הקולומביה שבתוכי

ההרים החלו לגבוה יותר ויותר, הדרך נגללה לפני כמו שטיח אפור. הצמחיה שפעה במזרקות עצי בננה וקוקוס שזינקו מתוך הסבך והעננים ממעל השתחוו מעל הנוף כמו רקדניות בלט שמנמנות, רגע לפני שהן פורצות בבכי. ביציאה הדרום מערבית מבוגוטה, הכביש עבר בשכונות שהתעוררו בעצלתיים ליום שבת, יומם של הסוחרים, הרוכלים וגובי הכסף במגרשי החניה. יום שוק. קבוצות של תלמידים בתלבושות אחידות צבעו את המדרכות ושוטרים מנומנמים עמדו בקרנות רחוב, מחכים להסתערות כלי הרכב היומית. מיכל הדלק אותת לי שהוא כבר חי על אדים. כלל חשוב ברכיבת מסע; אל תגיד "נמלא אחר כך" תמלא עכשיו!, בוודאי בארצות בהן התזזית וההגיון המעורפל מנהלים את השגרה. גם אם נראה שתהיינה עוד הרבה תחנות דלק בהמשך. אל תסמוך על כך לעולם.
בבחירת הכיוון ליעד הבא, גם כשאני בטוח לחלוטין, מגובה במפה וציוני דרך בג'י.פי.אס. – אני מעדיף לשאול. זה סוג של חיבור לנהגים סביבי שניכר משפת הגוף שלהם ושל מכוניותיהם שהמופע העב"מי ההזוי שלי, בבוקר הכי שגרתי של חייהם, מפיח בהם התלהבות ותחושה שהם נוגעים במשהו חד פעמי. אני נהנה לתת להם את ההזדמנות לקחת חלק בפנטזיה.

שואל על כיוונים ועל שמות, מקומות או מרחקים. האיש בטויוטה השחורה מימין נצמד אלי כבר שני קילומטר. ברמזור הראשון, קפץ מהרכב, ניגש אלי ושאל אם אני צריך עזרה בבחירת הכיוון. משפחה שלמה בטנדר אדום לפני, לא חדלה לנופף אלי והיה ברור לי שהגדולים מסבירים לקטנים, מה מצוייר במפה שמופיעה בסמל המסע המודבק בחזית האופנוע. גם נהגים שעמדו לידי ברמזור המשיכו בהסברים, אף שהרמזור כבר השתנה לירוק ומסביב איש לא צפר. אלה רגעי חסד שאני אוצר, שמשאירים בי סימנים נעימים של זכרון מחוייך. מצדיקים את הנחת היסוד, שבסוף כולנו אותו דבר. הבתים האחרונים של בוגוטה נעלמו כנקודות במראות האופנוע ולפנים הכביש החל להסתלסל בין שלוחות הרים ומורדות שהסתירו ערוצי נהרות בעומק חמוקיהם. בעודי מהרהר בנחת,

חלף על פני בצווחת מנוע אופנוע ספורט, כמו אומר: "בוא נראה אותך משיג אותי, שוויצר!". לאופנוענים שכאלה אני מגיב תמיד בחיוך ביני לביני. מה לי ולרכיבה ספורטיבית עכשיו? לא עברתי יותר משלושה קילומטר והימאהה הכחול עם שני רוכביו כבר עמדו במחסום שיפוצי הדרך הראשון להיום. אמנם הכבישים בקולומביה רחבים ויפים, אך מדי כמה קילומטרים נעשים בהם שיפורים, שיפוצים וסלילה מחודשת של קטעים שנסחפו או כוסו במפולות סלע. כך שהכביש הרחב הופך לנתיב אחד המנוהל על ידי עובדים בשני קצותיו, המתירים בכל פעם לשיירה מכיוון אחד לעבור בו. הגעתי לשני הרוכבים על אופנוע הספורט שהתעלמו מנפנוף השלום שלי ורכנו על האופנוע שלהם דרוכים לזינוק מראש הטור. הדקות חלפו, והם על קצות האצבעות, מחכים לגונג. וכשהוא היכה, הם שוב נעלמו מעבר לכתף ההר הרחוקה.

באיזור הזה, בו הדרך חצובה בשולי ההר, הכביש מוצף מים מדי פעם. הם מגיעים ממפלים זעירים הנופלים מראשי הקירות שכורסמו ברכס וצריך להיזהר מהחלקה. המשכתי לרכב בנינוחות, תוך הקשבה למוסיקה ברזילאית שיודעת להתאים את קצב הלב לקצב המנוע. באחד העיקולים הרחבים שמאחריהם הכביש נפל בזווית חדה ימינה לתוך ירידה תלולה. ראיתי התקהלות בצד הדרך. תאונה. מגן המתכת משמאל היה פרוץ. נראה שמישהו עף לתהום משמאל. עצרתי לראות במה מדובר וליבי דפק. הבטתי מעבר למחסום המתכת וקיוותי לא לראות את המראה שממנו חששתי. רווח לי כשראיתי כי זו היתה "רק" משאית/מיכלית ענק, שנהגה לא "לקח" את הסיבוב והמשיך ישירות למדרון, למזלו, המדרון היה משופע והוא נעצר אחרי כמאה מטר. המשכתי. לאחר כעשרים קילומטר, שוב מחסום תיקוני דרך. עברתי כחמישים מכוניות שעמדו בטור והגעתי לראשו. שם חיכו לי שני הרוכבים שהסירו את הקסדות ועמדו ליד האופנוע. הפעם החלפנו מילות ברכה. מסביב נתקבצו לראש הטור עוד רוכבי קטנועים ואופנועים קלים והביטו בשתיקה במפלץ עליו רכבתי. האחראי למחסום אמר שהעיכוב ימשך כעשרים דקות.

החלטתי לשבור את השתיקה לטושת העיניים סביבי. שלפתי את שקית סוכריות ה- m&m שלי וחילקתי חופנים של כדורים צבעוניים למי שרק הושיט יד. זה שבר את הקרח, פתאום נשאלתי שאלות באנגלוספרדית מהירה ועניתי עליהן בספרדועברית איטית. מכאן ועד המשך 450 הקילומטרים של רכיבת היום, כבר היו לי חברים לנפנופי שלום, מחוות עקיפה ופינוי נתיב. הכבישים בקולומביה הם כבישי אגרה. אך אופנועים פטורים מתשלום, בכל כניסה לכביש אגרה יש בצד ימין מסלול כניסה חינם לאופנועים. מעורר מחשבות על היחס לדו-גלגלי במולדת.

היעד להיום, העיר קאלי (Cali) השוכנת כארבע מאות קילומטר מדרום מערב לבוגוטה. כדי להגיע אליה יש אפשרות לרכב בדרכים צדדיות החולפות בנוף הררי פרוע ובכבישים באיכות בינונית ולקנח באיגוף דרומי דרך העיר הואילה (Huila), או לחתוך מעט צפון מערבה דרך העיר ארמניה (Armenia)  ואז לרדת לאורך הרמה הפנימית המערבית שנמתחת דרום מערבה, כמעט עד גבול אקוודור. בחרתי באפשרות השניה. ההכנה אמש ליציאה שלי לקטע הקולומביאני, החלה בקבלת מייל טרי מהבית, אליו היה מצורף קישור לדיווחים עדכניים מהנעשה בדרום קולומביה. כלומר לא רשימת הפסטיבלים או הירידים השבטיים, לא גובה הגלים בחוף ולא עוצמת מי המפלים, כי אם הדבר שהכי מאפיין את קולומביה בשנים האחרונות. הטרור. דיווחים על עוד חטיפות שנעשו השבוע, בדיוק על  הציר עליו אני רוכב – רציחות ומעשי שוד שהתרחשו ממש לפני ימים ספורים.

היו קטעי דרך ארוכים בהם מצאתי עצמי בודד לחלוטין. היו מקומות בהם הכביש היה כל  כך מוזנח שחשבתי שאולי טעיתי בדרך. ולא היה את מי לשאול. ולא אחת, ציפיתי למצוא מחסום דרכים מאולתר מעבר לפניה חדה, בו ישדדו אותי במקרה הטוב ובכמה מקרים בהם חלפתי על פני רכב חונה, במקום נידח, חשבתי שיקפצו מתוכו אנשים ויכוונו אלי נשק. מי שרוכב על אופנוע יודע שבסופו של דבר, רכיבה על אופנוע היא מסע אחד ארוך של תסריטי אירועי תקלות, מכשולים או סכנות. שכותרתם פשוטה: "והיה אם". כלומר, בכל רגע עלי לחשוב על "מה עלי לעשות אם…"  יהיה שמן על הכביש, אם הרכב לפני יעצור פתאום, אם זה שמאחור יתקע בי, אם אמצא מולי רכב שיצא לעקיפה חסרת אחריות… אם ואם ואם. בזכות החשיבה הזו, אופנוענים אמיתיים שורדים. אבל כאן עלי לגייס חשיבת "אם" מסוג אחר. מה עלי לעשות, אם אתקל בחוליית חוטפים שתהפוך את הדיווחים מהמסע שלי מפוסטים קלילים ומטומבלים, לנתון חדשותי? בלי שום חשיבה על מעשי גבורה, אני מחזיק בהיכון את לחצן קריאת החירום של מכשיר ה"ספוט" (Spot) שהוא מכשיר איכון לווייני למצבי חירום, אותו רכשתי טרם היציאה לדרך. ההתעסקות בטרדות הבטחוניות לא המעיטו בכלום את ההנאה שחשתי מהנוף סביבי. כמות הפרפרים שחצו את הכביש והציפרים הצבעוניות שקיפצו ודאו לצידי הדרך הפתיעו אותי בעוצמתם. מאז הבוקר חצו את דרכי שחלפה באיזורים טרופיים, חמישה פרפרי מורפו כחולים וענקיים שבהקו בגוון טורקיז מתכתי ומעופם הוא נפנוף עצל, איטי ולעיתים נמרץ. במסעדה בה ראיתי חבורה של שוטרים סועדים. עצרתי והזמנתי מרק ירקות ולחם. לפחות מכאן הרגשתי, אצא בשלום. כשנכנסתי הבנתי שכולם רתוקים למשחק הכדורגל בין קולומביה לאקוודור ששודר באותו זמן על מסך בפינת המסעדה. עכשיו יכול כל פרח טרור לחטוף אותי, את המסעדה ואת כל משטרת קולומביה. רק קיוותי שגם הטרוריסטים צמודים עכשיו למסכים. הגעתי לקאלי ממש עם חשיכה. עיר ענקית עם מרכז מודרני וכבישים עטורי צמחיה מטופחת. וכיוונתי להוסטל "איגואנה" הממוקם באחת משכונות הוילות בגבעות שבמערב העיר.

השוק של קאלי

קיבלתי חדר עם מקלחת קרה ובניין מלא תרמילאים צעירים וגם שני זוגות מבוגרים יותר. לא היה קשר אינטרנט מפאת תקלה, אבל היתה מוסיקה נהדרת של גיטריסט אנגלי שישב בפינה החדר ונתן לכולנו קונצרט חינם. עזבתי את קאלי בשעה חמש וחצי, חשבתי כי בשעה כזו אצליח לחצות את שולי העיר הצפופה ולהמנע מהתקעות בכאוס התחבורתי המאפיין את השכונות הדרומיות כאן. אך מה לעשות, הכביש היוצא דרומה מקאלי חולף באמצע השוק. ושוק כמו שידוע לנו זה איזור זוחל, נדחף, חונה באמצע הכביש וצופר, שיש לי אליו יחס אמביוולנטי. כי מצד אחד אני אוהב את זה ומצד שני, יש לי בתכנית חתיכת מרחק להיום. ריחות השוק המתעורר, קריאות הסוחרים באינטונציה הזהה בכל השפות בעולם. הקונים הרבים שגדשו כל פינה, באותה התנהלות כמו בכל שוק בעולם. של בחירת הפרי, הושטתו למוכר לשקילה וספירת העודף בטרם הכנסתו לכיס. חיממו את ליבי, הרגשתי שוב בבית. המשכתי. קאלי שוכנת במרכז רמה בגובה ממוצע של 1500 מטר. אוירה יבש ונעים. שדות קנה סוכר מאופק לאופק וכמה בתי זיקוק ההופכים את הסוכר לדלק. מולי חלפו משאיות שהובילו את קציר קני הסוכר, בארבע חמש ושש מיכליות נגררות קשורות זו אחרי זו, כרכבת כביש.

מחסומי הצבא על הדרך הלכו ותכפו. ידעתי שזה סימן, כי אני באיזור מועד. במהרה הנוף השתנה לחצי מדברי. לפתע נעלמה הצמחיה הטרופית וקרחות עשב וקוצים יבשים במדרונות סלעיים, החלו לתת את הטון לנוף. החום עלה  ונהיה שרבי ממש. חלפתי בין כפרים עלובי מראה וריח. אנשים פשוטי לבוש נברו בערימות אשפה ובתים זנוחי חזית. רוב האנשים היו כהי עור ממוצא אפריקני. ניכר שהגעתי לאיזו חצר אחורית של קולומביה. הכביש המריא עוד ועוד לגבהים שמעל 2500 מטר. ושמתי לב כי גם בגובה 2700 מטר צמחו עצי מנגו, בננה וקוקוס השייכים לאיזורי צמיחה טרופיים ונמוכים.

פרדות המשמשות את החקלאים במטעי הקפה. רק כך הם יכולים להגיע לחלקות התלולות

תחזוקת הכבישים היתה טובה מאד והתהומות מימין ומשמאל שנפלו אנכית לעומק של מעל שני קילומטר, גם הם היו עשויים טוב מאד… מפחידים ושלחו אותי לרכוב קרוב למרכז הכביש. מדי פעם כשמשכתי נשימה אחת גדולה. נזכרתי כי האויר כאן דליל בחמצן.

כנסיה בפסטו

גם התנועה היתה דלילה שמתי לב כי כמו במרכז אמריקה, הגם שהערים עמוסות ופקוקות ברכבים פרטיים. אנשים אינם נוסעים כך סתם מעיר לעיר ברכבם הפרטי. בדרכים הראשיות יש משאיות בכל גודל, אוטובוסים עם כל גווני העשן, כמה טנדרים פתוחים ואולי עשר מכוניות פרטיות שחלפו על פני ביום. לעיירה פסטו (Pasto), הגעתי לקראת ארבע אחר הצהרים. האויר היה צלול ועל הסביבה כולה היה נסוך אור צהבהב שהדגיש את יפי המקום עד למרחקים. העיר מונחת בעמק באמצע רכס גבוה, רחב ועטור שלוחות הרים הנאספות למרכז העיר במורדות מתונים. תיתורת העיר מכוסה בצפיפות, בבתים בגוון אדמדם.

כיכר העיר פסטו

ללא שאלות רבות זיהיתי מבעד לרחובות הפשוטים, את צריחי הכנסיות וכך ידעתי להגיע למרכז הסוקאלו, שם חשבתי, וודאי אמצא גם מקום ללינת הלילה. פסטו תהיה, על אף יופיה המדהים. לא יותר מחניית לילה, בדרך לגבול עם אקוודור המתוכננת למחרת בבוקר. מרכז פסטו הוא  שילוב בין עתיק לחדש, בין סואן לאיטי, בין מתוח, לבין כמה שוטרים ששוטטו באיזור והפגינו נוכחות מוגזמת לטעמי. ההוסטל "קאולה" ממוקם ממש במרכז מול הכנסיה, בקומה שניה של בנין משופץ בסגנון קולוניאלי. היו במקום עוד זוג אוסטרלים שיצאו לעולם עד שיגמר הכסף או שייתפסו עם שקית הגראס. האופנוע ננעל במגרש חניה ממול.

ככל שאני מתקרב לגבול עם אקוודור, אני מרגיש כמו מי שפתאום מסתכל כל כמה דקות על השעונים והמחוונים, כי הוא מבין שהזמן אוזל. הפגישה עם גלי בקיטו, תהיה סוף הקטע העצמאי, הבודד. הראשון של המסע. עד לשם, אני כל הזמן רק עם עצמי. חווה את השלווה שבבדידות, אך גם את הצורך לדבר עם  מישהו, לחלוק. לדון על מה חשוב ומה לא. מנסה להביט עלי מהצד, מתלבט אם לצחוק או להצטער. אני נוזף בעצמי. ומצחיק את עצמי וברגעים מסויימים מתמלא בגעגוע, שלא תמיד ברור לי למי הוא. ומוצא פתאום שהנוף מיטשטש מבעד לדמעות – כאלה שעולות בלחץ ובמהירות, מלוות בכאב בגשר האף. חושב על בנותי, מה הייתי רוצה לומר להן ממש ברגע זה, עורג לגלי שלי. אני חושב על חברים שאני אוהב. על סבלם ועל שמחותיהם. נזכר בפרצופים שאיבדתי בקרב או בתיגרות הקיום. אני נזכר בגדי. איש שאהבתי, שלא הייתי ער מספיק לסימנים, לפני שטרף את נפשו בכפו. הנוף סביבי הוא לעיתים לא יותר מתפאורה בסרט פנימי שאני מחבר. סיפור הנשען על דברים קטנים שאני רואה. דברים סתמיים שלא תיארתי לעצמי, כמה עוצמה יש בהם לחבר אותי לחוסרים. ומה חסר לי כאן באמת? מנוחה. חיבוק. מילה. אני כל הזמן מדגדג את התובנות הבומבסטיות, הצדקניות והמקובעות שלי ומאתגר אותן למול מסקנות קטנות שאני אוסף כל הזמן. ואחרי כמה קטעי מחשבה על האבסורד שבחיים, אני מבין גם כמה דקיק הגבול בין אומץ לטיפשות. וכי עלי להמשיך במסע הזה לא כי אני אמיץ, אלא כי אני פחדן שיודע שבלעדי המסע הפנימי שלי, אני נדון לגסיסה איטית. לא כאדם אלא כחולם – וזה לדעתי הפחד הכי גדול שיש.

מעבר הגבול בין קולומביה לאקוודור

מפסטו יצאתי דרומה, לכיוון מעבר הגבול עם אקוודור, אותו חציתי במצב רוח שמח ושטותניקי כזה שאפף אותי והביא אנשים לחייך אלי מכל עבר. בעוד שבוע ראש-השנה וכבר השבוע, גלי שלי. דרכון: חותמת. אופנוע: חותמת. מוכס: חותמת.  וכביש שמח כבר רץ לאחור במעלה הדרך לקיטו בירת אקוודור.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 25 תגובות, הוסף תגובה    

ארץ נופי הוד ואנשים טובים

אגם אטיטלאן

יוג'ין ואני החלטנו כאמור לרכוב ביחד לכפר סן-פדרו השוכן לחופו הצפון מערבי של אגם אטיטלאן, אחד משכיות היופי של מרכז אמריקה, שנוצר מקריסה של הר געש למרכזו. כשדיברנו בינינו על המסלול, לא ממש טרחנו להסתכל למפה בעיניים. הניווט באיזורים כאלה לא אמור להיות מסובך. יש סדרה מרכזית של כבישים שלא ניתן לטעות בהם וכמה ישובים גדולים שאי אפשר להחמיץ. כך שרכבנו צפון מזרחה ולא ממש רצינו שמישהו יטריד אותנו עם ידע מדוייק. והאמנו ש"יהיה בסדר".

מצאנו בקלות את הפניה ימינה. לא זו שהיינו צריכים. אבל כן, מלה פילאס (Las Pilas) הכביש ירד לכיוון אגם אטיטלאן. אנחנו בסדר.
הגענו לפאתי העיירה סולולה (Solola) ממנה הנמיך הכביש בעוד סדרת פיתולים וקטעי נוף מדהימים, שניבטו לכיוון האגם ורכסי ההרים המקיפים אותו במעגל. כל הסביבה היתה ירוקה ומלבלבת. זה איזור חקלאי פורה במיוחד. מגדלים כאן קפה וגידולים אופייניים כמו בננות, תירס וירקות בחלקות קטנות וציוריות. בתחתית הירידות הגענו לפנחאצ'ל (Panajachel) עיר יפה, סואנת, צפופה ובשעה בה כל מי שגר שם, גם יצא לרחוב. יוג'ין רכב לפנים ואני התנהלתי בעצלתיים בעורף, נהנה מכל אוטובוס צבעוני וחנות מקושקשת הצבועה באסטטיקה מחממת לב. בשלב מסויים בו התפתלתי בין אוטובוס למשאית, האופנוע נטה ימינה, נשענתי בשארית כוחי על רגל ימין ועוד רגע והאופנוע היה נופל, גבר אלמוני רץ מבין הקהל שצפה בי וסייע לי לייצב את האופנוע בשניה האחרונה. מפנאחצ'אל  יוצאות מעבורות לצידו השני של האגם ומובילות תיירים לסן-פדרו ולישובים נוספים על קו המים. עצרנו לשאול על הפניה לסן-פדרו ואז הסתבר לנו שטעינו בכארבעים קילומטרים.

כלומר, היינו אמורים לפנות הרבה קודם. וכרגע מה שנותר כדי להגיע לסן פדרו, הוא להקיף את האגם. מה רע? אנחנו בטיול, אז קדימה. יוג'ין לפנים, לפניו על אופנוע קטן, בחור מקומי שהתנדב להוביל אותנו לכיוון הנכון ואני במאסף. הנוף הלך ונפתח מימין לדרך, ככל שטיפסנו מעל לאגם, בכביש שנסלל על הצלע ההררית המזרחית. הנוף היה עוצר נשימה. בכפר סן-לוקאס נפרדנו מהנווט שלנו והמשכנו ליעדנו. כחמישה עשר קילומטר לפני סן-פדרו, הפך הכביש באחת לדרך עפר, עד כי חשבנו שטעינו. לא. נהגים אישרו שזו הדרך. וככל שהתקדמנו היא הפכה להיות קשה יותר.

בורות, סלעים בולטים ושכבת פודרה עמוקה שלא איפשרה להעריך את המתרחש מתחתיה. הדרך החלה לטפס בתלילות וכללה מספר פניות חדות. אצלי המצמד החל להחליק מעודף מאמץ וסירחון שריפתו עלה באפי. זהו. סטופ. אני מכאן לא ממשיך. הצמיגים שלי הם צמיגי כביש חלקים ומראש קבעתי לעצמי גבולות. אני חוזר לאחור. נפרדתי מיוג'ין וברכיבה איטית ומדודה חזרתי את שלושת הקילומטרים חזרה לדרך הסלולה. זהו. היום אני מגיע לאנטיגואה (Antigua). כל תוכנית היא בסיס לתוכנית אחרת. ולי יש מגירה מלאה. לא קרה כלום. מאוחר יותר, קיבלתי מיוג'ין מסר במייל שהוא נחת בסן-פדרו. הודעתי לו שגם אני בסדר ולאן אני ממשיך. אולי עוד ניפגש שוב בהמשך.

מאגם אטיטלאן חיפשתי דרך קיצור לאנטיגואה, ופניתי מזרחה בסן איגנציו (San Ignacio) ושוב הסתמכתי בעיקר על תחושה ולא על ניווט מדוייק, רוב היום היה עוד לפני ולא היה איכפת לי "ללכת לאיבוד" קצת. ואכן רכבתי לאיבוד באיזור מדהים, חרוץ בנקיקים שכאילו עוצבו באולפני דיסני. הכביש נראה כמו צוייר בידי צייר קומיקס שלא מתחשב בחוקי המשיכה. סיבובים בנטיה חדה הצידה ופניות עם נפילה פתאומית לשקע, שהלב נופל לתוך הבטן. רכבתי באיטיות ופרט לזוג תיירים בקרוון קטן ושלושה טנדרים מקומיים, לא פגשתי איש לאורך כמאה ועשרים קילומטרים, בסופם עליתי על הכביש הראשי המוביל לאנטיגואה. בשוליו היה שלט שאי אפשר לטעות בו "סולל-בונה". אנחנו על המפה.

הגעתי לאנטיגואה וחיפשתי הוסטל קטן שגם אוכל לאכסן בתוכו את האופנוע. מצאתי אחד כזה, ממש בכניסה. את האופנוע דחפתי לתוך משרד הקבלה, בין שולחן הפקידה לחדר ששכרתי. עליתי על מדי הולך רגל. ויצאתי לספוג את הרמזים המסקרנים שקיבלתי כבר בכניסה לכאן. אנטיגואה שימשה כעיר הבירה של גואטמאלה עד לרעש אדמה שהחריב אותה בשנת 1773 ובתוך כמה שנים איבדה את מקומה כבירה, לעיר הסמוכה גואטמאלה סיטי. אנטיגואה השוכנת בין שלושה הרי געש, המציצים מעבר לקו האופק השטוח שלה. שוקמה על ידי השליטים הספרדיים. היום היא אחת הערים המשומרות והיפות בעולם. רחובותיה מרוצפים אבנים בסיתות גס, ביניהם בורות/סדקים/רווחים. אמנם זה יפה, אבל להיות נהג מונית ריקשה עם גלגלי קטנוע כאן, זו לדעתי העבודה המקפיצה והמנערת בעולם.  לאנטיגואה יש קסם. הרחובות רחבים יחסית, הבניינים החד קומתיים, גבוהים וצבועים גוונים צהבהבים ואדומים, העיר מלאה אנשים צעירים, מכל מקום בעולם. בכל פינה מסעדות, בארים, חנויות עיצוב ואופנה, כנהוג במרכזי תיירות נחשבים בעולם. חרשתי את העיר הזו שתי וערב ולא הרגשתי שובע, בשוק הצבעוני קניתי לי פירות טרופיים טריים וביליתי רגעים של געגוע לקפה טוב בבית קפה איטלקי של ממש. פגשתי חבורת אופנוענים מגואטמאלה סיטי שהקיפה אותי בשאלות שהפשוטה בהן הייתה אם אני שפוי.

מצאתי באנטיגואה אוירה של שמחת חיים, מהסוג שלא ראיתי בשום מקום במרכז אמריקה עד עכשיו. אולי בגלל הקוסמופוליטיות, אולי בגלל שכדי ליהנות מהמקום הזה, יש סף כלכלי שאינו מאפשר לדפוקים להשתקע בה. או אולי בגלל שהחלטתי פתאום לשים לב לזה.
ביליתי כאן במשך יומיים, בסופם הייתי בדרכי לגואטמאלה סיטי, אליה הגעתי בשעת עומסי הבוקר. אבל כמי שמתורגל לעייפה בהתמודדות עם הפקקים התל-אביביים, פרצתי בצחוק וצלחתי אותם כמו סכין לוהטת בחמאה רכה ביום חמסין. שוב שכרתי את שירותיו של נהג מונית ססגוני, שהוביל אותי בסדרת צפירות, משל אני איזה אח"מ. כך שאפילו שוטרים מופתעים הושיטו יד ועצרו רכבים, כדי להניח לנו לחלוף והולכי רגל עצרו להביט. הגעתי לסוכנות הרשמית של יצרן האופנוע שלי ברובע 4. שם חיכתה לי קבלת פנים מקצועית. ג'ני שדיברה אנגלית ומרקו מנהל המוסך, הורידו ממני כל דאגה שהגעתי רווי בה. הציוד אוחסן בחדר סגור במשרדי החברה. ישבתי עם מרקו על פרטי הטיפול הנדרש ובצורך להחליף את הצמיג האחורי השחוק (הותקן בקאלגארי בקנדה לפני עשרת אלפים קילומטר). אחר כך הגיעה מונית מיוחדת שלקחה אותי לקצה השני של העיר לרובע 13, לבית קפה/מסעדה שהוא גם חנות למכירת אופנועים חדשים ויד שניה. כל הזמן נכנסו ויצאו אנשים. ועסקאות עמדו באויר. קונספט מעניין. אחרי ארוחת צהרים. הודיעו לי שהטיפול באופנוע הושלם ומונית ספיישל באה להחזיר אותי לאופנוע שלי. עברתי עם מרקו על כל פרטי הטיפול. בדקתי שכל הברגים מהודקים וכי החלקים אכן הוחלפו במפרט הנכון. על אף שביקשתי לא לנקות את האופנוע. הוא עבר ציחצוח יסודי שודאי עוד ימשוך אלי כל מיני נודניקים – אופנוע מבריק הופך אותי למטרה. מחיר הטיפול והחלפת הצמיג, היה נמוך באופן מדהים יחסית לארץ. מדהים. לא פחות! ג'ני הזמינה לי חדר במלון "ספרינג" בו כלולה גם חניה סגורה לאופנוע. ונפרדנו בחיבוקים וטיפ, שלא שכחתי לרגע את חשיבותו. מגיע להם.

מלון ספרינג

מלון ספרינג נמצא בשדרה השמינית ברובע 1 בבניין משופץ בסגנון קולוניאלי, עם כמה איזורי פאטיו וגינון טרופי, תקרה בגובה 4 מטר ודלתות בגובה שניים וחצי מטר. חדר מרווח הועמד לרשותי עבור 23 דולר ללילה. הרגשתי שאחרי שבועיים כמעט, של תנאי מחתרת בכל הקשור לאיכות השינה שלי. אוכל לפוצץ את הסכום הדמיוני הזה. פרנקלין, האיש החביב בקבלה, החל לצטט באזני בעל פה, פסוקים שלמים מהתנ"ך בעברית. מסתבר שמסתובב כאן תנ"ך הכתוב עברית באותיות לטיניות. וזה הספורט האינטלקטואלי של נוצרים המאמינים כי עליהם לשמור על היהודים וישראל וכל הסיפור ששמעתי בדיינר "הביזון" בדלתא ג'אנקשן אלסקה, חוזר כאן. רק הפעם בספרדית. נו טוב.

למחרת בבוקר, שמתי פני למסלול בן כמעט 500 קילומטר לכיוון טיקאל (Tikal) אתר מקדשי המאיה בחבל אל-פטן (El Peten) בצפון גואטמאלה המישורית הלחה והמג'ונגלת, מקדשים הנחשבים בעיני מבינים ממני, לאתרי הפוחלן היפים בכל מרכז אמריקה. תכננתי להגיע הכי קרוב למקדשים, לבלות שני לילות באוהל,  התגעגעתי לחיבור שהוא איפשר לי למקומות שהייתי בהם. כביש CA9 הראשי לכיוון צפון מזרח, סלול באיכות מעולה וכך גם כביש 5 המוביל צפונה וחולף מעל אגם איזאבל (Lago de Izabal) בחלקו הצר על גשר בראשו, כולם עוצרים לצלם – אז גם אני – והמשכתי לכיוון אל-פטן. הגואטמאלים מבינים יפה מאד כי מקדשי הטיקאל הם היהלום בכתר התיירות שלהם ולכן, כל הקשור אליו מתוחזק באיכות גבוהה, בכל פאראמטר. לקראת הצהרים, החל לרדת גשם. זה לה היה בדיוק גשם, כי אם סוג של בלון מים בגודל הכנרת שמישהו תקע בו סיכה מעל לראשי. שוב, כולי רטוב. כל הציוד נוזל. המצלמה הפסיקה לתפקד. האיי-פוד טבע ואני? פי מלא שירה. מה נשאר לי לעשות חוץ מלהנות מכל שניה, אנשים שהסתתרו מהגשם, בצידי הדרך בכפרים שחלפתי בהם, חשבו ודאי כי איזה לוקו ברח מאיפה שהו. הם לא טעו בהרבה.

הצילום האחרון לפני שהמצלמה הושבתה מעודף מים…

הגעתי למתחם הטיקאל לקראת חמש אחה"צ. שכרתי חלקת דשא לצידה של מסעדת/לודג' ה"יגואר". מתחתי את האוהל למרגלות עץ זקוף ונישא, בגובה בנין בן ארבע קומות לפחות. את המצלמה והאיי-פוד תליתי מעל למנוע האופנוע הלוהט והם התייבשו וחזרו לתפקד. ישבתי במסעדה עם הלפטופ וניהלתי קצת עניינים בבלוג ובכלל.

האור מעל התפורר לאבקת חושך אפרפר. בישלתי לי ארוחה קלה; ביצה קשה, סרדינים, וכמה ירקות וקינחתי בכוס תה מתוק. סביב החלו להשמע קולות הג'ונגל שבליבו שוכנת קרחת התיירות הזו. המוסיקה הכי טהורה שאפשר לדמיין. איזון מושלם בין צלילים שכל מטרתם היא תקשורת בין דיירי המקום; מי שמחפש, מי שמאיים, מי שמתגונן ומי שמכריז על קיומו.  קולות של מצוקה. של כמיהה. של געגוע. של צער. של שמחה. – נכון, אלה תארים שאני נותן – להם אין בלוג.   בשעה תשע, הופסקה פעולת הגנרטור והחושך הודלק. הספקתי עוד לשלוח מייל לאבי אתגר מרשת ב', שהיום לא תהיה שיחה בשידור ישיר, כי כאן אין עכשיו כלום. לא סקייפ, לא סלולר ולא מורס. נשכבתי על הגב בתוך האוהל הקטן שלי. והעולם דיבר אלי בשפתו של הטבע. וככל שהעמיק הלילה לכהות, גברה יכולת ההקשבה שלי. הצלחתי לשמוע רחשים מתקרבים ונסוגים מהשיחים הסמוכים. נשימת חיה רובצת. איוושת נפנוף כנפיים נמרץ של עוף לילי שחלף מעל. רחש ניעור וסידור נוצות של ציפור גדולה שישבה בסבך. ואפילו ציוץ קלוש של גוזלים. התאמצתי בכל כוחי לא להרדם. הרגשתי כי אם אעשה זאת, אחמיץ את ליחשוש טפיפת רגלי היגואר, את ציקצוק נקישת מקורו של הקאצל. עודי מהרהר והנה נחת על כיפת האוהל תוכי מסוג ארה אדום. נוצותיו בהקו באור פנס הראש שהדלקתי. ברגלו האחת הוא החזיק פיסת מנגו כתומה. הושטתי אליו יד ולהפתעתי הוא התיישב עליה, לרגע הרגשתי את מגע טפריו האוחזים בזרועי בעדינות מתחשבת. הציפור הגדולה קירקשה משהו בשפה לא מובנת וחזרה על דבריה בשנית. הבנתי רק את המילה "סניור". בפעם השלישית, נפתח רוכסן האוהל ופרדי מנהל המסעדה הציץ פנימה ואמר לי, "סניור רצית השכמה בחמש, אז הגיע חמש". הודתי לפרדי, אף שהוא קטע חלום נהדר, קפצתי לתוך בגדי הקלים. הנעתי את מנוע האופנוע וייבשתי את המצלמה עוד כחמש דקות בגזי המפלט החמים, מה שבטוח. מיהרתי ונעמדתי בכניסה למסלול מקדשי הטיקאל. מאד רציתי לצפות בזריחה מראש פירמידת מקדש מספר ארבע. אבל לא עזר כלום. בשער עמדו שומרים שלא מיהרו לשום מקום. 150 קצאל שהם כ-90 ש"ח הועברו בשניה לשש לידי הקופאי ופתחתי בריצה לכיוון הכיכר המרכזית. למדתי את מפת האתר בעל פה. רציתי להספיק לטפס במעלה הפירמידה כל עוד השמש ממש נמוכה. הייתי לבד. הכל סביבי היה ירוק, גבוה ולח.

הגעתי לפירמידה 4 והסתערתי על גרם מדרגות העץ האינסופיות. כשהגעתי לקצה, השמש כבר סינוורה ממזרח. אך בכל זאת, המראה היה מדהים. כל אמירי הג'ונגל הצפוף נשקפו אלי למרחק קילומטרים רבים כשמיכת טלאים מצמר צמרות ירוק וכבד. מבין קטעי קרחות יער ביצבצו מקדשים נוספים. חשתי שוב כמה בר מזל אני. רגע שבו רציתי יותר מכל לחלוק אותו עם מישהו שמחובר אלי, לקירות הפנימיים שלי, לחוטים שקושרים אותי לחבילה אחת. אלף מצלמות ומיליארד מגה פיקסלים לא יוכלו לתעד את שבריר השניה כשליבי עלה על גדותיו… אז צילמתי סביב עם מה שהיה לי ביד. לאתר החלו להגיע קבוצות מטיילים שבאו באוטובוסים והסעות מעיירות השינה באיזור. ובתוך כחצי שעה כבר אי אפשר היה לצלם משהו, מבלי שיהיו בפריים לפחות עשרה אנשים. החלטתי ללכת בעקבות הקולות ששמעתי מדרום. שאגות קופים וצווחות ציפרים. מצאתי שביל צר שהוביל ממש לתוך הסבך.

הילכתי בדממה בשביל רמוס. רחוק מהמולת המבקרים הרבים. אכן ראיתי בעלי חיים במספר עצום. קופי עכביש, טוקאנים (אולי הציפור האהובה עלי) שריחפו בדממה אצילית מענף לענף, נקרים שהקישו על גזעים חלולים במיומנות, תרנגולי בר צבעוניים, תהלוכות נמלים כתומות שנראו כמו תצלום אוירי של כביש מהיר, עכביש טרנטולה שחור כתום שהילך באיטיות בטוחה בעצמה. ואף הצלחתי לצלם קופים שאגנים.

הציפור שהפליאה לשיר לסיום

לקראת חשיכה, הבנתי שאמנם אני זוכר את המסלול היטב, כי שיננתי נקודות אחיזה ועצמים בולטים, אבל לא רציתי להקלע לאפילה במקום הזה. מה עוד שנחילי יתושים היו ב- Happy hour  שלהם ויצאו לסיבוב שתיה בשכונה. שבתי דקות לפני נעילת הפארק אל פונדק הסמרטוטים שלי. האופנוע, האוהל וכל הציוד שלי זכו להשגחה של עובדי ה"יגואר" ודבר לא נגרע. הכנתי לעצמי ארוחת פאסטה מהירה. ממש לפני חשיכה נעמדה על ענף מעלי ציפור קטנה, אפורה פשוטה ורגילה שפצחה במזמור ציוצים ושריקות, אולי היפה והמורכב ששמעתי מעודי. קונצרט פרידה שהזכיר לי משהו: גם כשאתה מוקף בכל יפעת ועושר הטבע המוחצן והצבעוני. גם אם הדבר מולך, נראה בתחילה כדבר הכי משעמם בעולם, תן לו צ'אנס. אולי כשיפתח את הפה תימס מרוב תדהמה. מוקדם בבוקר ארזתי את עצמי ויצאתי לכיוון העיירה אגווה-קליינטה (Agua Caliente) במרחק 360  ק"מ. שם, על אף כמה אזהרות שקיבלתי על הבלאגן במדינה הבאה במסלול שלי, עקב אי שקט פוליטי ועוצר לילי – עבור אעבור להונדוראס.

בדרך לגבול עם הונדוראס

בפעם הבאה: המעבר להונדוראס. לא כל מה שאומרים בסי.אן.אן. מדוייק ויש דברים שלא אומרים ואולי חשובים יותר. עיר בירה שנראית כמו כוס בירה ששכחו לסגור את הברז מעליו. ואיזו ארץ יפה.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 11 תגובות, הוסף תגובה    

מטעם הרייניטוס RELLENITOS

למי שחיכה עד עכשיו למנת הקינוח מאז הפאסטה שהכנו ביחד לפני חודשיים בערך בערבות יוקון הקנדית. אפשר לחזור לשולחן. כידוע קינוח צריך שיהיה בו משהו מתוק. אומרים שזה סוגר את התיאבון. אז אומרים. אני חושב שכל רומן אפילו אם הוא עם סתם צלחת, צריך להסתיים עם טעם מתקתק. כדי לשמור על קשרים. הרי בעוד כמה שעות נהיה שוב רעבים.

במרכז אמריקה הגשומה והטרופית יש בננות בשפע, מכמה סוגים, גדלים, טעמים וצבעים. בערך כמו סוגי תירס, תפוחי האדמה או הפלפלים כאן. ומצאתי זה מכבר, כמו כל מטייל בעולם, שבננה היא ארוחה ארוזה, השומרת על עצמה נקיה גם בתנאים הכי דפוקים. יש בה אנרגיה לחצי יום רכיבה וכמובן היא פשוט סותמת. ולכן תמיד יש לי איזו בננה שם בתיק האוכל. כשהגעתי לעיר שלה (Xela) או בשמה הקצרצר קצאלטנאנגו. בחלקה המערבי של גואטמאלה, ביקשתי ממארלו מנהלת בית הספר בו ליטשתי את הספרדית שאין לי, ללמוד איזה מתכון מקורי אחד שבא ממעמקי הג'ונגל המקיף את האיזור. משהו שנולד כאן. אז פגשנו את אוגוסטה הבשלנית שהעבירה לנו שעור מזורז לחטיף קינוח מהיר הכנה המבוסס על הבננה הנ"ל.

מה צריך?
לקינוח ארוחה של שישה:
–    5-6 בננות באורך שפורפרת טלפון משרדי. בשלות – כלומר כאלה שכבר החלו להשחים או להשחיר בשוליים. (הי, גם לבננות שהשחירו לגמרי ובדרך כלל הן בדרך לפח, יש לי מתכון מדהים, אז לא להשליך בשום אופן. מבטיח שזה יהיה המתכון הבא)
–    1 כוס שעועית כהה. (ת'אמת, אפשר כל שעועית) אחרי שהשעועית הורתחה והפכה רכה. לא להוסיף כלום, לא מלח ולא בטיח.
–    1 כוס קמח. רגיל לבן.
–    1 כפית קינמון טחון.
–    קצת סוכר.– ישמש לפיזור מעל התוצאה.
–    שמן לטיגון.
כלים:
ממחה. מיקסר/בלנדר שיודע לעשות מחית/משחה.
מזלג שאת/ה יודע/ת לעשות איתו קוועץ' לבננות.
מחבת, אפשר מצופה טפלון, אך זה יפגע באופי ומשך הטיגון. כמו לעשות עוף צלוי במיקרו. קפיש?

מה עושים?
מפשיטים את הבננות, מניחים בצלחת שטוחה ועושים קוועץ' עם המזלג. למה לא בבלנדר? כדי שהמחית לא תהיה רכה מדי. היא צריכה לשאת אופי של בצק שניתן לעגל לכדור. לתוך העיסה מרוקנים את כפית הקינמון ומערבבים לאט את הכל ביחד.
את השעועית הרכה דוקא כן מכניסים לממחה ומביאים אותה למצב של משחה כמו שעושים עם חומוס. (לא להוסיף מים!)
הכנת המנה
–    לוקחים כמות של כף וחצי מ"בצק" הבננות, מניחים בכף היד עושים באמצע שקע. ושם מניחים חצי כפית ממשחת השעועית במרכז השקע. אם אני שומע את המילה "קובה" אז אני שומע טוב. כי עושים בעדינות מכל העסק הזה כדור שתוכו שעועית וברו בננה.
לוקחים את הכדור הזה ובעדינות מקמחים אותו על ידי פיזור ממעל של קמח. מניחים בצד בקערה. ונותנים לכדור טפיחה קלה שהופכת אותו למעין אליפסה כזו.
–    בינתיים יש להביא את השמן במחבת למצב רתיחה. בלהבה הגדולה של הכירה. לגבי הכמות. שוב תלוי בכם. הכי נכון זה שמן בעומק בינוני, שיכה את הרייניטוס בהלם. ולא יבלה איתם בנסיונות שכנוע ארוכים ומעצבנים. (מה עוד שהמנה צריכה להיות מוגשת חמה. ואנשים מחכים ליד השולחן)
מניחים את האליפסות אחת אחת לתוך המחבת ורואים איך הן הופכות לצבע זהוב עם שוליים בגוון קרמל מעצם התחממות הסוכר שבבננה. אחר כך הופכים בעדינות, כדי שלא יתפרק פסלון האוסקר הקטן, וכשכל הסחורה בצבע זהוב צ'יפסי כזה. מניחים על צלחת עם נייר סופג לכמה שניות. ומפזרים ממעל מהסוכר ששמנו בצד. הכי חשוב להגיש כשזה חם ולוהט. אם אתם באמת רוצים ללכת עד הסוף תמצאו עלה בננה והשתמשו בחלק ממנו כמגש הגשה לתוצרת החמה.
חשוב לזכור: כאמור, זו מנה שמגישים אותה חמה. ולכן אם אין לכם טבח צמוד. יש להכין את כל כדורי הרייניטוס הגולמיים, ליד המחבת לפני שמתיישבים לארוחה כולה. כך שכשגומרים לאכול את המנה העיקרית. פשוט זורקים את הרייניטוס למחבת (אפשר לזרות עוד סיבוב של קמח) ולא הולכים לבלות עכשיו שעה במטבח כשכולם מחכים למנה האחרונה.
אני לא חותם שזה מתכון של בני המאיה. אבל מי אני שאחלוק על מארחי כאן?

כן, גם אני שאלתי איך הטעמים מסתדרים ביחד. זו שאלה שאני שואל לא אחת, גם כשהונחה לפני לפני שנים מנת חמוץ מתוק סינית. מאז באמת איני מתווכח על טעם.  המנה הזו ערבה לחיכי.

בתיאבון!

מאת: יוני   ·   קטגוריות: הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 8 תגובות, הוסף תגובה    

מקסיקו, לא תבינו עד שתרכבו בה

הקטע הדרומי של קניון אל סומידרו. החולף במזרחה של טושלה גוטיירז (בהמשך)

אין כמו השכמה אחרי כמה ימי מנוחה. גם אם מאונס, עקב חוסר אחריות בנושא אוכל…
כבר אמש הכנתי את רוב הציוד ארוז. החלטתי לרכוב את כל המרחק כ- 500 ק"מ, ממסונטה לסן קריסטובל דה לאס קאסאס   (San Cristobal de Las Casas)שבמדינת צ'יאפס (Chiapas). חלק גדול מהדרך אני עשה בפעם השניה, כי בקטע ארוך מהכביש הזה, הגעתי למאסונטה מוואחאקה לפני ארבעה ימים. סן קריסטובל ממוקמת בחלק המערבי של צ'יאפס. התחנה האחרונה שלי לפני גואטמאלה. כשתכננתי עוד בבית, את הסיבוב המקסיקני נעזרתי בכמה אתרים וספרים, כדי לבדוק חלופות לשינה באוהל. לאמיתו של דבר מאז עזבתי את הבאחה. לא מתחתי את האוהל ולו פעם אחת. יש לכך כמה סיבות, בכל המקומות בהם חשבתי להקים אוהל. קיבלתי יותר מרמז אחד שאני באיזור שאוהל משמעותו סיכון בטחוני מיותר. ועוד טרם מצאתי מקום מוסדר לקמפינג במדינת הטבע והתיירות המופלאה הזו. בנוסף, ראיתי שעבור סכום השווה לשמונים שקלים בממוצע ללילה, אני מקבל חדר, מיטה עם מזרון קפיצים, מקלחת ושירותים  – לעתים צמודים. אז מדוע להתעקש? כיוונתי להוסטל "קאזה דה יגיל" בסן קריסטובל שאיני זוכר איפה שמעתי אודותיו. מה שחשוב הוא שהחלטתי אחרי חודשיים וחצי בדרכים, לפגוש את התופעה הנקראת הוסטל ישראלי באמריקה הלטינית. שהרי ידועה ומוכרת בעולם כולו העובדה, כי מאתיים ומשהו מליון תושבי ישראל. שולחים כל שנה כעשרים מליון צעירים לחרוש את העולם. אז יש גם תשתית.

הכביש התפתל מפורט-אנחל דרום מזרחה. אני מוכרח להודות כי התגעגעתי לרכיבה. בלי קשר למסע, רכיבה היא צורך מותנה אצלי לבקרים שטופי שמש. לא בכדי בחרתי באופנוע להרפתקאה הזו, הוא הכלי שלי להעביר את כל כולי בתוך הנוף ממש, לחוות את האויר, הרוחות, השמש, הגשם והריחות האופייניים לכל מזג אויר, לחרוף את החורף להתאבב עם האביב. בכל תקופה בשנה אני עוטה עור חדש. ובכל עונה חקלאית אני סופג את אדי הארומה הייחודית לה. כך אני יכול לפענח דברים שאם אסע באותה דרך במכונית – לעולם לא אדע כי רמזו על קיומם – רק כך אני מסוגל לחקור במלוא חושי את חמוקי הקרקע הנעה מתחתי, לחוש בקצות אצבעותי, את האדוות הקלילות ביותר בכביש, את הזויות הקלות בכל קטע דרך, שמיטת הגוף בירידה או הנפתו בכל עליה. ברכיבה אני חי כל פניה. כי כדי לפנות עם אופנוע, לא מסובבים גלגל הגה, כי אם "מפילים" את האופנוע לכיוון הרצוי ובשילוב ותזמון עוצמת מנוע ומהירות מתאימה, האופנוע נושא את הרוכב לכיוון הנבחר, ומייד כל הגוף כבר שותף לפנייה הבאה, לרוב המהלך מתוכנן ולכן זורם כמו גל נינוח, לעיתים יש להגיב לתנאים לא צפויים כמו מכשול, או תקלה וכאן האינטואיציה, הנסיון, התרגול והתבונה מדברים בכל רגע עם כל חלק בגוף. אין זה שילוב בין הידיים שעל ההגה והרגל שעל הגז והברקס, כי אם הדבר הקרוב ביותר למעוף ציפור. לריחוף נשלט. קואורדינציה של צוואר, כתפיים, מרפקים, מותניים, עכוז, ירכיים, קרסוליים ו…תמשיכו לבד ותוסיפו בסוף "לב". והרשימה הזו היא בנוסף לשליטה בו זמנית, על כמה מנופים וכפתורים המפעילים את מערכות האופנוע. בעת רכיבה לא ניתן לעשן, לחטט בתא הכפפות או באף, לצעוק על הילדים במושב האחורי או להתאפר ברמזור. כולך צריך/ה להיות שם. זה ממכר! כשעושים זאת בזוג, מגלים כי להרמוניה יש עוד קומה. עוד נפח להנאה, זו הנובעת מתיאום והשלמה הדדית בין שני רוכבים. חווייה ההופכת מריקוד יחיד, לריקוד מחבק, משתף, זורם. במקצב התואם את אופי הרוכבים, הקשר ביניהם או מצב רוחם. אם נסיעה זוגית במכונית היא כמו ריקוד הורה, בו לכל היותר ניתן לאחוז ידיים, כאן זה סלואו איטי או למבדה גועשת. מרגישים במשותף את התנועה המתבקשת. מטים את הגוף הצמוד בתזמון משותף, מעבירים אותו ביחד מצד לצד. כמו כלים שלובים, מרגישים כי זרימת הדם ועוצמת הדופק הפועמים על פי פקודה אחת. (כן, כן, זה מזכיר משהו. ואני מתגעגע לגלי שלי). יצאתי בבוקר לכביש רעב לרכיבה. הרכיבה היא האימון הטוב בעולם לתרגול זכרון ויזואלי ותחושתי. כי יש בה כל הזמן מתח למול רוגע, בהלה למול שלווה, פחד למול העזה, רגשנות למול שכלתנות. אני זוכר, מתעד ואוגר בתוך תוכי, כל גבשוש קטן בכביש, כל פיסת נוף, כל חבר לחווייה, לאורך אלפי קילומטרים מהיום שיצאתי לדרך… בשנת 1973 כשעליתי על אופנוע בפעם הראשונה.

ההרים בכניסה למדינת צ'יאפאס

שוב מחסומי צבא. שניים להיום. בשני החליטו לתחקר אותי למה לעזאזל אני רוצה להגיע למדינת צ'יאפאס. ראיתי בכך הד למחלוקת בין רשויות הצבא לבין תושבי צ'יאפאס. קראתי על הנושא בהכנות למסע – ארגון הזאפאטיסטאס השמאלני יצא בשנת 1994 למתקפה וכבש את העיר סן קריסטובל לזמן קצר, במחאה על קיפוח בני מאיה בחבל צ'יאפס, מהלך שהביא לסדרת ארועים אלימים. במשך השנים, ניסו להגיע להסכמות אך ככל הידוע לי, הקרקע עדיין רוחשת (וככל שאני שוהה כאן יותר, יש יותר מסימן אחד לכך שהטענות הקיפוח אינן משוללות בסיס). התחושה היא כי הממשל המרכזי במקסיקו לא ממש מפרגן להם, בלשון המעטה. (בתקופת שלטון ספרד, צ'יאפאס היתה חבל ארץ גואטמאלי.) אך אני הרי "טוריסטה", שלמד לתזמן ולומר בחיוך ענק "נו קומפרנדה" (לא מבין) ואני גם בוגר כמה וכמה מחסומי צבא ולכן השתיקה, מאור הפנים והמדבקה שאני נותן למפקד המחסום, עושים את שלהם. הכביש טיפס למזג אויר קריר יותר. הפעם לא אתפס ללא הגנה מהגשם. ובודאי לא אסע בלילה. כמו שעברתי את השלט ברוכים הבאים לצ'יאפאס. חשתי בסוג של שינוי. האיזורים המישוריים ברמה ההררית היו רגועים יותר, נקיים יותר. מסודרים. אם היו באמפרים בכביש הם היו באמת במקומות הכרחיים. נראה שכאן מישהו אחר מנהל את העניינים. הגעתי לעיר טושלה גוטיירס (Tuxtla Gutierrez) בשעה שש בערב. עיר ענקית, ממהרת. מאובקת. מרושלת ולא ממש מתוכננת. ואפילו שיש בה מרכז עתיק מרשים. הטון השולט הוא סוג של כאוס כוחני. וכדי לא לפגוע במארחי, לעיר כזו אני קורא "מעניינת". עשיתי סיבוב בן כמה שעות בתוך הרובע העתיק המקסים ביופיו. אך החלטתי לא לחפש את האכסניה הציורית שכולם כתבו עליה. אלא ללכת שוב לשוליים, על עיוור. אני רוצה לחוות את מקסיקו, לא את הממסד התיירותי שבה. ואין כמו הפתעות להפוך מסע שכזה למרתק. בלי הקדמות מיותרות, עצרתי את נהג המונית הראשון שפגשתי בכביש הראשי היוצא מהעיר וכתבתי על פתק "הוטל 150 פסו". וסימנתי לו שיוביל אותי ואני אשלם לו על כך. זהו. הוא טילטל אותי בשכונות עוני בדרום מערב העיר ועצר לבסוף ליד בניין עליו היה כתוב "הוטל הוסטאל".

האכסניה בטושלה

יצאה בעלת המקום קלאודיה והעובד הבכיר שלה חוזה. וביחד קיבלו אותי בשמחה גלויה. לפני שהבנתי מה ומי. פינו את המחסן בחזית, כדי שאוכל לנעול בתוכו את האופנוע. בדוכן הקבלה חיכה לי בקבוק מים קרים ומנגו פרוס. החדר היה רחב. מאוורר גדול הסתובב בתקרה. מקלחת ושירותים חדשים. וחיבור אלחוטי לאינטרנט. מה צריך יותר? חוזה התייצב אחרי עוד עשרים דקות עם תפריט. והלך להכין לי ארוחת ערב צמחונית אותה הביא על מגש לחדר. מה אומר. מלון של שני כוכבים עם יחס של עשרה. זה היה יום שישי, ומחר כשאצלי השעה תהיה שלוש בבוקר ובארץ השעה תהיה אחת אחה"צ, אני עולה לשידור השבועי אצל אבי אתגר ברשת ב'. כשהתעוררתי ברבע לשלוש גיליתי שהאינטרנט האלחוטי נותק. אני מעדיף לדבר לתכנית דרך מערכת ה"סקייפ" שהוכחה כצלולה, זולה ואמינה מכל שיטה אחרת (!). שוד ושבר. רצתי לקומת הכניסה. אין נפש חיה, חושך מוחלט. ראיתי את הראוטר הכבוי בפינת המשרד הרחוקה. "מצטער חברים אני באמצע" והרמתי את הכפתור. השידור עבר בהצלחה. בבוקר כשירדתי לארוז ולהפרד, דיווחתי שאני הוא זה שהדליק את הראוטר בלילה כי הייתי באמצע קשר חשוב. ליד האופנוע כשכבר באתי לזוז, נתנה לי קלאודיה בעלת המקום מתנה, קלע – מין רוגטקה כזו – שהיא יצרה במו ידיה בלילה ושמי חרוט עליו. באמת תחביב מעניין לאשה בת שבעים ושתים.

חוזה

מראות מהדרך העוקפת בין טושלה לסן קריסטובל דה לאס קאסאס

לסן קריסטובל דה לאס קאסאס הגעתי בצהרים, רכבתי 78 ק"מ בכביש עוקף ורזה שנשא אותי דרך כפרים חבויים בראשי הרים וגיאיות מדהימים ביופיים, מכורבלים בענני ערפל דליל. האיזור נראה עני במיוחד וניכר כי הסביבה מקשה עם דייריה בני שבטי המאיה. צריפים מטולאים בקרשים. גדרות משאריות פח. סככות קש עלובות בהן בישלו ארוחות. נשים נמוכות קומה, עטויות שכמיות צמר בגווני כחול, צעדו בצידי הדרכים ונשאו על ראשן ערימות של ענפים חטובים להבערה, לבישול ולחימום. מעט כלי רכב חלפו על פני ובשום מקום לא השיבו לנפנוף ידי לשלום. מסלול נטול שמחה או חיוך. לכפר האחרון הגעתי בשעה בה נערכה התכנסות של מאות מאיכרי הסביבה בני המאיה. עשרות טנדרים ומוניות ריקות גדשו את צידי הרחובות. כולם ישבו בשקט בכיכר המרכזית, מביטים לכיוון במה נמוכה. והנה אני נכנס באמצע. האנשים נראו לי צאצאי אותה משפחה ממש: נמוכים, חסונים, שחורי שיער חלק ומבריק, אף נשרי, עינים לחות עצובות מעט מלוכסנות, עצמות לחיים גבוהות, גון פניהם שחום וללא יוצא מהכלל – כולם זועפים. לרגע חשבתי לעצור ולהוציא מצלמה. ולאחר עוד מבט חפוז ושום תגובה ל"אולה" ו"בואנוס דיאס" שלי, הבנתי שאני צריך להתחפף משם בשקט ומהר וכך עשיתי.

המשך הדרך בין טושלה לסן קריסטובל

סן קריסטובל שוכנת בגובה 2200 מטר לערך, בתוך מעין עמק עצום בראש ההרים, מצאתי חיש קל את הכתובת של ההוסטל אליו כיוונתי. "קאזה דה יגיל". את המקום הקים לפני כשלוש שנים יגיל הנשוי לבת המקום. אף שסן קריסטובל גדושה במבחר אפשרויות לינה. ממלונות יוקרה ועד הוסטלים ציוריים כמעט בכל פינת רחוב, ההוסטל הזה הפך לנקודת ריכוז לתרמילאים ישראלים וגם לאחרים המגיעים לכאן. הוא ממוקם ממש בלב הרובע העתיק והמשומר של העיר.

קיבלתי מיטה בחדר של חמישה. (90 פסו שהם כ-30 ש"ח ללילה) והתארגנתי לשהות של כמה ימים. הקאזה כולל כעשרה חדרים בכל מיני וריאציות. לחמישה, לשלושה, לשניים וכו' שתי מקלחות ושירותים, מטבח משותף. בו כל אחד יכול לבשל לעצמו עם מצרכים שהוא קונה בחנויות בסביבה וסלון גדול עם טלויזיה ודי.וי.די. שלא הפסיק לשדר סדרות וסרטים ישראלים. בתוך כל התפאורה הזו רבצו בכל רגע מקרי, לפחות חמישה מטיילים ישראלים. וכמובן, אם אינך דובר עברית. כמעט ואין לך מה לחפש כאן. באמת הרגשה ישראלית ביתית, מין נאת מדבר. אתה בטוח שאם תצא מהדלת הראשית תיפול על רחוב יפת ביפו לפחות.

את האופנוע משכתי לתוך חלל הכניסה ליתר בטחון. למחרת התארגנה קבוצה לביקור במפלי השיפלון (El Chiflon) שפירושו "השורק" –  הנמצאים ליד העיירה טימול ((Timol – הצונחים לתוך נקיק מגובה של 70 מטר. יצאנו 14 במיניוואן. פרט לי, כולם צעירים בני עשרים ושתים בממוצע. עוד חווייה. יגיל הוביל את הטיול. בדרך עברנו בישובים שניכר כי כאן שולטת תעשיית האמונה. ולא משנה מה היא. תגיד באיזה צבע אתה רוצה את ישו והמסיון כבר ישלח לך מטיף עם נוסחה. לכן הסביבה מלאה באתרים הנושאים שמות הלקוחים ישר מהעברית הכי תנ"כית.

ואלה החלונות המסורגים של הכנסיה

וכך זה בפנים

כמה כנסיות בשם "אלוהים". דוכן טאקו בשם "בצלאל" (כולל שורת הסבר "בצילו של אלוהים"). דוכן מזון מהיר בשם "אדוני". כתוב גם באותיות לטיניות Adonai  וגם בעברית. או כנסיה משופצת שבמקום צלב גדול נושאת מעל חזיתה מגן-דוד מתכתי ענק והסורגים מעוצבים כחנוכיות שבעה קנים. מבולבלים? כן, גם אני. בשולי סן קריסטובל צמחו בשנים האחרונות שכונות של אלפי משפחות מכפרי המאיה המסורתיים שגורשו מכפריהם ואדמתם, בעקבות החלטתם להמיר את דתם לנצרות. הגענו לאיזור שופע מים. כפרים בהם ליד כל בית נחפרה בריכת שחיה ובאחד הכפרים סדרת בריכות חצי טבעיות, בהן שכשכנו בהנאה.

החבורה הישראלית למרגלות מפל השיפלון

אל מפלי השיפלון הגענו בצהריים. מקום יפה, מאורגן, אך לטעמי מתוייר בצפיפות מעיקה. לקראת הערב שבנו להוסטל.
סן-קריסטובל. עיר יפהפיה. רחובותיה המשופצים במרכז העיר, מלאים בחנויות אופנתיות. אך עדיין לא מהסוג שמגיע כערכה מועתקת ממרכזי תיירות בעולם, אלא מהדורה אותנטית של מעצבים מקומיים. הכל זול, נגיש, יפה, עשיר בתכנים ומכניס אורחים. ובאמת יש כאן הכל. מפיצות ופלאפל ועד למסעדה צרפתית מובחרת. ממרכז אלקטרוניקה עמוס כל טוב ועד לכיכר הסוקאלו ההומה מוכרי חטיפים, תבשילים ושוק נשות המאיה עם עבודות יד מקוריות בצמר. זאת בנוסף לכמה אתרי טבע מהמרשימים במקסיקו כולה, במרחק חצי יום נסיעה מכאן. כמו קניון דל סומידרו, (Canyon del Sumidero) בו ניתן לשוט בין צוקים הנישאים לגובה של קילומטר. וגם לפגוש בעלי חיים בטבע – שהיו חסרים לי במקסיקו רבתי. וגם אתר לאגוס דה מונטביו,  (Lagos de Montebello)איזור האגמים מצפון לעיר קומיטאן. לצערי לא הגעתי למקומות האחרונים כאן. שווה ביקור של כמה ימים.

מוזיאון נה בולום

בתום שלושה ימים. הלו"ז קבע שהגיעה העת להרים עוגן, לא לפני שיגיל לקח אותי לביקור במוזיאון נה בולום (Na Bolom)המקומי שהוא בעצם ביתם-מורשתם, של זוג האנתרופולוגים גרטרוד (שהיתה גם צלמת מוכשרת) ופראנק בלום (לא יהודים) שחקרו את האיזור בתחילת המאה הקודמת. הקימו ארגון ששם למטרה לשמור על מורשת בני המקום, אירגון שעדיין מתפקד. הזוג, היא שוויצרית והוא דני. השאירו מטען מרשים של פריטים וידע, המספרים ומכבדים את אנשי המקום ועברם. לדעתי מקום מרגש.
המפגש עם המטיילים הישראלים הצעירים, השאיר בי טעם נהדר. אחרי שהוזהרתי בדבר בוטות, צעקנות וונדליזם של ישראלים באתרים מהסוג הזה באמריקה הלטינית. אני חייב לציין כי כאן מצאתי את ההיפך הגמור. ללא יוצא מן הכלל. מיטל, טל, נטע, אלירן, מעיין, תמר, פז, צפריר, גיא, ואחרים, לא שאני איזה בקר איכות או משהו, אך לי היה נעים לראות את הפרגון ההדדי. את ההתארגנות הקבוצתית. את האחריות והעזרה בתחזוקת המקום ונקיונו. יצאתי עם הרגשה טובה. ולהורים המודאגים. תרגעו. באמת מקום מחבק.
כבר בשלבים המוקדמים של תכנון לו"ז הנסיעה, היה ברור לי כי אטצרך להתאכזר לעצמי ולוותר על הרבה "אתרי חובה" לביקור. הפעם האיזור עליו אדלג, הוא חבל יוקאטאן שבצפון מערב מקסיקו. חופי קנקון, איסלה-מוחרס, קוסומל וטולום. תודה מקרב לב, לקוראי דיווחי המסע שלי מאיזור יוקאטאן שהזמינו אותי בנדיבות מרגשת ומפרגנת להתארח בצל קורתם. לצערי לא אגיע.

התמונה הראשונה מגואטמאלה

השכמתי בחמש וחצי והתארגנתי בשקט – בכל זאת חדר משותף – דחפתי את האופנוע לרחוב. ארזתי ובשעה שבע וחמש דקות, משכתי את המצערת בעדינות, יצאתי לדרך בת מאתיים הק"מ לגבול עם גואטמאלה. שלום מחיקו, מקצה המדבר המנקה את הנשמה ועד ראשי ההרים הסוחפים את הרגש, התאהבתי!

בפעם הבאה: המעבר לגואטמאלה. ארץ של פשטות ויופי. חניה בעיר שלה (Xela)  ושבוע עם אנטוניו, קטלינה מרקו וכל משפחת טוסקנו זאמורה הצנועה והחמה, בחדר בסיסי, בבית פשוט, ברחוב צדדי,  כדי ללמוד משהו על המציאות והתרבות המקומית, ממקור ראשון.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 14 תגובות, הוסף תגובה    

מקסיקו שמחה ודמע

את הארוחה המהירה שזללתי בשוק של  אקאטלאן (Acatlan) נראה שאזכור עוד הרבה זמן. כבר בכניסה לעיר שמתי לב כי הדגל בראש בניין העירייה נמצא בחצי התורן. מהסימנים הקטנים שאני קולט כדי להבין לאיזו אוירה ומצב רוח אני מגיע. כנראה שהדגל הזה עמד שם, במצב של השתתפות בצער, רמז לחוויה שחיכתה לי. הכניסה לעיר הזו לוותה במבטים שאמרו לי שהופעה של אופנוען כמוני היא לא דבר יום יומי. וזה בדיוק מה ששלח אותי לעצור כאן. הרגשתי שאני מגיע למקום אמיתי, שלא משחק משחקים לתיירים. הגעתי לדוכן הכי עממי, הכי אותנטי והכי צבעוני שאפשר לפגוש במקסיקו. חוליו מנהל הדוכן הצעיר קיבל את פני באולה (שלום) גדול וחייכני. נכון שהבשלנית בעלת המראה האצטקי משהו בישלה נתחי חזיר, בקר ועוד משהו לא מזוהה. אבל למדתי כבר לומר "וג'יטריאן" גם במקסיקנית ולכן התיישבתי כמו איזה אפנדי בין אחי בני האדם ולעסתי בפה פתוח את הטאקו שקיבלתי, תוך התעלמות מופגנת ממבטי הסובבים שליוו כל תנועה שלי. לא שלא שמתי לב לשפת הגוף או ללחשושים ולעצירת הולכי רגל שעברו באיזור לראות איך הגרינגו הזה הולך לבכות. אבל אני הרי גדלתי בבית על אוכל הודי, כי אבא שלי התחתן עם החברה שלו מהודו, שניהלה קולינריה עם הרבה חריף. כך שהביס בטאקו השמנמן, שהביא לי את המפגש עם חומצות העיכול של השטן לא ממש עשה עלי רושם. או ככה חשבתי. כלומר בשניה הראשונה, כי אחרי עוד שלוש שניות הפרצוף שלי נתן הגדרות חדשות לסולם הצבעים האדום, תוך הושטת יד לבקבוקו של שכני לשלחן שפרץ בצחוק ידידותי וביקש מחוליו להביא עוד בקבוק מים. למען האמת, הייתי מוקף בקהל חנון ורחום. לא שמעתי שום לעג באינטונציה או בארבע מילים שאני כן מבין בספרדית. איש אחד שמן בסומבררו עם מחרוזת שיני זהב, ניגש אלי ולחץ את ידי.

העצירה באקאטלאן

הרגשתי את אדי הפלפל החריף שהוסתר בתוך הלאפה המקסיקנית התמימה, עולים במעלה תעלות הדמעות ישר מתוך האף ומעלים באש את תאי המוח. תמהלו וואסאבי במים, תטפטפו לעיניים ותבינו. לא הצלחתי לראות את הדרך בת שלושת המטרים עד לאופנוע מרוב זיעה שגופי דחף החוצה כדי לצנן את עצמו. ישבתי שם עוד עשרים דקות להרגע. ואז עם שובל עשן מהבעירה שאחזה במעי, פשוט חיפשתי את השלט וואחאקה (Oaxaca) ורדפתי אחריו. משני צדדי חלף יער, או ליתר דיוק חורשה אין סופית של עצים צפופים, ביניהם זינקו פה ושם קקטוסי ענק באצבעות עבות לכיווני כאומרים נו נו נו. ח'תכת טמבל, גיבור תהיה במקום אחר.

הדרך הצרה יחסית התפתלה בנינוחות בין איזורים חקלאיים. תירס-תירס-תירס-תירס-שעועית. זה היה המקצב. לכל משפחה חלקה משלה. ומה שהיא מגדלת, זה מה יש. שדות בעל. וכמה מטעי פרי. כפרים שגדלו ללא כל תשתית תכנונית מובחנת. מעין אוסף בניינים שבמבט ממעל ניתן לראות איך הם מקיפים את הכיכר המרכזית ה"סוקאלו" במעגלים הולכים ומתרחקים. ובישוב עם כמאה ועשרים בתים חד קומתיים, ספרתי שבע כנסיות שונות בין הבתים ועוד שלוש בגבעות סביב. אלוהים וחומרי בניין, זה עסק משתלם באיזורים האלה.

בצד הדרך קלטתי שלט מקושקש ועליו מגן-דוד המפנה לכנסיה עם אוריינטציה לסמלים ומילים מקוריות מהתנך והיהדות. מאז נכנסתי למקסיקו, כבר הפנמתי את העובדה שאמרגני הדת הנוצרית כאן מאפשרים גמישות, פרשנות וטקסים, המותאמים לכל קהילה בנפרד. אני יודע שכשאתקרב לסן קריסטובל במדינת צ'יאפאס, מחכות לי כמה פנינים מהתרבות הזו. הכפר סנטו דומינגו יאנהיטלאן (Santo Domingo Yanhitlan)  דרכו חלפתי בדרכי לעיר וואחאקה מייצג באופן מרוכז משהו ממעמדה של מדינת וואחאקה בהתהוות הפדרציה המקסיקנית. הכפר שנוסד כעשר שנים אחרי שהספרדים כבשו את האיזור, בחצי השני של המאה השש עשרה, שוכן בגובה כ-1200 מ' ושימש צומת סחר בעסקי המשי על הצירים הראשיים המובילים למקסיקו סיטי, ולערים וואחאקה ופואבלו. המונומנט המרשים במקום, היא הכנסיה הנקראת על שמו של הקדוש דומיניק. (מייסד המסדר הנוצרי הדוגל בחינוך והטפה) חזיתה מעוטרת בתבליטים המתארים את טקס ההטבלה הנוצרי ובתוכה ניצב אורגן שנבנה במאה השבעה עשר. כרגע נערכים במקום שיפוצים, כך שנמנעה כניסה לתוך המבנה עצמו.

באמצע רכיבה שלווה התעופף האייפוד מתיק המיכל. שמתי לב לכך רק אחרי כמה ק"מ. החלטתי לא לוותר. קיבלתיו בהשאלה, אין מצב. חזרתי בנסיעה איטית ואחרי שעה, גיליתי אותו רובץ בדשא מימין.

המשכתי ברכיבה בקצב ער בכביש המתפתל,  לאחר עוד כעשרים ק"מ, חזרתי לכביש האגרה המהיר, הרגשתי כי מיציתי את החווייה הכפרית להיום והכנתי עצמי לקראת הכניסה לעיר הגדולה. בכניסה לנקודות יישוב אני מכבה את האי-פוד, ומחדד את מלוא חושי. משתדל להיות קשוב ודרוך למכשולים. קולות או איומים.

מפגש ראשון עם וואחאקה

ידוע שאת גשר הזהב בסן-פרנסיסקו צובעים כל הזמן, במסגרת תחזוקה שוטפת. גם את וואחאקה צובעים כל הזמן, רק כאן עושים את זה בשלל צבעים וחשיבה יצירתית.

טבורה של וואחאקה אופייני לכל הערים במקסיקו עד עתה, מרכז עתיק נמוך קומה, שמתוכו מזנקים לשמים מבני דת,  ארמונות ממשל, היכלי משפט ותחנות שיטור. הרחובות מחולקים למשבצות ולכבישים צרים וחד סטריים המצטלבים בפינות שאינן מאפשרות לראות מי מגיע מעבר להן. סביבה שאי אפשר לשרוד בה בלי לתרגל ולהפנים כל הזמן את המושג "זכות קדימה". סביב בלטה הצבעוניות החגיגית של כל מבנה בעיר. צוותים עירוניים אשר עסקו בכיסוי כתובות גראפיטי, נתנו לי להבין כי מישהו כאן מבין שאי אפשר לעשות רושם ראשון פעמיים. וזו היתה כניסה מרשימה מבחינתי. עיר נפלאה! הייתי בדרך לפגוש את אילן וג'ראלדין, אשר קראו את הטור שלי ב-Ynet והזמינו אותי לשהות איתם. אחרי שלושה סיבובים מענגים ברחובות הצבעוניים. שכרתי את שירותיו של נהג מונית שליווני לכתובתם. ביתם של אילן וג'ראלדין, הוא ישראלי והיא צרפתיה שנפגשו כאן – שוכן בשכונה קרובה למרכז העיר. מהשכונות שאני אוהב לשהות בהן. אפשר לחוש את הדופק האמיתי של המקום, קולות, ריחות ומראות אותנטיים. בניה באוסף סגנונות וחומרים. הבית של ג'ראלדין ואילן בנוי בכמה מפלסים המשקיפים על נוף הררי מיוער הניבט גם מהחדר שקיבלתי. חדר אינטימי חם ונעים. כשאני מגיע לגור בבית זר, אני זוכר בכל רגע שזכיתי להחשף ולגעת במשהו נדיר וחושב שמארחים כאלה הם זן נדיר. שבנוסף לטוב ליבם, מצויידים בהרבה אומץ.

החדר והנוף הנשקף ממנו

למחרת בבוקר יצאתי להכיר את וואחקה ברגל. ראיתי מספרה שחצי ממנה תופס אופנוע הרלי דיוידסון. אז הבנתי שגם בתנועות ידיים הוא יבין מה אני רוצה. תספורת מכונה. במרכז העיר הרגשתי תכונה ברחובות. שמעתי מרחוק נגינת תזמורת וראיתי נהירה לכיוון הככר המרכזית. זרמתי עם כולם. שוב, הצבעוניות של קירות הבתים באור השמש החד. מכה ברחוב ומעניקה לו החזר אור קסום.

לפתע ראיתי בכיכר הסמוכה הגדולה יותר, התקהלות שבישרה סוג של אלימות מתגבשת. ועשרות חיילים חמושים באלות, רובי גז מדמיע ושכפ"צים, רצו לכיוון פינת הכיכר ואחרי כמה דקות יצאו משם גוררים מפגינים שקראו קריאות נואשות, כשבררתי עם תושב מקומי מה הסיבה, הוא אמר כי אלה רוכלים שמסולקים מנתיב מעבר הקרנבל העומד להתחיל עוד מעט. והם זועקים על קיפוח שבטי מתמשך. בקצה הרחוב החלה תהלוכת מחולות צבעונית. עשרות להקות ותזמורות שהגיעו מישובים במדינת וואחאקה, בתלבושות ועם קצב וסגנון ריקוד ייחודי נפלא.

בערב חזרתי לביתם של אילן וג'ראלדין. והבנתי כי אני חולה. קראתי לאילן ואמרתי לו שאני מצטער אבל נראה לי שהבאתי להם צרות. אילן הסתכל עלי בשלווה ראויה לציון, לא התרגש. והביא מד חום עם תה דבש ולימון. האיש המיוחד הזה, בוגר מחזור יותר מתקדם של היחידה בה גם אני שרתתי בצבא. הוא בנוסף על היותו מוסמך במשפטים, גם בעל הסמכה כפראמדיק. לקח את העניין בטבעיות ורוגע כיאה לכישוריו. למחרת אחרי כפיות אופטלגין טבול בסוכר, גרגרי אינפלוהיל וסדרת חלומות על חזירים. קמתי רענן ובריא.

ג'ראלדין ואילן. וואחאקה יולי 2009

ועם כל התרופות אני יודע שבסופו של דבר תחושת הבית והדאגה של שני מארחי, היו המזור האמיתי. הוצאתי את האופנוע שהיה סגור בחניה. ויצאתי למקום העבודה שלהם להפרד. לאילן עסק משגשג למדפסות וציוד דיו חליפי בעיר. נפרדתי בחיבוקים. מהאנשים הנפלאים. (כן בלי נשיקות הפעם, לא צריך להדביק).

ליווי צמוד עד ליציאה מווחאקה. אילן והלברדורית מאיה

ויצאתי דרום מזרחה, לפצות את עצמי על חסך בים וחופים, בעקבות אותו מחסום על כביש 200 שמנע זאת ממני לפני כשבוע וחצי. על פי המלצתו של אילן, בחרתי בדרך הכפולה באורכה אך הבטוחה יותר. לאחר תשע שעות שכללו רכיבה גם בקטעי כביש מפותלים ללא סוף, בפניות הדוקות של שלושים עד חמישים מטר. ומדובר על עשרות כאלה, ללא שום ישורת, (נאלצתי לעצור כמה פעמים רק כדי להתאפס מהוורטיגו שסיבובים כאלה גורמים.) הגעתי לכפר החוף מאסונטה (Mazunte) כמה קילומטרים מפורט-אנחל צפונה. חוף טבול בעצי קוקוס בצבע ירוק חי.

עצירה בשוק בעיירה הסמוכה למאסונטה, להצטיידות בירקות, פירות ובכסף מזומן מהכספומט.

אריק

לא הספקתי לקלוט את עומק החווייה וקיבלתי תשדורת מעומק מעי. ובמקום לרוץ על החול הזהוב, עברתי  לגור בשרותים. לקילקול קיבה כזה יש שם במקסיקו "קללת מונטזומה" נקמתו של מונטזומה האצטקי האחרון. שכבתי על המזרן בצריף אוחז בבטני וזימזמתי בשקט בראשי את:  אונה פורטיבה לגרימה (Una Furtiva Lagrima-(Donizetti- (בחטף אזיל דמעה. לא תרגום מדוייק, אך מאד במקום). צעדתי בברכיים כושלות למסעדתו של אריק (Eric) שהיתה ממש מעבר לקיר הצריף ששכרתי. אריק, בחור קנדי שבנה את המקום בשותפות עם אפיפאנס המקסיקני. קיבל אותי בשטף של עברית אותה למד תוך שהות בת שנה בארץ. שניהם הניחו לפני צלחת אורז לבן ומים מינרליים וגם וחיבור קלוש לנט. השתרעתי לי שם לשלושה ימים הזויים לחלוטין וזכרתי ברגשות מעורבים את ארוחת השוק הקטלנית שאכלתי באקאטלאן בדרך בין טפוזטלאן לוואחאקה, אשר מעבר לחריפותה השאירה לי כנראה עוד מזכרת. אחרי שהתאוששתי, דילגתי בשמחה לאוכף האופנוע והמשכתי לפרק הבא של מקסיקו. מדינת צ'יאפאס ההררית בואכה גבול גואטמלה. היה ברור לי שהיא כבר תהיה סרט אחר.

סימני דרך

1) למי ששם לב. לדף הראשי הצטרף ספונסר חדש. כלומר, אני הוספתי את סמל אירגון "בטרם" לבטיחות ילדים, אשר יצא לי להכיר מקרוב ולהעריך את פעילותם הייחודית, החשובה, המסורה והמקצועית. הכנסו לאתר שלהם (בהקלקה על הלוגו) ותוכלו להכיר אירגון העוסק במלאכה שמשנה את איכות חיי ילדינו. ועתיד החברה כולה. וכמובן תוכלו להעזר בכלים שהוא מעמיד לרשותכם. על מטרות האירגון יוזמיו ופעילותו תוכלו לקרוא כאן

2) הוספתי גם את סמל מועדון האופנועים הישראלי. עוד אירגון הפועל בהתנדבות וששם לעצמו מטרה, לתת מסגרת לפעילות הדו גלגלית בארץ. את הפעילות הברוכה מפעילה קבוצה איכותית וייחודית של אנשים שעושים מלאכתם יומם ולילה. לחבורה הזו יש חלק משמעותי ברווחת קהל הרוכבים, בטיחותם בכביש, היא מייצגת את האינטרסים מול רשויות המחוקק והחוק. ועוסקת בשיפור תדמיתם בעיני הקהל הישראלי בכללו.- כל הכבוד.

בפעם הבאה: צ'יאפאס משנה במשהו את תחושותי על מקסיקו. אבל זו אינה חוכמה גדולה זו באמת מדינה אחרת. פגישה עם טבע עוצמתי ושלושה ימים בחברת צעירים מישראל בהוסטל שיודע לחבק.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 9 תגובות, הוסף תגובה