יצאתי מלימה עם שחר. עיר של 10 מליון תושבים וכדאי לצאת לפני המולת הבוקר. האופנוע נארז ערב קודם, וחיכה בשקט בחניית הבניין שבו שהיתי שבוע. הנעתי את המנוע וחיברתי את התיק על המיכל. הכול מוכן- טיפסתי על המושב ויצאתי לתוך החשכה. בחוץ עיר שעדין ישנה.

הפעם בחרתי במסלול חדש עבורי- דרך החוף מלימה לגבול עם אקוודור. לפני 10 שנים רכבתי צפונה על דרך ההר, מסע נהדר, אבל תמיד רציתי לראות את החוף. מדבר יבש קידם את פני. זו תופעה מעניינת בדרום אמריקה, ממערב לרכס האנדים ישנו מדבר יבש, הרכס עצמו גבוה, וממזרח שוכן אגן הניקוז של האמזונס.

כאן הפאן אמריקנה זה פס שחור על פני מדבר צחיח. פה ושם עיירות קטנות לאורך החוף.

לקראת הגבול עם אקוודור פניתי צפון מזרחה וירדתי מהפן אמריקנה. כביש קטן בלי משאיות ואוטובוסים, וקיוותי לעבור לתוך אקוודור במעבר גבול שקט וקל יחסית. וכך היה.

הדרך התרחקה מהאוקיינוס השקט, שזרם הומבולט זורם לאורכו ומקרר אותו מאוד. הטמפרטות עלו מעל 40, והורדתי כמה שכבות לבוש. לולים, כול הדרך רצופה בלולי תרנגולות שצבועים בלבן. "מישהוא אוהב לאכול עופות" הרהרתי לעצמי.

מעבר הגבול "מאקארה היה שקט לשמחתי. דרך עפר עם כמה צריפים . קשקשתי עם הפקידים הפרואנים תוך כדי שהם מחתימים את ערמת הניירות הלטינים (שעוד רגע יתויקו בתיק שאיש לעולם לא יבדוק) .

אופנוע הגיח מעבר לסיבוב וחנה ליד האופנוע שלי. כך פגשתי את ואליד מפקיסטאן, שרוכב כבר שנתיים וחצי מסביב לעולם. חמד של בחור. מייד התיידדנו והחלטנו לרכב לתוך אקוודור יחד.

הדרך טיפסה משפלת החוף של צפון פרו, צפונה אל רכס האנדים. שמענו שעל הכביש הראשי שהולך לאורך החוף יש הרבה מחסומים ושוטרים מושחתים, והחלטנו לרכב על דרך ההר. יותר סיבובים, אבל פחות כאב ראש. ואחלה נופים!!

לקראת הערב עצרנו בחלקה לצד הדרך, עלינו על שביל קטן ורכבנו חצי קילומטר. מצאנו גבעה חמודה ומקום נהדר ושקט ללילה. ערב ירד, צרצרים ברקע, אנחנו לבד באמצע שום מקום. מבשלים קצת אוכל ולומדים להכיר אחד את השני. ואליד עשה טיול מדהים ולמדתי ממנו המון על מולדתו פקיסטאן, על חבל קשמיר, הרי הקרקוראם שמשם מוצאו. מי שאומר לכם לא להביא אוהל לדרום אמריקה, פשוט לא יודע על מה הוא מדבר.

לחצות חבלי ארץ נידחים, לישון בשטח ולחיות חיים פשוטים, זו חוויה מיוחדת. מומלץ.

למחרת כבר עלינו לגובה של 2000 מטר פלוס, האוויר התקרר והמקומיים השתנו, פרצופים יותר אינדיאנים וקצב יותר רגוע.

ואליד לא האמין שהרבה ישראלים מבינים ערבית, לפחות ערבית בסיסית. הסברתי לו שזו שפה שמית, בת דודה של העברית, ושצריך להיות די סתום כדי לא להבין לפחות חלק מהשפה השניה. צחקנו המון על המצב בבית ועל הסטריאוטיפים שמפחידים אנשים משכניהם מעבר לגבול.

נפרדנו בפאתי קיטו, בירת אקוודור. ברקע הר הצימבוראסו, שעד לפני 250 שנה נחשב להר הגבוה בעולם (ולא רחוק מהמציאות, זו הנקודה הכי מרוחקת ממרכז כדור הארץ).

לחצנו ידיים וכול אחד המשיך לדרכו. ואליד לחקור את בירת אקוודור, ואני, מזרחה לשפלת ההר, ומשם לגבול עם קולומביה.

הפאס בהרים היה מושלג, ותוך חצי שעה לבשתי את כל הבגדים שהיו לי מרוב קור. מחסום משטרה נתן לי כוס תה, שהציל את המצב.

מייד אחרי הפאס הדרך נופלת ומאבדת גובה, ושעה אחרי ממינוס 3 מעלות, מצאתי את עצמי ב29 מעלות ומוריד שכבות ביגוד.

ג'ונגל ירוק קידם את פני.

אין ספק שדרום אמריקה היא יבשת מדהימה עם מגוון של טבע ותרבות.

שדות הנפט של אקוודור נמצאים בג'ונגלים האלו, והסביבה משלמת מחיר.

התקרבתי לאזור הגבול עם קולומביה בזהירות, ועצרתי ללילה אחד בעיירת הגבול נואבה לוחה. עירית גבול טיפוסית, אבל סה"כ הרגע בסדר.

בהוסטל פגשתי אמריקאי חמוד בן 26 שסיים קולג' איפשהו בחוף המזרחי ויצא לכבוש את דרום אמריקה על 800 דולר לחודש וימאהה 250. לא יאמן, אבל האופנוע עם 80,000 קמ, ועדיין עובד.

למחרת חצינו את הגבול ביחד. המקום נראה שומם, אך תוך חצי שעה כבר היינו בצד הקולומביאני. חום טרופי כבד, ואנחנו נמסים בתוך הציוד. חצינו את נהר סן מיגל, ורשמית נכנסנו לקולומביה, לאזור שנקרא פוטומאיו. אם אתם בקולומביה, ומחפשים את מורדי הפארק, זה המקום לחפש אותם, אבל האמת, שאלו חדשות מאתמול- האזור כבר נקי 10 שנים, ואין שום בעיה לחצות אותו.

בערב ראינו נהר צלול לצד הכביש המשובש שהולך צפונה, ועצרנו לחניית לילה. קפצנו לתוך הנהר הקריר, יחד עם כמה מקומיים חביבים, והגוף התקרר מייד. מים צלולים ועמוקים, בדיוק בזמן- נהר מדהים ביופיו.

אחרי כמה ימים ידידי האמריקאי התאהב בנערה מקומית שעבדה בתחנת דלק. העניינים התחממו די מהר, והוזמנו לארוחת ערב אצל המשפחה שלה. נפרדתי מהזוג הצעיר למחרת, נראו יופי ביחד.

הדרך השתפרה אחרי סן אוגוסטין. ביקרתי חבר שווצרי שמגדל שם קפה, ומשם עליתי על דרך המלך לכיוון בוגוטה. בדרך עשיתי עיקוף לאזור שהקולומביאנים קוראים מדבר טטאקואה.

רכבתי לתוך הלילה בחום כבד, מתרחק מהכפר ומחפש מקום לשים את האוהל אחרי 10 שעות רכיבה.

בסוף פשוט ירדתי מדרך העפר, והקמתי מאהל. אין נפש חיה.

בלילה ירד מבול, ככה שאני לא חושב שזה בקטגוריית מדבר (פחות מ100 ממ בשנה) אבל מי אני שאתן לאמת לעמוד בדרכו של סיפור טוב?

קמתי בבוקר למדבר מכוסה שלוליות. תוך כדי שאני מכין קפה, גיליתי שמטייל נוסף חנה 200 מטר ממני – רוכב אופניים. נתתי שריקה, והבחור הגיע אלי לקפה מה שנקרא. עולם קטן.

מורה אוסטרלי שלקח שנת שבתון ורכב מפטגוניה לקולומביה. החלפנו סיפורים, חלקנו את המעט שהיה לנו, וקבענו להפגש בבוגוטה בעוד כמה ימים.

הדרך הראשית טיפסה לבוגוטה, ומראות מוכרים מהתקופה שעבדתי בקולומביה קידמו את פני בברכה. טוב לחזור.

מהעבודה התקשרו וביקשו שאגיע מהר, אז ארזתי את האופנוע ושלחתי באוויר לארצות הברית.

ביקרתי חברים, ואחרי שבוע בערך טסתי חזרה לארצות הברית.

בשדה התעופה מדדו לי חום, כששאלתי למה, אמרו לי: וירוס חדש, מתפשט מהר.

הקורונה הכתה בעולם, ממש כשיצאתי מדרום אמריקה. חברי למסע שנשארו מאחור עדיין תקועים שם בסדר, ויש צפי שאזרח אמריקאי עומד להוולד בדרום קולומביה לזוג האמריקאי/קולומביאני .

העתיד זה לא מה שהיה פעם.

————————————————-

“תגיע מחר בשבע בבוקר, נארוז את האופנוע ביחד ונקח אותו לשדה התעופה במיאמי".

אולי החוויה הכי משמעותית ממסע חוצה ארצות ויבשות, היא המפגש עם אנשים חדשים שללא המסע,

לא היית פוגש לעולם.

קלוד, הוא אחד האנשים האלו. הגעתי למיאמי פלורידה מטקסס רחבת הידים, ולקח לי קצת זמן לעכל את השינוי.

המשימה המיידית היא לשלוח את האופנוע לדרום אמריקה, כדי להספיק לחצות את פטגוניה במשך הקייץ (דצמבר- מרץ), והמלאכה מרובה: צריך לאתר סוכני משלוח אוירי ולבקש הצעות מחיר, צריך לארגן את הניירת עבור העניין, כרטיס טיסה, להכין את האופנוע עם צמיגים חדשים ( מישלין אנקי אדוונצר) , להחליף שמן, מסננים, וכו.

ב מ וו במיאמי ממש עזרו והתגלו כאחד הדילרים הכי סימפטיים שפגשתי, כך שאת הכנת האופנוע סיימתי תוך יומיים בעצמי.

הופתעתי לגלות שכמעט אין אף חברת תעופה או שילוח שרוצים לטפל ביצוא אופנועים לחו"ל, והסיבה היא שהאמריקאים בד"כ רוכבים לדרום אמריקה, וחוזרים בטיסה מארגנטינה או צ'ילה, ולא להיפך.

זה בערך הפעם ה 15 שאני שולח אופנוע מיבשת אחת ליבשת אחרת, ומיאמי התנהגה אל ההרפתקאה שלי בקשיחות. בארצות הברית אי אפשר ליצור קשר ישיר מול חברות התעופה בקשר למטען חורג, ועפ חוק פדרלי חייבים סוכן. אלו יקרים מאוד, ובקיצור, אחרי הרבה עבודה ולא מעט משא ומתן ( ומשא ומתן, ועוד קצת משא וקצת מתן) מצאתי דיל סביר.

עכשיו "כול מה שנשאר" זה לבנות ארגז עץ, לארוז את האופנוע בפנים, ולקחת לשדה.

למזלי, קהילת האופנוענים הבין לאומית באה לעזרתי , וככה קיבלתי הטלפון של קלוד, אדם זר לחלוטין שללא היסוס התחייב לעזור לי במשימה, מזמנו הפרטי, ועוד בסירוב לקבל ממני כסף.

בשבוע הזה, לא רק שארזנו את האופנוע ולקחנו אותו לשדה, גם עברתי לגור אצל משפחתו של קלוד בסלון, עזרתי להחליף את גג ביתם, להכיר את כול הקהילה ההומו סקסואלית בצפון מיאמי (קלוד ובת זוגתו עובדים איתם), לבשל כמה ארוחות ערב לציבור, ולהטביע את הרחפן בנהר.

נפרדתי מהאנשים – החברים הנהדרים האלו, לקחתי רכבת לשדה, וטסתי לבואנוס איירס.

סיירתי בעיר היפה הזו כמה ימים, כשסוכנת השילוח הקולומביאנית יצרה קשר והציעה שנשנה יעד ונשלח את האופנוע לצ'ילה, כיוון שארגנטינה מתחילה לחייב הרבה כסף על הכנסת ציוד. סגור.

תפסתי טיסה של 90 דולר לצ'ילה, והאופנוע הגיע כמו שעון, וללא שום עלות לשחרור משדה התעופה אן המכס.

וככה, אחרי כול הריצות הללו, מצאתי את עצמי מחליף בגדים לעין הציבור במסוף המטענים בסנטיאגו צ'ילה, אורז קל, ורוכב סוף סוף דרומה לכיוון פטגוניה.

קרטרה אסטרל שמתחילה בפוארטו מונט ממש מדהימה, וגשם ירד במשך 5 ימים בלי להפסיק, עד שהגעתי לוילה אוהיגינס . חברתי לאופנוען גרמני נחמד בשם ג'ו שרוכב על קלר650, וביחד ישנו מתחת לגשרים, ורכבנו דרומה.

הדרך השתפרה מהפעם האחרונה שבא הייתי פה, לפני 10 שנים, אבל עדין 60% ממנה דרך עפר. נוף וטבע ברמות הגבוהות ביותר. לפני וילה אוהיגינס האופנוע שלי התחיל לקרטע… בדקנו ביחד, וג'ו, מהנדס שעובד ב במוו פסק שאין מה לעשות וצריך לקחת את האופנוע לסוכנות הקרובה, מרחק 1900 קילומטר.

הגענו לעיירה קטנה, מצאנו חדר להתייבש, והלכנו לישון. למחרת גו המשיך, ואני פרקתי את מייכל הדלק ומצאתי חיבור חשמל משוחרר שגרם לבעיה.

מעניין. בכול מקרה, סופר שמח שהכול בסדר, סיימתי את הקרטרה, חזרתי צפונה לפארק פטגוניה, ומשם, לתוך ארגנטינה.

מפה, ועם אופנוע תקין, ירדתי עד לאושואוויה ללא הרבה עצירות. החלטתי להגיע לאושואיה, ואחר כך, לפנות צפונה ולקחת את הזמן ככל הניתן.

חציית מייצר מגלן תמיד מרגשת, ואתה באמת מרגיש שזה סוף העולם. הכלכלה הארגנטינית שוב קרסה, והם עדיין נוהגים כמו משוגעים. הדלק זול.

חברתי ל3 רוכבים שויצרים באושואיה , שסיימו שם מסע מסביב לעולם של 180,000 קמ, שלוש שנים. כבוד. אחד מהם טען שהוא מעולם לא החליף מסנן אוויר או פלגים במשך כול המסע !!! לא בטוח אם זה נכון, אבל יופי של חבר'ה.

עליתי חזרה צפונה, ישן באחת הצימרים החינמיים שיש לאורך הדרך- ממש תענוג. קמין, שולחן, ומחסה מהרוח והגשם.

2000 קמ צפונה, ביקרתי אזור חוות שבו התארחתי במשך חודשיים בטיול הקודם, אצל הבוקרים הארגנטינאים, הגאוצוס האגדיים. חלקם כבר עברו מהעולם, חלקם המשיכו הלאה, וכמה מהם עדיין גרים שם, חיים בצריפים קטנים בלב ערבה שלא נגמרת.

משם צפונה לברילוצה, מרכז הקונספרציה החדשה/ישנה- טוענים שהיטלר ברח לשם ונפטר בשנות ה60. יש המון התעסקות בנושא מצד המקומיים, וכנראה שהרבה עדויות, וכו. על כול פנים, אזור נחמד, אבל הידיעה ש 30,000 נאצים היגרו לשם אחרי המלחמה, עם הון של 100 בליון דולר, גורמת לך לחשוב לאן הגעת. בעיקר חבל לי על המקומיים- מי צריך שכנים כאלה בכלל ?

נקודה למחשבה.

הרוח נושבת קרירה, ולא מפסיקה ! האוהל עף כמעט, ואני רוכב על הצד. שמולה האגדי נצפה באזור, והפעם השמועות אמיתיות. נפגשנו באסקוול- עיירה עם אוכלוסיה וולשית. לפגוש אדם כמו שמולה, ועוד כשהוא בטיול הגדול, היה לי לזכות גדולה. אדם ממש נחמד, מעניין, עם ראש על הכתפיים, והמון נסיון רכיבה וחיים.

היה כייף גדול, דיברנו לתוך הלילה, ובבוקר רכבנו קצת ביחד. נפרדנו על אם הדרך, שמולה רכב דרומה, ואני, צפונה, לכיוון סלטה.

צפון מערב ארגנטינה מדהים- ואפשר לזגזג בין מעברי ההרים והגבול, ולעבור בכמה פאסים של 4700-4500 מטר גובה. התחלתי לעבוד על ההתאקלמות לקראת החלק הגבוהה של הטיול, פרו ובוליביה, של חלק גדול מהדרך מעל 4000 מטר.

מסן פדרו דה אטקמה , יצאתי צפונה לתוך בוליביה, לאורך "דרך הלגונות" עד לסאלר באויוני. לדעתי, ה דרך בכול דרום אמריקה. הרי געש, דרכי עפר, מקומיים מעניינים, ופשוט לקחת כמה ימים ולילות חבל ארץ מאוד מיוחד. קר, אבל שווה כול רגע.

האופנוע מרביץ, ומדהים איך כלי כזה כבר נוסע בשטח בלי בעיה. ערב אחד עברתי את ה 50,000 קמ בספידומטר, וזה אמנם לא כמו ה 600,000 ששמולה עשה על ה GS הישן שלו, אבל בהחלט יומולדת שנחמד לציין.

הכניסה לבוליביה קלה אגב, אבל הנשיא הקקיוני מוראלס עוד עשוי לחזור ( ואני מקווה שהוא קורא את זה כי הם סירבו לפלדמן ויזה לפני כמה שנים- לא מתאים). באויוני , עצרתי לבקר את בעל הפיצריה האמריקני ואשתו המקומית, זוג חברים ממש טובים. " שמעתי שאתה בקולומביה" הוא אמר, וקשקשנו קצת על מה ומי ומו, וממש שמחתי שהם בסדר ועדיין חיים בכזה מקום יפה, כזוג, ועושים מה שהם ככ אוהבים. התווכחנו בסוף על החשבון- הם סרבו לקבל כסף, למרות שאכלנו ממש טוב. אנשים טובים לצד הדרך.

הדרך צפונה עוברת דרך מכרה הכסף הישן בפוטוסי, שעדיין פעיל, ומשם לבירה הישנה סוקרה, ולבירה החדשה לה פז.

עיר מאובקת עם המון תנועה.

הכניסה לפרו קלה יחסית, השומר התעקש לבדוק מספר שלדה לאופנוע, כאילו שמישהוא יחליף מנוע או לוחית רישוי "על הדרך". טיולים מסביב לעולם בהחלט פוקחים עיינים ואתה מבין שזה קצת משחק, הבירוקרטיה הזו, שלא ממש חייבים לשחק. הבדיקה עברה בשלום, וללא בעיות. זה סיפוק גדול- להיות סבלני, ובסוף להגיע לאן שצריך ללא עימותים מיותרים.

פרו זה הלב של דרום אמריקה- גיאוגרפית, אבל מעל לכול תרבותית. כאן תרבות האינקה ביססה את כוחה לפני 700 שנה, ומכאן התחיל כיבוש כול רכס הרי האנדים- רכס ההרים הארוך ביותר בעולם, והשני בגובהו, אחרי ההימליה.

כפרים קטנים, פרצופים מעניינים, ונוף עוצר נשימה. הגעתי לקוסקו אחרי מבול שליווה אותי כול הלילה והיום. עיר מרתקת, שאפשר לבלות בה שבוע בקלות ולא להספיק את כול מה שיש לראות.

בפעמים הקודמות כבר סיירתי באזור הרבה, אז הפעם שמתי על העיר פחות דגש, המשכתי לנסקה.

בדרך פגשתי אופנוען ארגנטינאי בן 48, והחלטנו לרכב ביחד עד נסקה. ישנו בשטח, הכרנו מקומיים, והיה ממש כייף לחלוק את המסע עם אדם כזה. דניאל, רתך ומסגר במקצועו, ובעל עסק ומשפחה, אדם צנוע שמסתפק במועט ומסתדר עם כולם ! איזה טיפוס!! הזכיר לי את גיבור ילדותי, גבי בבלי האגדי, שספרו " ללא גבולות" היה מקור השראה לכולנו.

טסנו מעל הקווים העתיקים, שריד לתרבות מלפני 5000 שנה. אתר ממש מעניין.

הדרך ללימה ממש עמוסה, המון תנועה, וחום כבד..

לימה צפופה ומזכירה את קהיר- זו העיר המדברית השניה בגודלה בעולם אחרי קהיר שכנתנו המצרית, אבל עם פינות חמד, אוכל מעולה, ואפילו פארק ירוק ויפה לזכרו של ראש ממשלתנו שנרצח, יצחק רבין זכרונו לברכה

—————————————————