יוסי ושָני שדה משלימים את הסיבוב הרכוב בבלקן.

השענו לאחור ותיהנו!

יש משהו מרגש כשעוברים ממדינה אחת לשנייה. כאילו מתחילים מחדש. נראה גם שהגבול ביו המדינות הוא מאוד הגיוני, מעין גבול טופוגרפי. השינוי הנופי מובחן ברגע שעוברים ממדינה למדינה. כך הרגשנו שחצינו למונטנגרו, הנופים השתנו בבת אחת לנופים הרריים, יערות ארזים ואשוחים עם כפרים קטנים שממוקמים על צלעות ההרים. הרכיבה על האופנוע הייתה יותר קלה ורגועה. הכבישים טובים, התנועה דלילה והנוף מעיר את כל החושים. התחלנו בחלקה הדרומי של מונטנגרו. ירדנו מהקטע ההררי לחוף הים האדריאטי והמשכנו צפונה לאורך החוף. לקראת ערב, התמקמנו בקמפינג על חוף הים, סמוך לעיר התיירות והבילויים בודבה. (Budva) לאחר התארגנות בקמפינג נסענו לעיר עצמה. שם חיכתה לנו הפתעה – ציפינו לפגוש עיר עתיקה ומרתקת. התחלנו את מסלול הביקור בטיילת שלאורך החוף מדרום לעיר העתיקה. לאורכה מתגודדים רצף אתרי בילוי, מסעדות, ברים, בתי-קפה, פארק שעשועים, ואוסף (מדליק:)) של דיסקוטקים עם "רקדניות" שחוסכות על ביגוד ונקרא לזה; "רוקדות" במרכז הבמה, (אני דווקא הייתי מרוצה, שָני פחות) קצת לפני הכניסה לעיר העתיקה, עברנו במרינה, שם עוגנות יכטות שכל אחת נראית כמו וילה בקיסריה. העיר העתיקה עתיקה אמנם אך הכל חודש ולוטש. כל המבנים בעיר שופצו והפכו לבתי עסק יוקרתיים; גלריות, חנויות יין, מסעדות ובתי-קפה. בקטנה; הופתענו. בגדול; ההפתעה היתה לטובה.

למחרת בילינו בחופים הציוריים של בודבה וגילינו שיש לעיר שני פנים, בודבה של היום וזו של הלילה.
עזבנו את העיר המתעתעת הזו ועלינו במעלה הדרך לכיוון צפון מערב, אל מונטנגרו ההררית. הנוף כאן פשוט משגע. חצינו את עיר הבירה המודרנית פודגוריצה, (Podgorica)משם המשכנו צפונה בדרך הררית ובצמוד לנהר מורקה – ככל שמצפינים, ההרים גבוהים יותר, הקניונים צרים ועמוקים יותר והטבע עוצמתי הרבה יותר. הרכיבה על האופנוע בדרכים ההרריות והנופיות הללו, גרמו לנו להנאה גדולה. מדי פעם ירדנו לרכוב בשטח. רצינו לראות ולחוות את צורת החיים בכפרים. ראינו כפרים קטנים ופשוטים שרוב התושבים עוסקים בחקלאות. לקראת ערב, כשעדיין נסענו בשטח, פגשנו משפחה כפרית מונטנגרית שהזמינה אותנו לביתם, זו הייתה חוויה מיוחדת; משפחה רב דורית גדולה וחמה, המורכבת מהורים, ילדים, דודים, סבא וסבתא. התיישבנו איתם בחצר הבית סביב שולחן עץ ישן ושתינו תה. אב המשפחה התלהב מהאופנוע ונתן למשפחתו הסבר ממצה עליו. ראינו את ההתלהבות שלהם על כך שארחו אותנו. נכון שהם היו לנו חווייה שאני מספר עליה. אך לי ספק כי גם אנחנו היינו חווייה בשבילהם. הייתה שם שמחה ענקית. לאחר כשעה של מנוחה, המשכנו והתמקמנו ללינה בשטח. כרגיל, הכנו את ארוחת הערב; קפה אחרון מומתק בזיכרונות מהיום שעבר.

בדרכינו צפונה, עצרנו בעיירה ציורית ששמה קולשין. מקום המשרה אווירה שקטה ובמרכזה מספר בתי-קפה. התיישבנו באחד מהם לארוחת בוקר. משם המשכנו בדרך הררית ומקסימה הצמודה לנהר הטרה, המוגדר כעמוק ביותר באירופה. לקראת אחר בצהריים, הגענו למקום שמאוד ציפינו לו; הפארק הלאומי ביוגראדסקה גורה (Biogradska Gora National Park) הפארק הוא שמורת טבע, שבתוכה נמצא אחד משלושת היערות הבתוליים המוכרים באירופה. יש שם כ-100 מיני עצים. חלקם בגובה 50 מטרים ורבים מהם בגיל מעל 500 שנים. באותו אחר הצהריים, טיילנו רגלית כשעתיים סביב האגם. ההליכה היתה רגועה ונדהמנו מעושר וגודל הצמחים ומכמות המים האדירה הזורמת מכל כיוון אל האגם. פשוט מהפנט.

בלילה התמקמנו בבקתת עץ קטנה בלב היער שבתוך הפארק. להיות מחוץ לבקתה בתוך היער עבות בלילה, זו חוויה מיוחדת שקשה לתאר. החושך היה מוחלט. אני שוב מדגיש; חשוך עד כדי כך שלא רואים את קצה האף. כמו להיות בתוך מערה. למחרת התייעצנו עם פקח השמורה על מסלולי טיול. הוא הבין שאנחנו מטיילים עם אופנוע והמליץ לנו לעלות להרים ברכיבת שטח ושם לבצע מסלולים רגליים. לקחנו את המלצתו והתחלנו לטפס להרים. כבר בתחילת הדרך, הבנתי שפקח שמורה נחמד לא אומר שהוא מבין משהו ברכיבה על אופנועים. או ליתר דיוק, לא מבין כלום. הרכיבה הייתה קשה. הרבה בוץ, קוליסים עמוקים, עליות קשות עם פניות חדות. כמו כל רוכב אופטימי, חשבתי לתומי שעוד קצת קושי ולאחר מכן נגיע לדרכי שטח נוחות. אבל זה לא קרה. הדרך הפכה להיות קשה יותר ויותר. נפלנו שם והתפזרנו כמו חבילת דוּקים. היו מקרים שהיינו צריכים לפרוק את כל הציוד כדי להרים את האופנוע. למזלנו לא היו נזקים. בכל זאת היה שווה. גם הרגשנו את ההישג וגם זכניו במפגש עם מקום מהמם. הרגשנו את עוצמות הטבע שהיו שם. הנופים היו שונים ממה שהכרנו עד עתה. מרחבים מדהימים ובתוליים הצבועים בגווני ירוק חי. מידי פעם חצינו כפר קטן שיש בו 2-3 בתים. באחת העצירות בטבע, השפית הטובה באירופה, הכינה ארוחת גורמה. צעדנו לטיול רגלי קצר ומהנה ולקראת חשיכה יצאנו מהשמורה וכרגיל התמקמנו ללינה בשטח.

הדבר הראשון בבוקר לאחר היציאה מהאוהל, הוא הסתכלות ובדרך כלל התפעלות מהמקום שבו בחרנו להתמקם, לאחר מכן והחשוב מכל, הוא קפה, ולסיום, קיפול וסידור הציוד על האופנוע. אני מאוד אהבתי את הרגע בבקרים, שבו עלינו על האופנוע והתחלנו ברכיבה. זה נתן את התחושה שבכל יום התחלנו בעצם את הטיול מחדש. המשכנו צפונה, עדיין בצמוד לנהר טרה המרשים ביופיו. בהזדמנות הראשונה כשהכביש היה קרוב לנהר, עצרנו שם להפסקת שחייה ולמקלחת. לאחר כארבע שעות, הגענו לגשר הקשתות הגבוה ביותר באירופה הנִקשָת מעל נהר הטרה. הוא נבנה בשנת 1939 ונחשב אז לאחד ההישגים הגדולים בבלקן. בשנת 1941 פוצץ הגשר ע"י לוחם בשורות הפרטיזנים כדי למנוע את התקדמות הגרמנים. המשכנו לכיוון הפארק הלאומי – שמורת דורמיטור.  (Durmitor park) הנוף השתנה וכבר התחלנו לראות את פסגות ההרים האדירים שבשמורה. לאורך הדרך, חצינו כפרים קטנים שסגנון בניית גגות הבתים, מעיד על אזור מושלג בחורף. בנוסף, עדרי כבשים היו מפוזרים במישורים הירוקים לאורך הדרך. שער הכניסה לפארק היא עיירת הסקי זאבלייאק. (Žabljak) השוכנת בגובה 1500 מ' היא מספקת את השירותים הדרושים לשמורה. בעיירה יש מסעדות קטנות ונחמדות ומספר בתי מלון. כמובן שעצרנו שם לארוחת צהריים ולתכנון הביקור בשמורת הדורמיטור.

בערב התמקמנו בקמפינג מסודר בתוך השמורה. הקמפינג ממוקם בעמק, סביבו הרים אדירים שבפסגות עדיין נח שלג (רק להזכיר-אמצע חודש יולי). האווירה בקמפינג הייתה של מקום יציאה לטרקים או לטיפוס הרים. במעט הקמפינגים שהינו בהם לאורך המסע, פגשנו קרוונים, כלי רכב, חבורות אופנועים וגם שוכני אוהלים. במחנה הזה המצב שונה. רוב אוהלים היו מדגם אלפיני. גדוש מטיילים עם ציוד הליכה מקצועי, לפני היציאה לטרק, הרגשנו את האדרנלין באויר. גם לנו היתה תכנית, לבצע טרק בהרי הדורמיטור. דיברנו עם חלק מהמטיילים כדי לקבל מידע על המסלולים לדוגמא:רמת קושי, זמן, מקומות שינה בשטח. בנוסף דיברנו עם מנהל אתר הקמפינג שהתגלה כאדם חביב. גם הוא המליץ לנו על מספר מסלולים, הציע שאת האופנוע נחנה ליד משרדו. הפארק הלאומי דורמיטור נחשב לאחת משמורות הטבע היפות, המרשימות והמרתקות במונטנגרו. בשמורה יותר מ- 20 פסגות שגובהן מעל 2,000 מ'. הגבוה ביותר הוא הר בובוב (Bobov) קוק שגובהו 2,522 מ'. הפארק הוכרז בשנת 1952 ובשנת 1980 , נכנס לרשימת אתרי המורשת העולמית של ארגון אונסק"ו.

עם עלות השחר, היינו מוכנים לקראת הטרק בהרי הדורמיטור. הציוד על הגב כלל: שק שינה, אוהל, אוכל, ערכת בישול (סיר,צלחות,סכום) ערכת קפה, בגדים חמים, שישה ליטר מים לכל אחד, מפות, משקפת ומצלמה. כמו שציינתי, התוכנית היתה לעלות להרים, להתמקם בלילה בשטח או בבקתה הנמצאת בעמק למרגלות הר בובוב קוק. למחרת, לחזור אל הקמפינג, מצידו השני של ההר. התחלנו לטפס בתוך יער עבות שכמעט ולא חודר דרכו אור יום. העצים השכיחים ביותר הם האורן השחור, אשוח ואשור. לאחר טיפוס של מספר שעות הגענו לגבהים שמעל קו צמיחת העצים. הנופים היו מהממים, לא פחות.
חזרנו לקמפינג ולמחרת בצהריים אחרי אירגון איטי, עלינו שוב על האופנוע ועזבנו את שמורת הדורמיטור. הכיוון; דרום מערב. הרכיבה הייתה באזורים כפריים ושקטים מחוץ למסלול התיירים המקובל. עברנו בנופים בתוליים לאורך נהר ג'אסיניקה, חצינו שתי עיירות בשם ביג'לו פולג'ו ובארנה (Barna). כשעתיים מערבית לבארנה הגענו אל מעבר הגבול לסרביה.

חציית סרביה.

עברנו לסרביה בסביבות השעה שש בערב. תהליך המעבר היה מהיר וקל, אך לאחר מכן נתקלנו ברצף מחסומים צבאיים, וכל רכב נדרש לעצור להציג מסמכים. שוב הרגשנו שינוי תשתיתי עצום בין מונטנגרו לבין סרביה. כבישים צרים, בחלקם קטעים ערומים מאספלט. אך הנוף היפה היה פיצוי הולם לכך. רכבנו לאורכו של נהר גאזיבודסקו. ככול שהתקדמנו והתקרבנו לעיר מיטרוביקה (Kosovska Mitrovica) שבחבל קוסובו, הבחנו בשרידי המלחמה בין האלבנים לסרבים. קוסובו היא מהאזורים היפים בבלקן ואולי באירופה כולה. בסוף שנות ה-90 , הפך חבל ארץ זה לשדה קרב במלחמת אזרחים קשה ואכזרית. ב-17.2.2008 הכריז ראש הממשלה האשי טאצ'י, על עצמאותה של קוסובו. רוב תושביה של קוסובו הם אלבנים מוסלמים ומיעוטם סרבים נוצרים אורתודוקסים.

הפעם החלטנו לוותר על אוהל ולמצוא מלון. קווינו למצוא אחד במיטרוביקה, אך כשהגענו לעיר, ראינו שוק אחד גדול מלוכלך והומה, הבנו שמכאן אנחנו ממשיכים, השעה הייתה מאוחרת היינו עייפים. יצאנו מהעיר ומצאנו מלון קטן בצד הדרך. כשנכנסנו אליו כנראה שהערנו את בעל המלון הריק והחשוך. בעל המלון היה מופתע, (מה פתאום אנשים מגיעים לְמלון להתארח? ממש הפתעה) הוא הציע לנו חדר. אך מה שעניין אותי יותר מכל, זו חניה בטוחה לאופנוע. בעל המלון הודיע לנו שהוא ישמור עליו. כדי להוכיח שהוא רציני, הוא שלף פנס גדול. לקחנו את החדר ובדקתי שאני רואה את האופנוע מהחלון. במהלך הלילה קמתי מספר פעמים, כדי לבדוק אם האופנוע עדיין שם, ראיתי מהחלון שבעל המלון לקח על עצמו משימה כמו צבאית ומאד רצינית לשמור על האופנוע. הוא עמד שם כמו חייל וביחד עם הפנס הגדול הוא שמר על האופנוע. למחרת המשכנו דרומה חצינו את פריסטינה, עיר הבירה של חבל קוסובו. עצרנו שם לקפה אך לא מצאנו צורך להתעכב שם יותר. ההמשך דרומה מאוד אפיין מדינות מוסלמיות, הרבה כפרים מוזנחים ועמוסים בתנועה צפופה. העסק הנפוץ ביותר היה מגרשי מכוניות. אין ספור מגרשי רכב וסוחרי מכוניות. מידי פעם שעשע אותנו תמרור המודיע על מהירות מקסימאלית לטנק.

לאחר עוד שלוש שעות רכיבה, הגענו שוב למעבר הגבול הדרומי של סרביה אך הפעם חצינו למקדוניה.
את מקדוניה חצינו באותו יום, מדינה הררית קטנה ויפה החלטנו להשאיר אותה כיעד לטיול הבא. בשעות הערב המאוחרות שמחנו להגיע לגבול ולחזור ליוון.

התרגשנו כשעברנו ליוון, כמעט סוף המסע, נסיים אותו במדינה שמאוד אהבנו לטייל בה. בכל מקרה רצינו להיות בסלוניקי. (Thessaloniki) מרחק הרכיבה ממעבר הגבול לסלוניקי הוא כ-200 ק"מ, בדרך תפס אותנו גשם חזק שליווה אותנו לאורך שארית היום. הרכיבה בלילה בגשם, האטה את קצב ההתקדמות. כשהגענו לפאתי סלוניקי, השעה הייתה שתיים לפנות בוקר. התמקמנו במלון קטן. למחרת טיילנו בעיר. סלוניקי היא עיר שוקקת חיים. במרכזה ולאורך הטיילת, מבחר מסעדות, טברנות ובתי קפה, מרכזי קניות לצד שווקים אותנטיים. ומספר אין סופי של אופנועים ברחובות. התבשמנו באווירה השמחה של סלוניקי. נהנינו לשבת בטברנה על חוף הים ולספוג את החוויה היוונית. בקיצור יוון במיטבה. בערב המשכנו לחופי כלקדיקי המדהימים, שם התמקמנו בקמפינג על חוף הים והתכוננו ליום שלמחרת.
בצהריים לאחר התארגנות, עזבנו את חופי כלקדיקי. עלינו על הכביש המהיר ושעטנו דרומה. הכבישים המהירים הם כבישי אגרה, ארוכים ובאיכות טובה. שייטנו בסביבות-130-140קמ"ש הקשבנו למוזיקה טובה שהבאנו מהבית ושוב ספגנו את הנופים המדהימים לאורך הדרך. מדי פעם עצרנו למנוחה בתחנות דלק. כעבור 300 ק"מ הגענו לחצי האי פיליון. עצרנו בעיר וולוס (volos) הממוקמת במפרץ פאגאסטיקוס. קצת קניות וכמובן כוס קפה והמשכנו לאורך החופים המרהיבים שבצד הדרומי של חצי האי. חצינו מטעי תפוחים ודובדבנים. עברנו דרך כפרים מטופחים הממוקמים על קו המים. חצי האי פיליון הוא יעד תיירותי מועדף בזכות החופים הנפלאים שיש בו והכפרים הציוריים המטפסים על הר פליאסידי.  התמקמנו בקמפינג מדהים על חוף הים הדרומי, הכנו את ארוחת הערב ונכנסנו לאוהל הקטן שהפך להיות הבית שלנו במהלך החודש וחצי של המסע.
למחרת, בילינו עד הצהריים בחוף הים. התמסטלנו מהשמש הנעימה ומחוף הים הנקי. הרגשנו רוגע שלא רצינו שיפסק. בצהריים, שוב עלינו על האופנוע רכבנו על הכביש המהיר לכיוון דרום. היינו חייבים להתקדם כדי להתקרב לאתונה. בשלב מסוים, ירדנו מהכביש המהיר והמשכנו לרכוב צמוד לחוף הים. הבנו שאת הלילה אנחנו נבלה על החוף, לקראת הערב האחרון ביחד במסע, רצינו למצוא מקום ריק ושקט.
וכך היה, התמקמנו במקום חלומי על פיסת חוף, לבד ורחוק מכל ישוב.

התעוררנו בבוקר לתוך הים, שחינו ולאחר מכן התארגנו ויצאנו לדרך. עצרנו בעיר תיבה להפסקה ולארוחת בוקר. והמשכנו עוד כשעתיים עד אתונה. העיר שנראתה לפתע על האופק, גרמה לי לצמרמורת. למרות שהמסע היה כמעט בסופו, שָני ואני היינו בעננים. הרגשנו שעברנו ביחד דבר מדהים, חצינו חמש מדינות ורכבנו על אותו מושב אופנוע כ-9000 ק"מ. הקירבה הפיסית הזאת על אותו מושב, הוסיפה לעוצמת החוויות המשותפות שחווינו במהלך המסע. באתונה טיילנו מעט, לא היה לנו זמן לסיורים מכיוון שהינו צריכים להגיע לשדה התעופה. שָני אהובתי התארגנה עם הציוד ועלתה למטוס, בעוד אני נשארתי ביוון לעוד ארבעה ימים. החלטתי לנסוע דרומה, עברתי לפולופונז, רכבתי לאורך החוף והקפתי את חצי האי ממזרח למערב. נהניתי מאזורים לא מטויילים, חופים נפלאים לצד הרים גבוהים. עצרתי למנוחה בטברנות קטנות, שוחחתי עם מקומיים. המיוחד בארבעת הימים הנוספים שהם היו ללא תכנון ומטרה.

בערב האחרון חזרתי לפיראוס, החלטתי לחפש מלון קרוב לנמל, כדי להגיע למחרת בזמן להעלות את האופנוע לאוניה. תחילה חיפשתי במרכז העיר. המלונות שראיתי שם לא מצאו חן בעיני, לא בגלל החדרים וחוסר הנוף, אלא מפני שלא הייתה חניה בטוחה וחששתי לאופנוע. נזכרתי שבמהלך הדרך, מחוץ לעיר ולא רחוק מידי, ראיתי קבוצת מלונות שנראתה לי סבירה. החלטתי לחזור ולמצוא את קבוצת המלונות. לאחר כחצי שעה, הגעתי אליהם. החניה נראתה לי בטוחה. שמחתי ונכנסתי לאחד מהם. בדקתי פרטים אצל הפקיד והבנתי מדבריו שהמלון הוא "לא שיגרתי". הוא הציע לי חדר שקט בקומת הלובי, הסכמתי אבל ביקשתי לראותו, כשנכנסתי אל חדר הוא היה חשוך מידי, גם לאחר הדלקת האורות הוא עוד היה חשוך, בנוסף כל קירות החדר כולל התקרה היו מצופים במראות. הדבר לא הפריע לי מלבד שלא היה בחדר חלון. חזרתי לפקיד ובקשתי חדר עם חלון. הוא אמר לי שיש לו בקומות העליונות אבל הודיע לי במבט מוזר, שהמלון "לא סטנדרטי" ובקומות העליונות יש רעש. מה אכפת לי רעש, העיקר חדר עם חלון. קיבלתי את החדר בקומה העליונה. הוא היה דומה לקודם כולל המראות אבל העיקר, היה בו חלון. עדיין לא קלטתי כלום. התארגנתי לשינה ואז הכול התחיל, לא הצלחתי להירדם אפילו לחמש דקות, הרעש לא היה מתנועת תיירים לעבר הנמל, אלא של גניחות של נשים שמתגברות במקצב סוער ומגיעות לדציבלים גבוהים במיוחד. התקרה והקירות רקדו לקצב הנאקות כמו ברעידת אדמה. חשבתי שבעוד רגע התקרה תקרוס ואמצא אצלי בחדר זוג בפעולה. כן, כך העברתי את הלילה האחרון שלי ביוון. למחרת בבוקר החזרתי לפקיד את המפתח, הוא חיכה עם חיוך מנומס ואני עם עיניים אדומות מחוסר שינה. עליתי על האופנוע ורכבתי לנמל. כמה סידורים פשוטים וקצרים והעלתי את האופנוע לתוך בטן האונייה. בערב עליתי על מטוס בדרכי ארצה מלא חוויות וזיכרונות. אל שָני אהובתי ולשלושת ילדי שלא ראיתי אותם כשבעה שבועות.

תודה מיוחדת לדורון שזירי איש יקר וחבר מיוחד. על הזמן הרב שהשקיע בהכנת האופנוע למסע.
דורון הוא בעל בית מלאכה ליצור כסאות גלגלים ייחודיים המיועדים לספורט הנכים.
פניתי לדורון לפני היציאה למסע, בבקשה לעזור בעניינים טכניים. ללא היסוס – דורון התגייס לפתרון, תוך תכנון ומחשבה רבה עד לפרטים הקטנים. דורון לא חסך מזמנו הפרטי ולא בחומרים איכותיים, כדי להגיע לתוצאה מושלמת וכל זאת ללא תמורה.
בארץ ובמהלך המסע, פגשנו רוכבי אופנועים רבים שהתלהבו מאיכות השיפורים שדורון הוסיף לאופנוע.

להלן רשימת ציוד והכנות.

(מתנצל על האיכות הגראפית הבינונית – יוני)

עלינו.
שָני ואני נשואים, מתגוררים בלב שמורת הטבע חי-בר יטבתה.
שָני עוד כילדה, נמשכה אל הטבע ואל עולם החי יותר מהכול. לאחר השירות הצבאי הגשימה חלום ילדות ישן, כשנסעה לטייל ביבשת השחורה. חלום נוסף שהגשימה מיד לאחר מכן, היה המסע הנפלא של שביל ישראל אותו צעדה מצפון לדרום, עוד כשהשביל היה נחלתם של מעטים ומשוגעים לדבר. מאז עסקה בעיקר בהדרכת טיולים רגליים ובטיפול בבע"ח כעבודה וכהתנדבות בארץ ובחו"ל. עד הגעתה לחי-בר יטבתה השייך לרשות הטבע והגנים בו היא עובדת כמטפלת הראשית.

בקשר אלי, הטיילות ואהבה למדבר הם הדברים שהתמקדתי בהם יותר מכל. במהלך שנותָי, הצלחתי למשוך עימי קבוצות חברים לטיולים בטבע המדברי. לא כמקצועי העיקרי, הדרכתי טיולי שטח רבים בארץ ובחו"ל.
הרכיבה על האופנועים החלה כבר בהיותי נער כשנסחפתי אחרי אחי הגדול שהיווה לי מודל לחיקוי. כשהתחלתי לשלב בין הרכיבה על האופנוע לבין אהבתי למדבר, גיליתי חיבור נוסף לטבע שגורם לי להנאה גדולה.
אני אב מנשואים קודמים לשלושה ילדים מקסימים ואהובים ליאור,דורון ותומר.
עבודתי היא כפקח ברשות הטבע והגנים מחוז אילת.

תודה-יוסי שדה.
אי-מייל:yosisade@gmail.com

ערך יוני. כל הזכויות לסיפור ולצילומים C שייכות ליוסי שדה

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 5 תגובות, הוסף תגובה    

צחי – עוד חבר מהיבשת שאפשר לרכוב בה לנצח.

על סיבוב מעורר חשק שעשה בטזמניה.

שלום. מסידני אוסטרליה.

אני חי באוסטרליה ב- 9 השנים האחרונות. רוכב על אופנועים מאז גיל 16, לפני 22 שנה. במשך 5 שנים היה בבעלותי BMW GS650 Dakar ואיתו חרשתי את מדינת ניו-סאות'-וויילס. זה שנתיים מאז שדרגתי ל- 800GS, הרחבתי את טווח מסעותי מעל לרדיוס של 1000 ק"מ. אחד המסלולים החביבים עלי, הוא לאורך החוף הדרומי (דרומה מסידני), חבל ארץ המצטיין בנוף גבעי והרבה חוות של יצרני חלב. רכבתי בהרי האלפים האוסטרלים (כ- 5 שעות מסידני), שהם חלק מהפארק הלאומי המדהים Kosciuszko. יופיים של הפארקים הלאומיים כאן, בא לידי ביטוי בכמות חיות הבר שאתה פוגש בהם – ברוב המקרים קנגרו ווומבאטס wombats אך בכמה מקומות, כמו בסנואי מאונטנס Snowy mountains ראיתי סוסי בר, אמו (היען האוסטרלי), נחשים מכל הסוגים ועוד הרבה בע"ח. כמה שזה נשמע מרתק, הדבר יכול להיות מסוכן מאד ורוב הרוכבים (השפויים) לא יחשבו אי פעם לרכוב בשעות הזריחה/דמדומים אלא אם הדבר הכרחי.

להלן החוויות המרגשות ממסע האופנועים שלי באי טזמניה הקסום, הממוקם דרומית לאוסטרליה העיקרית, משובץ הנופים, העיירות הציוריות וההיכרות האישית עם הטבע.

טסמניה, הקטנה במדינות אוסטרליה (והאי ה – 26 בגודלו בעולם) משכה את תשומת ליבי כבר זמן רב.
שבועיים חופש בתקופת החגים (Christmas / New Year) סומנו על לוח השנה ותכנון המסלול החל.
כבר בשלב ההכנות, שכללו גלישה בכמה אתרים ופורומים של רוכבי אופנועים, גברה אצלי ההרגשה שהטיול הזה יהיה חוויה אחרת.

חברים בדרך למעבורת

כיוון שהמעבורת היחידה לטזמניה יוצאת ממלבורן (זו שמסידני בוטלה לפני כמה שנים) ניצלתי את ההזדמנות לרכוב מסידני למלבורן דרך החוף – מסלול שאני אוהב במיוחד.

התכנון היה לרכוב דרומה מסידני ל Mollymook ולבלות יומיים עם חברים. משם, להמשיך לאורך החוף, ולהגיע למלבורן, לבלות עוד יומיים עם חברים. לבסוף, לתפוס את המעבורת ל Devonport ולרכב בטסמניה 6 ימים, שיכללו לינה באוהלים ורכיבת שטח.

יצאתי מסידני בבוקר יום ראשון והגעתי ל Mollymook כעבור כ- 3.5 שעות רכיבה. זו עיירת נופש ציורית השוכנת לאורך חוף לבן שלא נגמר, ובתים קטנים להשכרה נמצאים בכל פינה.
לאחר שתי לילות המשכתי דרומה לאורך החוף, בדרך מרוצפת שדות ירוקים העוברת רובה ככולה בפארקים לאומיים שנמתחים לאורך מאות קילומטרים, דוגמת ה Yambulla State Forest.

את הלילה באמצע הדרך למלבורן העברתי בקמפינג בסיסי ביותר על החוף הדרומי ב-Cape Conran.
למחרת, כשהתגלגתי למרכז מלבורן, מד החום הראה 39 מעלות (בצל), אבל הבירה הצוננת בפאב יחד עם רפי השכיחו את החום דיי מהר.

אחרי יומיים נעימים במלבורן, בה גרתי בעבר, עליתי בערב על המעבורת יחד עם שני חברים שהצטרפו ברגע האחרון- דויד עם ה Yamaha XT 650, אותו קנה רק יום קודם מבחור במלבורן ואריק שהצטרף עם רכב ליווי בעל הנעה כפולה הערוך היטב לרכיבת השטח שציפתה לנו. האופנועים נקשרו בזריזות ברצועות מחוברות לבסיס המעבורת ויצאנו לדרך.

משמאל לימין: ימאהה דוד אריק ב.מ.וו. ועבדכם. ברקע רכב הליווי.

נופים עוצרי נשימה וכבישים שנוצרו לשני גלגלים

לאחר 12 שעות (לא נעימות במיוחד) בחציית מיצרי ה – BASS ירדנו מהמעבורת ב Devonport ורכבנו דרומה לעבר Mt. Cradle. הנוף היה מעורר לאחר לילה של שינה טרופה. גווני הירוק, שכמותם ראיתי כבר בניו-זילנד (וגם באזורים מסוימים בצ'ילה) תמיד מפליאים אותי מחדש. Mt. Cradle שוכן למרגלות אגם קטן והמראה עוצר נשימה. אחרי שעה ארוכה של מתיחת רגליים המשכנו ברכיבה לכוון החוף הצפון מערבי.

המעבורת עוזבת את מלבורן דרומה

גם הרכיבה לכוון Stanley היתה מדהימה. העייפות חלפה כלא היתה בזמן שרכבנו בתוך יערות, על גדות אגמים וחצינו נהרות. הכבישים באיכות משובחת ולעיתים נראה שהסיבובים תוכננו ונסללו על ידי רוכבי אופנוע.

קשה להסביר את הרגשת הרכיבה למי שלא התנסה בה. אין "התעסקות" עם הרדיו או המזגן ומתמקדים רק בהנעת המכונה קדימה. לא יכולתי שלא להיזכר בספרו של רוברט מ. פירסיג, "זן ואומנות אחזקת האופנוע":
"בנסיעה על אופנוע רואה אתה דברים בצורה שונה לגמרי משניתן לראותם בכל דרך אחרת. כשאתה במכונית, מצוי אתה כל הזמן בתוך תא, ומאחר שאתה מורגל בכך, אינך תופס שמה שרואה אתה מבעד לשמשה אינו אלא עוד ממראותיה של הטלוויזיה. אתה צופה פסיבי, בעוד הכל נע מולך בחדגוניות, כשהוא נתון במסגרת. בנסיעה על אופנוע נעלמת המסגרת. אתה נמצא במגע הדוק עם הכל. אתה ב-ת-ו-ך המתרחש, ולא עוד צופה בו בלבד; ותחושת הנוכחות היא מהממת".

את הלילה העברנו בעיירה הקטנה Stanley הנמצאת לחופו של חצי אי קטן הנמתח צפונה. למחרת רכבנו לחוף המערבי של טסמניה, המאופיין במיעוט אוכלוסיה, נופים פראיים והרבה בעלי חיים. יצאנו לכיוון Arthur River שהיא נקודת ההתחלה ל-Western Explorer – מסלול הנחשב לאחד היפים והמומלצים לרכיבה. נתיבו מחבר בין הצפון והדרום של ה Takrine – אחד האזורים הגדולים היחידים בעולם של יערות גשם ממוזגים. למרות היותה של הדרך לא סלולה (עדיין), גם רכבים ללא הנעה כפולה יכולים לעבור בה. בחלק הצפוני של המסלול מצויות כמה עיירות דייגים קטנות כגון Couta Rocks. הדרך ל Corinna אינה ארוכה (כ- 110ק"מ לא סלולים) אבל כדי להינות מהנוף המרשים, השקט הרועם (כשמכבים מנוע) והצמחיה שמשתנה ללא הכר, נסענו לאט והרבנו בעצירות.

ל- Corinna הגענו בשעות אחר הצהרים המאוחרות והאוהלים נפתחו באתר הקמפינג הקטן על גדות ה- Pieman River. בארוחת הערב החלפנו חוייות רכיבה. למחרת יצאנו לשייט הקאייקים בנהר – חוויה בלתי רגילה ומומלצת בחום. הנהר עובר בתוך יערות גשם וניתן לרדת במקומות מסומנים אל הגדה ולצעוד בתוך היער למפלי מים נסתרים.

לאחר שחזרנו, העמסנו את הציוד על האופנועים, עלינו על המעבורת הקטנה שחוצה את הנהר והמשכנו לכיוון אגם St. Clair, שנמצא במרכז טסמניה. גם הדרך הזו משובצת בנופים עוצרי נשימה ומלאה בנהרות אגמים ומפלים.
את הלילה, שהיה הקר ביותר בכל שהותנו (4 מעלות בלבד) העברנו שוב בקמפינג על גדות אגם. היה זה לילה בהיר והירח האיר את האגם וההרים. את ארוחת הערב חלקנו עם כמה חיות כיס שהתקרבו ללא חשש.

חיוך ממלא את הקסדה

למחרת רכבנו לכיוון עיר הבירה Hobart.
כיוון שמטרת הטיול היתה להנות מהטבע, הוחלט פה אחד (שלי) לא להתעכב בעיר ולהמשיך לכיוון חצי האי הטסמני (Tasman Peninsula) ולהעביר שם את הלילה. הגענו ל Nubeena לקראת חשיכה וכשהאוהלים הוקמו על החוף בפארק הקראוונים המקומי הרגשנו את העייפות המצטברת.

למחרת, אחרי רכיבה קצרה הגענו אל פארק השדים הטסמנים (Tasmanian Devils Park). חיות אלו נמצאות בסכנת הכחדה ממשית בעקבות מחלת סרטן החך המועברת מאחד לשני במגע בלבד. חמשת השדים שבפארק נקיים מהמחלה והמטרה היא לנסות ולהרבותם.

את הדרך צפונה, במעלה החוף המזרחי עשינו ברכיבת שטח לאחר שמצאנו כמה שבילי עפר שלקחו אותנו בין שדות ירוקים לכוון Coles Bay.

את הלילה החמישי והאחרון באי הטסמני העברנו ב- Iluka. למחרת יצאנו להליכה קצרה ב-Wine Glass Bay שבתוך הפארק הלאומי Freycinet. את הפארק מייחדים סלעי גרניט עצומים המכילים Feldspar – סוג של סיליקה מתכתית ורודה, שצבעה מעצים את יופיו של האזור. המפרץ עצמו נראה כיצירה מדהימה של הטבע בשילוב הוורוד של סלעי הגרניט, הצמחיה הירוקה וגווני כחול\טורקיז של המים.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

חוזר לארח בבלוג את ערן וגלעד.

הנה הם שני נציגינו הקבועים במרחבי הפלא המקסיקני. שישה ימים של שכרון חושים לטיני:

הרבה זמן חיכיתי לחופשת דצמבר, לצאת למרחבים הגדולים שמקסיקו מאפשרת להרפתקניה ולהרגיש את הרוח מלטפת את הקסדה.
גלעד ואני יצאנו ממקסיקו סיטי לכיוון צפון ביום האחרון של שנת 2010
יצאנו על הכביש המהיר מספר 57, כאשר ידענו שבין מקסיקו-סיטי לסאן לואיס פוטוסי – (San luis potosi) נקודת ציון בציר הרכיבה של היום הראשון, האופציה הנוחה היא הכביש המהיר (כביש אגרה). זאת, אף שאנחנו משתדלים לנסוע כמה שניתן, על כבישים הציבוריים האיטיים יחסית ויחד עם זאת מעניינים הרבה יותר מבחינת הנוף, האנשים, הכפרים הטיפוסיים וכמובן הפניות והפיתולים.
לאחר כ – 400 ק"מ רכיבה באוטוסטרדה, עם עצירה לארוחת בוקר בדרך, הגענו לסאן לואיס פוטוסי. עיר מדברית משהו המרמזת לך שאתה יוצא מהאיזור ה"מתורבת" המרכזי של מקסיקו ונמצא בפאתי אזור המדבריות הצפוני והמרתק.
כאשר חצינו את העיירה המנומנמת הרגשנו שהפרנו את השלווה…לפנינו נתגלו רכבות מסע, גברים עם כובעי ומגפי בוקרים, שוטרי תנועה עם מגפיים שחורים בוהקים. משם המשכנו לעיר סקאטקאס, נקודת העצירה ליום הראשון.
ידענו שבדרך לסקטקאס מצפה לנו רכיבה של כ – 300 ק"מ על דרך ציבורית שהיתה במצב מצויין וחלק גדול ממנה עם שני מסלולים בכל כיוון. אולם הדבר שפחות ציפינו לו, היתה המחלחמה הרצופה ברוח העזה שכמעט והעיפה אותנו מהדרך. שמרנו על מהירות שיוט של 140 קמ"ש אבל רוח הצד היטתה את האופנוע בזווית חדה באופן קבוע ומדי פעם היכו בנו משבי רוח שממש העיפו אותנו לשוליים…הנוף מדברי וציורי מאוד והדרך ריקה מכלי רכב…מדי פעם חצה את הכביש כדור קוצים גדול שהתגלגל ברוח ממש כמו במערבונים.
הגענו לסקאטקאס בשעות בין הערביים, עייפים מאוד מהרוח העזה. הגענו למלון היפה במרכז העיירה וכאשר שאלנו את בעל הבית איך מגיעים לחניון הקרוב, הוא פשוט הזמין אותנו להיכנס עם האופנועים פיזית לתוך החצר הפנימית של המלון.

סקאטקאס (Zacatecas) היא עיירה קולוניאלית ציורית מאוד שנמצאת בלב אזור של מכרות (של מדינת סאקטקאס) . בבוקר עלינו עם האופנועים לרכס ממנו נשקף נוף מרהיב על העיירה ועל האזור כולו

לאחר ארוחת בוקר נעימה וטעימה, על הרכס יצאנו לדרכנו.
ביציאה מהעיירה היתה לגלעד הברקה. כאן גם המקום לציין שמאז הטיול האחרון התחדשתי בג'י.פי.אס גרמין זומו 660 כזה שהותאם לאופנוענים עם שלל תכונות: עמידות במים, מסך מגע שעובד עם הכפפות ועוד.
שמנו לב כי ישנה אפשרות, לבחור ציר נסיעה בדרך עפר וגלעד הציע שננסה להתחיל את היום מחוץ לדרך הסלולה (למרות שחיכו לנו 300 ק"מ והיתה זו שעת צהריים…).
ואכן, ביציאה לכביש הבינעירוני מכשיר הניווט הראה כי ישנה דרך עפר ועלינו עליה. נכנסו לאזור שדות פסטורלי ויפה, אולם מהר מאוד הבנו שקיים פער בין הדרך שמראה הג'י פי אס, לבין הדרכים שאנו רואים בשטח. לצערנו לא היתה דרך אחת טובה שניתן היה להמשיך איתה הרבה, ולכן מצאנו את עצמנו מזגזגים בדרכים קטנות בין השדות ימינה, ושמאלה, אחורה וקדימה. אם צריך להיות כנה, אז כמובן זה המקום להודות שהיה כיף קצת להתלכלך בחול, להזיע, להרגיש שטח, אבל היה ברור שרחוק לא נגיע. לאחר כשעה וחצי של התברברות קיבלנו החלטה נבונה, לחזור לדרך המקורית ולשים פעמינו לכיוון העיר דוראנגו (Durango) , בה תיכננו ללון באותו לילה.

הדרך לדוראנגו היתה נחמדה עם מעבר בכפרים טיפוסיים ושוב, רוח עוצמתית שהקשתה על הרכיבה.
דוראנגו היא עיירת מערבונים מדברית אשר בסביבתה צולמו מאות מערבונים בשנות ה – 60-70 של המאה הקודמת.
לאחר מקלחת וללא ציפיות ויצאנו לרחוב. להפתעתנו גילינו עיירה תוססת עם חיי לילה מעניינים מאוד וכך בתום קטע הליכה במדרחוב, מצאנו את עצמנו בפאב הכי חם בשכונה .
גולת הכותרת של הטיול היתה – ללא ספק – היום השלישי. יצאנו מדוראנגו לכיוון העיר מסאטלאן ( Mazatlan) ששוכנת על חופיו של האוקיינוס השקט (מרחק של כ – 300 ק"מ). ביציאה מהעיר, פגשנו בנוף עוצר נשימה וכבר בהתחלה עצרנו לנו בנקודת תצפית יפה, שם נתקלנו בחבר לדרך, תושב דוראנגו, שרוכב על אופנוע מאותה המשפחה, הוא נתן לנו מידע חיוני על המשך הדרך ועדכן אותנו שבאוקטובר יתקיים המפגש השנתי של מועדוני הרכיבה של ב.מ.ו בעיר דוראנגו. כמו כן הוא סיפר שבעוד כ – 50 ק"מ אנחנו צפויים להיפגש עם הרבה רוכבים – ימי ראשון הם ימי המפגש שלהם.

הנופים היו עוצרי נשימה וחצינו יערות בגובה של 2800 מטרים מעל פני הים. הגענו לבקתת המפגש בה פגשנו כ-40 רוכבים מהסביבה, אשר התכנסו לארוחת בוקר משותפת. הורגש שכולם מכירים את כולם ולכן אנחנו היינו האטרקציה היומית. בחוץ חנו אופנועים מכל הסוגים והדגמים והאנשים היו נחמדים מאוד. שמענו סיפורים של אלו שרכבו עם האישה עד לארץ האש בדרום ארגנטינה, או מאחרים שעלו עם האופנוע עד לאלסקה. בעיקר קיבלנו עוד מידע חיוני על המשך הדרך והרבה מאוד הפחדות.
עמוד השדרה של השטן, הינה דרך שכבשו לפני כשבעים שנה, בין רכס ההרים לבין עיר הנמל מזאטלאן. לנמל זה מגיעות סחורות רבות והדרך נכבשה על מנת לאפשר מעבר של הסחורות על גבי משאיות כבדות למרכז המדינה. העבודה נמשכה שנים רבות ועלתה הרבה מאוד כסף וההתוצאה היא ללא ספק אחת הדרכים המרתקות ביותר בעיני הרבה אופנוענים הרבים שפוקדים אותה וגם בעינָי מן הסתם.
הנוף ציורי משני הצדדים, רכסי הרים, וואדיות. באמצע הדרך ישנו קיר גדול עליו מוקירים תודה באותיות קידוש לבנה למהנדס שניהל את הפרוייקט המרשים ואף מצויינות העלויות לסלילת הדרך.

שמענו מהרבה מאוד אנשים שטיילו בדרך זו, שהסכנה הגדולה ביותר היא הסיבובים החדים כל כך, בהם המשאיות הכבדות והארוכות לא יכולות להסתובב כראוי ולכן הן נאלצות לחסום את כל הדרך…
על כן היינו דרוכים מאוד לאורך אין ספור הפניות החדות. הדרך יפייפיה, מאתגרת, טכנית, ובעיקר מתישה. לאחר עשרות רבות של סיבובים חדים, הרגשתי שאני חייב לעצור למנוחה ובעיקר לספק לגוף מקורות אנרגיה. עצרנו במכולת קטנה בדרך ובזמן שאני זללתי סנדוויצ'ים גלעד פשוט תפס תנומת צהריים על מדרגות סמוכות.

בסך הכול ארכה הנסיעה כתשע שעות ברוטו ויש לציין כי גם שהדרך היתה מעייפת מאוד, היא היתה בלתי נשכחת.

הגענו לטיילת של מסאטלאן בדיוק בשקיעה וביחד עם מזג האוויר החמים התחושה היתה נהדרת.
לאחר מקלחת ומנוחה קלה, יצאנו לארוחת ערב נעימה עם אלפרדו חברי משכבר הימים (סיפור ארוך…. לא יעבור את העריכה של יוני חחח..(לא נכון – יוני:)) והלכנו לישון עייפים שבעים ומרוצים.
למחרת בבוקר, הבחנתי במסמר תקוע בגלגל האחורי שלי (כבר אמרנו שטיול ללא פנצ'ר הוא לא טיול לא?) ועצרנו ביציאה מהעיר במוסך אופנועים פשוט שנתן לנו שירות מעולה, מהיר וזול.

יצאנו לדרך לכיוון עיירת הנופש המפורסמת פוארטו וויארטה,  (Puerto Vallarta) מרחק של כ – 460 ק"מ

פוארטו וויארטה הינה עיירת נופש חשובה במקסיקו, היא שוכנת על חופי האוקיינוס השקט. בעיירה קיימת תנועת תיירות ערה ביותר גם מקומית ובעיקר זרה מצפון אמריקה ואירופה. קיימים בה מלונות בכל הגדלים והמחירים. התמקמנו לנו במלון נעים בתחילת הטיילת ויצאנו לנו לשוטט. האווירה היתה מקסימה וידידותית מאוד. התפוסה בעיר היתה קרובה ל -100 אחוז, הברים והמסעדות הרבות עבדו במלוא המרץ, מופעי רחוב ואוירת חג.
למחרת בבוקר ביציאה מהעיר, גלעד הבחין בירידה בלחץ האוויר בגלגל האחורי שלו. אחת מהטעויות שעשינו היתה לא להחליף את הצמיגים שלו לפני הטיול מכיוון שהוא הגיע עם צמיגים שחוקים מאוד, עניין לא מאד בטיחותי.
מנקודה זו ועד סיום הטיול היינו צריכים לעצור כל 200 ק"מ בממוצע למלא אוויר בצמיג האחורי שלו שכנראה כבר היה צריך החלפה דחופה.
הדרך מפוראטו וויארטה לקולימה, (Colima) אורכה כ- 450 ק"מ של נוף ציורי – הלכה לאורך קו החוף ולעיתים עלתה על גבעות סמוכות מהן השקיף נוף מהמם של האוקיינוס.
הגענו לעיר קולימה, אך החלטנו להתאמץ עוד קצת ולישון את הלילה האחרון בלגונה הנמצאת כ – 25 ק"מ מעל העיר קולימה ומומלצת על פי מדריך לונלי-פלנט. חצינו את העיירה וניצלנו את המעבר בה לקניות בסופר לטובת בישול בסיר הפוייקה שהביא איתו גלעד, הצלחה גדולה מאוד מהטיול הקודם…. טיפסנו מגובה של כ- 500 מטר בה שוכנת העיר, לגובה של כמעט 2000 מטר בה שוכנת הלגונה. הגענו בשעת לילה, התמקמנו לנו בצימר נחמד וגלעד הכין לנו פוייקת בשר טעים ומזין.
בבוקר התארגנו מוקדם לקראת יום הטיול האחרון שהיה צפוי להיות ארוך (כ -800 ק"מ). לאחר כוס תה על הגזייה על שפת הלגונה היפה יצאנו לדרכנו.

יצאנו בכביש הציבורי לכיוון העיר גאוודלחרה (Guadalajara), כאשר 150 הק"מ הראשונים עוברים למרגלותיו ומצדדיו של הר הגעש נבאדו דה קולימה , שהינו הר הגעש הפעיל ביותר במקסיקו כיום. הוא מתנשא לגובה של כ -4200 מטר מעל פני הים. השמיים היו כחולים, מזג האוויר היה נפלא ומהר הגעש עלה עשן סמיך (ההר התפרץ לאחרונה בשנת 2005 וגרם לנזק סביבתי לא מבוטל).

הדרך היתה מקסימה עם נוף כפרי ומפותלת בפניות יפות.
בשעת צהריים מוקדמת, עצרנו לאכול ועשינו הערכת מצב לגבי ההמשך. עדיין היינו רחוקים מהבית והיה לנו ברור, שזוהי נקודה טובה לעשות מעבר מהדרך הציבורית לדרך האגרה המהירה, על מנת שנוכל להגיע הביתה בשעת ערב סבירה (לא לאחר רדת החשיכה) ולתת נשיקה לילדים לפני שהולכים לישון.
את המשך הנסיעה עשינו על הדרך המהירה שעוברת ליד העיר מורליה, (Morelia) וגמאנו את 400 הק"מ בכ- 4 שעות.
הסימן הכי טוב המבהיר לך שהטיול נגמר והגעת למקסיקו-סיטי, הם הפקקים שתמיד מקבלים את פניך לא משנה באיזו שעה או מאיזה כיוון אתה מגיע…
ההתאוששות מהטיול לקחה לי כמה ימים טובים, גם לתת לגוף מנוחה מהמאמץ וגם לעכל את כל המרחבים הפתוחים, הנופים והאנשים הנפלאים שפגשנו בדרך.
מקסיקו לא מפסיקה להפתיע, המסקנה שגם חיים שלמים לא יספיקו כדי לראות את כל מה שהמדינה הזו יכולה להציע שרירה וקיימת, וכל מה שנותר הוא לפנטז ולתכנן את הטיול הבא.
דרישת שלום ממקסיקו
ערן שביט

ערך יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לערן שביט

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 4 תגובות, הוסף תגובה    

שוב הבמה ניתנת לחברים.
פגשתי את ערן וקרן שביט אחרי המסע, כשבאו לביקור מולדת בישראל. עוד אנשים נפלאים שעקבו אחרי מסעי. הבמה שלהם (גם אם באיחור אופנתי) קריאה מהנה, יוני.

מקסיקו המהפנטת

שלום רב לכולם שמי ערן שביט ואני כותב לכם ממקסיקו הרחוקה בה אני מתגורר בשנתיים האחרונות כשליח של הסוכנות היהודית ביחד עם אשתי קרן ובני איתָי שנולד לפני חודשים בודדים. אתחיל עם קצת רקע על עצמי ואגלוש לטיול האחרון על האופנוע שלי ב.מ.ו 1200 אדוונצ’ר שנת2007
אהבתי לאמריקה הלטינית החלה במסע בן שנתיים שעשיתי בדרום אמריקה בין השנים 2001-2003 בתקופה זו חוויתי את האנשים הלטיניים המקסימים והחמים, העניים בממון אבל עשירים בשמחת חיים, בפתיחות וברוגע מעבר לחברויות מדהימות  שזכיתי והרבה חוויות מעצבות שעברתי, רכשתי את השפה הספרדית ברמה גבוהה, דבר שהפך כל טיול ביבשת לחוויה מסוג אחר, בה אני מסוגל להתחבר בקלות למקום ולמקומיים ועל ידי כך לחוות חוויות בעוצמות גבוהות.
האהבה לכלי רכב דו גלגליים היתה אצלי מאז ומעולם. כאשר הגענו למקסיקו, חיכתה לי הצעה לקנות ב.מ.ו דאקאר 650 משומש במצב מדהים) ובמחיר מגוחך לעומת  מחירו בישראל ( המחירים במקסיקו של כלי הרכב פחות או יותר דומים למחירים בארצות הברית ואם מחפשים טוב אפשר למצוא כאן מציאות.

רכבתי על הדאקאר במשך כשנה וחצי בתוך מקסיקו סיטי הענקית והסבוכה וגם בכמה טיולים ארוכים לתוך נופי הארץ העצומה.
הדקאר היה למעשה האופנוע הראשון, קל ונוח מאוד לרכיבה בכביש ובשטח ומתאים לרכיבה עירונית ובינעירונית.  באחד הטיולים הגדולים שעשיתי איתו למרחק כשלוש שעות צפונית למקסיקו סיטי, בעודי נוסע לבד במהירות של 140 קמ"ש, עקף אותי אדוונצ'ר בזלזול … במשך כחצי שעה ניסיתי להיצמד אליו…עד שהגענו לעמדת תשלום בכביש האגרה. עצרנו כדי לפטפט …פגשתי זוג יפיופים בני 40 ממקסיקו סיטי, מצויידים מכף רגל ועד ראש במיטב הציוד . כאשר שאלו אותי לאן מועדות פניי עניתי את שם הכפר הקרוב למקום, כאשר שאלתי לאן מועדות פניהם הם אמרו לי: "ניו יורק". לרגע התבלבלתי וחשבתי אולי ישנו איזה כפר בשם ניו יורק בסביבה, שאיני מכיר. אבל כוונתם היתה לעיר המפורסמת ניו יורק… הם הסבירו לי שהבן שלהם נמצא במחנה קיץ שם והם "קופצים" לבקר אותו …כך חודש בשנה, הם עולים על האופנוע ונוסעים ליעד אחר בצפון אמריקה. מאז ידעתי שאני רוצה גם שיהיה לי אדוונצ'ר מקסיקו, המדינה ה – 15 בגודלה בעולם ושחוגגת בימים אלו 200 שנות עצמאות התברכה בכמעט 2 מיליון ק”מ מרובעים, הכוללים אוצרות טבע רבים: חופים קאריביים, חופים באוקיינוס השקט, הרים והרי געש מושלגים, מדבריות, דיונות, ג'ונגלים, אתרי עתיקות, נהרות, אגמים ובעיקר הרבה מאוד תרבות, צבעוניות, אוכל מתובל ופיקנטי, אנשים חמים ופתוחים שדווקא מהפשטות שלהם יש כל כך הרבה מה ללמוד. כך שאתם יכולים לדמיין שבשנתיים שליחות, אפשר לראות מעט מאוד מהמדינה וכנראה צריכים חיים שלמים או יותר, כדי באמת לראות חלקים נרחבים ממנה.

הפעם אספר לכם על טיול בן שלושה ימים שעשיתי לאחרונה עם גלעד, חבר ושותף לרכיבה ולשליחות שרוכב על ב.מ.ו. ג'י .אס 1200 שנת 2008.  הפעם יצאנו למדינת  Guerrero . מקסיקו מחולקת ל – 31 מדינות בדומה לארצות הברית פחות או יותר, המנוהלות על ידי משטר נשיאותי . מדינה זו מפורסמת בזכות עיר הבירה שלה Acapulco, עיר נופש השוכנת על שפת האוקיינוס השקט והתפרסמה מאוד בשנות ה – 70 גם בזכות הסדרה "ספינת האהבה" אבל לא רק. בין מקסיקו-סיטי לאקפולקו, מחבר כביש אגרה (Cuota) מהיר מאוד ואיכותי. אורכו כ 360  ק"מ. בדרך חוצים את מדינת מורלוס וביום טוב ניתן לעשות דרך זו ב – 4 שעות.  החלטנו הפעם לטייל בדרך הציבורית (Libre), דרך שמצד אחד – באופן טבעי היא הרבה יותר איטית מכיוון שיש בה לרוב מסלול אחד לכל כיוון, כלי רכב איטיים. היא חוצה הרבה מאוד כפרים בדרך, כוללת הרבה מאוד פסי האטה (שבמקסיקו הם מכת מדינה). מן הצד השני –  יתרון הדרכים הציבוריות, הוא כי כך מתחברים יותר לנוף ולייחוד שבדרך וליופי האמיתי של הארץ הזו.  גלעד ואני חילקנו את רשימת הציוד בין שנינו, כקונספט לטיול קבענו, שסיר הפויקה שגלעד קנה באנגולה, יהיה אורח הכבוד בטיול. כך שהיה ברור, שאנחנו הולכים גם לעשות קמפינג בחופים הבתולים שבמדינת גררו. גם המחצלת מדליית-אל-כרמל, זכתה לצאת לטיול ושימשה אותנו בכבוד ראוי לציון, בעודנו ישנים על החוף תחת כיפת השמיים.

גלעד

יצאנו בשעת בוקר מהבית שלי במרכז מקסיקו סיטי לכיוון דרום. היציאה מהעיר היתה לשמחתנו, חלקה. יצאנו דרך כביש הטבעת (Periferico) שיכול להיות לעיתים פקוק מאוד. מזג האוויר היה פשוט מושלם. השמיים היו כחולים וניתן היה לראות את ההרים המקיפים את העיר.  ביציאה לכיוון העיר קווארנבקה בחרנו לעלות על הכביש החופשי.  הקטע הראשון של הדרך, עולה בהרים בדרך מפותלת ויפייפיה וכעבור כ – 30 ק"מ, הגענו לנקודת הציון הראשונה, שהיא הכפר הקטן Tres Marias  אשר בסופי שבוע משמש כמעוז רוכבי האופנועים, שמגיעים אליו בהמוניהם . הדרך למעשה חוצה את הכפר ובמרכזו יש עשרות רבות של דוכני מזון ומסעדות עממיות. בסוף שבוע, יש בכל רגע נתון לפחות 500 אופנועים החונים משני צידי הכביש ועוד הרבה מאוד שפשוט חוצים את הכפר.  מכיוון שהגענו באמצע שבוע,  הכפר היה די ישנוני. התיישבנו לנו ליד אחד הדוכנים לארוחת בוקר דשנה וצבעונית, כפי שניתן לראות  בתמונה כאן.

לגבי האוכל במקסיקו, אפשר או לאהוב אותו או לאהוב אותו מאוד…ואחרי שנתיים כאן, למותר לציין שאני אוהב מאוד את האוכל, שכמו המדינה ותרבותה, הוא מאוד צבעוני, מגוון וכולל הרבה מאוד ניגודי טעמים – כמו למשל שילוב של חריף ומתוק. גלעד הזמין את המנה האהובה עליו Chilaquiles, שזוהי למעשה צלחת של נאצ'וס, חתיכות טורטייה בצורת משולש מטוגנות שוחות ברוטב סלסה) אדום או ירוק (חריף פחות או יותר) לבחירתך, ועליהם שלל תוספות לבחירה: ביצת עין, גבינה מגורדת, רצועות עוף וכדומה. מעדן! אני הזמנתי שתי Quesadillas שאלו למעשה הטוסטים המקסיקניים, עשויים מטורטייה ובתוכם גבינה מותכת עם תוספות כבקשתך.  כמובן שאי אפשר שלא להזמין במקסיקו צלחת של גוואקמולי, סלט האבוקדו המפורסם ומיץ תפוזים סחוט טבעי. כך במשך שעה קלה, התענגנו מהשמש ומארוחת הבוקר הטעימה. המשכנו לכיוון העיר Cuernavaca עיר הבירה של מדינת Morelos. הדרך החופשית לקחה אותנו דרך מרכז העיר, מצד אחד פקקים ורעש מצד שני רחובות יפים, מבנים עתיקים, ככרות והרבה אווירה.  לאחר שעברנו את קאוורנבקה, המשכנו בדרך והגענו לכפר Taxco, כפר קולוניאלי ציורי ותיירותי, ששווה מאוד ביקור. אולם הוא לא היה בתוכנית שלנו ולכן עקפנו אותו כדי להימנע מפקקים במרכז הכפר. לאחר מכן הגענו לעיירה Iguala, והמשכנו לכיוון העיר Chilpancingo,  כ – 100 ק"מ מפרידים ביניהן.  הדרך היתה יפה וציורית והנה גלעד סימן לי לעצור בפתאומיות.  מסתבר שדבורה הצליחה להשתחל לו בין הקסדה למעיל ועקצה אותו.  האזור התנפח והאדים, אבל לא היה הרבה מה לעשות. הנוף בנקודת העצירה היה יפה מאוד ולפתע עבר טוסטוס ועליו ציידנית שעשה לנו שלום.  ביקשתי ממנו שיעצור לידנו וצילמתי אותו ואת גלעד ביחד. לילד קוראים כריסטיאן ובצידנית הוא לוקח טורטיות מכפר אחד לשני. בכניסה לצ'ילפנסינגו, ראיתי דוכן כובעי סומבררו ציורי וביקשתי מגלעד לעצור כדי להצטלם.  הבחור היה נחמד ושוחחנו קצת ובינתיים, בחורה שהציצה ממכונית אמריקאי גדולה, שרקה לנו, מה שגרם לעלייה זמנית באגו של הרוכבים…  עצירה לתדלוק ומנוחה קלה – מכיוון שכבר היתה זו שעת אחר הצהריים, אחרי הרבה שעות רכיבה אינטנסיבית מעייפת בחום כבד. ידענו כי לפנינו עוד דרך ארוכה עד לחוף בו תכננו לישון.  טרם יציאתנו מהבית, החלטנו לא לרכב בחושך ועכשיו הזמן לא היה לטובתנו.

אכלנו כמה חטיפי אנרגיה. שתינו מיץ ויצאנו לדרך לכיוון Tierra Colorada  עיירת דרכים חמודה, ללא יומרות גדולות. משם הדרך מתפצלת וניתן להמשיך דרומה ישירות לאקפלוקו שלא הייתה בתכנית. או לקחת את הפיצול דרום מזרחה לכיוון העיירה Ayutla ולאחר מכן לרדת לחופים הפתוחים באזור זה.  לטעמי קטע הדרך בין טיירה קולורדה לבין איוטלה, היה היפה ביותר.  מדובר בכ – 80 ק"מ של דרך צדדית צרה ומפותלת עם נוף עוצר נשימה.  הרבה ירוק, הרבה הרים, נהרות רחבים, בהם המים זורמים בשפע.  הדרך היתה גם מפחידה לעיתים, מכיוון שבחלקה היו בורות עמוקים, שהצריכו תמרון עם האופנועים הכבדים וקטעי עפר. בחלק מהסיבובים החדים היו קטעים של חול ואבנים קטנות שהקשו מאוד לשמור על אחיזת כביש.
כאשר הגענו לעיירה איוטלה, תפס אותנו גשם שוטף. השעה היתה כבר מאוחרת.  כדי לתפוס מחסה פשוט נכנסנו לחניה מקורה של בית פרטי על הכביש. ירדנו מהאופנועים עייפים מאוד מהרבה שעות רכיבה ומהקטע האחרון, שהיה ללא ספק יפה אבל מתיש מאוד, עם כל הפניות והכביש המשובש. שתינו ואכלנו חטיפים והחלטנו לעלות על חליפות הסערה לקטע האחרון של 80 ק"מ, עד לחוף המבטחים תרתי משמע.  השעה היתה כבר בסביבות 18:00 היינו ממש על הקצה מבחינת כניסה לרכיבה בחושך, דבר שניסינו כאמור להימנע ממנו. לאחר כמה דקות בחנייה, יצא בעל הבית לקראתנו ובמקום לכעוס, היה מאוד ידידותי כהרגלם של המקסיקניים, החמיא לנו על האופנועים ואף הזמין אותנו להעביר אצלו את הלילה. אבל אנחנו באמת רצינו להגיע לחוף. להפתעתנו הרבה כאשר עזבנו את העיירה, הגשם הפסיק לחלוטין .מה שנקרא גשם מקומי… כך שהתבשלתי בתוך חליפת הסערה ולא רצינו לעצור ולהוריד אותה.  הכביש המשיך להיות משובש. ועייפותנו וחוסר סבלנות, הביאו אותנו לקצה המסוכן של הרכיבה.

הגענו לעיירה Copala , הקרובה מאוד לחוף "שלנו", ולפתע גילינו שברחוב הראשי מתקיימת תהלוכה צבעונית של אנשים בתחפושות, תזמורות והרבה שמחה. עצרנו לתדלוק אחרון ושייטנו לנו לחוף Playa Ventura שם קיבלנו המלצה על זוג שוויצרים שיש להם אתר קמפינג בחווה שלהם על החוף.  הגענו בחושך ולא זכינו לראות את המקום ויופיו. התקבלנו בסבר פנים. אבל מה שבאמת רצינו באותו רגע, זו מקלחת ולישון. אחרי 12 שעות בדרכים, תחת השמש והחום, מזיעים ודביקים. אחרי מאמץ פיזי לא פשוט עם האופנועים הכבדים.
היינו לבדנו בחוף ונשאר לנו עוד פרוייקט אחד לאותו הערב – הפויקה.  לאמיתו של דבר, אני הייתי שפוך ולא ממש תפקדתי וגלעד תפעל את הפויקה כמעט לבדו. ישנו על המחצלת הדרוזית תחת כיפת השמיים והיה לנו לילה נעים מאוד עם רחש הגלים ברקע. לסיכומו של היום הראשון רכבנו כ – 520 ק"מ ב – 50 קמ"ש מהירות ממוצעת וצריכת דלק סביב ה – 6 ליטר ל – 100 ק”מ עשינו זאת ב – 12 שעות ברוטו, מתוכן כ – 10 שעות רכיבה נטו. כשהתעוררנו, חיכתה לנו ארוחת בוקר מפנקת ואף זכינו לדבר קצת עם בעלת הבית, אשר מתגוררת במקום ביחד עם בעלה ושתי בנותיהם כבר 15 שנים . היא סיפרה שהשכנים מהחוות הסמוכות – כל חלקה על החוף משתרעת על שטח של כמה דונמים טובים – הם ברובם אירופאים. חלקם מגיעים לתקופה בשנה וחלקם גרים שם. החלטנו להמשיך בדרכנו ושמנו פעמינו לכיוון אקפולקו.  החום הכבד והלחות המסו אותנו בתוך מעילי הרכיבה . הדרך מלאה בפסי האטה אבל למען האמת, עם האופנועים האלו את רובם עוברים במהירות כמכשול קליל . כאשר הגענו לכניסה לאקאפולקו, נזכרנו שוב איך נראית עיר גדולה עם פקקים, צפיפות ודביקות. הרבה לחץ ובאלאגן.  עלינו על כביש איכותי המטפס על הרכס לתצפית מרשימה מאוד על המפרץ, מעגן היאכטות והעיר עצמה

החלטנו לפנק את עצמנו בארוחת צהריים בעיר לפני שנמשיך לחוף הבא וגלעד משום מה בפעם השנייה מאז שאנחנו מכירים ומטיילים, החליט לגרור אותי למסעדת Hotters "שדיים". כי "בא לו לאכול כנפיים". שאלתי אותו מה יקרה אם מנת היום תהיה חזה?
המקום היה נחמד עם אווירה טובה ומלצריות שבעיקר לא כל כך לבושות. אה כן, היו גם דליי כנפיים מתובלות ובירה קרה . החננו את האופנועים בפתח המסעדה ואחת המלצריות הפחות לבושות והיותר חמודות, התחילה להזיל ריר ולפלרטט איתנו…לא חוויה מאוד מומלצת עבור נשוי מאושר ואבא טרי… כך או כך, יצאנו מהמסעדה עם חיוך מטופש מרוח לנו על הפרצוף ועברנו לשתות קפה בסטארבאקס הסמוך.
כשיצאנו לדרך, הרחוב הראשי של הטיילת היה עמוס מאוד בתנועה ונאלצנו להזיע ולפלס את דרכנו בין מכוניות והרבה מאוד מוניות ואוטובוסים. חוויה מפוקפקת להפליא… בעודנו עומדים ברמזור אדום –  חוויה נדירה במקסיקו – לעמוד ברמזור אדום. כי בדרך כלל פשוט נוסעים, הגיח שוטר רכוב על אופנוע, הודיע לנו שעברנו את קו העצירה וביקש שנעצור אחרי הרמזור…לאחר שנתיים במקסיקו, זה ברור מתלכתחילה שלא באמת מעניין את השוטר כלום אלא לקבל 5-10 דולר שוחד… דבר שבמקסיקו לומדים, שהוא לא בדיוק שחיתות או שוחד כמו שאנחנו כישראלים מתייחסים אליו. אך באותו רגע, לא התחשק לנו לתת לו אגורה… אז ראשית נקטנו באסטרטגיה של "לא יודעים ספרדית, רק אנגלית" וברור ששוטר תנועה אפילו בעיר כה תיירותית, לא מדבר מילה באנגלי.  התחיל פינג פונג: הוא מנסה להסביר לנו בספרדית שעברנו את קו העצירה ונעמדנו על מעבר החצייה… והאפשרויות הן שהוא ייקח את הרשיונות שלנו איתו ומחר נצטרך להתייצב בתחנת המשטרה כדי לשלם את הקנס, שזה קשקוש גמור ורק מוכיח את רצונו בשוחד מהיר… חלק מהשיטה שלהם זה להוציא טבלת מחירים ולהראות לך כמה לכאורה אמור להיות הקנס… כדי שתרצה לגמור את זה מהר מולו בעשירית מחיר. אבל היינו עקשנים. אמרנו לו שאנחנו בדרכנו מחוץ לאקפולקו והוא מוזמן לתת לנו קנס במקום או לקרוא למשטרת תיירים…אחרי כמה דקות ארוכות של שיח חרשים בהן חיכינו לראות מי ימצמץ ראשון, הוא התייאש, הבין שלא יקבל את הבקשיש שלו והחליט לשחרר אותנו.

משם המשכנו לכפר Pie de la cuesta שנמצא כ – 15 דקות צפון מערבית לאקפולקו על קו החוף. גם שם נכנסנו לאתר קמפינג על החוף . עשינו מקצה שיפורים לפויקה בדמות עוף שלם מתובל שקנינו בכפר.  מרביתם של חופי הרחצה ברצועת החוף הזו שטיילנו בה, מסוכנים מאוד לרחצה ומתאימים לגולשים אמיצים ומנוסים, גלים גבוהים וסחף עוצמתי. קיימים מספר חופים בהם יש מפרץ טבעי ואז יותר בטוח לשחות. בבוקר, מייד ביציאה מאתר הקמפינג, מחשב הנסיעה של גלעד, התריע כי לחץ האוויר בגלגל האחורי ירד בצורה משמעותית. הבנו שככל הנראה יש לו תקר. הרי טיול בלי פנצ'ר לא נחשב טיול.
מאחר והיינו בתוך כפר, החלטנו לנסוע לפנצ'רמאכר המקומי וכאשר הגענו אליו, נתקלנו בשירות לא נחמד ולא נעים. ולכן ויתרנו. המזל היה שחודש לפני הצטיידתי בערכת תיקון פנצ'רים וכן במשאבה חשמלית ניידת, שמתחברת לכניסה החשמלית של האופנוע מתחת לסבל האחורי וכך מצאנו את עצמנו בפעם הראשונה מתקנים פנצ'ר בעצמנו. חוויה מתקנת תרתי משמע . לאחר עיכוב ביציאה, המשכנו בדרך וכשהגענו לאקפולקו עצרנו לתדלוק ולארוחת בוקר מהירה בדוכן דרך.

חצינו את אקפולקו – הפעם דרך מערכת מנהרות משוכללת ומפוארת שהובילה אותנו הישר ליציאה הצפונית מהעיר. החלטנו לחזור על כביש האגרה המהיר,  – היה עלי להגיע בחזרה הביתה בשעת אחר צהריים מוקדמת, בגלל מחוייבות בעבודה. הכביש המהיר למקסיקו סיטי באורך של 360 ק”מ לא היה מבייש אוטוסטרדה בשום מדינה מערבית מודרנית. הוא חדיש וברמת גימור גבוהה מאוד והנוף הנשקף ממנו, מרהיב. לאורך כל הדרך, עולים ומטפסים מגובה פני הים, עד לפס הגבוה ביותר בגובה של כ – 3200 מטר ולאחר מכן יורדים שוב לעמק בו נמצאת מקסיקו סיטי בגובה של כ – 2300 מטר.  שלטי הגבלת המהירות במקסיקו מציינים 110 קמ”ש אבל הקשר בינם לבין המציאות הוא מקרי בהחלט והבאנו את האופנועים קרוב מאוד מאוד לקצה גבול היכולת שלהם. מה שכן, תחנות הדלק פרוסות עד קאוורנבקה במרחקים יחסית גדולים ובגלל המהירות הגבוהה בה נסענו צריכת הדלק היתה גבוהה בהרבה מהרגיל ולכן גלעד מצא את עצמו כ – 40 ק”מ לפני העיר קוורנבקה, עם נוריות אזהרה מהבהבות ומעט מאוד דלק במיכל 20 ליטר בדגם שלו, ( 33 ליטר בדגם שלי). כך שנאלצנו להוריד מהירות, כדי לחסוך בדלק. גלעד הגיע לתחנת הדלק עם ליטר אחד בלבד במיכל. נסיעה כה ארוכה במהירות כה גבוהה ובחום, גם היא מעייפת והיינו חייבים עצירה של אנרגיה לפני שאנו ממשיכים.  המשך הדרך היה חלק ובהגיענו למקסיקו סיטי, לקחנו את האופנועים ישר לשטיפה, לאחר שבאמת הזיעו הרבה בשלושת הימים. לסיכום הטיול, רכבנו כ – 1200 ק”מ במהירות ממוצעת של 60 קמ”ש וכ – 20 שעות רכיבה נטו. טיול כזה נותן לי ברמה האישית המון אנרגיות וכוח להמשיך בעשייה החינוכית בה אני עוסק, ובעיקר נותן מוטיבציה לתכנן את הטיול הבא…(על הפרק קיימת הזמנה לנסיעה בת 10 ימים לניו אורלינס בארה"ב, בעייתי מבחינת העבודה), ורצון של גלעד ושלי לטפס לקניון דל קוברה בצפון מקסיקו, קניון שהוא גדול יותר מהגראנד קניון האמריקאי…

המשך יבוא… להערות, הארות, ולמי שמעוניין לתכנן טיול במקסיקו אתם ממש מוזמנים לכתוב ל:  eranmexico@gmail.com כל טוב ורכיבה בטוחה ערן שביט מקסיקו.

ערך יוני.  כל הזכויות C לטקסט ולצילומים שמורות לערן שביט

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 5 תגובות, הוסף תגובה    

יש לי חבר. קוראים לו גידי פרדר. גידי הפך למושג. מושג בהדרכת רוכבי דו גלגליים. אומר די בבטחון, כי יש בארץ הרבה רוכבים חיים בזכות פעילותו המבורכת. גידי הקים לפני מספר שנים את "אופנוען מאומן" בית הספר להדרכת רכיבה נכונה.

במציאות בה לכולם ברור, כי הוצאת רשיון רכיבה הוא ברוב המקרים קטע של לצאת ידי חובה ובעצם הרבה רוכבים עולים על הכביש, בלי שום מושג מה עליהם לעשות במצבים גבוליים ומסוכנים. בא גידי ויחד עם עדה נאוה שלו – במקום לקטר כמו כולנו על המצב – עשה מעשה. בבית הספר של גידי עוברים הדרכה אישית איך לרכוב, ואיך לחיות עם דו גלגלי. הקורס הוא כל כך חשוב שאני מציע להורים או בני זוג, שלא ישנים בלילות מעצם רכיבת יקיר ליבם על דו גלגלי. לקנות לו/ה קורס אצל גידי. יש כמה קורסים לרמות שונות כמובן. זה המעט או ההכרח, שאתם צריכים למען עצמכם או יקיריכם. זה מעלה את סיכויי ההשרדות של כל רוכב בכמה עשרות אחוזים משמעותיים. קריאה של הקטע הזה, יתן לכם מושג על אופי ועומק הדברים.

בשנתיים האחרונות, החל גידי ללוות טיולי אופנועים למֵכה של הרוכבים; כבישי הרי האלפים בתחום שבין שוויץ, איטליה וצרפת. גידי יוצא עם קבוצה לרכיבה של שבוע, בו הם משלבים הנאה צרופה, עם הדרכה. – או ליתר דיוק ליווי והנחייה אישית. גם כדי למצות את ההנאה שברכיבה, וגם כדי לחזור משם עם תובנות רכיבה ונסיון, שהופך את המשך חיי הרוכב על הכביש למהנים ובטוחים יותר.

הטיול הקרוב יתקיים בספטמבר. וימשך כשבוע. ההרשמה בעיצומה.

כדי ללמוד על הנושא יותר לעומק וגם כדי לבדוק אפשרות רישום לקורס או לטיולי האלפים, אפשר להכנס לאתר של גידי.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה