רכיבה של שכרון חושים ושוּלָה…

מזג האויר הגיש לנו מנה ראשונה קרה ורטובה.

אך הגורל זימן לנו מנה עיקרית: מוזיאון אופנועים חד פעמי!

הצג את הוראות הגעה אל Rømø, Denmark במפה גדולה יותר

בניגוד מוחלט לאתמול, התעוררנו לבוקר חורפי וקריר מאד. נגמר הפינוק של ברלין, לארוחת בוקר צריך לדאוג לבד… וצרכנייה דווקא יש, אז אורי ומיכאל יוצאים שמחים לעשות שופינג בסופר! לא ממש קניות למשפחה. בסה"כ מצרכים להכניס אנרגיה על הבוקר… וחוטפים בומבה בקופה. בחיי שחיטה לא כשרה. הקופאית לא מתרשמת מההפתעה על פנינו ורושמת –  26 יורו על כמעט כלום. אז מסתפקים במה שיש. אין מצב לצאת על קיבה ריקה. לך תדע איפה תמצא שוב אוכל.
תפילת הדרך נאמרת בכוונה ועצימת עיניים, כנדרש ע"י כבוד הרב הראשי אורי ויוצאים לדרך מזרחה וצפונה לכיוון מאלמו Malmo – שבדיה.
08:00 יציאה ברכיבת בוקר ערפילית, כשאנחנו עטויים חליפות סערה לקבלת הגשם שהניח לנו ביומים האחרונים ונראה כי הוא שוב בדרך.

תידלוק בוקר – וואוו כמה יקר: 8.3 שקלים לליטר! ואנחנו חשבנו שבארץ הדלק יקר… יש לאן להתפתח… (מאחר ואנחנו בונים על כך ששטיינייץ לא ממש קורא בלוגים של אופנוענים. אל תגלו לו. וכולנו נמשיך לקטר בכיף…), השמיים קודרים ואפורים וקבלת הפנים ליום החמישי די מדאיגה, כבר התרגלנו לשמש סטייל אוגוסט… אבל בינינו, גם זו חוויה. כבישים שלא נגמרים ונדמה כל רגע, שאנו רוכבים אל אופק שרק הולך ומתרחק, הכול מסביב שלו ורגוע, אתה והאופנוע לבד, חוויה אישית מרתקת עד דמעות…

עזבנו את הכפרים הציוריים והשלווים, יצאנו מזרחה לדרך המהירה-  כביש 45 לכיוון צפון, לעיר קולדינג Kolding ומשם מזרחה על כביש 20 לכיוון מידלפארט Middelfart (סליחה להומור הנמוך- אבל באמת נשמע כמו פלוץ בינוני) .
לאחר כ – 60 ק"מ של רכיבה בגשם דוקרני משהו… ואפילו מעצבן! לקחנו ימינה ודרומה על כביש 9 .
הבטחנו שמהיום מתחיל הטיול : בואכה כביש 8 הגענו לטירת אגסקוב Egeskov Castle, עמדנו בתור לקופה –" כמה עולה כרטיס כניסה?" אנחנו שואלים ומכינים כמה שקלים…. "81 יורו לשלושה מבוגרים", נאמר מעברו השני של החלון, "מה?!" אנחנו מסתכלים האחד על השני: "נכנסים או לא?" ברור שכן, הרי לא נחזור על עקבותינו אנחנו כבר פה. הסיור בטירה המדהימה וההסבר הרהוט מהמדריך הארגנטינאי הצמוד – מיכאל, ניחמו בנו את תחושות יוקר הביקור.

ההפתעה הגדולה

ואז אנו יורדים למטה כדי לעבור למבנה הבא בעודנו מתקרבים לדלת ולפתע רואות עינינו אופנועים נעוצים על גג משופע. נעתקה נשימתנו: מסתבר כי מלבד הטירה, יש במקום מוזיאון מוטורי עם דגש על אופנועים, יחיד מסוגו. אוסף מרשים ביותר, המכיל כמה מאות אופנועים מסוגים שונים, מתקופות שונות בהיסטוריה הטכנולוגית של העולם. התמונות שלפניכם מעידות עד כמה המקום מרשים; יש בינינו שמצאו שם את דגמי האופנועים שגדלנו לצידם ואולי אף רכבנו עליהם. מי שיגיע מביניכם לכאן, ימצא וודאי אופנועים שחלם עליהם או שמע עליהם מסיפורים. וככל שהדבר נוגע לנו (המשוגעים לדבר… והחולים באמת…) זו ההגדרה האולטימטיבית למושג: "תאווה לעיניים". הלב מחסיר פעימה, מפרפר בהשתאות אל מול פלאי הטכנולוגיה, העיצוב והתרבות, של עולם האופנוענות. קיבלנו כאן המחשה; כמה ארוכה, רחבה ועמוקה ההיסטוריה של התחום – וכמה אנחנו חסרי ידע ממשי בתחום וכי רובנו מכירים רק את האפנוע שלנו ושל החברים שלנו, האופנוע שהיה לנו ואולי זה שאנחנו חולמים עליו. יש במוזיאון אופנועים מתחילת המאה הקודמת וסיפורים על האנשים שמצאו אותם (מצגות וסרטונים על מסכי פלזמה באולם) ושיפצו אותם עד היסוד. ברור לכם, ששום סכום או מחיר כרטיס כניסה, גבוהים ככל שיהיו – לא ממש עיניינו אותנו, אל מול אוצר שכזה – עכשיו נרגענו והבנו: היה שווה ובגדול. חברים, מי שמזדמן לסביבה. חובה ! חובה ! חובה ! להיות שם. הנה בבקשה, רצף נבחר של צילומים מהמקום:

ועוד חוב קטן מאתמול, אני שמח לבשר לקהל הקוראים שלנו, שאחרי דיונים סוערים וסוחטים והתלבטויות רבות… הצטרפה אלינו למסע באופן רשמי ומוצהר שולה גארמין. שולה דוברת מספר שפות בצורה רהוטה (מס' משפטים מצומצם וממוקד…), קול צורם שתלטן ומנדנד, כשאתה לא מקשיב לה (…"בעוד 200 מטרים פנה שמאלה"…"מחשבת מסלול מחדש"… ועוד כל מיני כאלה…). עם שולה בחרנו לדבר בספרדית ולהושיב אותה אחר כבוד בחזית אופנועו של מיכאל. אתו היא הכי מסתדרת וגם יותר קל לה עם דובר השפה. (אנחנו עם דגם מסדרה 600 שהגיע עם האופנוע).

שולה מכירה היטב את אירופה ותלווה אותנו לאורך המסע ( למרות שהיום היא קצת פישלה…) עד החזרה למינכן. המשכנו על כביש 163 דרך הישובים הכפריים, לא לפני שעצרנו בחנות אופנועים לקנות כפפות חורף חדשות למיכאל. רוכבים לכיוון צפון מזרח וחוזרים לדרך מהירה – כביש 20 לכיוון מזרח.
בדרך אנחנו חולפים על פני מיצר Great Belt וגשרי סטורבלאט שני גשרים אימתניים בגודלם, גובהם, רוחבם, עומקם ואורכם. שניהם חוצים את הים, כמה מוזר ומיוחד. לראות את הצג של שולה גארמין כשאנחנו על הים – הכול כחול מסביב ורק קו אמצעי אחד… ממש תחושה של חציית ים סוף המקראי…
שלא תחשבו שלא משלמים על חווייה עוצמתית שכזו – בכניסה לכביש 20 "שדדו" אותנו ב – 50 יורו לשלושת האופנועים וביציאה גילחו מאיתנו, עוד 66 יורו לשלושת האופנועים, חוץ מהעובדה, שמאד מאד יקר פה ויורו מקבלים רק בשטרות. את העודף מחזירים בכסף מקומי במטבעות שאין לנו ממש מה לעשות איתן.

זוכרים את השמיים המאיימים? הגשם לא פסק מלרדת ובמשך כ- 100 ק"מ, כשאנו חמושים בחליפות הסערה ונשטפים כהוגן, בהמשך חצינו מדרום לקופנהאגן בירת דנמרק וממש בסמוך לשדה התעופה הבינלאומי, הגענו לעוד פרוייקט אדיר ממדים,  המחבר את מערב צפון סקנדינביה לדנמרק. למאלמו בשבדיה. זה מתחיל במנהרה באורך 4 ק"מ, שעוברת מתחת לים ואחר כך עולים על עוד גשר עצום, שקצהו נוגע בשולי העיר מאלמו. נכנסו לעיר לחפש מקום לינה ולאחר תנאי הצימר המינימאליסטי של אתמול… מצאנו חדר משפחה מפנק במלון במרכז העיר, כולל ארוחת בוקר. עם חנייה תת קרקעית מוגנת לאופנועים.

עכשיו ניתן להוסיף עוד 427 ק"מ למניין מד האוץ שעומד בסוף היום החמישי, על 1557 ק"מ.
שני השועלים הבוגרים כבר חורפים מזמן ואני חייב ללכת לתפוס תנומה וכוחות למחר.

אז ביי בינתיים וניפגש מחר בנורווגיה.

ממיכאל, אורי וממני.

איציק

———————————————————————————————————————————————–

ערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאיציק מיכאל ואורי

———————————————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות   ·   יש 8 תגובות, הוסף תגובה    

ברלין על החרטום

אין כמו רכיבה ראשונה במסע… גם אם היא הרכיבה המליון בחיים!

הצג מפה גדולה יותר

נפרדנו מכם על בטן ריקה. מייד אחר כך יצאנו לארוחת ערב במסעדת טוק-טוק סינית בעיר. הלכנו על מרקים… מרק עוף לאורי ומיכאל ומרק ירקות עבורי – (כרגיל צמחוניים נולדו לסבול) מסעדה חמודה מאד וצוות מלצריות סיניות דוברות גרמנית ואנגלית טובה. שהצדיקו את המוניטין של האוכל הסיני ככוח עולה על מגרשי הפאסט-פוד: היה מעולה ומשביע.

חזרנו לחדרנו אחרי כמעט יומיים ללא שינה מסודרת, הרגשנו מותשים. פשוט נשפכנו למיטות.

רציתם ריאליטי? בבקשה

עייפות עייפות, אבל קפצנו מהמיטה כבר ב- 05:30 וגם העננים קפצו למדינה אחרת ופיזרו את ההפגנה הרטובה מאתמול… נחמד מצידם… התחלנו בהכנות ליום הרכיבה האמיתי הראשון. ארוחת בוקר דשנה במלון – (כמובן שהיינו ראשונים 06:45).

אם זה נראה לכם סקר מסעדות… נראה אתכם מתרגשים על בטן ריקה!

סיימנו את ההתארגנות. בטרם יצאנו לדרך הזמנו לילה נוסף ליום האחרון בעיר, לכשנחזור מהסיבוב. אגב, המלון נמצא קרוב מאד (200 מטר) לחנות האופנועים ומאד מומלץ (90 יורו לשלושה מבוגרים בחדר) למי שחושב להשכיר אופנועים אצל מר הרמן… רבע לתשע ואנחנו כבר על קצות האצבעות. ההתרגשות מאטה את השעון. מחכים לפתיחת החנות ובזמן שנותר, מציצים מבעד לזגוגיות על האופנועים שלנו. ואז כמו שעון שוויצרי (גרמני) הגיע מר הרמן. האופנועים הוצאו אחר כבוד מהחנות. העמסנו את הארגזים והציוד הנוסף. תדריךGARMIN ויוצאים לדרך. המטרה – לתת בגז עד ברלין – 600 ק"מ .

בחרנו לעלות על כביש 93 ולהתחבר בהמשך לכביש 9 המוביל באוטוסטרדה עד ברלין. התחלנו ברכיבה בתוך ערים וכפרים ציוריים, על כבישים מפותלים (כמו בית גוברין רק 150 ק"מ) וחלקם ישרים כמו סרגל. נופים עוצרי נשימה. ירוק, נקי, מצוחצח ועשיר בטירוף ופסטורלי ושקט. גלוייה. כמו לרכוב בתוך סרט טבע. מדי פעם עלינו לרכיבה מהירה על האוטוסטרדה וכמה עצירות בדרך. פגישות אקראיות עם קבוצות נוספות של אופנוענים מכול אירופה. שרק מריחים מזג אויר נאה ויוצאים לרכיבות בכבישים המדהימים של אירופה. נסיעה מנהלתית של 140 קמ"ש בממוצע הובילה אותנו למלון בברלין בשעה 18:00 . המלון ממוקם כעשר דקות הליכה ממרכז העיר ומהאתרים המומלצים, האופנועים – וזה חדש – חונים במחסן בשכר עם שומר (8 יורו ליום) שווה כל שקל…. גניבה עלולה להרוס את הטיול והשתתפות עצמית של 1000 יורו יכולה להרוס את חשבון הבנק…. האופנועים נקשרו והלכו לישון ואיתם גם אנחנו, לא לפני שקינחנו את קרנבל הרכיבה היומי, בארוחת מרקי גולש נוספת ופלטה ענקית של סלטים עם טונה. מחר החלטנו על "דיי-אוף" בברלין לראות את העיר.

יום ראשון 29 במאי 2011

כהרגלנו בקודש בשלושת הימים האחרונים, התעוררנו גם היום די מוקדם – כנראה הגיל עושה את שלו… אפשר לומר; שקצת התפנקנו במיטה ובשש וחצי כבר היינו ערים לתחילתו של עוד יום במסע האישי שלנו. כאמור, היום יוקדש לטיול רגלי וספורטיבי ברחובות ואתרים בברלין עד כמה שהזמן והכוח יאפשרו לנו. היום התחיל בארוחת בוקר עשירה והפעם מאד! עוגות ומאפים שונים, 4 סוגי לחמים, דגנים מסוגים שונים וכמעט כל סוגי הפירות שרק אפשר לחלום עליהם, אקזוטי משהו… אז אחרי ארוחת בוקר מלאה, עם קצת סנדוויצ'ים וקרואסונים בתיק יצאנו לכבוש את העיר. מרכז העניינים לתיירים בברלין, נמצא במרחק 20 דקות הליכה מהמלון, קבענו מסלול היקפי שיעבור בכל האתרים שרצינו, חמושים בתיקי גב, סנדוויצ'ים ומים, התחלנו ללכת, לא לפני שעברנו לבדוק את יקירנו בחנייה המקורה – צילמתי אותם – אני יודע… התגעגעתי. מרכז ברלין בתקופה זו עמוס במטיילים ותיירים. שילוב בין ארכיטקטורה קלאסית מהמאות הקודמות ובניינים אולטרה מודרניים מהמאה הנוכחית. שער ברנדרבורג. בניין הרייכסטאג כבר נתפס לנו הצוואר מרוב קריאות "ואוו!!!"

פגשנו קבוצות של אופנוענים; מאיטליה – הרליסטים. מפינלנד – ב.מ.וו"ים. כמה שונים הם נראים, אפשר לראות בתמונות; ההרליסטים על המדרכה באמצע התנועה מול שער ברנדרבורג. והרחובות מלאים בכל מיני תופעות מוטוריות: פרארי, רכבים ישנים (טראבנט) ומיוחדים וגם מועדון חמש ברלינאי מסתובב לו ברחובות העיר…

סיימנו את הסיור בבית הכנסת הגדול שנחרב ושופץ מחדש. מרשים מאד – לא ניתן לצלם במקום כך, שאין לי תמונות להוכיח, תצטרכו להגיע ולראות בעצמכם.

מחר, עוזבים את ברלין, עולים על האופנועים ועוברים מדינה – דנמרק. כ- 500 ק"מ רכיבה. מקום הלינה יישמר כרגע בסוד. אז ניפגשו מחר בדנמרק. המשך ערב נעים. איציק, מיכאל ואורי

———————————————————————————————————————————-

עריכה-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות למיכאל, אורי ואיציק

———————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות   ·   יש 17 תגובות, הוסף תגובה    

אקוודור

הנה סיפור על שני אנשים מיוחדים ונועזים. שיצאו לממש חלום רגע לפני שהם מסתערים על החיים. יניב זינגר ואריקה רוֹ נפגשו בארץ כשיניב הדריך קבוצת צעירים מפרוייקט "תגלית" איתה הגיעה אריקה. אחרי שאריקה עשתה עליה. התגלגלו השניים לתל-אביב. אריקה מילצרה, עבדה במרכז שירות טלפוני ואפילו מכרה בוריטוס על שפת הים. יניב מלמד מתמטיקה בGMAT ומצלם חתונות מדי פעם. הם החליטו לעשות משהו אחר לגמרי; לרכוש שני אופנועי BMW f650gs בארה"ב ולרדת עד לאושואייה בצופצ'יק התחתון של העולם ואז לעלות חזרה צפונה. בעת כתיבת שורות אלה, הם יושבים בבוליביה. שמעם הגיע לאזני במקרה. ואז איתר אותם ערן שביט ידידי ממקסיקו וכך הגעתי לבלוג שלהם. כן, יש להם בלוג כתוב אנגלית, טעון בסיפורים נהדרים ובעיקר צילומים שהעתיקו את נשימתי. מדהימים. יצרתי קשר עם יניב והצעתי לו לחשוף את סיפור המסע כאן בעברית. לקח קצת זמן עקב בעיות תקשורת והנה הפוסט הראשון. ישבתי לתרגם מתוך הבלוג של אריקה ויניב. קטע המספר על "סאגת הצמיגים" בדרך חזרה צפונה. קצת ארוך ולכן יחולק לשני קטעים. אך הצילומים…. וואיי וואיי איזה יופי.!  . תיהנו!

ראשית, מאחר ואין מצב לתרגם את כל הבלוג הנפלא של אריקה ויניב, אני מצרף אוסף צילומים מהדרך שלהם. (כתבה קצרה בהמשך).

לידיעה כללית: אריקה קיבלה רשיון לאופנוע שבועיים לפני היציאה לדרך ויניב רכב רק 3 חודשים לפני היציאה…

למעלה: באחה קליפורניה- בפינה של קוקו (כן דיווח זכור מהסיבוב של עמיר פורת)

למעלה: חניית לילה במדבר האטקאמה צ'ילה

סוף העולם: פארק לפטאייה אושואייה דרום ארגנטינה

צמיגים בקצה העולם. חלק 1

"בפעם הראשונה שהתחלנו לשים לב להתבלותם של הצמיגים האחוריים, היה בסביבות סנטיאגו צ'ילה. אחרי משהו כמו 12 אלף מייל של רכיבה, אף שראינו את סוג הצמיגים שהיינו צריכים יותר מאשר במקום אחד על פניו עברנו. מבלי לחפש אותם כלל. לא עלה על דעתנו לקנות אותם. ראשית, צ'ילה היתה הארץ היקרה ביותר בה ביקרנו מאז יצאנו לדרך וההגיון שלנו כיוון אותנו לחשוב, שאין מצב שנמצא איזו שהיא סיבה לקנות בה משהו יקר. שנית, מה שהבנו זה שהצמיגים שחוקים רק קלות ולא ממש נראה לנו עניין רציני, שיש להלחץ ממנו.
ולא כך. מעבר לסנטיאגו רכבנו עוד שלושת או ארבעת אלפי מיילים בלי שום בעיה, כל הדרך עד לאושואייה. בכל מקרה, כשהגענו לשם, השחיקה בצמיג האחורי שלי הייתה כבר במצב מדאיג דיו, כדי לבשר לאריקה שעלינו לקנות צמיגים אם ניתקל במשהו כזה.

אך כמה אופייני לי; לא מספיק מודאג ורציני כדי ללכת ותכל'ס לחפש צמיגים חדשים. מה שכן חיפשתי, היה תרסיס סיכה לשרשרת. מסתבר שמה שגורם לי לפעול ברצינות, הוא זכרון של נסיון רע שהיה לי. או במקרה הזה, השיניים בגלגל האחורי הפכו כל כך משוייפים מכך שהשרשרת הייתה רפויה יותר ויותר, שהם החלו להשבר וסירבו משום מה למלא את חלקם במסע. כלומר לדחוף את האופנוע קדימה. וההמתנה בת שלושת השבועות בקארטחנה לחלקים חדשים שיגיעו בדואר השאירה משקע. כל זה מתקשר לסאגה, כי הדאגה לחומר סיכה הביא אותי לחנות האופנועים היחידה באושואייה. אף שזו עיר מפתיעה בגודלה, אופנועים לא ממש נפוצים כאן, מעצם העובדה שיש רק 3 חודשים בהם מזג האויר מאפשר לרכוב בה. בחנות ראיתי צימיגי מצלר דגם 'סהרה'. שאלתי אם הם מחזיקים צמיגים מתת דגם 'טורנס', שזה הדגם עליו רכבנו עד לכאן. תשובה שלילית…"טוב, מילא, נקנה אותם מאוחר יותר"…

מה שלא לקחנו בחשבון, זו העובדה כי מאושואייה לבארילוצ'ה Bariloche התכוונו לרכוב עם האימהות שלנו ועם דודתי. שלוש הגברות ברכב שכור ואנחנו כמובן על האופנועים. בכדי לדייק, לקחנו את זה בחשבון, אך לא הבנו באיזה קצב נצטרך לעמוד, בכדי לשמור על המהירות שלהן. עזבנו את אושואייה ב- 22 בפברואר (2011) מתוך כוונה להגיע לבארילוצ'ה ב 4 במרץ (באנגלית אגב, "מארץ' פור" זה התאריך היחיד שהוא גם פקודה…) מה שאומר שעומדים לרשותנו 10 ימים, לכסות דרך של כ- 2000 מייל. כאשר שליש ממנה דרך עפר ועדיין להספיק לבקר ולבלות; בפוארטו נאטאלס Puerto Natales. טורס דל פיינה, הקרחון המדהים של פריטו מורנו, פיצרוי, אל-צ'אלטן והקראטרה אוסטראל, בתוך תא הזמן הזה. פתאום היינו צרכים להתעורר בשעה 6:30 בבוקר ולרכוב לעיתים מעבר לנקודת תשישות. עם אפס בלמים. סגנון רכיבה זה היה זר לנו. עד לרגע זה היינו מורגלים להשלף משקי השינה שלנו, רק כשהם הפכו חמים מדי, סביב השעה 10:00 בבוקר. (או בימים גשומים בהם לא טרחנו כלל לצאת מהם, פרט לעשיית צרכים. אף שבאותם ימים לא ממש יצאנו לפשתן בחוץ), רכבנו רכיבה איטית, תוך שימוש מוגבר בבלמים בקטעים עם אחיזה בעייתית. הפסקות רבות לצלם. ועצירה סופית ממש לפני שקיעה. בצורה כזו, כיסינו לעיתים לא יותר ממאה קילומטרים ביום. ומכאן יש לפנינו כמה ימים של 500 ק"מ ויותר ביום. עצירה לחיפוש צמיגים ועוד יום כדי להתקין אותם, לא באו בחשבון. החלטנו לדחות הכל עד לבארילוצ'ה.

המשך בוא יבוא. מי שקצר סבלנות, יכול לדלג ישירות לבלוג שלנו. להתראות בפרק הבא. אריקה ויניב

————————————————————————————————————————————————————————–

תרגם יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ליניב ולאריקה.

————————————————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and החיים הם הרפתקה and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

כמו שהובטח; דרור עינב משייט חשוף על ספינות נוצצות, בנופי החלום האופנועני בארה"ב ומשתף אותנו בסיפור של סיבוב קבוצתי.

צילומים: עתליה עינב

"החלום מתגשם"- סיכום טיול ספטמבר 2008

האמת? אין לי מושג מאיפה להתחיל. כל-כך הרבה חוויות ב-9 ימים! שכרון חושים של ממש! 9 ימים על אופנוע, ברחבי הפארקים במערב ארה"ב – בהחלט שווה כתבה. כל פארק בפני עצמו הוא יצירת מופת של הטבע. אהיה מקורי ואתחיל מההתחלה…

נפגשים בלאס-וגאס. יום רביעי 10 ספטמבר 2008. חבורה נפלאה, ומגוונת  גם בטווח הגילאים שלה.

חבורת ישראלים המבקשים להגשים חלום: "טיול על גבי אופנוע ברחבי ארה"ב". לאחר הערכות קצרה – יום חמישי בבקר: "איגלריידרס". מתחילים בתהליך השכרת האופנועים. 5 הארלי דיוידסון מסוג אלקטרה גלייד ו-2 אופנועים של הונדה מסוג גולד ווינג , כאשר אחד מהם מיוחד ביותר- "טרייק" (3 גלגלים) – "אתם עוד תבקשו סיבוב…." יוצא איציק בהצהרה ! (הוא כנראה ידע למה).
"…חברים! קדימה, אגם מייד מחכה לנו" – שם, ערכת הקפה נחשפת אחר כבוד וריח של קפה ישראלי מהביל עולה באויר.
עם חשיכה, הגענו לחניית הלילה בעיירה קטנה לפני פארק ציון.Zion National Park "למה ציון? מחר חברים עם בוקר נדבר על זה…".

יום שישי – הבוקר מתחיל עם סיפור קצר ומוסר השכל בסיומו – כך, בצפייה גדולה, מתחיל כל בוקר, לאחר תדריך קצר על התוכניות לאותו יום.
מה שלא מצפים לו הוא: שמעתם על אופנוע שמעדיף לנסוע רוורס? נכון, סוג של תקלה – אחד מהחברה ממלא באופנוע שלו סולר במקום דלק. אאוץ'… מייד, כמו במבצע צבאי, נרתמים לפריסה : יוזמה, רעיונות מבריקים, כח שאיבה כביר (של הסולר ממיכל הדלק) ועיכוב של כשעתיים – הכל מאחורינו. לאור העובדה הזאת והאילוצים , אני כבר חושב על המהלכים הבאים.
סוף טוב, הכל טוב – מגיעים לפארק ציון, המאופיין בגווניו האדומים ובצוקים הישרים המתנשאים לגבהים. ב"שאטל" המקומי אנחנו מבינים למה הפארק הוא אזור נחשק כל-כך, עבור מטפסי הרים המגיעים לכאן מכל רחבי תבל. "ציון" – על שום מה? על שום היופי השמיימי והוא כמקדש טבעי.

תוך כדי נסיעה לכיוון היעד הבא, אנחנו חוצים שתי מנהרות. הופתענו לראות בקירותיהן פתחים לצפייה בנוף ושמחנו לראות את האור בקצותיהן…
לפנות ערב, להזכירכם, ערב שבת, אנחנו כבר מגיעים למלון שלנו, המרוחק כ-7 מייל מפארק נוסף – "הברייס קניון".Bryce Canyon National Park

תוך כדי חלוקת המפתחות לחדרים, ניגש אלי אחד מן העובדים של בית המלון. לאחר שיחה קצרה מסתבר שהוא יהודי, היחיד בכל האזור. בעודי מתרגש, הבחור מוזמן להשתתף בקבלת השבת המסורתית שאני עורך במהלך הטיולים, על כל גינוני הטקס.
האורח שלנו מבקש לשמור למזכרת את כוס הפלסטיק שאיתה ערכנו את הקידוש – אני, באופן אישי חש בצמרמורת העוברת בגופי ומרוצה מכך שהצלחנו ולו במעט להעביר את המורשת שלנו גם לקצה האחר של העולם.

שבת בבוקר, 13 ספטמבר, אנחנו נכנסים אל הפארק. אני לא כל-כך רוצה להאמין למראה עיני, אבל בזוית העין אני מבחין בעשן המיתמר מאחד מאזורי הפארק – ואכן כבר בכניסה התריעו ה"ריינג'רס" (הפקחים) על שריפת היער שלא מאפשרת לנו להגיע אל החלק האטרקטיבי יותר של הפארק, אלא להסתפק בחלק קטן ממנו שגם הוא מספיק יפה כדי לגרום לאיבוד ההכרה ולאבדן חושים….
פארק עם תצורות טבע מדהימות וציבעוניות של אלפי עמודים, חרוטים וצריחים שנוצרו כתוצאה מארוזיה באבן הגיר ואבן החול – "אשת לוט" פראיירית לעומתם…
"…יקירי, כביש 12 מחכה לנו" – כביש מפותל עם נופים מדהימים –  חלומו של כל אופנוען : עליות, ירידות, פניות …כל מילה נוספת מיותרת!
יום ראשון 14 ספטמבר. "…חברים – זוכרים את בגדי הים שאמרתי לכם להכין? זה הזמן לשלוף אותם –מייקל מחכה לנו!"
החבר'ה שואלים שאלות: לאן? מי זה? מה זה? איפה זה? זה כואב?
לאחר נסיעה קצרה, אנחנו מגיעים ליישוב קטן בשם "מונרו". כל תושביו מורמונים למעט מייקל, היהודי היחיד. מייקל "אימץ" לעצמו את המעיינות – מים חמים עם ריכוז גבוה של מינרלים, הנותנים למקום נופך מיוחד. אנחנו עוצרים לטבילה "חבלז"ית" במי המעיינות ולאחרי ממשיכים בנסיעה אל פארק נוסף "קפיטול ריף נשיונל פארק".Capitol Reef National Park שכבות הסלע הנראות בו צבעוניות כל כך, עד שנדמה כי יד אדם במעשה.

בדרך חווינו גם חוויה קולינארית בלתי צפויה: 15 איש רעבים עטים על איזו חוות גידול אורגנית נידחת, שסיפקה לנו לחמים הישר מהתנור הבנוי לבנים, גבינות עיזים, סלט טרי מירקות אורגניים ועוגיות שמרים כמו של אמא. גם מתכונים היו באמתחתינו – הזוי ממש ! (כן, גם אני ביקרתי שנה מאוחר יותר, את רנדי הצנום במיני חווה שלו. באופן מקרי כשעברתי שם. והוא סיפר לי שזכר את ביקורכם. הוא שומר את מדבקת מועדון האופנועים הישראלי שנתתם לו – יוני)

נסיעה על כביש 70 וכביש 191 מביאה אותנו לעיירה מואב השוכנת לפתחם של שני פארקים : "הארצ'ס" (קשתות) Arches National Park ו"הקניונלנדס". Canyonlands National Park
אופס, קצת לפני הכניסה למואבּ Moab בחנייה של אחד המלונות, קולט המוביל עשרות כלי רכב עתיקים משנות ה-30 וה-40 שהתרכזו שם למפגש שנתי.
אנחנו עוצרים לשוטט ביניהם, שולפים מצלמות – עושים פוזות וממשיכים. בלב ליבה של העיירה, פגשנו את יורם בעל חנות. בחור ישראלי, היהודי היחיד באזור. הוא כמובן שמח להתעדכן על מה חדש בארץ.
היום נחתם בפאב מקומי במשחק ביליארד, לאחר שתיית כמה וכמה כוסות אלכוהול שהוסיפו למצב רוחנו המרומם בלאו הכי.

יום שני 15 בספטמבר – יום שמוקדש רובו ככולו לטבע: הפארק הראשון שאנו מגיעים אליו הוא ה-"ארצ'ס" המכיל את מספר הקשתות הטבעיות הגדול ביותר בעולם. לצד הקשתות מופיעים פסלים טבעיים (להם הוספנו חלק), מחטים, חרוטים וצורות יחודיות נוספות בגווני אדום חום וצהוב. ב"שביל השטן" על החול בין שני סלעים ענקיים שנידבו לנו את צילם, אנחנו מתכנסים למדיטציה, נושמים עמוק ופותחים את הלב…
קמים, מנערים מעלינו את החול וממשיכים ל"קניונלנדס" – לא, זה לא שם של לונה-פארק…
בנקודת תצפית גבוהה מאוד "נקודת הסוס המת", ניתן לראות את נהר הקולוראדו, ממנה אנחנו יכולים לראות בעצם מה ראו ראשוני המתיישבים שהגיעו לאיזור.
בחזרה למלון במואב אנו סוטים מדרך הישר, ונוסעים במקביל לנהר הקולוראדו, עוצרים בקרבת הנהר, מקוששים עצים ותוך דקות ספורות סובב לו הפינג'אן על המדורה בניצוחו של גלנטי – זקן השבט. אין סוף ליצירתיות, כך מסתבר – בקבוק פלסטיק ריק (לא מהזבל) הופך לאחר חיתוכו ל-2 ספלי קפה. גומרים הולכים. מחר צריך לקום מוקדם. מאוד מאוד מוקדם – הפתעה!

יום שלישי 16 ספטמבר השכמה ב-4 (!) לפנות בוקר. החבר'ה לא יודעים למה –הפתעות לא מגלים, נכון?!
צינת הבוקר מכה בפנים וגורמת לנו לעצור בתחנת דלק לא פעילה ולפצוח בריקודים לחימום האיברים. אנחנו נראים כמעט כמו החבורה של "נח..נח..נחמן מאומן".
השחר מפציע ודבר לא מפתיע! מידע שניתן לנו על פסטיבל כדורים פורחים היה שגוי ביסודו, ואנחנו, שנוטים לראות את חצי הכוס המלאה, שמחנו על ההזדמנות שניתנה לנו, לראות מצידו האחד של הכביש את אור הירח התלוי בשמים ומצידו האחר את השמש העולה מבין ההרים – עלות השחר ברוב תפארתו.
חרגנו מן השגרה גם בענין ארוחת הבוקר: במקרה, הכינונו מראש…. מוצרים להכנת ארוחת בוקר לתפארת מדינת ישראל: מכין הסלט, מדליק האש לבישול הביצים הלא הוא: מיכאל המציל.
שבעים ומרוצים אנחנו שמים פעמינו לנקודת גבול שבה נפגשות 4 מדינות: ניו-מכסיקו, אריזונה, קולוראדו ויוטה. בהמשך, בדרכנו לעיר פייג', חצינו את שמורת שבטי ה"נבאחו" האינדיאנים ב"מוניומנט וואלי", אזור בו הופקו מאות סרטי פרסומת וצולמו בו סרטי קולנוע ידועים וטובים. אגב, המקום נחשב לפלא השמיני בעולם. דומה שהיום הזה הוא הארוך בשנה… הספידומטר דואג להוכיח לנו שרכבנו כ-400 מייל ביום זה.
אכן לעת ערב הגענו לעיר פייג' בפאתי "אגם פאוול" Lake Powell או בשמו הנוסף "גלנד קניון".

יום רביעי 17 ספטמבר ואנחנו מוצאים את עצמנו בתוך סירות מירוץ באגם פאוול – מקום שאין דומה לו בשום מקום אחר בעולם : מגדלי הסלע המרהיבים בצבעי האדום שלהם, המים צבועים כחול ירוק, חופים עם חול אדמדם – מה שמשאיר אותנו עם חוויה בלתי נשכחת. היפות והאמיצים קופצים למים הקרים – מיכאל המציל (זה מארוחת הבוקר) משתף אותנו במפגשים שהיו לו עם דולפינים בחוף הים של ראשון-לציון. כמה חבל שהדף לא יכול להעביר את הקולות שהשמיע……
לאחר השייט, שמים פעמינו לעבר הקניון המפורסם בעולם "הגארנד קניון". בדרך, אני מבחין בגשם המתקרב – אני מכיר אותו… עוצרים, שולפים את חליפות הגשם ואכן הוא מגיע – אבל איך אומרים – בקטנה.
ה"גארנד קניון" נחשב לאחד מפלאי תבל. נהר הקולוראדו השוצף בערוצו, הוא שביתר את הרמה הסלעית ויצר את אותה תופעה גיאולוגית מדהימה. הלינה בסמוך לפארק.
יום חמישי 18 ספטמבר. ההתרגשות רבה. טיסה במסוק מעל ל"גארנד קניון" – חוויה שלנצח תיזכר. אין מילים לתאר.
נוחתים, נרגעים וממשיכים. עוצרים בנקודות תצפית רבות. בכל פעם נפעמים יותר ויותר מעוצמתו של המקום – תמונות שוות אלף מילים.
ערב. לאחר יום עמוס וגדוש אנו מגיעים לעייריה "זליגמן". Seligman בפתחה של "דרך 66" U.S. Route 66 המפורסמת. אנו לנים במלון מאוד לא שיגרתי. על דלת כל חדר (כמעט) רשומים שמות של אנשים מפורסמים שהתארחו בחדרי המלון.

יום שישי 19 ספטמבר. עננת הסיום מרחפת מעל ראשינו. אנו רוכבים ב"דרך 66" – כאילו הזמן בה עמד מלכת. זהו כביש הרוחב הראשון שחצה משיקאגו בצפון עד לוס אנג'לס בדרום מערב ועדיין ניכרים בו שרידי התקופה. הנסיעה ב"דרך 66", על תחנות הדלק העתיקות שבה, מחזירה אותנו לתקופה ההיא של שנות ה-30 וה-40.
באחת מהתחנות היותר אותנטיות, החבורה מתארגנת לתמונה קבוצתית – ראש חץ, לא גרעיני חלילה, אבל חזק דיו! רכישת מזכרות. רגע לפני סיום.
בדרך ללאס-ווגאס אנחנו עוצרים בעוד נקודה משמעותית: סכר "ההובר דאם" Hoover Dam שנבנה על גבול נאבדה ואריזונה.
בשעות הערב מגיעים חזרה ללאס-ווגאס – נקודת המוצא שלנו – כאן בעצם מסתיים הטיול. קובעים להפגש לקבלת השבת המסורתית ואחרי שיחת סיכום מפרגנת ומרגשת – החוויות מציפות אותנו שוב ושוב.
שבת בבוקר 20 ספטמבר. מחזירים את האופנועים. מין תחושת הקלה  – חזרנו בשלום בריאים ושלמים.
ו…הדובדבן שבקצפת – קניות, קניות, וקניות. פותחים עסק לגיהוץ (כל הזכויות על השם שמורות לאידלמן) ….גיהוץ כרטיסי אשראי. איך ייתכן שפתאום אין מקום באוטו לכל הדברים?!

תודתי למשתתפים: גלנטי, צפריר, רונית ומיכאל, אורית ואיציק, רויטל וחיים, עמליה ציון גל וגיא.
לבני עמרי שהוביל את הקבוצה בדבקות, בצורה מקצועית ומדהימה.
וכמובן לאשתי עתליה, האישה שאיתי  לאורך כל הדרך ועוזרת לי בהוצאה לפועל…
אז כמו שאמרנו – "לפעמים חלומות מתגשמים…"

שלכם (כאן בתמונה)

דרור עינב drorein@walla.com

———————————————————————————————————————————————–

ערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שייכות לדרור ועתליה עינב.

________________________________________________________________________________________

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה    

ציר בלי רֶשָע, בלי שדים ו(כמעט) בלי דעות קדומות

וורנר באוזנהארט, כבר סבב את העולם 4 פעמים פחות או יותר, הוא עשה זאת לבד על אופנוע וכתב על כך 4 ספרים. (וורנר היה פרופסור לבלשנות באוניברסיטת אוטאווה) יום אחד גיליתי שגיאה גיאוגרפית באחד מספריו, יצרתי קשר איתו ומאז הפכנו ידידים ממש. וורנר וטרודי – מעריצי ישראל מושבעים, ביקרו אותי ואת גלי כאן, כבר 4 פעמים (בכל פעם, כאשר הטמפרטורות בקנדה יורדות הרבה מתחת לאפס… אנחנו כבר מאווררים חדר).

שלושה מארבעת ספריו של וורנר

לפני כמה שנים, בדרכו מחוג הקוטב הצפוני בנורבגיה לכיוון אוסטרליה, חצה וורנר גם את איראן. באישורו אני מפרסם קטע קצר על אופנוען בארץ אסורה… כלומר לנו… כלומר בינתיים.
היחס לאיראן ותושביה, מנקודת מבט שאינה מעורבת באקטואליה הפוליטית ושאינה טעונה דעות קדומות – אלא רק ככברת ארץ מעניינת, אותה יש לחצות בדרך מטורקיה לפקיסטן – היא סוג של לוקסוס לאדם מערבי. נוסע העובר באיראן, טוב לו שיַטֵה אוזן לניואנסים שאינם באים לידי ביטוי בתקשורת המתלהמת. למפגש אמיתי וכן עם אזרחי המקום. עם נדיבותם ואנושיותם. כי מה טעם להכנס אל מעבר לוילון הכבד, אם לא הופכים זאת להזדמנות לגבש עמדה רעננה. לטוב או לרע? למה לטרוח ולהגיע למקום מסקרן כל כך, מבלי להתחבר?

המעבר לאיראן

כאוס מוחלט שרר בצד הטורקי של מעבר הגבול לאיראן בבאזרגאן (Bazargan), כל האיזור היה תקוע בשלבים הכי מטורללים של שיפוץ כללי ושיירות של משאיות עמדו אף אל גב, לאורך יותר משני קילומטרים מערבה מנקודת הביקורת. זה עתה פסק הגשם הסוער ומגרש החניה מול משרדי המכס היה לא יותר מביצת בוץ טובענית ולא סלחנית. בהיעדר כל שילוט הכוונה, נאלצתי לשאול שוב ושוב למיקום משרדי ביקורת הגבולות. ובכן, שני המשרדים; ביקורת הגבולות והמכס, שכנו בתוך אוהל בסמוך למגרסת חצץ אימתנית, שעבדה במלוא המרץ והבליעה כל צליל אנושי, שאמור היה לשמש מקום בו אדם צריך להשאל וגם לענות; מי, מאין, לאן ולמה. בסופו של דבר, זכיתי בחותמת השחרור המאשרת בדרכוני, כי הוצאתי מארצו של אתא-טורק רכב בעל שני גלגלים ומנוע.  קיבלתי הנחיות כיצד להגיע לצד האיראני ויצאתי לעברו.

בצד האיראני של הגבול שום דבר לא השתנה מאז ביקורי האחרון בשנת 1999. הכל נראה רגוע, מסודר ובשליטה. ברכותי ;'סאלאם עאלייקום', נענו ב'סאלאם' ידידותי. חיוך ולחיצת יד. ראשית, לביקורת דרכונים. אשרת הכניסה לשבעה ימים, שהכנתי מבעוד מועד בשגרירות האיראנית בטורקיה, נבדקה ונמצאה כשרה וקיבלתי חותמת כניסה. במכס בדקו את האופנוע, מספרי השלדה והמנוע מול הנתונים בתעודת הקארנה דה-פאסאג' ( Carnet de Passages en Douane ה"דרכון של האופנוע"). תלשו את הספח התחתון, מילאו את התלוש העליון באישור רשמי ושלחו אותי לדרכי, תוך אזהרה כי עלי להחליף כספים רק בבנק הסמוך. הם ידעו, כמובן, שזו אמירה ריקה מתוכן, בשוק השחור אני יכול לקבל סכום כפול עבור הדולרים שלי, מכל בנק באיראן ומנסיוני, איש גם לא יבקש ממני קבלה או הוכחה על מקור החלפת הכסף. זה אחד הדברים שהופכים את איראן לארץ מאד זולה לנוסעים זרים – השוק השחור.
נוכחתי בעובדה הזו, כבר בעצירה הראשונה. בתחנת הדלק. תחת "שער הדולר החופשי" מילוי של 26.5 ליטר, עלה דולר וחצי. בכל תחנות הדלק ניתן היה להשיג רק דרגת אוקטן אחת. אך במחיר הזה לא טרחתי כלל לשאול לאוקטן והאופנוע לא התלונן.

הכרתי את הציר הזה – אמנם בכיוון ההפוך, אך החלטתי שהפעם כדי לגוון מעט, אעצור במקומות שלא הייתי בהם בסיבוב הקודם. ואלון במלונות שלא הכרתי. איראן היא ארץ מאד בטוחה לרכוב בה, עם אנשים ידידותיים בכל מקום, נהגים תרבותיים ומתחשבים וכבישים מעולים. ושפע של תחנות שירות ותדלוק איכותיות, שהייתי צריך להזכיר לעצמי שאני כבר מזמן לא באירופה.

איך שלא יהיה, הרושם האירופאי הזה התפוגג, ברגע שהתמקמתי ללינת לילה באחד מהמלונות ה..איך לומר; 'לא שגרתיים'. כי ברגע שנכנסתי לחדרי באחד מהם – וכמו כל אדם נורמאלי, הלכתי לשחרר לחצים – גילית שנחתתי בעולם אחר; בעולם השלישי וכי עם כל החביבות ברחוב, האיראנים כופים עלי את תרבותם, במקום הכי אינטימי. כי כאשר חיפשתי את אסלת החרס בחדר השירותים המצוחצח, העלתי חרס. פשוט אין. במקומה ממוקמת בפינה עמדת חור צלפים. על פלטה מוגבהת מעט וסימן למיקום סוליות הנעליים. נכון, זו בטח לא פעם ראשונה למי שחצה את אפריקה (סביב, נגד כיוון השעון. וגם על כך יש ספר שלם. י.ב.). אבל הקונטרסט בין החזות והתכל'ס. המם אותי במשהו. כבר הייתי חלוד במקצת. כן, אנחנו האירופאים המערביים המפונקים, לא מתורגלים בהארכת גידי הברכיים, למצב מתיחה הנובע מכריעה ארוכה. והרגשתי זאת היטב. שלא לדבר על הצורך לדייק (במיקום הרגליים, שלא תחליק כף רגל לחור) במיוחד כשקמים בלילה אפופי קורי שינה… נו. הכי טוב להוריד את המכנסים והתחתונים קומפלט ולהשען על איזו תמוכה. אפשר כסא בצד או שפת הכיור הסמוך. אקרובטיקה. כבר אמרתי? אבל רגע… איפה הנייר? אין. במקום יש צינור פלסטיק גמיש תלוי על וו בקיר הסמוך. ועכשיו מגיע הקטע הכי ממזרי בתרגיל הקרקע האולימפי. עלי לפתוח את הברז, לקרב את פתח הצינור ביד ימין ולרחוץ את התחת ביד השניה. תוך שמירת שיווי משקל. כל זה מעל תהום קטנה, אבל חלקלקה ומסוכנת. ועכשיו אני מבין טוב יותר את ביזויה של יד שמאל בתרבות האיסלאם. לעולם לא נוגעים בה באוכל או באדם אחר. די. בטח הבנתם.

בקשר לאוכל איראני. אולי ישמע מופרך, כי ידוע גם ידוע, איזה נפלא המטבח האיראני. אבל אני זה אני, לא מסתדר עם טעמים פיקאנטיים. כך שהסתפקתי בתבשילי קבאב ואורז. אורז עם קבאב ולמחרת שוב קבאב ואורז, לשם גיוון. עכשיו, כדי לשטוף את הגרון, עמדו לרשותי תה או מגוון משקאות קלים כמו "זָםזָם" ו"פִּיפִּי", (תחשבו על ארוחה שבסוף מקנחים בפיפי, הזוי) המקבילים האיראניים לקוקה קולה ופפסי. אין בשום מקום בירה, יין או משהוא אלכוהולי אחר. ורמזו לי כי אם אתפס עם אחד ממשקאות השטן האלה, אזכה במלוא סאת המלקות השגורות בשריעה, בפרהסיה וללא רחמים. אז הנה, כמי שמעריך בירה טובה, אם תרצו – מצאתי מעט רשע.

איספהאן – מסגד שיח' לוטפאללה

איספהאן – מסגד שאה'

בקשר לקוד הלבוש. האם נשים איראניות אכן אוהבות ללבוש את הצ'אדור (או בפשוטת; אוהל אישי נייד) בציבור? הייתי נחוש לשאול ולברר את הנושא לפני שעזבתי את איראן. ההזדמנות נקרתה לי, כשהגעתי לסוכנות נסיעות וגסטהאוס בשם "אקבאר" בעיר בָּם (Bam).

הגעתי לשם לאחר חשיכה והתקבלתי על ידי קבוצה של שבעה איטלקים שטיילו באיראן על  ארבעה אופנועים. על שלושה אופנועים, רכבו שלושה זוגות של בעל ואישה ועל האופנוע הרביעי רכבה אישה מקומית. סולו. זה סיקרן. שאלתי אותה אם היא חוותה איזו הטרדה מהיותה אישה "לא, בכלל לא" היא ענתה. "נכון, כאשר אני מגיעה למקום ציבורי, עלי ללבוש את הצ'אדור. אם אני רוכבת או הולכת רגלית, אני זורקת את הדבר הזה מעל לבגדי הרכיבה מעור ממוגן. אך אתה רואה כאן, במקום פרטי, אני לובשת מה שבא לי". שתי גברות מצוות אכסניית "אקבאר" שנכחו בארוחת הערב, שתיהן בג'ינס אופנתי וסוודרים קלילים. אחת דיברה אנגלית טובה. שאלתי אותה איך היא מסתדרת עם הצ'אדור. היא משכה בכתפיה והשיבה : "אני לובשת את מה שחוקי התרבות והקוראן הקדוש מחייבים, אין לי בעיה עם זה" אז שאלתי אם היא יכולה להפנות אותי לפסוק בקוראן בו מצויין הדבר.

היא הפנתה אותי לאחד הגברים שהבטיח לחזור אלי עם תשובה. בבוקר בטרם עזבתי הוא ניגש אלי ואמר; "לך לקוראן הקדוש, סוּרָה מאתיים וארבע, פסוקים 30-31". וזאת עשיתי בהזדמנות הראשונה ומצאתי את הפסוק המצווה על האישה המוסלמית ענווה והשפלת מבט למול רשימה מפורטת של דמויות. האחריות על גרוי של הזולת – היא עליה. משהו שהפך לחוק מדינה. האנשים והנשים שפגשתי בהמשך הדרך לגבול הפקיסטני. "שידרו" יותר מרמז, כי יש חוק ויש מציאות. מעין קיום אישי, בתוך חוק שקבע מי שמינה את עצמו נציג של ישות בשם אללה. משהוא שאיני מסתדר איתו מצד כל  דת שלא תהיה. אבל בכניסה לאיראן חתמתי על מסמך מנדטורי, שבו התחייבתי לא לעסוק בחתירה תחת אושיות הרפובליקה האיסלאמית המפוארת.

הכמיהה והסקרנות שגיליתי לסממני צריכה ותרבות מערביים, היו מובהקים ו"שידרו" לי, כי יש בדרך איזו מהפיכה, גם אם היא תיקח קצת יותר זמן. אז המשכתי רק לצפות ולהקשיב. כעבור שלושה ימים הגעתי לעיירת הגבול זאהדאן (Zahedan) בואכה פקיסטאן . ידעתי כי עלי להערך לכניסה לארץ הבאה בנושא חשוב; דלק. באיזור הגבול מתקיים מערך ענף של הברחת דלק מאיראן לפקיסטאן, בה המיסוי על הדלק גבוה במיוחד. כך שממש לפני מעבר הגבול נעמדתי בתור בתחנת דלק, כדי לגלות אחרי כשעה שלא אזכה לקבל טיפה, כי איני שייך לקבוצה הנכונה… לכן הפנו אותי כמה ילדים, לסוחרים בצדי הדרכים בהמשך הציר – המוכרים דלק מתוך ג'ריקנים. מילאתי עד הקצה ויצאתי לכיוון פקיסטאן.

———————————————————————————————————————————————————————

תרגום ועריכה – יוני. כל הזכויות C שמורות לוורנר באוזנהארט – All rights -C- reserved to Werner Bausenhart

* חלק מהצילומים הורדו ברשות מאתרים ברשת.

** המתעניין בקניית ספריו של וורנר (באנגלית כמובן), יוכל להשיגם במחיר בסיסי ישירות מוורנר. נא להפנות אלי מייל ואני אדאג לשדך. – יוני.

———————————————————————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!