לאחר ארבע שנים וחצי

אדם מקפל מסע מדהים

היו היה

לאחר שארזתי את התיקים שלי ועזבתי את אודנאדאטה Oodnadatta, חזרתי לכיוון פרת' דרך המישורים המדבריים של הנולרבור.
היה קשה לומר שלום לכל החברים שלי באודאנדטה – לין, הבוס שלי וחברה, שתי בנותיה, שאר חברי הצוות שאיתם עבדתי במלון הדרכים הוורוד. לצוות המורים של בית הספר הקטן של הבוש האוסטרלי – שהפכו להיות חברי. והרבה האבוריג'ינים שהתמזל מזלי לפגוש שם. דמעות עמדו בעיני שכשהגיע לבסוף הרגע לדלג אל מושב האופנוע ולרכוב לדרך. עמוק בפנים ידעתי שהייתי בר מזל גדול כשפגשתי אנשים מדהימים שכאלה באחד המקומות הנידחים בעולם.
האופנוע הניע מייד ושמתי פני דרומה ישר על פני מישורי המדבר העצומים והריקים דרומית לאודאנדאטה.

באותו לילה הגעתי לחבר שלי בקובר-פידי Coober Pedy. פיטר הוא בחור על הכיפק שמתעסק בצילום ובקדרות מאד ברצינות וגר מתחת לאדמה במערה שחפר בעצמו (צורת מגורים מקובלת באאוטבק – מערות נשארות קרירות במשך הקיץ וחמימות במשך החורף – אין צורך בחשמל)
משם, עוד יומיים של רכיבה בכיוון דרום בדרך עפר נחמדה והגעתי לחוות התבואה של נד לחופו של החוף הדרומי של אוסטרליה. נד, מנהל בית הספר באודנאדאטה, הזמין אותי לבקר אותו ואת משפחתו בחוות גידול התבואות שלהם על החוף ליד ווירולה Wirrulla . הם נתנו לי הוראות לנסוע בדרך עפר צרה ש"תיקח אותי ישירות לביתו". לבסוף, יומיים לאחר מכן ואלף ק"מ מאודנאדאטה, חציתי את כביש הנולרבור Nullarbor highway (הנחשב לכביש הישר הארוך בעולם) מצאתי את החווה של נד. נד ורעייתו השקיעו את כל המשכורות שקיבלו מניהול בית הספר לאבוריג'ינים באודנאדאטה ועם הכסף הזה הם קנו את החוות גידול התבואות בת ה-50,000 (חמישים אלף) דונם (קטנה במונחים אוסטרלים) על החוף הדרומי.

היה אכן נפלא לפגוש שוב את נד ואת משפחתו ולבלות ימים של שוטטות ונהיגה במרחבי חוותם. לבחון את היבולים ולרדוף אחרי קנגורו…
"תשמור על עצמך חבר, ואל תשכח אותנו" אמר לי נד בעודי עסוק באריזת האופנוע. פעם נוספת התרגשתי מטבעם הידידותי והטוב של האוסטרלים, מליבם החם ואופיים הצנוע. אנשים מדהימים.
כביש הנולרבור הוא דרך פתוחה ושטוחה ובמשך כמה ימים רכבתי מערבה, חולף על פני שדות בור ושיחי פרא, מרחבי ענק, שמיים פתוחים ואוויר צח. הרגשתי שם ממש בבית ואהבתי את הדרך הפתוחה ואת העובדה שיכולתי בכל רגע או מקום שיתחשק לי, לנטות את אוהלי להפסקת לילה. ביום השלישי ענני גשם התקבצו על קו האופק ונרטבתי מעט, אבל לא משהו מיוחד, כך שהמשכתי הלאה.

הייתי אדם עם זמן קצוב – האנייה בה הזמנתי הובלה לאופנוע, עמדה להפליג מפרת' לדרום אפריקה בעוד כשבוע והוויזה האוסטרלית שלי עומדת לפוג גם היא.

בערך יום לפני שהגעתי לפרת', חציתי את "חגורת החיטה" איזור בגודל פי שלוש ממדינת ישראל מדרום לפרת' וכפלאח המורגל בחקלאות וגידול תבואות. היו שם שדות שטוחים ויפים עם טרקטורים ענקיים עסוקים בזריעה והכל היה מאורגן טוב, משהו שהאוסטרלים מצטיינים בו.

האופנוע החל לאותת לי שהוא זקוק לתיקונים רציניים ומהר. אבל איכשהו הצלחתי להגיע לפרת' בעזרתי החברים שלי צ'ארלי, אנדי, אלכס והמשפחות שלהם.

בילינו יומיים באכילה ודיבורים כמעט על כל נושא ואז כולם נתנו יד לארוז את האופנוע להובלה בתוך מיכל מתכת, שאורגן על ידי צ'ארלי מהסוכן של אופנועי טריומף בעיר. האופנוע נארז בתוך הארגז וכל הזיווד אופסן ונארז גם הוא. ולאחר שהכל היה מאורגן, שלחתי מבט אחרון לאופנוע ואמרתי לו בשקט: "ניפגש בדרום אפריקה". הארגז כוסה בלוחות עץ ואפילו ציירנו עליו בול דואר גדול עם פורטרט של המלכה (צוייר ע"י ג'ורג' הבריטי) אנדי הכניס את הטנדר שלו ברוורס למוסך. כולנו העמסנו את הארגז על המשטח מאחור ונסענו למחסני חברת ההובלה.

לאחר שהאופנוע הורד בעזרת מלגזה וכל המסמכים הוחתמו – ידעתי: מסע ההרפתקה שלי סביב העולם בכל תפארתו, הגיע לסופו.

למחרת היום טסתי מאוסטרליה לתאילנד ובהביטי מבעד לחלון המטוס, הסתכלתי למטה ונתתי מבט ארוך בארץ שלמדתי לאהוב כל כך.
כמה שבועות לאחר מכן האופנוע הגיע לדרום אפריקה ובינתיים הוא מאוחסן בבית של חבר שם. ישן בשקט מתחת לכיסוי שלו. הסרתי את שלט הרישוי שלו ונתתי אותו במתנה לחברי הוותיק מרטין ברונינג ואשתו. הם יודעים היטב מה משמעות שלט הפלסטיק הקטן הזה עבורי ושמחתי שהם קיבלו אותו.

אחרית דבר

עברו כבר 5 חודשים והנה אני בחזרה בישראל איפה שהחל הכל. כמה עובדות הקשורות למסע:
לקח לי 4 שנים וחצי לרכוב סביב העולם. ביקרתי ב 70 מדינות בערך בכל היבשות (פרט לאנטארקטיקה) וגמאתי כ-200 אלף ק"מ על אותו אופנוע במסע רצוף אחד (תוך שימוש רק בדרכון ישראלי).  ה- HP2 עשה עבודה נפלאה ואקח אותו שוב בלב שמח לעוד סיבוב.
רכיבה סביב העולם היא מחוייבות גדולה. אך ברגע שאתם שם בדרכים, כבר לא תרצו יותר דבר בחיים והכל מסתדר ככל שהקילומטרים מצטברים.
לאחר מסע שכזה, לא תחזרו הביתה אותם אנשים שהייתם. זה בטוח. יצאתי לדרך כדי לראות את העולם ולפגוש את האנשים שבו וקיבלתי יותר ממה שהתכוונתי.
וכמו שמישהו אמר פעם: "תן לעולם לשנות אותך ותוכל לשנות את העולם"

מסעות טובים…
עד שניפגש שוב

אדם

————————————————————————————————————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שייכות לאדם שני

———————————————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 7 תגובות, הוסף תגובה    

מלך האאוטבק

הצג את הוראות נסיעה ל-Oodnadatta במפה גדולה יותר

היה נפלא לבלות קצת זמן בפרת', עם צ'רלי ואנדי – שני חבר'ה אוזיס נהדרים שפגשתי כשרכבתי בקולומביה בקטע קודם של המסע העולמי הזה.
"תנוח כאן" אמר צ'רלי, "תישאר בביתי כמה שתרצה".
ואכן תפסתי לעצמי הפסקה של כמה שבועות, נחתי ופתרתי כמה ענייני ניירת. בבוקר יום א' אחד הלכנו כולנו לארוחת בוקר בבית קפה קטן בפרמנטל הסמוכה, כשלפתע מישהו קרא בשמי "אדם!!!". כשפניתי לאחור, לא האמנתי למראה עיני, זה היה ג'ורג' גוויל – מטייל בריטי אותו פגשתי (שוב ושוב) בנפאל ובתאילנד. ג'ורג' רכב על האפריקה-טווין שלו ביחד עם אחיו הצעיר מורגן, שרוכב על KTM 640, שניהם באמצע שנות העשרים שלהם, מלאי נעורים והומור וזה היה נהדר לפגוש בהם שוב.
בכל סוף שבוע נהגנו לארוז ציוד על האופנועים, לרכוב כמה שעות מחוץ לעיר הגדולה ופשוט להקים מחנה איפהשהו, להדליק מדורה וליהנות מהטבע. החבר'ה האלה דאגו שנתנסה בכל שביל עפר באיזור, כולל רכיבה בדיונות חול עם כל הציוד! לא היה רגע אחד משעמם בחברתם.

זהו, הגיע הזמן בו היה עלי לחזור לאאוטבק וג'ורג' החליט לרכוב איתי ביום הרכיבה הראשון ולחזור למחרת לעבודתו בפרת'.
פנינו מזרחה, מבעד ל"חגורת החיטה" – איזור חקלאי ענק בו מגדלים חיטה. בערב הקמנו את האוהלים שלנו בתוך חורשת אקליפטוס ללילה. ג'ורג' היה שקט וכשהתחלנו לדבר הבנתי מה הבעיה; …"לאחר שרכבתי מבריטניה להודו דרך איראן ופקיסטן, רכבתי כל הדרך דרומה דרך דרום מזרח אסיה וכבר עברו שנתיים מאז שהגעתי לאוסטרליה. המטרה היחידה שלי בחיים היא לרכוב על אופנוע סביב העולם, כמוך אדם. אבל אני מרגיש, שהייתי איטי מדי ולא הצלחתי לחסוך את הכסף שאני צריך כדי לעשות את האמריקות"… אני יודע בדיוק איך מרגיש האיש הצעיר והמבטיח הזה, וסיפרתי לו כמה קשה היה עלי לעבוד ואילו קורבנות הקרבתי, כדי לממש את את המסע העולמי שלי. …"אתה תעשה את זה מייט! תציב מטרה לחסוך סכום כסף מוגדר בכל חודש ותצליח. אני משוכנע בכך"… אמרתי לו. ג'ורג' התעודד ולמחרת עם זריחה, התעוררנו וארזנו את האוהלים שלנו. "נתראה במרץ" קראתי לעברו. לחצנו ידיים, "להתראות בהקדם, שלח קצת תמונות" הוא אמר לי ורכבנו לתוך היום. איזה בחור מדהים.

מזג האוויר הפך להיות חם ויבש והטמפרטורות בצהרי היום הגיעו ל 38 מעלות. כשחלפתי על פני קלגורליי Kalgoorlie, עצרתי כדי לראות את ה"בור הגדול", המכרה הפתוח הגדול בעולם. עושרה הנוכחי של אוסטרליה, מגיע בעיקרו מתעשיית המכרות והייתה זו חווייה לראות את אחד המכרות האלה במו עיני.
לאחר עוד יום רכיבה מקלגורליי, מסתיים כביש האספלט והדרך המרכזית הגדולה “Great Central Road” מתחילה. דרך זו היא אחת מדרכי העפר הראשיות המחברות עיירות באוסטרליה. מאחר והארץ כל כך גדולה (בערך בגודלה של ארה"ב) וחיים בה מעט אנשים (כ- 24 מליון), אין כל הגיון בסלילה של אלפי קילומטרים באספלט יקר. כך שדרכי העפר הראשיות מתוחזקות היטב והאוסטרלים נוסעים עליהן במהירות של 100 קמ"ש לאורך ימים רבים.
חלקן הגדול של הדרכים חוצה קרקעות של אבוריג'ינים ואתה צריך להשיג אישור כדי לעבור דרכן. הגברת במרכז המידע של העיירה לברטון Laverton, הייתה לי לעזר רב והשיגה לי אישור עוד באותו יום. קניתי דלק ומעט אספקה. וכמו שיצאתי את העיירה הגשם החל לרדת.
במהרה הדרך הפכה לערוץ נהר וההתקדמות הייתה איטית.

איפהשהו לאורך המסע הזה, הבנתי כי מסע על אופנוע מאפשר לי לרכוב מבעד למזג אויר גרוע ולחצות אותו. כך שהמשכתי ברכיבה בגשם ולאחר 300 ק"מ, השארתי את הגשם מאחור. הנוף היה שטוח, כמו רובה של אוז ולא היתה נפש חיה בסביבה.
לקמפנג באוז, זה עניין קל למדי. אתה יכול לנטות אוהל ללילה כמעט בכל מקום. למחרת, החלו לנשוב רוחות חזקות. משהו סביב ה- 70 קמ"ש ויום אחר כך, סופת חול. יום לאחר זאת, הגיע הזמן לסופת רעמים וברקים החלו להכות בקרקע סביבי… לפתע קלטתי כי להיות החפץ המתכתי היחידי באיזור, הוא לא הרעיון הכי טוב. ת'אמת, לא היה לי הרבה מה לעשות ממש , אז ניסיתי להרגע והמשכתי לרכוב – כשלפתע היכה ברק בעץ ממש לפני…  “Holy Shit!!!” התחלתי לצחוק לעצמי. אין רגע משעמם!

מזג האויר הפך להיות יותר ויותר חם. עכשיו היא עונת הקיץ כאן, עם 37 מעלות בימים רגילים ויש ימים של 45-7 מעלות המון זבובים ויתושים.
בקלטוקטג'ארה Kaltukatjara עיירה אבוריג'ינית קטנה, עצרתי לתדלק. הרגשתי באווירה קצת מאיימת ונעדרת חוק. אבוריג'ינים שיכורים היו בכל מקום. מהלכים חצי ערומים או סתם שרועים על הקרקע מעולפים מדי מאלכוהול – מכדי ללכת. בעל תחנת הדלק נראה קצת עצבני. איני יכול להאשים אותו. גם משאבות הדלק היו בתוך כלובים עם סורגי ברזל ועליך לשלם עבור הדלק לפני שאתה מקבל אותו. סוג הדלק היחיד שניתן לרכוש בחלקים האלה של אוסטרליה, הם דיזל או "אופאל". אופאל היא תרכובת כימית חליפית לדלק הרגיל שפותחה, כי אבוריג'ינים שאפו אדי דלק רגיל כדי להתמסטל. אתם מתארים לעצמכם איך הדבר הזה מבשל את המוח.

היה מעניין לראות, איך האוסטרלים הלבנים מגיבים לתרבות הזו ואני חושב שהם סובלניים ובוגרים למדי בקשר לכך – הם תמיד מנסים לעזור ולהמנע מאלימות והתנגשות. זו גישה נכונה בעיני.
האבוריג'ינים מהווים אחוז אחד מאזרחי אוסטרליה ומאחר והאוסטרלים נוהגים "פוליטיקל קורקט", כולם מפחדים להודות כי יש להם בעייה. 99% מהאבוריג'ינים חיים על קצבת סעד ויש רבים שהם דור שלישי שלא עבדו יום אחד בימי חייהם. מאחר והמדינה הזו עשירה – נכון לעכשיו – נראה כי הרשויות מעדיפות לתת כסף, במקום להתמודד עם הבעיה.
עם מיכל מלא בדלק אופאל, חציתי את הגבול בין מערב אוסטרליה לאוסטרליה הדרומית. כיוונתי את שעוני שעתיים וחצי קדימה ונתתי בגז. הדרך הפכה מאד חולית, אז עצרתי לשחרר קצת אוויר מהצמיגים: 27 PSI לפנים ו- 30 PSI מאחור – הבדל גדול.
בלילה האחרון, הגעתי לאולורו – הסלע האייקוני האדום במרכזה של אוז ונשפכתי לתוך האוהל. למחרת בבוקר רכבתי 700 ק"מ לאודנאדאטה Oodnadatta ובאותו ערב פגשתי את כל החברים שלי שהשארתי מאחור לפני מספר חודשים. נפלא לראות את כולם בגן-העדן השליו והקטן הזה. אני מתכוון להשאר כאן מספר חודשים ואז לצאת דרומה לכיוון מישורי נורלבור Nullarbor plains ולרכוב לאורך דרך האוקיינוס הדרומי South Ocean Road.

שיהיה לכולכם ראש שנת 2013 שמח ומקווה שתרכבו כמה רחוק שרק תוכלו.

אדם

—————————————————————————————————————————————

תרגם וערך יוני, כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאדם שני.

—————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: היסטוריה של הרפתקנות and הרפתקאות and כללי   ·   יש 5 תגובות, הוסף תגובה    

מנוחת סופשבוע של משחקי חול

בדיונות של פרת'

הצג את הוראות נסיעה ל-Perth, Western Australia, Australia במפה גדולה יותר

ברכות מפרת' העיר הכי מערבית באוסטרליה.

פרת' Perth היא מקום נחמד. אחד המקומות היותר נעימים שראיתי במסע. תוך צעידה ברחובותיה, מישהו קרא בשמי ופגשתי את ג'ורג', רוכב אופנועי מסע מעולה מאנגליה, אותו פגשתי כשרכבתי בנפאל לפני כשנתיים וחצי… יומיים לאחר מכן נפגשנו שוב ורכבנו לדיונות חול – משהו כמו שעתיים רכיבה צפונית מפרת' לסוף שבוע. אחלה חבר'ה.

אני מתכוון להשאר כאן מעט ואז להמשיך בדרכי.

הנה כמה תמונות לקינוח

להשתמע.

אדם שני

—————————————————————————————————————————————————————

כל הזכויות C לצילומים ולטקסט שמורות לאדם שני

—————————————————————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

אוסטרליה מרככת בירוק את הנחיתה של אדם

ואז הוא מגיע אל לב היבשת, עם החום והחמימות האנושית.

הייתה שעת לילה מאוחרת כשהמטוס שהביא אותי מניו-זילנד נחת בשדה התעופה של בריסביין Brisbane ולאחר נוהל דרכונים מקוצר, שוחררתי לחופשי לתוך מרחבי אוסטרליה.
האופנוע הועמס על מטוס מטען באוקלנד ממנה באתי – באותו בוקר והובטח לי כי יגיע לבריסביין ביום שלמחרת.

שדה התעופה בבריסביין

כך שהתוכנית שלי היתה פשוטה למדי: לישון על ספסל בשדה התעופה. להשכים מוקדם בבוקר. לצעוד למסוף המטענים. לקחת את האופנוע מהמכס ולרכוב אל השקיעה.
למחרת נאמר לי במחלקת המטענים של קוואנטאס, כי האופנוע לא הגיע ולאחר מספר בירורים הבנתי, כי המְּשָלֶח לא רשם את המשלוח בזמן כפי שהבטיח – בקיצור – עלי להמתין 5 ימים עד שהאופנוע יגיע. זה הזמן לתוכנית B.
הוסטל ”Yellow Submarine hostel”  הפך לבית ומפקדה זמניים ומשם הבנתי מתי האופנוע אמור להגיע. רכשתי ביטוח צד שלישי לאוסטרליה והכנתי את כל הניירת. ההוסטל היה פקוק במטיילים צעירים שחיפשו עבודה כמו זאבים מורעבים וזו הייתה החשיפה הראשונה שלי לכלכלה האוסטרלית המשגשגת.
ניצלתי את הזמן עד שהאופנוע יגיע, להעמיק היכרות עם בריסביין והופתעתי מקצב ועומס התנועה של עיר הומה ותוססת. מאד שונה מקצב החיים הכפרי לו הורגלתי עד לאחרונה בניו-זילנד.
לבסוף, האופנוע הגיע וחילצתי אותו מהמכס, תוך מעבר חלק במחלקת הביקורת הידועה לשמצה של רשויות הפיקוח. הודות לכמה חברים אוסטרלים שפגשתי בדרכים, שיעצו לי "לנקות את האופנוע עם מברשת שיניים" לפני שאני שולח אותו לאוז. כי אוסטרליה מאד מקפידה במניעת כניסה של מחלות ומזיקים ממדינות אחרות. הוגן למדי.
וכשהאופנוע וכל הציוד שלי איתי. יצאתי לדרך.

רכבתי לאורך החוף המזרחי דרומה דרך ביירון ביי Byron Bay ועצרתי בביתו הכפרי של חברי הטוב קיין אינגליש Cain English. פגשתי את קיין ורכבתי איתו במרכז אסיה ב-2010 וזה היה נהדר לפגוש את הבחור החיובי והמוכשר הזה בביתו, יחד עם אשתו ובנם התינוק. "מייט, תישאר כמה שתרצה" קיין אמר ובילינו שבועיים יחד בשוטטות רכובה באיזור.
החוף המערבי של אוסטרליה מאד ירוק ושופע יחסית לחלק הפנימי של היבשת. הנוף ומזג האויר היו מושלמים.

איבון, קיין וקיין הקטן

מקופס הארבור Coffs harbor המשכתי לאורך החוף המזרחי, כל הדרך עד לסידני Sydney וחציתי את גשר הנמל Harbor Bridge הידוע לתוך העיר. החניתי את האופנוע ויצאתי רגלית לכיוון בית האופרה Opera House – רק אז לפתע קלטתי…שהנה אני כאן, עם האופנוע כל הדרך, בצד ההפוך של העולם. באוסטרליה הרחוקה. עומד כמו מול "השער של הודו" Gate of India במומבי…הרגשתי כאילו אני בעצם ב..הודו.
חברים של חברים אירחו אותי בסידני, כך שהחניתי את האופנוע בחצר האחורית שלהם ובמשך כמה ימים יצאתי לטייל בעיר הרב תרבותית הזו.

ברוב המדינות בהן אני מבקר, אני מנסה לראות את עיר הבירה. כך שבמהרה, מצאתי עצמי שוב רוכב ימים שלמים וישן באוהל שלי בצד הדרך בלילות, בדרך לקאנברה Canberra עיר הבירה של אוסטרליה. קאנברה מצטיינת בתכנון טוב ונראה כי כל דבר יעיל ונמצא בדיוק במקום. אך כמו ברזיליה בברזיל ולאגוס בניגריה, אין לה נשמה ולבטח אינה מעניית ומלהיבה כמו סידני ומלבורן.
חודש וחצי עבר. ביקרתי חברים וראיתי את הערים הנוצצות. באדלייד התמזל מזלי ופגשתי את הוריו של קיין והתארחתי בביתם. הם היו מאושרים לזכות בעוד "בן" שוב תחת קורתם והשקיעו הרבה להראות ולהתגאות בעיר הידידותית שלהם.

לילה אחד, שמעתי את "הקול" קורא: "אדם, הגיעה העת לאואוטבק – חבר…"
לא ניתן ללמוד על מדינה מבלי לבקר בערים הראשיות שלה ופגישה עם הדברים המרגשים שבה. אבל האואוטבק היה הסיבה העיקרית שהניעה אותי להגיע לאוסטרליה וכבר הייתי חסר סבלנות להגיע לשם.
מוקדם בבוקר עזבתי את אדלייד ופניתי צפונה לכיוון פורט אוגוסטה Port Augusta ואז צפון מזרחה לכיוון ברוקן היל Broken Hill . בתוך 100 ק"מ, הנוף השתנה ובמקום הגבעות השופעות ירק, פגשתי שיחים יבשים. אדמה צחיחה למחצה ושטוחה ככל שהעין יכולה לראות. "בסופו של דבר, עזבתי את הגשם מאחורי .." חשבתי לעצמי.

בדרך פגשתי שני רוכבים מקומיים; אחד על דאקר 650 והשני על הונדה XR650R. התחברנו ליומיים רכיבה משותפת עד לברוקן היל, שם נפרדנו. הם פנו מזרחה לכיוון ניו-סאוט'-ווילס NSW ואני פניתי לסופרמרקט גדול וקניתי אספקה לשבוע: טונה, פאסטה, תה, סוכר, חלב יבש, פירות יבשים, שיבולת שועל וקצת לחם.
זו היתה עיירה קטנה וקשה להאמין כי זו עיר הולדתה של BHP mining company חברת הכרייה הגדולה בעולם! אגב, החברה עדיין מחזיקה את המטה הראשי שלה בברוקן היל, היכן שהיא החלה לפעול ולי יש הרבה הערכה להם על כך שלא שכחו מאיפה הם באו ומכבדים את מורשתם.
הדרך הסלולה נסתיימה. הוצאתי מעט אויר מהצמיגים ונתתי בגז לכיוון ווייט קליפס  White Cliffs . סיימון, חבר של קיין (שגם בו פגשתי במרכז אסיה, בה הוא רכב יחד עם רעייתו מוניקה) עובד בווייט קליפס כאח והזמין אותי לבקר אותו.
עשרת הימים הבאים היו נפלאים; פגשתי הרבה אנשים מעניינים ביקרתי במכרות האוֹפָּל Opal (לשם) המקומיים ופגשתי ב"רופאים המעופפים" “Flying Doctors”.  זה אירגון שלא למטרות רווח, המטיס רופאים וצוותים רפואיים למחוזות וקהילות בעומק האאוטבק Outback (ואנחנו מדברים על מרחקים של אלפי ק"מ ממרכזים רפואיים).

סיימון וצוות המרפאה של ווייט קליפס

בבוקר העזיבה שלי את וויט קליפס, ארזתי את האופנוע ונפרדתי בברכת שלום מוקדמת מכל מי שהכרתי כאן; סיימון שארח אותי במרפאה. טוני צייד הקנגורו שלקח אותי יום אחד ל"צייד רוּ". “Roo Shootin’” סמילי וברט Smiley and Bert, שני הכורים הזקנים שעזרתי להם לתקן את המחפר שלהם ועוד כמה. הם התאספו כולם, ערכו שולחן נאה בחוץ וכולנו ישבנו ושתינו יחד ספל אחרון של קפה. רגע לפני שדילגתי לאוכף האופנוע, הם נתנו לי מעטפה. "זה בשבילך אדם. בשביל מי שאתה!" אם אמרו לי.
לכולנו עמדו דמעות בעיניים. ובעודי מתרחק, ידעתי כי הייתי בר מזל לפגוש אנשים יוצאי דופן שם. איזו זכות גדולה.
באותו לילה, באוהל, פתחתי את המעטפה שניתנה לי בבוקר ומצאתי כרטיס ברכה שהם כולם הכינו לי וסכום כסף שהם הוסיפו "בשביל הדלק". באמת אנשים טובים לצידי הדרך.
הרכיבה הייתה טובה מאד – רוב הימים השכמתי עם שחר (תאמינו או לא), בישלתי ארוחת בוקר (שיבולת שועל, פירות יבשים וקפה) וארזתי את המחנה. האאוטבק האוסטרלי הוא מקסים- מרחבי אין סוף לא מיושבים – רובם מאד יבשים עם תחנות דרך קטנות בכל 300 -400 ק"מ עם מספר בתים, חנות, תחנת דלק ובר. זהו. כל הדרכים הן דרכי עפר. חלקן מלאות מהמורות, חלקן טובות יותר ומהודקות.
בכל ערב פונקתי באתר חניה פראי ואישי משלי – רכיבה קצרה של ק"מ לצד הדרך והקמתי שם את אוהלי. המדבר שקט בלילות. היה לי זמן לקרוא וליהנות מהבדידות וההתייחדות עם הטבע.

לאחר שבוע רכיבה, הגעתי לעיירה קטנה בשם אודנדאטה Oodnadatta (אגב, בה נמדדה הטמפרטורה הגבוהה ביותר שנמדדה באוסטרליה מעולם: 50,7 צלזיוס. בשנת 1960. העורך) עצרתי לתדלק בתחנת הדרכים המקומית “Roadhouse”  הכוללת משאבות דלק, מוסך, מסעדה ומוטל. תדלקתי והתיישבתי לאכול את הארוחה החמה הראשונה מזה ימים כשתפס את עיני המוסך הסמוך… היו שם הרבה ג'יפים מקולקלים, משאיות ובולדוזרים. לפתע עלה בי רעיון. נכנסתי למוסך ושאלתי את הבחור שעבד על אחד הרכבים, אם הוא זקוק למכונאי. "מכונאי! אני זקוק לעשרה מכונאים, למה? אתה מכיר מישהו כזה?"… "אדם שני לשירותך!" אמרתי לו.
גוייסתי למשרה בו במקום ונערך לי סיור מסביב. אני כאן כבר חודש. מתקן כל מה שזז וגם מתדלק מסוקים שנוחתים במקום. אודנדאטה היא עיירה זעירה שרוב תושביה הם אבוריג'ינים. עבודה כאן, מעניקה לי לא רק אפשרות לראות את אורח החיים האבוריג'יני מקרוב, אלא גם לחסוך $ נחוץ למדי, למימון יתרת המסע.
יש קבוצה מעניינת של טיפוסים כאן בעיירה ובחוות הבקר "תחנות" הסמוכות (יש בהן שגודלן עולה על שטחה של ישראל!), סוג הבוקרים שאתה צפוי לפגוש במקומות נידחים שכאלה – אנשים החיים בפשטות ורואים הכל באופן ברור. אני אוהב את המקום!

זהו בינתיים.
תשמרו.
עד לפעם הבאה.
אדם.

—————————————————————————————————————————-

תרגום ועריכה, יוני. כל הזכויו C לסיפור ולצילומים שמורות לאדם שני.

—————————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 5 תגובות, הוסף תגובה    

מה לא עושים כדי שמסע אופנועים יצליח?

אפילו שוכרים רכב ליומיים

הצג את הוראות נסיעה ל-Savannah, GA, United States במפה גדולה יותר

יום שני ה – 30.4
כמו שראינו בתחזיות, הגשם לא מפסיק לרדת. אנחנו מחליטים שחייבים לזוז ונופלת החלטה קשה עו יותר: לשכור רכב ולא לנסות לעשות את הדרך הארוכה לקצה קי-ווסט, עם הרוחות והגשם הכבד. ההחלטה לא קלה לנו, אבל אנחנו רוצים להגיע לקי ווסט ולא רוצים להסתכן בתקלות ביום הרכיבה המלא הראשון. באמת פדיחה לספר, אבל זאת המציאות… אנחנו מחנים את האופנועים בחניון של הילה, בת משק החיה במיאמי ומאמצת אותנו למופת. הדרך מהמוטל שהיינו בו עד החניון, מלמד כל אחד מאיתנו איזה חולשות יש בציוד שלו וזאת למרות נסיעה קצרה של כ – 15 דקות. אני מגיע רטוב מאחר ולבשתי רק את החליפה הקייצית שלי. לא צפיתי את התחזקות הגשם ויוסי צריך נעליים טובות. נייג'ל, מצוייד למופת!
הדרך דרומה עוברת בכביש מספר 15 שמתחבר ל – 1 וביציאה ממיאמי, יש האטה שהופכת את הנסיעה לקי-ווסט לסיפור של מעל 4 שעות. כמובן שאנחנו עוצרים לצלם, אך השמיים ממשיכים להמטיר גשם כל הזמן. בקי-ווסט אנחנו מתמקמים במוטל איביס-ביי בכניסה לעיר. המקום יפה ולא יקר ביחס למוטלים אחרים. שילמנו 120 דולר וזה לא יקר ל-3 אנשים. בערב, יצאנו לטייל ברחוב הראשי של העיר וכמובן פגשנו ישראלית בעלת חנות שנמצאת כאן מאז פינוי שארם. היא מספרת לנו שהרבה מהעסקים כאן הם בבעלות ישראלית. וזאת לאחר שראינו את הכמןת המדהימה של ישראלים בעלי עסקים נמצאים במיאמי. הסתובבנו כשעתיים לפני שפרשנו למנוחה.

יום שלישי 1.5
בבוקר, חזרנו לעיר לצלם ואכן המקום יפה ונעים, אך גם יקר ביותר. לאחר כשעתיים, אנחנו יוצאים לדרך צפונה, לכוון הפארק הלאומי אברגליידז ומגיעים אליו בשעות הצהרים. אנחנו מחליטים להתחיל את הסיור בנקודה הדרומית שלו; מרכז המבקרים פלמינגו הנמצא כ-60 ק"מ דרומית מהכניסה. כאשר אנחנו מגיעים ורוצים לעשות טיול רגלי באזור, מתחיל שוב גשם חזק שמכריח אותנו לוותר ולהתחיל את הנסיעה צפונה. אנחנו נכנסים לסיבוב יפה בווסט-לייק, אבל גם פה תופס אותנו גשם שמרטיב אותנו לגמרי. אנחנו רצים לרכב וממשיכים לכוון מרכז המבקרים ארנסט קוו. במקום שני מסלולים;  אחד בשם גמבו לימבו. שאין מה לראות בו והשני שנקרא אנינגה מדהים ביופיו, הוא לא ארוך, אבל רואים בו כמות אדירה של בעלי חיים, בהם אליגטור אמריקאי במספר גדול, כאשר חלק מהם נמצאים מטר עד שניים מהשביל המרכזי . אפשר לראות המון דגים, ציפורים, צבי מים ועוד. בקיצור, המקום מדהים ביופיו ואפשר לשכוח מהזמן. שכחתי לציין, שלפני הכניסה לפארק, עצרנו בחוות התנינים של האברגליידז. שם גם שטנו ברחפת שטוחת גחון, שזהו המקום היחיד בו מותר לשוט, מכיוון שבפארק עצמו, השייט אסור בהחלט. השייט לא ארוך; כ-20 דקות ובלי הרבה תעלולים. הרגשנו צורך לעשות ולחוות זאת. השייט והביקור בחווה עולים 23 דולר. בסוף היום, התמקמנו במוטל 8 בפלורידה סיטי ואכלנו במסעדה של אכול כפי יכולתך…בסופה הרגשנו כמו חזירים. האוכל היה בסדר גם המגוון והמחיר 13 דולר. השלמנו חוסרים בוול מרט וחזרנו למוטל.

יום רביעי 2.5.
בבוקר אנחנו זזים צפונה ומתגבשת החלטה להמשיך עוד היום עד ניו סמירנה. אנחנו נפרדים מהילה וגיא שאירחו אותנו נהדר בימים שהיינו באזור. הנסיעה צפונה היא על הכביש המהיר מספר 95. לאחר כ-5 שעות, כולל עצירות, אנחנו מגיעים לחדרים שהכין עבורנו רמי שוב, בערב אנחנו מתארחים אצלו בבית.

יום חמישי 3.5
יוסי ואני נוסעים לדילן לעשות טיפול ראשון לאופנועים. פעולה שעולה לנו  כ – 350 דולר, (אופנועים חדשים…דורשים טיפולים ראשוניים) לא זול בהתחשב שעשינו רק 600 מייל. נייג'ל מטפל בניירת של הביטוח, פעולה שאורכת מספר ימים. אנחנו נשארים לישון בניו סמירנה.

יום שישי 3.5
בבוקר, יצאנו לכוון צפון לאחר פרידה מרמי. אין מילים לתאר את המאמץ הרב שהוא עשה בכדי שנוכל להתחיל את המסע בצורה הקלה ביותר וזאת בנוסף לשני החדרים שהעמיד לרשותנו במהלך כל הימים שהיינו בסמירנה. כיף שיש אנשים וחברים כאלה . רמי הרבה תודה לך מכולנו! ביציאה עצרנו בוול-מרט וקנינו ג'י. פי. אס. פשוט של גרמין, בעלות של 100 דולר. עלינו על ה – 95 עד היציאה 296 וירדנו ל – אי 1 והתחלנו לטייל בתוך המדינה לראשונה על האופנוע. הכביש המהיר הוא אכן מהיר, אבל לא רואים כלום הכבישים הפניימיים לעומתו, מדהימים ביופי שהם מזמנים: הכפרים, העיירות, העצים, הנחלים והגשרים. חווייה שמחברת לנוף לריח לאנשים לכבישים מפותלים ולמהירות איטית. מהירות של טיול ולא של מירוץ.  מהירות הנסיעה האיטית' משבשת במשהו את הלו"ז הכללי שקבענו ולכן נצטרך לתמרן בניהם בהמשך. אנחנו מגיעים לסנט-אגוסטין St. Augustine העיירה הראשונה שבנו הספרדים במולדת החדשה. אנחנו מחנים את האופנועים ליד המבצר העתיק של העיר ומתחילים להתלבט מה לעשות.

האופנוענים כאן משאירים קסדות על המושב והולכים. אז גם אנחנו מתחילים בתהליך של קשירת הציוד; אופנוע, קסדה, מחביאים את הג'קט מתחת לכיסוי המסתיר את התיק הקשור למושב האחורי. מכיוון שכמובן כמות הציוד שלנו גדולה מהנפח של תיקי הצד שלנו. בתמונות אפשר לראות עד כמה האופנוע שלי במיוחד מפוצץ בציוד. בהמשך נלמד להסתדר עם זה. טיילנו רגלית כשעתיים בעיר העתיקה, בסופן עלינו שוב על הסוסים השחורים והמבריקים שלנו והמשכנו צפונה, עדיין על כבישים צדדיים, אך לבסוף עלינו על ה – 95 כדי לנסות להגיע לסאוונה Savannah עוד באור יום. עברנו למדינת ג'ורג'יה, שבה מותרת מהירות נסיעה גבוה בהרבה ביחס פלורידה. (למרות שבשילוט המהירות המסומנת, זהה) טיפ שקיבלנו היה, שכנראה האכיפה בג'ורג'יה בנושא מהירות – ליבראלית יותר. לקראת השעה 18:00, אנחנו יורדים לאתר הקמפינג שאנחנו מזהים, כדי לנסות להקים לראשונה את האוהלים שקנינו. הקמפינג די מאכזב, למרות שהוא שייך לרשת הקמפינגים הגדולה במדינה קי.או,.אי KOA. השטח שהעמידו לרשותנו מרוחק מהמרכז בו נמצאים השירותים השונים, כמו מקלחות, מקום ישיבה לכתיבה וטעינה של מוצרי החשמל, ההרגשה היא שהמקום מתאים יותר לקמפרים ולא ליושני האוהלים. באוסטרליה רוב החלקות בהן הקמנו את האוהלים, היו עם דשא וקרובים למרכז.

יאללה, נגמר היום. והאוהל רחוק ואני כבר נרדם על הקי-בורד.

המשך בוא יבוא.

ד"ש מכולנו
להתראות
גבי

—————————————————————————————-

ערך יוני. כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות לגבי פלקסר

—————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!