5 ביוני 2011 קטע רכיבה שאינו נגמר. לנורדקאפ. יום 8
לרקוד עם מִנהרות
יש בצפון אירופה שלושה רוכבים שגילו שפירוש השם "נורבגיה" הוא "תבואו באיגוף". בתום יום רכיבה מתיש, עוד יש להם סבלנות להשקיע, כדי שגם אנחנו נהנה. תודה שועלים!
הצג את הוראות הגעה אל Stavanger, Norge במפה גדולה יותר
מילה לכל הדואגים: פלאי הטכנלוגיה הרגילו אותנו להיות בכל רגע זמינים. אז הנה הוכחה להתמכרות הזו; יום ללא WIFI – ונראה שאבדנו. לא לדאוג, הכל בסדר.
היום השמיני למסע לפנינו ואכן, הולך להיות קטע רכיבה ארוך ומתיש; כ-750 ק"מ, מאוסלו דרומה ואז איגוף צפונה ממערב עד לברגן, מבולבלים? ככה זה במדינה בה המסלול האוגף, הוא הדרך הקצרה להגיע מנקודה לנקודה. גם שזו הייתה התכנית המקורית שלנו, כשזה קרה בפועל – התרגשנו.
אוסלו החרוצה התעוררה יחד אתנו, לעוד יום חדש ומאתגר, שטופה שמש חורפית קרירה ונעימה. אוטובוסים יוצאים לעבודה, משאיות זבל אוספות אשפה, רכבת חשמלית כבר על הפסים ועוברים ושבים יוצאים לעבודה. די מוקדם בבוקר, השעה 07:00 ואנחנו כבר בלובי עם הארגזים מוכנים ליציאה. שקיות ארוחת הבוקר המיועדות לתחנת ההפסקה הראשונה, ארוזות, צ'ק-אאוט בקבלה כבר מאחורינו ואנו בדרכנו להוציא את האופנועים מהחניון התת קרקעי. התברברות קטנה בהגעה לחניון (אחרי יום חופש… לא ?) אך אל דאגה, מצאנו את יקירנו, מוכנים ומזומנים למצפה להם ולנו היום: רכיבה ארוכת שעות בכבישי נורבגיה. סגרנו ארגזים וקשרנו חפצים, כבוד הרב אורי בקטע שלו – וקדימה לדרך – השעה 08:00.
מתגלגלים ברכיבה עירונית זהירה ואיטית לכביש 18 ומתחילים להדרים במהירות שיוט מקובלת בכבישים הפתוחים של נורבגיה – 100 קמ"ש, נכון, איטי – כמעט זוחל יחסית לפינוקי המהירות בגרמניה, אבל, ככה נוהגים פה! ומשטרת התנועה כאן היא עסק על בסיס כלכלי שלא מבייש שום סטארטאפ… הקנסות בשמיים (אלפי קורונות נורבגים….), שוטרים ומצלמות מפוזרים לאורך הכבישים הראשיים (חריגה מעל 25 קמ"ש מזכה בהיכרות עם קירותיו הפנימיים של בית-כלא ולנו, ממש לא בא על זה, אז פה, אנחנו אזרחים שומרי חוק…) הכיוון למנה הראשונה של הקילומטרז' היא העיר קריסטיינסאנד, שלט מאיר עיניים, מקדם את פנינו ביציאה מהעיר ומצהיר על 315 ק"מ שמחכים לנו עד לנקודה הבאה. ואני חושב; קטן עלינו…, הרי טחנו מרחקים ארוכים יותר כבר וגם אתם…
אבל, סליחה על זחיחות הדעת… כי מה שהתברר אחרי 92 ק"מ ועצירה ראשונה ליישור הישבן, שלא כך הם פני הדברים; קטעים ניכרים מהכביש, עוברים בתוך יישובים בהם המהירות המותרת היא 50 קמ"ש. והכל נתון להשגחה קפדנית של מצלמות בכניסה וביציאה מכל נקודת ישוב ואנחנו הרי אזרחים שומרי חוק שלא רוצים לדווח לכם מהכלא, רוכבים ככתוב בתמרור ועוד טיפה…מה שאומר: מרחק של 92 ק"מ שעשינו בגרמניה ב- 40 דקות וכאן בנורבגיה לקח לעבור אותם, 75 דקות… אלמנט שהרגשנו שהחל לשבש לנו את הלו"ז היומי, יחד עם זאת, החלטנו להמשיך את הרכיבה עפ"י התוכנית המקורית.
הרכיבה לאורך המסלול פשוט מהפנטת: ההרים, הכבישים, הנחלים, האגמים, המנהרות והגשרים היא סוג של מעוף בגובה הקרקע ומעוררת התרגשות והתפעלות חד פעמית. איזה ברי מזל אנחנו; התחושה שאנחנו בתוך חלום מחייבת נסיון לשמר את הזיכרון ועצירות תכופות לצילומים רבים. חצינו אינספור מנהרות אחת אחרי השנייה לאורך הדרך, כשהארוכה מבניהן 3.2 ק"מ.
הכניסה למנהרות ובמיוחד בארוכות שבהן, מלווה בכיבוי אורות פתאומי; סוג של חושך "מצרים" מיידי. הכול נעלם לכמה שניות עד שמתאפסים ומתרגלים לחושך. במיוחד עם משקפי השמש בעת הרכיבה ואז, מקבלים את פלאש השמש כשיוצאים מהמנהרה, מתרגלים וממשיכים הלאה. לכל אורך הדרך נבנות מנהרות חדשות. חלקן נבנות כבסיס לכביש שאמור לעבור מעליהן וחלקן נחצבות "דוּך" בהרים. כמה נחמד לחשוב, שאנו מדלגים בזכות המנהרות מהר להר בכזו קלילות ואפילו, כשישנם אגמים ונהרות. למעט האספלט השחור, שולי הדרך מוצפים בירוק עצום ודשא (כנראה קוצים ירוקים…), עצים בכל פינה ועד האופק, בצדדים או בגובה מכסים את ההרים, מאות ואלפי בתי קרקע, צבועים בצבעי הקשת, מפוזרים על פני כל הירוק הזה. בכל פעם כשחולפים על פני עיקול, פנייה, כפר קטן, מנהרה או גשר חווים מחדש התרגשות מרכיבה חושנית, ציורית ומהממת שמחסירה בנו פעימה וסוחטת קריאות "ווואאאוו" בתוך הקסדה.
תרגילי שחרור במגרש החנייה, כפיפות בטן, שכיבות סמיכה ומה לא… עולים על האופנועים וממשיכים ברכיבה ארווווווווווווווווווווווווכה.
מבלי לשים לב, השעה כבר 22:00. 600 ק"מ מאחורינו, השמש עדיין זורחת ואנחנו פשוט כבויים לגמרי, נגמרו הבטריות. אפסו הכוחות להמשיך ולרכוב. שולה שכל אותה העת ישבה בחזית ונדנדה על שינויי מסלול, נקראת לעזרה במציאת מקום לינה. ואכן, חלפו כ- 15 דקות והגענו למקום הלינה הראשון (שיחקת אותה שולה…) – המקום היה מלא. כמה מפתיע? – עונת תיירות. רכבנו למקום השני, שם היה יקר בטירוף; 1800 ₪… יצאנו למגרש החנייה אובדי עצות; אוהל או ממשיכים לרכוב צפונה…ופתאום, הגיחה קבוצת רוכבים משבדיה. חמודים ובלונדיניים.., בני מחצית המאה ומעלה… דיברנו, שאלנו, בדקנו. מסתבר שלאחד הרוכבים יש אחות בארץ, היא גרה בנתניה ועובדת בשגרירות שבדיה בתל אביב, כמה קטן העולם… שמו של הבחור, טובי – הוא כבר ביקר בארץ 31 פעמים ובאוקטובר הקרוב, תהיה זו הפעם הנוספת.
לאחר 15 דקות נוספות, כבר היינו על האופנועים ביחד איתם להתאכסן במלון שלהם – מרחק של 25 ק"מ מהנקודה בה נפגשו. נחמדים החבר'ה. מה הפלא, ככה זה אצל האופנוענים, מתחברים בשניה זה לזה בכל פינה בעולם…
קבענו להיפגש שוב לארוחת בוקר משותפת.
עכשיו 01:00 (בלילה, לא בצהריים !) עברנו למצב אופקי במיטות, גמורים אך מרוצים. כך נגמר לו יום ארוך, מתיש, סוחט, ולעיתים אף מתסכל – אבל נגמר.
מחר, נקום ליום חדש וליופי שלו.
ממני, ממיכאל ומאורי להתראות עד לדיווח הבא.
איציק
——————————————————————————————————————————————–
עריכה-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאיציק אורי ומיכאל.
——————————————————————————————————————————————-
מאת: יוני · קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות · יש 6 תגובות, הוסף תגובה
