(דבר העורך: התרוצצתי בשטח שבוע ולכן העיכוב הקל בהעלאת הדיווחים לאתר, סליחה).

מרכז ארצות הברית. הנוף מדברי יותר

והחווייה מתעצמת בכל מייל נוסף.

הצג את הוראות נסיעה ל-Alamosa, CO, United States במפה גדולה יותר

שלום כולם
אני מתחיל לתרגל את נושא הכתיבה, שמירה ואחר כך שליחה. בדיוק הפוך מאשר במייל. חלק מהקוראים יגידו " איזה מפגר הבחור הזה "… אני אומר לכם: אני מתקדם בצעדי ענק, לעומת השליטה שלי בנושא עד לפני חודש.
ולנושא שכתבתי עליו: לפני יומיים, ישנו ב – k o a ליד העיר Joplin . סיפרתי על מאורעות הלילה, עם ההזהרה בנושא הסופה המתקרבת. על כך שהכניסו אותנו עם האופנועים לאולם שלא היה בשימוש למשך הלילה. עד כאן, הכל ידוע מרגע זה, אלו מחשבות שעוברות על רוכב אופנוע באמריקה. בבוקר, כאשר קמתי, הרגשתי שלא ישנתי טוב. אבל לא נתתי על זה את הדעת בזמן ההתארגנות ורק ברכיבה עצמה – שהייתה נעימה ביותר – התחילו המחשבות ואז הבנתי את הנושא. אתחיל ברקע של גילוי הנושא שאני מדבר עליו; חלק מהאנשים יבינו אותי ואני בטוח שחלק לא יבינו, על מה אני מדבר. אז ככה: בגיל 50 ( לפני כ-8 שנים ) יצאתי עם תרמיל על הגב, מה שניקרא מוצ'ילה ונחתתי בקובה לטיול ארוך של כ- 11 חודש. כאשר הגעתי, ידעתי לאן אני מגיע למה שניקרא בספרדית Casa Particular זהו בית, שקיבל אישור מהמדינה לארח תייר מחו"ל שגם משלם בדולרים. כאשר הכנסתי את הציוד לחדר, הבנתי משהוא שלא היה ברור לי ורק בימים הבאים זה הסתדר לי; כאשר אני מגיעה למקום כלשהו, עם זה חדר במלון, או מיטה באכסניה ואפילו כאשר אתה מקים לעצמך אוהל, באותו רגע קיבלת את הביטחון שנחוץ לכל אחד – לדעת איפה אתה ולוודא שייכות. בלי זה אתה תלוש \ מנותק. במשך היום אתה נוסע באוטובוס או ברכבת, אתה לא שייך. אבל ברגע שקיבלת משבצת, אפילו שהיא קטנה ביותר, כמו מיטה לדוגמא, אתה בבית. זאת החלקה הקטנה שלך שיוצרת הרגשת שייכות ונותנת את הביטחון הבסיסי של האדם. איך כל הסיפור הזה נוגע ללילה בג'ופלין? אז ככה, כאשר קיפלנו את הציוד על מנת להכנס לחלל הגדול והמוגן מגשם, השארנו רק ציוד שינה והנחנו אותו על הריצפה ומאוחר יותר הלכנו לישון ואז הבנתי את הסיבה לשינה הלא טובה שלי: לא היו לי את הגבולות שלי. מזרון על הריצפה לי לא מספיק. אני צריך יותר, גבולות מוגדרים והיום אני יודע מה הפתרון במקרה נוסף כזה : להשאיר את החלק הפנימי של האוהל מורכב, הבל קטן לכאורה, אבל לי אין ספק שזה נכון לגבי. אם יש מישהו שמרגיש אותו דבר אז תדעו שאתם לא לבד.
בהמשך אני אכתוב קצת על דברים אחרים שאני רואה כאן:
1. נושא ההשמנה של האוכלוסיה בארה"ב.
2. ההתנהגות של האופנוענים אחד כלפי השני
ועל עוד דברים שעולים לי בראש מדי פעם תוך כדי נסיעה.

יום שישי 1.6.2012
החשש לגבי הלילה היה גדול, כאשר הלכנו לישון לאחר בילוי בקזינו (אכלנו, שמענו להקה ב live, וראינו חצי משחק של אוקלהומה נגד סן אנטוניו ) היה קר מאד ותמיד החשש מגשם לא צפוי. בפועל, לא היה נורא וקמנו לבוקר בהיר בלי רוח.
יצאנו לדרך כאשר בתכנית לעבור את Tulsa ולחפש מקום יפה לאורך ה – 66 שאנחנו ממשיכים לרכוב לאורכו. כאשר חצינו את טולסה על ה – 66 , ראינו לפתע מקום יפה שממש מזכיר את המסעדות של שנות ה – 60 של המאה שעברה. עצרנו וכאשר נכנסנו גם הרגשנו כאילו אנחנו במאה הקודמת. כמו תמיד, קיבלנו מיד קפה ממלצרית שגם היא מהמאה הקודמת השם של המסעדה הוא Tallys Cafe ואני מציע לכל מי שעובר, לעצור ולהכנס מכוון שזאת אכן חוויה. גם האוכל היה נהדר ואז נוספה לחוויה הפתעה; כאשר התקרב אלינו הבעלים של המקום ( מה שקורה כמעט בכל מקום ) ושאל מהיכן אנחנו וענינו מישראל הוא חייך ואמר שהוא מלבנון והגיע לארה"ב בשנת 1979 כאשר היה בגיל 19 וזאת לאחר שברח בתקופת מלחמת האזרחים של לבנון ( כמובן שהוא נוצרי ), אחרת אני מניח שהיחס היה שונה. שוחחנו קצת על הטיול שלנו ולאחר כמה דקות קיבלנו ( על חשבון הבית ) מאפה קינמון טעים ביותר לא הצלחנו לחסל אותו. ראשית הוא היה גדול, שנית היינו כבר אחרי ארוחה טובה. נפרדנו ממנו והמשכנו.

לאחר כמה דקות, ההפתעה הבאה בדמות קדימון של גשם קל. מייד עצרנו כדי לעלות על ציוד מתאים, מה שכמובן אף פעם לא מספיק. את זה מבינים כאשר מגיעים ומגלים רטיבות במקומות שונים… נחזור לזה. המשכנו ברכיבה איטית, כמובן בגלל הגשם שלא מאפשר ראייה טובה. עברנו את העיירות Bristov ו – Straoud וכאשר הגענו ל – Chandler התקבלה החלטה לחפש מוטל במקום, מכיוון שאין סיבה לרכוב לקמפינג בגשם כזה וידוע לנו כי זה ימשך בימים הקרובים. כאשר התפרקנו בחדר וגיליתי את החולשות של מערכת ההגנה נגד הגשם, רכבתי מייד ל – Wall Mart להחליף לכיסוי משופר. אתמול, כאשר כתבתי את סיפור היום, נפלה עלי רוח חשיפת המחשבות שלי והעלתי אותם על כתב ואז הסתבר לי שמרוב שהייתי מרוכז, נעלמה התקשורת ולא שמתי לב וזה לא נשמר ולא נשלח. אני כותב ישר במייל ומה שאני צריך לעשות זה לכתוב  ב – Word ואחר כך לצרף כנספח , (אני אשתפר עד סוף הטיול ) אבל מה שיותר מפתיע, זאת העובדה wi fi זה לא תמיד ברמה סבירה ובמקומות מסויימים נתקלנו בעובדה שזה לא קיים כלל. אשלח את הכתוב ( לפני שאולי יעלם ואוסיף סיפור בהמשך )

יום שבת 2.6.2012
הבוקר ב – Chandler הפתיע בדמות שמש שקרנית, אבל יותר טוב מגשם. עשינו ( בעיקר נייג'ל ), הכנות לחציית העיר הגדולה Oklahoma City ויצאנו לדרך. עצרנו ב – Arcadia על כביש 66 כדי להנות מיופיו של האסם הגדול, שלפי התורה של המטיילים (הלונלי פלנט ) יש במקום מופעים בסופי שבוע. אבל כאשר צילצלנו לפני מספר ימים כדי לוודא את הנושא, אמרו לנו שהמקום סגור כבר 5 שנים למופעים. כיום הוא מרכז למכירת מזכרות ובעבר שימש לאיכסון חקלאי.

בהמשך, למרות כל התכנונים, היינו צריכים מסלול חדש, הכביש שבחרנו לחצות איתו את העיר היה בשיפוצים. העיר גדולה, אבל בסוף חוצים אותה ואז הגענו ל – El Reno בפריפריה של העיר אוקלהומה ושם הכביש הראשי היה סגור ושילוט הוביל אותנו לכביש עוקף ופתאום קלטנו שמשהוא קורה כאן ועצרנו לראות ומה שהיה כך היה: היו מספר פעילויות של סוף שבוע הראשון שבהם Burnout. זו תחרות בה מכונית עומדת במקום ומריצה את הגלגלים האחוריים שלה בפול גאז על דלק ששופכים על הכביש. החיכוך עם הגלגלים עושה עשן אדיר והתחרות היא על מי עושה יותר עשן. הגענו לסוף התחרות אבל הספקנו לצלם. השני היה תחרות רכבים מכל מיני גדלים, במסלול מעגלי מ – מכסחות דשא, מכוניות בגדלים שונים, טרקטורונים וקרטינגים, אנחנו זכינו לצפות רק בחימום של כל הכלים וגם זה היה חוויה נהדרת לא צפויה, אך נאלצנו להמשיך כדי לא להכנס לשעות מאוחרות. התחרויות עצמן החלו מאוחר מהתכנית בגלל המסלול שהיה מעט רטוב מהגשמים של אתמול והמארגנים חיכו שהשמש תייבש את המסלול.

המשכנו בדרכנו על כביש ארצי מספר 40 עד Clinton שם רצינו להכנס למוזיאון נוסף של כביש מספר 66 ( כביש 40 סלול על התווי של כביש 66 ) אבל העובדה שהכניסה עולה כסף ורצון להגיע כבר לתחנה הבאה, הובילה אותנו לעלות על האופנועים עד ה – k o a שנמצא 10 מייל מערבית לעיירה קלינטון באמצע שום מקום. אבל קיבלנו יחס חם ומיקום נחמד בקמפינג. מקווים ללילה ללא הפרעות. ללא סיבה, אנחנו מרגישים עייפים .

יום ראשון 3.6.2012
הבוקר יצאנו מ – Clinton והרוח היתה חזקה, עד שהמאמצים לנסוע בבטחה גזלו המון כוחות, כך שעצרנו אחרי כשעה למנוחה ראשונה. ההמשך היה נעים יותר ואז חצינו את הגבול בין אוקלהומה לטקסס. למה אני מציין זאת דווקא בין שתי המדינות האלה? התשובה מתחלקת לשניים: אחת. לא היה שום גבול. ההבדל בנוף בין שתי מדינות פשוט כל כך גדול. אוקלהומה הררית מעט וירוקה וטקסס שטוחה וצמחיה נמוכה מאפיינת אותה. פשוט מדהים ששלושתינו ראינו את ההבדלים באותה צורה. הסיבה השניה, היא סובייקטיבית . לדעתי, אוקלהומה היא המדינה שהכי אהבתי עד עכשיו. הנוף שלה הרשים אותי יותר מכל המדינות שעברנו עד עכשיו. זאת כמובן דעתי בלבד ולא מייצג את כולם. למה אני מדגיש זאת? כי אתמול בערב, נייג'ל העיר לי שהוא קרא את הדיווח על זה שלא נהנתי בשיחזור של Red Oak ובעצם מה שאני בא להגיד שכאשר אני כותב שאהבתי משהוא או לא אהבתי… זאת דעתי בלבד וברור שמישהו אחר, רואה את הדברים אחרת. בצהריים נכנסנו לעיירה Mclean שהיא מומלצת לביקור וכאשר נכנסנו הבנו למה. זאת דוגמא קיצונית לעיירה שפרחה כל עוד כביש 66 עבר דרכה וכאשר שיפצו לכביש ארצי חדש שעקף את העיירה, היא פשוט התרוקנה למאות תושבים בלבד. בשיא גדולתה היו בה 20 תחנות דלק, היום יש בה בקושי 1. היה בה מפעל להרכבת מכוניות של שברולט, היום אין בה כלום. בקושי מצאנו מקום לשתות משהוא. מאוחר יותר הגענו ל k o a שבפאתי Amarillo והתמקמנו ל – 2 לילות. בערב, הלכנו לאכול במסעדה מפורסמת בבשר הטקסני שלה בשם Big Texan Brewery. רכב של המקום בא לאסוף אותנו מהקמפינג. הארוע המעניין שלי לא היה האוכל ( שניג'ל ויסי אהבו מאד ) כי אם דיון קטן שהיה לנו עם זוג אמריקאי נחמד שישב לידינו והתפתחה שיחה. באחד הקטעים שלה היא אמרה שבעצם ישראל מאד דומה לטקסס ויש כל כך הרבה מקום כאן, אז אולי נעביר את ישראל לכאן. אני הוספתי את הסיפור שבו אריק שרון הטיס את ג'ורג' בוש פעם מעל מרכז הארץ כדי להראות לו כמה היא צרה ואז אמר בוש: החווה שלי יותר גדולה. כששמעה זאת היא אמרה "אפשר לתת לכם את החווה של בוש". ברור שהשיחה לא היתה ברמת דיון גבוהה, אבל לדעתי שיקפה ולו במעט את חוסר ההבנה של הקשר של האדם למקורות שלו במיוחד בעם שלנו.

יום שני 4.6.2012
החלטנו להשאר יום נוסף כדי לבקר את שמורת הטבע Palo Duro Canyon Park, וזה מה שעשינו בבוקר לאחר ההתארגנות. יצאנו לכוון דרום כ – 35 ק"מ שזה המרחק של הקניון מהעיר. הקניון נוצר מאחד היובלים של Red River שחרץ בסלע האדום בכל מני צורות ויצר נוף יפה שלאורכו נסלל כביש שמאפשר לראות חלק יפה של הקניון. בכניסה הזהירו אותנו לא לעבור את מעברי המים במקום בגלל סכנת החלקה של האופנועים, אך בפועל המקום היה יבש מספיק, בשביל לאפשר לנו טיול לכל אורכו של המסלול, מלבד הקטע האחרון שסגור גם לרכבים. הצורה היפה ביותר שנוצרה במקום מחייבת הליכה של 15 ק"מ כדי לראות מקרוב, מה שלא היה בראש שלנו. חזרנו לקמפינג כדי להתארגן להמשך הדרך מחר.

יום שלישי 5.6.2012
הבוקר הגשם הפתיע אותנו באמצע ההתארגנות. משהוא לא צפוי שהפך את היציאה למאוחרת משהוא. מכיוון שנאלצנו לייבש מחדש חלק מהציוד. ביציאה מ – Amarillo עצרנו ב – Cadillac Ranch מקום בו קברו 10 רכבי קדילק בתוך שדה פתוח וכל אחד יכול לבוא ולהוסיף צבע משלו עם כל כתובת שבא לו לצייר. אותנו תפס כמובן ציור של צלב קרס. אבל בטיול כמו שאנחנו עושים, זה לא הוציא אותנו מהכלים. בהמשך הדרך, עצרנו בעיירה Adrian שהיא במרכז הדרך משיקגו ללוס אנג'לס; כלומר במחצית כביש 66 שהם כ- 1139 ק"מ לכל כיוון. המקום נקרא Mid Point והוא השתמר ממש כמו פעם. התפנקנו עם קפה טוב ופאי תפוחים טעים בתוספת גלידה. היה נהדר לשבת עם ההרגשה של פעם.
המשכנו לכוון Tucumcari ללינת לילה ב – k o a וזכינו לראות במקום את נצחון בוסטון על מיאמי בגמר המזרח בכדורסל בטלויזיה כמובן.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יום רביעי 6.6.2012
אתמול בערב החלטנו לשנות כוון. להכנס עם כביש 104 לתוך ניו-מקסיקו ולעשות איגוף קטן כאשר סוף היום צריך להיות Santa Fe. כאשר אתה מנסה כיוון אחר, הציפיה היא להיות מופתע לטובה אבל מה שקיבלנו היה הרבה יותר מזה. הכביש הוא אולי הקטע הנופי היפה ביותר שזכינו לראות עד היום. הרכיבה בשטח הררי עם צמחיה ירוקה לא גבוה, עם תפאורה של הרי שולחן בכל מיני צורות. אין מילים לתאר. מקווה שהתמונות יעשו זאת במקומי.

לאחר כשעתיים, עצרנו במקום שהזמן נעצר לפני עשרות של שנים. התיישבנו לשתות והתמזגנו עם האנשים המקומיים שקצב החיים שלהם איטי כמו הסביבה. זזים לאט ועושים הכל בקצב המערב. אפשר להגדיר אותו ולהרגיש כאילו אתה מתיישב שזה עתה הגיע עם הכרכרה והמשפחה שלך להתיישב היכן שאין אף אחד. פשוט הרגשה נהדרת. אין ברירה וממשיכים קדימה. הנוף יפהפה עד שעלינו לרמה שמקיפה את העמקים הנהדרים שעברנו. כאן הרוחות חזקות יותר והשטח הופך לשטוח ולא מרשים כמו הקטעים שעברנו עד לשם. בצהרים, אנחנו מגיעים לעיירה Las Vegas שבניו מקסיקו לא זו המפורסמת שבנוואדה.

מטיילים בחלק העתיק של העיר ויושבים לאכול במסעדה מקומית נחמדה וכרגיל לאחר מכן, יוצאים לדרך עד שמגיעים ומתמקמים ב – k o a של Santa Fe. היום בבוקר, פיספסנו מעבר של שעה בזמן ובעצם כאשר קמנו וחשבנו שהשעה 7:30 והלכנו לקנות קפה של בוקר ואז התברר לנו שאנחנו מקדימים בשעה ומשרד אתר הקמפינג היה עדיין סגור. חזרנו לאוהל להתארגן יבשים מקפה וצמאים לזמן שיעבור. היום, כאשר הגענו לקמפינג, פגשנו שני אופנוענים שדיברו איתנו והחלפנו חוויות וכל אחד הלך לדרכו. עכשו כאשר אני כותב את סיפור הדרך אחד מהם הצטרף אלינו גם נתן טיפים לטיול באזור דנוור, שם הוא גר וגם הציע לנו להתקשר אליו כאשר נגיע לדנוור והוא ידריך אותנו באזור . נחמד…

יום חמישי 7.6.2012
בתכניות שלנו היה להתארגן בסנטה פה לקראת הרכיבה צפונה. בפועל, לא הצלחנו להסדיר את התקנת מחמם הידיים בידיות הכידון ורק קנינו 2 סטים ליוסי ולי ומקווים שיתקינו לנו אותם ( הפעם בתאום מראש ) בדנוור, שם ניג'ל מתכנן את הטיפול הבא שלו באופנוע. הלכנו לטריפל איי ( A A A ), כדי לנסות להשלים את תכנון הטיול עד אלסקה ומשם חזרה לדרום קליפורניה. מאחר שברוב הנושאים אנחנו שולטים, הצורך היה להעלות את התכניות לטיול על סיפור דרך במפה וכך היה . Carla Avalos ו – Jose Vazquez עבדו קשה במתן עצות ובעבודה מפרכת כדי להעלות הכל על מפות. הם הקדישו לנו כשעתיים ולבסוף נתנו לנו 4 כרכים עם מפות, שמציינות את הנקודות שאנחנו רוצים לבקר ואת הדרך המומלצת לעבור כדי להגיע לאותם נקודות. התיעצנו וקיבלנו כמה עצות לגבי הטיול באלסקה והאפשרויות הקיימות בנושא מעבורות ממקום למקום וקרוז שאנחנו חושבים לעשות ואיך לנייד את האופנועים בהתאם. התקדמנו הרבה בנושאים רבים. בנוסף לזאת Jose מכיר טוב את Baja California ונתן לי הרבה טיפים בנושא המקומות המועדפים לטייל בהם. עזרה גדולה! אנחנו מודים להם מאד על היחס החם ותשומת הלב הרבה שקיבלנו מהם. בצהרים היינו עייפים, כך שנסענו לאכול משהוא ורכבנו בחזרה לקמפינג.

יום שישי 8.6.2012
אתמול בערב, הבחור מדנוור, נתן לנו המלצה למסלול באזור שאנחנו מתקדמים אליו ואימצנו אותו במלואו. יצאנו צפונה לכוון סנטה-פה (הקמפינג היה מדרום לעיר) הדבר הבולט ביותר בעיר זה אופי התכנון שלה. צורת הבניה בעיר, הצבע הדומיננטי והעובדה שאתה מתקרב לעיר גדולה. ועד שאתה נכנס אליה, אתה לא רואה אותה כמעט, היא בנויה אך ורק בקומה אחת. הצבע השליט הוא חום בהיר (כמו הסביבה) ואפשר רק להתלהב מההשתלבות בסביבה. פשוט נהדר . יש מקום לראות את זה, כדי ללמוד איך בונים עיר שלא פוגעת בטבע. משם לקחנו את הכביש המהיר 285 לכוון העיירה Espanola שחשבנו שיש מה לראות – אך לא. לעומת זאת, הדרך עברה בנוף יפה הררי שמאפיין את ניו-מקסיקו ולכל אורך הדרך, הבניה לא משתנה ונשארת משתלבת בסביבה. לאחר מכן עלינו על כביש 68 לכוון Taos ופשוט נכנסנו בדלת האחורית לתמונת נוף יפיפיה לאורך קטע של כ- 30 מייל, שעולה לאורך נחל עד הרמה השלטת באזור הרחוק יותר. פשוט נפלא. העיר  Taos בנויה כולה מחומר דמוי חֵמָר וזה פשוט יפה. לצערנו, צפוי לנו יום ארוך. כך שעצרנו רק לצלם וחבל – היא שווה זמן איכות. המשכנו לפי ההמלצה לכביש 64 מערבה, לכוון העיירה Chama. גם כאן, הגענו לקניון מדהים שהפתיע אותנו. לא סיפרו לנו שהוא קיים ולא קראנו עליו בשום מקום. צילמנו כמובן והמשכנו לדרכנו ואז ראינו עשרות בתים מפוזרים בשטח שקועים באדמה ובולטים לכוון דרום ואז נזכרתי שראיתי כתבה בנושא לפני זמן מה, בנושא בניה טבעית, שמנצלת רק את מרכיבי הטבע כמו שמש ורוח לקיום היום יום. פשוט מדהים כמות הבנייה הזו שראינו. לאחר שכביש 64 חוצה את 285 לכוון מערב, הוא נכנס לשמורת טבע יפה והכביש מתפתל לאורך עשרות מיילים, בנוף מרשים עד לעיירה Chama. עצרנו למנוחה וקפה והמשכנו על כביש 17 לכוון Antonito אני מנסה למצוא את המילים שיתאימו ליופי של הקטע הנפלא הזה… באמת קשה לתאר יופי כזה. אולי התמונות יתעזורנה במשהו. הקטע האחרון לפני העיר, שטוח ולא מיוחד, אבל עדיין ברקע רואים את הרי הרוקי והנוף יפה. לבסוף הגענו ל – Alamosa כאן קבענו את משכננו להערב. היום, לסיכום, היה חוויה נופית מדהימה והסתיים ברכיבה של כ – 260 מייל שהם כ – 400 ק"מ. יום ארוך ומהנה.

עד כאן להיום סוף שבוע נעים לכולם.

גבי

————————————————————————————————–

ערך יוני. כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות לגבי פלקסר

————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

התנצלות עורך קלה: נעדרתי שבוע מהמערכת והרבה דיווחים מהשטח נערמו 🙂

רומניה לא נותנת את עצמה בקלות. זה מתחיל בכיעור, נמשך בחוסר הגיון… אבל ממשיך בצרחה ויופי.

הצג את הוראות נסיעה ל-Făgăraș, Brașov, România במפה גדולה יותר

היציאה מוולקו טרנובו נמרחת על חצי בוקר, לבסוף מצליחים להתארגן על עצמנו וכשהיעד של היום הוא כיבוש רומניה.

ושוב תמונת הנוף של בולגריה כפי שנתקלנו בה בכניסה, אזור מישורי, את ההרים הקסומים השארנו מאחור ולפנינו חקלאות פשוטה, כבישים סבירים ורצף של כפרים ועיירות, קטע שצריך פשוט לעבור. בשעות הצהריים המאוחרות מגיעים למעבר הגבול, שוב בדיקת דרכונים קלה ומהירה ואנחנו עכשיו ברומניה. הכיוון הכללי להרי הקרפטים. זהו יום של התקדמות, ללא ציוני דרך מיוחדים. אז מתקדמים. אבל פה זה כבר לא כל כך פשוט, התרגלנו לקצת בורות בכבישי ביון, לאספלט מחורץ משובץ בבורות בבולגריה אבל כבישים במצב כלכך מזעזע – זה כבר חדש, לא יאומן, בורות בגודל של אמבטיות בכביש שאין לו שוליים ובקושי סימון של קו אמצע. רצף בניה בלתי נפסק של בתים דלים ולאורך עשרות ק"מ. כמגלי ארצות נרגשים אנחנו כמובן לא מפעילים את שרירי הביקורת ואיכשהו לקראת ערב, לאחר רכיבה מזגזגת של כ-150 ק"מ מגיעים לאלכסנדריה ולמרות שהיום היה בסך הכל מופז ואביבי, מתחיל לרדת גשם. בכל מקרה, שטח ראוי להקמת המחנה לא היינו מוצאים כאן. במרכז העיר, נמצא מלון של שני כוכבים שהסכים לתת לנו שני חדרים וחניה סגורה לאופנועים. המלון נראה כמו שריד ארכיטקטוני של תכנון והפקה רוסית, מונומנט מכוער שכמותו יש עוד רבים. רוני ממש חטף דכאון, כשראה את החדר שצריך היה לחלוק איתי, אבל דיווח בבוקר על שינה מעולה ואת המבחן הזה צלח המלון בניקוד גבוה.

למחרת, שוב פרק מישורי של כמה מאות ק"מ. אנחנו לא מחפשים קיצורי דרך על כבישים מהירים ונתקלים שוב בכפרים שאין להם התחלה ובטח שלא סוף והכל כל כך מכוער.

המתכונת הארכיטקטונית של המרחב הכפרי היא כזו: כביש צר משובץ בפיזור מקרי של בורות, כל נתיב ברוחב של משאית ולא ס"מ אחד יותר, שוליים חדים וגבוהים ומעבר להם דשא ותעלת ניקוז עמוקה. שבילים להולכי רגל ואז הגדר של הבית שלפניה ספסל ומאחור הבית. כל בית ממוקם בחזיתה של חלקה ארוכה בה גינת ירקות ומבני משק לכל מיני חיות טעימות, ערמות גדולות של עצים להסקה וכל מה שנחוץ כדי לשרוד. הבתים תמיד בחזית, בקדמת הרעש של הכביש ואי אפשר להגיד שהם כולם אותו הדבר, הם פחות או יותר אחידים בגודלם אבל שונים בכיעורם. הבניה הזו והתפיסה החברתית שעומדת מאחוריה לא ברורים לי; זה כפר, יש כאן קהילה, איפה המרכז שלהם? הרי כפר כזה יכול להימרח על כמעט 8 ק"מ…

אז איך מקיימים כאן קשר בין אנשים?:

"אני קופץ לבקר את אבא שלי, הוא לא הרגיש טוב ביומיים האחרונים"

"למה אתה, שיוג'י יסע"

"יוג'י לא יכול הוא התחיל עבודה חדשה"

"טוב תיקח את הסוסה עם העגלה הקטנה ואל תשכח להביא תפוחי אדמה, לפת ושמן מהחנות של צ'רנה"

"טוב, אז אני זז, נתראה מחר"

כפר אחד נגמר ושני מתחיל, הכל אותו דבר והכל כל כך מכוער, זה כיעור ממש פואטי. זה כל כך מכוער, שזה כבר מיוחד. זה כמעט מרחיב את הדעת הכיעור הזה, זו שירה לשמה.

ואנחנו מתחילים לשיר בקסדה שירים מכוערים ואני מחליט שהיום אולי לא נתגלח…

לכל בית יש ספסל מקורות של עץ שממוקם בכניסה, צמוד לגדר ופונה אל הכביש, מאחר ועברנו מאות ספסלים כאלה, מתגבשת ההבנה שזהו הפריט החשוב בבית כמו כורסת הטלוויזיה רק שכאן מסתכלים על הכביש ועל התנועה שחוצה את הכפר וזו שיש לה מול הבית את הבור שכמעט השמיד אותנו, נהנית מההצגה הכי טובה ומדרמות השרדות בלתי נגמרות.

אנחנו, כאמור, מתחילים את גילוי רומניה ללא דעות קדומות ובלי ביקורת ואנחנו באמת רוצים לאהוב אותם. אבל, מאחר שרוב שעות היום אנחנו על הכבישים, מנסים איכשהו לקלוע לרצועות האספלט שנותרו בין הבורות. נהגי המכוניות המקומיות – כולם בלי יוצא מן הכלל, מתיחסים אלינו כאל מפגע, שאפשר לחסל ואם לא, אז לפחות לעקוף אותו, במהירויות מטורפות בלי לאותת ותוך כדי ביצוע סללומים מבעיתים, כי גם הם לא מתים על הבורות.

בדירוג האישי שלי; באקו באזרביג'אן. הוא המקום המוטרף והמסוכן ביותר לנהיגה והנה רומניה ונהגיה לוקחים אותה בסיבוב.

היעד הבא שהותווה עוד בהכנות למסע שלנו, הוא המעבר של הקרפטים. רכס הרים אדיר בגודלו. ממזרח למערב וחוצה את המדינה. בדרך לשם, לקראת סוף היום, תופס אותנו גשם רומני שלהפתעתנו לא שונה בהרבה מהגשם הבולגרי ולא משאיר לנו הרבה ברירות.

כשמזהים לאחר כמה עשרות ק"מ גשומים פנסיון, נכנסים לרחבת הכניסה ומחרידים את בעלת הבית שיוצאת אלינו. אני מבחין במבטה המבוהל, כשרואה את ארבעת האופנועים המלוכלכים והעמוסים שלנו ומיד יורד, מוריד את הקסדה ומגייס מהתחתית, חיוך קסום ומסביר לה בתנועות ידיים מה אנחנו צריכים. זה בדרך כלל מסתדר והבית הענקי שלה מועבר לידינו, כולל הגינה בה אפשר לבשל וחדר ענקי לארבעתנו והכל במחיר של שווה ערך ל-20 ש. לאדם.

תמונת הנוף החלה להשתנות עוד בתחילת היום ורומניה היפה החלה להתגלות לנו, למחרת, כשהתחלנו את הטיפוס בהרים, זו כבר הייתה מדינה אחרת, מופלאה, נהרות אדירים חוצים אותה ואגמים שבלוליים מכסים עמקים לאורך  קילומטרים ולהשלמת התמונה, יערות עבותים של עצי אשוח וסוגים שונים של אורנים. הכבישים כבר במצב יותר טוב ובעליה העקלתונית, אנחנו מברכים על האספלט המשובח ולוקחים את עשרות הסיבובים המובילים לפסגות באקרובטיות אופנוענית, כאילו על אופנועי ספורט מונח עכוזונו השחוק ולא משהו שנראה ומתנהג כמו משאית.

את מעבר ההרים הראשון בגובה של כ-2,200 מ', עוברים בהצלחה ומשם על קו הרכס עד אגם ווידרה. כל הדרך, תמונת נוף של יערות עד ורכסי בזלת. לקראת ערב באזור נמוך יותר, אנחנו מחליטים לסמוך על תפילותינו שלא ירד גשם ומקימים את מחנה הלילה על משטחים של עשב סמוך לנחל קטן.

יוסי כל הזמן עם המפות, פשוט לא יאומן כמה עניין הוא מוצא בשרטוטים האלה, עם כל הקווים הדקים השמות שאין כל דרך להגות אותם, הוא נחוש להוביל אותנו על פי המסלול שהכין כבר לפני חודשים ומדי פעם מנסה להסביר לנו מה הולך לקרות מחר למה היום צריך לכסות יותר ק"מ ואיזה מוקדים רבי עניין צפויים לנו בדרך. העבודה הזו שלקח על עצמו והתוצאות שאליהן מגיע – מבחינתי, פליאה גמורה והערכה ענקית.

האופנוע שלו הוא החדש והמתקדם ביותר בשיירה שלנו ובנוסף לכל השעונים שמעבירים לו אינפורמציה בסיסית כמו לחץ שמן, חום מנוע, מצב הטעינה, לחץ אוויר בצמיגים, צריכת דלק, טמפרטורה ומתי צריך לעצור לפיפי. הג'.פי.אס המשוכלל שלו אומר לו מתי לפנות, באיזה גובה אנחנו נמצאים, ואיפה הצפון.

היעד הבא, הוא חציה של מעבר הרים שנקרא פגראש, שלמעשה מאפשר מעבר מצד אחד של המדינה לצד השני, יש עוד מעברים אבל הם על כבישים מהירים ופחות מעניינים.

ימים של שמש וממש חום של תחילת קיץ ועם המחשבה שאולי כבר נפטרנו מהגשם מתחילים את הטיפוס, ושוב סללומים של כביש מפותל, וכשקו העצים נגמר בגבהים של כ-1700 מ' מתחיל הכביש לקבל שיבוצים של שלג, בהרים השלג כבר כמעט נמס אבל פילוס הכבישים השאיר פה ושם תזכורות בסיבובים. לבסוף לאחר טיפוס שנמשך בוקר שלם, בעיקר בגלל עצירות בלתי פוסקות להתבוננות, מגיעים לפסגה ולהפתעתנו חסימה, ערמה קטנה וזניחה באורך של כ-50 מטר לא מפונת והשער המוביל למנהרה, שהיא המעבר, סגור.

כמונו, לנקודת השיא הזו מגיעים עוד רכבים וכולם עוצרים ויורדים לבדוק מה קורה כאן.

בתוך המנהרה

פלדמן מנסה לגייס אותי להליכה רגלית לצד השני ולהפתעתי אני מסכים. בשער הסגור יש פתח קטן וכשעוברים אותו נגלית המנהרה, אורכה כחצי ק"מ, חשוכה לחלוטין ובקצה אור קטן של הפתח בצד שני, הקלישאה "האור שבקצה המנהרה" מעולם לא הייתה מוחשית יותר. צועדים בהיסוס ובזהירות, לא לקחנו פנסים ומדי פעם כששומעים אנשים קרבים אני מדליק את הטלפון הנייד ומאיר לפנים או מבזיק עם הפלאש של המצלמה – 40 צילומים של מנהרה חשוכה נכנסו לכרטיס המצלמה. לאחר צעידה שמימד הזמן אבד בה בגלל החושך, מגיעים לצד שני ולהפתעתנו, גם שם ערימה זניחה של שלג ושער ברזל סגור.

אנחנו, כאמור רוצים להיות חברים של הרומנים ולא למתוח עליהם ביקורת, אבל פה נפלנו. לא יכול להיות, מה אנחנו מפספסים בהבנה שלנו? – שתי ערמות של שלג שמפעיל טרקטור פיסח, עם יד אחת קשורה, יצליח להזיז ולהעיף לצדדים בתוך חצי יום, נגיד עם הפסקות – יום שלם, אז למה המעבר הזה לא נפתח? למה הם אומרים לנו שיפתח רק בעוד שבוע?

מה קורה פה? למה אין שלט גדול בתחילת העליות שמתריע על כך? כל כך הרבה אנשים באים לכאן ליהנות מהכבישים והנוף. זה מוקד תיירותי ממדרגה ראשונה – לא הצלחנו להבין ולאחר טחינת הנושא, כשאנחנו יושבים על השפיץ של הקודקד של הרי הקרפטים, קיפלנו את זנבנו וירדנו למטה, כדי לבצע את העקיפה הארוכה שתוביל אותנו לצד השני.

ושוב רכיבה ארוכה ומאתגרת ולקראת ערב כהתנהלות שבשגרה, מנסים למצוא את חניון הלילה – זה חייב להיות מקסים, רצוי ליד נחל, מוסתרים מהכביש, על משטח עשב ובין עצים.

לאחר מספר נסיונות בהן אני מעמיד את האופנוע שלי באתגרי שטח לא פשוטים, יוסי מוצא את השער לגן עדן ושוב פירוק כל הציוד והקמת האוהלים השולחן והמטבח.

מה שישאר לנו מהמחנה הלילי הזה, זו צרחה מקפיאת דם. ממש בשטח שלנו, שלאחר מספר שניות, נשמעה שוב וכבר מעט מרוחקת ואחר כך שוב ושוב ושוב וכל הזמן מתרחקת במהירות עצומה. כל כך נבהלנו, שכבר היה קשה לחזור לישון ובבוקר ניתחנו את העניין והגענו למסקנה שזה היה או דב או חזיר בר והוא כנראה יצא לחפש בלילה את מה שחיות מחפשות ופתאום ראה את האופנוע של יוסי ורוני, חיבר אחד לאחד והגיע למסקנה שחייזרים נחתו בחלקה שלו..

אנחנו כבר עמוק בתוך המדינה והיעד של יום המחרת הוא התקדמות צפונה ומכסים באותו יום כ-450 ק"מ, שוב גשום וחניה בפנסיון סתמי. היעד עכשיו הוא בית קברות מיוחד שמוגדר כבית קברות שמח, מקושט ועליז ושם אנחנו מתכוונים לעשות את היוטרן שלנו ולהתחיל את הדרך הארוכה ליוון.

מימין לשמאל: ערן, אבי, רוני ויוסי

יאללה להתראות בהמשך

ערן שפיצר

–———————————————————————————————————————————————-

ערך, יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילמים שמורות ליוסי, אבי, רוני וערן.

———————————————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

בולגריה מכשפת ביופיה

ויוסי שדה מגיע בדהירה… שבוע אחרי.

הצג את הוראות נסיעה ל-Veliko Tarnovo, Bulgaria במפה גדולה יותר

בולגריה 28.6. – 31.6

לא חשבנו שזה אמיתי ולא האמנו שזה יקרה, אבל יוסי שדה החליט שהוא מצטרף למיזם שלנו, לא וויתר ועלה על המעבורת של יום חמישי וביום ראשון בשעות המאוחרות של הבוקר, ירד לחוף והחל את דהירתו בעקבותינו. לא לגמרי ברור לנו פרץ המוטיבציה הקוסמית הזו, אבל הבטחנו לו שיתקבל בברכה ועל הסתר הפנים שעשה לנו ביום היציאה סולחים ומוחלים.

הוא כאמור יצא מנמל לווריו ליד פיראוס וללא עצירות גמא את המרחק של כ-700 ק"מ עד הגבול לבולגריה. בהמלצתנו העביר את הלילה באיזה מלון ולמחרת בבוקר חצה את הגבול ושוב הוכיח את יכולותיו כנווט או יותר נכון כמפעיל מוכשר של ג'י.פי.אס ומצא את המלון המקסים שלנו שממוקם בלב אזור נידח של כפרים ויערות. וכך בסביבות עשר בבוקר, הופיע בעיקול הדרך והחיוך שלו ממש פורע סדקים בקסדה. פלדמן ורוני יצאו לקראתו ומאז שסטנלי פגש את לווינגסטון לא נרשמה התרגשות כזו. לאחר מכן כשישבנו איתו לארוחת הבוקר, נשאל על הנסיעה המטורפת הזו וענה שזה לא הוא – זה האופנוע שלו שעבד ושמבצע כזה קטן עליו – נו, מה נגיד; 1200 אדוונצ'ר כמעט חדש.

לאחר ההתרגשות הראשונית והשלב של הקפה, נשאל על השתלשלות העניינים שמנעה ממנו להפליג איתנו. הסבריו לא הניחו את דעתנו ואת הביקורת קיבל גם קיבל ולאחר זמן, עזבנו את הענין וההתמקדנו במשימה של היום – התקדמות, כנראה גשומה למרות שהבוקר החל עם שמש גיבורה שנלחמה עבורנו בעננים שחורים ולעת עתה ידה על העליונה.

לאחר רכיבה של כמה שעות, הגענו לאיזה כפר עגמומי הצופה לאגם והגשם שהתגבר, שילח אותנו לתפוס מחסה במסעדה שקיבלנו עליה המלצה. העברת הזמן שם עד שהגשם יפסק, מוליכה אותנו לדיון ארוך ומיאש על המשך דרכנו, נדונה גם האפשרות  לוותר, לחזור ליון, לעבור במעבורת לאיטליה ולחקור את סיצליה, כי שם בטח השמש זורחת..

הדרך קוראת לנו ולקראת אחר הצהריים, הגשם פוסק ודרך ההרים שעכשיו יוסי מנווט אליה, היא כל כך מקסימה ונופי היער הבולגרי פשוט משאירים אותנו עם לסת שמוטה, הארץ הזו פשוט מדהימה, איפה שלא ננחת ולאיזה כיוון שלא ניסע ילווה אותנו נהר שוצף וגועש, עצי אשוח ענקיים ועצי אורן זקופים וארוכים להפליא, צומחים במדרונות ומסביב צמחיה ירוקה של עשב סמיך. לקראת ערב מגיעים לעיירה מקסימה, מעין כפר נופש לתירות הסקי של החורף וכנראה תיירות מכל העולם, כי הסטנדרט הארכיטקטוני פשוט מושלם. שילוב של עתיק עם ישן ומתוחזק בצורה מופלאה. המקום מזמין עצירה ועם כוסות האספרסו שמוגשים לנו, מחליטים שממשיכים ולא סוטים מהתוכנית המקורית, נתון נוסף שמובא בחשבון – רמת המחירים של הארץ הזו – נראה שבולגריה מתנהלת על כלכלה חוץ פלנטרית, מה שקורה בעולם לא מעניין אותם, הכל, חוץ מדלק, כל כך זול שזה לפעמים ממש מביך – כוס קפוצ'ינו במסעדה עולה כאן במונחים שלנו כ-90 אג'. קנייה של מזון לארבעה אנשים ליום עלתה כ-60 ש', כולל שני קילו חזה עוף, ירקות, גבינות, עוגיות משלושה סוגים ועוד מיני שטויות שמילאו שתי שקיות. באותה קניה גם התוודענו למאכל היחידי שהכרנו כמאפיין למדינה וזה כמובן הבורקס וכמו שלא הצלחנו במסע אחר, למצוא קפה טורקי בטורקיה, גם כאן היינו צריכים להרחיק לכפר הררי נידח כדי למצוא ארבעה כאלה ארוזים בניילון. המילה לבורקס היא "בניצ'קה" ויכול להיות שמהביקור הקצר שלנו בבולגריה זו המילה שתשאר איתנו.

בתי המלון, או יותר נכון הצימרים שאנחנו פוקדים, משכירים במחיר של 35 עד 50 ש' ללילה. ועוד ועוד דוגמאות. חוץ מהדלק שיותר זול מיוון אבל עדיין מהווה הוצאה עיקרית למי שמכסים כ300- עד 400 ק"מ ביום.

לאחר לילה שקט בצימר עם חדר ענקי בו הסתדרנו – עכשיו ארבעה וזה כבר לא כל כך פשוט – המשכנו כשהכיוון הכללי למעבר הגבול לרומניה. כל הדרך בכבישי הרים מפותלים, חלקם טובים. חלקם מלאים בורות ובכל מקרה עניין אמיתי לרוכבי אופנועים, גם עם האופנוע שלהם עמוס ומגיע למשקל של כ-350 ק"ג.

יום של חסד וללא גשם ומכאן שאולי אפשר להקים את מחנה הלילה על אחד ממשטחי העשב, בין העצים וכאלה הרי יש כאן בשפע. זה מה שחשבתי ולאחר יציאה מכפר סתמי, אני מוליך את השיירה לירידה בוצית לעבר הנהר, שם נראה מהכביש אתר נכון לחניה כזו. הם באים אחרי ולא נראה להם… יש עשב אבל הכל רטוב, העליה בוצית אין מספיק עצים.

יֶרד גשם בלילה, לא יֶרד, יֶרד, לא – בסוף; גשם כל הלילה…

באותו כפר שעברנו, פלדמן ורוני מזהים איזה מקבץ של צימרים סגורים בחומה ולאחר כשלון חלקת היער, חוזרים לשם ומופתעים לגלות את אחד ממתחמי הארוח היפים ביותר שנתקלנו בהם. גם בסטנדרטים של הגליל – בית גדול עם דשא בחזיתו. בפנים חלוקה לחדרים ומטבח מצויד היטב. הכל עשוי מעץ אורן ועל פי סטנדרטים של בקתות ציידים ויזמות חסכונית.

האישה שמנהלת את העסק, גרה ממול ולא רואים ולא שומעים אותה.

האופנועים חונים על הדשא ומאחר ויש לנו את כל מה שצריך להאכלה של 4 אנשים. גוררים פנימה את כל השקיות ויוסי מתנדב להכין אורז. לאחר שהעמיד עת הסיר אני מכין לפלדמן שעועית אדומה וחזה עוף בלימון ושמן זית. עניין השעועית חשוב מעין כמוהו – אם רוצים לגרום לפלדמן לשיר ולרקוד צריך להכין לו שעועית ובדרך מזהים איזה דוכן ירקות כפרי אני קונה שקית אחת של ק"ג ומכניס כרבע מהכמות לבקבוק של מיים מינרליים, ממלא מים וסוגר, את הבקבוק הצמדתי לתיק העליון ובסוף היום הייתה השעועית הזו מוכנה לבישול כשהיא כמעט מפרקת את הבקבוק מרוב לחץ. נוסף עלינו, יש גם אורחים מהולנד שקצת הפרנו להם את השקט, אבל הם אדיבים ונחמדים וסופגים באצילות את המהומה שאנחנו מחוללים.

הצימר הזה, המחירים הנמוכים של המדינה הזו והגשם הטורדני משנים לנו את כיוון ההתנהלות ובאמת ללא כל חשש, מגיעים לקראת ערב לעיר שנקראית ווליקו טרנובו ומכוונים ישר לעיר העתיקה, המקום של התיירים ותוך דקות מוצאים את שני החדרים שצופים על כל העיר, בעל המקום משאיר לנו מפתח ונעלם. בערב ארוחה במסעדה מקומית ומחר כבר מתכננים להגיע לדנובה ולחצות לרומניה.

ערן

———————————————————————————————

עריכה-יוני. כל הזכויות C לצילומים ולסיפור, שמורות לערן, אבי, רוני ויוסי.

———————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה    

ערן רוני ואבי עדיין שוחים בגשם

ובולגריה מזכירה עולם שנעלם

הצג את הוראות נסיעה ל-Katuntsi, Sandanski, Bulgaria במפה גדולה יותר

רוני ממחיש משבר " יכולתי עכשיו לשחק עם הנכדים במקום להתרוצץ על הכבישים הרטובים האלה"

24.5– 27.5

הגשם שירד לנו בסוף היום, הפך אותנו לסמרטוטים חסרי דעת והמלון הראשון שהסכים לקבל אותנו, היה של איזה יזם יוני שנראה כלקוח מהמשפחה של זורבה. אולי מצד האימא ולא וויתר, עד שמזג לנו כוסיות של ליקר תותים וכאן כבר נמסנו מול הכנסת האורחים – ולא ראינו שזה לחלוטין לא מתאים לנו – חדרי מלמלה מעוצבים עם כל מיני שטויות עדינות; מיטה זוגית ועוד מיטה רגילה והכל כל כך נקי. בררר….. בערך ב-9 בערב, כולם הלכו. אנחנו האורחים היחידים. איו שומר ואין פקידה בכניסה. זה נתן את האות להכנת ארוחת הערב שבושלה על המרפסת – צלי של צוואר חזיר ואורז עם ירקות. המלון המעונב הזה, מעולם לא חווה כזו התפרעות. אבל השמדנו ראיות וזה עבר בשלום.

בקסטוריה

למחרת, כבר נראתה השמש פה ושם מבעד לעננים הכבדים והמשכנו כשהכיוון הכללי לגבול בולגריה. האזור הזה של יון די נידח, אין פה אטרקציות  לתיירים. חקלאות פשוטה ומעט מאד מכוניות על הכביש. עברנו את קסטוריה וכשהצללים החלו להתארך – החשיכה המוחלטת יורדת בסביבות תשע וחצי – התחלנו לחפש את חניון הלילה לאורכו של אגם פרספה. דרך עפר די מוסתרת וסודית, הוליכה אותנו לנהר קטן שזורם לאגם ושם בין עצים ושיחי פטל, על משטח נקי וישר של עשב, הקמנו את האוהלים. המטבח הנייד שלי נפרס גם כן ולארוחת ערב; פסטה עם שרימפס וסלט ירקות. חלקת היער הקסומה הזו ומזג האוויר הנוח, החזירו לנו את החיוך ומיצי המרה של היום הקודם התפוגגו ונעלמו.

על שפת האגם

על שפת האגם

כהתנהלות שבשגרה, מקפלים בבוקר את המחנה ובצער עוזבים את חלקת האלוהים הקטנה שלנו ליום רכיבה שחשבנו שיהיה האחרון ביון. איכשהו המרחקים היו מעט יותר ממה שפלדמן חזה ועל כניסה לכבישים מהירים, אין מה לדבר. פלדמן מבסס את הניווט שלו על מפה ועל מצפן וזה לא מספיק, צריך לאמת את המידע והוא כבר מזמן וויתר על איזה מרכיב חשוב של אגו גברי. עוצר בלי סוף ומטריד אנשים תמימים, בשאלות של כיוון ושמות של כל מיני יעדים. אחת העצירות שלו הובילה אותנו למוסך גדול ושם כשפתח את הקסדה לשאול זה כבר היה מאוחר מדי, בעל המוסך לא וויתר והכריח אותנו לשתות את הפרפה המקומית שזה נס קפה מוקצף. להפתעתנו, גם דיבר אנגלית וישב עם פלדמן על המפות. תוך כדי הכנסת האורחים הזו, שמענו פתאום רעש חריג ורע מאופנוע שלי – צינור הדלק שמוביל מהמשאבה שבתוך המיכל לפילטר שהותקן בצידו התפוצץ. זו תקלה איומה, בנסיעה האופנוע נכבה מיד ועם כל המשקל שלו זה יכול להיגמר – שלא נדע. והינה תקלה כזו, האופנוע מכובה, מימין מוסך מסודר ומכונאי יוני שאוהב אותנו – צירוף מקרים שאחרי שיצאנו משם אמרתי ליוני הזה, שזאוס אוהב אותנו ומלווה אותנו… הוא הסכים, אבל ביקש שלא נסמוך עליו יותר מדי. סמוך לירידת האור, מצאנו את עצמנו שוב סמוך לאגם אחר שחולק את עצמו עם יון ומקדוניה. שם התמקמנו בתוך חורשה עבותה, על כסות של עלים ועשרות עכבישים קטנים. הכל היה בסדר עד שהתחיל בחצות פרק הגשם הבא, שטרף לנו שוב את הקלפים. האוהלים שלנו מעולים, יש גם כיסוי שנפרס מעל המטבח והשולחן אבל גשם כזה שמכה באוהלים, עושה כל כך הרבה רעש שבאמת כמעט בלתי אפשרי לישון וכל התנהלות הנוודים השמחה שלנו מתחרבשת ומתקלקלת.

רוני מזהה איזה מבנה לא רחוק מאיתנו וזה נראה טוב – רצפת בטון בגודל של כ 20 ממ"ר מתחת לגג רעפים, מאפשרת להעביר את יום השבת הזה עד שהגשם יפסק והוא אכן פסק ביום ראשון וכעבור כ-30 ק"מ של רכיבה, הגענו למעבר הגבול יון בולגריה.
המעבר למדינה השכנה, להפתעתנו, קל עד כדי קליל, כאילו אנחנו חלק מגוש היורו, החתמה בדרכון וזהו, לא בדיקות, לא כסף כלום – 15 דקות ואנחנו בבולגריה.

על רצפת הבטון

פלדמן על שפת אגם פרספה

תמונת הנוף שנפרסת לפנינו, תואמת למה שכל כך התרגלנו ואהבנו אצל היוונים, יערות אימתניים, נחלים שוצפים וירוק באלפי גוונים, אבל משהו נראה שונה, עגלות עם סוסים, מעט מאוד מכוניות ומה שכבר נוסע נראה ישן וחבוט, בתים חרבים שנראה כאילו כל רגע יתמוטטו
ויתכנסו לתוך עצמם מרוב צער ויגון. הכבישים גם כן במצב די ירוד; ללא שוליים ומשובצים בבורות מפחידים שעכשיו מלאים במים וקשה להבחין בהם.

שולחן האוכל בפעולה

תיקון על הדרך

בדרך לדוצ'ה דלקוב – הרי בולגריה

חניה מאובטחת במלון בבולגריה

עצירה הכרחית בכפר בדרך לבולגריה

הנוף מחלון המלון בבולגריה

זהו רושם ראשוני, אבל נראה שהמדינה לא הצליחה עדיין להתרומם כמו שצריך לאחר שהרוסים וויתרו עליה – עברו כבר 22 שנים, מה קורה כאן? לא לנו המשימה לפתור את חידת בולגריה ובעצם מה שמעניין אותנו זה מתי הגשם המזוויע הזה יגמר..
את הלילה – שוב מחוסר ברירה מעבירים במלון שאיזה אופנוען בחר לנו והמחיר על פי המטבע המקומי כל כך נמוך שאנחנו משלימים עם מר גורלנו ויכול להיות שזה יהיה דפוס ההתנהלות שלנו – ביום ממשיכים את המסע שלנו לכיוון רומניה, נרטבים עד העצם ובערב מוצאים את המלון הבא שיסכים לארח אותנו ולתת לאופנועים חניה מוגנת, מייבשים את הבגדים וחוזרים למחרת למערכה הגשומה.

זהו להיום. להתראות

ערן

—————————————————————————————————–

ערך-יוני. כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות לערן שפיצר. רוני שטיינברג ואבי פלדמן.

—————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה    

רוני, אבי וערן. יוון ההררית, דלפי, מטאורה

והעיקר התחברות לחיי נוודים

 

הצג את הוראות נסיעה ל-Meteora, Kalabaka, Greece במפה גדולה יותר

20.5– 23.5  – יוון
הפלגה של שלושה ימים שעברו בנעימים – אוכל טוב, חברה סימפטית וים חלק. ביום ראשון לקראת הצהריים הצלחנו להסדיר את יציאתנו מהנמל וזכינו לניפנוף אוהד ממחתים הדרכונים. יוסי לא איתנו ופלדמן לובש עכשיו את כובע הנווט ומורה הדרך, הכיוון לדלפי ובאופן כללי להרי הפינדוש וזגוריה. לדלפי מגיעים לקראת אחר הצהריים, אין לנו ספר על יון וכל המידע נשאר בקיבוץ יהל.

ברכס הרי זגוריה

אצל יוסי ואת האתר הזה שמגיעים אליו תיירים מכל העולם אנחנו משאירים מאחורינו בלי להיכנס, לא אומרים שלום ולא מבקשים עצה ורק אחרי כמה עשרות ק"מ פלדמן נזכר שיש שם משהו ומציין במרירות שאנחנו ממש מפגרים – אולי אבל למה שאנחנו עושים צריך כנראה קצת סטיית תקן ממחשבה הגיונית ואחראית. – כשבוע לפני יציאתנו ביקר בביתנו ספי בן יוסף לאיזו פגישת עבודה עם רעייתי, כשקצת התפנה שאלתי אותו על מעבר הרים מיוחד ברומניה ומה אפשר לעשות בבולגריה, הוא חייך ושאל אם אנחנו מתכוונים ללכת ברגל ואמרתי לו "בטוח שנלך ממשאבת הדלק לקופאית כדי לשלם" הוא הסתכל עלי במבט זוויתי ובזה נגמרה השיחה.. ובאמת מה סוד הקסם שלנו – המון, אבל לא עכשיו כי עכשיו אנחנו סובלים – יורד לנו גשם כבר יומיים ומשבש לנו את כל מה שרצינו לעשות. ביום הראשון הקמנו את מחנה הלילה בחורשת זייתים וביום השני בשיפולי ההרים על קרחת יער שמשקיפה לנוף מרטיט. למחרת התחיל הגשם ולמרות הדרך המופלאה שעברנו לא הייתה ברירה ונכנסנו לצימר כפרי בפסגות של קניון וויקוס.לפני הדהירה הגשומה לקניון המפורסם הזה הספקנו עוד להגיד שלום לנזירים שיושבים במנזרים המופלאים שבמטוארה, לרוני ופלדמן זה הביקור הראשון במקום וההתרגשות בהתאם, לאחר שיטוט של כשעה הקמנו את מחנה ארוחת הצהריים על משטח דשא מוצל ברחבת הכניסה של אחד המנזרים.

היום עברנו את כל הרי זגוריה כשאנחנו הרכבים היחידים על הכבישים הנידחים שפלדמן מוצא, עטופים ביערות וכל הזמן גשום לנו, זה פשוט נורא ואם ימשך ככה – אין לנו מושג מה נעשה. הלילה הזה שוב בחוסר ברירה ובשפתיים חשוקות הכנסנו את עצמו למלון מפואר ושלושתנו חולקים חדר אחד ומנסים בכוח לא להתייאש.

יכול להיות שמחר נעבור לבולגריה אבל דיווח על מזג האוויר שצפוי שם אולי ידחה את העניין ליום שישי.

ביי.

ערן שפיצר

——————————————————————————————————-

עריכה-יוני. כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות לערן שפיצר

——————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!