להתראות אלסקה, שלום לך קנדה

ושוב – להתראות קנדה ושלום ארה"ב.

עוד פרק במסעו של רוכב יחיד מסוגו

כמה טיזרים מהבלוג המאד מפורט ומחמם הלב של לירן מרכוס

1.8.14

"לאחר נסיעה ארוכה בחזרה מפרודו ביי הגענו בשלום בשעה 23:30 לאוניברסיטה בפיירבנקס.
סבסטיאן רצה להחליף את הצמיג האחורי שלו ביום שלמחרת, לצמיג כביש אותו הוא סחב כל הדרך מטקסס וביקש שאעזור לו בפירוק הגלגל והרכבתו במוסך ימאהה כך הוא ישלם פחות על העבודה, קבענו ליום שלמחרת בשעה 9:30 בלובי, הלכתי להתקלח קצת עדכונים בחדשות מהארץ ונפלתי שדוד על המיטה".

בלילה הזה ישנתי טובבב (רציתי לכתוב כמו תינוק, אבל תינוקות מתעוררים באמצע הלילה אז כתבתי טוב) הלילה עבר מהר, לשם שינוי התעוררתי ב 9:00 התארגנתי מהר וירדתי לשתות קפוצ'ינו מהמכונה שנמצאת בלובי של האוניברסיטה,סבסטיאן הגיע גם, דיברנו על יום האתמול כמה שכיף ואנחנו שמחים שעשינו זאת, יצאנו לכיוון האופנועים וראינו שני אופנועים שחנו לידינו בפרודו ביי האחד קאוואסאקי KLR 650 והשני דוקאטי ישן ומקורר אוויר שאלוהים יודע איך הוא הצליח לעשות את כל הדרך הזו, במבט מקרוב על הדוקאטי נראה שהוא חווה תאונה קטנה ולאופנוע נגרם נזק, מאוחר יותר פגשנו את הבחור הצעיר שהגיע מהולנד והוא אמר שהוא איבד שליטה במהירות 80 קמ"ש ולמזלו הנזק היה מועט, הנזק הגדול ביותר היה למשאבת הבלם הקדמי, כוסית נוזל הבלם התפוצצה לחתיכות והם נאלצו להיות מגייוורים וסידרו איזו קומבינה בעזרת מזרק וכך המשיכו עד פיירבנקס, האמת רעיון מעולה וההוכחה היא שהבלם עובד, כל שאר הנזק הוא שפשופים ועיקומים שאפשר לסדרם או פשוט לחיות אתם.

הקוואסאקי והדוקאטי הפצוע בחניית האוניברסיטה.

לאחר שצילמנו את האופנועים הנ"ל (סבסטיאן ואני) נסענו למוסך ופירקנו את הגלגל האחורי של האופנוע שלו ומסרנו אותו למכונאי שיחליף צמיג ויאזן אותו על המכונה, לאחר שסיימנו להרכיב את הגלגל בחזרה למקומו נסענו לשטיפת מכוניות אוטומטית בכדי לשטוף את הקרנפים, בארה"ב וקנדה יש עמדות אוטומטיות לשטיפה עצמית פשוט בוחרים את האופציה המתאימה בלוח הבקרה (שטיפה בלחץ, עם סבון, ווקס, מטאטא עם סבון, חומר לשטיפת מנועים ועוד) משלשלים כמה מטבעות והופ אפשר להתחיל איזה מגניב, אבל צריך להזדרז ולא להתמזמז כי השעון רץ אחורה במהירות, לאחר שהפעלתי את המכונה כ 5 פעמים כל פעם 2$ הקרנף היה נקי ונוצץ כמו שיצא מהסוכנות, אמרתי לו"אתה רואה הבטחתי לך שטיפה יסודית אם תתנהג יפה עד פרודו ביי וחזרה" הוא חייך אלי בחזרה בפנסיו הבוהקים, סבסטיאן שוב הסתכל עלי בצורה מוזרה ואמר לי "הקרנף אמריקאי אבל מבין עברית" צחקנו מהבדיחה ויצאנו לנשנש משהו בסופר מרקט, לאחר מכן נסענו לסוכנות אחרת של ימאהה וגם של הארלי דווידסון סתם בשביל לשטוף את העיניים ומשם חזרנו למנוחה באוניברסיטה שכן למחרת יש נסיעה ארוכה והמטרה לחצות את הגבול ולנסות להתקרב כמה שיותר לעיירה וויטהורס שבקנדה,קבענו להיפגש ב 8:00 בבוקר ליד האופנועים כאשר הכל מוכן לתזוזה,לקחתי את התיק עם הציוד שהשארתי לשמירה בקבלת האוניברסיטה והלכתי להתקלח ולנוח. בבוקר נפגשנו ולפני יציאה הזכרתי שוב לסבסטיאן שהפעם עוצרים ליד השלט "ברוכים הבאים לאלסקה" ושאני חייב תמונה אז שיזכור זאת, הדרך חזרה לכיוון מעבר הגבול הייתה משעממת וארוכה, קצת לפני העיירה טוק זכרתי שראיתי בכיוון הלוך מן כלי רכב עם גלגלים ענקיים וכל הדרך חיפשתי אותו, פתאום בצד הדרך אני רואה את הדבר האימתני הזה, סימנתי לסבסטיאן שעוצרים ומתברר שזו עגלה, כנראה להעברת בולי עץ ענקיים, ביקשתי מסבסטיאן שיצלם אותי שתראו כמה זה גדול, בזמן שאנחנו מצטלמים הגיחה מאחורינו אישה מבוגרת ואמרה "כדאי לכם לבקר בבית שנמצא מאחורי העגלה, בעלת המקום אישה מבוגרת והיא תשמח לראותכם, לא כל יום עוצרים תיירים פה בדרך כלל כולם פשוט ממשיכים וחולפים על פני המקום", בדרך לבקתה נראה שבעלה אהב לאסוף כל מיני דברים ובעיקר אופנועי שלג, נכנסנו לבקתה וראינו שזו בעצם חנות מזכרות ומשחקי מזל, צילמנו ושוחחנו קצת עם האישה והמשכנו בדרכינו (היא סרבה להצטלם), לאחר עצירה לתדלוק בטוק המשכנו בנסיעה ארוכה לכיוון מעבר הגבול, מיד לאחר המעבר בו לא עצרנו בכלל, נעצרנו לצילום עם השלט "ברוכים הבאים" לאחר מכן המשכנו שוב כמו בדרך הלוך כ 30 ק"מ עד לביקורת הדרכונים הפעם הקנדית, שוב שאלות קצרות "מאיפה באת ולאן אתה הולך?" החתמת הדרכונים וקדימה ממשיכים, ושוב קנדה מראה את עצמתה ואת נופיה המהממים, אגמים ונהרות, הרים ויערות, עליות וירידות, סיבובים וישורות, גשרי מתכת ונוף מדהים ללא סוף פשוט קנדה את מהממת התאהבתי בך קשות, לא הפסקתי לומר וואי ווואו למרות שכבר נסענו בדרך הלוך לאלסקה בדיוק באותו הנתיב,היות ואין אחד אחר, הדרך נראתה כדרך חדשה והחיוך יחד עם המוזיקה המתנגנת בתוך הקסדה הפכו את החוויה למושלמת.

פתאום בצד הדרך אני רואה משהו גדול וחום האטתי מיד ודרדרתי לכיוון הגוש החום לאט לאט אני מזהה דב ועוד איזה דב משהו גדול כזה וחום יכול להיות רק גריזלי, ניסיתי להתקרב כמה שיותר בכדי לצלמו וכל הזמן אני אומר לעצמי "רק שלא יברח", בזריזות שלפתי את המצלמה והקלקתי "יששש הצלחתי לצלם אותך דב מדהים שכמותך" ממש שניות מעטות מרגע הזהיו ועד לצילום התמונה ואז הוא ברח,סוף סוף דב בטבע צולם בעדשתי, איזה מגניב, התחלתי להצטער שקניתי ספריי נגד דובים הם כאלו פחדנים שוב אולי כי אני גדול.
המשך באחת מעצירות לתדלוק פגשנו עוד ועוד אופנוענים ואפילו אחד שדומה לזה שיש לי בארץ (XR600R) רק 650 מזווד שגם הגיע מאלסקה רק לא מהחלק שבו אנחנו היינו, המבט על ה XR650 העלה בי געגועים לבהמה שלי אהוב ליבי שממתין לי בארץ, מקווה שלא סיפרו לו שיש לי רומן עם קרנף בארץ זרה.
כך המשכנו בנופים מדהימים המשתנים כל רגע במהלך הרכיבה, לאחר כ 800 ק"מ ולקראת החושך הגענו לעיירה היינס ג'אנקשן, כאן פגשתי את סבסטיאן בדרך הלוך לאלסקה, מאז עברנו המון ביחד ולמרות שמבחינת הזמן התקופה היא דיי קצרה חווינו חוויות מופלאות ביחד, התמקמנו במוטל זול והלכנו להרביץ ארוחה במסעדה סינית הסמוכה למוטל היה ממש טעים והייתי כל כך רעב ששכחתי לצלם, משם פיפי ולישון מחר יום חדש.

בבוקר התארגנו בנוהל הרגיל, קפה, סיגריה ויצאנו לכיוון וויטהורס, אמרתי לסבסטיאן שאני נכנס לעיר ושאתעכב שם כדי להוציא כסף ולחפש מתאם 12V לUSB היות ושלי עושה קצת בעיות, סיכמנו שהוא ימשיך היות והוא לחוץ בזמן לחזור לטקסס, נפרדנו ואמרנו תודה ושהיה כיף לרכב ביחד החלפנו אימיילים ואמרנו שעוד נפגש בהמשך היות ואנחנו נוסעים לאותו הכיוון אז הסיכוי הוא גבוהה, כאשר עצרתי ליד הכספומט הבחנתי שהתוספת שהרכבתי על הרגלית צד עומדת ליפול ושהברגים השתחררו מהרעידות, הוצאתי את הכלים וחיזקתי אותם, לאחר מכן הוצאתי כסף ולא מצאתי מתאם ל USB כמו שרציתי, סה"כ התעכבתי כשעה+ בוויטהורס סבסטיאן כבר רחוק ואין סיכוי שאסגור את הפער בינינו, המשכתי בדרך לכיוון העיירה ווטסון לייק (watson lake) בה יש מקום אותו אני רוצה לראות, יער השלטים המפורסם בו יש שלטים ולוחיות מכל העולם, אנשים פשוט עוצרים תולים או מדביקים את השלט או מה שמתחשק להם וממשיכים בדרכם,בדרך לשם שוב עברתי בשיפוצי הכבישים בהם יש רכב המלווה את הרכבים העוברים בו והפעם אחרי פרודו ביי ועם הצמיגים החדשים היה פשוט תענוג, בהמשך הדרך לאחר כמה שעות אני מבחין באחת מתחנות הדלק(כאשר אני חולף על פניה) במי אם לא אדון סבסטיאן, הוא אוהב לעצור בכל תחנה ואני רק שצריך, עצרתי ועשיתי פרסה,מגניב אדון סבסטיאן נפגשים שוב שמחנו כאילו לא התראינו שנים כולה חצי יום, וכך המשכנו יחד עד לעיירה ווטסון לייק.
התמקמנו במוטל והלכתי שוב לתחנת שטיפה אוטומטית הצמודה למוטל כדי לשטוף שוב את הקרנף, הרי הוא צריך להראות טוב ביער השלטים,לאחר מכן חצינו את הכביש (הקרנף ואני) ועשינו סיור ביער השלטים, חיפשתי את הלוגו של יוני בן שלום מנהל ובעל אתר בשם הרפתקה דוט קום שעשה טיול דומה בשנת 2009 וסיפור מסעו היה כחלק מהשראה שלי לטיול, היות וקראתי עשרות מאמרים ובלוגים על טיולים דומים כולם באנגלית באתר הנ"ל נהניתי מאוד שכן זה בעברית ובהווי ומנקודת מבט ישראלית, חשוב לציין שיוני מפרסם את סיפור המסע שלי ושל עוד רבים אחרים שם ואנחנו בקשר פייסבוקי, הוא נותן עצות וטיפים על חם היות והוא עוקב אחרי התקדמותי דרך המכשיר איתור לוויני שברשותי (ספוט).
בהזדמנות זו אומר ליוני אתה מלך!!! אמנם לא נפגשנו פנים מול פנים אך אני מרגיש שאנו מכירים שנים. (תודה, אך פורסם תחת מחאה. יוני)
כמובן שלא מצאתי את המדבקה שיוני הדביק כאן בשנת 2009 ולאחר כ-40 דקות התייאשתי והפסקתי לחפש, זה מה שנקרא למצוא מחט בערימה של שחת, הדבקתי את המדבקה שלי במקום גבוה שבקושי אני הגעתי אליו, צילמתי כמה תמונות וחזרתי למוטל.

בבוקר התארגנו ויצאנו,המטרה פורט נלסון המרחק קצת יותר מ 500 ק"מ,משם נמשיך ביום שלמחרת לדוסון קריק שזה עוד כ 450 ק"מ ומשם לרד דיר 740 ק"מ, ברד דיר נישן את הלילה האחרון בקנדה וביום שלמחרת נחצה את הגבול לארה"ב משם לגרייט פולס 680 ק"מ ומשם לוייט סולפור ספרינג 160 ק"מ כך שהימים הקרובים כמו בשבועות האחרונים הולכים להיות ימי רכיבה ארוכים.
המרחק המצטבר בשבועיים האחרונים ועד לוויט סולפר ספרינגס עומד על 8,850 ק"מ ע"פ גוגל (מוונקובר לפרודו ביי וחזרה עד מונטנה ארה"ב) נוסיף סיבובים למציאת מקומות לינה+נסיעות קצרות סביב מקומות הלינה עבור צילומים+התברברויות+סידורים אפשר לומר בשקט 9,100 ק"מ ואולי קצת יותר, אין ספק חוויה מאתגרת ובלתי נשכחת בה מגלים מקומות חדשים בגוף.גם למחרת עד לעיירה דוסון קריק שבקנדה עבר בכיף למרות המרחקים העצומים,הנופים הנהדרים, ההרים האגמים, הנהרות, הריחות, הנוף שמשתנה בכל יום מקצה לקצה וכו'.
אי אפשר לתאר זאת, גם החלק הזה של קנדה העובר בהרי הרוקי פשוט יפיפה, בדרך מווטסון לייק לפורט נלסון אני מבחין שוב בגוש שחור, האטתי וסבסטיאן חלף על פני, הוא הבין שאני עוצר לצלם, והפעם הגוש השחור לא ברח וכן סוף סוף הצלחתי לצלם את הדב השחור די מקרוב, לאחר שהוא הבחין בי הוא נמלט אבל כבר צילמתי אז לא היה לי אכפת שהוא ברח,שמח ומאושר שהצלחתי סוף סוף לצלם אחד במצלמתי,

מהג'י פי אס: המסלול הלוך וחזור מארה"ב לפרודו ביי (המזלג המערבי) וחזרה דרומה (המזלג המזרחי)

ההמשך באתר של לירן כאן

—————————————————————————————————————–

כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות ללירן מרכוס

—————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

לירן מרכוס בדרכו היסודית

מושך את כולנו כמו בתוך חלום

תזכורת מפוסט קודם: וכך בנוף עוצר נשימה או בעצם עם כל הצמחיה והירוק בעיניים שרק מעצים את הנשימה המשכתי עד שחציתי את ה"גבול" (יש רק שלט ברוך הבא וזהו) למדינת אורגון (OREGON).
המשכתי בנסיעה בכביש הכניסה לאורגון עד שעצרתי לתדלק באיזו עיירה שנראית כמוכת עוני, ע"פ הבתים,החנויות,המכוניות והאחוזות הנטושות הכל מוצע למכירה מכל עבר,גם האנשים נראים קשיי יום ונראה שהמשבר שפקד את ארה"ב עדיין שולט פה (אולי אני טועה אך כך זה נראה).
החלטתי למשוך כמה שיותר עד שהגעתי לעיירה בשם שאדי קוב (SHADY COVE) בערב קפצתי למסעדונת מעבר לכביש,זו מסעדה סינית נחמדה ואני דווקא הזמנתי אוכל תאילנדי שהיה טעים ומרענן וקצת מגוון את התפריט,במסעדה פגשתי זוג נחמד שישב מאחורי והתעניין מאיפה באתי ולאן אני הולך,דיברנו בין ביס אחד למשנהו ובסיום הארוחה הזמנתי חשבון הבעל קם חטף ממני את החשבון ושילם על הארוחה אמרתי לא שאין צורך אבל הוא התעקש אז ויתרתי לאחר הניסיון הראשון,כמו שאומרים נותנים לך תיקח, מרביצים לך תברח אחח איזה אמריקאים נחמדים כן ירבו, אמרתי לו תודה,איחלנו איחולי בריאות והצלחה אחד לשני, הצטלמנו יחד וחזרתי למוטל מעבר לכביש

.27.6.14

למחרת היום נסעתי למקום שבשבילו חתכתי מזרחה מכביש החוף למקום בשם Crater lake
שהוא הר געש רדום כשבלוע של ההר ישנו אגם קסום שחלמתי לראותו,לפני כמה שנים קראתי בלוג של זוג מאוסטרליה שביקר במקום ופרסם תמונות ושם פעם ראשונה שנתקלתי במחזה המדהים הזה,
אמרתי לעצמי "לירן אתה חייב את זה לעצמך" וכך עשיתי, בלילה ירד גשם וכאשר יצאתי לדרך התפללתי שאזור ההר יהיה נקי ושטוף שמש, אבל מה הערפל והגשם התאהבו בי ועוקבים אחרי לכל מקום, למרות זאת המשכתי וכאשר הגעתי עד לשם לאחר טיפוס ארוך בכביש שופע סיבובים,היה כזה ערפל שלא ראיתי את האף שלי… איזה באסה בכדי לראות את המקום הארכתי את הדרך במאות ק"מ ובסוף לא זכיתי לראות את המחזה ביום שמשי ונטול ערפל/גשם ממש אכזבה אבל אני לא אתן לזה להוריד לי את המצב רוח,

לאחר החלטה זריזה נתתי להר עוד הזדמנות "הר נחמד, אתה לא תביא אותי עד לפה ובסוף תתכסה בערפל שבקושי רואים את הכביש". אז חיפשתי מוטל קרוב בערך כ 20 מייל משם, הגעתי למוטל דרכים שהיה נראה חשוד בהתחלה גם בגלל המחיר וגם כי היה נטוש לגמרי, למרות זאת לקחתי חדר, נסעתי לתדלק ולאכול צהריים בעיירה הקרובה, לאחר מכן חזרתי למוטל, החוות דעת הראשונית שלי הייתה שגויה מה שלא אופייני לי, שוחחתי קצת עם בעלת המקום, אישה נחמדה שעובדת קשה למחייתה ומכינה לאורחים עוגות ועוגיות ללא תמורה, היא נתנה לי עצות וטיפים היכן לבקר וכו', היא גם סיפרה שבשנתיים האחרונות יוקר המחיה והמחסור בתיירים עקב צמצום עונת השלגים פגעו לה בעסק, לשמחתי ולשמחת בעלת המוטל הגיעו עוד אנשים והמוטל היה מלא עד אפס מקום בערב, עד הערב התעסקתי שוב עם כיוון הבולמים, בדיקת נוזלים,לחצי אוויר וכו' בשעה 19:00 החלטתי לקפוץ לננשנש איזה משהו במסעדה מעבר לכביש, כאשר הגעתי ראיתי שני שלטים על החלון והדלת בצד ימין כתוב "פתוח" ובצד שמאל "סגור" ניסיתי והדלת נפתחה, שאלתי "תגידו פתוח או סגור" הם אמרו שבדיוק סגרו ובעודי מפרסס שאלה המלצרית שהיא גם השותפה במקום "האם אני לבד?" עניתי כן אז היא אמרה "בוא שב" ונעלה מיד את הדלת שלא יכנסו עוד עוברי אורח כמוני, למזלי ואני אומר שוב, למזלי הם הכניסו אותי ולא בגלל שהייתי הולך למיטה רעב, אלא האוכל היה פשוט טעיםםםם, במבט ראשוני זה היה נראה לא משהו הסטייק עוף המיוחד שלהם אך מניסיון עבר אמרתי בוא נטעם מה יש להפסיד, הכי הרבה נתחתן עם האסלה בשבוע הקרוב, לא התאכזבתי היה מעולה ושוב החזרתי צלחת שלא צריכה שטיפה, שאלתי אותם מדוע אתם סוגרים כל כך מוקדם הם הסבירו שבשעות האלו האנשים כבר לא מגיעים והעסקים לא משהו בשנתיים האחרונות, עוד בן אדם שאומר לי זאת.
חזרתי למלון שבע ומחייך ובערב פגשתי מלא אנשים וגם זוג אמריקאי נחמד בפנסיה שרוכב על   BMW R1200GS ADV סביב ארה"ב שגם כמוני נתנו עוד הזדמנות להר והתחזית הבטיחה לטוב, הבעל בשם ג'רי סיפר לי שלאופנוע היו כבר כמה בעיות עם גל ההינע והקלאץ ושעלה לו כמה אלפי דולרים לתקנו וחוץ מזה הם די מרוצים, האופנוע גם צורך שמן לעומת שלי שכרגע כבר עם 2,600 מייל ולא הוספתי לו אפילו גרם, טפו טפו טפו, לאחר שסיימנו לדבר השמים התבהרו, ביקשתי מכולם לא לרקוד את ריקוד הגשם וגם אם הם שרים אז רק במקלחת, נקווה שמחר גם יהיה כך כהרגלי נשיקה לאופנוע בברכת לילה טוב וחתכתי לישון.

28.6.14

בבוקר למחרת התעוררתי וראיתי שמים נקיים יששש, קפה זריז ועוגה מעשה ידיה של בעלת המוטל בכדי לפתוח את הבוקר,האישה הנחמדה גם נתנה לי שקית עם סופגניות לדרך איזה אישה טובה,חוזר לחדר התארגנות העמסת ציוד ויאלה אני טס לשם עכשיו לפני שהמז"א ישתנה ויחזור הערפל שרודף אחרי, אני והחבר שלי(האופנוע למי שלא הבין)טיפסנו שוב להר והדרך נראית כמו דרך חדשה למרות שרק אתמול נסענו בה, איך שהטמפ' משתנה והאוויר נעשה קריר ונעים (לי לפחות) הפסגה נמצאת מעל 7,600 רגל שזה קצת יותר מ 2,300 מ' אין ערפל ואין עננים איזה כיף מטפסים עד שפתאום לאחר אחד הסיבובים נגלה האגם המהמם הזה, כחול הכי כחול שאפשר לדמיין, מסביב ההרים בחלקם מושלגים, האוויר הנקי והקריר, יש עוד אנשים אך השקט מסביב כולם מתפלאים ונראה לי שהם בשוק או שזה בגלל שהם אמריקאים יש שקט מופתי, אני משתהה על יד כל תצפית מכל כיוון אפשרי איזה מקום נפלא, עולות המחשבות ואומרות רק שההר לא יתעורר בזמן הקרוב ויהרוס את היופי הזה, צילמתי עשרות תמונות שלא מביישות את הפירמה כל תמונה פשוט גלויה ואז ראיתי זוג בשנות השישים שמנסים לצלם את עצמם,הצעתי לצלם אותם כך שהם לא יסרבו לצלם גם אותי…האיש שאל מי אני ומה מו מי ולאחר שסיפרתי הוא סיפר שהם כנופיה של הארליסטים וביום יום הם לא עושים יותר מדי בלגן אלא רק שצריך…, הוא נתן לי מטבע מעץ עם הלוגו של הכנופיה ואמר שהוא אהב אותי וזה למזל שאשמור אותו אצלי בכיס, הצטלמתי עם כולם ונפרדו דרכינו,

משם נסעתי צפונה וחציתי אזורים חקלאים עם שדות, כרמים, רפתות לולים, פירות ומה לא איזה ריחות משגעים, האף שלי אבד שעות נוספות, השדות אחרי הגשם הדשא שבעל הבית החליט לקצור, הרפת שבדיוק חלפתי על פניה כל רגע ריח אחר חודר לי לאף ושוב זו אחת הסיבות שבאופנוע יותר כיף לטייל, לאחר כמה שעות נסיעה בהם חציתי גשרים מעל נחלים ונהרות יפיפים עם אגמים כחולים ופסגות הרים מושלגות והכי מגניב זה שפתאום לאחר סיבוב או מבין העצים או סתם סיבוב של הראש מתגלים מראות נפלאים של מפל, אגם כחול או איזה הר מושלג, אם היו נותנים לי שקל על כל וואוו שאמרתי הייתי עושה טיול ארוך יותר, כך המשכתי עד שחציתי את הגבול לוושינגטון (המדינה לא העיר) מצאתי מוטל דיברתי עם המשפחה והחברים סיפרתי והשווצתי איזה יום מדהים עבר עלי והלכתי לישון ולחלום על מה שראיתי מחר יום חדש.
29.6.14

היום לשם שינוי השעון לא זינזן אז התעוררתי מאוחר ב 8:30 שיט, אני תכננתי לראות 2 הרי געש  מפורסמים בוושינגטון את הר סנט הלנס וההר השני הר רנייר שהוא ההר הגבוהה ביותר ברכס הקסקייד שני ההרים כרגע לא פעילים הרינייר התפרץ בפעם האחרונה לפני כ 150 שנה והסנט הלנס התפרץ התפרצות רצינית בשנת 1980 ההתפרצות הזו גרמה לנזק רציני,נהרגו בה 75 אנשים ונגרם נזק סביבתי לתשתיות ולבתים, אומרים שזו הייתה ההתפרצות הקטלנית ביותר בהיסטוריה של ארה"ב, הדופן של ההר(לוע) קרסה וההר איבד מגובהו כ 400 מטרים,שני ההרים מדהימים ובגלל זה רציתי לראות אותם במו עיניי ולצלמם בעדשותיי, נו אז מה אתם מנחשים?אם אמרתם שראיתי וצילמתי אתם טועים!! הערפל והגשם האלו לא מניחים לי אז מה עושים? עושים לו את תרגיל הקרייטר לייק (אגם המכתש) מחפשים מוטל קרוב וסוגרים את היום בארוחה חמימה.

בבוקר התרגיל עבד והשמיים התבהרו אז קדימה להתארגן ולצאת יש היום לצלם את הסנט הלנס שותה קפה מתארגן וזז הדרך אל ההר יפה ומוצפת בנוף בכבישים מדהימים ובדרכי למעלה אני קולט שלט למסלול הדראג ימינה, אני מיד עוצר פרסה ובוא נלך לראות מה קורה שם,אז מסלול הדראג היה סגור, אבל היה שם מסלול סופר קרוס פתוח והתאמנו שם רוכבים מתחילים ורוכבים תותחים אז הוצאתי מצלמות והתחלתי להקליק, איך שהתגעגעתי לצלילים האלו של ה 4 פעימות ולריח של ה 2 פעימות ההר ימתין בזמן שאני שוטף את העיניים, נהנה מהמוזיקה של ה 4 פע' ומסניף את העשן של ה 2 פע', לאחר כשעה חזרתי למוד נסיעה, ההר מתחיל להראות את פסגתו מרחוק וככל שמתקרבים הוא גדל ונעשה יפה יותר, בדרך אני עוצר בכמה תצפיות ומצלם את ההר והנוף.
בסוף הגעתי לתצפית האחרונה ופגשתי שני חברים מהלוניטונס שלא מפחדים ומתקרבים אלי ללא חשש, אז גם אותם צילמתי. בכדי לנסוע להר השני שהוא הרנייר שהוא בעצם מאחורי הסנט הלנס במרחק יריקה יש לנסוע חזרה את

כל הכביש שבאתי ממנו בבוקר ולבצע הקפה של קצת יותר מ 50 מייל היות ואין כביש המחבר בין שני הכבישים שמובילים לכל הר.
אז להר הזה אני לא אספיק להגיע היום אז קדימה למצוא מקום זול ולהתמקם לקראת הלילה,הגעתי לעיירה קטנטונת בשם RANDLE המוטל נמצא על הכביש הראשי שהוא לא מפריע בכלל לשקט הפסטורלי ומאחורי המלון יש הרים יפיפים ,איזה נוף אני אומר לעצמי והשקט הפסטורלי, הבחורה שעובדת בקבלה אמרה שהנסיעה קצרה ותוך מקסימום שעה אני יהיה שם יש עוד 5 שעות, אז חישוב גס שעה וחצי לכל כיוון נשאר לי שעתיים לצלם את ההר אז קדימה החלטתי ונסעתי לבקר בשמורה בה שוכן ההר היפיפה, הכביש המוביל להר נמצא בשיפוצים אך למרות זאת אפשר לנסוע בקצב סביר, בדרך למעלה שוב מפלים יערות ריחות מדהימים אנשים נחמדים ונוף משגע, לאחר שצילמתי את ההר חזרתי למוטל הדרך חזרה מכביש אחר ביציאה השניה של השמורה הוא כביש מעלף פשוט מעולה עם נוף ללא סוף, חזרתי רעב אך מרוצה למוטל הנ"ל יש גם מסעדת דרכים עם אוכל משגע אז יצאתי לבדוק מי נגד מי ומה אלו הריחות המשגעים הבוקעים משם, לא התאכזבתי וגם הם זכו לקבל צלחת נקייה חזרה.

וושינגטון(המשך)הר הרנייר וגן עדן לאדוונצ'ר

אז להר הזה אני לא אספיק להגיע היום אז קדימה למצוא מקום זול ולהתמקם לקראת הלילה, הגעתי לעיירה קטנטונת בשם RANDLE המוטל נמצא על הכביש הראשי,שהוא לא מפריע בכלל לשקט מסביב ומאחורי המלון יש הרים יפיפים, איזה נוף אני אומר לעצמי והשקט הפסטורלי, הבחורה שעובדת בקבלה אמרה שהנסיעה קצרה להר הרנייר ותוך מקסימום שעה אני אהיה שם יש עוד 5 שעות, אז חישוב גס שעה וחצי לכל כיוון נשאר לי שעתיים לצלם את ההר אז קדימה החלטתי ונסעתי לבקר בשמורה בה שוכן ההר היפיפה,הכביש המוביל להר נמצא בשיפוצים אך למרות זאת אפשר לנסוע בקצב סביר, בדרך למעלה שוב מפלים יערות ריחות מדהימים אנשים נחמדים ונוף משגע, לאחר שצילמתי את ההר חזרתי למוטל, הדרך חזרה עשיתי מכביש אחר מהיציאה השנייה של השמורה הכביש הזה מעלף, פשוט מעולה עם נוף ללא סוף.
1.7.14
לאחר שהתעוררתי ושתיתי קפה עם ארוחת בוקר פשוטה אך טעימה,כיוונתי את GPS לכתובת של חנות בסיאטל בה רציתי לבקר ולהתאבזר.
חנות זו מוכרת אביזרים במיוחד לאופנועי אדוונצ'ר, החנות של חברה גרמנית בשם TOURATECH
ואני מאמין שלרוכבים שבינינו השם מוכר החנות מלאה בציוד, אביזרים, ואופנועים משופצרים ומדוגמים,
אין מה להוסיף פשוט גן עדן לאופנועי ורוכבי אדוונצ'ר.

להמשך קריאה ומעקב – זה הבלוג של לירן

דף הפייס של לירן כאן

————————————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ללירן מרכוס

————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

יוון אלבניה ומונטנגרו

עם אופנוע החיבור מושלם

View Larger Map

יציאה

כשהייתי עוד בגיל של חייל משוחרר יצאתי עם הונדה cx500 לטיול באירופה, ארזתי תרמיל עם אוהל סיירים וניילון לכיסוי מהגשם, קסדה , מעיל, כפפות ונעליי טימברלנד ועליתי על אונייה ליון. הסתובבתי קרוב לשנה באירופה והיה נהדר. בהודו קניתי אנפילד 350 בלדאק, נכנסתי למסגר המקומי שיבנה לי סבל, מעיל וכפפות שמצאתי בשוק וחציתי את הודו דרומה במשך חצי שנה.
כמות ההכנות שעשיתי לטיול הנוכחי גובלת בחוסר שפיות. מכשירים אלקטרוניים, גיפיאס, מצלמה ומצלמת קסדה, חלקי חילוף וכלי עבודה כאילו שאני באמת הולך לחצות את אפריקה. הכנות וטיפולים לאופנוע עד כדי שהאלכסים ומשה שמחים שנסעתי כבר ויהיה להם שקט לחודשיים. יכול להיות שזה קשור לשערות הלבנות שצצו לי מאז הנסיעה הראשונה. אני מעדיף להיות on the safe side ואם יתקלקל לי מיסב אז לפחות יש לי את החלקים. כמובן שבסופו של דבר התקלקל לי חלק שלא לקחתי.
מרוב שעסקתי בהכנת האופנוע, לא הספקתי לבנות מסלול. חשבתי שאדע לאן אני נוסע ושתהייה לי רשימה של קמפינגים. בסופו של דבר ציירתי קו דמיוני על המפה שחוצה את הפלפונז, אלבניה, קרואטיה, סלובניה, הונגריה, רומניה ובולגריה וכך יצאתי.  אני מנסה לתכנן בכל יום את יום המחרת, כמעט תמיד זה לא מצליח.

(התנצלות העורך: לצערי סדר הצילומים משובש, מפאת עריכה מוטת לו"ז לקויה שלי)

יון

[youtube url=http://youtu.be/QtBMrz7zlHw>]

אחרי סיוט בנמל חיפה ושלושה ימים על האוניה נחתתי ביון. נסעתי ישירות לפטרס למוסך, השארתי שם את הממיר הקטליטי ויצאתי עם סעפת פתוחה.
אין הרבה מה להרחיב על יון, נראה לי שרובנו היינו שם. האוירה היונית מוכרת לי, אני נוסע כמעט כל שנה לכרתים וביון נסעתי הרבה בטיול הראשוו שלי.
הרכיבה בפלפונז היא תענוג, בעיקר החציה מצפון לדרום בכבישים הרריים ונטושים כמעט. החופים משגעים, האוכל נהדר, מקום מושלם לטיול אופנוע. חשבתי שאסתפק ביומיים ומצאתי את עצמי משוטט חמישה ימים, היה כייף.

אלבניה

לאחר שתי דקות רכיבה באלבניה שמתי לב שמרוח לי חיוך על הפרצוף. חשבתי שזה בזכות הנוף הקסום ושמזג האויר הצטנן סוף סוף. לאחר עוד שלוש דקות בכפרון הראשון, הבנתי שאני במדינת עולם שלישי. לאחר עוד כמה דקות הבנו, אני והאופנוע, שנגמרה הקייטנה של יון וכאן מתחילה ההרפתקה.
חציתי מיון במעבר גבול קטן שתכננתי כדי שיהיה לי קרוב לקמפינג שרציתי להגיע אליו farma sotira. היציאה מיון ארכה רבע שעה, הכניסה לאלבניה ארכה בדיוק את הזמן שלקח לשוטרת להחתים לי את הדרכון ולאיש הנחמד שאיתה להקריא לה את המספר של האופנוע. שלוש דקות ושוחררתי. זה קשור לחיוך של קודם, השעה הייתה כבר שש בערב וחששתי שאתעכב הרבה בגבול של מדינה ששלט בה פעם משטר אפל ואצטרך לרכוב בחושך, התבדיתי. נכנסתי בשעה מאוחרת, למרות שהבטחתי לעצמי שאכנס לאלבניה רק בשעת בוקר, כדי שיהיה לי זמן למצוא מקום ולהתארגן מוקדם. מי יודע מה יהיה, הרי מדובר במדינה מלאה שודדי דרכים וגנבים ועוד כל מיני אגדות שאולי היו נכונות פעם. אפילו בחור יווני אחד במוסך בפטרס, הזהיר אותי שלא כדאי לי להיכנס לאלבניה כי כולם גנבים. אבל נכנסתי מאוחר, ויהי מה

[youtube url=http://youtu.be/i6mhl4E2yqM>] [youtube url=http://youtu.be/iN8W07yllpQ>] [youtube url=http://youtu.be/kMNSm-XRHZA>] [youtube url=http://youtu.be/BxKPh8GS9jU>] [youtube url=http://youtu.be/-LLiMoH_uIE>] [youtube url=http://youtu.be/fRbxXfWNtVo>] [youtube url=http://youtu.be/Dk5msJtMkO4>]

[youtube url=http://youtu.be/LmCXCFt-hIE>]

[youtube url=http://youtu.be/RQH4N4JkfG8>]
הגעתי ל farma sotira לפני החשכה  ברכיבה איטית בכביש שרובו שבור ושפה ושם עזרו לי עוברי אורח נחמדים. אחרי כמה זמן, אתה מבין שהמכונית הנפוצה פה היא מרצדס ושלנהגים לא איכפת אם תעוף מהכביש.
התקבלתי בנחמדות לא צבועה ע"י בחור צעיר שלא מדבר הרבה אנגלית שהצביע איפה הקמפינג והסביר לי שפה זה המסעדה. הקמתי אוהל יחיד בקמפינג והלכתי למסעדה. אכלתי דג ואת הצ'יפס הכי טעים שאכלתי בחיי. קשקשתי עד שעה מאוחרת עם המלצר החמוד השני, הרוב בסימני ידיים, מעט אנגלית ומעט איטלקית, לא ידעתי שאני יודע איטלקית. המילים ששמעתי ממנו הכי הרבה היו איזראל, גוד ומפיוזי.
הבנתי שהגעתי למדינה חביבה.

מפה תרתי את אלבניה לאגמים בדרום מזרח, Gjirokaster, Himare חזרה לאגמים Tirana ועוד.
אלבניה מדינה מקסימה, נופים משגעים, תושבים נחמדים ואוכל טוב. הכבישים לא משהו, משובצים בבורות וקטעי דרך לא סלולים, הבולמים החדשים שהרכבתי באופנוע מוכיחים שהיו השקעה נכונה. באחד הבורות שהיה מכוסה עשב סגרתי בולם קדמי, יכול להיות שעם הבולמים המרוטים הקודמים לא הייתי יוצא מזה. מהר מאוד לומדים שלא כל דרך צהובה במפה היא בהכרח כביש אספלט, ושברומא תהייה רומאי, צריך לנסוע מהר, להיצמד לימין ולהתחמק מבורות. הגיפיאס לא עובד פה, לא רק שלי, פגשתי רוכבים אחרים שלא הצליחו להשתמש בגיפיאס שלהם. בסופו של דבר ניוטתי עם offline Google maps שזה בערך כמו לנווט עם מפה כשאתה יכול לדעת איפה אתה נמצא בכל רגע. אבל בעיקר שואלים את התושבים וכולם שמחים לעזור.
אלבניה היא מדינה שעדיין כולם נאספים מסביבך כשאתה עוצר באיזה מקום ורוצים לדעת כמה עולה הבמוו ולאיזו מהירות הוא מגיע, וכמה עולה הסמסונג שלך. מזכיר לי אוכלוסיה מסויימת אצלנו בדרום.
הילדים תמיד מנופפים לשלום וכשאתה מוציא מצלמה הם מיד נעמדים דום ומתחבקים.

את הדרך ל gjirokaster עשיתי תוך כדי עצירות מרובות ולא הערכתי נכון את הדרך. או שאולי הערכתי נכון אבל לא ידעתי שחמישים הקילומטרים האחרונים, יהיו נסיעת שטח על דרך שעדיין עובדים לסלול אותה. מצאתי את עצמי רוכב בחושך על דרך מלאה בורות ושלוליות. הגעתי בשעת לילה מאוחרת והייתי צריך לטפס לעיר העתיקה ברחובות צרים מרוצפים באבנים חלקות. חוויה לא מהנה עם אופנוע כבד כל כך ועמוס ציוד. Gjirokaster עיר יפיפיה ויכולה להיות מעניינת לחובבי הסטוריה. למרות שהעיר החדשה סואנת ומטרידה.
חלק מהערים מערביות לחלוטין, בעיקר על החוף היכן שמגיעים התיירים. קו החוף של אלבניה משגע, בעיקר הדרך מ himare  to vlore.
ב himare בקמפינג על החוף, פגשתי את יורגן וסיגי, זוג מגרמניה שכל כך שמחו לפגוש ישראלי מטייל על אופנוע, הם רוכבים על KTM גדול בדרכם לגיאורגיה דרך טורקיה. במשך היומיים שבילינו יחד לא עזבה אותי המחשבה שאולי אשנה כיוון ואצטרף אליהם, זו יכולה להיות חוויה אמיתית. אבל ידעתי שאין לי כל כך זמן להגיע לגיאורגיה ולחזור. יורגן וסיגי מתכננים לשלוח את האופנוע חזרה בהובלה ולחזור לגרמניה בטיסה. אשמור את זה לפעם אחרת.
מיד נוצרה חברות על כמה כוסיות ראקי ועישון פייפ וסיגריות. יורגן וסיגי אנשים מקסימים. הברק בעיניים של יורגן כבש אותי מיד.
למחרת החלטנו לרכוב יחד לאגם Ohrid בדרכים אחוריות. זה ללא ספק היה היום המרגש ביותר בנסיעה שלי. מצאנו את עצמנו מנוטים בין כפרים וערים שלא מורגלים בהרבה תיירים. דרכי עפר ונוף משגע. אפילו זכינו להיות אורחים במסיבת תינוק שרק נולד באחד הכפרים. החוגגים אספו אותנו באדיבות בלתי מובנת לחגוג ולשתות איתם.

הגענו לאגם והתמקמנו בקמפינג שכבר הייתי בו שלושה ימים קודם והעברנו עוד ערב מהנה עם בירות על שפת האגם.
בבוקר למחרת נפרדנו בחיבוק חם. יורגן וסיגי חצו למקדוניה בדרכם לטורקיה  ואני המשכתי לצפון אלבניה. אני מודה שהיה לי קשה, הזוג הזה נכנס לי לנשמה בזמן כל כך קצר.
בדרך החלטתי שאני עוצר להחליף נורה קדמית. כבר כמה ימים שאין לי אור דרך ושכחתי או התעצלתי להחליף. עצרתי בצד הדרך והחלפתי נורה. לא עבד. טוב, בטח פיוז חשבתי לי. פרקתי את הציוד כדי להרים מושב והוצאתי את נורית הבדיקה שיש לי, כאילו שאני מבין משהו בחשמל רכב. איך שנגעתי בפיוז הראשון שמעתי קול נפץ. ועכשיו פתאום גם אין לי אור חניה. ניסיתי להחליף את הפיוזים אחד אחד אך ללא הועיל. אין אורות. מה עושים? לאלכסים מתקשרים. לא היה לי מושג שזה ערב ראש השנה והאלכסים לא במוסך. תפסתי את אלכס הגבוה שאמר שאם זה לא פיוז אז בטח מגע רופף בסוויטש והנחה אותי מה לעשות. שום דבר לא עזר. מילא להיתקע, אבל למה באלבניה.. איפה אמצא פה מכונאי שמכיר את האופנועים האלה.. החלטתי לנסוע הכי מהר לקרואטיה, כי שם בטח אמצא מישהו. נתתי גז ואמרתי שאגיע לפחות לגבול לפני החשכה לאיזה קמפינג ליד Shkodra lake . בדרך עצרתי לקפה במסעדת דרכים וכשחזרתי לאופנוע קרה הגרוע מכל. לא מניע. לוחץ סטרטר וכלום לא קורה. וכאילו זה לא מספיק לעצבים שלי הבחור מהמסעדה התחיל להתעניין במעשי, ממש יש לי ראש בשבילו עכשיו. מה אני אעשה תקוע באיזה חור באלבניה.. תוך כדי משחקים לחצתי על הוינקר ושמעתי שרק אז הופעלה משאבת הדלק, לחיצה על הסטרטר והניע. הייתי אמיץ מספיק כדי לכבות ולנסות שוב וזה עובד, הדלקת וינקר והאופנוע מניע. שוב נתתי גז. חציתי את מרכז Tirana כי רק ככה אפשר להגיע צפונה. את קטע הדרך האחרון עשיתי כשפנס ראש קשור מאחורי האופנוע במקום האור שאין לי. הגעתי לקמפינג בשעת לילה אחרי שקצת התברברות ושמחתי לראות שיש עוד אופנועים, אחד Leif שבדי על f650 ואחד הולנדי שלא הפסיק לדבר כל הערב. בבוקר עוד טלפון לאלכס שהנחה אותי לנסות שוב להחליף פיוזים, הוא צדק. שני פיוזים הוחלפו ורוב הבעיה נפתרה.עכשיו חסר לי רק אור דרך ועם זה אוכל לחיות עד שאמצא מוסך. הסאגה הסתיימה ולקחתי לי עוד יומיים בצפון אלבניה.
אז למה אני מקשקש כל כך על אלבניה? כי אלבניה מדינה מרתקת. אני אוהב מדינות שהקידמה עוד לא לגמרי שם ולאנשים יש עדיין את התמימות שאנחנו כבר איבדנו. הרגשתי באלבניה כמו שהרגשתי בהודו. וכמו שחזרתי להודו שוב ושוב אשתדל לחזור לאלבניה שוב לפני שהמערב ישתלט.
לא הרגשתי שום חוסר בטיחות באלבניה וחוץ מבחור אחד בתחנת דלק שהתעצבן שלא כיביתי את האופנוע כששאלתי אותו לכיוון – כולם היו סופר נחמדים. וכשאתה אומר שאתה מישראל נדלקות להם העיניים. בחיוב. אפילו בחור אחד שמח להגיד שהוא יודע מה זה מכבי תל אביב ומכבי חיפה.
עזבתי את אלבניה ברגשות מעורבים, זה לא הספיק, אני רוצה עוד. אבל החלטתי להשאיר משהו אולי לפעם אחרת ושמתי פעמי למונטנגרו.

אין הרבה קמפינגים באלבניה ואני יכול להמליץ על
Farma sotiri.
Camping peshku. 10 km north to pogradec on the lake.
Camping himare. Not in the city but a few km north.
Camping Albania south to shkodra.
Lake shkodra resort.
Camping paemer near kavaje.

מונטנגרו

השוטרים בגבול הכניסה למונטנגרו סימנו לי לעבור מהצד כשהם עסוקים עם שיירת המכוניות. נעצרתי ליד כל שוטר וכל אחד סימן לי להמשיך. לקח לי כמה דקות להבין שהם בעצם מסמנים לי לעוף להם מהעיניים. וככה נכנסתי למונטנגרו בלי שום בדיקה של שום ניירת.
המעבר מאלבניה למונטנגרו הוא חד. מיד מרגישים שזו מדינה מטופחת. הכבישים טובים והמכוניות יותר חדשות. הנהגים פה נחלקים לשניים, אלה שנוהגים כמו באלבניה ואלה שזוחלים עד כדי מריטת עצבים.
חשבתי שאעביר לילה במונטנגרו ואמשיך לקרואטיה אבל זה בלתי אפשרי. זו מדינה קטנה ויפה שאתה רק רוצה עוד ועוד. העברתי יומיים על החוף ליד Ulcinj , קצת רכיבות להרים, שוב פעם Shkoder lake שראיתי מהצד האלבני ועכשיו מפה.
התושבים נחמדים אבל נתקלתי פה ביותר מקרים של חוסר נחמדות מאשר במקומות אחרים. נראה כאילו יש פה טמפרמנט איטלקי ממש.
בשיחות עם תושבים, כולם מספרים שההורים שלהם מספרים שבזמן יוגוסלביה היה יותר טוב. והיום הכלכלה צונחת, המשטר מושחת, והמאפיה הרוסית משתלטת על הנדלן. הם מאוד מזכירים לי בתלונות שלהם איזו מדינה קטנה במזרח התיכון.
גם פה פגשתי זוג בגיל העמידה מגרמניה שמטיילים על במוו ישן עם סירה. גם להם נדלקו העיניים כששמעו שאני מישראל והאישה סיפרה שיש לה בת דודה בחיפה ובת דודה בתל אביב. וכששמעו שאפשר להגיע לישראל עם האופנוע על אונייה נדלק להם רעיון לטיול הבא שלהם. לאחר שעה שיחה נפרדנו בחיבוקים כאילו שאנחנו מכירים שנים. אחוות האופנוענים הזאת…

מונטנגרו היא מדינה בעלת שם מיוחד ונופים וחופים משגעים ובהחלט יכולה להיות יעד לחופשת בטן גב לאלה שנמאס להם מיון.
הלילה החמישי במונטנגרו. אני בקמפינג מבודד ליד הגבול. מחר ממשיך לקרואטיה.

———————————————————————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לשלום בן-צבי קזז

——————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 4 תגובות, הוסף תגובה    

המסע ממשיך לכיוון צפון

ולשמורות הטבע של מזרח פטגוניה

הצג מפה גדולה יותר

יום שבת 26.1.2013
אין ספק שקשה לעזוב מקום יפה ונעים כמו אל קלפטה, ויחד עם זאת, אין ברירה וחייבים להמשיך בדרך. אכלתי ארוחת בוקר טובה בהוסטל ויצאתי לרכיבה הלא ארוכה בתקווה למצוא פתרון למיקרו סווי'ץ של רגלית האופנוע, שלא מפריע לרכיבה אבל אני מרגיש חסר בלי זה. משטר הרוחות באיזור זה של פטגוניה הוא ממערב למזרח ולכן מזג האויר היה הרבה יותר טוב מאשר בדרך הלוך והרכיבה עברה בנעימים כאשר הגעתי ל Rio gallego  ולחנות האופנועים היחידה בעיר, אמר לי בעל המקום שהם לא מחזיקים חלקים כאלה, כי הם לא נשברים… ואז הוא הבין את הגיחוך שבדבריו מכוון שהחזקתי ביד חלק כזה שבור. כמובן שזה לא ממש עזר לפתרון הבעיה. התמקמתי באותו מלון קטן מהפעמיים הקודמות שעברתי כאן. מקלחת ויצאתי לסיבוב מאכלים מקומיים (אמפנדה וסנדביץ מיגה). בערב חזיתי במראה מדהים האופייני לעונת השנה בחלק זה של העולם, הקרוב כל כך לאנטארטיקה: משחקי צבע על כל גווני האדום סגול בוהקים נמתחו על כל השמים ומנגד ירח מלא ועגול. (לצערי המצלמה נשארה מאחור) במידה ולמישהו היתה מצלמה 180 מעלות הוא היה זוכה לצילום שהיה ראוי לתואר "תמונת השנה".

כביש מספר 3 העובר לאורך החוף האטלנטי של דרום אמריקה בארגנטינה. באמת "כביש ללא סוף"

יום ראשון 27.1.2013
יצאתי צפונה מריו גאייגוס. הפעם שלא כמו בשהייתי הקודמת כאן בעיר הדרומית ביותר בפאטגוניה, לא היתה הפסקת חשמל, אבל הרי כדי להצדיק את המושג "אחד המקומות הרחוקים בעולם", אי אפשר בלי תקלות; אז האינטרנט עדיין לא תיפקד כראוי. במקרים כאלה, אני שולח SMS הביתה להודיע שהכל בסדר ויוצא לדרך. אומרים שאמריקה הלטינית זה סוג של עולם שלישי. אך, איני זוכר אם ציינתי בעבר, כי כיסוי הרשתות ההסלולרית במרכז ודרום אמריקה, הוא מושלם ובהרבה מקרים, טוב יותר מאשר באיזורים נרחבים בארה"ב וקנדה המודרניות בהן היו מקומות שלא הייתה לנו תקשורת סלולרית – כשעוד רכבתי שם עם יוסי ונייג'ל. הרכיבה צפונה בשעה הראשונה הייתה נעימה, אך לאחר מכן החלה לטוס סביבי רוח שהגיעה ממערב – כזו שרק פטגוניה יודעת לייצר כמותה (ביחד עם מונטנה בארה"ב) והרכיבה הפכה לקשה עד לתחנה הראשונה לאחר כ – 250 ק"מ רצופים בהם לא ירדתי מהאופנוע. לא זכור לי דבר דומה במסע הזה עד היום. את מאה הק"מ האחרונים עד Puerto san julian, נסעתי באיטיות שהקלה על הרכיבה. חזרתי ללון באותו מקום שהייתי בו לפני כשבוע בדרך דרומה  ומכוון שקליטת האינטרנט כאן איכותית למדי, אני משלים יומיים אחרונים בכתיבה ומתכנן את המסלול לימים הקרובים.

יום שני 28.1.2013
אמש כיוונתי שעון כדי לקום יחסית מוקדם ולהספיק להגיע ליעד הבא: העיר Comodoro rivadavia. שם אני מקווה למצוא פתרון לטיפול תקופתי לאופנוע ואולי חלקים שלא הצלחתי למצוא דרומה מכאן. הרכיבה בשעה הראשונה עברה טוב ולאחר מכן חזרתי למאבק עם  ידידתי הרוח למשך כשעתיים ולאחר שנתרצתה, נעלמה. ההפתעה של היום הגיעה באמצע היום, כאשר לפתע הרגשתי כאילו אני רוכב בוואקום. לא הייתה רוח. שקט מוחלט והרגשה שכאילו אני מנותק מהעולם. הסתכלתי לצדדים לראות אם אני מתקדם. זרקתי מבט ללוח הנתונים… ובדקתי אם השעונים עובדים ואולי בכלל יש צלחת מעופפת מעלי או בכלל אני חולם. אלה היו כמה דקות מדהימות של חוויה שקשה לתאר. למרות הניסיון שלי כאן לעשות זאת. לאחר כמה דקות בהן כנראה הייתי עם רוח גב, שהייתה בדיוק במהירות בה נסע האופנוע ונתנה תחושה שהכל עומד ממש… הכל חזר לקדמותו. החוויה נשארה. דבר משונה נוסף קרה לי כאשר הגעתי לעיר  Caleta Olivia. כרנאה החליטו בעיירה הזו, שאין צורך בשילוט. העיירה לא ממש קטנה ולא מצאתי שלט אחד המורה לאן לנסוע. פשוט יש לרכוב לפי התחושה ולתקן את עצמך לפי החושים. ממש משונה. הגעתי בשעה סבירה למוסך של Honda  אך Nada  (כלום), אין להם אפשרות לעשות טיפול ואין חלקים. מצאתי לינה במקום הכי זול בעיר וגם הוא היה יקר משמעותית, ביחס לימים קודמים. נראה כי הסיבה לכך, היא העובדה שזאת עיר בה יש תעשית נפט מפותחת ולכן רמת ויוקר המחיה גבוהים יותר. עשיתי את הסיבוב הרגלי והגסטרונומי הרגיל שלי וחזרתי לנוח.

למעלה: פסל קודח הנפט במרכז העיירה קאלטאה אוליביה – מסמל את מקור עושרה – נפט!

יום שלישי 29.1.2013
גם היום בחרתי בשעת יציאה מוקדמת. הסיבה הפעם היא ה- 480 ק"מ שחיכו לי. היציאה צפונה היתה קצת איטית בגלל כביש קצת משובש ותנועה רבה, אך לאחר כשעה, הרכיבה על כביש החוף המזרחי של ארגנטינה – כביש מספר 3 – הפכה להיות נעימה ומהירה. בימים כאלה, העצירות הן בתחנות דלק הפזורות לאורך הציר במרחקים של כ – 150 ק"מ בערך אחת מהשניה וצמוד להן מקום נעים לאכול ולשתות. אחת השמורות היפות באזור היא Reserva punta tombo . מקובל להניח בקרב יודעי דבר, כי יש בה הכי הרבה פינגווינים במקום אחד – לאחר אנטארטיקה ולפי המפה, הדרך לשם – כ-60 ק"מ מהכביש הראשי – אינה סלולה. אך כאשר עברתי בצומת, הדרך דווקא נראתה סלולה. עצרתי לשאול נהג אוטובוס מקומי והוא אישר באזני כי רק 16 הק"מ האחרונים לפני השמורה אינם סלולים. החלטתי להאריך את היום הארוך גם ככה ולהכנס לשמורה. החלק הלא סלול התברר כארוך יותר; כ – 22 ק"מ ויחד עם זאת, חוויית הפינגווינים היתה שווה את המאמץ. הכמות אדירה; לא עשרות, לא מאות, כי אם אלפים של פינגווינים מהסוג הניקרא "מאגלן" והם עכשיו בסוף תקופת הרבייה. בסביבות נובמבר, נולדים הצעירים ולאחר כחודשיים, הם מגיעים לגודל של כמעט בוגר. אז הם משילים את הפרווה שלהם וזה הסימן שהם בשלים ליציאה לים ללמוד לשחות. מסתבר, שכל זוג מגיע בדיוק לאותו קן כל שנה ומקיים בו את מצוות פרו ורבו. לי היתה חוויה נחמדה כאשר ישבתי לנוח ליד סככת הפקח, התקרב אלי פינגווין אחד (כך חשבתי בהתחלה) ומייד הגיע הזכר (שהוא גדול קצת יותר) והחזיר את זוגתו בדחיפה הביתה (לקן) זה היה די מצחיק. לאחר מכן המשכתי עד לעיר המחוז Puerto madryn השוכנת לחופו של מפרץ ובקרבת חצי האי ואלדז והתמקמתי בהוסטל מומלץ מאד על ידי הלונלי פלנט.

יום רביעי 30.1.2013
היום שלי בפוארטו מאדרין סבב סביב הטיפול באופנוע ואכן סוף סוף (!) מצאתי מקום מתאים. השארתי את חברי למסע עם הנחיות לטיפול, לחיזוקים ובדיקות שביקשתי לעשות (נהייתי מבין באופנועים פתאום…) ויצאתי לטייל בעיר הנחמדה הזאת. אין לי מושג איך עבר לי הזמן, אבל הלכתי לפאב לראות את משחק חצי הגמר הספרדי בין ריאל וברצלונה. לאחר המשחק, הייתי צריך לשרוף עוד שעה והיא עברה לי בקלות לאורך טיילת החוף שהייתה מלאה באנשים ובפעילויות. נודע לי כי מחר לא עובדים (מעט מאד אנשים יודעים את הסיבה), אבל אם יש יום חופש – כמובן שכאן כולם שמחים. ההסבר הוא: שלפני 200 שנה נגמרה העבדות כאן (סיבה טובה לא לעבוד). בשבוע הבא יש עוד שני ימים כאלה והסיבה היא הקרנבל שנחוג בכל ארגנטינה ובעוד מדינות. בסוף היום קיבלתי אופנוע נקי ומטופל היטב ובנוסף, בעל המוסך הפגיש אותי עם בחור מקומי שהתעניין בקניית האופנוע. החלפנו פרטים ואמרנו שנשמור על קשר.

למעלה: פוארטו מאדרין

יום חמישי 31.1.2013
נשארתי בפוארטו-מאדרין עוד יום. קרבתה של העיר לשמורת הטבע הגדולה בחצי האי ואלדז מביאה אליה הרבה תיירי טבע. החלטתי לנוח מעט מרכיבה ולקחתי טיול מאורגן ל – Penisula valdes רוב הדרכים אינן סלולות ואורך הסיור כ- 400 ק"מ, (כמעט כמו המרחק האוירי בין מטולה לאילת) החלטתי לחסוך קצת קשיי רכיבה ולתת לנהג להתמודד עם דרכי העפר והחצץ. הטיול מתחיל במוזיאון קטן בכניסה לשמורה, בו ניתן לראות שלד של לוויתן וסרט על חצי האי. לאחר מכן ממשיכים לנסוע ל- Caleta valdes לשתי תצפיות; הראשונה על אריות-ים (היו מעט מהם)  והשניה תצפית מדהימה על מספר אדיר של פינגוויני מהמין מאגלן, בצבעים חזקים יותר ולדעתי גם גדולים יותר מאלה שראיתי בשמורת Puerto tombo אבל המדריך חלק על דעתי. לאחר מכן ממשיכים ל –  Punta norte שם יש תצפית אדירה על מספר גדול של פילי-ים מעורבים עם אריות-ים הרובצים מטרים ספורים מעמדות התצפית. זה סיפק לי ריגוש אדיר והפך את היום לחוויה של ממש. היינו בקבוצה 13 איש+נהג ומדריך. מהם 8 ארגנטינאים, 1 אמריקאית, 2 גרמנים, צרפתי ושני ישראלים; אני ובחור אילם בשם שמואל מהוד-השרון. בדרך חזרה, כאשר כבר הכרנו קצת זה את זה, הטיול הפך לפחות רשמי ויותר חברתי, התחיל לרוץ ברכב הומור ארגנטינאי בריא, שפשוט הצחיק אותי ועשה לי את הנסיעה לחוייה נוספת עד ההגעה להוסטל בפוארטו מאדרין.

עד כאן להפעם , סוף שבוע נעים לכולם  ממני    גבי

—————————————————————————————————————————————————

ערך יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לגבי פלקסר

—————————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

אין כמו דרום דרום אמריקה בעונה הזו

ואין כמו רכיבה בקבוצה נחושה המגשימה חלום ביחד

הצג את הוראות נסיעה ל-אסקל, צ'ובוט, ארגנטינה במפה גדולה יותר

ככל שמדרימים ל"משפך" היבשת הדרום אמריקנית, הקיץ הפטאגוני "נוסע" בעקבות הרוכבים ומאיר שמשו לדורון. וככל שמתנקזים לקצה, פוגשים עוד ועוד רוכבי אתגר נוצצי עיניים, הרוכבים על גל של אדרנלין לקראת הנגיעה המיוחלת בטיפ של הטיפ.

הרבה מגיעים לאושואייה. אך רק מעט עושים זאת בדרך הקשה והמאתגרת של רכיבה על כלי דו גלגלי תובעני ומסוכן. מעטים יותר מותחים קו רצוף ומפותל בין הטיפ הכי צפוני בצפון אלסקה, לזה הדרומי בדרום ארגנטינה. שלא לדבר על דרכו המקורית והייחודית של דורון, שהוא הראשון שיצא מביתו בישראל על האופנוע היומיומי שלו וצלח גם את הדרכים הארוכות, הקשות והמטלטלות של אסיה בדרך לצפון אמריקה!

דורון העלה בבלוג המסע שלו, עוד שלושה פוסטים רעננים ומחכימים על הקטעים בואכה אוסואייה. כנסו ותתחברו. (שימו לב, כמו באתר הזה, בבלוג של דורון הכתבה האחרונה היא הכתבה העליונה בעמוד – לכן תתחילו מלמטה…) הנאה מובטחת! 🙂

קחו טעימה:

…"אני בדרך לפארק "טורס דל פאיינה" בהתרגשות גדולה. לאחר מעט אי תאום בין ארבעתנו החלטתי לצאת לבד דרומה לעבר Esperantza, עיירה על הדרך בין אל קאלאפטה לבין פוארטו נאטאלס, 'עיר הבסיס' של פארק "טורס דל פאיינה". הדבר החשוב וכמעט היחיד שיש בה – תחנת דלק. צמוד לתחנה מלון דרכים, תחנת עזרה ראשונה ומסעדה. כל הפעילות כאן סובבת סביב האוטובוסים ושאר כלי הרכב הנעים בין Rio Gallegos, Puerto Natales ו El Calafate וזו תנועה לא מעטה כי שלוש נקודות אלו הן נקודות היציאה לפארקים הנפלאים של פטגוניה ול"ארץ האש"(Tierra Del Fuego)."…

כאמור: ההמשך ויותר, כאן

—————————————————————————————————————————————————-

כל הזכויות C לצילומים שמורות לדורון קדמיאל

—————————————————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!