האיש שכותב עם מצלמה

הנחיות העורך היו ברורות: "תכתוב!" אז אסי הקליד עם המצלמה.

 

דיווח מצולם על אוז המוטורית המחממת מנועים ולב.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

"אז כמו שהבטחתי (קודם כל לעצמי), לרדוף אחרי החוויות המוטוריות המיוחדות ביבשת החמישית. הנה:

בסוף השבוע האחרון, נסענו למסלול המירוצים בעיירה ווינטון Winton Motor Raceway
זה מסלול באורך 3 ק"מ שנבנה בשנת 1961 וזכה לארח כמה מהמירוצים הנחשבים ביבשת. מכוניות ואופנועים. יש בו קטעים של ישורות ו-12 פניות שתוכננו "להוציא" מכלי רכב ונהגים, את המקסימום בביצועי מהירות ושליטה. לשם נסענו ועשה רושם שחצי אוסטרליה הגיעה איתנו.

יצאנו בכביש ממלבורן לכיוון ווינטון

הצג את הוראות הגעה אל Winton, Victoria, Australia במפה גדולה יותר

כשבארץ חוגגים את הגשם האחרון, כאן באוסטרליה נרטבים מהגשמים הראשונים שלקראת החורף. סוף הסתיו, הוא סוג של חג ביבשת שיחסי הציבור האקלימיים שלה, הם שם נרדף למדבריות ויובש. כל השבוע היה מזג אויר חורפי גשום וקר… בבוקר המרוץ היה אפור רוב הדרך… כשהתקרבנו לעיירה, השמש הבינה שהגזימה ויצאה מבין העננים האפורים לקבל את פנינו… מזג האויר היה אידיאלי ליום כזה; שמשי וחמים. תענוג!
אז ככה:  וינטון היא  אחת מהעיירות המייצגות את היסטוריית ההתיישבות באוסטרליה. היא ממוקמת במדינת ויקטוריה, בחלק הדרום מזרחי של היבשת. ווינטון (לא לטעות, יש גם עיירה באותו שם, במדינת קווינסלנד בצפון מזרח היבשת) הפכה למקום מפגש לכל סוגי המירוצים. יש בה מסלול איכותי סָלול אספלט משובח. במהלך הסופ"ש האחרון של חודש מאי, הציעה מרוצים נון-סטופ עם יותר מ- 400 מכוניות ואופנועי מרוץ מהשנים 1920 ועד 1980.
אירוע שנמשך יומיים וכלל בין השאר מרוצים של רכבי אספנות. די הזוי לראות רכבים בני 30–50 שנה, מתחרים על מסלול מרוצים מודרני… (תחשבו על כך שמועדון החמש בארץ, מתאסף למירוץ אמיתי בו קורעים את המכוניות והמכלולים שלהן, במקום להעמידן בזהירות בתערוכות הנוצצות והסטאטיות הרגילות).
לאירוע הגיעו רכבים ואנשים מכל רחבי אוסטרליה. כל מקצה נמשך 5 דקות בערך וכל אחד היה שונה מקודמו:  פעם עלו אופנועי הארלי, טריומף ונורטון ישנים ואחר כך אופנוצָד עם סירות. אחריהם, עלו למסלול כל מיני יצירות מוטוריות ישנות בעיקר מהמורשת הבריטית הקלאסית, מעידן בו מכונית היתה משהו קטן ואישי והעיצוב הדגיש את העובדה שתעשיית הרכב הבריטית נולדה במוסכים קטנים של משוגעים. ואת השיגעון הזה הבריטים שלחו גם לכאן …לראות אם.ג'י. ומיני-מינורים מהתקופה שלפני שמהנדסי ב.מ.ו הפכו אותן לתכשיט יוקרה. טסים ומתחרים במוסטנגים. תענוג…מזל שלקחנו כמה כרטיסי זיכרון, 2 מצלמות..ובטריות גיבוי.
וכמו תמיד… אוהלים. בארבי על האש, בירות והרבה כיף…חזרנו הביתה באותו יום. לא נורא, כולה 500 ק"מ….  הלוך חזור.

תהנו מהתמונות

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ממני ומהאישה שאיתי.

עד לסיבוב הבא. להתראות.

אסי

———————————————————————————————————————————————-

עריכה קטנה-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאסי מילר

———————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

קודם כל: אופנועים

יאללה לדרך. הפוסט הראשון, יש בו אולי אינפורמציה יבשה. אך תהיו בטוחים שהאדרנלין הרטיב להם את הגרביים.

"אז הנה זה מתחיל, הגענו היום למינכן בטיסה ישירה אחרי שעות המתנה ארוכות ומתישות בנתב"ג. מזוודות עמוסות לעייפה בציוד רכיבה וכל מיני …ודיילת חמודה שוויתרה לנו על קרוב ל- 700 ₪ עודף משקל בתנאי שנממן לה את לימודי רכיבת האופנוע שלה…

מימין לשמאל: איציק, מיכאל, אורי.

מזג האוויר במינכן, גשום אף יותר מהתחזיות האינטרנטיות שבדקנו בבית.

הגענו לעיירה בשם Landshut כ-35 ק"מ ממינכן לקבלת האופנועים. ההגעה לעיר הייתה באוטובוס היוצא מנמל התעופה במינכן בעלות של 10.5 יורו לאדם. נסיעה של 40 דקות, הביאה אותנו לתחנת האוטובוס המקומית.

להצגת מפה- לחץ כאן

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and כללי   ·   יש 14 תגובות, הוסף תגובה    

חופשה בתוך חופשה

הנה רוכב לו אדם, לבד במרחבי יבשת. אופק רודף אופק. מדבר נושק חופים, מסע. מימוש חלום. לא רק שהוא ביבשת רחוקה, הוא רחוק כמעט מכל דבר-גם בתוכה. צחי מתאים תוכניות למצב. מלטף את הכתף הצפון מערבית של אוסטרליה ומתעמת עם מבואות האאוטבק המיתולוגי. ענן האבק האדום מתחיל להתקרב לבלוג הזה.

שוב. באמצע שום מקום, מצא צחי חיבור לרשת ושלח דיווח. איזה כיף לנו. תודה צחי! (תמונת הכותרת-היא שלו!)

(למעלה: המעויין האדום במפה מסמן את העיירה קאת'רין. ומציין את הנקודה אליה הגיע צחי בפוסט הזה)

ברום Broome הטרופית, הייתה המקום הראשון בו הרגשתי כמו בחופשה קלאסית. שכרתי צריף המשקיף לאוקיינוס ההודי והתחברתי למקום לאורך 3 לילות. פרקתי את כל הציוד מהאופנוע ודבר ראשון הלכתי לברר מתי יפתחו את "מסלול נהר גיב" 'Gibb River Road' לשימוש כלי רכב. אורכה של ה"גיבּ" הוא כ-700 קילומטרים של דרך עפר, החותכת מבעד לאיזור הקימברלי Kimberleys והייתה אמורה להיות הדובדבן של המסע כולו.

למעלה: כייבל ביץ' – ברום

עוד בסידני רכשתי זוג צמיגי שטח המיועדים לרכיבת אקסטרים תובענית, (קוטיננטל TKC-80) ושלחתי אותם לכאן בדואר.
לאכזבתי, מצאתי כי תשתית הגיבּ ניזוקה קשות בעקבות סופת הציקלון האחרונה שהכתה בקימברלי'ס ותיפתח לא לפני עוד שבועיים. מאחר ואין מצב שאני אמתין זמן שכזה, שיקעתי עצמי במשך יומיים, בהנאות הפשוטות שברום מעניקה לאורחיה; אוכל טוב ושחיה במימיו החמימים של האוקיינוס ההודי.
אספתי את הצמיגים שחיכו לי בסוכנות הדואר המקומית וקשרתי אותם מעל לציוד. הארץ הזו עצומה כל כך, שהייתי בטוח שכבר אמצא לי איזו שהיא כברת דרך אחרת, לעשות בהם שימוש. (ואין לכם מושג כמה צדקתי…).
היציאה מברום לכיוון כללי מזרח צפון מזרח, כשאני עמוס במשקל הנוסף של הצמיגים שקשרתי מאחור, הייתה איטית. עצירת התילדוק הראשונה הייתה בתחנת וואלארי Wallarie roadhouse. זו היתה הפעם הראשונה, בה חשתי עצב למראה ילידי המקום – האבוריג'ינים. העיירות הקטנות דרכן חלפתי כל הדרך מברום לקאת'רין Katherine, משהו כמו 1600 קילומטרים בכיוון כללי מזרח, מלאות באבוריג'ינים הבטלים כל היום. יושבים ברחוב בקבוצות, משתכרים או מסניפים אדי בנזין. לדעתי, אחת הבעיות העיקריות של אוסטרליה. זה מעציב לראות לאן הם הדּרדרו תחת שלטון האדם הלבן.

למעלה: חציית איזור הקימברלי היפהפה. צילום תחתון: חניון בו חלקתי דשא עם בושטיאן על ויסטרום וקן שרוכב על הונדה CB250

הדרך לפיצרוי קרוסינג Fitzroy Crossing, שהוגדרה "תכנית B" במידה ודרך נהר גיבּ תהיה סגורה – הייתה איומה ממש, מלאה בורות וחריצים. האויר היה חם ולח ושמחתי להגיע סופסוף לאתר הקמפינג בפיצרוי קרוסינג. כמה בירות קרות ו"אאוטבק-המבורגר" כולל כל התוספות, היה בהם די כדי לשלוח אותי לשנת לילה עמוקה ומפצה.
למחרת, עצרתי בהאלס קריק Halls Creek, וגיליתי שפארק באנגל-באנגל Bungle-bungle national park בו תכננתי לבקר – סגור. כן, גם הוא בעקבות אותו ציקלון. בעודי מתדלק, קבוצה בת 10-15 רוכבים על הונדה גולדויינג. נכנסה לתחנה. החבורה הזו שממוצע גיל משתתפיה חמישים פלוס, רוכבת סביב אוסטרליה פעם בשנה. וזו כבר השנה העשירית. הם עושים זאת גם כדרך לעידוד מודעות ואיסוף תרומה למלחמה בסרטן הערמונית. היה נחמד לקשקש עם החבר'ה האלה ולאחר כמה צילומים משותפים המשכתי בדרכי.

יצא לי איפא לטעום רכיבה במסלול נהר גיב, בדרכי לחווה הזו יצאתי לחמישה קילומטרים של הליכה למפלי אֶמָה Emma Falls , זה אכן היה מאמץ שווה. מי המפלים (יש שניים) צונחים לבריכה אחת ויוצרים נאת מדבר מדהימה באיזור הצחיח הזה. מפל אחד הוא כל כך חזק שלא ניתן לעמוד תחתיו, בעוד השני מתיז כמו ממטרה. ביליתי שם במים הקרירים כשעתיים, לפני שצעדתי חזרה לכיוון האופנוע שחיכה בסבלנות.

למעלה-מפל המים ב"אמה פולס"

העצירה הבאה היתה אגם ארגיל Lake Argyle . זהו האגם המלאכותי השני בגודלו באוסטרליה ויופיו פשוט עוצר נשימה. כל כך התלהבתי מהמקום, שהחלטתי לשהות בו שני לילות ולבלות את כל היום בבריכת השמים Sky pool (בריכה ללא דפנות מוגבהות, התלויה מעל האגם) ולהרגע בין דפיו של ספר.

למעלה: אגם ארגיל – מקום באמת לא רגיל

זהו חברים. בפעם הבאה: איך כמעט הפכתי ארוחה עיקרית ללהקת כלבי דינגו בעודי מקמפנג בפארק הלאומי קאקאדו Kakado national park.

והנה לבקשת העורך. הצילום שלי: הרפתקה דוט קום במהדורת אוסטרלית אדומה. אי שם בין דיונה ללא שם לסלע אלמוני. וכל זבובי האאוטבק מודים לך יוני, על שני ליטר דם שתרמת מגופי לרווחתם כשעצרתי לכתוב בחול (:

יאללה, תהיו בהאזנה 🙂
ZAC
————————————————————————————————————————————————–

תרגם וערך קצת -יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שייכות לצחי

————————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

סאגת הצמיגים נמשכת, או מה זה 2200 ק"מ, בשביל צמיג…

בפרק הקודם, יצאו אריקה ויניב (שהכתבה הזו מתורגמת לעברית מהבלוג הנפלא שלהם) לדרכם צפונה לכיוון בארילוצ'ה, מהעיר הדרומית בעולם; אושואייה. הם התכוונו להגיע אליה בתוך 10 ימים, מלווים ברכב שכור ובו שתי אימהות ודודה אחת שהגיעו לעשות איתם כברת דרך משותפת והכתיבו קצב מהיר מהרגיל. ובינתיים, לצמיגים יש תכניות אחרות…

אבל בארילוצ'ה לא הגיעה כלל. עוד השפעה שהיתה לנסיעה עם הגברות, זו המהירות שלנו. בדרכי עפר הכל היה בסדר, אך על כבישים סלולים הגברות דפקו מהירויות של 95 מייל לשעה, מאותגרות מהזמן הקצוב ומעודדות מחוסר נוכחותה של משטרת תנועה של פאטגוניה. היינו חייבים לשמור על קצב מסחרר. דבר לא היה בעייתי בכל הקשור למנועים – אך הצמיגים חשבו אחרת; במיוחד זה שלי. פשוט נמאס לו מכל הסיפור הזה באופן מוחלט וסופי. ביום שעזבנו את אל-צ'אלטן למרגלות גושי הסלע של פיצרוי, כמה קילומטרים בתוך דרך מס' 40,  תחילת המסלול 1500 ק"מ שאמור להמשך יומיים לבארילוצ'ה. בעצירה בתחנת הדלק בצומת טרס-לאגוס Tres Lagos הבחנתי במשהו מוזר. נקרא לזה; יותר משעשע מאשר מוזר – גיליתי חור בגודל אגודל בצמיג האחורי השחוק למשעי שלי והראתי זאת לאריקה. בתור זו שדואגת לחבר אותנו למציאות, היא שמה לב מייד שמאחורי החור בצמיג, מציצה פנימית מפונצ'רת. מבלי לקחת בחשבון את אוסף הפנצ'רים באופנוע של אריקה, שנגרמו בעקבות החלטתה הפתאומית, להשכיב את האופנוע שלה במאוזן בעזרת סלע גדול וחד בבאחה קליפורניה שבצפון מקסיקו – זה היה התקר הראשון שלנו בשבעה חודשים וכ-15 אלף מיילים(!). זו חתיכת מרחק ללא תקרים.

אז לפני שאני ממשיך בסיפור הסאגה שלשמה התכנסנו בפרק הזה. אני רוצה לתת עצה לרוכבים שרוצים להמנע מפנצ'רים. אני חושב שזה קטע מחוייב כי אני שומע ופוגש כל כך הרבה אנשים עם פנצ'רים וברור לי, שההצלחה שלנו אינה נובעת מסוג של מזל. אף שאני מודה שאנחנו ברי מזל…
אנחנו לא ממש מומחים לצמיגים, אך הנה רשימת הכנות שעזרו לנו ועשויות לעבוד אצלכם:
1)    חשוב להשתמש בצמיגים טובים ויקרים. אנחנו בחרנו בצמיגי מצלר טוראנס. לדעתי ככל שדברים כאלה גרמניים יותר, כך טוב יותר… עם יוצאים מן הכלל כמובן. למי ששואל כמה אגרסיביים על הצמיגים להיות לסוג כזה של מסע. אני יכול להבטיח לכם, כי לא חווינו שום בעיית אחיזה בשטח עם הצמיגים האלה, שהם בעלי פרופיל של 95% כביש. גם כשרכבנו בדרכי עפר בבאחה, ירדנו בקארטרה אוסטראל בצ'ילה ורוטָה קווָארֶנטָה (דרך 40) בארגנטינה. היתרון של צמיגים המיועדים יותר לכביש, הוא בקשיות שלהם והם ישרדו יותר כמובן אם אינך מתכוון להתחרות ברכיבת שטח אגרסיבית, אינך צריך צמיגי קוביות, אפילו אם אתה רוכב בסהרה.
2)    אם אתה רוכב עם פנימיות. אל תתעצל, הכנס אבובים עם דופן בעובי 3 מ"מ שנועדו לעבודה מאומצת. שוב. לך על הטובים ביותר.
3)    לפני שאתה יוצא לדרך, הכנס חומר מהסוג של "פאסט" לתוך האבובים. נכון יש אנשים שאומרים – וזה מנוסח גם בהוראות על המיכל- כי הדבר עלול לגרום לאי יציבות במהירויות גבוהות. אך איש מאיתנו לא הרגיש בכך.
4)    תרכוב עם לחץ אויר מעט גבוה מהמומלץ על ידי יצרן האופנוע שלך. מי שרוכבים על אופנועי שטח, חוטפים תקרים כל הזמן. זה המחיר שהם מוכנים לשלם כדי לשפר אחיזה – לחץ אויר נמוך משפר מאד את האחיזה (מגדיל את שטח המגע של הצמיג בקרקע). זה גם הופך את הנסיעה לנוחה יותר. לא מרגישים כל אבן קטנה, כי הצמיג רך. אם זה הסגנון שלך, לך על זה. אם בכל מקרה – כמונו אתה רוכב עם כמה מזוודות על האופנוע וגם שואף להגיע ליעד במרחק כמה אלפי קילומטרים, אז רכיבה בעלת מאפיינים תחרותיים, לא ממש מומלצת. במקרה שלנו, הוראות היצרן היו 30psi ברכיבת שטח ו-33psi ברכיבת כביש. אנחנו רכבנו עם 35psi כל הזמן. ידענו כי במקרה קיצוני של בוץ או חול, תמיד נוכל להוריד איזה שני psi ולצאת מהקטע. לא צריך לנסוע כל הזמן עם לחץ נמוך.
5)    לבסוף, זה נוגע לנ"ל. אנשים נוטים לשכוח, אבל עליך לבדוק את הלחץ בצמיגים מדי כמה ימים. ראוי לזכור, כי צמיג חם נוטה להכיל 10% יותר לחץ מאשר צמיג קר. כלומר, אם אתה רוצה לרכוב עם לחץ 35 ובודק את הלחץ לאחר כמה שעות רכיבה. אל תתבייש נפח עד 38. באותו נושא, תמיד שא איתך מד לחץ משלך. בהרבה מקומות ותחנות דלק אין מד לחץ ואם יש, הם מזייפים בדרך כלל.
או. קי. הסאגה ממשיכה. ממש לא התרגשנו. הסרנו את הגלגל האחורי אצלי, שמנו אותו בבגאז' של הגברות ונסענו לפנצ'ר-מאכר הקרוב. בעיירה טרס-לאגוס. הבחור שטיפל בנו, היה צעיר חסר דמיון וללא שום חשק ניכר לעין לעזור לנו. הוא פשוט הפטיר : "סליחה, איני יכול לתקן דבר כזה"… התעקשתי, אמרתי לו "בוא נתחיל בכך שנסיר את הצמיג מהחישוק" תוך פיהוק כבד, הוא התקדם עם התכנית שלי והתנהג כמו איזה חניך במוסך שלי. הייתי צריך ליזום כל דבר. תוך שיטוט במוסך, גיליתי משהו שתיראתי לעצמי שיש כאן אך לא ראיתיו בתחילה. טלאי לתיקון תקרים. הגשתי לו אותו והוא העלה רעיון; נטליא את הצמיג וגם את האבוב הפנימי והכל יהיה בסדר… וכך עשה. "אני יכול להשבע שמלאתי אויר בלחץ 35 " אמרתי לאריקה תוך בדיקה חוזרת וגיליתי שהלחץ הוא רק 25… לאחר כשעת רכיבה, היה ברור לי כי יש דליפה של משהו כמו 10psi לשעה…

באותו לילה חנינו ליד אגם מקסים סמוך לרוטה 40. שותים את אחרוני בקבוקי היין שאריקה ואני שמרנו בתא המטען של המכונית. החלטנו כולנו, כי מאחר ולגברות המלוות נועדה טיסה בחמישי בחודש מבארילוצ'ה ואנחנו  כבר בשלישי בו. יהיה ראוי שהן תעזובנה אותנו בבוקר. אנחנו נעשה עיקוף קטן דרך העיירה גוברנדור גרגורס G. Gregores, נקנה שם צמיגים ואולי נספיק להגיע לבארילוצ'ה לארוחת פרידה. בבוקר, האמהות שלנו ודודתי עזבו, לא לפני שנאמנו להם נאום צדקני שהשאיר להם תחושות אשמה… ארזנו את האופנועים באותה צורה ומשקל עוד טרם העברנו למכונית חלק מהציוד והמשקל. יצאנו להמשך הדרך על רוטה 40 לכיוון גוברנדור גרגורס, עוצרים בכל 30 דקות לנפח את הצמיג שלי. היום הזה הפך את סחיבת המשאבה החשמלית לאורך 7 חודשים, לרעיון מאד משתלם…

בגוברנדור גרגורס, לא מצאנו שום צמיג. פנינו לפאנצ'ריה מקומית, שם גילינו כי הדליפה הייתה איך לא – מנקודת התיקון שעשה לי האיש החרוץ בטרס-לאגוס 20 שעות קודם לכן. המתקֶן המקומי שלהבדיל, הראה סימני מקצועיות, חיבר עוד 7 טלאים חדשים.

טעונים במסד תפילות רענן ומחודש, יצאנו שוב לדרך במהירות שלא עלתה על 30 מייל לשעה. כעבור 10 ק"מ, חטפתי שוב תקר כל כך קשה, שהצמיג ירד מהחישוק. השמש נטתה מערבה והרגשתי די זיפת. ג.גרגורס היתה נקודת היישוב הקרובה היחידה (ובה כ- 7000 תושבים, רובם עובדי מדינה, צבא ונותני שירות). עיר נוספת באותו קוטן, נמצאת במרחק כ- 200 ק"מ בכיוון השני (באחו קארקולס – שהיא גם כן, רק תחנת שירות עם 15 בניינים). ידעתי כי בפעם הזאת, אכלנו אותה וכי יהיה עלינו לשלם על הרבה שגיאות.
באותו לילה, הקמנו את האוהל לצידי דרך 40. הרוח היתה כל כך חזקה, שלא יכולנו לבשל והיינו צריכים לקשור את קצות האוהל לאופנועים, כדי שעוצמת הרוח לא תשכיב את היריעות וחישוקי האוהל על אפינו. דאגנו גם להעמיד את האופנועים כך שהרגליות נוטות אל תוך הרוח למנוע התהפכותם. זה היה הלילה הראשון מזה שבועיים. והמתנה שאריקה קיבלה, כפרס על הגעתה לאושואייה והשרדותה את סיר הלחץ המשפחתי הצמוד – היה דיסק עם 8 עונות של הסדרה "24" ששחשפתי מהמסתור :). הצלחנו להחזיק מעמד שני פרקים מול הלפטופ ונרדמנו בתוך אוהל ששרק עם הרוח הסוערת סביב.

למחרת בבוקר, עמדנו בפני דילמה לא פשוטה וסוף סוף הבנו את עומק נהר החרה שהיינו שקועים בו. היינו צריכים להחליט לאיזה כיוון עלי לצאת, כדי למצוא 4 צמיגים חדשים ואיפה אמורה אריקה לחכות עם שני האופנועים בינתיים. העיר האמיתית הקרובה היא ריו גאייגוס Rio Gallegos הממוקמת 800 ק"מ דרומה לנו. אך אם אין שם צמיגים, אני תקוע. [אגב, יש ויש. בריו גאייגוס מחסן שלם של כל הצמיגים, של כל המותגים לכל האופנועים. רק מאד יקר! – (יוני)]. כי אין שום דבר נוסף ליד ריו גאייגוס. ברילוצ'ה יושבת 1100 ק"מ מצפון לנו. וידעתי כי בכל מקרה, אם לא אמצא שם. אוכל בלי בעייה, לעבור לעיר אוסורנו Osorno בצד הצ'יליאני הסמוך אליה. שם ידענו, יש צמיגים שכאלה.
ואכן פניי צפונה לבארילוצ'ה ובאשר לאריקה, העיירה ג. גרגורס היתה במרחק של 10 מייל לאחור. היה ברור, כי שם היא תצטרך להתגורר במלון ולחכות במקום די מכוער ומדכא. לכן היא החליטה להשאר ולהמתין במקום בשם טאמל אייק ואף שהמקום מופיע במפה, מדובר בישוב ובו בית אחד, המשמש את הרשות הארגנטינית המטפלת בכבישים. חנינו שם בדרכנו דרומה, כך שידענו כי המקום בטוח עבור אריקה והיא יכולה לשהות שם בחינם ככל שנרצה. כן, אין במקום שום שיטת תקשורת מקובלת, פרט לגלי רדיו קצרים. אך יש שם מקלחת חמה, תנור בישול. נהגים מעניינים שעוצרים עם סיפורי מסע מרתקים ואספקה סדירה של בשר טרי בדמות ארנבות שהם דרסו בדרך…מעיין עם מים זורמים. 4 כלבים וחתול ג'ינג'י מתוק.

ראשית, כמובן, היה עלינו להגיע לשם. מדובר על כ-60 מייל של דרך חתחתים. רכבתי לשם על האופנוע של אריקה. המקום היה נטוש. הסרתי את הצמיג האחורי והבנתי ברגע, שגם הצמיגים של אריקה גמורים קומפלט. תפסתי טרמפ בחזרה למקום בו השארתי את אריקה, לא לפני שהשארתי פתק על האופנוע של אריקה כי אני מתכוון לשוב.
ברגע שהגעתי לאריקה, שוב הסרנו את הגלגל האחורי מהאופנוע שלי והרכבנו את הגלגל שהסרתי מהאופנוע שלה. ארזנו את האוהל שבו הסתתרה מהשמש הקופחת במשך 4 השעות שנעדרתי. שוב נפרדנו ורכבתי חזרה לטאמל אייק ברכיבה איטית ואריקה באה אחרי בטרמפ שתפסה, עם הצמיג המפונצ'ר בידה. בשעה 6 בערב, הגענו שנינו טאמל אייק. והפעם חוזה היה שם. הוא הקשיב למאורעות אותנו וללא היסוס הודיע שנוכל להשאר במקום ככל שיידרש.

המשך יבוא. ומי שרוצה כבר לדעת יותר, מוזמן לבלוג שלנו (באנגלית). אריקה ויניב.

———————————————————————————————————————————————————–

תרגם וערך בקטנה-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ליניב ולאריקה

———————————————————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

צלילה עם כרישים, פארק חבוי ומפגש עם ענקי הכביש.

לאחר המפגש הקרוב והמהמם עם הדולפינים במאנקי-מיה, המשכתי במעלה נתיבי החוף המערבי של אוסטרליה, לחקור את נפלאות הדרך שנפרשה הרחק לפני.
שמעתי על נינגאלו ריף Ningaloo reef בהזדמנויות רבות ואחרי שצללתי במחסום השוניות הגדול במזרח אוסטרליה ובים האדום נמלאתי התרגשות וסקרנות לגלות מה אמצא בנינגאלו.
היתרון הגדול של הנינגאלו ריף על הריפים האחרים שהזכרתי הוא בכך שאינך זקוק להפלגה ארוכה בסירה ואפליו לא לרשיון צלילה כדי לראות את הריף, הוא ממש בקצות אצבעות רגליך מהרגע שאתה פוסע אל תוך המים …(טוב אולי 20 מ'). הריף שוכן כ -1200 קילומטרים מצפון לפרת' ונמתח לאורכם של כ- 260 ק"מ. המקום מפורסם בעיקר בזכות עונת הרביה של לוויתני כריש, אך אחזור לכך בהמשך.

העיירות הטובות ביותר לגישה נוחה לריף הן קוראל-ביי Coral Bay ואקסמות' Exmouth . דילגתי על קוראל-ביי ורכבתי אל אקסמות' השוכנת על חצי אי והיא חלק מהפארק הלאומי "קייפ ריינג'" 'Cape Range.
חניתי בקמפינג מחוץ לעיירה, בתוך הפארק הלאומי והתחלתי לחוש את הלחץ של סוף השבוע הארוך של חג הפסחא שעמד בשער. מאסות של אנשים זרמו לתוך הפארק, מצויידים בסירות ענק. והגרוע מכל עוד עמד לפני… חופשת בתי הספר אמורה להתחיל בעוד יומיים. נו.
למרבה הצער אין לי צילומים של פני הריף מתחת למים. אך האמינו לי הוא  מ ד ה י ם!

למעלה: חוג הגדי בדרך לקוראל ביי

הרשתי לעצמי להצטרף לספינת תיור ועשיתי סיבוב שכלל צלילת שנורקל עם כרישי לווייתן. זו העונה הטובה ביותר לצפות בהם וספינות הסיור הרבות היו דחוסות מרוב תיירים.
מוקדם בבוקר, עולים כמה מטוסי סיור ותצפית קלים לאויר, מנסים לזהות את בעלי החיים הענקיים האלה, בזמן שהם מגיעים קרוב לחוף לסעוד על דגיגים ופלנקטון. היום התחיל בשחיית שנורקל מהנה קרוב לריף. מקום בו ניתן לראות הרבה דגים צבעוניים וכרישי ריף. שאלתי את עצמי לא אחת, אם הכרישים האלה יודעים שעליהם להיות "רעים"… בשעת ארוחת הצהרים לערך, נקראה הספינה "שלי" ברדיו לנקודה מסויימת ומייד היינו כולם במים עם שנורקלים ומסיכות. המדריך הצביע לנקודה כהה בעומק הים ובתוך דקות, ראית את הדבר הזה שוחה לעברי. חייב להודות – החסרתי כמה פעימות. שם לפני, שחה רכיש לווייתן אדיר באורך שבעה מטר ועשרים סנטימטר, פער את פיו הענק ובלע כמות אדירה של מים בתקווה שיכילו כמות גדולה של יצורי פלנקטון זעירים. הכריש המסויים הזה שראינו, מוכר כבר באיזור זה, הוא ביקר כאן בעבר. הוא חסר את סנפיר הגב שננגס פעם במאבק שהיה לו עם עמלץ לבן. הדג הענק הזה, שוחה לידך בעודך מנסה לעמוד בקצב שלו. המדריכים מקפידים מאד על הכללים; לא יותר מעשרה צוללים במים בכל פעם ועליך לשמור על מרחק של 3 מטרים מהגוף וארבעה מטרים מהזנב. וזה אכן חכם לשמור על הכללים, כי הדג הזה מסוגל לשנות כיוון בשניות וחבטת זנב יכולה לפרק עצמות של צוללן לא זהיר. היתה זו חווייה יוצאת דופן שלא אשכח לעולם.
ככל שהתקרב סוף השבוע הארוך והמוני אנשים על סירותיהם הענקיות וילדיהם החלו לצוץ בכל פינה, החלטתי לפנות לתוך היבשת, לפארק שלא שמעתי אודותיו אך קיבלתי המלצה חמה ממטיילים אחרים שפגשתי בימים האחרונים.
הרכיבה מהחוף לפארק היתה ארוכה (כ- 600 קילומטרים) וחלפה בתוך נופים ריקים – כלום, פרט לחול אדום וכמה שיחים נמוכים. היום היה לוהט וחיישן החום בלוח החיווי לפנָי הראה 38 מעלות צלזיוס, עצרתי (בסככה היחידה שראיתי מהבוקר) כדי למלא את מיכל הקאמל באק שלי במים ללעוס חטיף אנרגיה – כשמכונית עצרה לידי. שלושה אוזים צעירים קפצו מתוך רכב השטח שגרר סירה, כדי להתחלף בנהיגה (זה די נחמד שיש מי שיחליף אותך בנהיגה כשאתה גמור) בעודנו מדברים, משך אחד מהם מתוך המכונית ציידנית וכולנו דגנו מתוכה פחיות בירה קרה ששחו בקוביות קרח. שם באמצע שום מקום, ב-38 מעלות, זו היתה הבירה הטובה ביותר שטעמתי מעולם.

העובדה שלא ידעתי כלום על קאריניג'י Karijini , היתה אולי אחת הסיבות העיקריות לכך שהמקום מצא חן בעיני כל כך – לא ציפיתי לכלום מעבר לנוף שממה יבשה וטמפרטורות גבוהות. ואיזו הפתעה היתה לי!
הפארק הלאומי קאריניג'י שוכן באיזור פילבארה Pilbara , היבש והלוהט כ- 1100 ק"מ צפונית לפרת'. ככל שמתקרבים לאיזור הפארק, הנוף משתנה והרים מתחילים להופיע. הדרך מטפסת באיטיות ואוספת קוי גובה, כי הפארק נמצא בסמוך לעיירה טום-פרייס Tom Price. שהיא הגבוהה ביותר במערב אוסטרליה.

ביליתי שלושה ימים בפארק וסיירתי גם בקטעי רכיבת שטח בדרכים נטושות. המקום נחשב לפארק השני בגודלו במערב אוסטרליה, עם קניונים עוצרי נשימה; בריכות צלולות כלואות בין סלעים, מפלי מים וכל הרטוב הזה, מוקף בסלעי חול בגוון אדום עמוק. אחד הדברים הייחודיים בפארק היא העובדה שהכל נגיש. תוכל לעצור בחניה, לצעוד 50 מטר ולהכנס לתוך קניון בעומק מאה מטרים, כדי לצפות במפלי מים ובריכות בצבע איזמרגד.
כשרכבתי החוצה מן הפארק, נזכרתי שהמקום שוכן ליד שני מכרות עפרות הברזל הגדולים באוסטרליה. האחד הוא "ניומאן" Newman והשני "הר טום פרייס" Tom Price mountain. רכבות כביש ענקיות, שאינן עוצרות אפילו לסוף השבוע הארוך של הפסחא, דוהרות לכיוון ערי החוף קאראת'ה Karratha ופורט-הדלנד Port Headland . עמוסות באבק אדום שהוא הבסיס לכל הברזל המוכר לנו, ושבות ריקות להעמסה חוזרת שוב ושוב. בשנה שעברה הפיקו שני המכרות האלה כ- 13% מתפוקת עפרת הברזל העולמית(!). הם משתמשים בהמון משאיות ענק לשנע את החומר לחוף משם הוא ישלח– רובו לסין.

באחד מקטעי הכביש, רכבתי במרחק כ- 500 מטרים מאחורי רכבת כביש שכזו בת 4 עגלות, שהיתה עמוסה בעפרות ברזל. שמתי לב כי העגלה האחרונה מזגזגת מצד לצד בהשפעת רוחות צד. נשארתי מאחור ואז זה קרה… משאית 4 עגלות ריקה הגיעה מכיוון החוף, כשהיא עברה על פני המשאית שאני הייתי מאחוריה – כנראה שגל האויר שהיא דחפה לפניה, היכה את העגלה האחרונה (במשאית שאני הייתי מאחוריה). ראיתי איך העגלה שהייתי בעקבותיה, נזרקת הצידה מהכביש הסלול, וברגע שהצמיגים ירדו מהאספלט לשולי הדרך, עלה ענן אבק אדום וענק לגובה של כ- 10 מטרים וחסם את כל שדה הראיה. האטתי מיידית – תוך מבט למראה, לוודא ששום רכב שטח מאלה שנסעו מאחור, לא נכנס בי והתקרבתי באיטיות לענן האבק. ציפיתי לראות את המשאית הפוכה בצד הדרך. רוחות הצד החזקות העיפו את שאריות ענן האבק עד שסגרתי את המרחק בן ה- 500 מטרים ביני לבינו. ראיתי את המשאית הרחק לפנים, ממשיכה בדרכה, בעוד העגלה הנגררת האחרונה, ממשיכה לזגזג בפראות.
עצרתי בצד הדרך כדי לאפשר למשאית להתרחק וכדי להחזיר את הדופק לקצב סדיר ורק אז המשכתי ברכיבה.
העיר בה אסיים את הרכיבה במדינת מערב אוסטרליה, היא ברום Broom ועל כך בהמשך.

זהו בינתיים. ממשיך צפון מזרחה,

ZAC

———————————————————————————————————————————————————————–

תרגם וערך קצת-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לצחי

———————————————————————————————————————————————————————-

 

 

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!