לרכוב בתוך גלויה 

(זה מקום שחוזרים אליו)

לא להכנס ללחץ מהתמונה. פשוט העורך שבי לוחץ להכניס דרמה כבר בהתחלה – פרטים בהמשך

לאחר לילה של שינה נהדרת. התעוררתי לקול מצהלות מנועיהם של כמה אפנועי הארלי דייוידסון, שחנו בסמוך אלי. הכנסתי עצמי לנוהל סדור של קימה, אריזה, רחיצה, טעימת מזון סמלית. בדיקה כללית לאופנוע – כלומר מישוש חלקים לראות שלא השתחרר משהו. קשירת הציוד וכמו גלדיאטור-דה-לה-שמטה, לבישת המעיל, חבישת הקסדה והכפפות ובקפיצה קלה, הופ למרחבים. והיום המושג מרחבים שכל כך חסרים לי, שאני הולך בחיי עם סוג של מחסור קבוע בויטמין הזה. עומד להספג כמו נהר אדיר לתוך מדבר. מהעיירה הופ (Hope) אני מתכוון להגיע עוד היום לעיר הצומת והמחוז פרינס ג'ורג' (Prince George) הניצבת במרכז איקס הדרכים החשובות המגיעות לכל מקום במערב קנדה. ואני מתכוון לרכיבה של מעל 700ק"מ. שיניתי את כוונתי המקורית לעשות לופ מערבי יותר, כדי לעבור בתוך הרוקי'ס הקנדיים. רציתי פשוט לגמוא מרחק. כאמור, לאתגר ולדגדג את התסביך הישראלי המולד שלי – מרחקים/בים.

בתחילה הכביש טיפס באיזורים חצי מדבריים משום מה. איזורים שאינם מקבלים די מים, מפתיע. ויותר מכך הפתיעו אותי דלילות היערות. דלילות שנבעה לא ממיעוט עצים, אלא מאלפי קילומטרים של עצים מתים. זקופים אבל יבשים. כן ראיתי כבר יערות אדומים בצבעי שלכת. אבל עצי מחט ככל הזכור לי אינם עומדים בשלכת. יש כאן איזו מחלה. בתכל'ס ישנה חיפושית שהתפשטה ביערות המחט בצפון אמריקה (ולפי בדיקה שעשיתי כבר, אפגוש באותה בעייה גם בארץ האש בדרום-אמריקה). אין זה משנה מה גיל העץ או כיוון צלע ההר  – מראה מדכא.

המנוע בעבע מלמטה בקול באס נעים כמו זה הבוקע מאקווריום רגוע. פיתולי הכביש טלטלו אותנו בחדווה. התחלתי לשיר. אגב, השיר הכי טוב לשיר בתוך קסדה – הוא שיר שאין יודעים את מילותיו, כי זה המקום היחיד שאתה שר וצורח בקול רם ורק אתה שומע את השטויות שאתה ממציא. אני מתחיל להבין שגלויות תיירות וצילומים מתקתקים על קרחונים ואגמים לא ייצא לי מהמקום הזה. אולי מאוחר יותר מהצד המערבי של הרוקי'ס. לתחנת הדלק ב Hundred mile house  לא היה כוח לתת יותר מה שהיה לה. דלק! שני אנשים עם מבט אטום, קיבלו תשלום ורק אחרי שלושה נסיונות סחטתי מהם "שיהיה לך יום יפה".

לעיר פרינס-ג'ורג' הגעתי לקראת ערב, ומייד התחלתי לחפש חניון להשליך בו את עצמי. וזה לא קל. המקום רוחש חיים עירוניים ענייניים עסקיים. נוסעים מהר, הרבה שילוט פרסום, רחובות מסודרים במשבצות פשוטות ורוב המבנים בעלי עיצוב מרובע, כמו מחסן כזה. המצביע יותר מכל על מקום תכליתי. נכון, לא יכולתי להעמיק בתוך שעה בכל שכיות החמדה שיש לעיר הזו להציע ואני בטוח שיש. אבל זה הרושם הראשון. עצרתי בתחנת דלק מקרית ובחור כבן 18 יצא אל הקור המקפיא בחוץ, כדי להסביר לי בתנועות ידיים איך להגיע לקמפינג מחוץ לעיר. לא הצלחתי למצוא. ואז במקום אחר עצר לי איש רזה בטנדר וואגוניר ישן עם כלב זאב במושב לידו ופשוט הודיע לי שהעונה עוד לא נפתחה וכדאי שאסע לכיוון העיירה וונדרהוף (Vanderhoof) כי שם הוא שמע יש קמפינג פתוח. תדלקתי שוב ושברתי לצפון מזרח על כביש מספר 16. ונדרהוף הנראית כעיר מעבר – על הציר הראשי שחוצה אותה חניונים למשאיות ענק ומלונות זולים, זה אחרי זה – קיבלה את פני בגשם כזה, שנאלצתי לעצור בצד כי לא ראיתי לאן אני מתקדם. ניסיתי לעצור כמה נהגים כדי לנסות לקבל מידע על קמפינג, אך נראה לי שטוב שהם לא עצרו. כי שאלה כזו במזג אויר כזה, והם היו מזעיקים מישהו לאשפז אותי. עם כל הכבוד לטכנולוגיית האיטום של מיטב יצרני הביגוד בעולם. למים חוקים משלהם. והם חדרו לכל חמוק בגופי. עד כאן. מבעד לטיפות הגשם והאדים בתוך הקסדה הצלחתי להבחין באורותיו המנצנצים של שלט MOTEL כמעט כמו סצנה מקליפ לשיר של ליאונרד כהן. נכנסתי נוטף לתוך חדר חם בו עמד בעל המקום במין חיוך שאמר "או קיי. ידעתי שבסוף תגיע אלי"! 67$ בתוספת מס. מה נשאר לי לעשות אלא לדדות בפישוק רגליים, לחדר מאובזר ונעים ולצלול לאמבטיה חמה. ואחר כך התנפלות על כל השקעים בקירות כדי לטעון את שלל המטענים שהבאתי.

סמיואל

זהו, עברתי. אפשר לומר קטע מנהלתי של כמה מאות קילומטרים. רק כדי להתקרב לאותה בריטיש קולומביה שעליה חלמתי. האיזורים הפחות מיושבים, הפראיים. אלה בהם אוכל לפגוש דברים ואנשים אחרים וכך גם קרה.

בוקר רחוץ וקייצי קיבל את פני, כאילו כלום. כבר הכל יבש ובוהק ומחכה. יצאתי להמשך, לכיוון מסלול אותו למדתי כמעט מטר מטר עוד בבית – הקאסיאר היי-ווי (Cassiar Hwy) כביש מספר 37 העולה מצומת קיטוואנגה (Kitwanga) לכיוון צומת וואטסון לייק Watson Lake  מסלול של כ 800 ק"מ.

מצב הכביש התחיל לאותת מצוקה. כלומר מצוקת תחזוקה. הפך להיות מטולא יותר ולעיתים חסר בכלל , שלט מעויין בצבע כתום זוהר פשוט הפתיע אותי מדי פעם בהודעה קצרה – "הדרך הסלולה מסתיימת". ולאחר כמה ק"מ היא, אופס, מתחדשת שוב. לצידי הדרך קפצו מדי כמה עשרות ק"מ מבני שירות שכללו משאבות דלק, חנות אלכוהול (!?) מזכרות ומסעדה. הכל נראה מוזנח וחבוט. וטרם החלטתי אם זה סימן טוב – כלומר זה חי ובשימוש – או בעייתי – לך תדע איזה דלק באמת תקבל כאן. אבל מהבוקר ספרתי לא יותר מעשרים רכבים על הכביש.

לקראת הצהריים המוקדמים השתנה לפתע הכל, מצאתי עצמי בתוך עיר-קייט שכמו נלקחה מטבורה של תעשיית הנופש הכי מצועצעת שאפשר. Smithers שם המקום, מטוסי מנהלים וכאלה קלים יותר, החלו לחלוף מעלי. חניוני ענק של בתים מתניידים ותחנות דלק מצועצעות ומבריקות אחת ליד השניה כלומר יש כאן תנועה. באחת מהן שממנה נשקף הנוף ההררי הכי יפה, עצרתי לתדלק. לידי עצר רוכב על אופנוע ענק – כשאני אומר ענק אני מתכוון ל 2400ס"מק שיושבים מתחת ללוגו של חברת טריומף. ממנו קיפץ איש שחיוך עדין היה משוך בין אזניו. נכנסתי למשרד לצורך הפקדת כרטיס האשראי שלי לפני תדלוק וגם סמיואל הבחור על המפלצת. לחצתי את ידו והצגתי את עצמי. סמיואל בקול חלש ובאינטונציה של אדם שממעט לדבר, סיפר לי שהוא כרגע מובטל. בוקר אחד ללא הודעה מוקדמת סגרו את המנסרה בה עבד, והוא כמי שהגיע לכאן במשבר הכלכלי של שנות השמונים מניו מקסיקו. מוצא עצמו שוב במצוקה. "סליחה סמיואל, מה זה האופנוע המיוחד הזה?" אין לי ברירה. זה הדבר האחרון שמשאיר אותי שפוי, אני גר לבד כרגע בשכונה בכניסה המערבית לעיר בצריף וחצי ממנו זה לאופנוע. סמיואל בן לאם מקסיקנית ואב יליד אחד השבטים המקוריים כאן בקנדה נראה עצוב ומכונס, אבל אסף את עצמו לחיוך שקט מול המצלמה. הסברתי לו את משמעות שמו ,"שמואל" והרגשתי שלפחות תרמתי משהו להרמת המוראל שלו. הוא ליווה אותי עד ליציאה מהעיר ונפנף לשלום כשפנה שמאלה לשכונה העלובה בה גר.

בצהרים הגעתי לצומת קיטוואנגה. בתחנת דלק מאובקת שכל חזותה אומרת "נראה אותך מוותר על תדלוק כאן, הרי לא תגיע לשום מקום". ידעתי שגם במחיר מופקע אני חייב לתדלק. בתחנה פגשתי חבורת אופנוענים שהיו מצויידים כמוני לנסיעת טיול/אתגר ארוכת טווח. מייקל, המשמש פאראמדיק מוטס באלסקה ועוד חמישה רוכבים יצאו מאנקוראג' לפני חמישה ימים. הדרך שהם עשו היא לרדת במעבורת/אניה שהכניסה אותם דרך אחד הפיורדים בחוף דרומי של אלסקה לעיירה היידר ( Hyder)  ומשם הם יצאו לסיבוב של שבועיים לתוככי יוקון ובריטיש קולומביה נגד כיוון השעון.

מייקל מאנגקורג'

אחרי חמש דקות כבר הייתי מצוייד בכרטיס הביקור של מייקל והזמנה להגיע לאנגקוראג' לאירוח מלא. לצערי אמרתי לו כי זה לא במסלול הפעם. וחבל. לפני פרידתנו הזהיר אותי מייקל כי על ציר 37 צפונה ממנו הם הגיעו, הם ראו דובי גריזלי ממש על הציר וכדאי שאקח זאת בחשבון… מייד בדקתי שהסוללות במצלמה תקינות ובזהירות חציתי את הגשר מעל נהר הSkeena בדרכי לטבע שכל כך חיכיתי לראותו.

הכביש היה במצב נהדר. שחור כהה, שוליו צבועים ומסומנים. מורגש כי אני באיזור מועדף לפי דבריו של מייקל. הממשלה הקנדית משקיעה בקטע הזה, כי מכאן מגיעה תיירות מאסיבית של אמריקנים הנוחתים בחוף המערבי של קנדה באניות תיור. זו קנדה הפראית שהם באים לחוות. סביבי התחיל לעלות המסך באיטיות של הופעת בלט קלאסית. הנה שם פסגה מושלגת, הי! הנה כאן אגם קטן, אופס ושם משהו חוצה את הכביש. Moos אייל ענק ואיתו עופר/גדי קטן. אבל עד שהבנתי מה ומי, הם נעלמו בסבך משמאל. זהו עצרתי לתרגול נוהל שליפת מצלמה מהיר. האיזור היה כל כך חי שפשוט השתנקתי מרוב אושר.

השמש לא בדיוק נטתה מערבה, אבל עשתה איזו מחווה כלפי מערב. כי כאמור השקיעה כאן מתרחשת כשעה אחרי חצות. אבל החלטתי לא למשוך מעבר לאמצע מסלול הקאסייר המיתולוגי (בעיני) והגעתי לחניון ממשלתי מסודר ליד אגם מזייאדין (Meziadin Lake). אגם צלול ורחב ובמרכזו אי עמוס עצי מחט, הביט בי כמו קנבס המונח מול צייר. הכל מוכן כאן כדי להתחבר לדמיון שלך.

סביבי כבר נמו אורחים אחרים את שנתם. כמה בעלי קרוואנים וסתם כאלה שבאו בפרייבט. ומעבר למפרצון שני חבר'ה צעירים הניפו את הלפטופ שלהם, כדי להעביר בשידור ישיר לארץ רחוקה דרך סקייפ, את מראה האגם. (בשני אלה עוד אתקל לטובה בהמשך) הי! יש כאן קשר לאינטרנט. גברת ומר ג'אקי, מנהלי החניון שמקבלים כסף מהממשלה שלהם בשביל לעשות חיים (זכיון, המופעל בתקופת הקיץ בשאר הזמן שני אלה באריזונה). ביקשה 5$ לחיבור (שוד) אבל בסוף לא צלח. לפייר וול שלי יש כנראה עוד רכיב סודי שלא נותן לי להתחבר לתאווי בצע. מילא. איזה לילה קסום יורד, ליל חניה כמעט כמו זה של אלתרמן.

כשהבוקר האיר. אחרי מאבק מייגע במבער הפתיליה שלקחתי, כוס תה של התעוררות, ארזתי הכל ביעילות. – אני חייב להפטר מעודף המשקל על המושב האחורי זה מטריד אותי כל הזמן-

יצאתי להמשך הכביש צפונה. שוב כביש רגוע רחב ונקי. והנה אור במראה מאחור. אופנוע. מגיע וחולף על פני בשריקה. צריך להבין שאני לא עובר את ה-90 קמ"ש ובדרך כלל משייט ב-86. הסל"ד קצת מעל 3000. מה שנקרא רגוע. קווין שהיה באמצע טיסת בוקר, עשה סיבוב פרסה וחזר. איש מעל מטר שמונים חייך אלי בחיוך מקסים ובאנגלית הכי אוקספורדית שאל מה ומי ולאן. החלפנו אהלנים והוא המריא שוב. המשכתי הלאה וחלפתי על פני צומת הכביש המגיע מעיר היידר במערב. כאן פניתי ימינה להמשך הציר. לאחר כשני ק"מ לפני מימין רוכב אופניים מדווש באיטיות תוך הנהון רצוף לכביש ולנוף. עצרתי ליד איש צעיר, לא לבוש כמו אחד שיצא ממגזין על אופניים,

אלא הדבר עצמו. לבוש בפשטות כאומר אני מטייל, לא עושה הפקה לתוכנית טלויזיה. גונתר בן 19עובד בהייטק בפרנקפורט לקח חופשה של 3 שבועות ובא עם האופניים למקום הזה. ישן באוהל בשטח. איפה שנעצר. לא דופק חשבון לדובים וליתושים. הפקדתי בידיו מדבקה מהמסע שלי והוא נתן לי ארבע סוללות משומשות כי שלי במצלמה התרוקנו. והנה מגיע קווין מאחור."הי קווין תן לנו צילום משותף" וכך היה וקווין המריא שוב.

קווין פעם שלישית

לאחר הפגישה עם גונתר לא עברתי שני ק"מ והנה מצד ימין משפחת דובים שחורים "יוני, תרגע! סגור מנוע! פתח עדשה. פנה מעט ימינה עצור ללא קול! הנה, הרם המצלמה לגובה כללי ובכיוון כללי." שיט! שוב אדים על המשקף.

כן כן. דובים באים בשלשות.

"פתח את המשקף אדיוט!" הרצועה על הצוואר קצרה, אבל בכל זאת הצלחתי לפתוח את החלון. קליק קליק קליק קליק והגורים שהיו במרומי העץ גלשו למטה ויחד עם אמם נסו לתוך היער. יש! יש לי דובים! מיד הסרתי הקסדה ורציתי לראות מה הצלחתי לצלם. ההתרגשות היתה גדולה משהו. אז באנחה של רוגע המשכתי בדרכי.

הדרך הפכה להיות גרועה ביותר. שלום לאספלט וברוכים הבאים בורות וחצץ על המסלול. אבק בכל מקום. שוליים רכים וסיבובים בהם האחיזה בדרך בספק. רק לפני גשרים, סללו קטע של כמה עשרות מטרים, אבל מיד אחרי זה שטח מחורץ שאתה מזהה ככביש רק בזכות שילוט ההזהרה לאורכו.

אנתוני וסמנטה. האנשים הטובים, הרכב החגיגי שלהם והאופנוע שנעמד בזכותם.

מעבר לאחת הפניות נגלה לפני נוף עוצר נשימה. הרים במרחק ובחזית הקרובה אלי בעומק הערוץ זרם לו נהר בפיתולים חדים. זהו את הפריים הזה אני עושה בעמידה. לא מהאופנוע. העמדתי את האופנוע על רגלית הצד ממש מעל לתהום ועוד טרם הבנתי מה קורה, הוא פשוט קרס והתהפך שמאלה על פי התהום. מתורגל בשכאלה, קפצתי ללא פגע הצידה. ומוזר ככל שזה ישמע. התחלתי לצחוק. ודבר ראשון שלפתי את המצלמה וצילמתי. אין מצב שאני ארים אותו עם כל הציוד הזה. לא שמתי לב למדרון שנוטה שמאלה. קרקע תחוחה שלא לדבר על העובדה שטרם פגשתי אופנוע מהדגם הזה שלא היתה לו בעיית זוית רגלית צד. הכל הפוך. עודי מגרד בראשי והנה מתקרב ענן אבק. רכב ובו שני חברה שרים ומוחאים כפיים מנפנפים לי לשלום בעוברם… הי. מה זה! רצתי אחריהם מנפנף ידי. והם עצרו. חזרו. אנטוני וסמנתה זוג צעיר מאוסטרליה. אלה שראיתים אמש בחניון ליד האגם. ניגשו מיד לעזרה ובתוך שניות האופנוע כבר עמד בחזרה על גלגליו. ממתין שכל הנוזלים יחזרו למקום. נפנפתי אליהם לשלום. והחלטתי. זהו אני מעיף 30 קילו מהציוד! המשכתי לכיוון צפון והנה שוב קווין מנמיך טוס בתחנת דלק בה עצרתי. קווין ממוצא אנגלי הוא אמן מוכשר המצייר ציורים אבסטרקטיים עבור חברה שמשווקת אותם באינטרנט. הראה לי מיצירותיו על האייפון שלו. הוא חי בדנבר קולורדו וקיבל מאשתו 3 שבועות לנקות את הראש. אז הוא עם הr1150gs  שלו בדרך לאינבוק (Invuk) הנקודה הכי צפונית בקנדה (אבל עדיין דרומית לנקודה אליה אני שואף להגיע באלסקה).

היינץ מהיידלברג

שוב הבלעדיות של תחנת הדלק בחבל ארץ זה הוא מכשיר הפקעה שטני. מחיר הדלק גבוה מאד. המשכתי בדרכי ושוב פגשתי רוכב אופניים כמובן מגרמניה, היינץ מהיידלברג. גם הוא עובר את דרך מספר 37 וישן עם הדובים. הוא סיפר לי שבלילה האחרון הם ריקדו סביבו וכל מה שנשאר לו זה להכניס עוד עצים למדורה ולשיר.

הגשרים ברובם בנויים רשת ברזל עבה. אין מקום להוריד רגלית ולצלם באמצע מעבר גשר שכזה.

לקראת סוף היום והכוחות הגעתי לצומת כביש 37 והדרך המיתולוגית ה"אלקאן" ALCAN HWY הדרך בת אלפי הקילומטרים המגשרת בין ארה"ב העיקרית, לאלסקה ועוברת בתחום קנדה. פניתי לכיוון העיר ווטסון-לייק כדי לתדלק ולחפש מנוחה. במרכז העיר יש עוד אתר מעניין יער השלטים. אין לי מושג מי התחיל במסורת אבל במקום אלפי

עמודי עץ ועליהם אלפי שלטים שאנשים הביאו מכל העולם. שלטי הכוונה שתלשו מעיר הולדתם. שלטי המכוניות שלהם, שלטים לזכר משהו או מישהו. מדבקות מזכרות. משהו שידעתי עליו והכנתי עבורו מדבקה משלי. ובטקס צנוע של אדם אחד, סיפחתי את עצמי לקהילת השלטים בווטסון-לייק. הוריי!!

אתר הקמפינג הסמוך לעיר היה לדעתי הפגנת כוח לחוזקם של בעלי המוטלים בה. כלומר המקום נראה זוועה, ללא כל תשתית לתיירים. ככה שאלה שכבר מגיעים לכאן יאמרו לעצמם. אוף איזה מקום. בואו נלך כבר למוטל בעיר… לא אני. אני כבר ישן עמוק בתוך השק"ש הסגול ברקיע של יהלומים.

לסיום: ני מצרף שיר שכתבתי לפני כמה שנים, שאולי מסביר באופן קצת יותר קצבי את החווייה האישית שלי שנקראת לצאת למסע:

ולסיום ממש

ולסיום ממש: ואני מקבל המוני תגובות מקוראים גם כאן בבלוג וגם בתוך הכתבות המופיעות בYnet אני משתדל להשיב כמיטב יכולתי. וכולי הרי תזמורת של איש אחד. מנסה לתת את האנרגיה החיובית במקום הכי דחוף לי באותו רגע. אני אוהב אתכם! כולל אלה שכותבים לי שטויות ואולי לפעמים בסוג של רוע. את כולם! ההנאה שאתם מספרים לי עליה, מעבירה בי צמרמורת. איני רגיל לכזו חשיפה. תודה שוב לכל מי שבא עם רעיונות (מצלמה לשמאליים) להזמנה להתארח. או כאלה שמתקנים אותי על שמות מקומות (סנטה-רוזה שהפכתיה לסנטה-ברברה ועוד). הי וד"ש לסטודנטים שלי במכללת "ספיר" שבשדרות. ואפילו תודה לתלמידי תיכון "קוגל" בחולון על הקשר המקורי איתי. אני ומשפחתי מודים לכולכם מעומקינו.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and יוני בן שלום   ·   יש 25 תגובות, הוסף תגובה    

אל הדרכים הזועקות אלי ״איפה היית עד עכשיו!״

נהר ה-Umpqua באורגון

אף שכבר שלחתי דיווחים מתומצתים מהמשך הדרך. אני מכניס כאן פוסט מסודר של המשך הדרך מהמקום בו דיווחתי לאחרונה באופן מפורט.

ראשית אני חייב (לא חייב, רוצה) להודות למאות האנשים שמגיבים למסע הזה שלי במילים ובמעשים. לא תיארתי לעצמי שמאמצי לממש חלום הזוי לחלוטין. יביאו שמחה כזו להרבה אנשים. כמות כניסות כזו לבלוג ונכונות לתת עצה כתף ויחס חם. יחזירו אלי חברי ילדות שנעלמנו פתאום זה לזה. יחשפו בפני סיפורים מרגשים של כאלה שמסעי משיק להרבה מחשבות ומעשים שלהם. תודה!

אני מאלה המאמינים כי "מי שנכווה במרק עושה פוווו על יוגורט". משתדל ללמוד מהנסיון. במיוחד עם דגם זה של אופנוע. זכרתי כי ביוג'ין יש סוכנות של היצרן ואפילו דיברתי איתו בטלפון לפני כחצי שנה. כרגע נוצרה בעיה. כדי להניע את האופנוע אני צריך לשלב לניוטראל. ולכן אני חייב לתקן זאת עכשיו ולא איפה שהוא בדרך באמצע שומקום.. הגעתי ליוג'ין אורגון לאחר שלושה ימי רכיבה כל כך מהנים שאני עדיין גדוש בהתרגשות ובאמת הכל קרה נכון ובמקום. שמתי לעצמי כמה כללי ברזל. ראשון מציית לחוקי התנועה באדיקות. לא עובר במיקרון את המהירות המותרת, עוצר כמו עץ שתול בכל עצור, ונותן לכל מי שרוצה לעקוף בכיף. נו פרובלמו באתי להנות מהדרך. שנית (ואולי ראשית) כל יום אני רוצה לדבר ולהתעמק לפחות בדברי שלושה אנשים שאפגוש. וזה קרה ביג טיים. (מייד). שלישית שינה בשטח ככל האפשר. בישול עצמי כמה שניתן. לצלם, ולאייר, (לא לצאת מהדעת' כי גיליתי שציור כמו שרציתי הוא צרכן זמן ו…חשמל ולכן זה קצת סיפור לצייר ישר לתוך המחשב בערכת ה-Wacom שאיתי. אבל אכניס איפה שהוא בעוד כשבועיים פוסט עם ציורים שאני מוסיף מדי כמה ימים.).  מאוחר יותר אתעמק בטכנולוגיה ובאפשרויותיה.

כשיצאתי מאיזור העיירה Gold Beach הסמוכה לחוף מן הסתם, הבוקר זרח כמו ציור של ואן-גוך. משיכות צבע טרי ובשרני היו על כל דבר. ונכנסתי במצערת פתוחה בעדינות, לתור יצירת המופת הקרויה אורגון ההררית. נהר ה-Umpqua הזורם ממזרח למערב ליווה את הכביש הרחב יחסית שדהרו בו רכבים בנינוחות של סופשבוע. הנהר הרחב נע לאט בנתיבו ללא גלים או מפלים מה שנתן את ההרגשה של עוצמה ורוגע. מימיו השקטים שיקפו כמראה את ההרים הנישאים מעליו, מיוערים בצפיפות בירוק עז. בינות לעצים בצבצו בתים צנועים בגוונים של לבן חום ואדמדם. ועל גדות הנהר היו מדי פעם כאלה שמזח הצמוד אליהם חבק גם סירה קטנה.

שוב מצאתי עצמי מרחיק מבט לשמאל הרחוק, ולכן רכבתי במשנה זהירות. בשלב מסויים עבר הנהר לימיני. כלומר עברתי בגשר מעליו. שורת עצים צפופה הסתירה אותו מעיני. ורק חיזקה את רצוני, לעצור לרגע ולהביט, להריח ולהכיר את הענק המזדחל לצידי. אבל זה נמשך ונמשך. לא היה ולו רווח אחד, או חניון ציבורי אחד שניתן היה לעצור בו ולהביט. אז כמנהגי עוד מכביש מס 1 בקליפורניה, עברתי לאפשרות ב' והיא להכנס ימינה בצומת הראשון שיקרה בדרכי. אני את הנהר הזה לא עוזב בלי לומר שלום. וכך היה ראיתי לפני כניסה ימינה ונכנסתי.

מצאתי שורת וילות מצועצעות כמו משחק ילדים. מדשאות מוריקות בחזית כביש כניסה מבהיק וחנייות מקורות לשורת רכבים סירות וטרקטורונים לצד כל וילה. והפרחים כאילו הודבקו בסופר-גלו זקופים בינות לעצים גזומים כמו חנוכיות. באמת הנזל וגרייטל. היה ברור לי שאלה ניצבות לאוך הגדה של הנהר הנסתר. אז נסעתי עד לקצה הרחוב. והנה שם הציץ אלי מהסבך קנה של רובה ציד ובעקבותיו צעד אל המסלול שלי גבר גבה קומה מזוקן וזעוף שפשוט נעמד ובמבטו… "הו דה פאק אר יו?" כזה. אני לא אוהב לנבל את הפה אבל זה בדיוק מה ששפת הגוף שלו אמרה. עצרתי כמובן ומיהרתי להסיר הקסדה. מראה פנים חשוב לשבירת קרח וחשש. הוא ניגש אלי ואז אמרתי לו באנגלית שרוצצתי בכוונה את הגייתה. שאני מקווה שאיני נמצא בשטח פרטי והאם יש דרך בה אוכל להציץ אל הנהר ולצלמו. ראיתי איך הוא הוריד שני הילוכים במתח שהיה בו. ואז הוא הפליט בעגה צרחנית קצת דרום ארצותהבריתית. שאני וכל הרוכבים על האופנועים מהסוג שבאתי עליו. הומואים נקבות חלשלושים וכו' אמרתי שקוראים לי יוני. אני ישראלי ובסך הכל אני עובר בסביבה. אופנוע זה אופנוע לא? "אה, כן. אתם היהודים יכולים להרשות לעצמכם לקנות כל דבר וללכת להוציא עיניים…" ירדתי מהאופנוע. וניגשתי אליו. הושטתי את ידי לקראתו, הוא בהיסוס קל תקע לידי אצבעות עבות ולחות והציג את עצמו כג'רי. שאלתי אותו " ומה אם אני אגיד לך שקניתי את האופנוע והגעתי לכאן בזכות משכנתא שאשתי ואני לקחנו?" ו"תגיד לי של מי שלושת הטנדרים הענקיים כאן בחנייה?" ג'רי כנראה קלט שיש לו עסק עם אקזמפלר. ושתק ואז בפרץ של הבעת דעה הוא פלט "אתם יחד עם הערבים והאירופאים גונבים לנו את כל הכלכלה והממון ולאחרונה שמתם לנו נשיא מוסלמי. אני מקוה לא להרבה זמן!"…. תשמע ג'רי. אני רוצה לצלם את הנהר זה אפשרי? וחוץ מזה אני חושב שיש בך כמה אי הבנות בקשר לפוליטיקה העולמית…" "אתה יודע מה?" אמר ג'רי. "בוא כנס אלי הביתה נשתה משהו…". סירבתי בעדינות כי באמת חשבתי להגיע עוד היום ליוג'ין למוסך. אבל נעתרתי לפגוש גם באשתו לה הוא קרא בקול והיא צייתה בהכנעה והגיעה במורד מדרגות הברזל שפנו אל הנהר. כשאני בינתיים מצלם לי. שניהם נעמדו לצילום וביקשתי רשותם לפרסם זאת בבלוג שלי. והם נעתרו בשמחה. כשבאתי ללכת, ליווה אותי ג'רי כשרובהו כבר על כתפו. בשביל היוצא מחלקתו לחץ את ידי בשתי ידיו ואמר לי פתאום :"אתה יודע מה ג'ונתן, שמעתי שיש בישראל פיוניירז. ואני חושב שכל הכבוד לכם." היה ברור לי שמהמפגש איתי הוא כבר יקבל חומר למחשבה. נו לפחות הוצאתי ממנו כמה גרושים לטובת הציונות.

הגעתי ליוג'ין בשעות מאוחרות. ובעזרת הג'י.פי.אס. הגעתי ממש למול סוכנות האופנועים, כדי לצפות במנהל מוריד את התריס על המוסך. תבוא מחר פותחים בשמונה. אז הלכתי. יוג'ין (זו שאני פגשתי) היא עיר ענקית ושטוחה. ירוקה ורחובותיה רחבים במיוחד. נטועה גנים לרוב ולא ראיתי בה בניין מעל 3 קומות. שכונות רגועות של וילות ובניינים עתיקים ופחות מפוארים. מרכזי קניות ענקיים ומגרשי חנייה עצומים. וכמו בכל הערים האמריקניות עד עתה. הכל מתנהל מתוך הרכב, אין צורך לצאת. כספומט. שתית קפה. מזון מהיר. הכל. בקרן רחוב מוצלת (כי היו באויר משהו כמו 28 מעלות צלזיוס) ראיתי שוטר במכנסיים קצרים רכוב על אופניים. ניגשתי אליו וביקשתי לשאול מספר שאלות. כמובן שהצגתי את עצמי. בו ראנקין, זה שמו, סיפר שהרכיבה והשיטור על אופניים נעשים כאן בזוגות. בכל יום יש תורנות בתחנה ושני שוטרים מחליפים את הניידת במשמרת רכיבה, בה הם מפגינים נוכחות  מחזקים את הקשר בינם לבין הקהילה שלא לדבר על איבוד כמה קלוריות טובות.

הלכתי לישון בסביבה לאחר היכרות ראשונה עם מנה טאקו (מזוויע) באיזה פאסט פוד מפלסטיק.

למחרת בבוקר הגעתי בזמן למוסך הנ"ל והבעיה תוקנה ובנוסף ביקשתי שיעברו על כל האופנוע לבדוק מערכות. שלום ל310$ . יללה, אטצרך לחסוך במקום אחר. בעודי אורז ונפרד מסקוט בעליה של הסוכנות ודייב המכונאי ולכניסה מגיעה ניידת במלוא שלל זיקוקיה המנצנצים ומתוכה קופץ איש מלבורו רק בלי הסוס. הוא לא התמהמה הרבה וניגש ישר אלי: "תגיד, אתה הבחור שעומד לעשות את המסע מאלסקה לארגנטינה?"… "כן" זה אני עניתי תוך בליעת רוק איטית, מה הבשורה? יללה תוריד עלי!…הוא הציג עצמו כשריף מייקל האסלי מפקד משטרת מחוז דאסצ'אטס. את המידע עלי קיבל כנראה מאופיסר ראנקין. הוא ביקש להודיע לי שאני גיבור, שהוא ובניו שגם הם שוטרים מעריצים את ישראל. הוא אמר זאת בקול רם ברור ונחרץ כך שסוף סוף מישהו לא לוחש זאת על אוזני אלא עושה לנו כבוד פומבי. יש!. אחר כך המתיק שריף האסלי איתי סוד. על כך שיצא לו לעבוד בעבר עם שירותי הבטחון של ישראל. וכל שאבקש ושאומר הוא כבר ידאג לי כל הדרך. (מייל שהגיע ממנו יומיים אחר כך, בישר לי שבדנבר יש לי הגנה מחברו הקרוב שמנהל שם את העניינים). זהו. נפרדתי ממנו בלחיצת יד שכמעט השאירה ברשותו את אצבעותי. והפלגתי לדרכי. מאוחר יותר גיליתי שכל היום צילמתי ללא כרטיס זכרון במצלמה. ככה זה כשמצלמים תוך רכיבה בשיטת שלוף וצלם. לא מבחינים באותו משפט שמודיע שאין כרטיס. מילא.

ביתם של ערן וסינדי במדינת ואשינגטון

ערן וסינדי (סינטיה) גרים בלב הירוק של מדינת וושינגטון לשם התכוונתי לעלות באותו יום. ערן כבר יצר איתי קשר לפני כמה ימים והציע לי שאעבור דרכם, הם מבטיחים לי תחושת בית חם. מה אפשר להפסיד. סיכמתי עם ערן שאני בדרך. והוא חיכה לי באחד הצמתים בטנדר הלבן שלו, ונסעתי בעקבותיו אל העיירה Yelm בשוליה רכש ערן לפני כמה שנים כמה אקרים של שטח חקלאי ובנה לעצמו שם בית. לאחר זמן הצטרפה אליו גם סינדי והם עוסקים בעבודתם המקצועית וגם מגדלים תרנגולות כבשים בשטח מרעה. ביתם הוא בן קומה אחת בנוי משילוב בין יחידות מודולריות. מרוהט בפשטות עשירה. מחממת לב, ממנה ניכר שכאן גרים אנשים ששמים לב לפרטים החשובים בחיים. לא מפואר ולא צעקני כי אם משהו שמזכיר את המושבות והמושבים של פעם. משהו שיש לו קשר עם ערכים.

נתקבלתי במקום בחיבוקים ושמחה כאילו חזר הביתה בן אובד. סינדי מייד קפצה על הכנת ארוחה צמחונית וחדר שינה מרווח הועמד לרשותי שלא לדבר על עמדת האינטרנט הפרטית של סינדי שממנה שלחתי מליון מיילים.

למחרת בבוקר חיכה לי אביב נעים מחוץ לדלתות. עשיתי סיבוב מהיר בחצר הירוקה, כדי למתוח אברים ולהחליט מה הלאה להיום. בינתיים אירגנתי ערימה של בגדים וחפצים שמצאתי שהם מיותרים. ערן אמור לנסוע לארץ בקרוב והתנדב לקחתם איתו. (ואני בטוח שעוד חבילה כזו תצא לארץ ). ערן וסינדי חזרו במיוחד מהעבודה כדי להפרד ממני. וערן ליווה אותי  באופנוע שלו עד לכביש הראשי. אנשים מדהימים באמצע הדרך. איך יצא לי, איך?

עליתי לכיוון סיאטל. עיר שהיא סוג של מושג במשפחה שלי. יש לנו בבית אוסף תקליטורים של להקת "פרל-ג'אם" בכמות שיכולה לפרנס שידור רצוף של שנה שלמה כולל חגים. כך שמקדש הגראנג' ממנו יצאו גם להקת נירוונה, ג'ימי הנדריקס הגיטריסט המיתולוגי של נעורי. להקת סאנטנה ועוד. סומן מראש על ידי בנותי כמקום שעלי לדווח ממנו בבחינת "זמרי ספרי ציפורי היקרה מארץ מרחקים נפלאות. הגם שם בארץ החמה היפה"… וכו' וגומר בשירו של

ביתם של עופר והגר בסיאטל

ביאליק, על סקרנותו וערגתו לארץ אחרת. הייתי אמור לדווח אם אכן בסיאטל יש אוירה מיוחדת שעושה אנשים ליוצרי מוזיקה שכזו. אז לצערי לא הגעתי עד לרזולוציה הזו. הג'י.פי.אס. שלי לקח אותי ישירות לפתח ביתם של הגר ועופר חברים מהארץ שעושים בסיאטל בענייני עבודה. הגר קיבלה אותי כמו בן משפחה. חדר מוכן. עמדת מחשב. וארוחה ביתית של אוכל ישראלי. איזה כיף! ביליתי כשעתיים בעדכון הבלוג ומיילים לכל העולם ואחותו. ואז הגיע עופר שכבר הוזהרתי שנחשב לאלוף ארה"ב בסיאטל. כלומר בידע מעמיק על מה יש בה ואיך לראות זאת. אך בשלב זה כבר היה ברור לי כי עלי לנטוש את רעיון סיאטל לעומק. כי הלו"ז שלי דוחק, יש לי תאריך יציאה מפרודו-ביי שבצפון אלסקה והדרך ארוכה ביותר. קמתי בבוקר. חיכתה לי כביסה נקיה וסנדביץ ארוז בידיה של הגר. נפרדתי מעוד אנשים שבא לך להשאר איתם להרבה זמן. אבל כמו שסיכמנו. בשביל זה צריך לבוא לביקור אחר.

עליתי על הכביש צפונה מתוך כוונה להכנס לקנדה באיזור העיר וונקובר. לפני כן בעודי מסתובב בשכונה של הגר ועופר, ראיתי מימין את סוכנות האופנועים Ride West שהוקמה על ידי קית' טאי. שכתב בזמנו ספר על נסיעתו לדרום אמריקה (מופיע בפוסט על הספרות שליוותה ההכנות) אז עצרתי להציץ ולא פחות, אלא האיש עצמו יצא לקראתי והחלפנו כמה מילות נימוס, צילום. הלאה.

הכניסה לקנדה היתה פשוטה ומהירה מהצפוי. שלום. דרכון. מה? למה? איפה? כמה? תן גז!

בריטיש קולומביה כבר רמזה לי ממרחקים מלבינים, שאני מתקרב למשהו אחר. והייתי מלא בציפיות אבל עד לרוקי'ס היה לי עוד יום וחצי של מישורים וקוי כביש מעצבנים. התרחקתי כמה שיותר מהר מוונקובר מזרחה והצלחתי להגיע עד לעיר הופ Hope שבה צנח החושך כמו טריקת דלת. בווום! ואני בחושך לא זז מטר עם אופנוע. אז נזרקתי לתוך ערימת הבדים שיצרנים ממולחים הפכו לאוהל, שק שינה ומזרן דק.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and כללי   ·   יש 18 תגובות, הוסף תגובה    

היופי אין בו קץ

כרגע ביוקון (קבלו תיקון- כרגע כבר בפיירבנקס אלסקה עצרתי לשניה באינטרנט קפה ביציאה צפונה מפיירבנקס רק כדי לעדכן במינימום, עולה הבוקר ל Dalton Highway דרך עפר קשה  – אל תתרשמו מהמילה הייוויי – של 800 ק"מ. בכיוון פרודו-ביי (עם עצירה ללילה ב- Coldfoot) לנקודת התחלת המסע הרשמית. לשם אגיע עוד יומיים) (אפשר להתעדכן במפה משמאל) מאחר ורוב הזמן ברכיבה או באתרים בהם אני מקים אוהל ואין גישה לרשת (או לחשמל בכלל… סוללות מתרוקנות בצ'יק 🙂 עצרתי ב- White Horse באינטרנט קפה לזמן קצוב (סוגרים אוטוטו) ולכן קחו כמה טעימות מהימים האחרונים. מבטיח לעלות בקרוב את כל הסיפור עד עתה. יותר יפה מכל חלום שחלמתי. עוצמה. יופי והנאה חד-פעמית. תיהנו. (געו עם העכבר בתמונה ותקבלו קצת מידע נוסף)

ותודה למאות המגיבים אני מנסה להשיב לכל אחד. שוב כמיטב היכולת.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and יוני בן שלום   ·   יש 24 תגובות, הוסף תגובה    

כבר כמה ימים אני חושב איזה משפט מחץ אשים בראש הפוסט הראשון שידבר על הרכיבה הראשונה. כל מיני ציטוטים. אולי אמציא מילה? או משהו עם קאובוי וזריחות, בקיצור, שטויות. הנה אני עולה בלב משקשק על אופנוע ויודע שאסור לי מרגע זה לעשות טעויות. זו ממש פתיחה לא מקורית, אבל מה זה נכונה.

כשקמתי בבקר, הכל כבר היה מוכן מאמש ליד הכניסה:

• שני שקים חסיני מים. באחד, ציוד האוהל והמזרן ובשני שק"ש, כלי רחצה ומגבת.
• המעיל הוכן מראש עם סידור כיסים שלא ישתנה לאורך כל המסע:
  • בכיס הגב: ניירת האופנוע.
  • בכיס ימין עליון לפנים: ארנק יום-יומי ומפתחות רזרביים בתוך כיס פנימי חבוי.
  • בכיס שמאל למעלה לפנים: משקפי קריאה וטלפון סלולרי.
  • בכיס תחתון משמאל לפנים:, מכשיר משואה לויינית SPOT.
  • בכיס ימין תחתון לפנים: כיס ריק לדברים מתחלפים, כמו קבלות, מדבקות שאני מחלק בדרך, חטיף אנרגיה וכו'.
  • בכיס מכנס ימין: ריק, ישמש את המפתחות הראשיים לשמירה בעת ירידה מהאופנוע, נתפסים בקליפס פנימי.
  • בכיס מכנס שמאל: קצת מזומן בתוך קפל חסוי.
• בחגורת המכנס: כלום.
• בארגזי האופנוע יאוכסנו:
  • בצד ימין: ציוד תיקונים וכמה חלפים, עזרה ראשונה, מכשיר קורא מחשב אופנוע לאיתור תקלות. שתי קופסאות עם פיצ'יפקעס לתחזוקה כוללת ליום יום.
  • בארגז שמאל: גזיה. מבער רב תכליתי עם מיכל אלומיניום. כלי בישול ואכילה, ספל וסכו"ם. מזון יבש ליום אחד,פאסטה, מלח פלפל. חטיפי אנרגיה. אנרגי ג'ל.
  • בארגז האחורי: ציוד אלקטרוני : לפטופ, משטח ציור, מטענים וכבלים שונים, סלולר חירום נוסף, הרד דיסק חיצוני, אייפוד. משקפי שמש נוספים, משקפי קריאה נוספים
• התעודות דרכון וכאלה מאוחסנים כל כך בסודיות שאני לא יכול לגלות אפילו לעצמי.
• על הצוואר מצלמה תלויה בכבל רפוי.
• מצלמת וידאו מיני תוצמד מדי פעם לקסדה, לתעוד קטעי נסיעה באיכות אינטרנט. להכנסה לבלוג.
• בתוך הקסדה: מכשיר האזנה בלו טות' לתקשורת עם מכשיר הג'י.פי.אס. המעביר גם תקשורת מהסלולר וגם מוסיקת אם.פי.3 המאוחסנת בג'י. פי. אס… ובעתיד, מערכת השמע תתקשר עם מכשיר אחר שנמצא בקסדה של גלי שתצטרף אלי באקוודור ונוכל לשוחח בעת רכיבה.

זהו, האסטרונאוט – תרתי משמע, מוכן.

כמו שכבר דיווחתי כאן ההתארגנות הסופית כללה הפטרות מעודף חפצים. וגם השלמת ציודים פה ושם. אחד החפיצים החשובים שהוספתי לרשימה הוא מכשיר איכון לוייני. משואת איתור. המשתמשת בתשתית הלוויינים המשרתים את מכשירי הג'י פי אס למיניהם. המכשיר בגודל סלולר רגיל כולל שני כפתורים עיקריים: הירוק מודיע ליקירי כי אני בסדר לנייד ולמייל והם יכולים להכנס גם לגוגל מפות ולהיות מעודכנים בדיוק במיקומי. הכפתור השני הוא כפתור מצוקה שמפעיל צוות חילוץ הניזון ממוקד בינלאומי. במידה ואני בבעיה בעיר רגילה, המוקד פונה למשטרת העיר שמפעילה מייד את התשתית השוטפת שלה. ובמידה ואני בקיביני. יחידת חילוץ של אותה מדינה אמורה להגיע אלי רכוב או מוסק לחילוץ. המכשיר נקרא SPOT עלה 150$ והשירות, הביטוח וזמן האויר עוד 171$ לשנה. המכשיר השני הוא מכשיר הקורא נתוני מחשב אופנוע בגודל קופסת סיגריות הנקרא: GS911 מתחבר לשקע המחשב מתחת למושב בדיוק כמו שזה מתחבר בזמן טיפול במוסך. המכשיר מעביר בבלוטוט' או יו.אס.בי. ללפטופ או לסלולר נתונים על התקלה ומאפשר לפתור אותה גם בהתייעצות ארוכת טווח עם מכונאי שלי בבית ועל פי הנחיותיו כשהוא יודע בשלט רחוק בדיוק מה הבעיה אני יכול לפתור אותה ברוב המקרים.

מכשיר איתור לווייני spot

מכשיר קורא נתוני מחשב אופנוע.

עד כאן. הגיבריש האחרון בנושאים טכנולוגיים. מכאן, מסע.

לדרך. היציאה מברקלי היתה קלילה. גם אם לוותה בהתרגשות שהביאה אותי להדממת מנוע מביכה אחרי מאה מטרים. אין כמו הג'י.פי.אס להוציא אותי במהירות התנועה של 5 נתיבים שמיהרו סביבי בלי שום יחס לאירוע החשוב ומבלי להבין את גודל השעה. ועליתי על גשר סן-רפאל תמורת 4 דולר. אבל בעצירה שעשיתי מול איש הביקורת עד ששלפתי את הארנק מעומק כיסי, כבר למדתי ששמו הוא אנחל מפנמה ושהוא בארה"ב בזכות אחותו שהגיעה לכאן אחרי מפלתו של נורייגה. לא רע לכמה דקות כשמאחור נהגים עצבניים. אבל מנומסים נו. (חיברתי למגן הרוח בקליפס, פיסת נייר עליה אני רושם דברים חשובים בכל עצירה. למשל מה שמו של האדם שפגשתי ועוד משפט עליו וכו', כדי שאוכל להכניס לבלוג בסוף היום) מסן-רפאל עליתי לכיוון סנטה-רוזה ומשם חתכתי שמאלה מערבה כמה שיותר מהר לנתיב הנחשק כביש מספר 1 הכביש המערבי ביותר בארה"ב ואולי אחד הרומנטיים שקיימים כאן.

המעבר אליו הצריך עליה וטיפוס על רכס הרים המפריד בין הים לפנים היבשת. כביש צר מאד החולף בתוך יער עבה גבוה ואפל בקטעים מסויימים. ואילו פיתולים, סונטה שלמה לא תספיק. כביש מספר אחד נגלה בבת אחת. כשיצאתי מערבה מתוך היער. בצומת הנקראת סטיוארט פויינט. אור של אחה"צ סינוור. והאוקיינוס הגדול בעולם געש מולי מבעד למסך נתזי מים שעלו לגובה רב. השמש החלה לצלול וצבעה הכל בגוון חם. לא יעזור כלום חשבתי באותו רגע רק על גלי שלי. שפת הים הפרטית שלנו, שפה שמדברת געגוע. הסרתי את הקסדה דוממתי המנוע והקשבתי. הכביש מתפתל צפונה מכאן על רכס/מצוק הנישא כשלושים מטרים מעל קו המים ובמקביל לקו החוף, וכשאני אומר מקביל זה כולל קטעים שנסחפו לים רק השבוע. בקטעים מסויימים עברתי על פי תהום כשצוותי מע"צ מקומי עסוקים בתיקון. מולי העוצמה של האוקינוס. שברי סלעי הענק אשר גודלם כגודל בניין מגורים בן חמש קומות, מושלכים כאבני משחק עשרות מטרים ממורדות הרכס המשקיף, מפרצונים קטנים בהם צפים גזעי ענק שנפלטו באחת הסופות ובתים על בתים לאורך עשרות ק"מ, משקיפים מבעד לערפילים תמידיים, אל אוקיינוס של מצבי רוח וסופות. הנוף מהיפים בעולם לדעתי.

שורות הבתים והחלקות הפרטיות כל כך צפופות שלזר רגיל שכמותי אין סיכוי להתקרב לחוף. אז אני מצטער. עשיתי זאת בעדינות והתחשבות. בין שני בתים נטושים (בסמוך להם שלטים "להשכרה" מצאתי רווח והתקרבתי למצוק ולמפרץ שם אכלתי את ארוחת הצהריים הכי נעימה עד עתה. לאחר עשרים דקות של הנשמה לנפש. חזרתי לאופנוע שם פגשתי בחור צעיר ממוצא אסיאתי שהגיע במכוניתו בחריקת בלמים. מסתבר שהוא הבעלים וכנראה השקיף על חלקתו ממרחק ובא לראות מי הפולש. בתוך דקות הפכנו להיות ידידים. סיפרתי לו כל מה שהו יודע על הנוף והשחפים והמיקום של הבתים ופירגנתי לו על ההשקעה המדהימה הזו. מילאתי אותו סקרנות כששאל מי אני ולאן מועדות פני. בסוף השיחה לאחר שהוא צילם אותי ואני צילמתי אותו לבלוג הזה. הוא חזר לפתע ואמר: יו הב בין אין דה ארמי? רק מי שעשה קומנדו מסוגל לכך ואני מצדיע לך. הסברתי לו שאצלנו כולם עושים צבא. זה לא כזה ביג דיל. לחצתי את ידו של טום שוב ונפרדנו.

השמש הנמיכה עוד ובשעה ארבע וחצי לערך התחלתי לחפש מקום לינה. קמפינג. בסמוך לעיירה מאנצ'סטר גילית שני מחנות קמפינג, אחד פרטי. שעשיתי בתוכו סיבוב היכרות וגיליתי מאות אנשים וילדים שאיני מבין למען מה הם יצאו מהבית. קרוונים צמודים זה לזה. בתוך הקרוונים טלויזיות בקולי קולות. ומסביב ילדים צורחים ובוכים וכולם נסעים במכוניות קרטינג מעשנות בין החלקות. לא רואים פיסת נוף או ים או שמים. הזוי. קילומטר משם לכיוון הים שכן פארק ציבורי בו היה שפע מקום ומרחב. שילמתי 6 דולר לתוך מעטפה ושלשלתי אותה לתיבה בכניסה. ושמרתי את הספח. ועשיתי סיבוב לבחירת חלקת דשא נעימה עם שלחן קק"ל וברז. השירותים הציבוריים היו נקיים ומתוחזקים. הקמתי את האוהל שלי והלכתי לחרופ. אך באמצע הלילה החלה לנשב רוח חקה מאד שבעיקר הקפיאה אותי. לא עזר כלום התכסיתי בכל מה שהצלחתי לשים עליו יד. המעיל, המגבת, אפילו קופסת הטישו הסכו"ם והכפכפים. הכל. בסוף נאלצתי לצאת מהכוך ולהעביר את האוהל כמה מטרים הצידה מאחורי בניין השירותים. ואז פשוט נרדמתי כמו אבן. הבוקר סימן שהולך להיות יום חלום. והפעם כבר המראתי בשעה שש וחצי. הכל היה אביבי ונינוח. המנוע זימר מלמטה. הציפורים שרו מלמעלה אני טינרתי בתוך הקסדה אריות של דוניצטי והכביש. הוא שתק. המשכתי צפונה לעוד ערוגות של סלעים שניצבו מתוך המים. באחד המפרצים ראיתי המולה של צוללנים שיצאו מהים. החלטתי לבדוק מה החג. פגשתי שני גברים צעירים שאחד היה לבוש בחליפת צלילה ושניהם מצטלמים עם שלל אותו שלפו זה עתה מעומק המפרץ. ירדתי מהאופנוע. הסרתי הקסדה ושאלתי אותם מה גורם להם כזה אושר. אז ביל הסביר לי שהצדפות כל אחת בגודל כומתה תקנית, נחשבות למאכל תאווה והם הגיעו לכאן מסקרמנטו שזה 4 שעות נסיעה. מותר להם על פי רשיון לשלוף עד 3 צדפות כאלה מהים ביום. כי יש פיקוח הדוק ומי שנתפס עם יותר משלם על המקום אלף דולר קנס על כל צדפה מעל למותר. הם באמת היו גאים בעצמם. לפני שהתרחקתי מהם ניגש אלי אלן ואמר לאוזני בלחש: "תדע לך שאני אוהב את ישראל" שאלתי אותו לפשר השושו הזה. אז הוא אמר לי משהו כמו. זה לא פופולרי לומר את זה… הבנתם. זה סוד. מוזר.

לקראת אחה"צ הגעתי ליוריקה (Eurica) עיירה די גדולה. היום היה יום הזיכרון לחללי מלחמות ארה"ב. "ממוריאל דיי". מה לעשות כאן זה כנראה יום למבצעי מכירות. נראה לי קצת איך לומר. בעייתי. נכנסתי ביוריקה לסופרמרקט וקניתי בתוכו טופו מבושל על אורז מיץ ולחמניה (5.6$) ניגש אלי בחור צעיר שראה את המדבקה על האופנוע והציג את עצמו כחוויאר. שבמקור הוא מוונצואלה ומנהל כאן את הסופר. הוא התרגש לדעת שאני מישראל וטרח להראות לי צמיד של מכבי תל אביב כרוך על זרועו. אחיו משרת בצה"ל והוא מת לעשות את זה גם. לפני לכתי הוא שלף עוד שני עובדים בחנות והצטלמנו למזכרת. והתרחקתי לצלילי "שלום עליכם" בלחן אשכנז.

החוף המשיך להפנט ומצאתי עצמי נמשך כל הזמן שמאלה וכמעט עובר לנתיב הנגדי. אך הכביש היה ריק יחסית כך שהכל היחה רגוע. השתדלתי לא לעבור את ה- 40 מייל לשעה. לקראת ערב נחתתי בעיירה מנומנמת נוספת בשם גולד ביץ'. לא הכלבה. החוף. בכניסה למגרש חניה ראיתי איש גדול יושב בתוך טנדר ענק. יש כאן תרבות של טנדרים ענקיים. בעצם משאית שנראית כמו טנדר. עם דבל קבינה וארגז ריק מאחור אבל כדי להגיע למושב הנהג צריך מעלית או מסוק. איך חיים ככה. הבחור קרא לעברי אחרי שקרא את תוכן המדבקה, קריאת התפעלות. אז ניגשתי אליו ושאלתי אם זה בסדר לשאול שאלה. "כן בבקשה.." "אני מקווה שזו אינה חוצפה, אבל אני תייר כאן ואני באמת סקרן לדעת, למה אתה צריך אוטו כזה גדול?." מהמושב האחורי קפץ לו בוב הלברדור השחור שהחל ללקק את פניו. טדי נראה משועשע והסביר לי שהוא התגרש השבוע מאישתו היא לקחה את הבית והוא את בוב ואת הפיקאפ. כי אלה שני הדברים היחידים שהוא קורא להם חברים. אחר כך הוא הפנה אותי לקמפינג הנחבא בתוך ההרים כ 9 מייל מזרחה לאורך הנהר. ושם תמורת 10 דולר לחלקת דשא על שפת הנהר ועוד שני דולר במטבעות שילשלתי למקלחת האוטומטית. עיסקת חיים תאמינו לי כי אני במקומם הייתי גובה כפול רק על הנוף ועל רחש הנהר שהרדים אותי בסוג של שיר ערש שזוכים לו לעיתים נדירות.

בפוסט הבא אספר על הדרך בין גולד ביץ' לעיר יוג'ין. מפגש הזוי עם איש ורובה, תיקון ראשון לאופנוע. ואירוח מדהים בו זכיתי בביתם של סינטיה וערן בלב גן העדן של מדינת וושינגטון.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and יוני בן שלום   ·   יש 33 תגובות, הוסף תגובה