כן, הקשר בין חג עצמאות לחופש שברכיבה אינו מקרי!

דרור תלי ורוכבי הכחול לבן באל. איי. במבצע חג עצמאות

יום הזיכרון השנה תפס אותנו כאן, בלוס אנג'לס, קצת, איך לאמר, לא מוכנים…
בתוך סאת האושר על המון דברים, אני מרים עיניים ומביט בבור העצב הנוכח וקיים כבכל שנה.
כמידי יום שלישי בערב, אנחנו, חברי מועדון האופנועים המקומי מתאספים למפגש ומדסקסים על הא ודא.
ביום שלישי האחרון, חל ערב יום הזיכרון לחללי צה"ל ופעולות האיבה ואז בתוך החיים השוטפים – פינינו מקום לעצב.
הדלקנו נר. נר נשמה שהבאתי איתי. הבחנתי שכל חבר לקח את נוכחות הנר באופן אישי ואינטימי. בוודאי כזה המזכיר חבר, בן משפחה ובכלל, את כל אלו שבמותם ציוו לנו את החיים.
הקראתי קטע חזק שכתב יאיר לפיד – "ההחמצה ".

בעיר לוס אנג'לס מתוכנן להתקיים פסטיבל יום העצמאות בראנצ'ו פארק.
הפסטיבל בחסות ארגון I.L.C  תחת שרביטה של עדי דרורי. יצרתי קשר עם עדי והצעתי הצעה שאי אפשר לסרב לה:
נסיעת ראווה ותמיכה של חברי המועדון ברחבי העיר עד למתחם הפסטיבל.

גייסתי למשימה את ידידי טל וינוגרד שעוסק שנים רבות בפעילות מבצעית בתחום ותרם מנסיונו הרב להצלחת המבצע.
החמ"ל נפתח. פתחנו את ארגזי המפות. לאחר ניעור האבק הן נפרשות על הקיר.
אנחנו מתכננים ציר נסיעה בטוח ומוגן עם "תוכניות מילוט" באם יתעורר הצורך.
ובכן, הלכה למעשה :
הוצאנו "צו-8" לחברי המועדון:

" חבר יקר!
שוב , אתה נקרא אל הדגל- והפעם לנסיעת תמיכה לארוע פסטיבל יום העצמאות ה-64 למדינת ישראל.
נא התייצב ביום ראשון 29 אפריל 2012 בשעה 10:00 בבסיס מתחם  Ralph’s  פינת  Coldwaret/ / Ventura .
המסע יצא וינוע בשדרת מסע בשעה 10:30.
נא לדייק!!"

עוד כמה טלפונים. תאום אחרון. סגירת מעגלים והמבצע יוצא לדרך.
אני התרגשתי באופן אישי. מי יגיע וכמה? שהכל יעבור בשלום.
סיימתי למרק את האופנוע שלי, קישטתי אותו בדגלי ישראל – מוכן למסדר המפקד.

יום א' 09:30 בבוקר הגענו למקום המפגש.
להפתעתי היו כבר כמה "חיילים" שהתיצבו עוד קודם.
טיפין טיפין הגיעו עוד אופנועים. מניתי אותם וכבר הגעתי ל-40.
החבר'ה התבקשו להסתדר בשורות. הסדר מופתי! מקושטים, מדוגלים ומוכנים ליציאה.
כמו לפני כל מבצע צבאי טל ואני התחלנו בתידרוך.
10:30 שעת ה"ש". לאחר הסבר של טל על ציר הנסיעה, בטיחות ברכיבה וכ'ו – הגיעה הפקודה:
"נוע-נוע – זזים…..!!"

השיירה הסתדרה במבנה מדורג. יצאנו לדרך לכבוש את היעד :
עברנו ברחובות העיר. זכינו לצפירות תמיכה וניפנופים לשלום, צילומים של עוברי אורח. ההרגשה להיות ישראלי – פשוט עילאית.
מידי פעם נאלצנו לעצור לצימצום פערי הרמזורים.
לאחר נסיעה של שעה לערך, הגענו אל מתחם הפסטיבל .
על פי תאום מראש, קיבלנו מעדי אישור חנייה V.I.P וכמו כן הוקצה לנו מקום של כבוד בפתחו של האתר.
לרגע הרגשנו כמו לאחר כיבוש יעד….

באי הפסטיבל יכלו להתרשם מהאופנועים המקושטים, מהעוצמה שבמספרם הרב ומ"הביחד".
תיקתוקי המצלמות לא איחרו להגיע.
זה המבצע הסתיים בשלום .
כאן מגיעים הצלש"ים:
לארגון ה-I.L.C  ולמנהלת (המפקדת) עדי דרורי וכמובן לכל המשתתפים (חברי המועדון) שנתרמו להצלחת המבצע.

אכן, אנחנו כאן, בלוס אנג'לס. יחד עם זאת מדינת ישראל בליבנו תמיד ואם יתעורר הצורך גם אנחנו ניקרא אל הדגל. תמיד ניהיה שם עבורה.

שלכם
עתליה (תלי)  ודרור
עינב

drorein@walla.com

—————————————————————————————————-

עריכה קלה יוני. כל הזכויות C לכתבה ולצילומים שמורות לדרור ותלי עינב

—————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

מסע רכוב של שנה. אל תגידו שאתם אדישים…

יוסי, נייג'ל וגבי – שלושה חברים מקיבוץ קליה כבר בדרך

הצג את הוראות נסיעה ל-New Smyrna Beach, FL, United States במפה גדולה יותר

מימין: יוסי, נייג'ל, גבי

לפני 3 שנים יצאנו שלושה חברים למסענו הראשון, לאוסטרליה. זה לקח 5 חדשים, בהם הקפנו את היבשת מהצד המזרחי, חתכנו במרכז דרומה וסגרנו מעגל בסידני לאחר רכיבה בת כ- 18,000 ק"מ. אבל, כפות הידיים מגרדות מאז והעיניים צמאות למרחבים. היה ברור לנו כי זה רק עניין של זמן ותנאים מתאימים ואנחנו חותכים לעוד סיבוב והפעם לצפון אמריקה. מהמקום הנמוך בעולם, לפסגת ההרפתקה שלנו.

הנה אנחנו, אנשים מהישוב. לא בחופשה של אחרי הסדיר, לא אלופי העולם בהישרדות, רק מה? יש לנו חלום שאין לו גיל… אפילו לא חשבנו לכתוב על כך… אבל הבטחנו ליוני!

ניג'ל גילינגהם בן 43 יליד אנגליה החי איתנו בקליה מזה 19 שנה. יוסי ישראלי בן 58 חי בקליה משנת 1974 אב ל-2 ילדים. גבי פלקסר בן 58 חי בקליה משנת 1974 אבא ל – 4 ילדים בוגרים.

בהמשך, נדווח על התכניות של המסע הנוכחי ונקווה שנצליח להעביר לכם לכם משהו מהתשוקה שלנו, לחלוף בתוך הנוף ולא לידו. להרגיש את ההרפתקה ולא רק לקרוא עליה. לממש חלום ולא רק לישון עליו…

לאחר חודשים של הכנות נדרשות. חיבור חיבורים. לימוד צירים ואיסוף ציוד בסיסי בארץ, נפרדנו מיקירינו ומארצנו והמראנו לעבר הפרק הבא שלנו.

המקום של רמי

נחתנו בנמל התעופה הבנלאומי של מיאמי ביום שישי ה-20 לאפריל. משדה התעופה אסף אותנו רמי דהמן אח של מוצי, חבר טוב שלנו. נסענו לביתו הנמצא בניו סמירנה דרומית לדייטונה כ- 350 ק"מ צפונית ממיאמי. רמי מפעיל מוטל קטן בעיר והעמיד לרשותנו 2 חדרים. אין ספק, נחיתה רכה ביותר .

ביום שבת ה- 21 התחלנו בחיפוש אחרי האופנועים, זה לא משהו שלא השקענו בו מחשבה עוד קודם – כאשר בעדיפות ראשונה לנסות להשיג שני אופנועי  bmw בנפח מנוע של 1200 מדגם Gs אבל נחנתו עם ראש פתוח… היינו אצל דילר בדייטונה שהבטיח לחזור עם תשובה עוד באותו יום. אבל כמו שנאמר בחיים זה עניין של תזמון והזדמנו. אז המשכנו להסתובב והגענו לדילר של סוזוקי, דגם אופנועים שאיתו רכבנו באוסטרליה. בסופו של תהליך, קנינו 2 אופנועי סוזוקי Vistrom 650 dl חדשים, עם זיווד. סה"כ כ- 11,000 דולר. נייג'ל לעומתנו הלך וקנה אופנוע טריומף טייגר 800 מדילר במיאמי דרך האינטרנט.

זהו. ירדנו כולנו למיאמי ולאחר שאספנו את כל שלושת האופנועים, אנחנו מוכנים ליציאה לדרך מחר בבוקר לכוון קי ווסט. כלומר בהמשך הציר דרומה.

בוקר של יום ראשון קמנו לגשם שוטף שלא איפשר לנו יציאה לדרך וקיבלנו החלטה להשאר עוד יום במוטל ממנו אני כותב עכשו .

באופן כללי המסע שלנו מתוכנן כך: יוסי וניג'ל יסתפקו בצפון אמריקה למשך חצי שנה ואני מתכנן להאריך את המסע בעוד חצי שנה. כלומר שנה שלמה, הכוללת הגעה לאושואייה שבדרום ארגנטינה.
אם כך, המסלול מתחיל בהגעה לקי ווסט לאחר מכן לפנות לאחור, לעלות צפונה דרך רכס הרי האפלצ'י, מצפון לאטלנטה עד פנסילבניה ואז להמשיך ללנקסטר אזור האמייש ומשם לשבור מערבה דרך מרכז המדינה עד לעיר סנטה-פה בניו מקסיקו. משם להצפין לכוון הרי הרוקי כולל את הפארקים הייחודיים היוסמטי, הילוסטון וגרנד-קניון ולהמשיך לקנדה, לאורך הרוקי הקנדיים ובקצה, להגיעה לאלסקה בחודש יולי. באלסקה לשוטט מספר שבועות (3 עד 4) ולאחר מכן, להתחיל להדרים לכל אורך החוף המערבי של צפון אמריקה.

יוסי ונייג'ל מתכוונים להכנס לתחום מקסיקו לבאחה קליפורניה. משם יחתכו חזרה צפונה לארה"ב ואז מזרחה לפלורידה, שם ימכרו את האופנועים ויחזרו לארץ.

אני אכנס איתם לבאחה קליפורניה, שם ניפרד ואני אמשיך לדרום אמריקה דרך מדינות מרכז אמריקה, בדרום אמריקה לרדת עד לאושוויה, בקצה הכי הדרומי. משם לעלות צפונה על כביש 3 המזרחי, לבואנוס איירס. במידה ויהיה עוד זמן, אני מקווה להעלות לברזיל. בסיום בכוונתי גם לחזור לפלורידה, כדי למכור את האופנוע.

חניה. שלושת האופנועים קשורים ביחד

גבי באימוני רכיבת שטח…

השארו איתנו – כבר חוזרים 🙂
גבי

—————————————————————————————————————

עריכה-יוני – כל הזכויות C לסיפור ולצילומים, שמורות לגבי פלקסר.

—————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה    

מסע של החבורה הקליפורנית. והפעם: בעקבות סיפורי התנ"ך

ברגוע, ברוח, בחול…ובסטייל!

הצג את הוראות נסיעה ל-Idyllwild, Irvine, CA, ארצות הברית במפה גדולה יותר

"קליפורניה בעקבות סיפורי התנ"ך"

מרץ 2012. האביב כבר נושף בערפו של החורף  ובכל זאת עדין קריר. האמת, בפארק ג'ושוע טרי (Joshua Tree) עדיין לא ביקרתי.
במהלך ההכנות לטיול ולתכנון המסלול, התברר לי, שבתחילת המאה ה-19 נתנו המורמונים לפארק את השם Joshua Tree ,כיוון שראו בעצים הגדלים בו, דמיון רב לדמותו של יהושוע המניף ידיו ומצביע אל עבר ארץ הקודש (יהושע ח' 18 –"ויאמר יהוה אל יהושע נטה בכידון אשר בידך אל העי כי בידך אתננה ויט יהושע בכידון אשר בידו אל העיר ").
זה היה הניצוץ שהדליק בי את הלהבה…
בעקבות ה"הארה" עיינתי בספר הספרים, התנ"ך וניסיתי לאתר מקומות נוספים בקליפורניה, שאפשר לקשר אותם אל הפסוקים מן התנ"ך ואל הפארק ג'ושוע טרי.
הגיתי בו יומם וליל ואכן, מצאתי !

כך נולד הטיול "קליפורניה בעקבות סיפורי התנ"ך".

בישרתי לחברי האופנוענים על צאת הטיול לפועל.
אף אחד מהם לא ידע למה התכוון המחבר עד…עד שימים ספורים לפני היציאה לטיול טיפין טיפין "שיחררתי" רמזים. היה סוג של "סיעור מוחות". חלקם נעזרו ב"חברים טלפוניים" חלקם התייעצו בבני המשפחה, חלקם פנו אל המושיע "האינטרנט".תעשית ההימורים פרחה…
בגדול, חלק מהחברים זיהו כמה מקומות/אזורים שאליהם תכננתי להגיע.

-1-

עפ"י תאום מראש, ביום הטיול, הגיע צלם מקצועי לצלם את הקבוצה לסרט פרסומת לפסטיבל יום העצמאות ה-64 למדינת ישראל (כאן בלוס אנג'לס). האופנועים מעוטרים ומקושטים בדגלי ישראל סודרו בשורה, לפחות כמו לפני מצעד צבאי ואנחנו זכינו לעוד חוויה יוצאת דופן.
לאחר הסבר על ציר הנסיעה והקשרו לפסוקים, יצאנו לדרך.
בתוכנית, נסיעה של 90 מייל בכביש מהיר (כביש 10). מזג האויר היה סגרירי למדי ולא כל כך האיר לנו פנים בשעה מוקדמת של אותו הבוקר.
ידענו שחזי שלנו רגוע יהיה יותר אם תזדמן לו ארוחת בוקר. היה בכך יתרון נוסף: שעד שסיימנו לאכול את ארוחת הבוקר, השמש הגיחה מבין העננים והפשירה אותנו.
מהכביש המהיר (10) פנינו שמאלה לכביש 62.
כבר בכניסה לכביש מקבלת את פנינו רוח מערבית חזקה שטלטלה את האופנועים וגרמה להם להגיע לזויות של כ-50 מעלות ביחס לכביש (חוויה די מפחידה על אחת כמה וכמה  שאתה עם מורכב).
הגענו לפתחו של פארק Joshua Tree, המאופיין כאמור, בעצים שצורתם מזכירה את יהושע מניף ידיו ומצביע אל עבר ארץ הקודש. לאחר הסבר קצר על המבנה הגיאולוגי של המקום, על הצמחייה ובעלי החיים במקום המשכנו.
לצד הכביש אנחנו מבחינים בסלעים המיוחדים ובצוקים שנראו כפסלים ענקיים, פרי יצירת הטבע, כמו גם הצמחייה המיוחדת והייחודית לאזור מדברי זה. הפריחה, כך אומרים יודעי דבר, ממש בשיאה בתקופה הזאת של השנה.

בנקודת תצפית מדהימה במיוחד ה- Keys View, נפתח ספר התנ"ך – דברים ל"ד פסוקים 1-3: "ויעל משה מערבת מואב אל-הר נבו ראש הפסגה אשר על-פני יריחו ויראהו יהוה את כל הארץ ואת –הגלעד עד-דן: ואת כל –נפתלי ואת ארץ אפרים ומנשה ואת כל-ארץ יהודה עד הים האחרון".

-2-

המקום מקבל משמעות חזקה עוד יותר עם הקראת הפסוקים.
שמוליק מתמסר לערכת הקפה ומכין קפה שחור עם טעם של עוד.

גם מירי לוקחת יזמה, מכנסת את כולם ומרביצה בנו תורה – "תורת היוגה" הלכה למעשה!
רגועים ושלווים אנחנו ממשיכים בדרכנו לכיוון היציאה הדרומית של הפארק מרחק של כ-50 מייל. תמונת הנוף משתנה לפרקים. היעד הוא העיר  Palm Springs ללינת לילה.
על מנת לא להכנס לשעות החשיכה, אני מחליט (תוך כדי תנועה) שלא להמשיך בנסיעה בדרך העוקפת, אלא לעלות על הכביש המהיר – כשמו כן הוא. אלא מה, רוח בעוצמה רבה מקדמת את פנינו. הפעם קיבלנו גם "בונוס" – סופת חול של ממש!!! החול נערם בתלוליות על הכביש . למרות הנסיעה האיטית, חזי ואיריס החליקו עם האופנוע על החול. לנוכח המקרה כמו כל הרוכבים הייתי בתהליך של ירידה לשוליים לצורך עצירה. גם אני נקלעתי לתלולית חול שגרמה לי להחליק. כך מצאנו את עצמינו עתליה ואני על החול במצב מאוזן.
למזלנו הרב, יצאנו מן המקרה שלמים למעט כמה "מכות יבשות".

לאחר עיכוב של למעלה משעה, לאחר שיצאנו מן ההלם, העמסנו האופנוע של פזית על ה- pick up של אברי והמשכנו בנסיעה.
חוויה מסוג אחר חיכתה לנו בבית המלון "קיימברידג' "ב- Palm Springs. את פנינו במשרד המלון קיבלו אנשים נחמדים (עובדי המקום), יהודים מלבנון שדיברו איתנו כמה משפטים בעברית. הרגשנו בבית, כמעט.
האנשים הנחמדים האלה, נתנו לנו את הזכות לקיים טקס ההבדלה שאורגן ונוהל ע"י מירי ב"לובי" הקטנטן של המלון.
את הערב קינחנו בארוחה ובציון יום ההולדת של טל חברינו לקבוצה.

-3-

היות ולמחרת, יום ראשון יצויין ה-אחד באפריל שהוא "יום השוטים", חברי הקבוצה קיבלו משימה: לחשוב על סיפור אחד שהוא שיקרי והסיפור השני שהוא אמיתי. על שאר הקבוצה היה לגלות מהו הסיפור האמיתי מבין השנים.
יום ראשון בבוקר. כמובן שפירצי הצחוק נשמעו למרחק לנוכח הסיפורים המקוריים והצ'זבטים שהאנשים סיפרו…..מצב הרוח בהחלט מרומם!
על בטן מלאה באוכל ובצחוק, שמנו פעמינו לכיוון "ימת סולטון" SalIton Sea. איך הוא מתקשר לנושא הטיול? אז ככה: בספר דברים ל"ד פסוקים 1-3 הוזכר "הים האחרון" שראיתי אותו בעיני רוחי כמקביל לים המלח שלנו.
לאחר הסבר קצר על המקום וסיור בו, המשכנו אל עבר "הר נבו" המקומי Idyllwild, ככתוב בתחילת הפסוקים "ויעל משה מערבת מואב אל-הר נבו ראש הפסגה אשר על……."
בדרך חלפנו על פני העיר אינדאו Indio המכונה "עיירת התמרים" ובהקבלה – העיר יריחו.

עלינו על כביש 74, על שום מה? גם כאן מסתתר מסר –בכביש ישנם שבעה סיבובים חדים. כן, גם כאן ראיתי את ההקבלה ל- 7 ההקפות שהקיף יהושע בן – נון את יריחו עד שנפלו חומותיה. בפרק יהושע פרק ו ' פסוק 4 –"ושבעה כהנים ישאו שבעה שופרות היובלים לפני הארון וביום השביעי תסבו את-העיר שבע פעמים והכהנים יתקעו בשופרות:"
לאחר תצפית מרהיבה מלמעלה על הנוף ועל שבעת הסיבובים, המשכנו עוד כ-50 מייל והגענו לעיירה Idyllwild .
ארוחת צהריים קלה ופיזור כל אחד בדרכו הביתה  (לפנינו עוד  כ-125 מייל).

-4-

זהו , עוד טיול מאחורינו.

אני מבקש להודות לכל משתתפי הטיול :

טל ובת זוגו, דיויד, משה ובת זוגו, רון, אשר, מייקל, אדם וגיא, רוני, גדעון, דורון ונאוה, חזי ואיריס, שמוליק ורנדי, זאב ומירי, פזית ואברי.
תודה מיוחדת לאברי (בעלה של פזית) שליווה אותנו בדבקות עם רכבו, בהסעה, בנשיאה ותרם בחוש ההומור המפותח שלו להצלחת הטיול וסיומו בשלום.

כמו- כן תודתי האישית לעתליה האישה שאיתי, שעזרה לי בהכנות, בצילומים ובעריכת הכתבה.

חברים –אנא ריכבו בזהירות כדי שנוכל להפגש גם בטיולים הבאים.

שלכם
דרור עינב.

drorein@walla.com

————————————————————————————

עריכה קלה, יוני. כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות לדרור ותלי עינב

———————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

האנדים, מגרש החלומות של כל אופנוען אתגרי.

יואב חוצה נופים וגבהים עוצמתיים ומקומות יישוב של עולם אחר.

הכניסה לפרו, נעשתה מייד מדרום לעיירה האקוודורית, מאקארה MACARA , יש שלושה מעברים גדולים בין אקוודור לפרו, אחת דרך החוף ושניים מזרחית משם בהרים. אני בחרתי בנתיב הנגיש יותר ממאקרה לכיוון לה-טינה LA TINA.
לאחר כשעתיים של מילוי טפסים שונים ופרידה מ 35$ עבור ביטוח, יצאתי לרכיבה מייגעת לכיוון עיירת החוף פיורה PIURA הנוף השתנה בבת אחת. מכביש סוג ב' מלא בורות, שעבר במסלול גבעי הררי. עברתי בצד הפרואני לכביש משובח, שהחל להתפתל בהרים עם הפרשי גובה מטורפים, אך הדבר הבולט ביותר היה הנוף, שהפך להיות מדברי יותר ויותר. קקטוסים, שדות יבשים ועצי באובב עצומים בצידי הדרך. העיר פיורה נראית כמו אל עריש כולל כל הדיונות סביב. ואם אתם מהדור שעוד זוכר את חולות צפון סיני. עצי אשל דלילים, היישובים המרוטים והקיום הקשה של התושבים. די מזכיר. פרט לשפה הספרדית.

פיורה היא עיר דיי מוזנחת. לא ממש משאת נפשו של תייר מצוי. המוטל נראה כאילו עבר איזו סצנה מסרטי אסונות. לא היתה חנייה במוטל ונאלצתי לחנות בחניון הקרוב. למחרת הדרמתי על כביש הפאנאמריקנה שני מסלולים רחבים לכל כיוון. כתוב "כביש אגרה", אבל אין איש בקופות. כנראה התייאשו. ראיתי אולי 7 מכוניות ביום עוברות שם. שמתי את הגלגל הקדמי בכיוון העיר טרוחיו TRUJILLO לחופו של האוקיינוס השקט שהבהב בשלווה מימין. בדרך עברתי את צ'יקלאיו CHICLAYO עוד עיר של עוני ומרורים; רכבים מצ'וקמקים רוכלים בכל פינה וחולות חולות חולות סביב.
כאן כבר הדברים נראו אחרת. טרוחיו עיר באמת מאוד, אבל מאוד יפה. משהו רגוע יותר, בטוח יותר בעצמו. טיילת וחוף חולי עם נופשים ששידרו אופטימיות. תושבים מסבירי פנים וכאשר לזה מצורף מוטל מעולה במחיר מצחיק שכולל את החנייה בתוכו – הנה מתכון בטוח להנאה צרופה. יש בעיר מבנים מושקעים, ארכיטקטורה מדהימה כאשר הצבעים משחקים תפקיד חשוב באווירה של המקום:

, לאחר מנוחה ושוטטות למתיחת הרגליים. הדרמתי לאורך המשכו של הפאנאמריקנה דרך העיר המפוררת והעצובה צ'ימבוטה CHIMBOTE  ומשם ברכיבה מונטונית עד לעיר קסמה CASMA מכאן יצאתי מזרחה על כביש 14 והתחלתי לטפס על שלוחות האנדים שנפרדתי מהם לפני חמישה ימים, לכיוון הווראז HUARAZ. בשעות הערב לאחר מסלול רצוף פיתולים מעוררי ורטיגו, הגעתי להווראז, אשר ממוקמת בעמק מדהים, כאשר הירידות לעיר דיי תלולות. עיר זו נחשבת למֵכה של הטרקרים של פרו. ישנם לא מעט מסלולים בין 8 ימים ועד יום אחד, אשר עוברים בהם הרים מושלגים רצופי לגונות קסומות וטבע בתול. מכיוון שאני את הטרקים שלי עושה על אופנוע, נהנתי מהנוף המרשים ואיקלמתי את עצמי לגובה.

למעלה: מהוואראז דרומה

לאחר יומיים בהווראז, כאשר רוב המטליים תופסים אוטובוס לכיוון לימה בירת פרו, השוכנת מעט דרומה ומערבה על שפת האוקיינוס, אני בחרתי להמשיך עם כביש מס' 3 לרכוב לכיוון מזרח לעיר הואנוקו HUANUCO
העיר איננה מעניינת במיוחד לטעמי, יחד עם זאת, הנופים עוצרי נשימה ונסיעה לשם ארכה כ 10 שעות מפרכות. עצרתי בהוסטל ונפלתי למיטה כמו עוגן עופרת. באמצע הלילה, באחת ההתהפכויות מצד לצד, גיליתי שאני עדיין לבוש במלוא בגדי הרכיבה.
למחרת, הדרמתי על הכביש המזרחי 3S , שמתפתל בין חמוקי האנדים האדירים. נופי אלוה חושניים. ציור חי. חווייה של אויר, אור ואופק מפתיע. והגעתי לעיר הואנקאיו HUANCAYO (שמתם לב ודאי לסיומת של הערים האחרונות בהן ביקרתי YO… כן, זה היה לכבודי) הרכיבה הייתה הרבה יותר מהירה. גבהים מעל 4,000 מטר. עדרי לָמות ואלפקות, היו פזורים בכל מקום על שטחי ענק. את הרכיבה הארוכה במונחי מרחק, אני גומא בזמן קצר יחסית; 7 שעות. כדי להכין את עצמי ליום שלמחרת.
ביום שלמחרת, ירדתי לכיוון פיסקו PISCO על כביש 26 מערבה. שוב, לגובה פני הים. הירידה לעבר פיסקו, מלווה בנסיעת שטח מורכבת של 180 ק"מ לבד. רק אני, המצלמה, הרבה נוף. לגונות וכמובן לא מעט אלפקות. איזו חגיגה! (תמונות למעלה)
פיסקו היא עיר חוף, אליה צמוד אי המכונה גם ה"גלפגוס לעניים". (ראו תמונות) המקום מרהיב, אך יש לכם מזל לא קטן שאת חווית הריח, אני חוסך מכם במדיום הזה. החניתי את האופנוע בהוסטל זול ויצאתי ליום הפלגה, ליד וסביב קבוצת איים עמוסי עופות ים…ותיירים.

לאחר הביקור באיי הגלפגוס לעניים, הדרמתי לכיוון נסקה NASCA , שם ישנם את קווי נסקה המפורסמים. קווי קרקע ישרים לאורך עשרות קילומטרים וציורי בעלי חיים שצויירו בקו אחד בגדלים של מאות מטרים (גיאוגליפים) אותם ניתן לראות ממש, רק ממעוף הציפור. יש הטוענים, כי זו עדות לביקור חוצנים בכדור הארץ ויש כאלה שטוענים – ומוכיחים, כי אלה שאריות מתקופה, בה אנשים ערכו במקום טקסים דתיים וציירו את הסמלים והקווים בצעידה והידוק הקרקע. מסורת שנמשכה לאורך מאות שנים (יש גם את קווי וציורי הפאלפה PALPA הצמודים והחלוקה ביניהם היא די מלאכותית, מדובר על אותו אתר) כ-20 ק"מ לפני העיירה נאסקה, עומד לצד הכביש מגדל תצפית. אז עצרתי שם ועליתי על המגדל עבור דולר וראיתי רק 2 עד 3 ציורים (לעומת האפשרות לראות הרבה יותר, באמצעות טיסה מהאויר, אך זו עלות של 90$ שזה מעבר לתקציב כמובן).

לילה בעיירה המדברית נאסקה ולמחרת חזרתי מזרחה, להרים לכיוון קוסקו CUSCO, ממנה יוצאים רוב המטיילים לאתר הפופולרי ביותר בתחום התיירות לדרום אמריקה: מאצ'ו פיצ'ו. קטע הכביש בין נאסקה לפוקיו PUCIO נחשב בקרב רוכבי אופנוע שהגיעו לכאן לפנָי, לאחד הדפוקים והמסוכנים בפרו. הכל בורות, בנתיב עתיק וצר, על פי תהומות מסרטי טולקין. הרכיבה הייתה מורכבת בגלל הפניות ההדוקות בגבהים מפחידים, כאשר עמקים אדירים מלווים את עיניך בכל סיבוב שאינך יודע באם תבוא משאית מולך או אוטובוס, שיחליטו לנכס לעצמם את הנתיב שלך. בקיצור הריכוז חייב להיות רב בלשון המעטה. אך הנופים מדהימים. ההתרגשות לחוות את הנופים הללו דרך אופנוע, פשוט אין שניה לה. מייד אחרי פוקיו מזרחה, איכות הכביש הפכה למשהו שנגזר מהתשתיות של גרמניה. חלק, חדש, מבריק, משולט, רחב, בטוח וכייפי.  את המסעון לקוסקו נאלצתי להפסיק אחרי 10 שעות, כי גשם החל להמטיר ועוד מעט החשיכה באופק קורמת לה. נכנסתי לעיר סואנת יחסית ומרכזית; אבאנקאי ABANCAY וסגרתי את היום.
למחרת, יצאתי לכיוון קוסקו כ-30 ק"מ לפני קוסקו, פגשתי קבוצת צעירים משוחררי צה"ל. כמובן בקבוצה!!! שהסבירו לי על דרכים חילופיות להגיע למאצ'ו פיצ'ו. אני מחליט לא להמשיך לקוסקו, אלא לחתוך שמאלה ולקחת את הכביש צפון מזרחה, לכיוון מאצ'ו פיצ'ו. עובר בעמק הקדוש ונעצר בעיירה סבוכת השם …שימו לב: אוייאנטאייטאמבו OLLANTAYTAMBO

ההוסטל שלי באוייאנטאייטאמבו

זאת עיירה מדהימה ביופיה בה ניתן לקבל רושם ראשון ואוטנטי של אופי הבניה והחיים בתקופת האינקה, מעין פרומו למאצ'ו-פיצ'ו. שם אומר לי בחור איטלקי שהנסיעה לכפר סנטה-מריה במבואות מאצ'ו פיצ'ו, או עד מאצ'ו-פיצ'ו, אורכת כ-8 שעות לכל כיוון על האופנוע, בדרך שנחשבת מסוכנת. החלטתי לוותר על התענוג ולקחת את הרכבת. הגם שזה לא זול, זה בפירוש פיתרון מפנק. עלות: 70$ הלוך ושוב, כולל קולה ובוטנים. הגעתי לעיירה אגואה קליינטה AGUAS CALIENTES (שפירושה – מים חמים) ממש לפני האתר ושם עליתי לאוטובוס בעלות נוספת של 10 $ שהעלה אותי לאתר. האתר עצמו, מרשים. מבחינתי זה קצת כמו מצדה שלנו. המקום כמובן מאוד מתוייר. הכניסה נעשית בדרך לא דרך. רישום באינטרנט ותשלום הרישום בבנק בעלות של 45$. מהאתר ירדתי ברגל. מסלול מרתק ומשם קפצתי למעיינות חמים, בעיירה הנקראת על שמם ובסוף הטבילה המרגיעה והיום, עליתי לרכבת הכחולה שהחזירה אותי ל OLLANTAYTAMBO
שם נמצא חדרי בימים האחרונים, מולו נוף באמת מרהיב והאופנוע היה סגור במתחם המוטל. בקיצור, היה מעולה.

לילה כמו לילה ויצאתי עם שחר סוף סוף לכיוון קוסקו העיר

. החלק העתיק של קוסקו נחמד, אך ראיתי נחמדים ממנו. ראו כמובן תמונות של רחובות העיר והשוווקים.
לאחר יומיים מנוחה, המשכתי. חזרתי לטפס פחות או יותר על גב רכס האנדים לכיוון דרום לכיוון ארקיפה  AREQUIPA, לעיר הזאת, אני מגיע לא מהסיבות שרוב התיירים מגיעים אליה. לפני מספר שנים, נרצחה שם תיירת ישראלית: תמר שחק ז"ל. היא עלתה על המונית הלא נכונה. לשאלתי את אחת המקומיות כיצד המקומיים משתמשים במוניות בעיר, היא ענתה שהם לעולם משתדלים לא לקחת מונית ברחוב, אלא להתקשר לנהג מונית או תחנת מוניות שהם מכירים. הרוצחים שצבעו מכונית בצבעי מונית וכך הצליחו להטעות את תמר, נתפסו, כאשר מצאו בחדרם את דרכונה של תמר ז"ל. מכיוון שכך, הגם שחלק מהעיר נראית נחמד, מבחינתי, זאת עיר מקוללת. התופעה הזאת ידועה עד כדי כך, ששלושה שבועות קודם להגיעי לעיר, קרה מקרה דומה, עם שתי ישראליות נוספות ואחת מהן חזרה לארץ – הבנתי, די פגועה. אז חבר'ה, לא להיות חכמים מדי. לא להכנס למצבים שאחרי כך מורכב להחלץ מהם. להלן, תמונות מארקיפה:

תמר שחק ז"ל (צילום מתוך אתר התמונות של תמר שחק)

שלכם יואב

——————————————————————————————————–

עריכה-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ליואב דולב

——————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 5 תגובות, הוסף תגובה    

מהיתרון של שני רוכבים ועד התקלה שהפרידה ביניהם.

אדם ודייויד שבעו ממעברי גבול, מג'ונגלים ולחות וזה הזמן לעצור. לכמה ימים.

השעה בבוגוטה בירת קולומביה, היתה שלוש לפנות בוקר כאשר השכמתי. לאחר קפה עם שומר ההוסטל, העמסתי את הציוד על האופנוע. עמדו לפני 20 שעות רכיבה במהלך אחד, מבוגוטה לקארטחנה כדי לתפוס ספינה.
בערב לפני, סעדתי ארוחת ערב עם פדרו סוסינצקי ומשפחתו. פדרו הוא חבר בקהילת HU בבוגוטה ושמח מאד לפגוש אותי ולערוך לי סיור בעיר. הפכנו לחברים טובים.
לאחר רכיבה א..ר…ו…כ..ה, התגלגלתי בשעריה של קרטחנה ופגשתי את דייויד, חברי הקנדי עם הב.מ.וו אדבנצ'ר 1200 החבוט שלו. הסתבר כי הספינה איתה התכוונו להפליג בדרכנו לפנמה, מתעכבת לתיקונים, כך שפשוט יצאתי להסתובב בעיר ושאלתי בהוסטלים שונים, אם ידוע להם על ספינה היוצאת לכיוון פנמה בתאריך מוקדם יותר וניתן להעמיס עליה שני אופנועים.
למזלנו מצאנו ספינת קטאמרן גדולה, שעמדה להפליג ממש באותו אחר הצהריים והקברניט יותר משמח, לצרף אותנו להפלגה.

למזלנו, התקדמנו בקלות לרציף עץ קטן וגילגלנו את האופנועים ישירות לסיפון ולהפתעתנו פגשנו שם עוד אופנוען במסע, שון מקנדה. הנוסע סביב העולם על… וספה Vespa PX200.

ביומיים הבאים הפלגנו בים הקאריבי – כיוון כללי מערבה – חולפים ליד הרי הדאריין שהשקיפו משמאל, מה DARIEN GAP , האיזור האסור למעבר בין דרום למרכז אמריקה, אותו עקפנו דרך הים. עצרנו לחניה של יומיים באיי סן בלאס San Blas Islands, מה שהסתבר כדבר נפלא, צללנו, צדנו דגים בחנית והצצנו לחיי האינדיאני בני הקונה Kuna  החיים באיים האלה.

נשות קונה

לאחר חמישה ימים מלאים בים, נחתנו בכפר קטן בשם קארטי Carti במזרח פנמה ודחפנו את האופנועים לרציף קטנטן.

קשרנו את הציוד ובדקנו את האופנועים ויאללה לכיוון פנמה סיטי. גורדי שחקים, מק-דונאלד וכבישים משובחים, היו קונטרסט חד לכל מה שהתרגלנו לו באמריקה הדרומית.
למחרת, רכבנו לבית המכס ופצחנו בקרקס המוכר גם בשם: "תהליך חציית הגבולות של מרכז אמריקה". שחיתות וחוסר יעילות מאפיינים את מעבר הגבולות עם כלי רכב, במרכז אמריקה וצפינו לגרוע ביותר. למען האמת, זה לא היה עד כדי כך גרוע ולאחר יום של ריצות סביב (צילום מסמכים, קניית ביטוח, החתמה פה, שכפול שם, שיטוט סתמי, מילוי טפסים וכו') שיחררו אותנו לתוך פנמה.

תעלת פנמה

פנמה סיטי

בשלב זה, החלטנו דייויד ואני, לרכוב יחד לגבול המקסיקני. דבר ראשון, אנחנו מסתדרים מצויין ביחד ושנית, רכיבה יחד מפשטת מאד את תהליך מעבר הגבולות, כאשר אחד מתעסק בניירת, השני נשאר ליד האופנועים ומוודא שדברים לא מתאדים להם…
יצאנו מהעיר וחצינו את גשר האמריקות הנמתח מעל לתעלת פנמה. שלט בטון מכוער לכד את עיני בו כתוב: "לציון 150 שנות נוכחות סינית בפנמה" מסתבר כי סין משחקת את המשחק הגלובאלי והיה בשלט הזה משהו אגרסיבי ומטריד. מעין אזהרה לבאות. דייויד הבחין גם הוא בדבר והוסיף: "סין סיימה זה עתה לבנות את נושאת המטוסים הראשונה שלה"… לאיזו מטרה בדיוק? ימים בוודאי יגידו.

חבר אופנוען נתן לנו כתובת אימייל של זוג מקסים, המתגורר ב"ארכיפלג בוקה דל-טורו" – ג'יאנין ופרנסיסקו. הזוג הברזילאי/ספרדי הזה, טייל בעולם על אופנועים ואופניים. אנשים נפלאים. לאחרי מסעותיהם, הם התיישבו בג'ונגל ובנו כמה צריפי עץ שאותם מכרו ברווח. הם אירחו אותנו כאילו אנו משפחה. בתחילה היה עלינו להשאיר את האופנועים בכפר דייגים קטן, בביתם של ידידיהם. רכיבת האופנועים למסתור, הייתה עבודה קשה של ממש, אך לבסוף, הצלחנו להגיע להחנות ולנעול אותם ועלינו על סירה קטנה אל האי – מקום מגוריהם של ג'יאנין ופרנסיסקו.
בילנו שלושה ימים נפלאים, בהם דיברנו על מסעות ו"החיים שלאחר המסע". בישלנו כמויות מטורפות של אוכל וצעדנו בסבך הג'ונגל, מזהים הרבה בעלי חיים. הפגישה עם הזוג הזה היתה סוג של השראה ונראה, כי הם חיים את החיים שהם חלמו.
בדמעות בעינינו נפרדנו. אך העליה שוב ברכיבה על הדרך, הייתה נהדרת עבורנו ובמהרה הגענו לסיקאולה Sixaola עיר הגבול עם קוסטה ריקה.

פרידה: מימין. דייויד, פראן, שון, ג'יאנין, עבדכם.

יוני נתן לנו טיפ טוב על חציית מעברי גבול במרכז אמריקה "תתרחקו מהמעברים הגדולים על ציר הפאן-אמריקנה" וצדק. מכאן והלאה בחרנו תמיד את מעברי הגבול הקטנים, שהיו הרבה פחות עמוסים, ללא כל ציפורי הטרף "קומבינטורים לזירוז תהליכי מעבר" המשחרים לצוד נוסע ידידותי, להרוויח על גבו.
קוסטה ריקה היא מדינה ממוקדת תיירות באופן מובהק. אך אנחנו נהנינו ממנה מאד ואפילו בילינו כמה ימים על החוף הפאסיפי. שכרנו גלשני גלים וכייפנו.
חציית ניקראגואה נמשכה רק יום ומצאנו עצמנו במהרה בהונדוראס. מצא חן בעינינו הקצב האיטי של ההונדוראים. התרשמנו מחורבות המאיה באתר קופאן. שוב, מעבר הגבול ליד קופאן Copan היה קטן והליך הכניסה לגואטמאלה היה מהיר וקל.
באותו לילה, התעוררתי באוהל שלי לשמע יריות רובים במרחק. "או לי זה לא היה רעיון כלכך מוצלח להקים אוהל כאן"… חשבתי לעצמי.

ניקראגואה

חורבות קופאן

למחרת בבוקר, בגשם שוטף, ארזנו את ציוד הקמפינג שלנו ורכבנו למפלי סמוק שאמפיי Semuc Champei – סדרה מדהימה של בריכות טבעיות ונהר הזורם מתחתם.
העצירה הבאה היו חורבות טיקאל TIKAL. האתר הוא אחד מחורבות מקדשי המאיה הגדולים במרכז אמריקה ומוקף בג'ונגל יפהפה.
הגבול עם בליז היה לא יותר מאבן זרוקה בצד הדרך. אבל, לא ידעתי אם ישראלים יכולים לקבל ויזה בגבול אם לא. בשגרירות בליז בגואטמאלה, נאמר לי כי זה תהליך שלוקח 30 יום (!!!). אך לאחר כמה בדיקות באינטרנט, גיליתי כי יש מצב לקבל ויזה בגבול עצמו. לבליז יש יחסים מתוחים עם ישראל מאז שהם (ורוב העולם) הכירו במדינה הפלסטינאית בגבולות 67.
כשדייוד נשאר לשמור על האופנועים, צעדתי לצד הבליזי של מעבר הגבול, לשאול אם אוכל לקבל ויזה. פקיד ההגירה היה ידידותי למדי. הביט לעברי, הציץ בדרכון ושאל: "יש לך ויזה לארה"ב?" "יש" עניתי. ושעתיים אחר כך כבר היינו בתוך בליז.
בליז היא המדינה דוברת האנגלית היחידה במרכז אמריקה. ויש בה מרקם תרבותי ואנושי מרתק. יש בה בני מאיה, לטינים, אנגלים. מנונטים, ערבים ואסייתים. רוב התושבים דוברי קריאולית – דיאלקט אנגלי יפה, שלמדתי לאהוב מאד. התקדמנו להופקינס HOPKINS על החוף ובילינו שם כמה ימים ואז המשכנו לבליז סיטי.

חציית נהר בצפון גואטמלה

ארבעת החודשים האחרונים היו ברובם באיזורי ג'ונגלים וכעת התחלתי להרגיש חלש, חולה ואיבדתי את התיאבון… מחלה טרופית! כשאני במסע, אני מנסה לטפל במחלות בעצמי ולרפא עצמי לבד.
כך שפניתי לאינטרנט וניסיתי לגבש דיאגנוסטקיה למחלה שחשתי ולגלות איזו תרופה עלי ליטול.
הגברת בבית המרקחת שבבית החולים, סירבה לתת לי תרופה ללא מרשם רופא. למזלי רפואה בבליז היא שירות חינם. כך שלבסוף, פגישה עם רופא ותרופה עלו ביחד 2 דולר…
דייויד המתין לי בסבלנות מחוץ לבית החולים ופשוט קפצנו על האופנועים ורכבנו לגבול המקסיקני שהיה מבורדק משהו. להפתעתנו, היינו צריכים להציג את כרטיסי האשראי שלנו, כערבון לכך שנוציא את האופנועים שלנו ממקסיקו בתוך 30 יום… לא ממש אהבתי את הרעיון, אך אלה הם הכללים כאן.

גשם, לחות. ערפל ורטיבות. אמריקה הטרופית.

הכבישים במקסיקו טובים בהרבה והדלק זול יותר, כך שהבאנו בגז בכיוון צפון מערב. לי ולדייויד הספיקו חודשים של מזג אוויר לח וטרופי וכל כך שמחנו סוף סוף לטפס לרכס המרכזי של הרי מקסיקו לתוך אויר קריר. עובדה מעניינת ששמנו לב אליה, היתה נחמדות היתר של תושבים בהם נתקלנו באיזור הזה. הפתיחות שלהם כלפינו, היתה נעימה ואמיתית יותר מזו בה נתקלנו בחלקים הנמוכים יותר של מקסיקו…
תודות לאתר הרפתקה דוט קום, יצרתי קשר עם רוכב אתגר נוסף: ערן שביט, המכיר את דרום אמריקה כאת כף ידו ונתן לי הרבה טיפים לאן לרכוב ומה לראות. למרבה האכזבה, ערן ומשפחתו נמצאים כרגע בביקור בישראל, אך המשפחה המדהימה הזו, השאירה לי את הדירה שלה במקסיקו סיטי ורשימה ארוכה של אנשים לפגוש, מקומות לבקר ואוכל לחסל 🙂
בדרך לשם, כמה שרק הצלחנו להתל במזל, המזל אזל: האופנוע של דייויד החל להשמיע קולות "קלאק… קלאקק…קלאקקק" כך שעצרנו לזרוק מבט. גל ההינע נשבר (לאחר 150,000 ק"מ). כולה נותרו לנו 250 ק"מ עד לבירה המקסיקנית. דייויד החליט לגרור את האופנוע לסוכנות ב.מ.וו. בעיר פואבלה Puebla הקרובה. האופנוע של דייויד עדיין במסגרת האחריות, כך שלא נשאר הרבה מה לעשות,  אלא להביא אותו למוסך מורשה ולתת להם לעבוד.
כשעמדנו  בצד הדרך מנסים לתכנן מה לעשות, עברה במקום קבוצה מקומית של עובדי כביש. הם הציעו לדייויד טרמפ במשאיתם. אחלה חבר'ה. הקטע הזה אגב, הדגים לנו איך מתחמקים מלשלם בכבישי האגרה (היקרים בעולם!): "פשוט תרכוב מאחורי משאית גדולה, כך שאיש לא רואה אותך וכאשר המחסום מורם, טוס בעקבותיה…"

...באמצע הדרך…

נפרדתי מדייויד בידיעה ותקווה כי עוד ניפגש בהמשך הדרך.
מקסיקו סיטי היא העיר החמישית בגודלה בעולם והגדולה בחצי הכדור הצפוני. זה שינוי עצום מחיים בדרכים ולמען האמת, זה די טוב לשבת ופשוט לעשות כלום. מאום. שום דבר – לשם שינוי.
מכאן ארכוב לכיוון קופר קניון (עוד המלצה שקיבלתי מערן) ובעוד כמה ימים, לתוך ארה"ב.

המשך יבוא
גמר חתימה טובה.
אדם.

———————————————————————————————————–

תרגום ועריכה-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאדם שני

———————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה