ארץ נופי הוד ואנשים טובים

אגם אטיטלאן

יוג'ין ואני החלטנו כאמור לרכוב ביחד לכפר סן-פדרו השוכן לחופו הצפון מערבי של אגם אטיטלאן, אחד משכיות היופי של מרכז אמריקה, שנוצר מקריסה של הר געש למרכזו. כשדיברנו בינינו על המסלול, לא ממש טרחנו להסתכל למפה בעיניים. הניווט באיזורים כאלה לא אמור להיות מסובך. יש סדרה מרכזית של כבישים שלא ניתן לטעות בהם וכמה ישובים גדולים שאי אפשר להחמיץ. כך שרכבנו צפון מזרחה ולא ממש רצינו שמישהו יטריד אותנו עם ידע מדוייק. והאמנו ש"יהיה בסדר".

מצאנו בקלות את הפניה ימינה. לא זו שהיינו צריכים. אבל כן, מלה פילאס (Las Pilas) הכביש ירד לכיוון אגם אטיטלאן. אנחנו בסדר.
הגענו לפאתי העיירה סולולה (Solola) ממנה הנמיך הכביש בעוד סדרת פיתולים וקטעי נוף מדהימים, שניבטו לכיוון האגם ורכסי ההרים המקיפים אותו במעגל. כל הסביבה היתה ירוקה ומלבלבת. זה איזור חקלאי פורה במיוחד. מגדלים כאן קפה וגידולים אופייניים כמו בננות, תירס וירקות בחלקות קטנות וציוריות. בתחתית הירידות הגענו לפנחאצ'ל (Panajachel) עיר יפה, סואנת, צפופה ובשעה בה כל מי שגר שם, גם יצא לרחוב. יוג'ין רכב לפנים ואני התנהלתי בעצלתיים בעורף, נהנה מכל אוטובוס צבעוני וחנות מקושקשת הצבועה באסטטיקה מחממת לב. בשלב מסויים בו התפתלתי בין אוטובוס למשאית, האופנוע נטה ימינה, נשענתי בשארית כוחי על רגל ימין ועוד רגע והאופנוע היה נופל, גבר אלמוני רץ מבין הקהל שצפה בי וסייע לי לייצב את האופנוע בשניה האחרונה. מפנאחצ'אל  יוצאות מעבורות לצידו השני של האגם ומובילות תיירים לסן-פדרו ולישובים נוספים על קו המים. עצרנו לשאול על הפניה לסן-פדרו ואז הסתבר לנו שטעינו בכארבעים קילומטרים.

כלומר, היינו אמורים לפנות הרבה קודם. וכרגע מה שנותר כדי להגיע לסן פדרו, הוא להקיף את האגם. מה רע? אנחנו בטיול, אז קדימה. יוג'ין לפנים, לפניו על אופנוע קטן, בחור מקומי שהתנדב להוביל אותנו לכיוון הנכון ואני במאסף. הנוף הלך ונפתח מימין לדרך, ככל שטיפסנו מעל לאגם, בכביש שנסלל על הצלע ההררית המזרחית. הנוף היה עוצר נשימה. בכפר סן-לוקאס נפרדנו מהנווט שלנו והמשכנו ליעדנו. כחמישה עשר קילומטר לפני סן-פדרו, הפך הכביש באחת לדרך עפר, עד כי חשבנו שטעינו. לא. נהגים אישרו שזו הדרך. וככל שהתקדמנו היא הפכה להיות קשה יותר.

בורות, סלעים בולטים ושכבת פודרה עמוקה שלא איפשרה להעריך את המתרחש מתחתיה. הדרך החלה לטפס בתלילות וכללה מספר פניות חדות. אצלי המצמד החל להחליק מעודף מאמץ וסירחון שריפתו עלה באפי. זהו. סטופ. אני מכאן לא ממשיך. הצמיגים שלי הם צמיגי כביש חלקים ומראש קבעתי לעצמי גבולות. אני חוזר לאחור. נפרדתי מיוג'ין וברכיבה איטית ומדודה חזרתי את שלושת הקילומטרים חזרה לדרך הסלולה. זהו. היום אני מגיע לאנטיגואה (Antigua). כל תוכנית היא בסיס לתוכנית אחרת. ולי יש מגירה מלאה. לא קרה כלום. מאוחר יותר, קיבלתי מיוג'ין מסר במייל שהוא נחת בסן-פדרו. הודעתי לו שגם אני בסדר ולאן אני ממשיך. אולי עוד ניפגש שוב בהמשך.

מאגם אטיטלאן חיפשתי דרך קיצור לאנטיגואה, ופניתי מזרחה בסן איגנציו (San Ignacio) ושוב הסתמכתי בעיקר על תחושה ולא על ניווט מדוייק, רוב היום היה עוד לפני ולא היה איכפת לי "ללכת לאיבוד" קצת. ואכן רכבתי לאיבוד באיזור מדהים, חרוץ בנקיקים שכאילו עוצבו באולפני דיסני. הכביש נראה כמו צוייר בידי צייר קומיקס שלא מתחשב בחוקי המשיכה. סיבובים בנטיה חדה הצידה ופניות עם נפילה פתאומית לשקע, שהלב נופל לתוך הבטן. רכבתי באיטיות ופרט לזוג תיירים בקרוון קטן ושלושה טנדרים מקומיים, לא פגשתי איש לאורך כמאה ועשרים קילומטרים, בסופם עליתי על הכביש הראשי המוביל לאנטיגואה. בשוליו היה שלט שאי אפשר לטעות בו "סולל-בונה". אנחנו על המפה.

הגעתי לאנטיגואה וחיפשתי הוסטל קטן שגם אוכל לאכסן בתוכו את האופנוע. מצאתי אחד כזה, ממש בכניסה. את האופנוע דחפתי לתוך משרד הקבלה, בין שולחן הפקידה לחדר ששכרתי. עליתי על מדי הולך רגל. ויצאתי לספוג את הרמזים המסקרנים שקיבלתי כבר בכניסה לכאן. אנטיגואה שימשה כעיר הבירה של גואטמאלה עד לרעש אדמה שהחריב אותה בשנת 1773 ובתוך כמה שנים איבדה את מקומה כבירה, לעיר הסמוכה גואטמאלה סיטי. אנטיגואה השוכנת בין שלושה הרי געש, המציצים מעבר לקו האופק השטוח שלה. שוקמה על ידי השליטים הספרדיים. היום היא אחת הערים המשומרות והיפות בעולם. רחובותיה מרוצפים אבנים בסיתות גס, ביניהם בורות/סדקים/רווחים. אמנם זה יפה, אבל להיות נהג מונית ריקשה עם גלגלי קטנוע כאן, זו לדעתי העבודה המקפיצה והמנערת בעולם.  לאנטיגואה יש קסם. הרחובות רחבים יחסית, הבניינים החד קומתיים, גבוהים וצבועים גוונים צהבהבים ואדומים, העיר מלאה אנשים צעירים, מכל מקום בעולם. בכל פינה מסעדות, בארים, חנויות עיצוב ואופנה, כנהוג במרכזי תיירות נחשבים בעולם. חרשתי את העיר הזו שתי וערב ולא הרגשתי שובע, בשוק הצבעוני קניתי לי פירות טרופיים טריים וביליתי רגעים של געגוע לקפה טוב בבית קפה איטלקי של ממש. פגשתי חבורת אופנוענים מגואטמאלה סיטי שהקיפה אותי בשאלות שהפשוטה בהן הייתה אם אני שפוי.

מצאתי באנטיגואה אוירה של שמחת חיים, מהסוג שלא ראיתי בשום מקום במרכז אמריקה עד עכשיו. אולי בגלל הקוסמופוליטיות, אולי בגלל שכדי ליהנות מהמקום הזה, יש סף כלכלי שאינו מאפשר לדפוקים להשתקע בה. או אולי בגלל שהחלטתי פתאום לשים לב לזה.
ביליתי כאן במשך יומיים, בסופם הייתי בדרכי לגואטמאלה סיטי, אליה הגעתי בשעת עומסי הבוקר. אבל כמי שמתורגל לעייפה בהתמודדות עם הפקקים התל-אביביים, פרצתי בצחוק וצלחתי אותם כמו סכין לוהטת בחמאה רכה ביום חמסין. שוב שכרתי את שירותיו של נהג מונית ססגוני, שהוביל אותי בסדרת צפירות, משל אני איזה אח"מ. כך שאפילו שוטרים מופתעים הושיטו יד ועצרו רכבים, כדי להניח לנו לחלוף והולכי רגל עצרו להביט. הגעתי לסוכנות הרשמית של יצרן האופנוע שלי ברובע 4. שם חיכתה לי קבלת פנים מקצועית. ג'ני שדיברה אנגלית ומרקו מנהל המוסך, הורידו ממני כל דאגה שהגעתי רווי בה. הציוד אוחסן בחדר סגור במשרדי החברה. ישבתי עם מרקו על פרטי הטיפול הנדרש ובצורך להחליף את הצמיג האחורי השחוק (הותקן בקאלגארי בקנדה לפני עשרת אלפים קילומטר). אחר כך הגיעה מונית מיוחדת שלקחה אותי לקצה השני של העיר לרובע 13, לבית קפה/מסעדה שהוא גם חנות למכירת אופנועים חדשים ויד שניה. כל הזמן נכנסו ויצאו אנשים. ועסקאות עמדו באויר. קונספט מעניין. אחרי ארוחת צהרים. הודיעו לי שהטיפול באופנוע הושלם ומונית ספיישל באה להחזיר אותי לאופנוע שלי. עברתי עם מרקו על כל פרטי הטיפול. בדקתי שכל הברגים מהודקים וכי החלקים אכן הוחלפו במפרט הנכון. על אף שביקשתי לא לנקות את האופנוע. הוא עבר ציחצוח יסודי שודאי עוד ימשוך אלי כל מיני נודניקים – אופנוע מבריק הופך אותי למטרה. מחיר הטיפול והחלפת הצמיג, היה נמוך באופן מדהים יחסית לארץ. מדהים. לא פחות! ג'ני הזמינה לי חדר במלון "ספרינג" בו כלולה גם חניה סגורה לאופנוע. ונפרדנו בחיבוקים וטיפ, שלא שכחתי לרגע את חשיבותו. מגיע להם.

מלון ספרינג

מלון ספרינג נמצא בשדרה השמינית ברובע 1 בבניין משופץ בסגנון קולוניאלי, עם כמה איזורי פאטיו וגינון טרופי, תקרה בגובה 4 מטר ודלתות בגובה שניים וחצי מטר. חדר מרווח הועמד לרשותי עבור 23 דולר ללילה. הרגשתי שאחרי שבועיים כמעט, של תנאי מחתרת בכל הקשור לאיכות השינה שלי. אוכל לפוצץ את הסכום הדמיוני הזה. פרנקלין, האיש החביב בקבלה, החל לצטט באזני בעל פה, פסוקים שלמים מהתנ"ך בעברית. מסתבר שמסתובב כאן תנ"ך הכתוב עברית באותיות לטיניות. וזה הספורט האינטלקטואלי של נוצרים המאמינים כי עליהם לשמור על היהודים וישראל וכל הסיפור ששמעתי בדיינר "הביזון" בדלתא ג'אנקשן אלסקה, חוזר כאן. רק הפעם בספרדית. נו טוב.

למחרת בבוקר, שמתי פני למסלול בן כמעט 500 קילומטר לכיוון טיקאל (Tikal) אתר מקדשי המאיה בחבל אל-פטן (El Peten) בצפון גואטמאלה המישורית הלחה והמג'ונגלת, מקדשים הנחשבים בעיני מבינים ממני, לאתרי הפוחלן היפים בכל מרכז אמריקה. תכננתי להגיע הכי קרוב למקדשים, לבלות שני לילות באוהל,  התגעגעתי לחיבור שהוא איפשר לי למקומות שהייתי בהם. כביש CA9 הראשי לכיוון צפון מזרח, סלול באיכות מעולה וכך גם כביש 5 המוביל צפונה וחולף מעל אגם איזאבל (Lago de Izabal) בחלקו הצר על גשר בראשו, כולם עוצרים לצלם – אז גם אני – והמשכתי לכיוון אל-פטן. הגואטמאלים מבינים יפה מאד כי מקדשי הטיקאל הם היהלום בכתר התיירות שלהם ולכן, כל הקשור אליו מתוחזק באיכות גבוהה, בכל פאראמטר. לקראת הצהרים, החל לרדת גשם. זה לה היה בדיוק גשם, כי אם סוג של בלון מים בגודל הכנרת שמישהו תקע בו סיכה מעל לראשי. שוב, כולי רטוב. כל הציוד נוזל. המצלמה הפסיקה לתפקד. האיי-פוד טבע ואני? פי מלא שירה. מה נשאר לי לעשות חוץ מלהנות מכל שניה, אנשים שהסתתרו מהגשם, בצידי הדרך בכפרים שחלפתי בהם, חשבו ודאי כי איזה לוקו ברח מאיפה שהו. הם לא טעו בהרבה.

הצילום האחרון לפני שהמצלמה הושבתה מעודף מים…

הגעתי למתחם הטיקאל לקראת חמש אחה"צ. שכרתי חלקת דשא לצידה של מסעדת/לודג' ה"יגואר". מתחתי את האוהל למרגלות עץ זקוף ונישא, בגובה בנין בן ארבע קומות לפחות. את המצלמה והאיי-פוד תליתי מעל למנוע האופנוע הלוהט והם התייבשו וחזרו לתפקד. ישבתי במסעדה עם הלפטופ וניהלתי קצת עניינים בבלוג ובכלל.

האור מעל התפורר לאבקת חושך אפרפר. בישלתי לי ארוחה קלה; ביצה קשה, סרדינים, וכמה ירקות וקינחתי בכוס תה מתוק. סביב החלו להשמע קולות הג'ונגל שבליבו שוכנת קרחת התיירות הזו. המוסיקה הכי טהורה שאפשר לדמיין. איזון מושלם בין צלילים שכל מטרתם היא תקשורת בין דיירי המקום; מי שמחפש, מי שמאיים, מי שמתגונן ומי שמכריז על קיומו.  קולות של מצוקה. של כמיהה. של געגוע. של צער. של שמחה. – נכון, אלה תארים שאני נותן – להם אין בלוג.   בשעה תשע, הופסקה פעולת הגנרטור והחושך הודלק. הספקתי עוד לשלוח מייל לאבי אתגר מרשת ב', שהיום לא תהיה שיחה בשידור ישיר, כי כאן אין עכשיו כלום. לא סקייפ, לא סלולר ולא מורס. נשכבתי על הגב בתוך האוהל הקטן שלי. והעולם דיבר אלי בשפתו של הטבע. וככל שהעמיק הלילה לכהות, גברה יכולת ההקשבה שלי. הצלחתי לשמוע רחשים מתקרבים ונסוגים מהשיחים הסמוכים. נשימת חיה רובצת. איוושת נפנוף כנפיים נמרץ של עוף לילי שחלף מעל. רחש ניעור וסידור נוצות של ציפור גדולה שישבה בסבך. ואפילו ציוץ קלוש של גוזלים. התאמצתי בכל כוחי לא להרדם. הרגשתי כי אם אעשה זאת, אחמיץ את ליחשוש טפיפת רגלי היגואר, את ציקצוק נקישת מקורו של הקאצל. עודי מהרהר והנה נחת על כיפת האוהל תוכי מסוג ארה אדום. נוצותיו בהקו באור פנס הראש שהדלקתי. ברגלו האחת הוא החזיק פיסת מנגו כתומה. הושטתי אליו יד ולהפתעתי הוא התיישב עליה, לרגע הרגשתי את מגע טפריו האוחזים בזרועי בעדינות מתחשבת. הציפור הגדולה קירקשה משהו בשפה לא מובנת וחזרה על דבריה בשנית. הבנתי רק את המילה "סניור". בפעם השלישית, נפתח רוכסן האוהל ופרדי מנהל המסעדה הציץ פנימה ואמר לי, "סניור רצית השכמה בחמש, אז הגיע חמש". הודתי לפרדי, אף שהוא קטע חלום נהדר, קפצתי לתוך בגדי הקלים. הנעתי את מנוע האופנוע וייבשתי את המצלמה עוד כחמש דקות בגזי המפלט החמים, מה שבטוח. מיהרתי ונעמדתי בכניסה למסלול מקדשי הטיקאל. מאד רציתי לצפות בזריחה מראש פירמידת מקדש מספר ארבע. אבל לא עזר כלום. בשער עמדו שומרים שלא מיהרו לשום מקום. 150 קצאל שהם כ-90 ש"ח הועברו בשניה לשש לידי הקופאי ופתחתי בריצה לכיוון הכיכר המרכזית. למדתי את מפת האתר בעל פה. רציתי להספיק לטפס במעלה הפירמידה כל עוד השמש ממש נמוכה. הייתי לבד. הכל סביבי היה ירוק, גבוה ולח.

הגעתי לפירמידה 4 והסתערתי על גרם מדרגות העץ האינסופיות. כשהגעתי לקצה, השמש כבר סינוורה ממזרח. אך בכל זאת, המראה היה מדהים. כל אמירי הג'ונגל הצפוף נשקפו אלי למרחק קילומטרים רבים כשמיכת טלאים מצמר צמרות ירוק וכבד. מבין קטעי קרחות יער ביצבצו מקדשים נוספים. חשתי שוב כמה בר מזל אני. רגע שבו רציתי יותר מכל לחלוק אותו עם מישהו שמחובר אלי, לקירות הפנימיים שלי, לחוטים שקושרים אותי לחבילה אחת. אלף מצלמות ומיליארד מגה פיקסלים לא יוכלו לתעד את שבריר השניה כשליבי עלה על גדותיו… אז צילמתי סביב עם מה שהיה לי ביד. לאתר החלו להגיע קבוצות מטיילים שבאו באוטובוסים והסעות מעיירות השינה באיזור. ובתוך כחצי שעה כבר אי אפשר היה לצלם משהו, מבלי שיהיו בפריים לפחות עשרה אנשים. החלטתי ללכת בעקבות הקולות ששמעתי מדרום. שאגות קופים וצווחות ציפרים. מצאתי שביל צר שהוביל ממש לתוך הסבך.

הילכתי בדממה בשביל רמוס. רחוק מהמולת המבקרים הרבים. אכן ראיתי בעלי חיים במספר עצום. קופי עכביש, טוקאנים (אולי הציפור האהובה עלי) שריחפו בדממה אצילית מענף לענף, נקרים שהקישו על גזעים חלולים במיומנות, תרנגולי בר צבעוניים, תהלוכות נמלים כתומות שנראו כמו תצלום אוירי של כביש מהיר, עכביש טרנטולה שחור כתום שהילך באיטיות בטוחה בעצמה. ואף הצלחתי לצלם קופים שאגנים.

הציפור שהפליאה לשיר לסיום

לקראת חשיכה, הבנתי שאמנם אני זוכר את המסלול היטב, כי שיננתי נקודות אחיזה ועצמים בולטים, אבל לא רציתי להקלע לאפילה במקום הזה. מה עוד שנחילי יתושים היו ב- Happy hour  שלהם ויצאו לסיבוב שתיה בשכונה. שבתי דקות לפני נעילת הפארק אל פונדק הסמרטוטים שלי. האופנוע, האוהל וכל הציוד שלי זכו להשגחה של עובדי ה"יגואר" ודבר לא נגרע. הכנתי לעצמי ארוחת פאסטה מהירה. ממש לפני חשיכה נעמדה על ענף מעלי ציפור קטנה, אפורה פשוטה ורגילה שפצחה במזמור ציוצים ושריקות, אולי היפה והמורכב ששמעתי מעודי. קונצרט פרידה שהזכיר לי משהו: גם כשאתה מוקף בכל יפעת ועושר הטבע המוחצן והצבעוני. גם אם הדבר מולך, נראה בתחילה כדבר הכי משעמם בעולם, תן לו צ'אנס. אולי כשיפתח את הפה תימס מרוב תדהמה. מוקדם בבוקר ארזתי את עצמי ויצאתי לכיוון העיירה אגווה-קליינטה (Agua Caliente) במרחק 360  ק"מ. שם, על אף כמה אזהרות שקיבלתי על הבלאגן במדינה הבאה במסלול שלי, עקב אי שקט פוליטי ועוצר לילי – עבור אעבור להונדוראס.

בדרך לגבול עם הונדוראס

בפעם הבאה: המעבר להונדוראס. לא כל מה שאומרים בסי.אן.אן. מדוייק ויש דברים שלא אומרים ואולי חשובים יותר. עיר בירה שנראית כמו כוס בירה ששכחו לסגור את הברז מעליו. ואיזו ארץ יפה.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 11 תגובות, הוסף תגובה    

יש מקומות בעולם בהם מעברי גבול באמת משקפים הבדלים תהומיים בין מדינות. לבוש, שפה, נוף, קצב, ומנקודת מבט של רוכב אופנוע; איכות הכבישים והתחבורה הנעה עליהם. המעבר לגואטמאלה לא היה דרמטי, אבל כן היה בו ניואנס. אינסייט. שבכדי להכירו צריך לשהות במקסיקו יותר משבוע. כבר בקילומטר הראשון נקלעתי לפקק תנועה שכלל שמונה אוטובוסים כל כך יפים שהשתנקתי.  מה שנקרא אוטובוס תרנגולות. שכאשר הוא עוצר, לפני שיורד הנוסע הראשון, נזרקות ממנו שלוש תרנגולות, שתי עיזים ושק עם קוקוסים או תירס (מה שעוד טרם ראיתי, אבל הבנתם). אם במקסיקו יש תחרות בין נותני שירותי הסעה ציבורית על אוטובוסים עם טכנולוגיה, נוחות ודיוק. כאן התחרות מפרנסת בעיקר גרפיקאים רומנטים, מכופפי לוחות ניקל ומדביקי פנסים ומאותתים. התחושה שלי היא כי בוחני הרכב במשרד התחבורה הגואטמאלי הם לא יותר מועדת שיפוט בתחרות יופי. ואולי ככל שהאוטובוס פולט יותר עשן ויותר שחור, ערכו עולה. וסליחה לשכבת האוזון. בתכל'ס רוב האוטובוסים האלה מיובאים מארה"ב כיד שניה, לאחר שסיימו קדנציה בהסעת תלמידים. כאן הם עוברים סדנאות שינויים והתאמות. מה שנחשב כאן לשיא היעילות הטכנית הוא ברוב העולם, עמידה במקום אם לא הליכה לאחור.

הדרך מהגבול עם מקסיקו לעיר שלא/קאצלטנאנגו

כבר כמה חודשים. אני מגלגל בראש את הרעיון להעביר את הספרדית המאד בסיסית שלמדתי בארץ, סוג של ליטוש. כשנכנסתי למקסיקו, הבנתי עד כמה העניין הזה קריטי. המפגש שלי עם אנשים מגומגם ולא מגיע לאינטימיות שיש לי עם עברית אנגלית ואפילו ערבית. ובלי שום קשר ליכולתי לדבר את השפה. אני פשוט לא מבין אותה. או במקרים קיצוניים מבין בדיוק את ההיפך. היו פעמים בהן פניתי ללכת בהשאירי סכום כסף גדול משנדרש, וחמור יותר; אחרי ששילמתי סכום קטן ממה שביקשו, מה שגרם לאי נעימויות שלא תמיד הסתיימו בחיוך סלחני לגרינגו.

חלק מהכיכר הראשית בעיר שלא

השלב הבא אחרי שעברתי את מקסיקו בקצב בינוני ורגוע, הוא פשוט לעמוד במקום, לעצור. לנעול את האופנוע איפהשהו. לאחסן את ציוד הרכיבה, הקמפינג והמפות, לתלות את הערסל בין שתי קורות ולתת לזמן לעבור מתחתי ועל הדרך לחפש ספרדי כפול, כלומר בית ספר לספרדית שהוא גם אכסניה. שמתי פעמי לעיר שלא (Xela) או בשמה הקצרצר, קצלטננגו (quetzaltenango). שניהם שמות באחת משפות המאיה. גואטמאלה היא בעצם ארצם של בני המאיה, המהווים יותר משישים אחוז מאוכלוסיית המדינה. כמו שכבר הוזכר, חבל צ'יאפאס המקסיקני המכיל את הריכוז הגדול ביותר של בני המאיה במקסיקו, היה בעבר בגבולות גואטמאלה והגבול בין שתי המדינות מפלג את העם הזה. עד לשנת 1996 עת נחתם בגואטמאלה הסכם פנימי חדש, לא הוכרה דתם ותרבותם של בני המאיה כלגיטימית ושווה לדתות אחרות. ולא די שנחילי מיסיונרים שטפו (ועדיין שוטפים) כל מקום בו הם חיים, ניהלו בני המאיה מלחמת מאסף בשמירה על מורשתם התרבותית הקשורה עמוקות בדתם ומנהגיהם. בעיר שלא, (כ-120 אלף תושבים) השניה בגודלה בגואטמאלה, קיים ריכוז בני מאיה ולבית ספר לספרדית בשם קאי בלאם, שמתי פעמי. בית הספר שייך למשפחה מורחבת שבה לכל אחד יש תפקיד. אחדים מורים, כמה בתחזוקה אחד על הניהול, ובמעגל הרחב יותר של המשפחה, מאכסנים ומארחים. מסיעים ומסעידים. כובסים ונותני שירותים שונים. דוגמא מייצגת להתנהלות השבטית חמולתית שפגשתי גם במקסיקו.

מהגבול לקח לי שעתיים וחצי להגיע. הכביש הראשי היה חלק ומטופח אך ברגע שהגעתי לפניה לכיוון שלא, הפך לדוגמא קלאסית של אי תיאום בין רשויות, אי הסכמה בין מהנדסי כבישים ומתכנני צמתים. "כאוסלנד" היא מחמאה. נראה שבמצב העניינים, הדבר שקובע כאן הוא כוח פשוטו כמשמעו. נהגים חותכים זה את זה. הולכי רגל אינם נחשבים. לא סופרים אותם משום מרחק נקודה. לא ראיתי תחנות אוטובוס, כל נהג אוטובוס מפעיל צופר חצוצרה אדיר המודיע על בואו ועוצר מתי ואיפה שמתחשק לו. מדלתו של כל אוטובוס תלוי מנהל הלקוחות. העומד וזועק בקולי קולות מה יעד הנסיעה ואחרי שהנוסעים מתיישבים במקומם עובר וגובה כסף. אם במקסיקו איכות רוב הרכבים הפרטיים שאני ראיתי גרועה, בעיר שלא, איכותם איומה. וכמו הפתיח הקליל המתאר את עשן האוטובוסים. כאן, העשן הלבן האפור והשחור שפולטים המנועים, ממסך את העיר היפה שהגעתי אליה בשעה בה השמש הנוטה לשקוע, אמורה לתת לנוף איכויות של גלויה צבעונית, צלולה ורומנטית. ואם כבישים ונהגים הם אנלוגיה לתרבות של מקום, הרי שחנויות ובתי עסק מביאים את האבחנה הזו לידי קיצוניות נוספת. כאן לכל חנות המכבדת את עצמה יש שומר חמוש בכניסה. ואם היא בנק או תחנת דלק. שומרים עומדים כל היום מול הכניסה, בידיהם שוט –גן בהיכון. לא תלוי על הצד. כי אם בהיכון! ממש בשישים מעלות הצידה, אצבע על ההדק. אלה שידם אינה משגת הצבת שומר, מנהלים את חיי המסחר מבעד לסורגים המכסים את דלת החנות. הקונים עומדים ברחוב מבקשים את המצרך ומעבירים את תמורתו מבעד לאשנב. זהו. אל הקופה, שום שודד לא יגיע. כמו שהגעתי, הרושם הראשון שקיבלתי היה כי במדינה הזו שולט טרור ומי שאינו מקורב לשלושת האחוז השליטים, שהם גם בעלי מאה ואחד אחוז מכל תשתיות המדינה, צריך לחטוף – או שישאר בלי כלום. נראה לי – די בעצב – שכפיצוי פסיכולוגי לחולשה הזו, יש במרכז אמריקה מודה של לבישת מדים, תפירת דגלים והטבעת סמלים לכל קבוצת בעלי עניין. זבנים, עובדי בנקים, תלמידים, נגנים, שומרים מטעם עצמם וכמובן שוטרים וחיילים לבושים במדים כמו יצאו מחוברת קומיקס, המסתובבים בטנדרים מקושטים בסמלים מגוחכים מתוך סדרות טלויזיה על משטרה בלוס-אנג'לס. וכל הנ"ל הוא רושם מהיום הראשון. יש כנראה איזה איזון עדין שמאפשר לכל המכונה הזו לעשות רעש של מדינה. ולתושביה לחיות חיים.

שמתי לב כי ברוב צילומי האנשים שצילמתי וציורים שציירתי, בשלא, נסוך על פניהם סוג של מתח. והנה אני כבר עובר על הכלל לגבי דעות קדומות שגזרתי על עצמי- מה לעשות, זה זועק. במיוחד כשפגשתי את רבקה (Rebeca) התיירת הצעירה מוושינגטון שנשדדה ברחוב סמוך הומה אדם. על כך בהמשך.

כאמור יופיה של העיר שלא הוא דוקא בפשטותה. מרכז העיר מכיל את הסוקאלו הלטינו אמריקני הקלאסי. כנסיית ענק, עירייה, בנקים, שוק. ובטבורו גינה וטיילת אליפטית. מסביב שכונות בנות קומה עד שתיים. בכל שכונה, כנסיה קטנה. ובמרחק סביב נראית מעבר לכתפי הבתים, שרשרת מעגלית של הרים געשיים, המזדקרים כחרוטים וראשם מאובך בכרבולות ענן. יש בשלא משהו שרוצה לשדר רוגע ונינוחות. ניכר כי המסר החברתי כאן הוא "חייה ותן לחיות". כל אחד עסוק בעניניו. בכל יום בו שהיתי כאן, הופקע הרחוב הראשי לטובת תרבות המצעדים. בדרך כלל בשעות אחר הצהרים, התקיימה איזו שהיא תהלוכה שכללה לפחות תזמורת מצעדים אחת, לעיתים שלוש ארבע. התזמורות כללו תופים כלי נשיפה נושאי דגלים וזועקי ססמאות. סובבו את הכירכר פעם אחת בפומפוזיות משעשעת.

בית הספר לספרדית שוכן במרכז אחת השכונות היותר פשוטות. מוקף חומה גבוהה ובראשה גדר תלתלית. שערים עצומים ומאחוריהם עוד מערך שערים מסורגים. חדרי כיתות קטנים. השיטה: אחד על אחד. לכל תלמיד מוצמד מורה והוא מקבל 4 או 5  שעות לימוד רצופות ביום. למורה שלי קוראים מריאלה, אשה נחמדה בת ארבעים וקצת אם לשלושה הנשואה לרוברטו, מנהל התחזוקה שהוא אחיה של מארלו, מנהלת בית הספר. את האופנוע החניתי באחד מחדרי הלימוד עמוק בפנים בפינה וכיסיתי אותו היטב.

בית הספר וחלק מצוות המורים מימין לשמאל, מריאלה המורה שלי, מורה נוספת, מארלו המנהלת, וואלרי תלמידה.

לאחר מכן שודכתי למשפחת טוסקאנו זאמורה, המנוהלת ביד רמה על ידי קטלינה, אם לארבעה. בביתה חיים גם חמתה דודתה גיסתה וכן, גם בעלה. ביתם שוכן במרחק שלושה בלוקים מבית הספר בתוך שכונה הפרוסה למשבצות בקטעים של חמישים על חמישים מטר ורחובותיה הצרים, מרוצפים אבנים טבעיות מסותתות בגסות, המנערות ומפרקות גם את הטובים בבולמי הרכב בעולם. הבית המסוייד בתכלת ואזוב אחוז בשוליו, מחופה בגג מפח גלי. חדרי מוקם כמעט באמצע הבית. חשתי כי החדר הוכן לכבודי באהבה. הוא היה נקי מאד, רצפת הבטון המוחלק הריחה טוב, נורת פלורסנט זעירה בתקרה הגבוהה, אילצה אותי בלילה להשתמש בפנס ראש כדי לקרוא. שלחן, כסא, שקע אחד בקיר ובמרכז החדר מיטה פשוטה. השירותים/מקלחת המשפחתיים– מעבר לקיר ועוד אחד בחצר. למעשה מצאתי עצמי שחקן בתוך סרט מבלי שקיבלתי שום טקסט מוכן. מה שנקרא תכנית לסדרת אימפרוביזציה הכי הזויה שאפשר לתסרט.

קטלינה ואנטוניו

אם  אינני ער לדברים שנאמרים סביבי, אני יכול להשאר בלי מים חמים או לקבל חביתה מטוגנת עם ממרח שעועית במקום עם גבינה. לאחר יומיים הגיע עוד תלמיד לגור בצד השני של הדירה וסוף סוף היה עם מי לנתח ליד שולחן ארוחת הבוקר, אם המשפחה מבקשת שנבוא איתה לכנסיה או שמא הם אמרו שהם אוהבים את חוליו איגלסיאס (איגלסיה= כנסיה). ואיזו משפחה נהדרת! בחיי, כמה נשמה וטוב לב, הכלה וקבלה שלי. בכל בוקר קמתי לחיוך מלא ולסקרנות אמיתית לשלומי. חשתי את רגישותה של קטלינה לכך שאני לא אוכל כמעט כלום, גם משום שבבסיס איני אכלן גדול, אך בעיקר, היא שמה לב שאני לא ממש מסתדר עם המטבח הלטיני, יצאתי להשלים ארוחות בחוץ, לא היה לי שום רצון להעיק על תקציבה בדרישות – מדובר בשלוש ארוחות ביום.

למחרת חיכו לי פאנקייקס. וסלט ירקות טריים ואפילו לחם קלוי וקורנפלקס. המשפחה המשיכה בחייה כרגיל, זה בית קטן ללא שום טכנולוגיות בידוד. שמעתי את הרעשים האינטימיים, את המריבות, הגערות והתוכחות, את הבכי בשיחות הטלפון, את צלצול המטבעות הנספרות על שלחן האוכל במטבח בסוף יום העבודה. יצאתי איתם לקניות, לתלות את הכביסה. ישבתי עם אנטוניו בן השמונה לעשות שעורים וצפיתי במטבח, שם ממוקמת הטלויזיה 16 אינצ', במשחק כדורגל בין בני קצלטננגו לכוח פנחצ'אל, רק כדי להפריע ולשאול כל הזמן מה אמר הקריין ומה אמרו הפרסומות. בחיי כמה סבלנות הם היו צרכים בשביל השלושים שקל שהם קיבלו ליום כזה (כלול במחיר בית הספר). אומרים שהבטחון של אדם ביחס מקום בו הוא גר, בא לידי ביטוי ברעשים שהוא מרשה לעצמו להשמיע מהשרותים. אחרי שלושה ימים בקרבם, סיגלתי לעצמי את התנהלותם, הרגשתי מאד בבית.

מזג האויר היה בהתאם לעונה. במשך היום אביבי, יבש ומעונן חלקית ועם רדת הלילה, גשמים סוחפים, ברקים חודרי חדרי חדרים ורעמים מטלטלי קצוות ארץ. בנוסף לכארבע רעידות אדמה קלות שחשתי בהן. כשסיפרתי למארחי אחרי כל פעם, הם פטרו את דברי בתנועת ביטול, כאילו סיפרתי להם שהבוקר השמש זרחה. שגרה.

מריאלה המורה שלי

השיעורים הפכו אותי ממי ששומע ספרדית למי שגם מקשיב. מריאלה לא עשתה לי שום הנחות. שעורים מסובכים שבתחילתם לעסתי את העיפרון כמו ילד. לקחתי ערימת פתקים ולכל דבר בבית הצמדתי פתק עם כינויו ותרגום המילה לעברית. לאט לאט זה בא. על יד שמאל כתבתי איסקויירדו ועל ימין דוראצ'ו. עכשיו אני מסתובב עם שלושה פתקים מתחת לפלסטיק השקוף על תיק המיכל של האופנוע. ומשנן עדיין מילים ומשפטים.

נואל, הגיע ללמוד ספרדית מניו יורק

בית-הספר דאג גם לתכנית העשרה. באחד הימים נסענו באוטובוס תרנגולות לכפר הסמוך בו יש בית מרחץ הניזון ממים חמים הנובעים ממעיין בשולי הכפר. בגואטמאלה מספר הרי געש פעילים. נביעות גיאוטרמיות ורעידות אדמה קלות הם דברים נפוצים. קיבלתי אמבט בגודל חדר בינוני ורבצתי במים המינראליים החמים למשך שעה ארוכה.

ערב אחד נערך בבית הספר מפגש מעניין עם מומחה בתורת המאיה שנתן הרצאה על טבלת האנרגיות של השבט, מעין מהדורה שבטית להורוסקופ המוכר לנו (על כך אכתוב פוסט נפרד). ביום אחר זומן כהן דת בן שבט המאיה, לברך את בית-הספר, לערוך טקס גם לזכר אבי מנהלת המקום. ועל הדרך גם לתת לכל התלמידים סוג של ברכה. ומי אינו אוהב ברכות? אני מאד אוהב.

בית המרחץ בכפר

כן, גם בגואטמאלה יש שימושים מעשיים לשמות גדולים

ומה יותר קולע ממכון כושר הנושא את השם המפורש, גם במשמעות חלק הגוף הנשי שיכול רק להשתפר כאן…

ביום סיום מחזור הלימודים, בישלנו כל התלמידים (8) והסגל (10) ארוחה משותפת, ממנה לקחתי את מתכון הקינוח של המאיה, (שהובא כאן כפוסט נפרד). בסיום הארוחה פנתה רבקה אחת התלמידות, לכיוון הבית בו התגוררה. היא הותקפה מאחור. איש חזק ממנה חסם את פיה הניח סכין על צווארה ונטל את התיק שלה שהכיל כמה פרוטות ואת דרכונה. סוג של הוכחה למציאות שחשתי בה מהרגע הראשון. רבקה לא נפגעה פיסית.

כחלק מהנסיון להשתלט על שודדים רכובים. מחוייב כל רוכב דו גלגלי לשאת את מספר האופנוע על הקסדה ועל ווסט מיוחד מחזיר אור. כך ניתן לזכור את המספר גם מבלי להתאמץ. במעבר הגבול ביררתי. החוק אינו מחייב תיירים רכובים כמוני.

ישבתי בעיר שלא 9 ימים. גם אם לא הפכתי לדובר ספרדית שוטפת, התחברתי להגיון השורד של בני המקום לחוכמת הרחוב שלהם. דיברתי עם כמה אנשים מעניינים, נבונים וחולמים. אף שלא הסכמתי עם רוב עקרונות דרך השרדותם, אני חושב שקלטתי את קצב השינוי שהם מנסים בכל כוח לחולל. הבנתי שהמשפט שאני שולף לעיתים "אורח לרגע רואה כל פגע", הוא איוולת גמורה במקום שכזה. יש בו סוג של שחצנות שיפוטית והתנשאות מצידי. באמת חוכמה גדולה לראות את ההבדל בין המקום ממנו אני מגיע למציאות כאן. ואני מצטער על כך.  אני מרגיש שגם אם איש ממארחי לא יקרא את הדברים כאן לעולם, אני חייב להם סליחה והתנצלות. כזו הנובעת מאהבה והערכה. נראה מן הסתם כי לכל מהפיכה יש סדר וקצב אחרים. גם לזו בגואטמאלה.

יחד איתי בשלא שהה גם י. כתלמיד לספרדית בבית ספר אחר בעיר. אחרי השירות הצבאי, הוא יצא לדרך מסן-דייגו רכוב על אופנוע קוואסאקי 650KLR  שרכש ואיבזר שם. והקציב לעצמו שנה להגיע עד לאושוואייה. לאחר היכרות דרך המייל, נפגשנו והחלטנו להמשיך לרכוב ביחד ליעד הבא; הכפר סן-פדרו(San Pedro)  שלחופי אגם אטיטלאן (Lago De Atitlan). השכמנו ביום שני ויצאנו לכיוון צפון מזרח. למותר לציין כי התגעגעתי לרכיבה לתנועה ולמרחבים. כמו ציפורי נדוד היוצאות לדרכן אחרי עמידה באיזו חלקת שדה להטענת אנרגיות, מתוך תזמון ודחף לא ברורים. המראנו עם כביש חלק שחור כהה שהעלה אותנו כמו טרמיקה בהקפה אצילית, במעלה רכס ההרים המעגלי המקיף את איזור העיר שלא-קצלטנאנגו. מגובה של עוד 1300 מטרים, היא נראתה לנו כמו שטיח ארוג המיטשטש, מתרחק ונעלם לתוך אובך.

שלא/קצלטנאנגו – שלום!

בפעם הבאה: אגם אטיטלן. כמעט סן-פדרו. אנטיגואה הסואנת והמתויירת. וגואטמאלה סיטי עם השירות הטוב בעולם. וחורבות הטיקאל בלב בג'ונגל.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 10 תגובות, הוסף תגובה