפתחה של מסעדה משפחתית. שאוספת סרטני נהר והופכת אותם לארוחה אשר שמעה הגיע למרחקים. קיבלנו שתי המלצות לא לוותר עליה כשעוברים באיזור וכך עשינו. כל המשפחה התייצבה ליד השלחן לשרת אותנו.

מישורי הנאסקה נמצאים בין העיירות פאלפה לנאסקה. משובצים מאות ציורי ענק של סמלי פולחן של האינקה. וקווים המתוחים על הקרקע למרחקים של כמה קילומטר. עוד בצעירותי, נסעתי עם מוני מתל אביב לחיפה במיוחד לראות את הסרט "מרכבות האלים", אותו הפיק אריך פון דניקן, שטען כי יש בידיו הוכחות לכך שחוצנים ביקרו בכדור הארץ לפני מאות ואלפי שנים. הוא כופף כל חידה ארכאולוגית או תנ"כית בלתי מפוענחת, לטובת התיאוריה שלו. זה התחיל בסיפור מעמד הר סיני, בו הוא מוצא הקבלות בין המראת טילים בכף קנדי, לבין קטעים מסיפור הסנה ומשה על ההר. ומגיע גם לציורי הקרקע הענקיים במדבר נאסקה שניתן לצפות בהם בבירור רק מהאויר. כלומר, על פי התיאוריה שלו, רק מי שבא מהחלל יכול היה לתת הוראות ציור כל כך מדוייקות וקוי הנאסקה המקבילים והישרים אינם אלא מסלולי נחיתה לחלליות. אני לעומתו, נוטה לקבל את התיאוריה שהתחילה בבסיס, כלומר בתרבות אנשי המקום. חוקרים מצאו כי רפרטואר ציורי הענק, מקביל לאייקונים פולחניים מרחבי דרום אמריקה. קוף, קוליברי, תוכי, עכביש, עץ. אדם, ועוד. על פי החוקרים, בין המאה שהשניה לפני הספירה למאה השביעית אחריה, היו נאספים לכאן מאמינים, מסתדרים בשורות ארוכות מקבילות ורוקעים ברגליהם. ציפוי האבן הכהה שמכסה על הקרקע בהירה, הוסט הצידה וכך נוצרו הקווים הישרים. כל קבוצת מאמינים, נכנסה בתורה ועל פי סדר "תפילה" והלכה על הציור שצוייר בענק על הקרקע, כנראה על ידי כוהני הדת. כך נוצר שביל לבן בצורת האייקון הפולחני, המצוייר כולו בקו אחד. זה הסבר קביל יותר בעיני הצנועות. פרט למישורי הנאסקה, יש גם את מישורי הפאלפה, המשתרעים בצמוד וכוללים גם הם ציורי קרקע אדירים.
הגענו לעיירה נאסקה לקראת חשיכה, בתום רכיבה מתישה של שבע שעות בנופים שטוחים וקטעי כביש ישרים כמו עובד מצטיין בפורט נוקס. כמו שקראתי באחד המדריכים, המדבר הזה לא שינה צורתו כמה מאות שנים. אין בו תנועה ממשית של חול ולכן כל סימן שתשאיר בשטח, כגון סימני צמיגי רכב שיסע עליו, נדון להצטרף לחידות של עוד כמה אלפי שנים.

למחרת יצאנו בשעה 10 מהעיירה נאסקה ועלינו חזרה 20 ק"מ צפונה למגדל התצפית הממוקם קרוב לכביש. תמורת מחיר זעום טיפסנו עליו ויכולנו לראות דמות של עץ ודמות של אדם. נכון, לא ראינו את הקוליברי או את התוכי והקוף, יחד עם זאת כן ראינו איך נראים הקוים מקרוב וגם את הנזק שעשה רכב שעבר עליהם. לאחר סיפוק הסקרנות שלנו, חזרנו לכיוון נאסקה והתחלנו בטיפוס מזרחה במטרה להגיע לקוסקו עוד באותו ערב. זו היתה חוסר הבנה מוחלטת, ביחס למה שמחכה לנו.

הכביש טיפס גבוה יותר ויותר ובבת אחת הפך לדרך חתחתים מטורפת לגמרי. כביש שנקטע כל כמה מאות מטרים, שוליים שנפלו לתוך תהום וללא כל תמיכה נגד נפילה מהדרך. הכביש היה עמוס משאיות כבדות ועקיפה הייתה הימור בכל מצב מרוב שטחים מתים. קטעים ארוכים היו בעצם נתיב אחד. הרכיבה הפכה קשה ואיטית ממש. אחד הכבישים הגרועים עד עתה וכך הגענו לשערי פוקויו  עיירה במרום שלושת אלפי מטר, אשר כמה קילומטרים לפניה נתקלנו לראשונה בעדר גואנאקו שהציץ מתוך שמורה מגודרת. פוקיו היא עיירה/כפר גדול, שלא היינו עוצרים בה אלא אם נתקענו. וזה מה שקרה. הלילה הקר כבר זחל ממזרח ומיהרנו להכנס למלון של סימון במרכז. חדר טיפה גדול יותר מהמיטה ועליה בור בתור מזרן. מה שהפך את הלילה, למלחמת שכיבה בכל מיני זויות וכבר פיללנו לבוקר שיעלה. עם אור ראשון, קמנו ובישלנו שש ביצים קשות שתשמשנה אותנו לנישנושים בדרך וכוס תה עם שתי לחמניות לפתיחת התיאבון, ששמרנו מאמש.

Puqiu העיירה פוקיו

יצאנו לדרך מוקדם, גילינו שאנחנו הגרינגוס היחידים ברחובות וזכינו לקריאות מחוייכות ולטישת עיניים. חיפשנו את הדרך החוצה, לכביש המוביל לכיוון קוסקו. עדיין חיכו לנו כ- 400 ק"מ. בחור צעיר אליו פנינו בשאלה על הכיוון, לא היסס, קפץ על אופנוע השטח שלו והוביל אותנו בשבילי העיירה אל היציאה. זה היה בשבילנו רמז ראשון ליום נפלא שמחכה לנו. מכאן, איכות הכביש קיבלה תפנית של מאה ושמונים מעלות. זה הכביש הכי כיפי שרכבתי בו בדרום אמריקה. חדש, חלק, משולט. מוגן בפסי מתכת ומחזירי אור, בסטנדרט של מדינה מובילה באירופה. והנוף סביב הלך והעמיק בזמן שטיפסנו לגבהים שמעל 3500 מטר. מורדות ההרים היו משובצים שדות, מטעים וכפרים שנדבקו במרחק לקטעי רכסים, לא הבנתי איך הם מחזיקים מעמד ואינם גולשים מטה. בתחתית המדרונות חצינו גשרים מעל נחלים גועשים בקצף לבן.

הניגוד בין הכביש החדיש, לכפרים העניים בלט מאד לעין. לקראת צהריים הגענו לעיירה צ'אלואנקה (Chalhuanca) שבתכנון המוקדם הייתה אלטרנטיבה ללינת לילה. או ליתר דיוק חווה/מלון דרכים, השוכנת כעשרים ק"מ ממזרח לה על הדרך. אך כשעברנו לידה, היום היה צעיר והחלטנו למשוך עד לעיירה הבאה אבאנקי (Abancy)   בקצב איטי יחסית. הכביש המשיך להיות חלק למשעי והנוף הוציא מאיתנו קריאות. הדרך טיפסה לגבהים שמעל 4000 מטר 4400 ליתר דיוק ושם פגשנו עדרים של גואנקו למה ואלפאקה, רועים במרחבים שהצהיבו בדשאים ושיחים נמוכים, באיזור המישורים הגבוהים. וסליחה, מי שחושב שאגם טיטיקאקא, הוא אגם המים המתוקים הגבוה בעולם, אנחנו גילינו בדרך, כמה אגמים מרשימים, הגבוהים ממנו בכמה מאות מטרים

הקור היה עז. עצרנו כדי שגלי תעטה עליה את ביגוד הגשם שתכונה נוספת שלו – שהוא חוסם כל כניסה של רוח. לאחר שעה וחצי של דאיה מהנה באלטי-פלאנו, ירדנו בכאלף וחמש מאות מטר, לתוך נוף יבש וחם שהזכיר יותר מכל את קטעי המדבר בבאחה במקסיקו. ועכשיו עברנו לשלב הקילוף של ביגוד הגשם.

אבקאני נתגלתה לנו כעיר תוססת שרחובותיה צפופים כל הזמן ובכל פינה חנות מוצרי סלולר כמו בכל מדינה מתקדמת. רק מה, הכל קצת מרושל, זנוח ותקוע איפה שהוא בשנות השישים. גם כאן רוב רובה של התנועה, מורכב מרכבים מסחריים ומוניות. ורוב החנויות מעוצבות כמחסן מדפים, עליו מונחת סחורה באופן הכי אפסנאי שאפשר. המלון שבחרנו ברחוב הראשי, הצטיין בחדר בגודל דירה ממוצעת. יצאנו נינוחים לקטע האחרון בכיוון קוסקו.  כבר כאן התחילה גלי לחוש כאבי ראש, סחרחורות בחילות וחוסר שינה. מאותות תסמונת הגבהים, אף שטיפסנו מגובה פני הים לשלושת אלפים חמש מאות מטר בכמה ימים בקצב איטי.

ביציאה מהעיר, הסתבר שהכביש חוזר לטפס ובתוך חצי שעה כבר היינו בגובה 4000 לערך, מתפתלים בתוך סיבובים, עטופים בערפל סמיך בחלקו. וטוב שכך, כי התהומות בצד הדרך הוסתרו על ידו. חלפנו שוב בתוך כפרים וישובים קטנים שמאיכות הבניה בהם, ניכר כי לתושביהם חיים קשים. לקראת אחת בצהריים גלשנו לקוסקו מההרים ממערב. השמש היתה בגבנו והאירה את הנוף, כמו תאורה מוזמנת על ידי במאי נסתר. לפנינו נפרש מראה מרהיב, עיר בגוון אדמדם שמדגישה את צבע האדמה המקיפה אותה סביב. מהאדמה הזו  מכינים לבני בוץ מהם בנויות שכונות שלמות. וכמובן לבנים שרופות בגון אדום חום.

קוסקו

ירדנו במורד הרחובות הצפופים ובמהירות מצאנו את פלאזה דה-ארמאס (כן, לכל עיר שמכבדת את עצמה בפרו יש כיכר/פלאזה דה ארמאס). לא הספקנו לומר "קוסוקו" וכבר תקעו בפרצופנו עלוני מכירות ומשפטים באנגלית. בנסיון למכור לנו טיול או מסאז' או ארוחה. מצויידים בכתובות אותן משכנו מאתרי אינטרנט וספרי מסע מדופלמים, יצאנו לחפש את לינת הלילה. המקומות אליהם הגענו לא היו אלא אכזבה, סליחה על הבוטות: "חורים" ובלי שמות.  חזרנו לכיכר תוך דילוג סוער על גלי אבני הריצוף העגולות והחלקלקות מהגשם הקל שירד בינתיים. אפשר לומר שהיינו שפוכים. ולא להאמין, דווקא מחלק עלונים מקרי, שדחף לנו עלון ליד, הביא אותנו למלון בו החלטנו להשאר לבסוף. מלון "קאזה גראנדה", כמאה מטר מעבר לפינה. ובנוסף הסתבר שהוא מתמחה באירוח אופנוענים. המלון בנוי סביב חצר בה מצאנו לאופנוע נקודת חניה. נכנסנו לחדר נעים ונקי והכנו עצמנו לשלב הבא המיועד לעוד יומיים: הביקור בחורבות האינקה במאצ'ופיצ'ו.

בפרק הבא: מאצ'ופיצ'ו, מקום מרגש. קוסקו, קרלוס, והיציאה לכיוון אגם טיטיקאקא.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 19 תגובות, הוסף תגובה    

המדבר שלאורך הים

אחרי הכניסה לפרו מאקוודור, שמחנו לגלות כי הכביש בצד הפרואני היה חדש ונוח. הרושם שלי הוא שמהפכות יוצאות לדרך במתיחת כבישים איכותיים. ההרים סביב החלו להעלם והפכו לגבעות, לדבשות, לגלי עפר ולבסוף לדיונות מזדמנות שרק שיחים עקשניים שנאחזו בקרקע, יצרו תלליות בתוך מישור עצום שהאופק נראה בקצהו, כמו קו קיפול של דף נייר חלק ורחוק. היינו בדרכנו לעיר פיורה (Piura) עיר מחוז בצפון מערב פרו, הרגשנו ברוחות שהביאו ריח אצות ומלח ים. הנוף סביבנו היה עני. וכמו בבכל מקום בעולם אדמה ענייה זה מה שנשאר לעניים. ככל שהתקרבנו למקום שאינו נמצא על שום מפה של מטייל המחפש את חוויית חייו.

הבנו שאנחנו רוכבים באחד האיזורים שמייצגים את פרו האפורה המנסה לשרוד בתוך שגרה קשה. פיורה נראתה כאילו עברו עליה עם מברשת פלדה ושחקו ממנה כל ברק חדות או צבע. שולי העיר מכוסה באבק. בכתובות מתקלפות וברחובות מפוררים. אלפי אנשים מילאו את הרחובות בצפיפות של יום חול. כלי רכב עשנים מסמורטטים. מוניות דחוסות בגודל זעיר ותלת-אופנועים מעין ריקשות, נדחפו לכל רווח קטן שהשארנו בין האופנוע לרכב אחר. רוכלים קפצו מכל פינה, נושאים מגשי ממתקים, מחברות, פירות, משקאות, בגדים. משוטטים בין הרכבים בכל עצירה. שוטרים עם משרוקיות בשני טונים, מכוונים את התנועה בתנועות תיאטרליות. בקיצור מרגע הכניסה לעיר ועד רגע ההגעה למלון הקטן בשולי שכונת וילות מקומית. לא יכולתי להרפות לשניה אחת מהמתח המלווה כל מי שרוכב על אופנוע עמוס, בשעה חמה, בעיר לא מוכרת, בה לא עושים שום הנחה, גם לרוכב שכתוב עליו בגדול שהוא זר. קאסח, שטעות אחת קטנה, מעידה קלה, אי הבנה קלילה, יכולים לעצור אותנו פור גוד.

זה השבוע השני של הרכיבה המשותפת שלנו. גם אם התחלנו להתרגל לשגרת הפירוק האריזה והתנהלות הרכיבה. עדיין אני מרגיש כי גלי חושקת שיניה ומתגברת על הרבה בעיות הנובעות מרכיבות ארוכות, סדר יום ספרטני ומפגש לא קל עם מציאות אנושית מזעזעת.
נהג קטנוע ריקשה, זכה בשלושה סול הכי קלים בחייו אחרי שהוביל אותנו לכתובת המלון מרחק חמישים מטרים. מלון "לוס חרדינוס" (הגנים) סיפק לנו מיטה. מקלחת חמה, חניה ואינטרנט שזחל כמו הכניסה לירושלים.

בבוקר מוקדם, הפלגנו להמשך הציר דרומה לכיוון העיר צ'יקלאיו (Chiclayo) כארבע מאות קילומטרים. כבוגרי מסע לסהרה המצרית, אנחנו מנוסים ברכיבה מדברית ויודעים להעריך ישימון. אבל כאן היה עירוב של כלום ענק, עם שום דבר עצום. חולות ושיחים נפרשו למרחקים. והנידחות של הכביש היתה בניגוד להיותו אייקון תחבורתי עולמי: היינו על ה"פאן אמריקאן הייוויי". הכביש שחוצה את כל דרום אמריקה לאורכה. כביש שציפיתי לראות בו תנועה סואנת יותר מאותן שש משאיות, שמונה אוטובוסים וארבעה טנדרים שפגשנו במשך כל תשע שעות הרכיבה.

תשע שעות על אוכף אופנוע אינן דבר של מה בכך. גם לרוכב מיומן עם תחת מברזל. לא מדובר רק בישיבה פשוקת רגליים עם מרווח זעיר לשיפור תנוחה. אלא בעיקר להתמודדות עם מזג אויר ישיר. חם או קר. יבש או רטוב. ולנהל את כל המכונה הזו בסביבה משתנה ומאיימת. תוך מפגש עם כלי רכב אחרים, רובם ככולם גדולים יותר, נהגיהם המכירים את הציר ורובם אינם זורקים לכיוון שלך. עכשיו, קחו את הנ"ל ונסו לחשוב כמו מי שיושב על האופנוע מאחור. כלומר כמו גלי. איני מתיימר לכתוב בשמה דבר, לה בנוסף, אין כל שליטה על התנהלות האופנוע וההחלטות שלי כנהג. וזה קשה שבעתיים. לצידי הכביש נמתחו מדי פעם שורות עצי שיטה או אקליפטוס. וכמה נסיונות חקלאיים מעוררי רחמים. המונוטוניות של הכביש המתוח כמו קו אפור. הנוף שאינו משתנה, נקטעו מדי פעם, כשעברנו ליד ישוב שהיה לא יותר משורת מבני בוץ או קש, בסמוך לשולי הכביש, בו ניטעו כמה עצים והועמדו כמה דוכני רוכלים.

באמצע שום מקום, נזכרנו שהיום בעצם ראש-השנה. הרי אתמול שלחנו ברכות למי שרק יכולנו. ואנחנו כאן בסוף העולם של סוף העולם, טרם הכנסנו כלום לפה. עצרנו בצד הכביש וחגגנו ארוחת חג מלאה של חופן סוכריות m&m שבמקרה נותרו בתיק המיכל. כעבור עוד כמאה קילומטרים, עצרו אותנו שני שוטרים שארבו בצד הדרך, כמעט אמרנו להם תודה על שבירת הרכיבה המרדימה. אני בטוח שגם אנחנו עזרנו להם להשאר ערים. חיפשנו מקום לאכול משהו,

לפני כניסה לקטע כביש שמעליו התנוסס שלט "כביש אגרה", מצאנו את הבקתה הכחולה של מריה מרצדס שעליה לוגו יצרן משקאות מקומי. חשבנו, לפחות בקבוק מים יצא לנו ממנה. אך כניסה זהירה בדלת המבנה השאירה אותנו מבולבלים, לנוכח התפאורה הסכרינית של פוסטרים מסדרות טלויזיה, ריפוד קטיפה אדומה, קריסטלים, שברי מראות מנצנצים ומריה בכבודה ובעצמה לבושה על אף שנותיה, טייטס מנומר ולראשה תסרוקת מגדל, שהביטה בנו כמו סצנה שנחתכה בעריכה, מ"פרסיליה מלכת המדבר". והאם היא מוכרת מים? ממש לא.

שלט כביש האגרה היה אילוסטרציה נהדרת לחוסר התפקוד של איזה בורג ברשויות הפרואנים. פרט לרוכלים שניצלו את האטת הרכבים המגיעים לקידום עסקיהם, האתר כולו היה נטוש. וכך היה לאורך כל הציר גם בימים הבאים.

במבואות צ'קלאיו, הגענו למוזיאון ארכאולוגי מפואר המציג את מיטב ממצאי אתר הקבורה סיפאן (Sipan) אתר קבורה מהמרשימים בעולם. שכבר בשלבי התכנון המוקדמים שלי ידעתי כי הוא יהווה פיצוי הולם להגעה השוחקת דרך המדבר מצפון פרו. המוזיאון היפהפה הנחשב לגדול בדרום אמריקה שיועד לאתר אחד בלבד, אשר עלות הקמתו עמדה על שישה מליוני דולר, ממוקם כאילו הצניחו אותו מהסרט הראשון של מלחמת הכוכבים. בתוך שכונה עלובה בנויה מלבני בוץ ברובה, בחלקים גדולים ממנה אין מדרכות אלא שבילי עפר עמוסי אשפה.

מישהו גידר חלקה בגודל כחמישה מגרשי כדורגל. ובנה מבנה יפהפה שניכר כי מיטב האדריכלים, המעצבים וממציאי ויצרני טכנולוגיות תצוגה בעולם, הימרו בשמם הטוב במקום הזה. בשטח הסטרילי (מנוכחות מקומיים), חנינו במגרש מבהיק ושמור. לאחר הפקדת מצלמות, טלפונים סלולריים, אייפוד, משקפי-שמש ושאר ציוד ריגול ידוע. נכנסנו לתוך המוזיאון. תשעים וכמה אחוז מהמוצגים כאן הם מקוריים. פרמידות הסיאפאן הן אתר קבורה הבנוי כמה שכבות בו קברו את מלכי המוצ'יקה בין המאה הראשונה והשבעית לספירה. המקום נחשף רק בשנות השמונים ומתחרה במעמדו הארכאולוגי עם ממצאים שנתגלו בפרמידות במצרים. הביקור במוזיאון לוקח את המבקר, במסלול עוקב כרונולוגית ובקומות המסודרות בשבעה מפלסים, המקבילים לשבעת מפלסי הקבורה שנתגלו. מציג אלפי פריטים מדהימים של תשמישי טקס ומשקף את התקופה מבעד לתרבות הקבורה. מוצגים במקום תכשיטי זהב וכסף, המעוצבים בהדגשת השניות של החיים. מחרוזות אלמוגים ששוחזרו בעבודת נמלים מרשימה וכמובן כמה שלדים על כל אוצרותיהם. את הביקור שלנו ליווה פדרו בן השבע עשרה, הלומד בתיכון המקומי,  ומתפרנס מליווי של אנשים כמונו ללא הגדרת שכר. הוא עשה זאת כל כך יפה וגלי שילמה לו ביד נדיבה גם מעצם אהדתנו את העובדה, שהוא שידר משהו אופטימי על הסביבה העלובה המקיפה את המוזיאון שממנה בא. לאחר כשעתיים, היום התקרב ליציאה, באנו לתוככי צ'קלאיו. עוד עיר החיה על אדרנלין הישרדותי שמשליך לאוויר הרבה אבק, עשן, צפירות, צעקות, ועקשנות רוכלים להצמד לכל מבט מקרי לכיוונם. (מה אנחנו אמורים לעשות עם חבילת עשבים קשורה בשרוך?)

מצאנו כאן את מלון "פירמיד" שהדבר הכי טוב בו היה, שלמדנו ממה להזהר בהמשך הדרך – לעולם לא לקחת חדר הפונה לרחוב – כל הלילה העיר הזו צופרת. לכל מונית וריקשה יש מין צופר שנשמע כמו סירנה של אמבולנס צעצוע, כך היא מודיעה להולכי הרגל שהיא פנויה. (או אולי מההדף של הצפצוף היא נעה קדימה, אין לדעת). והדבר הזה לא סותם ת'פה לשניה.

עוד יום של רכיבה שוחקת חיכה לנו. הצפון המדברי של פרו נמתח ונמתח דרומה לאורך החוף. התופעה האקלימית בה מדבר נושק לים, הפוך לכל הציפיות של מי שאינו מורגל בהגיון האקלימי הדרום אמריקני. רוחות האוקיינוס ממערב הטיסו מעל ראשינו עדרים אין סופיים של עננים באפור בהיר, שדחפו זה את זה קדימה כמו תור לאיזה מופע חשוב באמזונאס. שמנו על האף את טרוחיו (Truhillo) עיר חוף (השלישית בגודלה בפרו) שמבלי להתחשב בנו, מיקמה עצמה במרחק עצום מצ'יקלאיו. שמענו שמצפון לטרוחיו יש עיירת חוף בשם הואנצ'אקו (Hoanchaco) שאפשר למצוא בה לינה מול הגלים ללילה הבא. מדדנו בגוגל שלוש מאות ק"מ ויצאנו ללעוס אותם מוקדם בבוקר. באיזורים כאלה אין הרבה רכבים המשתמשים באוקטן גבוה. כלומר. אין בכלל. לכן מוכרים כאן רק דלק , 84 או 90, כל כניסה שלנו לתחנה לוותה בהתגודדות של "מבינים בטכנולוגיות" ששאלו שאלות בהתלהבות ושאני בספרדית בת החודשיים שלי, מצליח רק לומר להם שהאופנוע הוא מתוצרת. בע-עמעה-דובלע-עו. כי סמל היצרן בצידי המיכל מכוסה, למנוע מנודניקים ואספני מזכרות לשים לב. הנוהל בתחנות הוא שאני מדבר על הדלק וגלי מנהלת את הקופה מהמושב האחורי. הבלונד המבצבץ מתחת לקסדה, מזכיר לכולם כמה רחוקים שני הגרינגוס האלה מהמציאות כאן.

הדרך לטרוחיו המשיכה בנוף מדברי אבל הפעם עם קטעים ארוכים של טיפוח חקלאי, המוכר לנו מחוברות קידום מכירות של חברות השקיה בטפטוף. באמת מרשים. בנוף צחיח לחלוטין, עמדו שדות תירס וקנה-סוכר עד האופק בירוק, שבא לך לקפוץ ראש לתוכו. באחת העיירות המרוטות בדרך, ראינו גם שלט קטן של חברת נטפים. סוג של ד"ש. שטחי החקלאות האלה היו עצומים וברור כי מאחורי היוזמה עומדות חברות ענק ולאו דוקא חקלאים קטנים או בינוניים מהאיזור. שדות פלפל חריף, תפוחי אדמה וקטניות. מוקפים גדרות ושומרים.

כשהגענו לשערי טרוחיו. הרגשנו שהיום לטובתנו ויש מקום לשקול המשך הדרך לעיר צ'יבוטה (Chibote) מה שיהפוך את המרחק היום לסך 470 ק"מ. יש לנו תכנית להכנס לקניון דל פאטו (Canyon Del Pato) הרץ לתוך ההרים ממזרח ומגיע למרומי הקורדירה ולעיר הוארז(Hoarez) שבמרכזם ולכן רצינו כבר לסיים את קטע הדרך הזה, לפנות זמן לרכיבת השטח התובענית, שעוד מחכה לנו שם. גלי איתרה שתי מסעדות על הציר שעמדו בסטנדרט ההגייני שלנו ושם חיסלנו צלחות מרק בכמויות משפחתיות. ושוב פגשנו את האספלט המטופח בדרך דרומה.

צ'יבוטה יושבת ממש על ציר התנועה דרומה. תלויה עליו כמו שורת בגדים מרופטים ברוח על חבל כביסה שהאטבים בו רופפים. עיר שאין בה שום דבר המצביע על חזון. אלא תחושה של מכונת בינגו שיצאה משליטה. בורות בכבישים, רחובות עפר ללא הגיון, כיכר מרכזית שהזמן קפא בה לפני שלושים שנה. ועם כל המוזנחות הזו כל אדם שלישי נראה הולך ונואם משהו לתוך מכשיר סלולר סופר עדכני. וברחוב הראשי, קאזינו עם כל הנצנצים והשומרים החמושים –  כנראה גם כאן, משחקי מזל חיים בכפיפה עם עוני ויאוש. אחרי שלא הצלחנו להסביר לכמה עוברי אורח נחמדים מה אנחנו רוצים. מצאנו לבד את מלון צ'יינה, הסמוך למזח הדייגים. צ'יבוטה היא עיר דייג. במפרץ הטבעי לחופו היא שוכנת, עגנו עשרות ספינות דייג. מהמזח לאורכו טיילנו עם שקיעה, העיר נראתה באמת מקום עצבני ועצוב שנתקע ללא מטרה מוגדרת. לפני כיבוי אורות, עשינו חזרה כללית על הציר למחר. בדקנו שוב תחזית מזג אויר וחיפשנו מידע עדכני על איכות הציר בפורומים של רוכבי אתגר.

הבוקר התעצלנו, רצינו להגיע לאמצע הדרך של ציר קניון דל פאטו ולכן יצאנו רק בשעה 10, חזרנו על ציר החוף כשמונה ק"מ צפונה לעיירה סנטה (Santa)  וממנה עלינו על כביש צר ומתפתל שהחל לאסוף גובה לכיוון מזרח, לתוך הרים צחיחים במזג אויר יבש, חם ומאובק.  52 ק"מ של  כביש ובקצהו מחסום משטרה ומייד אחריו, נגמר הכביש ובבת אחת, עלינו על דרך עפר טחונה היטב משובצת אבנים חדות, שהובילה אותנו לאורך גדתו הדרומית של נהר ששעט ממזרח מערבה, בעומק עשרה מטר מתחת לשולי הדרך. מעלינו ההרים שלחו מצוקי סלע אדירים. שנטו מעל הדרך כעומדים ליפול עם כל התעטשות. הסביבה היתה ריקה. נטושה, שוממת. רק רחש הנהר וצווחת דורס ממעל נשמעו מדי פעם, כשדוממתי את המנוע להקשיב לפרו האחרת.

מהר מאד מצאנו עצמנו מתקלפים משכבות ביגוד ומחסלים את בקבוק שני הליטר מים שקנינו ביציאה לדרך. החום היה כבד. רכבנו עמוסים בכל הציוד, במהירות של בין 15 ל-20 קמ"ש בזהירות, בין חריצי הדרך ואבניה. חצינו מספר גשרים ומנהרה מקסימה שנראה כי נחצבה באופן פראי. הדרך עלתה בהדרגה ולאחר שעתיים היינו כבר בגובה של 900 מטר.

על פנינו חלפו מספר אוטובוסים קטנים וחבוטים, שדילגו כמו עיזים על הדרך שאיכותה הלכה והפכה לחצצית עם אבקת פודרה בקטעי עליה קצרים. קירות מפתח ההרים בינם זרם הנהר, הלכו והתקרבו זה לזה. בנקודה מסויימת הדרך התפצלה. זה לא הופיע בשום מפה. לכן חיכינו לרכב הראשון ונהגו הפנה אותנו שמאלה לכיוון המשך הקניון. נטלתי טוש עבה וסימנתי על עמוד החשמל הסמוך חץ קטן, שיעזור לבאים אחרי. לאחר עוד כמה קילומטרים הגענו למסעדה/חורבה/תחנה בשולי הדרך.

נכנסנו לקנות עוד מים ולשאול על המשך הדרך. השעה היתה שתיים אחר הצהריים. הבנתי שאנחנו נכנסים לקטע עם מרכיבי סיכון וקושי שלא הערכתי נכון. לאחר דיון עם גלי, קיבלתי החלטה: חוזרים לאחור. כן, החלטה קשה אבל נכונה. הצלחנו לחדור כ- 15 ק"מ לתוך הציר, אבל היה ברור שאנחנו בדרך להתקע שם לתוך לילה ושתנאי המסלול הולכים ומחריפים. בדרך חזרה הגיע מאחור רוכב על אופנוע קוואסקי KLR  שעצר לידנו. זה היה ג'אספר מקליפורניה שהיה בדרכו צפונה לפגוש את חברתו באקוודור. הוא נתן לנו להבין שעשינו החלטה נכונה בכך שלא המשכנו. מחכים לנו עוד 60 קילומטרים בדרך המטפסת בחדות בפיתולים קצרים ואיכותה בעייתית, גם לאופנוע קליל כמו שלו.

התגלגלנו חזרה לכביש החוף ופנינו שמאלה ודרומה, חצינו שוב את צ'יבוטה וכיוונו עצמנו לכפר הדייגים טורטוגה (Tortuga) השוכן במעגל סביב לגונה טבעית, כשלושים וחמישה ק"מ מדרום לצ'יבוטה. באור אחרון הגענו למקום שנראה נטוש. אבל מדליק. בתים חד קומתיים מסודרים מול הלגונה השקטה, כמו אבני לגו. רוב הבתים היו סגורים ומסוגרים, עצומי תריסים ומסורגי דלתות. פנינו שמאלה על החוף לאכסניית "אל פארול" השוכנת במורד ההר ובקצה שורת הבתים. הגענו אליה ממש בחושך. שכן נענה לצלצול הפעמון שלנו וקרא לבעלים שנכח באותו זמן במפגש תושבי הכפר שהתכנס בכנסיה, לדון בצורך לגבות מכולם תשלום אחיד לחיבור את הכפר לחשמל. הבנו איפה אנחנו.

חואניצ'ו הגיע במהרה והבנו ממנו שאנחנו האורחים היחידים בכל הכפר, שכרגע זה חוץ-עונה והכל סגור. בכל זאת, הוא פתח וסידר לנו חדר במרומי הגבעה המשקיפה על הלגונה, המפרץ ושורת האיים שבפתחו. זה היה לילה מוזר. פרט לנביחות קלושות של כלבים ממרחק, הכל היה דומם. מעל למים השקטים, ניצת מין זוהר כסוף שנשקף מהעננים הלבנים וכל הכפר עמד בעלטה. בבוקר יצאנו למרפסת מול הנוף והכנו ארוחת בוקר מלאה מתוך מלאי הירקות הלחם והפירות שקנינו אתמול בדרך. כל האיזור היה שלנו. דייגים יצאו בסירות קטנות למפרץ ושחפים, שקנאים וקורמורנים חגגו מולנו באקרובטיקה של צלילות לתוך הים. החלטנו להשאר כאן עוד יום וקפצנו לעיר הסמוכה קאסמה (Casma)  לשלוח מיילים ולקנות כמה מצרכי מזון. בילינו שם שעתיים. חזרנו לכפר שלנו לארוחת פירות ים שנשלפו זה הרגע מהים שממול.

אחרי יומיים של רוגע והחלטה שאנחנו מייבאים את הלגונה לארץ. יצאנו לקטע רכיבה ארוך במיוחד. ללימה בירת פרו. מזג האויר בעונה הזו מתאפיין בבקרים קרירים, בהם האויר מלא מעין ערפל עננים ואובך מדברי, הרובצים כמה עשרות מטרים מעל לקרקע ורק לקראת צהרים, השמיים מתבהרים פתאום. הכביש המדברי שעד עתה עבר בנוף שטוח, נמוך וישר, הפך לכביש שהתפתל ממש על קו המים. עלה וירד בהפרשי גובה של מאות מטרים מעל ובתוך מפרצים סלעיים ולמרגלות דיונות ענק.

ככל שהתקרבנו ללימה, הכביש השתפר, התרחב. וכעשרים קילומטר לפני ההגעה לעיר פגשנו את עיירות הלוויין חשופות הטיח והריקות מצמחיה או אותות שרומזים על איכות חיים מקובלת. וללא התראה מוקדמת, מצאנו עצמנו בתוך כביש פקוק בשעת שיא, כשאני מנווט את האופנוע בין מכוניות ששוב לא נתנו לנו שניה אחת של חסד ויתור או התחשבות. עד שבאחת העצירות ליד שוטרת עצבנית, הצלחנו לקבל ממנה הפניה לכיוון שכונת מיראפלורס (Miraflores) שאליה היו מועדות פנינו. שם תיכננו להקים את מחנה הנופש העירוני שלנו, להעמיד את האופנוע  בחניה ולנהוג כאחד התייר.

בפעם הבאה: עיר בתוך עיר. מישורי הנאסקה. פרידה מהמדבר ונסיקה לגבהים חדשים

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 11 תגובות, הוסף תגובה    

התגבורת הגיעה והיא יפה

יכולתי להתחיל את הפוסט הזה במילים מפוצצות מתוך מיטב שירת האהבה, או בציטוט מתוך מטריות שרבורג של קלוד ללוש. אך כדי לחסוך מכולנו אי נעימות אינטלקטואלית, כי אני מאמין שיוצר צריך לצטט דברים שלא נאמרו. אומר בפשטות. נפגשתי עם גלי בשדה התעופה בקיטו בשעה ארבע ושש דקות ומבחינתי, כל המולת האנשים סביבי וצפירות הנהגים מחוץ לטרמינאל הנחיתות, לא היו אלא שירת מלאכים בליווי ניגון אורגן בכנסיה גותית הממריאה אנכית – כאשר גלי שלי הופיעה בדלת היציאה של המכס. בתוכי שמעתי קליק של מעגל קטן שנסגר. תרצו – הישג הפקתי שעמלנו על ביצועו המדוייק לפני היציאה למסע, וגם תוך כדי. קל להזמין טיסה לקיטו. אך מצד אחד גלי, שלצורך ההצטרפות אלי, עקרה עצמה מתוך רכבת הרים של קיום יומיומי: משפחה, עבודה ומחויבויות שוטפות המוכרות לכל אחד. הייתה צריכה לא רק לשמש לי כגיבוי בארץ. אלא להתכונן לפרטי הפרטים של מעבר משגרה של אדם רגיל. לפורמט של רוכבת אופנוע בתנאים קשים. החל בהכנת פרטי ציוד ייעודי וכלה בקפיצה הנפשית הנדרשת מקיצונות אחת לשניה. ומהצד השני, התכנית שלי להגיע לכאן בול בזמן, עם כל מהמורות הדרך וסיכוני עיכוב המסע.

הגעתי לקיטו יומיים לפני גלי והשתכנתי בהוסטל קטן וחביב בשכונת מאריסקל סוקרה. סביבה נעימה ומעוצבת, בה מתרחשת סצנת התיירות, הבילוי והקולינריה המערבית בקיטו. קראתי על המלון הזה באחד הפורומים של רוכבי אתגר כמוני והבנתי שיש בו מקום לאחסן האופנוע וגם לקבל חדר זוגי במחיר סביר. המלון שוכן מול פאב אנגלי ומסעדה וייאטנאמית הפתוחים 24 שעות, כל השבוע. רחוב קטנטן, נמוך בתים ומרוצף, מואר וצבעוני, שנתן תחושה נעימה המשלבת ישן עם מחודש. ביומיים האלה חרשתי את השכונות הדרומיות של העיר בצעידות רגליות נמרצות שהחזירו לי קצת אמון בהליכת סתם, אחרי זמן רב של רכיבה בלבד.

אני קורא לעיתים מאמרים או רשמים של אנשים המתבטאים בהכללות: "כל המקסיקנים נהדרים" או "גואטמאלה היא הכי יפה" או בניקארגואה כולם גנבים" וכו'. למדתי שהכללה, היא סוג של נכות רגשית וכי לומר על קיטו שהיא עיר בעלת מאפיין אחד, היא במקרה הטוב בורות. קיטו כמו שאני ראיתי, על גודלה העצום, יש בה הכל. טוב, רע. יפה, גס. עשיר, עני. מודרני ונחשל. מלאה בסיכונים ושוקקת סיכויים. כמו הרבה ערים בעולם. רק באקצנט לטיני. ואת הניואנס הזה אנשים באים לראות. החלטתי גם שאת המקומות המעניינים ממש, אלך לראות ביחד עם גלי. כך שמצאתי עצמי גם חוזר קצת לקריאה, כתיבה וציור. או כמו שאומרים – נח.

משדה התעופה נסענו גלי ואני מחובקים כמו שני שיכורים במושב האחורי של מונית, בחזרה לשכונה שבחרתי. הג'ט לג של גלי, זרק אותנו לקטעי שוטטות, אוכל, ושינה טרופה שנמשכו יומיים, בהם הבנתי באמצע הרחוב, שמיכל הדלק של גלי ריק וצריך לשוב לחדר במלון בתוך דקות אחרת יש לי ביד שק תפוחי אדמה. גם תהליך החלפת מתח במתח, שאב מגלי כוחות וההסתגלות דרשה רוגע של ממש. שלושה ימים אחרי עזיבתה של גלי את הארץ, נאלצה אמה בת התשעים ואחת של גלי , להתאשפז בבית חולים עקב סיבוך קל הדבר הוסיף בלבול ודאגה נוספים. תחושת הבטחון שמאד חשוב לי להעניק לה, היא מפתח להמשך המסע המשותף שלנו, למשך חמשת השבועות הקרובים. אני כאן עם המון תובנות רכיבה ונסיון מופלג והיא באה עם כמות כפולה של חששות וצורך לרענן את מה שהיא יודעת כבר (גלי ואני כבר רכבנו מאות ואלפי קילומטרים ביחד, בארץ ובפינות רבות בעולם). פתאום אני עם ה"אין ספרדית" שלי, צריך להיות הדובר. התחלתי להכניס את גלי ל"סודות" המסע. איפה מחביאים כסף, כרטיסי אשראי מסמכים וכו'. איך זוכרים איפה כל דבר. וגם גלי לימדה אותי שלא מסתובבים עם זקן מוזנח בן חודשיים בין אנשים מתורבתים והושיבה אותי אחר כבוד על כסא הגלב(ית) שהחזירה אלי את מבטי הגברות ברחוב וגרמה לגלי להפגין בפומבי יתר גינוני בעלות עלי.

בהמשך חילקנו את כל הציוד בתאי האיחסון מחדש. גלי קיבלה קיטבג קטן חסין מים, לכל הביגוד שלה ומקום לאיחסון תרופות, כלי-רחצה וכמה קישקושים כמו טלפון נייד. תלשנו מהספר (או ליתר דיוק – המשקולת) לונלי-פלנט, את כל עמודי ההסבר על מדינות שלא נבקר בהן (וכבר הורדנו בכך שני קילו) כל השאר, כולל ציוד הקמפינג שלי, נארז בחבילה אחת גדולה, הובל אחר כבוד לסניף הדואר השכונתי ונשלח לארץ. נפרדנו מ-14 קילו שתפסו נפח של כרבע קוב… דיאטה מהיום הראשון.
כמו שסיכמנו מראש, השלב הזה במסע ינוהל במשותף. כלומר. גלי רכזת המסלול, היעדים, הקצב והתקציב ואני מפקד החללית, בעת רכיבה על אופנוע, נגמרת הדמוקרטיה! ישבנו ביחד לקביעת הציר הריאלי, כמובן על סמך התכנון המוקדם שעשינו עוד בארץ. זמני רכיבה, זמני מנוחה. שיטות נישנוש ועיתות ארוחה. אטרקציות, קניות וכו'. ישבנו על מפות מול לוח שנה. וחילקנו את הציר דרומה לפי מרחקים – לא יותר מ- 400 ק"מ ביום. מאחר והחלטנו לא ללון בקמפינג, אלא רק במלונות או הוסטלים, יום לפני, אנחנו מכינים נייר עם כתובות אופציונאליות ללינת הלילה הבא על הציר. ומניחים את הנייר מתחת לפלסטיק השקוף בתיק המיכל. כך הרשימה תהיה נגישה עם הגעתנו ליעד (עייפים בד"כ מכדי להתחיל לחפש הזדמנויות). גלי אמורה לשוב לארץ מסנטיאגו בצ'ילה ולכן, גם אם לא נגיע לשם, סימנו נקודות אלטרנטיביות מהן היא תוכל לשוב, אם דברים ישתנו.

הציוד של גלי כולל מעיל ומכנסי רכיבה ממוגנים בפרקים. בטנה מחממת מתפרקת. חליפת גשם. בגדי פליס תחתונים. קסדה איכותית ולשנינו מערכת דיבור אלחוטית של קארדו בין הקסדות. שהחלטנו לא להפעילה, כי גילינו שאינה אמינה והפעלתה השוטפת מסרבלת. גם לגלי כפפות ממוגנות ועוד זוג לרכיבה במזג אויר קר. לרגליה מגפיים. אחרי כמה תרגולי רענון של שימוש במכשירים כגון לפטופ, סלולר, מכשיר איכון לווייני ועוד, ארזנו הכל בחדר ויצאנו להכיר את קיטו. ברגל.

קיטו ממקומת בגובה ממוצע של כ- 2800 מטר. היא מונחת בתוך מעין קערת עמק, מוקפת פסגות מחודדות של כמה רכסים. בקטע המישורי בצפון העיר, נמתח שדה התעופה. הרובע העתיק של קיטו חבוק במרכזה. כאן גרים מעל מליון וחצי תושבים וכנראה שכולם יצאו לרחוב כשהגענו. היה צפוף. אחרי כמה שיטוטי היכרות והסתגלות לגובה שמנו פעמינו לעיר העתיקה. חצינו דרך שדירות האמזונאס ורחוב העשרה באוגוסט ומצאנו עצמנו בתוך שכונה קולוניאלית משומרת בהקפדה ומשוחזרת בדייקנות. מקום בו החיים סואנים וקשוחים כל הזמן. רק התפאורה צויירה ביד רומנטית.

כיכר הפלאסה גראנדה עם חזיתות מצועצעות, פיתוחים ותבליטי צמחים, פרחים, חיות ומלאכים. פלאסה דה גוביירנה בה ממוקם ארמון הנשיא ובחזיתו שני זקיפים שנראים כמו חיילי בדיל בגודל מלא. ואם לא היינו כל הזמן בתוך פקקי תנועה עשנים (בימי ראשון המקום סגור בפני מכוניות) וצילצולי טלפונים סלולריים, יכולת לחשוב שעוד רגע ישעטו מולך אבירי ספרד ופרשיה. הכל נשאר כאילו כמו אז. מקסים! כיכרות ומזרקות. פסלים ועמודי גבורה. חזיתות בתי ממשל וחנויות קטנטנות בכוכים, בפינות רחובות מרוצפי אבן טבעית, המנערת כל מה שמנסה לנסוע עליה. כדי לשמר את אופי המקום ובניגוד מוחלט לאלימות הגראפית המאפיינת את בתי העסק באמריקה הלטינית, כאן קבעו גודל אחיד ובצבע אחיד, לכל השילוט המסחרי. ולכן הארכיטקטורה, החומרים והצבעים המקוריים של הרובע נותנים את האופי למקום.

לסיכום הביקור ברובע טיפסנו למרום גבעת קאתדראלת "השבועה הלאומית", שבנייתה הושלמה בשנת 1988, היא בנויה בסגנון  גותי גבוה. ולא נעלם מעינינו סמל מגן הדוד הענק הממוקם בראש הצלע המערבית שלה. סביב שולי הגג בלטו פסלי חיות שכולן על טהרת חיות הבר הדרום אמריקניות: תנינים, ארמדילים, קופי עכביש, לאמות, צפרדעים ועוד. גם אם היא קתדרלה צעירה למדי, כבר החל באגף הדרומי שלה, הליך שיפוץ וניקוי הקירות החיצוניים. נכנסנו בשעת תפילה באחת מקרנות החלל הפנימי וזכינו למבטים השמורים למי שאינם מצטלבים או כורעים ברך לפני פסל הקדוש המקומי. סליחה.

לאכול בקיטו ניתן בכל פינת רחוב. בהמלצת אחד מספרי המסע, טרחנו על לפתחה של מסעדה מיוחדת ומצאנו שהיא סגורה כבר כמה שנים. בסמוך לה הייתה מסעדה משפחתית פשוטה, עמוסה בסועדים מקומיים שרכנו בכוונה ועצימת עיניים, מעל קערות מרק. נכנסנו ותפסנו מקום בשולחן פינתי מכוסה ניילון פרחוני והזמנו מרק לגלי ואורז לי. היה טעים וגם במחיר מקומי. בערבים יצאנו לחפש מקומות קלילים יותר באחד המקרים הגענו למסעדה איטלקית נחמדה וכשדיברנו עברית בינינו, ניגש אלינו איש ובירך אותנו בעברית ב"ערב טוב". ישראלי, בעלי המקום. השהות שלנו בקיטו הגיעה לקיצה כעבור יומיים. ובבוקר צונן אחד העמסנו הכל על האופנוע. עמדנו עם עובדי משמרת הבוקר במלון, במעגל שלוב ידיים ובניצוח בעלת המלון שהעניקה לנו שני ורדים ובובת צמר קטנה כקמע, קיימנו טקס תפילה קתולי-יהודי-אלילי ליד האופנוע, ממנו הסקתי שעכשיו אני יכול לסמוך רק על עצמי, וגם הבנתי את ההגיון הפרקטי שבאמונה באל אחד. כי מרוב סוגי אלוהים אליהם פנינו, כל אחד שם למעלה כבר בטח יגלגל את האחריות לשני.

גלי טיפסה לראשונה למשטח שישא אותה עליו חמישה שבועות, מושב הנחבא בין ארגזים ושקי מטען הקשורים סביבו. (עדיין אין לי מושג איך היא מצליחה להשתחל לשם בכל פעם) כסא עם ריפוד מינימאלי, דחוסה במרחק 15 סנטימטרים מאחורי גבי. ויצאנו לרחוב הראשי. כיוונתי עוד קודם לכן את הבולמים לרמה קשיחה יותר, אשר פיצתה על הנמכת האופנוע מתוספת המשקל. ויצאנו קודם כל לקו הזינוק – קו המשווה, הנמצא כמה קילומטרים מצפון מערב לעיר. לאחר סיבוב גדול ומיותר, מצאנו את הקו והנצחנו את עצמנו בכל הפוזות הכי תיירותיות והמשכנו לכיוון דרום מזרח אל העיירה באניוס (Banos) מבעד לקיטו בפעם השניה היום. לא אכחיש, בבוקר הזה נמלאתי אושר. גלי ואני ביחד על האופנוע, חבוקים, נוסעים בתוך נוף משכר, מהנופים המוסיפים עוד ריאה לחזה. שולחים נפנופי שלום לכל עובר אורח ומכונית בכל עצירה. מצביעים ומציינים זה לזו לזה, על מראות דרך שאנחנו מגלים פתאום, הר געש רחוק, בית בצבע מיוחד, עמק מוריק בתחתית תהום. עוף דורס שדואה ממעל. אם יש לכם את הדימוי הכי מרגש של מעוף משותף בתוך חלום. כך יצאנו לרכיבה ביום הראשון. אנחנו כבר מתורגלים בכך שנים, אבל כאן באמת בצד השני של העולם זה היה הזוי ממש.

כל כך התגעגעתי לחיבוק של גלי מאחור. להשענות שלה עלי בתוך הרוח. לשאלות הכל כך "לא אופנועניות" שהיא ממציאה. לתשובות החכמות שלה. לשפת סימני הידיים שהמצאנו לאורך שנות רכיבה רבות. כאן אנחנו לבד לגמרי. ועם כל הזהירות, ידענו שאנחנו צריכים ליידע מישהו על המסלול הכללי לפחות. לכן הנחתנו כל יום את תקציר המסלול לתוך המייל של מוסי – ראש המטות המשולבים בעורף. כדי שלפחות יהיה איזה תיעוד אם נעלם פתאום. יצאנו את קיטו שוב בכביש שבראשיתו התנהג יפה, אך איפה שהוא אחרי העיר אמבטו (Ambato) והפניה לכיוון באניוס, מצאנו עצמנו בדרך עפר מצ'וקמקת שנפרצה בהר באופן זמני, כי הכביש הראשי נחרש ונסלל מחדש כרגע. לבסוף באנו בשערי באניוס ולדלתו של "הוסטל טרנסילבניה" הישראלי ששמענו עליו טובות ורבות. ניכר כי איתי בעלי המקום לא עשה מאמצים מיוחדים כדי להקל עלינו את ההתארגנות וכי ההתגייסות שלו היא משהו טבעי. הוא ליווה אותי ברחבי העיירה, ומצא לי חניון סגור לאופנוע ושלח את הצוות לעזור לנו עם הציודים. קיבלנו חדר עם מים חמים בשפע. מיטה רחבה ומפגש עם מוצ'ילרים צעירים שכרגיל הוסיפו לי רק הנאה ועניין. באניוס יושבת בשולי הצד המזרחי של אקוודור, משם כבר ממשיכים בנסיעה קצרה לחלקים האמזוניים של המדינה. סביב העיירה, פסגות הרים העשויים אפר וולקני שנשר לפני מליוני שנים על תשתית סלעית והכל מכוסה במרבד ירוק של צמחיה פראית או חקלאית, המכסה כל מילימטר פנוי.

במזרחו עובר נקיק בו זורם נהר ובקרבת העיירה כמה מעיינות חמים. קבענו לצאת למחרת לסיבוב רגלי במפלים ובנקיקים באיזור. הנסיעה לשם הייתה במשאית פתוחה שעברה על פני תהומות, מנהרות נוטפות מים ושיפועי צד בראשי מצוקים שנתקעה לנו הלשון בקנה הנשימה. איזה פחד. ולא די שהכנסתי את גלי ללונה פארק המטורף הזה שכנעתי אותה להצטרף אלי לסיבוב מעל תהום בכלוב ברזל , מעין קרונית תלויה על כבל. כעלה נידף שנתפס בקור של עכביש ומתנדנד ממנו ללא שליטה. והכל מופעל בידי שתי נערות בנות 12 לערך שגובות כסף, נועלות את הכלוב ומשלחות אותנו להתנדנד בין חיים למוות.

בהמשך ירדנו בשביל בתוך סבך טרופי לעמוד למרגלות מפל שצנח מגובה כחמישים מטר לתוך בריכה סלעית ורסס ערפל סמיך, שהפך אותנו לשני סמרטוטים נוטפים ומאושרים. באניוס היא מקום שניכרת בו מודעות לתעשיית התיירות, מסעדות בכל גודל ורמת מחיר. חנויות המציעות הכל בזול ורחובות בוהקים מנקיון והקפדה על תחזוקה, המעוררים  השתאות. שוטטנו במקום עוד יום ניגבנו חומוס עם פיתות אצל איתי בהוסטל ובעוד כל דיירי ההוסטל נמים את שנתם,

עלינו על סוסנו ודהרנו דרום מערבה לכיוון כללי העיר קוונקה (Cuenca), היושבת על המשך כביש הפאנאמריקנה החוצה את אקוודור באמצעה ומוביל בסופו לתוך פרו. לקראת צהריים הגענו ליציאה מעיר ריובאמבה (Riobamba) נכנסנו למסעדה פשווטה ונקיה וחיסלנו מנה צמחונית ומרק עוף. וטוב שכך כי כמו שיצאנו משם נגמר פתאום הכביש ונשלחנו לאיגוף של כעשרים קילומטר בתוך שטח הררי חקלאי מתוכו 10 ק"מ של דרך עפר מאובקת המכוסה בשכבת פודרה. שהיא בעצם רובד אבק, בעומק כעשרים סנטימטר עם עליות תלולות. גלי נאלצה לרדת מהאופנוע ולעשות את המרחק ברגל. החום היה כבד. היא היתה לבושה במיטב בגדי הרכיבה. מגפיים ושכבות בד פליס.

את הנהגים סביבנו לא עניין כלום. משאיות ענק, מוניות, טנדרים ואוטובוסים נתנו בגז, בלי חשבון והרימו ענני אבק שהזכירו רימוני עשן במשחקי דרבי. לא ראינו כלום ולא נשמנו כלום. הגובה היה כ- 3000 מטר דלילי חמצן מעל פני הים. אם גלי היא לא סופרוומאן אז היא סופרגלי. איך היא עשתה את הקטע הזה? אני לא תופס. ועוד דחפה את האופנוע ועזרה לי להרימו עם כל הציוד כשהוא כרע באמצע (שום נהג לא נענה לניפנופי לעצור ולעזור). בכל פעם שעלה ענן אבק כיביתי את המנוע די למנוע ממסנן האויר להתמלא לכלוך ולהיסתם.

בהמשך, הכביש עבר ברובו על קו רכס, וטילטל אותנו ברוחות עזות, במרומי פניות חדות ובראש כבישים, אשר משני צידיהם נפערים מורדות תלולים לעומקים מבעיתים של אלפי מטרים. ברוב הכבישים לא היה שום זכר לפסי הגנה או שוליים. טעית? שלום! מצאנו עצמנו בעשרות קטעי דרך לא סלולים, תוך רכיבת סלאלום איטית וכבדה, בין סלעים מחודדים ובורות פעורים (ששוב הזכירו לנו, למה איננו רוכבים בלילה) פגשנו אנשים נחמדים שעזרו לנו להבין איפה אנחנו ומה מחכה בעיירה הבאה. עצרנו בכמה מקומות לאכול או לשתות קפה (כלומר, הם קוראים לזה קפה. אנחנו קוראים לזה אסון).

בכל מקום בו עצרנו או עברנו, התנועה נעמדה כדי להביט בנו או כדי לשאול שאלות. אני עוד עניתי משהו, אבל גלי יודעת נכון לרגע זה רק את המילים: "בואונו", "מוצ'אס", "גראסיה" ודונדה" ובכל פעם היא מרכיבה את המילים בקומבינציה אחרת כדי לתקשר עם הסביבה. ואני הגאון עוד שולח אותה לפעמים לשאול שאלות. בקיצור, הבנתם! לקוואנקה הגענו ממש עם חשיכה ונהג מונית חביב הוביל אותנו להוסטל המצ'וקמק והמבורדק של לואיס. שחיפה על הכל ביחס חם דואג ומתעניין, שלא לדבר על המקלחת החמה שחיכתה מעבר לקיר. בלילה יצאנו לסיבוב במרכז העיר שניכר כי פרנסיה מכירים בערכה כפנינה ארכיטקטונית מימיה כקולוניה ספרדית. הבניינים העתיקים שמורים ומוארים. עיר יפה.

מקוואנקה יצאנו למחרת להמשך הדרך דרומה ושמנו פנינו לכפר וליקאבאמבה (Vilcabamba) שמעבר להיותו מקום יפה, הוא ידוע בעולם גם כאחד המקומות בהם אנשים מאריכים חיים במיוחד. מחלה שלא אכפת לנו להדבק בה. הכפר הציורי שוכן בעמק ירוק מדרום לעיר לוחה (Loja) כשנכנסים לעמק, כבר מרגישים סוג של שלווה מאד לא אופיינית לקצב החיים האקוודורי התזזיתי. בשעת אחר הצהריים שהגענו נראה שגם הציפרים בסייסטה. עלינו לגבעה המשקיפה ממרחק חמישה קילומטר, על הכפר מדרום מזרח ושכרנו מבנה בודד בקצה ההר. במלון-פנסיון-מוטל-חווה בשם איזקאילומה (Izhcayluma). עולה, אבל שווה. המבנה המבודד והשקט שמחלונו נשקף נוף הררי, הכיל מיטה זוגית ענקית , שירותים ומקלחת איכותיים ומרפסת עם ערסל ממש על הנוף. במלון יש מבנה מרכזי היושב על העמק מהצד הצפוני, מסעדה ובריכה. מכאן ניתן לצאת לטיולים בסביבה במגוון רחב של סגנונות.

ארוך וקשה, עד קצר וקליל. ברגל, באופניים או ברכב. למחרת הגיענו, הופיע במקום זוג אנגלי צעיר יואן וונסה, רכוב על אופנוע זהה לשלנו. הם הגיעו עם האופנוע ישירות בטיסה מלונדון לקיטו ומתכננים לחצות את דרום אמריקה במשך 3 חודשים. כמובן שהחלפנו מידע טיפים וכתובות. אחרי שלושה לילות שהיה ומנוחה. יצאנו לחצות את הגבול לפרו. בתחילה תכננו לחצות את הגבול מדרום כפר בנקודת גבול בשם סומבה.

שהומלצה על ידי עומר כנעני שרכב כאן לפני שנה וגם על ידי איתי אינגבר. ממש לפני צאתנו לדרך, בדקנו מה מחכה לנו שם. והסתבר שגשם שירד באיזור בימים האחרונים הפך את דרך העפר בת ה 20 ק"מ אותה חייבים לעבור אחרי חציית הגבול – לעיסת בוץ שעלולה לסבך אותנו. לכן פנינו לכיוון מעבר הגבול ליד העיר מאקארה (Macara) לשם הגענו במסלול עוקף דרכי עפר שהוסיף לנו עוד 70 ק"מ ליום הרכיבה.

בדרך למקארה הנוף השתנה בתוך כמה דקות ממיוער וירוק, למדברי וחום צהוב. פתאום קיבלתי דרישת שלום ממדבריות הבאחה במקסיקו, בדמות קקטוסים גדולים וצמחיה קוצנית. וגם עצי ענק ממשפחת הבאובב שהזדקרו בצידי הדרך. מעבר הגבול במאקארה היה פשוט וחיובי. בשני הצדדים לא היה תור או צפיפות. טופלנו בנימוס ואהדה ולאחר כחצי שעה של ניירת סטנדרטית וחיוכים לרוב וללא כל תשלום. עלינו שוב על האופנוע וגלי יחד איתי על כביש אספלט אולי באיכות הטובה ביותר עד עתה בדרום אמריקה, נכנסנו בשערי פרו המרתקת בדרכנו לעיר פיורה (Piura) שבצפון המדינה. לבסוף, חשוב לי לציין את האחריות שהבנות הנפלאות שלנו לוקחות על אמא של גלי. ומאפשרות לנו להמשיך במסע. והקשר הרצוף איתן מעניק לנו רוגע ומצדיק את תחושת הבטחון. וכמובן גם לאחותי, למיכלי ולאורלי. תודה מעומק הלב על היותכן.

רועי סדן שחצה את האמריקות על אופניים והרבה לפני, נמצא כבר באפריקה. אנחנו עומדים בקשר מדי פעם והנה ברכת גמר חתימה טובה שקיבלתי ממנו השבועו

בפעם הבאה: צפון פרו. קסם מדברי. ים ערפילי וכניסה לקניון. לא כזה שיש בו מיזוג וחנויות…

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 13 תגובות, הוסף תגובה    

הקולומביה שבתוכי

ההרים החלו לגבוה יותר ויותר, הדרך נגללה לפני כמו שטיח אפור. הצמחיה שפעה במזרקות עצי בננה וקוקוס שזינקו מתוך הסבך והעננים ממעל השתחוו מעל הנוף כמו רקדניות בלט שמנמנות, רגע לפני שהן פורצות בבכי. ביציאה הדרום מערבית מבוגוטה, הכביש עבר בשכונות שהתעוררו בעצלתיים ליום שבת, יומם של הסוחרים, הרוכלים וגובי הכסף במגרשי החניה. יום שוק. קבוצות של תלמידים בתלבושות אחידות צבעו את המדרכות ושוטרים מנומנמים עמדו בקרנות רחוב, מחכים להסתערות כלי הרכב היומית. מיכל הדלק אותת לי שהוא כבר חי על אדים. כלל חשוב ברכיבת מסע; אל תגיד "נמלא אחר כך" תמלא עכשיו!, בוודאי בארצות בהן התזזית וההגיון המעורפל מנהלים את השגרה. גם אם נראה שתהיינה עוד הרבה תחנות דלק בהמשך. אל תסמוך על כך לעולם.
בבחירת הכיוון ליעד הבא, גם כשאני בטוח לחלוטין, מגובה במפה וציוני דרך בג'י.פי.אס. – אני מעדיף לשאול. זה סוג של חיבור לנהגים סביבי שניכר משפת הגוף שלהם ושל מכוניותיהם שהמופע העב"מי ההזוי שלי, בבוקר הכי שגרתי של חייהם, מפיח בהם התלהבות ותחושה שהם נוגעים במשהו חד פעמי. אני נהנה לתת להם את ההזדמנות לקחת חלק בפנטזיה.

שואל על כיוונים ועל שמות, מקומות או מרחקים. האיש בטויוטה השחורה מימין נצמד אלי כבר שני קילומטר. ברמזור הראשון, קפץ מהרכב, ניגש אלי ושאל אם אני צריך עזרה בבחירת הכיוון. משפחה שלמה בטנדר אדום לפני, לא חדלה לנופף אלי והיה ברור לי שהגדולים מסבירים לקטנים, מה מצוייר במפה שמופיעה בסמל המסע המודבק בחזית האופנוע. גם נהגים שעמדו לידי ברמזור המשיכו בהסברים, אף שהרמזור כבר השתנה לירוק ומסביב איש לא צפר. אלה רגעי חסד שאני אוצר, שמשאירים בי סימנים נעימים של זכרון מחוייך. מצדיקים את הנחת היסוד, שבסוף כולנו אותו דבר. הבתים האחרונים של בוגוטה נעלמו כנקודות במראות האופנוע ולפנים הכביש החל להסתלסל בין שלוחות הרים ומורדות שהסתירו ערוצי נהרות בעומק חמוקיהם. בעודי מהרהר בנחת,

חלף על פני בצווחת מנוע אופנוע ספורט, כמו אומר: "בוא נראה אותך משיג אותי, שוויצר!". לאופנוענים שכאלה אני מגיב תמיד בחיוך ביני לביני. מה לי ולרכיבה ספורטיבית עכשיו? לא עברתי יותר משלושה קילומטר והימאהה הכחול עם שני רוכביו כבר עמדו במחסום שיפוצי הדרך הראשון להיום. אמנם הכבישים בקולומביה רחבים ויפים, אך מדי כמה קילומטרים נעשים בהם שיפורים, שיפוצים וסלילה מחודשת של קטעים שנסחפו או כוסו במפולות סלע. כך שהכביש הרחב הופך לנתיב אחד המנוהל על ידי עובדים בשני קצותיו, המתירים בכל פעם לשיירה מכיוון אחד לעבור בו. הגעתי לשני הרוכבים על אופנוע הספורט שהתעלמו מנפנוף השלום שלי ורכנו על האופנוע שלהם דרוכים לזינוק מראש הטור. הדקות חלפו, והם על קצות האצבעות, מחכים לגונג. וכשהוא היכה, הם שוב נעלמו מעבר לכתף ההר הרחוקה.

באיזור הזה, בו הדרך חצובה בשולי ההר, הכביש מוצף מים מדי פעם. הם מגיעים ממפלים זעירים הנופלים מראשי הקירות שכורסמו ברכס וצריך להיזהר מהחלקה. המשכתי לרכב בנינוחות, תוך הקשבה למוסיקה ברזילאית שיודעת להתאים את קצב הלב לקצב המנוע. באחד העיקולים הרחבים שמאחריהם הכביש נפל בזווית חדה ימינה לתוך ירידה תלולה. ראיתי התקהלות בצד הדרך. תאונה. מגן המתכת משמאל היה פרוץ. נראה שמישהו עף לתהום משמאל. עצרתי לראות במה מדובר וליבי דפק. הבטתי מעבר למחסום המתכת וקיוותי לא לראות את המראה שממנו חששתי. רווח לי כשראיתי כי זו היתה "רק" משאית/מיכלית ענק, שנהגה לא "לקח" את הסיבוב והמשיך ישירות למדרון, למזלו, המדרון היה משופע והוא נעצר אחרי כמאה מטר. המשכתי. לאחר כעשרים קילומטר, שוב מחסום תיקוני דרך. עברתי כחמישים מכוניות שעמדו בטור והגעתי לראשו. שם חיכו לי שני הרוכבים שהסירו את הקסדות ועמדו ליד האופנוע. הפעם החלפנו מילות ברכה. מסביב נתקבצו לראש הטור עוד רוכבי קטנועים ואופנועים קלים והביטו בשתיקה במפלץ עליו רכבתי. האחראי למחסום אמר שהעיכוב ימשך כעשרים דקות.

החלטתי לשבור את השתיקה לטושת העיניים סביבי. שלפתי את שקית סוכריות ה- m&m שלי וחילקתי חופנים של כדורים צבעוניים למי שרק הושיט יד. זה שבר את הקרח, פתאום נשאלתי שאלות באנגלוספרדית מהירה ועניתי עליהן בספרדועברית איטית. מכאן ועד המשך 450 הקילומטרים של רכיבת היום, כבר היו לי חברים לנפנופי שלום, מחוות עקיפה ופינוי נתיב. הכבישים בקולומביה הם כבישי אגרה. אך אופנועים פטורים מתשלום, בכל כניסה לכביש אגרה יש בצד ימין מסלול כניסה חינם לאופנועים. מעורר מחשבות על היחס לדו-גלגלי במולדת.

היעד להיום, העיר קאלי (Cali) השוכנת כארבע מאות קילומטר מדרום מערב לבוגוטה. כדי להגיע אליה יש אפשרות לרכב בדרכים צדדיות החולפות בנוף הררי פרוע ובכבישים באיכות בינונית ולקנח באיגוף דרומי דרך העיר הואילה (Huila), או לחתוך מעט צפון מערבה דרך העיר ארמניה (Armenia)  ואז לרדת לאורך הרמה הפנימית המערבית שנמתחת דרום מערבה, כמעט עד גבול אקוודור. בחרתי באפשרות השניה. ההכנה אמש ליציאה שלי לקטע הקולומביאני, החלה בקבלת מייל טרי מהבית, אליו היה מצורף קישור לדיווחים עדכניים מהנעשה בדרום קולומביה. כלומר לא רשימת הפסטיבלים או הירידים השבטיים, לא גובה הגלים בחוף ולא עוצמת מי המפלים, כי אם הדבר שהכי מאפיין את קולומביה בשנים האחרונות. הטרור. דיווחים על עוד חטיפות שנעשו השבוע, בדיוק על  הציר עליו אני רוכב – רציחות ומעשי שוד שהתרחשו ממש לפני ימים ספורים.

היו קטעי דרך ארוכים בהם מצאתי עצמי בודד לחלוטין. היו מקומות בהם הכביש היה כל  כך מוזנח שחשבתי שאולי טעיתי בדרך. ולא היה את מי לשאול. ולא אחת, ציפיתי למצוא מחסום דרכים מאולתר מעבר לפניה חדה, בו ישדדו אותי במקרה הטוב ובכמה מקרים בהם חלפתי על פני רכב חונה, במקום נידח, חשבתי שיקפצו מתוכו אנשים ויכוונו אלי נשק. מי שרוכב על אופנוע יודע שבסופו של דבר, רכיבה על אופנוע היא מסע אחד ארוך של תסריטי אירועי תקלות, מכשולים או סכנות. שכותרתם פשוטה: "והיה אם". כלומר, בכל רגע עלי לחשוב על "מה עלי לעשות אם…"  יהיה שמן על הכביש, אם הרכב לפני יעצור פתאום, אם זה שמאחור יתקע בי, אם אמצא מולי רכב שיצא לעקיפה חסרת אחריות… אם ואם ואם. בזכות החשיבה הזו, אופנוענים אמיתיים שורדים. אבל כאן עלי לגייס חשיבת "אם" מסוג אחר. מה עלי לעשות, אם אתקל בחוליית חוטפים שתהפוך את הדיווחים מהמסע שלי מפוסטים קלילים ומטומבלים, לנתון חדשותי? בלי שום חשיבה על מעשי גבורה, אני מחזיק בהיכון את לחצן קריאת החירום של מכשיר ה"ספוט" (Spot) שהוא מכשיר איכון לווייני למצבי חירום, אותו רכשתי טרם היציאה לדרך. ההתעסקות בטרדות הבטחוניות לא המעיטו בכלום את ההנאה שחשתי מהנוף סביבי. כמות הפרפרים שחצו את הכביש והציפרים הצבעוניות שקיפצו ודאו לצידי הדרך הפתיעו אותי בעוצמתם. מאז הבוקר חצו את דרכי שחלפה באיזורים טרופיים, חמישה פרפרי מורפו כחולים וענקיים שבהקו בגוון טורקיז מתכתי ומעופם הוא נפנוף עצל, איטי ולעיתים נמרץ. במסעדה בה ראיתי חבורה של שוטרים סועדים. עצרתי והזמנתי מרק ירקות ולחם. לפחות מכאן הרגשתי, אצא בשלום. כשנכנסתי הבנתי שכולם רתוקים למשחק הכדורגל בין קולומביה לאקוודור ששודר באותו זמן על מסך בפינת המסעדה. עכשיו יכול כל פרח טרור לחטוף אותי, את המסעדה ואת כל משטרת קולומביה. רק קיוותי שגם הטרוריסטים צמודים עכשיו למסכים. הגעתי לקאלי ממש עם חשיכה. עיר ענקית עם מרכז מודרני וכבישים עטורי צמחיה מטופחת. וכיוונתי להוסטל "איגואנה" הממוקם באחת משכונות הוילות בגבעות שבמערב העיר.

השוק של קאלי

קיבלתי חדר עם מקלחת קרה ובניין מלא תרמילאים צעירים וגם שני זוגות מבוגרים יותר. לא היה קשר אינטרנט מפאת תקלה, אבל היתה מוסיקה נהדרת של גיטריסט אנגלי שישב בפינה החדר ונתן לכולנו קונצרט חינם. עזבתי את קאלי בשעה חמש וחצי, חשבתי כי בשעה כזו אצליח לחצות את שולי העיר הצפופה ולהמנע מהתקעות בכאוס התחבורתי המאפיין את השכונות הדרומיות כאן. אך מה לעשות, הכביש היוצא דרומה מקאלי חולף באמצע השוק. ושוק כמו שידוע לנו זה איזור זוחל, נדחף, חונה באמצע הכביש וצופר, שיש לי אליו יחס אמביוולנטי. כי מצד אחד אני אוהב את זה ומצד שני, יש לי בתכנית חתיכת מרחק להיום. ריחות השוק המתעורר, קריאות הסוחרים באינטונציה הזהה בכל השפות בעולם. הקונים הרבים שגדשו כל פינה, באותה התנהלות כמו בכל שוק בעולם. של בחירת הפרי, הושטתו למוכר לשקילה וספירת העודף בטרם הכנסתו לכיס. חיממו את ליבי, הרגשתי שוב בבית. המשכתי. קאלי שוכנת במרכז רמה בגובה ממוצע של 1500 מטר. אוירה יבש ונעים. שדות קנה סוכר מאופק לאופק וכמה בתי זיקוק ההופכים את הסוכר לדלק. מולי חלפו משאיות שהובילו את קציר קני הסוכר, בארבע חמש ושש מיכליות נגררות קשורות זו אחרי זו, כרכבת כביש.

מחסומי הצבא על הדרך הלכו ותכפו. ידעתי שזה סימן, כי אני באיזור מועד. במהרה הנוף השתנה לחצי מדברי. לפתע נעלמה הצמחיה הטרופית וקרחות עשב וקוצים יבשים במדרונות סלעיים, החלו לתת את הטון לנוף. החום עלה  ונהיה שרבי ממש. חלפתי בין כפרים עלובי מראה וריח. אנשים פשוטי לבוש נברו בערימות אשפה ובתים זנוחי חזית. רוב האנשים היו כהי עור ממוצא אפריקני. ניכר שהגעתי לאיזו חצר אחורית של קולומביה. הכביש המריא עוד ועוד לגבהים שמעל 2500 מטר. ושמתי לב כי גם בגובה 2700 מטר צמחו עצי מנגו, בננה וקוקוס השייכים לאיזורי צמיחה טרופיים ונמוכים.

פרדות המשמשות את החקלאים במטעי הקפה. רק כך הם יכולים להגיע לחלקות התלולות

תחזוקת הכבישים היתה טובה מאד והתהומות מימין ומשמאל שנפלו אנכית לעומק של מעל שני קילומטר, גם הם היו עשויים טוב מאד… מפחידים ושלחו אותי לרכוב קרוב למרכז הכביש. מדי פעם כשמשכתי נשימה אחת גדולה. נזכרתי כי האויר כאן דליל בחמצן.

כנסיה בפסטו

גם התנועה היתה דלילה שמתי לב כי כמו במרכז אמריקה, הגם שהערים עמוסות ופקוקות ברכבים פרטיים. אנשים אינם נוסעים כך סתם מעיר לעיר ברכבם הפרטי. בדרכים הראשיות יש משאיות בכל גודל, אוטובוסים עם כל גווני העשן, כמה טנדרים פתוחים ואולי עשר מכוניות פרטיות שחלפו על פני ביום. לעיירה פסטו (Pasto), הגעתי לקראת ארבע אחר הצהרים. האויר היה צלול ועל הסביבה כולה היה נסוך אור צהבהב שהדגיש את יפי המקום עד למרחקים. העיר מונחת בעמק באמצע רכס גבוה, רחב ועטור שלוחות הרים הנאספות למרכז העיר במורדות מתונים. תיתורת העיר מכוסה בצפיפות, בבתים בגוון אדמדם.

כיכר העיר פסטו

ללא שאלות רבות זיהיתי מבעד לרחובות הפשוטים, את צריחי הכנסיות וכך ידעתי להגיע למרכז הסוקאלו, שם חשבתי, וודאי אמצא גם מקום ללינת הלילה. פסטו תהיה, על אף יופיה המדהים. לא יותר מחניית לילה, בדרך לגבול עם אקוודור המתוכננת למחרת בבוקר. מרכז פסטו הוא  שילוב בין עתיק לחדש, בין סואן לאיטי, בין מתוח, לבין כמה שוטרים ששוטטו באיזור והפגינו נוכחות מוגזמת לטעמי. ההוסטל "קאולה" ממוקם ממש במרכז מול הכנסיה, בקומה שניה של בנין משופץ בסגנון קולוניאלי. היו במקום עוד זוג אוסטרלים שיצאו לעולם עד שיגמר הכסף או שייתפסו עם שקית הגראס. האופנוע ננעל במגרש חניה ממול.

ככל שאני מתקרב לגבול עם אקוודור, אני מרגיש כמו מי שפתאום מסתכל כל כמה דקות על השעונים והמחוונים, כי הוא מבין שהזמן אוזל. הפגישה עם גלי בקיטו, תהיה סוף הקטע העצמאי, הבודד. הראשון של המסע. עד לשם, אני כל הזמן רק עם עצמי. חווה את השלווה שבבדידות, אך גם את הצורך לדבר עם  מישהו, לחלוק. לדון על מה חשוב ומה לא. מנסה להביט עלי מהצד, מתלבט אם לצחוק או להצטער. אני נוזף בעצמי. ומצחיק את עצמי וברגעים מסויימים מתמלא בגעגוע, שלא תמיד ברור לי למי הוא. ומוצא פתאום שהנוף מיטשטש מבעד לדמעות – כאלה שעולות בלחץ ובמהירות, מלוות בכאב בגשר האף. חושב על בנותי, מה הייתי רוצה לומר להן ממש ברגע זה, עורג לגלי שלי. אני חושב על חברים שאני אוהב. על סבלם ועל שמחותיהם. נזכר בפרצופים שאיבדתי בקרב או בתיגרות הקיום. אני נזכר בגדי. איש שאהבתי, שלא הייתי ער מספיק לסימנים, לפני שטרף את נפשו בכפו. הנוף סביבי הוא לעיתים לא יותר מתפאורה בסרט פנימי שאני מחבר. סיפור הנשען על דברים קטנים שאני רואה. דברים סתמיים שלא תיארתי לעצמי, כמה עוצמה יש בהם לחבר אותי לחוסרים. ומה חסר לי כאן באמת? מנוחה. חיבוק. מילה. אני כל הזמן מדגדג את התובנות הבומבסטיות, הצדקניות והמקובעות שלי ומאתגר אותן למול מסקנות קטנות שאני אוסף כל הזמן. ואחרי כמה קטעי מחשבה על האבסורד שבחיים, אני מבין גם כמה דקיק הגבול בין אומץ לטיפשות. וכי עלי להמשיך במסע הזה לא כי אני אמיץ, אלא כי אני פחדן שיודע שבלעדי המסע הפנימי שלי, אני נדון לגסיסה איטית. לא כאדם אלא כחולם – וזה לדעתי הפחד הכי גדול שיש.

מעבר הגבול בין קולומביה לאקוודור

מפסטו יצאתי דרומה, לכיוון מעבר הגבול עם אקוודור, אותו חציתי במצב רוח שמח ושטותניקי כזה שאפף אותי והביא אנשים לחייך אלי מכל עבר. בעוד שבוע ראש-השנה וכבר השבוע, גלי שלי. דרכון: חותמת. אופנוע: חותמת. מוכס: חותמת.  וכביש שמח כבר רץ לאחור במעלה הדרך לקיטו בירת אקוודור.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 25 תגובות, הוסף תגובה    

כשהדרך הסלולה נגמרת באמצע

מעבר הגבול בין קוסטה ריקה לפנמה- בלאגן אחד גדול אבל עובד

לעיר דוד (David) שבצפון מערב פנמה הגעתי בשעות הערב המוקדמות. דוד היא עיר ללא סממן פיסי שיכול לייצר זכרון של ממש ואם לא הייתי ער לצורך לחפש מקום לינה, הייתי ודאי חולף על פניה כמו על פני עוד תמרור אזהרה על בור בכביש. במבט מלמעלה העיירה נראית ודאי כמו תשבץ פשוט. רחובות לרוחב, מצטלבים עם רחובות לאורך וזהו. אין כמעט בניה לגובה והיא נמוכה ברובה  ופרושה לכן על שטח עצום. אחרי שזיהיתי בקושי את הכניסה לעיר. עצרתי ליד חבורת נערים ושאלתי על "הבית הסגול". ידעתי שגם מבלי לדעת מה הוא הבית הסגול. צבעו הוא בוודאי נקודת ציון מוכרת ואכן הם כיוונו אותי אליו בכמה תנועות ידיים. הבית הסגול הוא הוסטל באיכות סבירה, עבור 9 דולר (המטבע הפנמי הרשמי הוא דולר אמריקני) קיבלתי מיטה, חיבור לנט, אפשרות שימוש במטבח, וחניה מקורה לאופנוע בחצר. בבוקר בשש – ללא גינונים מיוחדים, נפרדתי מההוסטל הקריר שהדבר הכי לבבי שניתן לזכור ממנו הוא שהכל, מהצלחות והסדינים ועד למושב האסלה מרוח שם בצבע סגול. וכמו נסיך על סוס ברזל, דהרתי לתוך סערת גשם אגרסיבית ומופע אור קולי של ברקים, בשירת Purple rain purple rain

הכפפות מתייבשות על המנוע החם

בקטע הזה במסע, לא אחפש טבע, שקיעות זהב או שיחות נפש עם אנשים מרתקים. פנמה תהיה בשבילי לא יותר מקרש קפיצה לדרום אמריקה. ועם כל הצער שבכך, החלטתי לרכוב ישירות לפנמה-סיטי כדי להתארגן על הטסת האופנוע לקיטו באקוודור. תכננתי עוד בבית, לדלג על קולומביה משתי סיבות. אחת. התראות בטחון חמורות. (מה שהוכח מאוחר יותר כלא מדוייק) ושנית. סך הזמן שהקצבתי לכל המסע, חייב אותי להעדיף מקומות מסויימים על חשבון אחרים.

החוליה החסרה The Darien Gap

למה להטיס? האם עד כדי כך אני ממהר? ובכן, אף שהאדם הגיע לירח והחשמל לישוב לקיה שבנגב. אף שנכרתה מנהרה של 50 ק"מ מתחת לתעלת למאנש ורכבת הגיעה לאשקלון – עד היום, טרם נסלל כביש או אפילו דרך עפר פשוטה בת 50 ק"מ לחבר בין מרכז אמריקה לדרומה. כן כן, קשה להאמין. זה התחיל מחוסר מעוף אסטרטגי. (עד שנת 1903 פנמה היתה חלק מקולומביה, ובעידוד ארה"ב הכריזה על עצמאות. אולי חוסר הקשר היבשתי, היה זרז לבידולה של פנמה מקולומביה), נמשך בחוסר עניין פוליטי. הגיע עד לחוסר יוזמה כלכלית. כרגע המצב הוא שרצועה ברוחב כמה עשרות קילומטר צפונה לגבול בין קולומביה לפנמה, בתוך שטח פנמה הקרוי מחוז דריאן (Darien) , הוכרז כשמורת טבע. ויש די אירגונים ירוקים בעולם המוכנים לשכב לפני בולדוזר בכל גודל, כדי לשמר את המצב כמו שהוא. להתנגדויות הצטרפו גורמים מהתחום הפוליטי שאינם רוצים "לפרוץ את הסכר" ולאפשר זרימה חופשית של מהגרים מהדרום צפונה או ההיפך. וגם של אירגוני בריאות שרואים בחוסר המעבר היבשתי סוג של מחסום מהתפשטות מחלות. אך מה שקרה עם האיזור הזה לאמיתו של דבר, מעבר להיותו שמורת הטבע האמיתית היחידה במרכז אמריקה ואחת הבודדות בעולם, בעוצמתה הבתולית ואי התערבות האדם בה. הוא הפך למעין מחוז מקלט לגורמים עם פתיל קצר, כוחות גרילה מקולומביה, מגדלי וסוחרי סמים, יצרני וסוחרי נשק לא חוקי ומקלט לנבחרת ססגונית של נמלטי חוק עצבניים במיוחד. גם שלטונות פנמה נכנסים לאיזור הזה אם בכלל, כמבצע צבאי לכל דבר. (אף שיש חברות תיירות שמוציאות סיורי מחקר וטבע בהיקף מוגבל בשולי השמורה)

אבל כמו כל מקום מסוכן או אסור לכניסה, מרווח הדריאן The Darien Gap הפך למיתוס, הכלול בנבחרת האיזורים המאתגרים הרפתקני מסע. אני שגדלתי על סיפורי ההתגנבות לסלע האדום. שרקמתי יחד עם עמרי כשהיינו נערים במקוה-ישראל, תכנית להסתנן ולהגיע רגלית לקלעת א'שקיף בלבנון (שלימים נודע יותר כ"מוצב הבופור"), התחברתי מאד ליעד ההרפתקני הזה, לתפוח האסור. יש מספר מועט של משלחות בכלי רכב ושל רוכבי אופנוע ששמו נפשם בכפם וחצו את האיזור כשהם נעזרים בתושבי המקום הגרים בכפרים מבודדים, השיטו את האופנוע בסירות קאנו דרך נתיבי נהרות וגררו אותו בכבלים מבעד לגיאיות נסתרים ומדרגות סלע שניתן לטפס בהם ולחצות את רכס הדריאן, המהווה גם הוא מחסום טבעי. כאן בבלוג, באחד הפוסטים הראשונים, הצגתי שני ספרים הנמצאים ברשותי,

שנכתבו על ידי שני אופנוענים שחצו את האיזור. אודה על האמת, כשתכננתי את המסע בראשיתו, זממתי לחצות את הדריאן בעצמי ואספתי חומר רב, מפות מפורטות ושרטוטי נתיבים סודיים שפרסמו כמה משוגעים שחצו. אבל אחרי שיחה ארוכה עם ידידי וורנר באוזנהארט מקנדה, שסובב את העולם על אופנוע כבר 4 פעמים, נמלכתי בדעתי. בימים אלה מציב הצבא הפנאמי מחסומים על כל הדרכים והשבילים המובילים מדרום לכפר יאביסה ,(Yaviza) – שהוא למעשה הקצה הדרומי של הנתיב הסלול היבשתי בחלק הצפוני של אמריקה כולה  – ואינו מאפשר לאף אחד להתקדם מעבר להם, לפחות המשפחה שלי, מודה לצבא פנמה. אך החלטתי לנסות להגיע לפחות ליאביסה, לגעת בקצה הדרך. אגב, רוב העוקפים את מחסום הדריאן עושים זאת בדרך הים, ביאכטות פרטיות, באיגוף מצד מזרח. זה זול הרבה יותר, נמשך כשישה ימים אם אין עיכובים ומביא אותם לקרטחנה בקצה הצפון מזרחי של קולומביה.

לפנמה סיטי

הכביש לכיוון פנמה סיטי היה בשבילי יום של רכיבה תובענית. הכרזתי על היום, כחזרה לשורשים – אופנוענות לשמה. הכבישים בפנמה מהנים ומטופחים, נראה שהשליטה האמריקנית בפנמה עד סוף 1999 , הביאה הרבה חוזי סלילה לחברות תשתית מארה"ב. הכבישים שנשארו כאן מתוחזקים היטב. הגשם הכבד שהגיע מאיזה שהוא ים וירד עלי ללא רחמים רוב היום, עשה זאת בידיעה ברורה שלא אוכל למצוא את האשם. כי כאן הן המותניים הצרות ביותר בין שני האוקיינוסים אז לך תדע למי מהם לבוא בטענות.

לקראת השעה שלוש, הגעתי לגשר האמריקות. העובר מעל מוצא תעלת פנמה לאוקיינוס השקט. גשר המשאיר מעבר בן שישים מטר מעל פני המים לאניות לחלוף מתחתיו. (גובה הקשת בנקודה הגבוהה הוא כ-120 מ') הגשר נעוץ בצידה השני של התעלה בעיר בלבואה במבואותיה הצפוניים של פנמה-סיטי. כסוג של מסורת נגד עין רעה, בקרב קהילת רוכבי האתגר, עברתי את הגשר שלוש פעמים גם כדי להבין יותר טוב את העוצמה שלו וכן, גם כי נפל לי הכובע שהיה מחובר מאחור לאחד הארגזים והחלטתי לחזור לחפש אותו (ומצאתי).

פניתי מערבה ונסעתי לאורך הסוללה המובילה לאי נאוס (Naos). פנמה סיטי ובנותיה, הפגינו את כישורי תכנון הנופש שלהם בכל סנטימטר פנוי. חגיגה של מסעדות. מרינות עמוסות יאכטות. ונוף ימי שכלל בתוכו שקנאים אופורטוניסטים ואניות בדרך מהתעלה או אליה.

בכניסה לפנמה-סיטי מצאתי עצמי בצומת מקושקש בנדיבות גראפית, בנתיב הפונה שמאלה. מתוך יער הרמזורים לפני, בחרתי בזה שהיה ירוק. רק מה, הוא לא נועד לי. מעבר לפינה חיכה לי לופז, שוטר התנועה עם טופס קנס מוכן, חתום ורק נשאר להכניס בו את מספר האופנוע ואת שמי. אבל לופז השתכנע שאצלי בארץ, מותר לפנות שמאלה ברמזור אדום ולכן התבלבלתי. צחק מכל הלב וויתר לי.

סמל משטרת התנועה העירונית, לופז.

קו הרקיע של מרכז פנמה-סיטי נראה כמו מסרק כינים עם שיניים שבורות. מגדלים ליד מגדלים בצפיפות. רובם הגדול מגדלי מגורים, כמו בכל עיר גדולה, יש מרכז תיירותי ומרכז שבו מתנהלים החיים האמיתיים. בחרתי בהוסטל מטופח בשם וויאג'ר (10 דולר ללילה) בין שני האיזורים. שוב, חניה סגורה לאופנוע בתוך כלוב ברזל, מיטה נוחה, מקלחת חמה. מחשב מהיר, טלויזיה, מטבח מאובזר. בקיצור הכל. ובנוסף גואדלופה הבעלים שדואגת כמו אמא. סיבוב בעיר, הפגיש אותי עם רחובות ירוקים וקצב חיים מהיר וסואן שאינו מאמין גדול ברמזורים, ולכן, מצאת החמה האויר מתמלא קונצרט צפירות מטורף, של נהגים הטוענים לזכות קדימה בכל פינת רחוב. גם אם יש מבנים סופר מודרניים ואיזורי מגורים מדהימים ביופיים. התשתית קצת מיושנת  והאיזור בו הייתי אכן גדוש בניינים ואתרים בתהליכי שיפוץ.

גואדלופה ואיש התחזוקה רודריגו. אנשים טובים.

חניה שמורה מאד

תחשוב טוב לפני שאתה מחנה את רכבך בצילם.

ויצאתי למחרת להעביר את האופנוע בדיקה בסוכנות האופנועים המקומית של היצרן. לאחר עשרים דקות האופנוע חזר לידי עם טופס בדיקה ריק. הכל תקין, סע לשלום ואין צורך בתשלום. במוסך הוציאו ספר אורחים בגודל חצי מטר וביקשו שאכתוב כמה מילים. כמובן עשיתי זאת גם בעברית ושילבתי את מדבקות המסע ומועדון האופנועים הישראלי. תוך דפדוף מהיר בספר. מצאתי כמה שמות שעברו כאן בשנים קודמות – לכם השמות אינם אומרים דבר, אבל בשבילי הם היו מודל התייחסות בכל תכנון המסע. לכבוד הוא לי. מעבר לפינה סוכנות דואר, שם שלחתי כמה מכתבים מבויילים למיקי חברי, כדי להאדיר את אוסף הבולים שלו.

מכאן נסעתי לשדה התעופה טקומן (Tucuman) מרחק כ- 25 ק"מ צפון מזרחה בכביש אגרה חדיש מבטון. בשדה התעופה פניתי למסוף המטענים ועל פי המלצה בפורום מסויים, ישר למשרדי DHL . ביקשתי הצעת מחיר להובלה מכאן לקיטו בירת אקוודור. הפקיד ביקש פרטי דגם האופנוע ומשקל ציוד משוער והבטיח לשלוח לי הצעה מסודרת עוד היום. נפרדתי ממנו שמח וטוב לב. למחרת הגיעה אלי במייל הצעה של 2,650 דולר. זו אינה טעות הקלדה.

נשארתי פעור פה. מישהו השתגע. נו, מה הם חושבים שם? בהכנות לקטע הזה קיבלתי מידע דרך האינטרנט מרוכבים שעברו כאן, כמה צריכה לעלות הובלה שכזו. ועל המקום שיניתי יעד נחיתה. ביקשתי הצעה להטסה לכיוון בוגוטה בירת קולומביה, מרחק שעת טיסה אחת. "נחזור אליך בעוד יום, צריך לעשות חישובים". בקטע הזה הבנתי עוד משהו. פנמה מתפרנסת לא רע מהשליטה שלה במעברים ההכרחיים של יבשת אמריקה ממזרח מערבה ומצפון דרומה וההיפך.  והמחירים כוללים כנראה גם דמי "לא מתאים לך סע מסביב". צלצלתי לחברת ההובלה השניה שהטלפון שלה היה ברשותי, חברת מקומית בשם גיראג (Girag), בלי גינונים מיותרים, המזכירה, באנגלית ברורה, נקבה בסכום; 901 דולר כולל כל האגרות. לא ממש עניין אותם איזה אופנוע זה, מה משקלו ואיזה ציוד נלווה אליו. "תביא את האופנוע בבוקר. אה כן, התשלום במזומן" כנראה שבHDL יש גם עמלה על שם המותג הבינלאומי, או אולי מגישים לאופנוע ארוחה, משקאות ומקרינים לו סרטים בדרך (לא מאמין, כולה שעה טיסה). למחרת הבנתי שאני לכפר יאביסה בקצה הדרך, כבר לא אגיע, עקב הצלחה בזירוז המשלוח. לכן התחלתי את היום בביקור בקטע מתעלת פנמה הפתוח לצפיה. הגעתי לשם ראשון בתשע ודקה. והתמקמתי במרפסת התצפית הגבוהה. עקבתי אחרי אוניה אחת שעלתה וירדה בבריכות עם סכרים שנפתחו ונסגרו ונגררה על ידי שישה קטרים על מסילת סולמות. הבנתי איך פנמה עושה 80 אחוז מההכנסות שלה. ההצגה היתה מושלמת, כללה קריינית שהסבירה ברמקול בשתי שפות מה קורה בכל רגע. באמת מרשים. שלום.

בשדה התעופה קיבלו אותי בענייניות. גברת לוס (Lus) ליוותה אותי בכל שלבי הטפסולוגיות, הרשיונות, המכס והאריזה. היא הנחתה אותי לאיש המכס, שאחראי להעמסה תקינה של האופנוע. הוא צילם את האופנוע מכל הצדדים כדי לשריין עצמו מפני טענות על נזקים במידה ויהיו. חלק מרכזי באריזה אוירית הוא הקטנת נפח המטען. לכן פירקתי את המראות והנמכתי את מגן הרוח. עברתי לאזרחי, נשארתי עם תיק יד קטן והעמסתי על האופנוע גם את כל ציוד הרכיבה שלי. שילמתי במזומן כאמור. קיבלתי את טפסי השחרור לבוגוטה. הצטלמתי שלושה צילומים למזכרת עם האופנוע והפקרתי אותו בלב חרד, בידיהם של סבלי המכס המקצוענים. בטרמינאל הנוסעים רכשתי כרטיס (348$) וכעבור שעתיים, המראתי לבוגוטה. נצמדתי לחלון המטוס כמו ילד לחלון ראווה של חנות צעצועים. אבל העננים למטה הסתירו את חלום הדריאן שלי. את ה- Never Never Land.

בוגוטה קולומביה

בוגוטה יושבת בגובה 2600 מטר. ועם כל ההכנות שלי, לא לקחתי בחשבון את מזג האויר הקריר שפגשתי שם. בחרתי במהירות מונית מתוך שורה שעמדה ביציאה מהטרמינאל. ושמתי לב בזוית העין לנוכחות מוגברת יחסית לסטנדרטים המרכז אמריקנים, של כוחות בטחון. המונית הובילה אותי לכתובת שנתתי בידי הנהג, להוסטל "הבית של יפתח" בלב העיר.

מימין שמשון משמאל גבי

לא שאני סוקר הוסטלים, אבל שוב כמו בהוסטל של יגיל בסן קריסטובל מקסיקו, המקום שידר הרבה מאד ישראליות. השילוט, הרפרטואר הקולינארי והתרבותי נראו כמו בסיס השחרורים של גולני. רק בגישה ביתית אזרחית נעימה. במקום שהו באותו רגע כשלושים אורחים צעירים שהעסיקו עצמם בכל מה שעולה בדעתכם וגם במה שלא. המקום בנוי בשני מפלסים, עם חצר פנימית, פאטיו גבוה ומטבח בו מבשלים לך מה שאתה רוצה בתוך דקות. מחיר לילה שווה לתשעה דולר. מצאתי עצמי בקרב חבר'ה נהדרים שבאמת סחטו את השחרור עד הסוף. גבי בעל המקום שלף עבורי סווט-שירט מהארון הפרטי שלו וכך יכולתי לצאת לסיבוב ערב בעיר ולהכיר את השכונה, למרות הקור העז ששרר בחוץ.

למחרת ביררתי עם חברת ההובלה, מה עלה בגורל האופנוע. התשובה, תקלה מעכבת המטוס. זה בסדר ושווה לי את מאות הדולרים שחסכתי כבר. יצאתי לסיבוב רגלי בעיר הענקית הזו (כ – 10 מליון תושבים), זה היה יום חמישי בשבוע והרחובות היו מלאים כולם כאילו חג עצמאות או שעומד לרדת גשם של כסף. המונים על המונים, חציים הולכי בטל כמוני והחצי השני מנסים למכור להם חפצים, בגדים, כרטיסי הגרלה, ממתקים, דיסקים מזוייפים וראיתי גם אחד שהסתובב עם זוג גרביים ועוד אחת עם שני עטים למכירה. רוכלים ברמזורים, במדרגות, במעברי חציה, מאות אנשים מסתובבים ומוכרים. הזוי זו מילה קטנה. בסמוך להוסטל, ממש מעבר לכביש שוכן מוזיאון בוטרו. כן, הצייר הקולומביאני הנודע, פרננדו בוטרו יליד העיר מדאין (Medellin) במרכז מערב המדינה, קיבל כאן מוזיאון משלו. הכניסה חופשית. כעשרה חללי תצוגה מרשימים, בהם ציורי ענק נפלאים, בשמן, עיפרון ובטכניקות שונות ומספר פסלים, בסגנון הכלכך מוכר שלו. העגלגל, העבה, הרחב, ההומוריסטי, החי ושובה הלב. בשבילי זה היה שיא קטן של האתנחתא שלקחתי. ביליתי שם כשעתיים מענגים ממש.

כבר היה ברור לי שהחסכון בעלות ההטסה, תחייב אותי לרכוב מבוגוטה לקיטו באקוודור כ- 1300 ק"מ. לדבר כמה השלכות: אני חייב להגיע לקיטו ב- 9 בחודש לכל  המאוחר, כדי להערך לקבל את פניה של גלי שאמורה להגיע מהארץ. אני מוצא עצמי, בניגוד להחלטה מקדימה שלי לא לרכוב בקולומביה, מסיבות של סיכון בטחוני. ובנוסף אני נדרש להכין גופיה/אפוד רוכב אופנוע, היחודי לקולומביה, שמשמעו בגד עליון בצבע זוהר, על הגב ובחזית מופיע מספר האופנוע באותיות בגודל של כ- 10 ס"מ, מחומר מחזיר אור ובנוסף אותן ספרות מחזירות אור, על אחורי הקסדה. החוק הזה נחקק כדי להלחם בתופעת מחסלים מטעם אירגוני טרור או ברוני סמים, שנהגו לרכוב על אופנוע להתקרב לקורבנם, לחסל אותו בירי ולהמלט מבלי להשאיר עקבות. מאז החלת החוק, החיסולים האלה חוסלו ועל אף הטורח והעלות הנוספת, הבונוס לרוכבים הוא שגם גניבות האופנועים ירדו לאפס, כי אתה צריך לגנוב גם את הקסדה והאפוד, כדי לא להעצר אחרי מאה מטר. חתיכת הפקה לכמה שעות. שוב, גבי מתגייס וקופץ איתי לרובע סוכנויות האופנועים, בחלק הפחות נעים של העיר. לא אגזים אם אומר, רובע שלם ובו מעל מאה חנויות דוכנים ורוכלים לחלקי-חילוף, אביזרים וקישקושים לאפנועים (רוב האפנועים כאן בנפח 125  ס"מק והם מתוצרת סין). ללא שום בעיה, בתוך עשרים דקות הכינה לי תופרת שזו פרנסתה, אפוד ומדבקות על פי החוק, נפרדתי מסכום השווה לחמישים ש"ח.

ויצאתי לשדה התעופה לשלוף את האופנוע מהמכס. אגף חברות השילוח החדש, איפשר שירות יעיל ומהיר. וכעבור כשעה מצאתי עצמי רוכב מבעד לחדרי משרד חברת ההובלה, כדי לצאת מחזית הבניין בכבש שהונח על גרם המדרגות. ונפרדתי מאנשי גיראג. תודה על השירות –  היום כבר נטה, החלטתי לבלות עוד לילה באכסניה הנעימה. הגעתי דקות לפני כניסת השבת והצטרפתי לטקס קבלת שבת וקידוש. היה נחמד.

בשבת בבוקר מוקדם, במזג אויר צונן, שמים כהים וכבישים איכותיים ברובם וריקים, מצאתי בקלות את כביש מספר 40 ויצאתי איתו לכיוון דרום מערב קולומביה. מרחוק כבר גבה רכס הרי האנדים שמשך אותי כמגנט ענק. ובראשי חופר המייל שקיבלתי אמש מהבית, המצטט דיווחים על פעילות עדכנית של מחתרת ה- FARK  בציר הנסיעה שלי. שוב "תנינים באמצע הנהר", אין מצב ונגמרו החלופות. נתתי בגז.

בפעם הבאה: קולומביה. שלום לגובה פני הים. פיתולים על פי תהום. וחמצן, מה עם החמצן. קיטו יפה יותר בכל רגע.

——————————————————————-

דוד טמיר

לפני כשבוע הלך לעולמו דוד טמיר, שהתברכתי במזל להכירו אישית ולקבל ממנו כמה כלים להמשך ההתפתחות המקצועית שלי ודוגמה למשמעות הגישה האנושית בכל הקשור למקום עבודה ולעבודת צוות.
כבר נכתב במקומות רבים על תרומתו לענף הפרסום ועל היותו מייסד ומוביל, בתקופה של גיבוש כיוון בענף. אני הכרתי את דוד האיש האישי, הרגיש, הישיר, התומך, החם, הייצרי. שבכל רגע יכולתי לצלצל אליו לבקש טובה או עצה, גם שנים אחרי שנפרדו דרכינו המקצועיות.
בשנת 1984 עבדתי כארט דיירקטור צעיר בפרסום אריאלי. באותה תקופה לעבוד בפרסום אריאלי, נחשב כמו היום לשחק בבארסה. זו היתה חותמת כי אתה שווה משהו. היית שייך לנבחרת, הרבה גם בזכות דוד. באריאלי המציאו את הפרסום הישראלי המקצועי, אחרי שרוני אריאלי הביא לארץ את השיטות המקצועיות לפיהן אמור קריאטיב נכון לעבוד. דוד מילא אז את תפקיד המייסד של מקצוע התקציבאות במסגרת המשרד. דוד טמיר עזב והקים משרד פרסום חדש עם ראובן וימר (יעקובסון) ולימים גם עם רוני כהן. קיבלתי פניה מדוד לבוא להצטרף לצוות המשרד שהקים. למרות נסיון מצטבר של 4 שנים שהיה לי בענף, כשהתחלתי לעבוד אצל דוד, הבנתי שעד אותו רגע, לא הבנתי כלום. דוד שתמיד היה פנוי לשיחה. שעבר כל בוקר בין חדרי הקריאטיב בהליכתו הנמרצת, מנופף באצבעו ומכריז שוב ושוב "קריאטיב! קריאטיב הוא הדבר הכי חשוב". תקופה בה לא היתה דרך מהירה להכין סקיצה בשליפת חומרים מהאינטרנט כמו שנעשה היום – היית צריך לשבת עם דוד ולהסביר בע"פ את הרעיון, כי להכין סקיצה אפילו פשוטה, היתה עבודה ארוכה, מסובכת ויקרה. היה לדוד חוש עליון ללכת על הדבר הנכון, או לפסול בשניה את המיותר. דוד ישב איתי כמה פעמים וניסה להוציא לי מהראש שמספיק להיות אמן רגיש כדי לעשות פרסום טוב. הוא טבע את המשפט שאני מצטט בכל פעם "We are in the business of the art of selling, not in the business of art"  הוא זה שלימד אותי שאין דבר סקסי יותר מאופנוע שמגיע בטיסה מעבר לגבעה וכשהוא עוצר, כשהרוכב מסיר את הקסדה, מסתבר שזו בחורה… הוא זה שהדגים לי איך מרוקנים מהמקרר בבית את כל המותגים שאיני מפרסם (טוב אז פרסום טמיר כהן, פרסם את כל המובילים בשוק). הוא זה שאמר לי "צלם את החלום שלך, או כתוב אותו כמשפט ותלה על הקיר, כך תשמור איתו על קשר כל הזמן". תמיד היתה לו דרך להפתיע, עם כל העוצמה והגודל של המשרד שהיה אז לנותן הטון בענף, ידע בדיוק מה קורה אצלי בבית. וידע לשלוף את ההפתעה הקטנה או המשפט שמראה שהוא עמוק בעניין… הוא זה שפירגן לי ללא גבול כשהחלטתי לעזוב, ושמר איתי על קשר תומך גם כשהייתי אצל מתחרים שלו.
לא ידעתי כמה מהירה היתה ההידרדרות במצבו. לצערי עכשיו אני רחוק. אבל הידיעה על מותו הכתה בי. איש שאני אוהב.
תנחומי למשפחתו הנפלאה.

 

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 13 תגובות, הוסף תגובה