הרפתקה דוט קום

24 ביוני 2020 אדם רוכב (שוב) לדרום אמריקה-5

המשך רכיבה בכיוון צפון דרום אמריקה וקיפול

יצאתי מלימה עם שחר. עיר של 10 מליון תושבים וכדאי לצאת לפני המולת הבוקר. האופנוע נארז ערב קודם, וחיכה בשקט בחניית הבניין שבו שהיתי שבוע. הנעתי את המנוע וחיברתי את התיק על המיכל. הכול מוכן- טיפסתי על המושב ויצאתי לתוך החשכה. בחוץ עיר שעדין ישנה.

הפעם בחרתי במסלול חדש עבורי- דרך החוף מלימה לגבול עם אקוודור. לפני 10 שנים רכבתי צפונה על דרך ההר, מסע נהדר, אבל תמיד רציתי לראות את החוף. מדבר יבש קידם את פני. זו תופעה מעניינת בדרום אמריקה, ממערב לרכס האנדים ישנו מדבר יבש, הרכס עצמו גבוה, וממזרח שוכן אגן הניקוז של האמזונס.

כאן הפאן אמריקנה זה פס שחור על פני מדבר צחיח. פה ושם עיירות קטנות לאורך החוף.

לקראת הגבול עם אקוודור פניתי צפון מזרחה וירדתי מהפן אמריקנה. כביש קטן בלי משאיות ואוטובוסים, וקיוותי לעבור לתוך אקוודור במעבר גבול שקט וקל יחסית. וכך היה.

הדרך התרחקה מהאוקיינוס השקט, שזרם הומבולט זורם לאורכו ומקרר אותו מאוד. הטמפרטות עלו מעל 40, והורדתי כמה שכבות לבוש. לולים, כול הדרך רצופה בלולי תרנגולות שצבועים בלבן. "מישהוא אוהב לאכול עופות" הרהרתי לעצמי.

מעבר הגבול "מאקארה היה שקט לשמחתי. דרך עפר עם כמה צריפים . קשקשתי עם הפקידים הפרואנים תוך כדי שהם מחתימים את ערמת הניירות הלטינים (שעוד רגע יתויקו בתיק שאיש לעולם לא יבדוק) .

אופנוע הגיח מעבר לסיבוב וחנה ליד האופנוע שלי. כך פגשתי את ואליד מפקיסטאן, שרוכב כבר שנתיים וחצי מסביב לעולם. חמד של בחור. מייד התיידדנו והחלטנו לרכב לתוך אקוודור יחד.

הדרך טיפסה משפלת החוף של צפון פרו, צפונה אל רכס האנדים. שמענו שעל הכביש הראשי שהולך לאורך החוף יש הרבה מחסומים ושוטרים מושחתים, והחלטנו לרכב על דרך ההר. יותר סיבובים, אבל פחות כאב ראש. ואחלה נופים!!

לקראת הערב עצרנו בחלקה לצד הדרך, עלינו על שביל קטן ורכבנו חצי קילומטר. מצאנו גבעה חמודה ומקום נהדר ושקט ללילה. ערב ירד, צרצרים ברקע, אנחנו לבד באמצע שום מקום. מבשלים קצת אוכל ולומדים להכיר אחד את השני. ואליד עשה טיול מדהים ולמדתי ממנו המון על מולדתו פקיסטאן, על חבל קשמיר, הרי הקרקוראם שמשם מוצאו. מי שאומר לכם לא להביא אוהל לדרום אמריקה, פשוט לא יודע על מה הוא מדבר.

לחצות חבלי ארץ נידחים, לישון בשטח ולחיות חיים פשוטים, זו חוויה מיוחדת. מומלץ.

למחרת כבר עלינו לגובה של 2000 מטר פלוס, האוויר התקרר והמקומיים השתנו, פרצופים יותר אינדיאנים וקצב יותר רגוע.

ואליד לא האמין שהרבה ישראלים מבינים ערבית, לפחות ערבית בסיסית. הסברתי לו שזו שפה שמית, בת דודה של העברית, ושצריך להיות די סתום כדי לא להבין לפחות חלק מהשפה השניה. צחקנו המון על המצב בבית ועל הסטריאוטיפים שמפחידים אנשים משכניהם מעבר לגבול.

נפרדנו בפאתי קיטו, בירת אקוודור. ברקע הר הצימבוראסו, שעד לפני 250 שנה נחשב להר הגבוה בעולם (ולא רחוק מהמציאות, זו הנקודה הכי מרוחקת ממרכז כדור הארץ).

לחצנו ידיים וכול אחד המשיך לדרכו. ואליד לחקור את בירת אקוודור, ואני, מזרחה לשפלת ההר, ומשם לגבול עם קולומביה.

הפאס בהרים היה מושלג, ותוך חצי שעה לבשתי את כל הבגדים שהיו לי מרוב קור. מחסום משטרה נתן לי כוס תה, שהציל את המצב.

מייד אחרי הפאס הדרך נופלת ומאבדת גובה, ושעה אחרי ממינוס 3 מעלות, מצאתי את עצמי ב29 מעלות ומוריד שכבות ביגוד.

ג'ונגל ירוק קידם את פני.

אין ספק שדרום אמריקה היא יבשת מדהימה עם מגוון של טבע ותרבות.

שדות הנפט של אקוודור נמצאים בג'ונגלים האלו, והסביבה משלמת מחיר.

התקרבתי לאזור הגבול עם קולומביה בזהירות, ועצרתי ללילה אחד בעיירת הגבול נואבה לוחה. עירית גבול טיפוסית, אבל סה"כ הרגע בסדר.

בהוסטל פגשתי אמריקאי חמוד בן 26 שסיים קולג' איפשהו בחוף המזרחי ויצא לכבוש את דרום אמריקה על 800 דולר לחודש וימאהה 250. לא יאמן, אבל האופנוע עם 80,000 קמ, ועדיין עובד.

למחרת חצינו את הגבול ביחד. המקום נראה שומם, אך תוך חצי שעה כבר היינו בצד הקולומביאני. חום טרופי כבד, ואנחנו נמסים בתוך הציוד. חצינו את נהר סן מיגל, ורשמית נכנסנו לקולומביה, לאזור שנקרא פוטומאיו. אם אתם בקולומביה, ומחפשים את מורדי הפארק, זה המקום לחפש אותם, אבל האמת, שאלו חדשות מאתמול- האזור כבר נקי 10 שנים, ואין שום בעיה לחצות אותו.

בערב ראינו נהר צלול לצד הכביש המשובש שהולך צפונה, ועצרנו לחניית לילה. קפצנו לתוך הנהר הקריר, יחד עם כמה מקומיים חביבים, והגוף התקרר מייד. מים צלולים ועמוקים, בדיוק בזמן- נהר מדהים ביופיו.

אחרי כמה ימים ידידי האמריקאי התאהב בנערה מקומית שעבדה בתחנת דלק. העניינים התחממו די מהר, והוזמנו לארוחת ערב אצל המשפחה שלה. נפרדתי מהזוג הצעיר למחרת, נראו יופי ביחד.

הדרך השתפרה אחרי סן אוגוסטין. ביקרתי חבר שווצרי שמגדל שם קפה, ומשם עליתי על דרך המלך לכיוון בוגוטה. בדרך עשיתי עיקוף לאזור שהקולומביאנים קוראים מדבר טטאקואה.

רכבתי לתוך הלילה בחום כבד, מתרחק מהכפר ומחפש מקום לשים את האוהל אחרי 10 שעות רכיבה.

בסוף פשוט ירדתי מדרך העפר, והקמתי מאהל. אין נפש חיה.

בלילה ירד מבול, ככה שאני לא חושב שזה בקטגוריית מדבר (פחות מ100 ממ בשנה) אבל מי אני שאתן לאמת לעמוד בדרכו של סיפור טוב?

קמתי בבוקר למדבר מכוסה שלוליות. תוך כדי שאני מכין קפה, גיליתי שמטייל נוסף חנה 200 מטר ממני – רוכב אופניים. נתתי שריקה, והבחור הגיע אלי לקפה מה שנקרא. עולם קטן.

מורה אוסטרלי שלקח שנת שבתון ורכב מפטגוניה לקולומביה. החלפנו סיפורים, חלקנו את המעט שהיה לנו, וקבענו להפגש בבוגוטה בעוד כמה ימים.

הדרך הראשית טיפסה לבוגוטה, ומראות מוכרים מהתקופה שעבדתי בקולומביה קידמו את פני בברכה. טוב לחזור.

מהעבודה התקשרו וביקשו שאגיע מהר, אז ארזתי את האופנוע ושלחתי באוויר לארצות הברית.

ביקרתי חברים, ואחרי שבוע בערך טסתי חזרה לארצות הברית.

בשדה התעופה מדדו לי חום, כששאלתי למה, אמרו לי: וירוס חדש, מתפשט מהר.

הקורונה הכתה בעולם, ממש כשיצאתי מדרום אמריקה. חברי למסע שנשארו מאחור עדיין תקועים שם בסדר, ויש צפי שאזרח אמריקאי עומד להוולד בדרום קולומביה לזוג האמריקאי/קולומביאני .

העתיד זה לא מה שהיה פעם.

————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורת לאדם שני

————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

14 בפברואר 2020 אדם שני יורד לדרום אמריקה – 4

אין כמו לרכוב שוב בדרום אמריקה, עוברים ישירות לדברים הטובים

תגיע מחר בשבע בבוקר, נארוז את האופנוע ביחד ונקח אותו לשדה התעופה במיאמי".

אולי החוויה הכי משמעותית ממסע חוצה ארצות ויבשות, היא המפגש עם אנשים חדשים שללא המסע,

לא היית פוגש לעולם.

קלוד, הוא אחד האנשים האלו. הגעתי למיאמי פלורידה מטקסס רחבת הידים, ולקח לי קצת זמן לעכל את השינוי.

המשימה המיידית היא לשלוח את האופנוע לדרום אמריקה, כדי להספיק לחצות את פטגוניה במשך הקייץ (דצמבר- מרץ), והמלאכה מרובה: צריך לאתר סוכני משלוח אוירי ולבקש הצעות מחיר, צריך לארגן את הניירת עבור העניין, כרטיס טיסה, להכין את האופנוע עם צמיגים חדשים ( מישלין אנקי אדוונצר) , להחליף שמן, מסננים, וכו.

ב מ וו במיאמי ממש עזרו והתגלו כאחד הדילרים הכי סימפטיים שפגשתי, כך שאת הכנת האופנוע סיימתי תוך יומיים בעצמי.

הופתעתי לגלות שכמעט אין אף חברת תעופה או שילוח שרוצים לטפל ביצוא אופנועים לחו"ל, והסיבה היא שהאמריקאים בד"כ רוכבים לדרום אמריקה, וחוזרים בטיסה מארגנטינה או צ'ילה, ולא להיפך.

זה בערך הפעם ה 15 שאני שולח אופנוע מיבשת אחת ליבשת אחרת, ומיאמי התנהגה אל ההרפתקאה שלי בקשיחות. בארצות הברית אי אפשר ליצור קשר ישיר מול חברות התעופה בקשר למטען חורג, ועפ חוק פדרלי חייבים סוכן. אלו יקרים מאוד, ובקיצור, אחרי הרבה עבודה ולא מעט משא ומתן ( ומשא ומתן, ועוד קצת משא וקצת מתן) מצאתי דיל סביר.

עכשיו "כול מה שנשאר" זה לבנות ארגז עץ, לארוז את האופנוע בפנים, ולקחת לשדה.

למזלי, קהילת האופנוענים הבין לאומית באה לעזרתי , וככה קיבלתי הטלפון של קלוד, אדם זר לחלוטין שללא היסוס התחייב לעזור לי במשימה, מזמנו הפרטי, ועוד בסירוב לקבל ממני כסף.

בשבוע הזה, לא רק שארזנו את האופנוע ולקחנו אותו לשדה, גם עברתי לגור אצל משפחתו של קלוד בסלון, עזרתי להחליף את גג ביתם, להכיר את כול הקהילה ההומו סקסואלית בצפון מיאמי (קלוד ובת זוגתו עובדים איתם), לבשל כמה ארוחות ערב לציבור, ולהטביע את הרחפן בנהר.

נפרדתי מהאנשים – החברים הנהדרים האלו, לקחתי רכבת לשדה, וטסתי לבואנוס איירס.

סיירתי בעיר היפה הזו כמה ימים, כשסוכנת השילוח הקולומביאנית יצרה קשר והציעה שנשנה יעד ונשלח את האופנוע לצ'ילה, כיוון שארגנטינה מתחילה לחייב הרבה כסף על הכנסת ציוד. סגור.

תפסתי טיסה של 90 דולר לצ'ילה, והאופנוע הגיע כמו שעון, וללא שום עלות לשחרור משדה התעופה אן המכס.

וככה, אחרי כול הריצות הללו, מצאתי את עצמי מחליף בגדים לעין הציבור במסוף המטענים בסנטיאגו צ'ילה, אורז קל, ורוכב סוף סוף דרומה לכיוון פטגוניה.

קרטרה אסטרל שמתחילה בפוארטו מונט ממש מדהימה, וגשם ירד במשך 5 ימים בלי להפסיק, עד שהגעתי לוילה אוהיגינס . חברתי לאופנוען גרמני נחמד בשם ג'ו שרוכב על קלר650, וביחד ישנו מתחת לגשרים, ורכבנו דרומה.

הדרך השתפרה מהפעם האחרונה שבא הייתי פה, לפני 10 שנים, אבל עדין 60% ממנה דרך עפר. נוף וטבע ברמות הגבוהות ביותר. לפני וילה אוהיגינס האופנוע שלי התחיל לקרטע… בדקנו ביחד, וג'ו, מהנדס שעובד ב במוו פסק שאין מה לעשות וצריך לקחת את האופנוע לסוכנות הקרובה, מרחק 1900 קילומטר.

הגענו לעיירה קטנה, מצאנו חדר להתייבש, והלכנו לישון. למחרת גו המשיך, ואני פרקתי את מייכל הדלק ומצאתי חיבור חשמל משוחרר שגרם לבעיה.

מעניין. בכול מקרה, סופר שמח שהכול בסדר, סיימתי את הקרטרה, חזרתי צפונה לפארק פטגוניה, ומשם, לתוך ארגנטינה.

מפה, ועם אופנוע תקין, ירדתי עד לאושואוויה ללא הרבה עצירות. החלטתי להגיע לאושואיה, ואחר כך, לפנות צפונה ולקחת את הזמן ככל הניתן.

חציית מייצר מגלן תמיד מרגשת, ואתה באמת מרגיש שזה סוף העולם. הכלכלה הארגנטינית שוב קרסה, והם עדיין נוהגים כמו משוגעים. הדלק זול.

חברתי ל3 רוכבים שויצרים באושואיה , שסיימו שם מסע מסביב לעולם של 180,000 קמ, שלוש שנים. כבוד. אחד מהם טען שהוא מעולם לא החליף מסנן אוויר או פלגים במשך כול המסע !!! לא בטוח אם זה נכון, אבל יופי של חבר'ה.

עליתי חזרה צפונה, ישן באחת הצימרים החינמיים שיש לאורך הדרך- ממש תענוג. קמין, שולחן, ומחסה מהרוח והגשם.

2000 קמ צפונה, ביקרתי אזור חוות שבו התארחתי במשך חודשיים בטיול הקודם, אצל הבוקרים הארגנטינאים, הגאוצוס האגדיים. חלקם כבר עברו מהעולם, חלקם המשיכו הלאה, וכמה מהם עדיין גרים שם, חיים בצריפים קטנים בלב ערבה שלא נגמרת.

משם צפונה לברילוצה, מרכז הקונספרציה החדשה/ישנה- טוענים שהיטלר ברח לשם ונפטר בשנות ה60. יש המון התעסקות בנושא מצד המקומיים, וכנראה שהרבה עדויות, וכו. על כול פנים, אזור נחמד, אבל הידיעה ש 30,000 נאצים היגרו לשם אחרי המלחמה, עם הון של 100 בליון דולר, גורמת לך לחשוב לאן הגעת. בעיקר חבל לי על המקומיים- מי צריך שכנים כאלה בכלל ?

נקודה למחשבה.

הרוח נושבת קרירה, ולא מפסיקה ! האוהל עף כמעט, ואני רוכב על הצד. שמולה האגדי נצפה באזור, והפעם השמועות אמיתיות. נפגשנו באסקוול- עיירה עם אוכלוסיה וולשית. לפגוש אדם כמו שמולה, ועוד כשהוא בטיול הגדול, היה לי לזכות גדולה. אדם ממש נחמד, מעניין, עם ראש על הכתפיים, והמון נסיון רכיבה וחיים.

היה כייף גדול, דיברנו לתוך הלילה, ובבוקר רכבנו קצת ביחד. נפרדנו על אם הדרך, שמולה רכב דרומה, ואני, צפונה, לכיוון סלטה.

צפון מערב ארגנטינה מדהים- ואפשר לזגזג בין מעברי ההרים והגבול, ולעבור בכמה פאסים של 4700-4500 מטר גובה. התחלתי לעבוד על ההתאקלמות לקראת החלק הגבוהה של הטיול, פרו ובוליביה, של חלק גדול מהדרך מעל 4000 מטר.

מסן פדרו דה אטקמה , יצאתי צפונה לתוך בוליביה, לאורך "דרך הלגונות" עד לסאלר באויוני. לדעתי, ה דרך בכול דרום אמריקה. הרי געש, דרכי עפר, מקומיים מעניינים, ופשוט לקחת כמה ימים ולילות חבל ארץ מאוד מיוחד. קר, אבל שווה כול רגע.

האופנוע מרביץ, ומדהים איך כלי כזה כבר נוסע בשטח בלי בעיה. ערב אחד עברתי את ה 50,000 קמ בספידומטר, וזה אמנם לא כמו ה 600,000 ששמולה עשה על ה GS הישן שלו, אבל בהחלט יומולדת שנחמד לציין.

הכניסה לבוליביה קלה אגב, אבל הנשיא הקקיוני מוראלס עוד עשוי לחזור ( ואני מקווה שהוא קורא את זה כי הם סירבו לפלדמן ויזה לפני כמה שנים- לא מתאים). באויוני , עצרתי לבקר את בעל הפיצריה האמריקני ואשתו המקומית, זוג חברים ממש טובים. " שמעתי שאתה בקולומביה" הוא אמר, וקשקשנו קצת על מה ומי ומו, וממש שמחתי שהם בסדר ועדיין חיים בכזה מקום יפה, כזוג, ועושים מה שהם ככ אוהבים. התווכחנו בסוף על החשבון- הם סרבו לקבל כסף, למרות שאכלנו ממש טוב. אנשים טובים לצד הדרך.

הדרך צפונה עוברת דרך מכרה הכסף הישן בפוטוסי, שעדיין פעיל, ומשם לבירה הישנה סוקרה, ולבירה החדשה לה פז.

עיר מאובקת עם המון תנועה.

הכניסה לפרו קלה יחסית, השומר התעקש לבדוק מספר שלדה לאופנוע, כאילו שמישהוא יחליף מנוע או לוחית רישוי "על הדרך". טיולים מסביב לעולם בהחלט פוקחים עיינים ואתה מבין שזה קצת משחק, הבירוקרטיה הזו, שלא ממש חייבים לשחק. הבדיקה עברה בשלום, וללא בעיות. זה סיפוק גדול- להיות סבלני, ובסוף להגיע לאן שצריך ללא עימותים מיותרים.

פרו זה הלב של דרום אמריקה- גיאוגרפית, אבל מעל לכול תרבותית. כאן תרבות האינקה ביססה את כוחה לפני 700 שנה, ומכאן התחיל כיבוש כול רכס הרי האנדים- רכס ההרים הארוך ביותר בעולם, והשני בגובהו, אחרי ההימליה.

כפרים קטנים, פרצופים מעניינים, ונוף עוצר נשימה. הגעתי לקוסקו אחרי מבול שליווה אותי כול הלילה והיום. עיר מרתקת, שאפשר לבלות בה שבוע בקלות ולא להספיק את כול מה שיש לראות.

בפעמים הקודמות כבר סיירתי באזור הרבה, אז הפעם שמתי על העיר פחות דגש, המשכתי לנסקה.

בדרך פגשתי אופנוען ארגנטינאי בן 48, והחלטנו לרכב ביחד עד נסקה. ישנו בשטח, הכרנו מקומיים, והיה ממש כייף לחלוק את המסע עם אדם כזה. דניאל, רתך ומסגר במקצועו, ובעל עסק ומשפחה, אדם צנוע שמסתפק במועט ומסתדר עם כולם ! איזה טיפוס!! הזכיר לי את גיבור ילדותי, גבי בבלי האגדי, שספרו " ללא גבולות" היה מקור השראה לכולנו.

טסנו מעל הקווים העתיקים, שריד לתרבות מלפני 5000 שנה. אתר ממש מעניין.

הדרך ללימה ממש עמוסה, המון תנועה, וחום כבד..

לימה צפופה ומזכירה את קהיר- זו העיר המדברית השניה בגודלה בעולם אחרי קהיר שכנתנו המצרית, אבל עם פינות חמד, אוכל מעולה, ואפילו פארק ירוק ויפה לזכרו של ראש ממשלתנו שנרצח, יצחק רבין זכרונו לברכה

—————————————————

כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות לאדם שני

————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

28 בנובמבר 2019 אדם שני עולה לצפון אמריק -2

רכיבה‭ ‬לטופ‭ ‬של‭ ‬הקצה‭ ‬של‭ ‬הצ'ופצ'יק

קלייר‭ ‬וביאוון‭ ‬הם‭ ‬זוג‭ ‬אוסטרלי‭ ‬שגר‭ ‬כבר‭ ‬20‭ ‬שנה‭ ‬בארצות‭ ‬הברית‭ – ‬חברים‭ ‬של‭ ‬חברים‭, ‬של‭ ‬חברים‭, ‬ששלחו‭ ‬אותי‭ ‬אל‭ ‬הזוג‭ ‬הזה‭ ‬שהפך‭ ‬אותי‭ ‬לבן‭ ‬משפחה‭ ‬לכול‭ ‬דבר‭.‬

רכבתי‭ ‬עד‭ ‬לפיניקס‭ ‬אריזונה‭, ‬ופגשתי‭ ‬את‭ ‬הזוג‭ ‬הנחמד‭ ‬הזה‭ ‬בכניסה‭ ‬לבית‭ ‬שלהם‭ ‬עסוק‭ ‬בבניית‭ ‬משאית‭ ‬טיולים‭ ‬שהם‭ ‬מכינים‭ ‬לטיול‭ ‬של‭ ‬הפנסיה. ‬ביאוון‭ ‬מהנדס‭ ‬במקצועו וגדל‭ ‬בחווה‭ ‬גדולה‭ ‬במזרח‭ ‬אוסטרליה‭, ‬כך‭ ‬שיצירתיות‭, ‬עבודה‭ ‬עצמית‭, ‬וחדשנות‭ ‬הם‭ ‬תכונות‭ ‬חזקות‭ ‬אצלו‭.‬

“החדר‭ ‬שלך‭ ‬מוכן‭  ‬הם‭ ‬אמרו‭ ‬לי‭ ‬בחיוך וישר‭ ‬החנתי‭ ‬את‭ ‬האופנוע‭ ‬והרבצתי‭ ‬מקלחת‭. ‬הרגשה‭ ‬של‭ ‬בית‭.‬

קלייר וביאוון

נשארתי‭ ‬שבוע‭ ‬אצל‭ ‬האנשים‭ ‬החמודים‭ ‬האלו‭, ‬עשיתי‭ ‬טיפול‭ ‬לאופנוע‭, ‬קצת‭ ‬מנהלות ויצאתי‭ ‬צפונה‭. ‬חם‭ ‬מאוד‭, ‬שיא‭ ‬הקיץ‭. ‬ימים‭ ‬של‭ ‬45‭ ‬מעלות‭.‬

רכבתי‭ ‬צפונה‭ ‬מהר‭ ‬מהרגיל, ‬כדי‭ ‬לברוח‭ ‬מהחום ותוך‭ ‬4‭ ‬ימים‭ ‬הגעתי‭ ‬לגבול‭ ‬קנדה ועומס‭ ‬החום‭ ‬קצת‭ ‬הוקל‭.‬

קנדה‭ ‬שונה‭ ‬מארצות‭ ‬הברית ומרגישה‭ ‬יותר‭ ‬אירופאית‭ ‬ועשירה‭.‬

אחרי‭ ‬ואנקובר‭ ‬הדרך‭ ‬פונה‭ ‬צפונה‭ ‬לתוך‭ ‬בריטיש‭ ‬קולומביה‭, ‬הערים‭ ‬נעלמות‭ ‬לאט‭ ‬לאט והטבע‭ ‬הירוק וחיות‭ ‬הבר‭ ‬חוזרות‭ ‬לנוף‭.‬

התחלתי‭ ‬לראות‭ ‬דובים‭ ‬שחורים‭, ‬איילים ושאר‭ ‬חיות‭ ‬בר‭ ‬פה‭ ‬ושם‭ ‬לצד‭ ‬הדרך‭.‬

הדרך‭ ‬להיידר‭ ‬אלסקה‭ ‬מדהימה‭ – ‬זו‭ ‬מין‭ ‬שלוחה‭ ‬דרומית‭ ‬של‭ ‬מדינת‭ ‬אלסקה‭ ‬בתוך‭ ‬קנדה והטבע‭ ‬משגע‭. ‬יש‭ ‬נחל‭ ‬שדובים‭ ‬תופסים‭ ‬דגי‭ ‬סלמון‭ ‬תמימים‭ ‬שבאו‭ ‬למפגש‭ ‬חברתי וסופם‭ ‬ידוע‭ ‬מראש‭. ‬שאלתי‭ ‬את‭ ‬מוכרת‭ ‬הכרטיסים‭ ‬בכניסה‭ ‬לפארק‭ ‬אם‭ ‬יש‭ ‬דובים‭ ‬היום‭. "‬לא‭ ‬יודעת‭". ‬טוב‭, ‬הבנתי‭ ‬שאין‭, ‬אבל‭ ‬ניגשתי‭ ‬לסייר‭ ‬במקום‭ ‬בכול‭ ‬מקרה‭.‬

מקום‭ ‬ממש‭ ‬חמוד‭.‬

כעבור‭ ‬שבוע‭, ‬בו‭ ‬אני‭ ‬ישן‭ ‬בשטח‭ ‬ומתקלח‭ ‬בנהרות‭ (‬שהלכו‭ ‬והתקררו‭ ‬ככל‭ ‬שעולים‭ ‬צפונה‭) ‬ישבתי‭ ‬בבית‭ ‬קפה‭ ‬מול‭ ‬כוס‭ ‬גדולה‭, ‬וטענתי‭ ‬את‭ ‬עצמי‭ ‬ואת‭ ‬הסוללות‭ ‬השונות‭. ‬בדיוק‭ ‬עברתי‭ ‬לתוך‭ ‬היוקון‭, ‬הטריטוריה‭ ‬האגדית‭ ‬שעליה‭ ‬ג'ק‭ ‬לונדון‭ ‬כתב‭ ‬כל‭ ‬כך‭ ‬הרבה‭. ‬אדם‭ ‬מבוגר‭ ‬גבה‭ ‬קומה‭ ‬ניגש‭ ‬אלי‭ ‬ושאל‭ ‬אם‭ ‬אני‭ ‬מחפש‭ ‬עבודה‭. ‬הוא‭ ‬סיפר‭ ‬לי‭ ‬שיש‭ ‬למשפחתו‭ ‬מנסרה‭ ‬לעצים‭ ‬והם‭ ‬מחפשים‭ ‬חבר‭'‬ה‭ ‬רציניים‭. ‬שאלתי‭ ‬איך‭ ‬הוא‭ ‬יודע‭ ‬שאני‭ ‬מתאים‭ ‬לו‭, ‬הוא‭ ‬חייך ואמר‭ ‬שמי‭ ‬שמטייל‭ ‬על‭ ‬אופנוע‭ ‬וישן‭ ‬בשטח‭ ‬עם‭ ‬הדובים‭, ‬מוזמן‭ ‬לעבוד‭ ‬אצלו‭ ‬בכל‭ ‬יום‭. ‬אהבתי‭ ‬את‭ ‬היוקון‭ ‬מהרגע‭ ‬הראשון‭ – ‬מקום‭ ‬באמת גדול‭ ‬מהחיים‭.‬

הדובים‭ ‬קצת‭ ‬הדאיגו‭ ‬אותי‭, ‬פה‭ ‬ושם‭ ‬סיפורים‭ ‬על‭ ‬דובים‭ ‬טורפים וכו‭. ‬שאלתי‭ ‬בחור‭ ‬מקומי‭ ‬בכפר‭ ‬קטן‭ ‬איך‭ ‬ישנים‭ ‬בשטח‭ ‬כשיש‭ ‬דובים‭. "‬תתעלם‭ ‬מהם‭", ‬הוא‭ ‬חייך‭.‬

‮"‬כל‭ ‬מחנה‭ ‬שאתה‭ ‬מקים‭, ‬תשתין‭ ‬מסביב‭ ‬בכמה‭ ‬מקומות‭ ‬שונים ותדליק‭ ‬מדורה‭. ‬הריח‭ ‬יבריח‭ ‬את‭ ‬הדובים‭". ‬לקחתי‭ ‬את‭ ‬העצה‭ ‬בשתי‭ ‬ידיים‭, ‬והמשכתי‭ ‬צפונה‭.‬

הימים‭ ‬מתארכים‭… ‬הסתכלתי‭ ‬בג'י‭ ‬פי‭ ‬אס‭ ‬‮–‬‭ ‬60‭ ‬מעלות‭ ‬צפונה‭ ‬מקו‭ ‬המשווה‭. ‬הטמפרטורות‭ ‬יורדות ובלילה‭ ‬כבר‭ ‬ממש‭ ‬קר‭ ‬עם‭ ‬9‭ ‬מעלות‭. ‬ימים‭ ‬יפים‭ ‬וארוכים וקצת‭ ‬גשם‭.‬

הגעתי‭ ‬לגבול‭ ‬של‭ ‬היוקון‭ ‬קנדה‭ ‬עם‭ ‬ארצות‭ ‬הברית‭. ‬מחסום‭/‬מעבר‭ ‬גבול‭, ‬בלב‭ ‬היער ופקיד‭ ‬חביב‭ ‬ומנומנם‭ ‬הכניס‭ ‬אותי‭ ‬חזרה‭ ‬לתוך‭ ‬ארצות‭ ‬הברית‭ ‬בחיוך‭. ‬אין‭ ‬אף‭ ‬ישוב‭ ‬קרוב‭ ‬לתחנות‭ ‬הגבול‭ ‬הללו‭, ‬ואין‭ ‬לי‭ ‬מושג‭ ‬איפה‭ ‬החבר‭'‬ה‭ ‬האלו‭ ‬ישנים‭.‬

אלסקה‭!!! ‬סוף‭ ‬סוף‭ ‬אני‭ ‬פה‭. ‬הדרך‭ ‬משובשת‭ ‬מאוד‭ ‬בשעות‭ ‬הראשונות‭, ‬אולי‭ ‬בכוונה‭ ‬כדי‭ ‬למנוע‭ ‬פלישה‭ ‬אפשרית‭. ‬לקראת‭ ‬פיירבאנקס‭ ‬הדרך‭ ‬משתפרת ויש‭ ‬קצת‭ ‬סימנים‭ ‬של‭ ‬אוכלוסיה‭ ‬אנושית‭. ‬הרבה‭ ‬בסיסי‭ ‬צבא‭.‬

עצרתי‭ ‬בפיירבאנקס‭ ‬לכמה‭ ‬ימים‭ ‬כדי‭ ‬להתכונן‭ ‬לרכיבה‭ ‬לדד‭-‬הורס‭, ‬שזה‭ ‬הכי‭ ‬צפונה‭ ‬שאפשר‭ ‬לרכב‭ ‬ביבשת‭ ‬אמריקה‭. ‬דרך‭ ‬עפר‭ ‬של‭ ‬בערך‭ ‬800‭ ‬קמ‮'‬‭ ‬לכל‭ ‬כיוון‮ ‬ומזג‭ ‬אוויר‭ ‬שאסור‭ ‬לזלזל‭ ‬בו‭.‬

החלפתי‭ ‬צמיגים‭, ‬שמן ועברתי‭ ‬על‭ ‬הכל‭. ‬האופנוע‭ ‬עובד‭ ‬נהדר‭, ‬ואני‭ ‬פשוט‭ ‬נהנה‭ ‬ממנו‭.‬

גשם‭ ‬ירד‭ ‬5‭ ‬ימים‭ ‬רצוף והכל‭ ‬יקר‭ ‬בטירוף‭. ‬מצאתי‭ ‬מחסה‭ ‬בגראג‮'‬‭ ‬של‭ ‬משפחה‭ ‬שחברה‭ ‬ב‭ ‬ADV RIDER‭,  ‬פורום‭ ‬אופנוענים‭ ‬אמריקאי‭. ‬אנשים‭ ‬ממש‭ ‬חמודים‭.‬

המארחים‭ ‬שלי‭ ‬הזמינו‭ ‬אותי‭ ‬לפגישה‭ ‬של‭ ‬איגוד‭ ‬נושאי‭ ‬הנשק‭ ‬האמריקאי‭ ‬שהתקיימה‭ ‬בעיר‭, ‬על‭ ‬הפרק‭ ‬היה‭ ‬הנושא‭ ‬הטעון‭ ‬של‭ ‬תחזוקת‭ ‬מטווח‭ ‬מקומי‭ ‬לירי‭.‬

הטיפוסים‭ ‬במפגש‭ ‬היו‭ ‬מרתקים‭, ‬כאילו‭ ‬שיצאו‭ ‬מאיזה‭ ‬ספר‭, ‬בערך‭ ‬40‭ ‬במספר ונציג‭ ‬הממשל‭ ‬ענה‭ ‬בקור‭ ‬רוח‭ ‬תשובות‭ ‬שהעידו‭ ‬שמדובר‭ ‬באדם‭ ‬חושב‭. ‬לרגע‭ ‬הדיון‭ ‬התלהט‭ ‬סביב‭ ‬נושא‭ ‬תקצוב‭ ‬אחזקת‭ ‬המטוחים‭ ‬באלסקה‭, ‬ומישהו‭ ‬הציע‭ ‬להתקשר‭ ‬למושל‭ ‬אלסקה‭ ‬כדי‭ ‬לקבל‭ ‬תשובות‭. ‬לתדהמתי‭, ‬פלאפון‭ ‬נשלף ואחד‭ ‬החברים‭ ‬חייג‭ ‬למושל‭.‬

“‭ ‬אדוני‭ ‬המושל‭, ‬אתה‭ ‬על‭ ‬הרמקול‭ ‬בישיבת‭ ‬בעלי‭ ‬הנשק‭ ‬של‭ ‬אזור‭ ‬פיירבאנקס‭,". ‬המושל‭ ‬לא‭ ‬התבלבל‭, ‬צחק ואמר‭ "‬חברים‭, ‬נעשה‭ ‬את‭ ‬זה‭ ‬קצר‭, ‬אבל‭ ‬במה‭ ‬אני‭ ‬יכול‭ ‬לעזור‭ ‬לכם‭?"‬

בצורה‭ ‬מסודרת‭ ‬העניין‭ ‬נשטח‭ ‬בפני‭ ‬המושל ולהפתעתי‭ ‬הוא‭ ‬גם‭ ‬גילה‭ ‬בקיאות‭ ‬בעניין והציע‭ ‬מספר‭ ‬שיפורים‭. ‬בנוסף‭, ‬הוא‭ ‬רשם‭ ‬את‭ ‬כל‭ ‬ההערות‭ ‬והבטיח‭ ‬לחזור‭ ‬בכתב‭ ‬תוך‭ ‬14‭ ‬יום‭ ‬לפורום‭ ‬הזה‭.‬

הדיון‭ ‬דעך ואני‭ ‬ישבתי‭ ‬בצד‭ ‬עמוק‭ ‬במחשבה‭ – ‬איזה‭ ‬דמוקרטיה‭ ‬ומערכת‭ ‬יצרו‭ ‬חברינו‭ ‬האמריקאים‭ ‬בנו‭ ‬במו‭ ‬ידיהם‭ ‬‮–‬‭ ‬פשוט‭ ‬מעורר‭ ‬הערצה‭. ‬מושל‭ ‬מדינה‭ ‬מבין‭ ‬צורך‭ ‬של‭ ‬מיעוט‭, ‬עוצר‭ ‬יום‭ ‬עבודה‭ ‬לרבע‭ ‬שעה והכול‭ ‬בכבוד‭ ‬ותוך‭ ‬רצון‭ ‬למצוע‭ ‬פתרון‭ ‬צודק‭ ‬לאזרחים‭ ‬שאותם‭ ‬הוא‭ ‬נבחר‭ ‬לשרת‭. ‬אמריקה‭.‬

יצאנו‭ ‬מחדר‭ ‬הישיבות‭ ‬ונסענו‭ ‬למטווח‭. ‬ירינו‭ ‬לתוך‭ ‬הערב‭, ‬סוגי‭ ‬נשק‭ ‬ותחמושת‭ ‬שונים ואנשים‭ ‬פטריוטיים‭ ‬שנכונים‭ ‬לעשות‭ ‬הרבה‭ ‬עבור‭ ‬המקום‭ ‬שבו‭ ‬הם‭ ‬חיים‭.‬

הדרך‭ ‬לדד‭-‬הורס‭ ‬מדהימה‭!! ‬הכביש‭ ‬הופך‭ ‬לדרך‭ ‬עפר‭ ‬טובה‭, ‬השמש‭ ‬זורחת והחיים‭ ‬יפים‭.‬

היה‭ ‬לי‭ ‬ברור‭ ‬שגשם‭ ‬יכול‭ ‬להפוך‭ ‬את‭ ‬המצב‭ ‬ב‭ ‬180‭ ‬מעלות‭ – ‬הדרך‭ ‬תהפוך‭ ‬לבוצית‭, ‬קר ורטוב‭. ‬הטבע‭ ‬שולט‭ ‬ונותן‭ ‬את‭ ‬הטון‭, ‬אני‭ ‬מרגיש‭ ‬בבית‭.‬

רק‭ ‬פה‭, ‬עכשיו‭, ‬הרגשתי‭ ‬שהגעתי‭. ‬שאני‭ ‬שוב‭ ‬רוכב‭ ‬לתוך‭ ‬מקום‭ ‬חדש‭, ‬פראי ולא‭ ‬ידוע‭, ‬על‭ ‬אופנוע‭ ‬נהדר‭, ‬ועם‭ ‬מינימום‭ ‬ציוד‭ ‬ורשת‭ ‬בטחון‭. ‬מי‭ ‬שזה‭ ‬לא‭ ‬מלהיב‭ ‬אותו‭, ‬פשוט‭ ‬לא‭ ‬חי‭!‬

חניתי‭ ‬ליד‭ ‬נהר‭ ‬יפה ודפקתי‭ ‬מקלחת‭ ‬שכמעט‭ ‬עצרה‭ ‬לי‭ ‬את‭ ‬הלב‭ ‬מרוב‭ ‬קור‭!! ‬תענוג‭.‬

בבוקר‭ ‬למחרת‭ ‬עצרתי‭ ‬ליד‭ ‬2‭ ‬אופנוענים‭ ‬שנתקעו‭ ‬לצד‭ ‬הדרך‭. ‬בחור‭ ‬אוסטרלי‭ ‬ואמריקאי‭. ‬ביחד‭ ‬מצאנו‭ ‬את‭ ‬נזילת‭ ‬השמן‭ ‬שבגללה‭ ‬הם‭ ‬עצרו‭, ‬תיקנו‭ ‬את‭ ‬העניין‭ ‬ורכבנו‭ ‬צפונה‭ ‬לקולד‭ ‬פוט‭.‬

הגענו‭ ‬למגרש‭ ‬חנייה‭ ‬גדול‭, ‬והתברר‭ ‬שזה‭ ‬הכפר‭ ‬עצמו‭.‬

 

דד‭-‬הורס‭ ‬נמצאת‭ ‬מעבר‭ ‬לרכס‭ ‬הרי‭ ‬הברוקס‭, ‬הרץ‭ ‬ממזרח‭ ‬למערב‭. ‬מעבר‭ ‬לרכס‭ ‬הזה‭, ‬מתחיל‭ ‬איזור‭ ‬שנקרא‭ ‬המישור‭ ‬הארקטי והנוף‭ ‬והאקלים‭ ‬משתנים‭ ‬מייד‭. ‬במקום‭ ‬יער‭ ‬ירוק‭ ‬ועבות‭, ‬העצים‭ ‬נעלמים‭, ‬והקרקע‭ ‬מכוסה‭ ‬בשיחים‭ ‬נמוכים‭ ‬וסלעים ורוח‭ ‬קפואה‭ ‬מהקוטב‭ ‬הצפוני‭ ‬מצליפה‭ ‬ללא‭ ‬רחמים‭. ‬מרכס‭ ‬ההרים‭ ‬ועד‭ ‬לאוקיינוס‭ ‬הארקטי‭ ‬יש‭ ‬בערך‭ ‬400‭ ‬ק"מ‭ ‬של‭ ‬דרך‭ ‬עפר ובסופה‭, ‬הגביע‭ ‬הקדוש‭ ‬והנקודה‭ ‬שמושכת‭ ‬אותנו‭ ‬אליה‭ ‬כמו‭ ‬מגנט‭, ‬ובגלל‭ ‬שהיא‭ ‬שם‭, ‬חייבים‭ ‬להגיע‭.‬

לשמחתי‭ ‬פגשתי‭ ‬את‭ ‬ג'סטין‭, ‬בחור‭ ‬בן‭ ‬ארבעים‭ ‬מאלסקה‭ ‬שרוכב‭ ‬על‭ ‬אנפילד‭ ‬הימאליין‭. ‬התחברנו‭ ‬מייד‭, ‬והחלטנו‭ ‬לרכב‭ ‬לדד‭ ‬הורס‭ ‬ביחד‭.‬

ג‭'‬סטין‭, ‬כמו‭ ‬אמריקאי‭ ‬טוב‭, ‬רוכב‭ ‬עם‭ ‬אקדח‭, ‬דבר‭ ‬שהשרה‭ ‬הרבה‭ ‬בטחון‭ ‬עקב‭ ‬העדכון‭ ‬שקיבלנו‭ ‬שלפני‭ ‬שבוע‭ ‬דוב‭ ‬ארקטי‭ ‬לבן‭ ‬שחה‭ ‬מאחד‭ ‬הקרחונים‭ ‬300‭ ‬מייל‭ ‬לפרודו‭ ‬ביי ומרוב‭ ‬רעב‭ ‬טרף‭ ‬את‭ ‬אחד‭ ‬מעובדי‭ ‬חברת‭ ‬הנפט‭, ‬למעט‭ ‬מגפיו‭. ‬כנראה‭ ‬שהמגפיים‭ ‬לא‭ ‬היו‭ ‬טעימות‭.‬

נתנו‭ ‬בגז‭ ‬והידידות‭ ‬הזו‭ ‬שלצד‭ ‬הדרך‭, ‬נתנה‭ ‬לשנינו‭ ‬אנרגיה‭ ‬מחודשת‭.‬

עצרנו‭ ‬באמצא‭ ‬הפס‭ ‬בהרי‭ ‬הברוקס‭ ‬להכין‭ ‬תה והרוח‭ ‬צלפה‭ ‬בנו‭. ‬תפסנו‭ ‬מחסה‭ ‬מתחת‭ ‬לצינור‭ ‬ישן‭, ‬שתינו‭ ‬תה‭, ‬וקשקשנו‭.‬

הפאס ברכס הברוקס

הפאס‭ ‬היה‭ ‬קר‭, ‬בערך‭ ‬0‭ ‬מעלות‭ , ‬וכבר‭ ‬בתחילת הירידה‭ ‬הבנתי‭ ‬שאנחנו‭ ‬נכנסים‭ ‬לתא‭ ‬שטח‭ ‬אחר‭ ‬לגמרי‭…‬

נוף‭ ‬עוצר‭ ‬נשימה‭. ‬רכבנו‭ ‬לתוך‭ ‬הערב‭, ‬בשעה‭ ‬10‭ ‬בלילה‭ ‬עדיין‭ ‬יש‭ ‬אור‭ ‬יום‭ ‬בגלל‭ ‬המיקום‭ ‬הצפוני ושנינו‭ ‬מאוד‭ ‬התרגשנו‭ ‬מפשוט‭ ‬להיות‭ ‬פה‭ ‬ועכשיו‭, ‬בכזה‭ ‬מקום‭ ‬מדהים‭.‬

בלילה‭ ‬חנינו‭ ‬לצד‭ ‬הדרך‭, ‬הקמנו‭ ‬אוהלים‭ ‬במינוס‭ ‬3‭ ‬מעלות‭, ‬ובישלנו‭ ‬על‭ ‬הבנזיניות‭ ‬ארוחת‭ ‬כמו‭ ‬שצריך‭- ‬פסטה‭, ‬טונה‭, ‬עגבניות‭, ‬תה ושלוק‭ ‬ויסקי‭ ‬בסוף‭. ‬קר‭. ‬לפני‭ ‬שהלכנו‭ ‬לישון‭ ‬אכלנו‭ ‬חופן‭ ‬של‭ ‬פירות‭ ‬יבשים‭- ‬טריק‭ ‬ישן‭ ‬שמחמם‭ ‬קצת‭, ‬כי‭ ‬מערכת‭ ‬העיכול‭ ‬מזרימה‭ ‬את‭ ‬הדם‭ ‬וזה‭ ‬מעלה‭ ‬טיפה‭ ‬את‭ ‬החום‭.‬

לבשתי‭ ‬את‭ ‬כל‭ ‬הבגדים‭ ‬שהיו‭ ‬לי‭: ‬3‭ ‬חולצות‭, ‬2‭ ‬תחתונים‭, ‬חולצת‭ ‬כפתורים‭, ‬שכבה‭ ‬ראשונה‭, ‬שכבה‭ ‬שניה‭, ‬מכנסיים‭ ‬ארוכים‭, ‬וכובע‭ ‬צמר‭.‬

שק‭ ‬השינה‭ ‬שלי‭ ‬הוא‭ ‬3‭ ‬עונות‭, ‬ככה‭ ‬שמינוס‭ ‬8‭ ‬כבר‭ ‬קצת‭ ‬קר‭ ‬לו‭. ‬הלילה‭ ‬עבר‭ ‬בשלום‭, ‬אבל‭ ‬היה‭ ‬קר‭.‬

בבוקר‭ ‬כל‭ ‬המים‭ ‬היו‭ ‬קפואים‭, ‬וגשם‭ ‬קל‭ ‬ירד‭. ‬ידענו‭ ‬שהולך‭ ‬להיות‭ ‬יום‭ ‬קשוח‭.‬

בישלנו‭ ‬קפה‭ ‬ודייסה‭, ‬חשוב‭ ‬לאכול‭ ‬ולשתות‭ ‬חם‭ ‬לפני‭ ‬נסיעות‭ ‬כאלה‭ ‬כי‭ ‬מי‭ ‬יידע‭ ‬מתי‭ ‬הפעם‭ ‬הבאה‭ ‬שנאכל‭ ‬משהו‭.‬

דרך‭ ‬בוצית‭ ‬של‭ ‬מאות‭ ‬קילומטרים‭ ‬קיבלה‭ ‬את‭ ‬פנינו‭. ‬רכבנו‭ ‬על‭ ‬50‭ ‬קמש‭ ‬בערך‭, ‬לא‭ ‬רוצים‭ ‬להחליק‭ ‬בבוץ‭ ‬וליפול‭ ‬לשוליים‭ ‬הרחק‭ ‬למטה‭. ‬הדרך‭ ‬היא‭ ‬למעשה‭ ‬סוללת‭ ‬עפר‭ ‬גבוהה‭ ‬שיושבת‭ ‬מעל‭ ‬דבר‭ ‬שנקרא‭ ‬פרמאפרוסט‭ – ‬אדמה‭ ‬שהיא‭ ‬קפואה‭, ‬עוד‭ ‬מתקופת‭ ‬עידן‭ ‬הקרח‭ ‬הקדום‭.‬

השעות‭ ‬עברו‭ ‬ולקראת‭ ‬הערב‭ ‬הדרך‭ ‬נעשתה‭ ‬מישורית ובאופק‭ ‬ראינו‭ ‬את‭ ‬שדות‭ ‬הנפט‭ ‬של‭ ‬פרודו‭ ‬ביי‭.‬

דד‭ ‬הורס‭ ‬הוא‭ ‬בסיס‭ ‬אספקה‭ ‬לקידוחיי‭ ‬הנפט‭ ‬באזור‭, ‬אותו‭ ‬הנפט‭ ‬שמובל‭ ‬בצינור‭ ‬הנפט‭ ‬של‭ ‬אלסקה‭. ‬האמריקאים‭ ‬פיתחו‭ ‬את‭ ‬האזור‭ ‬כדי‭ ‬להקטין‭ ‬תלות‭ ‬בנפט‭ ‬הערבי‭ ‬הלא‭ ‬יציב ונחשב‭ ‬לפלא‭ ‬הנדסי‭ ‬בהתחשב‭ ‬בסביבה‭ ‬הקשה ובלוח‭ ‬זמנים‭ ‬צפוף‭ ‬שבו‭ ‬הפרוייקט‭ ‬הזה‭ ‬נבנה‭.‬

הגשם‭ ‬הפך‭ ‬לשלג‭, ‬ואחרי‭ ‬הכול‭ ‬אנחנו‭ ‬בסוף‭ ‬אוגוסט‭, ‬בקו‭ ‬רוחב‭ ‬72‭ ‬מעלות‭ ‬צפונית‭ ‬מקו‭ ‬המשווה‭.‬

הסיפור‭ ‬על‭ ‬הדוב‭ ‬שלא‭ ‬אוהב‭ ‬מגפיים‭ ‬והקור‭ ‬העז‭ ‬שכנעו‭ ‬אותנו‭ ‬לחפש‭ ‬חדר‭ ‬באכסניות‭ ‬הרבות‭ ‬שיש‭ ‬לעובדי‭ ‬חברות‭ ‬הנפט‭ ‬במקום‭.‬

מין‭ ‬מלון‭ ‬מכולות‭ ‬של‭ ‬עשרות‭ ‬חדרונים‭, ‬והרבה‭ ‬אוכל‭.‬

מצאנו‭ ‬חדר‭ ‬משותף‭ ‬בעלות‭ ‬של‭ ‬85‭ ‬דולר‭.‬לאדם‭…‬ו‭…‬אוכל‭ ‬ללא‭ ‬הגבלה‭!!‬

המסעדה‭ ‬פתוחה‭ ‬24‭ ‬שעות‭, ‬עם‭ ‬כל‭ ‬סוגי‭ ‬האוכל‭, ‬מכונות‭ ‬שתיה‭, ‬גלידה ומה‭ ‬לא‭. ‬ישבנו‭ ‬ואכלנו‭ ‬שעות‭, ‬לא‭ ‬זוכר‭ ‬שבחיים‭ ‬אכלתי‭ ‬ככה‭.‬

בבוקר‭ ‬נסענו‭ ‬למכולת‭ ‬המקומית‭ ‬המפורסמת‭ ‬שעליה‭ ‬יש‭ ‬את‭ ‬השלט‭ ‬האייקוני‭ ‬של‭ ‬המקום‭. ‬כמה‭ ‬תמונות‭, ‬תדלוק ויצאנו‭ ‬חזרה‭ ‬דרומה‭.‬

——————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאדם שני

———————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

2 בינואר 2014 אדם שני מסכם מסע בן ארבע שנים וחצי

לאחר ארבע שנים וחצי

 

אדם מקפל מסע מדהים

P8240501.JPG

היו היה

לאחר שארזתי את התיקים שלי ועזבתי את אודנאדאטה Oodnadatta, חזרתי לכיוון פרת' דרך המישורים המדבריים של הנולרבור.
היה קשה לומר שלום לכל החברים שלי באודאנדטה – לין, הבוס שלי וחברה, שתי בנותיה, שאר חברי הצוות שאיתם עבדתי במלון הדרכים הוורוד. לצוות המורים של בית הספר הקטן של הבוש האוסטרלי – שהפכו להיות חברי. והרבה האבוריג'ינים שהתמזל מזלי לפגוש שם. דמעות עמדו בעיני שכשהגיע לבסוף הרגע לדלג אל מושב האופנוע ולרכוב לדרך. עמוק בפנים ידעתי שהייתי בר מזל גדול כשפגשתי אנשים מדהימים שכאלה באחד המקומות הנידחים בעולם.
האופנוע הניע מייד ושמתי פני דרומה ישר על פני מישורי המדבר העצומים והריקים דרומית לאודאנדאטה.

באותו לילה הגעתי לחבר שלי בקובר-פידי Coober Pedy. פיטר הוא בחור על הכיפק שמתעסק בצילום ובקדרות מאד ברצינות וגר מתחת לאדמה במערה שחפר בעצמו (צורת מגורים מקובלת באאוטבק – מערות נשארות קרירות במשך הקיץ וחמימות במשך החורף – אין צורך בחשמל)
משם, עוד יומיים של רכיבה בכיוון דרום בדרך עפר נחמדה והגעתי לחוות התבואה של נד לחופו של החוף הדרומי של אוסטרליה. נד, מנהל בית הספר באודנאדאטה, הזמין אותי לבקר אותו ואת משפחתו בחוות גידול התבואות שלהם על החוף ליד ווירולה Wirrulla . הם נתנו לי הוראות לנסוע בדרך עפר צרה ש"תיקח אותי ישירות לביתו". לבסוף, יומיים לאחר מכן ואלף ק"מ מאודנאדאטה, חציתי את כביש הנולרבור Nullarbor highway (הנחשב לכביש הישר הארוך בעולם) מצאתי את החווה של נד. נד ורעייתו השקיעו את כל המשכורות שקיבלו מניהול בית הספר לאבוריג'ינים באודנאדאטה ועם הכסף הזה הם קנו את החוות גידול התבואות בת ה-50,000 (חמישים אלף) דונם (קטנה במונחים אוסטרלים) על החוף הדרומי.

היה אכן נפלא לפגוש שוב את נד ואת משפחתו ולבלות ימים של שוטטות ונהיגה במרחבי חוותם. לבחון את היבולים ולרדוף אחרי קנגורו…
"תשמור על עצמך חבר, ואל תשכח אותנו" אמר לי נד בעודי עסוק באריזת האופנוע. פעם נוספת התרגשתי מטבעם הידידותי והטוב של האוסטרלים, מליבם החם ואופיים הצנוע. אנשים מדהימים.
כביש הנולרבור הוא דרך פתוחה ושטוחה ובמשך כמה ימים רכבתי מערבה, חולף על פני שדות בור ושיחי פרא, מרחבי ענק, שמיים פתוחים ואוויר צח. הרגשתי שם ממש בבית ואהבתי את הדרך הפתוחה ואת העובדה שיכולתי בכל רגע או מקום שיתחשק לי, לנטות את אוהלי להפסקת לילה. ביום השלישי ענני גשם התקבצו על קו האופק ונרטבתי מעט, אבל לא משהו מיוחד, כך שהמשכתי הלאה.

הייתי אדם עם זמן קצוב – האנייה בה הזמנתי הובלה לאופנוע, עמדה להפליג מפרת' לדרום אפריקה בעוד כשבוע והוויזה האוסטרלית שלי עומדת לפוג גם היא.

בערך יום לפני שהגעתי לפרת', חציתי את "חגורת החיטה" איזור בגודל פי שלוש ממדינת ישראל מדרום לפרת' וכפלאח המורגל בחקלאות וגידול תבואות. היו שם שדות שטוחים ויפים עם טרקטורים ענקיים עסוקים בזריעה והכל היה מאורגן טוב, משהו שהאוסטרלים מצטיינים בו.

האופנוע החל לאותת לי שהוא זקוק לתיקונים רציניים ומהר. אבל איכשהו הצלחתי להגיע לפרת' בעזרתי החברים שלי צ'ארלי, אנדי, אלכס והמשפחות שלהם.

בילינו יומיים באכילה ודיבורים כמעט על כל נושא ואז כולם נתנו יד לארוז את האופנוע להובלה בתוך מיכל מתכת, שאורגן על ידי צ'ארלי מהסוכן של אופנועי טריומף בעיר. האופנוע נארז בתוך הארגז וכל הזיווד אופסן ונארז גם הוא. ולאחר שהכל היה מאורגן, שלחתי מבט אחרון לאופנוע ואמרתי לו בשקט: "ניפגש בדרום אפריקה". הארגז כוסה בלוחות עץ ואפילו ציירנו עליו בול דואר גדול עם פורטרט של המלכה (צוייר ע"י ג'ורג' הבריטי) אנדי הכניס את הטנדר שלו ברוורס למוסך. כולנו העמסנו את הארגז על המשטח מאחור ונסענו למחסני חברת ההובלה.

לאחר שהאופנוע הורד בעזרת מלגזה וכל המסמכים הוחתמו – ידעתי: מסע ההרפתקה שלי סביב העולם בכל תפארתו, הגיע לסופו.

1000$ stamp.jpeg

IMG_8421.jpg

למחרת היום טסתי מאוסטרליה לתאילנד ובהביטי מבעד לחלון המטוס, הסתכלתי למטה ונתתי מבט ארוך בארץ שלמדתי לאהוב כל כך.
כמה שבועות לאחר מכן האופנוע הגיע לדרום אפריקה ובינתיים הוא מאוחסן בבית של חבר שם. ישן בשקט מתחת לכיסוי שלו. הסרתי את שלט הרישוי שלו ונתתי אותו במתנה לחברי הוותיק מרטין ברונינג ואשתו. הם יודעים היטב מה משמעות שלט הפלסטיק הקטן הזה עבורי ושמחתי שהם קיבלו אותו.

אחרית דבר

עברו כבר 5 חודשים והנה אני בחזרה בישראל איפה שהחל הכל. כמה עובדות הקשורות למסע:
לקח לי 4 שנים וחצי לרכוב סביב העולם. ביקרתי ב 70 מדינות בערך בכל היבשות (פרט לאנטארקטיקה) וגמאתי כ-200 אלף ק"מ על אותו אופנוע במסע רצוף אחד (תוך שימוש רק בדרכון ישראלי).  ה- HP2 עשה עבודה נפלאה ואקח אותו שוב בלב שמח לעוד סיבוב.
רכיבה סביב העולם היא מחוייבות גדולה. אך ברגע שאתם שם בדרכים, כבר לא תרצו יותר דבר בחיים והכל מסתדר ככל שהקילומטרים מצטברים.
לאחר מסע שכזה, לא תחזרו הביתה אותם אנשים שהייתם. זה בטוח. יצאתי לדרך כדי לראות את העולם ולפגוש את האנשים שבו וקיבלתי יותר ממה שהתכוונתי.
וכמו שמישהו אמר פעם: "תן לעולם לשנות אותך ותוכל לשנות את העולם"

מסעות טובים…
עד שניפגש שוב

אדם

IMG_8273.jpg

————————————————————————————————————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שייכות לאדם שני

———————————————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 7 תגובות, הוסף תגובה    

24 בדצמבר 2012 אדם יוצא לעוד סיבוב באאוטבק האוסטרלי

מלך האאוטבק


הצג את הוראות נסיעה ל-Oodnadatta במפה גדולה יותר

DPP_002.JPG

היה נפלא לבלות קצת זמן בפרת', עם צ'רלי ואנדי – שני חבר'ה אוזיס נהדרים שפגשתי כשרכבתי בקולומביה בקטע קודם של המסע העולמי הזה.
"תנוח כאן" אמר צ'רלי, "תישאר בביתי כמה שתרצה".
ואכן תפסתי לעצמי הפסקה של כמה שבועות, נחתי ופתרתי כמה ענייני ניירת. בבוקר יום א' אחד הלכנו כולנו לארוחת בוקר בבית קפה קטן בפרמנטל הסמוכה, כשלפתע מישהו קרא בשמי "אדם!!!". כשפניתי לאחור, לא האמנתי למראה עיני, זה היה ג'ורג' גוויל – מטייל בריטי אותו פגשתי (שוב ושוב) בנפאל ובתאילנד. ג'ורג' רכב על האפריקה-טווין שלו ביחד עם אחיו הצעיר מורגן, שרוכב על KTM 640, שניהם באמצע שנות העשרים שלהם, מלאי נעורים והומור וזה היה נהדר לפגוש בהם שוב.
בכל סוף שבוע נהגנו לארוז ציוד על האופנועים, לרכוב כמה שעות מחוץ לעיר הגדולה ופשוט להקים מחנה איפהשהו, להדליק מדורה וליהנות מהטבע. החבר'ה האלה דאגו שנתנסה בכל שביל עפר באיזור, כולל רכיבה בדיונות חול עם כל הציוד! לא היה רגע אחד משעמם בחברתם.

Morgan, and other RTW travelers that Ive remet in Perth.JPG

Riding with George into the dunes.JPG

זהו, הגיע הזמן בו היה עלי לחזור לאאוטבק וג'ורג' החליט לרכוב איתי ביום הרכיבה הראשון ולחזור למחרת לעבודתו בפרת'.
פנינו מזרחה, מבעד ל"חגורת החיטה" – איזור חקלאי ענק בו מגדלים חיטה. בערב הקמנו את האוהלים שלנו בתוך חורשת אקליפטוס ללילה. ג'ורג' היה שקט וכשהתחלנו לדבר הבנתי מה הבעיה; …"לאחר שרכבתי מבריטניה להודו דרך איראן ופקיסטן, רכבתי כל הדרך דרומה דרך דרום מזרח אסיה וכבר עברו שנתיים מאז שהגעתי לאוסטרליה. המטרה היחידה שלי בחיים היא לרכוב על אופנוע סביב העולם, כמוך אדם. אבל אני מרגיש, שהייתי איטי מדי ולא הצלחתי לחסוך את הכסף שאני צריך כדי לעשות את האמריקות"… אני יודע בדיוק איך מרגיש האיש הצעיר והמבטיח הזה, וסיפרתי לו כמה קשה היה עלי לעבוד ואילו קורבנות הקרבתי, כדי לממש את את המסע העולמי שלי. …"אתה תעשה את זה מייט! תציב מטרה לחסוך סכום כסף מוגדר בכל חודש ותצליח. אני משוכנע בכך"… אמרתי לו. ג'ורג' התעודד ולמחרת עם זריחה, התעוררנו וארזנו את האוהלים שלנו. "נתראה במרץ" קראתי לעברו. לחצנו ידיים, "להתראות בהקדם, שלח קצת תמונות" הוא אמר לי ורכבנו לתוך היום. איזה בחור מדהים.

מזג האוויר הפך להיות חם ויבש והטמפרטורות בצהרי היום הגיעו ל 38 מעלות. כשחלפתי על פני קלגורליי Kalgoorlie, עצרתי כדי לראות את ה"בור הגדול", המכרה הפתוח הגדול בעולם. עושרה הנוכחי של אוסטרליה, מגיע בעיקרו מתעשיית המכרות והייתה זו חווייה לראות את אחד המכרות האלה במו עיני.
לאחר עוד יום רכיבה מקלגורליי, מסתיים כביש האספלט והדרך המרכזית הגדולה “Great Central Road” מתחילה. דרך זו היא אחת מדרכי העפר הראשיות המחברות עיירות באוסטרליה. מאחר והארץ כל כך גדולה (בערך בגודלה של ארה"ב) וחיים בה מעט אנשים (כ- 24 מליון), אין כל הגיון בסלילה של אלפי קילומטרים באספלט יקר. כך שדרכי העפר הראשיות מתוחזקות היטב והאוסטרלים נוסעים עליהן במהירות של 100 קמ"ש לאורך ימים רבים.
חלקן הגדול של הדרכים חוצה קרקעות של אבוריג'ינים ואתה צריך להשיג אישור כדי לעבור דרכן. הגברת במרכז המידע של העיירה לברטון Laverton, הייתה לי לעזר רב והשיגה לי אישור עוד באותו יום. קניתי דלק ומעט אספקה. וכמו שיצאתי את העיירה הגשם החל לרדת.
במהרה הדרך הפכה לערוץ נהר וההתקדמות הייתה איטית.

איפהשהו לאורך המסע הזה, הבנתי כי מסע על אופנוע מאפשר לי לרכוב מבעד למזג אויר גרוע ולחצות אותו. כך שהמשכתי ברכיבה בגשם ולאחר 300 ק"מ, השארתי את הגשם מאחור. הנוף היה שטוח, כמו רובה של אוז ולא היתה נפש חיה בסביבה.
לקמפנג באוז, זה עניין קל למדי. אתה יכול לנטות אוהל ללילה כמעט בכל מקום. למחרת, החלו לנשוב רוחות חזקות. משהו סביב ה- 70 קמ"ש ויום אחר כך, סופת חול. יום לאחר זאת, הגיע הזמן לסופת רעמים וברקים החלו להכות בקרקע סביבי… לפתע קלטתי כי להיות החפץ המתכתי היחידי באיזור, הוא לא הרעיון הכי טוב. ת'אמת, לא היה לי הרבה מה לעשות ממש , אז ניסיתי להרגע והמשכתי לרכוב – כשלפתע היכה ברק בעץ ממש לפני…  “Holy Shit!!!” התחלתי לצחוק לעצמי. אין רגע משעמם!

מזג האויר הפך להיות יותר ויותר חם. עכשיו היא עונת הקיץ כאן, עם 37 מעלות בימים רגילים ויש ימים של 45-7 מעלות המון זבובים ויתושים.
בקלטוקטג'ארה Kaltukatjara עיירה אבוריג'ינית קטנה, עצרתי לתדלק. הרגשתי באווירה קצת מאיימת ונעדרת חוק. אבוריג'ינים שיכורים היו בכל מקום. מהלכים חצי ערומים או סתם שרועים על הקרקע מעולפים מדי מאלכוהול – מכדי ללכת. בעל תחנת הדלק נראה קצת עצבני. איני יכול להאשים אותו. גם משאבות הדלק היו בתוך כלובים עם סורגי ברזל ועליך לשלם עבור הדלק לפני שאתה מקבל אותו. סוג הדלק היחיד שניתן לרכוש בחלקים האלה של אוסטרליה, הם דיזל או "אופאל". אופאל היא תרכובת כימית חליפית לדלק הרגיל שפותחה, כי אבוריג'ינים שאפו אדי דלק רגיל כדי להתמסטל. אתם מתארים לעצמכם איך הדבר הזה מבשל את המוח.

היה מעניין לראות, איך האוסטרלים הלבנים מגיבים לתרבות הזו ואני חושב שהם סובלניים ובוגרים למדי בקשר לכך – הם תמיד מנסים לעזור ולהמנע מאלימות והתנגשות. זו גישה נכונה בעיני.
האבוריג'ינים מהווים אחוז אחד מאזרחי אוסטרליה ומאחר והאוסטרלים נוהגים "פוליטיקל קורקט", כולם מפחדים להודות כי יש להם בעייה. 99% מהאבוריג'ינים חיים על קצבת סעד ויש רבים שהם דור שלישי שלא עבדו יום אחד בימי חייהם. מאחר והמדינה הזו עשירה – נכון לעכשיו – נראה כי הרשויות מעדיפות לתת כסף, במקום להתמודד עם הבעיה.
עם מיכל מלא בדלק אופאל, חציתי את הגבול בין מערב אוסטרליה לאוסטרליה הדרומית. כיוונתי את שעוני שעתיים וחצי קדימה ונתתי בגז. הדרך הפכה מאד חולית, אז עצרתי לשחרר קצת אוויר מהצמיגים: 27 PSI לפנים ו- 30 PSI מאחור – הבדל גדול.
בלילה האחרון, הגעתי לאולורו – הסלע האייקוני האדום במרכזה של אוז ונשפכתי לתוך האוהל. למחרת בבוקר רכבתי 700 ק"מ לאודנאדאטה Oodnadatta ובאותו ערב פגשתי את כל החברים שלי שהשארתי מאחור לפני מספר חודשים. נפלא לראות את כולם בגן-העדן השליו והקטן הזה. אני מתכוון להשאר כאן מספר חודשים ואז לצאת דרומה לכיוון מישורי נורלבור Nullarbor plains ולרכוב לאורך דרך האוקיינוס הדרומי South Ocean Road.

Pink Roadhouse eXmas card (2).jpg

שיהיה לכולכם ראש שנת 2013 שמח ומקווה שתרכבו כמה רחוק שרק תוכלו.

אדם

—————————————————————————————————————————————

תרגם וערך יוני, כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאדם שני.

—————————————————————————————————————————————

 

מאת: יוני   ·   קטגוריות: היסטוריה של הרפתקנות and הרפתקאות and כללי   ·   יש 5 תגובות, הוסף תגובה    

פוסטים קודמים »