מלך האאוטבק

הצג את הוראות נסיעה ל-Oodnadatta במפה גדולה יותר

היה נפלא לבלות קצת זמן בפרת', עם צ'רלי ואנדי – שני חבר'ה אוזיס נהדרים שפגשתי כשרכבתי בקולומביה בקטע קודם של המסע העולמי הזה.
"תנוח כאן" אמר צ'רלי, "תישאר בביתי כמה שתרצה".
ואכן תפסתי לעצמי הפסקה של כמה שבועות, נחתי ופתרתי כמה ענייני ניירת. בבוקר יום א' אחד הלכנו כולנו לארוחת בוקר בבית קפה קטן בפרמנטל הסמוכה, כשלפתע מישהו קרא בשמי "אדם!!!". כשפניתי לאחור, לא האמנתי למראה עיני, זה היה ג'ורג' גוויל – מטייל בריטי אותו פגשתי (שוב ושוב) בנפאל ובתאילנד. ג'ורג' רכב על האפריקה-טווין שלו ביחד עם אחיו הצעיר מורגן, שרוכב על KTM 640, שניהם באמצע שנות העשרים שלהם, מלאי נעורים והומור וזה היה נהדר לפגוש בהם שוב.
בכל סוף שבוע נהגנו לארוז ציוד על האופנועים, לרכוב כמה שעות מחוץ לעיר הגדולה ופשוט להקים מחנה איפהשהו, להדליק מדורה וליהנות מהטבע. החבר'ה האלה דאגו שנתנסה בכל שביל עפר באיזור, כולל רכיבה בדיונות חול עם כל הציוד! לא היה רגע אחד משעמם בחברתם.

זהו, הגיע הזמן בו היה עלי לחזור לאאוטבק וג'ורג' החליט לרכוב איתי ביום הרכיבה הראשון ולחזור למחרת לעבודתו בפרת'.
פנינו מזרחה, מבעד ל"חגורת החיטה" – איזור חקלאי ענק בו מגדלים חיטה. בערב הקמנו את האוהלים שלנו בתוך חורשת אקליפטוס ללילה. ג'ורג' היה שקט וכשהתחלנו לדבר הבנתי מה הבעיה; …"לאחר שרכבתי מבריטניה להודו דרך איראן ופקיסטן, רכבתי כל הדרך דרומה דרך דרום מזרח אסיה וכבר עברו שנתיים מאז שהגעתי לאוסטרליה. המטרה היחידה שלי בחיים היא לרכוב על אופנוע סביב העולם, כמוך אדם. אבל אני מרגיש, שהייתי איטי מדי ולא הצלחתי לחסוך את הכסף שאני צריך כדי לעשות את האמריקות"… אני יודע בדיוק איך מרגיש האיש הצעיר והמבטיח הזה, וסיפרתי לו כמה קשה היה עלי לעבוד ואילו קורבנות הקרבתי, כדי לממש את את המסע העולמי שלי. …"אתה תעשה את זה מייט! תציב מטרה לחסוך סכום כסף מוגדר בכל חודש ותצליח. אני משוכנע בכך"… אמרתי לו. ג'ורג' התעודד ולמחרת עם זריחה, התעוררנו וארזנו את האוהלים שלנו. "נתראה במרץ" קראתי לעברו. לחצנו ידיים, "להתראות בהקדם, שלח קצת תמונות" הוא אמר לי ורכבנו לתוך היום. איזה בחור מדהים.

מזג האוויר הפך להיות חם ויבש והטמפרטורות בצהרי היום הגיעו ל 38 מעלות. כשחלפתי על פני קלגורליי Kalgoorlie, עצרתי כדי לראות את ה"בור הגדול", המכרה הפתוח הגדול בעולם. עושרה הנוכחי של אוסטרליה, מגיע בעיקרו מתעשיית המכרות והייתה זו חווייה לראות את אחד המכרות האלה במו עיני.
לאחר עוד יום רכיבה מקלגורליי, מסתיים כביש האספלט והדרך המרכזית הגדולה “Great Central Road” מתחילה. דרך זו היא אחת מדרכי העפר הראשיות המחברות עיירות באוסטרליה. מאחר והארץ כל כך גדולה (בערך בגודלה של ארה"ב) וחיים בה מעט אנשים (כ- 24 מליון), אין כל הגיון בסלילה של אלפי קילומטרים באספלט יקר. כך שדרכי העפר הראשיות מתוחזקות היטב והאוסטרלים נוסעים עליהן במהירות של 100 קמ"ש לאורך ימים רבים.
חלקן הגדול של הדרכים חוצה קרקעות של אבוריג'ינים ואתה צריך להשיג אישור כדי לעבור דרכן. הגברת במרכז המידע של העיירה לברטון Laverton, הייתה לי לעזר רב והשיגה לי אישור עוד באותו יום. קניתי דלק ומעט אספקה. וכמו שיצאתי את העיירה הגשם החל לרדת.
במהרה הדרך הפכה לערוץ נהר וההתקדמות הייתה איטית.

איפהשהו לאורך המסע הזה, הבנתי כי מסע על אופנוע מאפשר לי לרכוב מבעד למזג אויר גרוע ולחצות אותו. כך שהמשכתי ברכיבה בגשם ולאחר 300 ק"מ, השארתי את הגשם מאחור. הנוף היה שטוח, כמו רובה של אוז ולא היתה נפש חיה בסביבה.
לקמפנג באוז, זה עניין קל למדי. אתה יכול לנטות אוהל ללילה כמעט בכל מקום. למחרת, החלו לנשוב רוחות חזקות. משהו סביב ה- 70 קמ"ש ויום אחר כך, סופת חול. יום לאחר זאת, הגיע הזמן לסופת רעמים וברקים החלו להכות בקרקע סביבי… לפתע קלטתי כי להיות החפץ המתכתי היחידי באיזור, הוא לא הרעיון הכי טוב. ת'אמת, לא היה לי הרבה מה לעשות ממש , אז ניסיתי להרגע והמשכתי לרכוב – כשלפתע היכה ברק בעץ ממש לפני…  “Holy Shit!!!” התחלתי לצחוק לעצמי. אין רגע משעמם!

מזג האויר הפך להיות יותר ויותר חם. עכשיו היא עונת הקיץ כאן, עם 37 מעלות בימים רגילים ויש ימים של 45-7 מעלות המון זבובים ויתושים.
בקלטוקטג'ארה Kaltukatjara עיירה אבוריג'ינית קטנה, עצרתי לתדלק. הרגשתי באווירה קצת מאיימת ונעדרת חוק. אבוריג'ינים שיכורים היו בכל מקום. מהלכים חצי ערומים או סתם שרועים על הקרקע מעולפים מדי מאלכוהול – מכדי ללכת. בעל תחנת הדלק נראה קצת עצבני. איני יכול להאשים אותו. גם משאבות הדלק היו בתוך כלובים עם סורגי ברזל ועליך לשלם עבור הדלק לפני שאתה מקבל אותו. סוג הדלק היחיד שניתן לרכוש בחלקים האלה של אוסטרליה, הם דיזל או "אופאל". אופאל היא תרכובת כימית חליפית לדלק הרגיל שפותחה, כי אבוריג'ינים שאפו אדי דלק רגיל כדי להתמסטל. אתם מתארים לעצמכם איך הדבר הזה מבשל את המוח.

היה מעניין לראות, איך האוסטרלים הלבנים מגיבים לתרבות הזו ואני חושב שהם סובלניים ובוגרים למדי בקשר לכך – הם תמיד מנסים לעזור ולהמנע מאלימות והתנגשות. זו גישה נכונה בעיני.
האבוריג'ינים מהווים אחוז אחד מאזרחי אוסטרליה ומאחר והאוסטרלים נוהגים "פוליטיקל קורקט", כולם מפחדים להודות כי יש להם בעייה. 99% מהאבוריג'ינים חיים על קצבת סעד ויש רבים שהם דור שלישי שלא עבדו יום אחד בימי חייהם. מאחר והמדינה הזו עשירה – נכון לעכשיו – נראה כי הרשויות מעדיפות לתת כסף, במקום להתמודד עם הבעיה.
עם מיכל מלא בדלק אופאל, חציתי את הגבול בין מערב אוסטרליה לאוסטרליה הדרומית. כיוונתי את שעוני שעתיים וחצי קדימה ונתתי בגז. הדרך הפכה מאד חולית, אז עצרתי לשחרר קצת אוויר מהצמיגים: 27 PSI לפנים ו- 30 PSI מאחור – הבדל גדול.
בלילה האחרון, הגעתי לאולורו – הסלע האייקוני האדום במרכזה של אוז ונשפכתי לתוך האוהל. למחרת בבוקר רכבתי 700 ק"מ לאודנאדאטה Oodnadatta ובאותו ערב פגשתי את כל החברים שלי שהשארתי מאחור לפני מספר חודשים. נפלא לראות את כולם בגן-העדן השליו והקטן הזה. אני מתכוון להשאר כאן מספר חודשים ואז לצאת דרומה לכיוון מישורי נורלבור Nullarbor plains ולרכוב לאורך דרך האוקיינוס הדרומי South Ocean Road.

שיהיה לכולכם ראש שנת 2013 שמח ומקווה שתרכבו כמה רחוק שרק תוכלו.

אדם

—————————————————————————————————————————————

תרגם וערך יוני, כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאדם שני.

—————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: היסטוריה של הרפתקנות and הרפתקאות and כללי   ·   יש 5 תגובות, הוסף תגובה    

אוסטרליה מרככת בירוק את הנחיתה של אדם

ואז הוא מגיע אל לב היבשת, עם החום והחמימות האנושית.

הייתה שעת לילה מאוחרת כשהמטוס שהביא אותי מניו-זילנד נחת בשדה התעופה של בריסביין Brisbane ולאחר נוהל דרכונים מקוצר, שוחררתי לחופשי לתוך מרחבי אוסטרליה.
האופנוע הועמס על מטוס מטען באוקלנד ממנה באתי – באותו בוקר והובטח לי כי יגיע לבריסביין ביום שלמחרת.

שדה התעופה בבריסביין

כך שהתוכנית שלי היתה פשוטה למדי: לישון על ספסל בשדה התעופה. להשכים מוקדם בבוקר. לצעוד למסוף המטענים. לקחת את האופנוע מהמכס ולרכוב אל השקיעה.
למחרת נאמר לי במחלקת המטענים של קוואנטאס, כי האופנוע לא הגיע ולאחר מספר בירורים הבנתי, כי המְּשָלֶח לא רשם את המשלוח בזמן כפי שהבטיח – בקיצור – עלי להמתין 5 ימים עד שהאופנוע יגיע. זה הזמן לתוכנית B.
הוסטל ”Yellow Submarine hostel”  הפך לבית ומפקדה זמניים ומשם הבנתי מתי האופנוע אמור להגיע. רכשתי ביטוח צד שלישי לאוסטרליה והכנתי את כל הניירת. ההוסטל היה פקוק במטיילים צעירים שחיפשו עבודה כמו זאבים מורעבים וזו הייתה החשיפה הראשונה שלי לכלכלה האוסטרלית המשגשגת.
ניצלתי את הזמן עד שהאופנוע יגיע, להעמיק היכרות עם בריסביין והופתעתי מקצב ועומס התנועה של עיר הומה ותוססת. מאד שונה מקצב החיים הכפרי לו הורגלתי עד לאחרונה בניו-זילנד.
לבסוף, האופנוע הגיע וחילצתי אותו מהמכס, תוך מעבר חלק במחלקת הביקורת הידועה לשמצה של רשויות הפיקוח. הודות לכמה חברים אוסטרלים שפגשתי בדרכים, שיעצו לי "לנקות את האופנוע עם מברשת שיניים" לפני שאני שולח אותו לאוז. כי אוסטרליה מאד מקפידה במניעת כניסה של מחלות ומזיקים ממדינות אחרות. הוגן למדי.
וכשהאופנוע וכל הציוד שלי איתי. יצאתי לדרך.

רכבתי לאורך החוף המזרחי דרומה דרך ביירון ביי Byron Bay ועצרתי בביתו הכפרי של חברי הטוב קיין אינגליש Cain English. פגשתי את קיין ורכבתי איתו במרכז אסיה ב-2010 וזה היה נהדר לפגוש את הבחור החיובי והמוכשר הזה בביתו, יחד עם אשתו ובנם התינוק. "מייט, תישאר כמה שתרצה" קיין אמר ובילינו שבועיים יחד בשוטטות רכובה באיזור.
החוף המערבי של אוסטרליה מאד ירוק ושופע יחסית לחלק הפנימי של היבשת. הנוף ומזג האויר היו מושלמים.

איבון, קיין וקיין הקטן

מקופס הארבור Coffs harbor המשכתי לאורך החוף המזרחי, כל הדרך עד לסידני Sydney וחציתי את גשר הנמל Harbor Bridge הידוע לתוך העיר. החניתי את האופנוע ויצאתי רגלית לכיוון בית האופרה Opera House – רק אז לפתע קלטתי…שהנה אני כאן, עם האופנוע כל הדרך, בצד ההפוך של העולם. באוסטרליה הרחוקה. עומד כמו מול "השער של הודו" Gate of India במומבי…הרגשתי כאילו אני בעצם ב..הודו.
חברים של חברים אירחו אותי בסידני, כך שהחניתי את האופנוע בחצר האחורית שלהם ובמשך כמה ימים יצאתי לטייל בעיר הרב תרבותית הזו.

ברוב המדינות בהן אני מבקר, אני מנסה לראות את עיר הבירה. כך שבמהרה, מצאתי עצמי שוב רוכב ימים שלמים וישן באוהל שלי בצד הדרך בלילות, בדרך לקאנברה Canberra עיר הבירה של אוסטרליה. קאנברה מצטיינת בתכנון טוב ונראה כי כל דבר יעיל ונמצא בדיוק במקום. אך כמו ברזיליה בברזיל ולאגוס בניגריה, אין לה נשמה ולבטח אינה מעניית ומלהיבה כמו סידני ומלבורן.
חודש וחצי עבר. ביקרתי חברים וראיתי את הערים הנוצצות. באדלייד התמזל מזלי ופגשתי את הוריו של קיין והתארחתי בביתם. הם היו מאושרים לזכות בעוד "בן" שוב תחת קורתם והשקיעו הרבה להראות ולהתגאות בעיר הידידותית שלהם.

לילה אחד, שמעתי את "הקול" קורא: "אדם, הגיעה העת לאואוטבק – חבר…"
לא ניתן ללמוד על מדינה מבלי לבקר בערים הראשיות שלה ופגישה עם הדברים המרגשים שבה. אבל האואוטבק היה הסיבה העיקרית שהניעה אותי להגיע לאוסטרליה וכבר הייתי חסר סבלנות להגיע לשם.
מוקדם בבוקר עזבתי את אדלייד ופניתי צפונה לכיוון פורט אוגוסטה Port Augusta ואז צפון מזרחה לכיוון ברוקן היל Broken Hill . בתוך 100 ק"מ, הנוף השתנה ובמקום הגבעות השופעות ירק, פגשתי שיחים יבשים. אדמה צחיחה למחצה ושטוחה ככל שהעין יכולה לראות. "בסופו של דבר, עזבתי את הגשם מאחורי .." חשבתי לעצמי.

בדרך פגשתי שני רוכבים מקומיים; אחד על דאקר 650 והשני על הונדה XR650R. התחברנו ליומיים רכיבה משותפת עד לברוקן היל, שם נפרדנו. הם פנו מזרחה לכיוון ניו-סאוט'-ווילס NSW ואני פניתי לסופרמרקט גדול וקניתי אספקה לשבוע: טונה, פאסטה, תה, סוכר, חלב יבש, פירות יבשים, שיבולת שועל וקצת לחם.
זו היתה עיירה קטנה וקשה להאמין כי זו עיר הולדתה של BHP mining company חברת הכרייה הגדולה בעולם! אגב, החברה עדיין מחזיקה את המטה הראשי שלה בברוקן היל, היכן שהיא החלה לפעול ולי יש הרבה הערכה להם על כך שלא שכחו מאיפה הם באו ומכבדים את מורשתם.
הדרך הסלולה נסתיימה. הוצאתי מעט אויר מהצמיגים ונתתי בגז לכיוון ווייט קליפס  White Cliffs . סיימון, חבר של קיין (שגם בו פגשתי במרכז אסיה, בה הוא רכב יחד עם רעייתו מוניקה) עובד בווייט קליפס כאח והזמין אותי לבקר אותו.
עשרת הימים הבאים היו נפלאים; פגשתי הרבה אנשים מעניינים ביקרתי במכרות האוֹפָּל Opal (לשם) המקומיים ופגשתי ב"רופאים המעופפים" “Flying Doctors”.  זה אירגון שלא למטרות רווח, המטיס רופאים וצוותים רפואיים למחוזות וקהילות בעומק האאוטבק Outback (ואנחנו מדברים על מרחקים של אלפי ק"מ ממרכזים רפואיים).

סיימון וצוות המרפאה של ווייט קליפס

בבוקר העזיבה שלי את וויט קליפס, ארזתי את האופנוע ונפרדתי בברכת שלום מוקדמת מכל מי שהכרתי כאן; סיימון שארח אותי במרפאה. טוני צייד הקנגורו שלקח אותי יום אחד ל"צייד רוּ". “Roo Shootin’” סמילי וברט Smiley and Bert, שני הכורים הזקנים שעזרתי להם לתקן את המחפר שלהם ועוד כמה. הם התאספו כולם, ערכו שולחן נאה בחוץ וכולנו ישבנו ושתינו יחד ספל אחרון של קפה. רגע לפני שדילגתי לאוכף האופנוע, הם נתנו לי מעטפה. "זה בשבילך אדם. בשביל מי שאתה!" אם אמרו לי.
לכולנו עמדו דמעות בעיניים. ובעודי מתרחק, ידעתי כי הייתי בר מזל לפגוש אנשים יוצאי דופן שם. איזו זכות גדולה.
באותו לילה, באוהל, פתחתי את המעטפה שניתנה לי בבוקר ומצאתי כרטיס ברכה שהם כולם הכינו לי וסכום כסף שהם הוסיפו "בשביל הדלק". באמת אנשים טובים לצידי הדרך.
הרכיבה הייתה טובה מאד – רוב הימים השכמתי עם שחר (תאמינו או לא), בישלתי ארוחת בוקר (שיבולת שועל, פירות יבשים וקפה) וארזתי את המחנה. האאוטבק האוסטרלי הוא מקסים- מרחבי אין סוף לא מיושבים – רובם מאד יבשים עם תחנות דרך קטנות בכל 300 -400 ק"מ עם מספר בתים, חנות, תחנת דלק ובר. זהו. כל הדרכים הן דרכי עפר. חלקן מלאות מהמורות, חלקן טובות יותר ומהודקות.
בכל ערב פונקתי באתר חניה פראי ואישי משלי – רכיבה קצרה של ק"מ לצד הדרך והקמתי שם את אוהלי. המדבר שקט בלילות. היה לי זמן לקרוא וליהנות מהבדידות וההתייחדות עם הטבע.

לאחר שבוע רכיבה, הגעתי לעיירה קטנה בשם אודנדאטה Oodnadatta (אגב, בה נמדדה הטמפרטורה הגבוהה ביותר שנמדדה באוסטרליה מעולם: 50,7 צלזיוס. בשנת 1960. העורך) עצרתי לתדלק בתחנת הדרכים המקומית “Roadhouse”  הכוללת משאבות דלק, מוסך, מסעדה ומוטל. תדלקתי והתיישבתי לאכול את הארוחה החמה הראשונה מזה ימים כשתפס את עיני המוסך הסמוך… היו שם הרבה ג'יפים מקולקלים, משאיות ובולדוזרים. לפתע עלה בי רעיון. נכנסתי למוסך ושאלתי את הבחור שעבד על אחד הרכבים, אם הוא זקוק למכונאי. "מכונאי! אני זקוק לעשרה מכונאים, למה? אתה מכיר מישהו כזה?"… "אדם שני לשירותך!" אמרתי לו.
גוייסתי למשרה בו במקום ונערך לי סיור מסביב. אני כאן כבר חודש. מתקן כל מה שזז וגם מתדלק מסוקים שנוחתים במקום. אודנדאטה היא עיירה זעירה שרוב תושביה הם אבוריג'ינים. עבודה כאן, מעניקה לי לא רק אפשרות לראות את אורח החיים האבוריג'יני מקרוב, אלא גם לחסוך $ נחוץ למדי, למימון יתרת המסע.
יש קבוצה מעניינת של טיפוסים כאן בעיירה ובחוות הבקר "תחנות" הסמוכות (יש בהן שגודלן עולה על שטחה של ישראל!), סוג הבוקרים שאתה צפוי לפגוש במקומות נידחים שכאלה – אנשים החיים בפשטות ורואים הכל באופן ברור. אני אוהב את המקום!

זהו בינתיים.
תשמרו.
עד לפעם הבאה.
אדם.

—————————————————————————————————————————-

תרגום ועריכה, יוני. כל הזכויו C לסיפור ולצילומים שמורות לאדם שני.

—————————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 5 תגובות, הוסף תגובה    

ציפורים חיות וכבשים מתות

אאוטבק שוקק בעלי חיים. עיירות של שני תושבים. ותאונה… של מישהו אחר.

הצג מפה גדולה יותר

בייקון וביצים עם ספל קפה ענק, היו ארוחת הבוקר שלי. לפני שנפרדתי לשלום מפָּאם, קיבלתי כמה הסברים על דרכי קיצור שאוכל לחצות איתן את חוות מליון הדונם, בתוכה נמצאת התחנה הזו – לכיוון התחנה הבאה שלי: בואליה Boulia. הג'י.פי.אס. שלי היה חסר ערך באיזורים כאלה ושָרטטי המפה שלקחתי איתי, לא ממש התכוונו לתת מענה לכל אלכסוני וקישקושי דרכי העפר שכל מיני ג'יפאים חרטו בנוף.
הרכיבה מבעד לשטחי המרעה העצומים המקיפים את אורוגאנדי, הייתה מהנה כשם שכל דרך עפר אמורה להיות. רובה היתה מהודקת ופרט לכמה מלכודות חול ואבק פה ושם, היא היתה די נוחה לאופנוע ולי. הבקר לאורך הדרך הוא עוד מכשול שעלי להזהר מפניו. הבקר כאן מיועד לבשר ולא לחלב וניתן בקלות לראות כמה הפרות כאן גדולות יחסית לפרות לחלב (…שבסופו של דבר מגיעות גם הן לצלחת).

בואליה, בירת מחוז-בואליה Shire of Boulia היתה כאמור היעד הבא שלי. די במבט חטוף על הסטטיסטיקה של בואליה, כדי להבין כמה גדול וריק חבל ארץ זה. גודלו של מחוז בואליה הוא כ- 61,000 קמ"ר (גודלה של ישראל הוא 22,451 קמ"ר…) והאוכלוסיה מונה שלוש קבוצות עיקריות: 20,000 כבשים. 75,000ראשי בקר ו 600 הומו סאפיאנס.

לאחר שהתמקמתי בפארק הקארוונים של בואליה, ניגשתי למרכז המידע המקומי בו מתקיים מופע "אורות המין מין", המהווה את האטרקציה המרכזית בעיירה ומנסה בעזרת מצגת מולטימדיה, לשפוך אור על התופעה הבלתי מוסברת. אורות ה"מין מין" היא נקודת אור קטנה ומוזרה המופיעה ונעלמת. מרחפת ונראה כאילו יש לה קיום ותכנות משל עצמה. זו חידה שמעולם לא פוענחה הגם שמדענים השקיעו הרבה מאמצים ויוקרה לנסות ולהבין אותה.
כשיצאתי למחרת בבוקר מבואליה, מצאתי עצמי חוצה משטחי מים על הדרך בכמה קטעים בעומק של עד חצי מטר. היו מקומות בהם המים נוקזו הצידה לתעלות שחפרו טרקטורים מקומיים. הרכיבה הייתה מדהימה. מספר הציפורים שהתעופפו לאורך הציר, היה עצום, בעיקר כי היתה זו שעת בוקר מוקדמת ורוב בעלי הכנף התעוררו מרעש האופנוע. כמות העיטים בשמים Wedge-tailed Eagles היתה תופעה ששמתי לב אליה כבר קודם לכן. מאחר והמדבר בעונה הזו זוכה לכמות מבורכת של גשמים, הוא מלא בעלי חיים רבים המתרוצצים בו ולכן זו עונת ציד פורה מאד לדורסים הדואים ממעל. הם חגים ברקיע במעגלים גדולים ובקבוצות עצומות וחמושים ביכולת ראיה יוצאת דופן, סורקים בקפדנות את פני הקרע. לפתע, אחד העיטים נפל כאבן מהשמים בכיוון בו התקדמתי. הוא הכה בקבוצת שיחים בשול הדרך כ-50 מ' לפני והמריא שוב כשהוא אוחז בצפירניו ארנבת קטנה.

[youtube url=http://www.youtube.com/watch?v=H5atVb3iQuc>]

בכל מקום בו הדרך היתה יבשה. נחו קבוצות של נחשים בנסיון לספוג מעט מחום שמש הבוקר. כל הסצנה נראתה לקוחה מאיזו סרט של הנשיונאל ג'יאוגרפיק. המצב השתפר כשלהקה של קנגרו'ס החלו ללות אותי בצד הדרך ולהקה של ציפורי אמו חצתה את הנתיב ודהרה הרחק ושמאלה כשהתקרבתי רכוב על החיה המוזרה שעושה המון רעש ונעה במהירות לעברה.
אווזי בר, Bustards, Corellas, Galahs בשלל צבעים. שקנאים וסוגי ציפורים רבים נוספים – שלא ממש ידעתי להגדיר – עפו ודאו סביב. בעודי חוצה את חבל הארץ שלהם בצינת הבוקר.

[youtube url=http://www.youtube.com/watch?v=3AyZjoNNlWo>]

לבי צהל בשמחה כשעברתי במשך כמה שעות בתוך החווייה האישית והפרטית כל כך, עד שהבחנתי במגדל עָשֶן על קו האופק. חשבתי שאין מדובר ביותר מסופת חול אי-שם במרחקים ובתחילה לא ממש שמתי לב לעניין, אך עמוד האבק הלך והתקרב הלך וגדל. עצרתי את האופנוע. הרמתי את המשקף והבנתי כי מדובר במשאית הנעה לקראתי. אחת מרכבות הדרך הענקיות – כמו אלו שראיתי לא אחת על כבישים סלולים – חוצה עכשיו קטע מדברי לא סלול ונידח. וממש כמו בכבישים הסלולים, אינן עוצרות לשום דבר. ענן האבק התקרב עוד ועוד וכאשר המשאית חלפה על פני בכל עוצמת 4 קרונותיה, התכווצתי לתוכי בנסיון להגן על עצמי ממשב האבק והחצץ שירו לעברי הגלגלים האימתנים.

כאשר משאית כזו חולפת על פניך, זו חווייה שדורכת את כל החושים. הגוף מרגיש את האדמה רועדת בעוצמה – מפאת עומס ומשקל המשאית, כל גופך מתכסה באבק אדום, אזניך מנסות להתגבר על שאגת הרעש הנורא ונחירך חשים בריח הברזל שבאבק. אם אין רוחות האובך נשאר באויר כ 5 דקות תמימות בהן אינך רואה דבר סביבך ונאלץ להמתין. ומי מסוגל להחזיק נשימתו חמש דקות…

[youtube url=http://www.youtube.com/watch?v=8UyKiegES8s>]

הדרך הישירה לבירדסוויל Birdsville הייתה מוצפת עדיין וכל השלטים לאורכה זעקו "חסום לתנועה" ו "השתמשו במעקף" העיקוף הוסיף למרחק כ 70 ק"מ. אך אני הגעתי לבירדסוויל ביום שישי אחר הצהריים, ממש בזמן כדי לחגוג קבלת שבת בפאב המפורסם של בירדסוויל.
בירדסוויל ידועה באירוע השנתי האגדתי שלה "מירוץ בירדסוויל" Birdsville Races (מירוץ סוסים) המתקיימים בספטמבר בתמיכה ברופאים המעופפים המלכותיים מאז 1882.
בימי המירוץ,  שדה התעופה של העיירה (בה גרים בין 80 ל 120 איש בד"כ) הופך לשדה התעופה הפעיל ביותר באוסטרליה כולה והאוכלוסיה קופצת ל 10,000 למשך שבוע אחד…

בירדסוויל ממוקמת על גדת נהר דיאמנטיה Diamantina בין חולות מדבר סימפסון ובין מצוקי "סטראוטס סטוני דזרט" Sturts Stony Desert האיזור טעון במשמעות היסטורית לאוסטרליה. החל בנקודות כינוס לבני האבוריג'ינים והמשך במתיישבים האירופאיים שהגיעו לכאן בשנות 1870 המאוחרות. הפאב המקומי מאד מפורסם בזכות עצמו. וכשפוסעים פנימה, קשה מאד להתאפס לנוכח מאות צילומי המזכרת המציצים מכל פינה וקיר. קיר אחד יוחד לזכרם של מייסדי ובעלי הפאב המנוחים. הוא ניצב מאחורי הדלפק. ולזכר כל אחד מהנפטרים, תלוי כובעו עליו טבוע שמו. הסיבה למיקום הכובעים: כך הם יכולים עדיין להביט בפניהם של אורחי הפאב.

התאהבתי בעיירה איך שבאתי בשעריה. באחד הבתים בדרך לפאב, היה ילד קטן ששיחק ונופף לי לשלום. החזרתי לו ניפנוף שלום. זה הזכיר לי שוב את הספר "זן ואומנות אחזקת האופנוע":
"כבישים מועטי תנועה מעניקים הן הנאה והן בטחון רב יותר. כבישים שאין בהם מלונועים וכבישי פרסומת הם עדיפים. כבישים שבהם חורשות ואפרים, מטעים וכרי-דשא, נוגעים-לא-נוגעים בכתפך. הילדים מנופפים לשלום בחלופך על פניהם. מקומות שבהם אנשים מביטים מן המרפסת לראות מי עובר. מקום שם התשובה שאתה מקבל, כאשר אתה עוצר לשאול על דבר כיוונים או מידע כל שהוא, היא ארוכה מכפי שציפית ולא קצרה מזו שרצית. מקום שם האנשים שואלים אותך מאין ולאן…" (נלקח מהמהדורה העברית)
זה סוג העיירה שבירדסוויל נתפסת בעיני. לזמן, כאן כמו בכל מקום באאוטבק יש את הקצב שלו. ולאנשים החיים כאן, יש קצב כל כך שונה של חיים. נשארתי בבירדסוויל 3 לילות מה שאיפשר לי להכיר טוב יותר את המקומיים. לאכול את "עוגת הגמל" הידועה במאפייה מקומית. ובנוסף, המבורגר עצום הנקרא "ביג רד" על שם דיונות החול האדום העצומות המאפיינות מדבר סימפסון. וגם ביקרתי במוזיאון העבודה של בירדסוויל. שמייצג באופן מקורי את ההיסטוריה של אוסטרליה.

פגשתי שני חבר'ה שבנו את הבאגי הפרטית שלהם, כדי לקחת חלק ב"מירוץ פינק" “Finke Race”  ונראו מרוצים למדי מפרי עמלם. הם השקיעו הרבה זמן וכסף בבאגי הזו שאמורה לקחת חלק במירוץ ארגסיבי למדי (מירוץ פינק החל בשנת 1976 והוא מירוץ שטח – הלוך וחזור, במסלולים בעלי איפיוני קושי שונים העוברים במדבר בין אליס ספרינגס, לקהילה הקטנה אפטולה (פינק). המירוץ חוצה את נהר הפינק הנחשב לנהר העתיק בעולם (!)

כאשר עזבתי את בירדסוויל מזרחה לכיוון ווינדורה Windorah שמתי לב שוב לנוכחות העיטים הדואים מעל לטרמיקות שעלו מהמדבר. בכל פעם בה עצרתי – אני יכול להשבע – שהם הנמיכו טוס וחקרו אותי במבטם, בנסיון להבין מה לעזאזל עושה כזה רעש באמצע ממלכת השומקום שלהם.

[youtube url=http://www.youtube.com/watch?v=IBl3IJv1x3g>]

לאחר שביליתי לילה קר מאד בוינדורה עמדו לפני 450 ק"מ בואכה ט'ארגומינדה Thargomindah. הדרך הייתה כבר טובה בהרבה. הרכיבה היתה על נתיב סלול אחד שהיה עלי לזוז הצידה בכל פעם שהגיעה מכונית מולי. הנוף סביב היה עשב נמוך ועדרי בקר שרעו נראו בכל מקום. מדי פעם הופיעה להקת קנגרו'ס שקיפצו סביב וציפורי אמו פרצו בריצה עם השמע שאגת המנוע שהחרידה אותן מסוג של שלווה מדברית. פגרי חיות רבים על הדרך. נזכרתי לשים לב גם אליהם, לאחר שחלפתי בסמוך לפגר חזיר אימתני שפגיעה בו יכולה היתה להעיף אותי לארח לו לחברה בעולם הבא.
למרבה הצער היתה זו הפעם הראשונה בה הרגתי בעל חיים. כל כך נזהרתי לא לגרום לזה לקרות לאורך כל המסע שלי. הקפדתי אפילו לעקוף נחשים שהתחממו על אם הדרך. אך היום פגעתי בציפור, שכל כך נחרדה מרעש המנוע שהיא טסה שירות למגן היד כשהייתי על 100 קמ"ש בערך. ראיתי במראה כי היא נפלה על הדרך מאחורי ומייד הרגשתי צער עצום על כך.
התכנית שלי להפסקת הצהריים, היה הפאב בטומפיין Toompine הנקרא גם "הפאב ללא עיירה". חברת "קוב ושות'" השתמשו במקום הזה כתחנת עצירה ושירות לכרכרותיהם. כל שנשאר מימי החלוצים האלה בטומפיין (שנוסד ב-1893) היא אוכלוסיה של… 2 תושבים.
כ 5 ק"מ לפני שהגעתי לטומפיין הדרך פנתה באופן חד וכשעברתי את הפניה, ראיתי משאית דו קומתית שוכבת על צידה. עצרתי לצידה וכשכיביתי את המנוע ושלפתי את אטמי האוזניים, האויר התמלא בפעייה צרחנית של כבשים סובלות. רצתי לכיוון תא הנהג חשבתי שאולי הוא נזרק החוצה מהקבינה, אך פרט לכבשים ששכבו מתות או פצועות סביב לא ראיתי שום נהג.

בעודי מנסה להעריך את המצב ולנסות להבין מה קורה כאן, עצר במקום טנדר ובו 2 בוקרים מאחת החוות באיזור והם עזרו לי לחפש את נהג המשאית. כעבור כמה דקות, הם ביקשו שאקפוץ על האופנוע שלי ואסע לפאב בטומפיין עוד 3 ק"מ. ואודיע לבעל הפאב כי קרתה כאן תאונה. זה המקום היחיד במאות קילומטרים בו ניתן למצוא טלפון. קפצתי על האופנוע וכאשר הגעתי לפאב, מצאתי את נהג המשאית שם, עדיין נרגש ורועד אך כבר עם השפופרת ביד מול בעלי חברת ההובלה.
הצטרפתי לנהג ולעוד כמה בוקרים וחזרנו למשאית ההפוכה. שם הוציא אחד מהם רובה, צעד מכבשה פצועה אחת למשנתה והמית אותה ביריה אחת בראשה. זה היה הדבר היחיד שניתן היה לעשות כדי לעצור את סבלן של החיות האומללות. בעוד אלה שנותרו בריאות קובצו במכלאה סמוכה.

סיימנו את האירוע בפאב כשעה מאוחר יותר. משוחחים על התאונה ועל הנהג והחיות האומללות (שהיו בדרכן אל בית המטבחיים ויחד עם זאת היה מזעזע לראות אותן זועקות בסבלן).
לאחר שציננתי את המצב בעזרת כמה בירות, המשכתי לכיוון ט'ארגומינדה ונכנסתי לפארק קראוונים. ואז החל לרדת גשם. שכרתי צריף ללילה והתכוננתי להרפתקת יום המחרת; רכיבה על "מסלול הדואולינג" לכיוון האנגרפורד. קיוותי שהגשם יפסיק. כי אני שונא לרכוב בעל דרכי עפר כשסביב רטוב.

להתראות. ZAC.

———————————————————————————————————————————————-

תרגם וערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לצחי.

———————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

חופשה בתוך חופשה

הנה רוכב לו אדם, לבד במרחבי יבשת. אופק רודף אופק. מדבר נושק חופים, מסע. מימוש חלום. לא רק שהוא ביבשת רחוקה, הוא רחוק כמעט מכל דבר-גם בתוכה. צחי מתאים תוכניות למצב. מלטף את הכתף הצפון מערבית של אוסטרליה ומתעמת עם מבואות האאוטבק המיתולוגי. ענן האבק האדום מתחיל להתקרב לבלוג הזה.

שוב. באמצע שום מקום, מצא צחי חיבור לרשת ושלח דיווח. איזה כיף לנו. תודה צחי! (תמונת הכותרת-היא שלו!)

(למעלה: המעויין האדום במפה מסמן את העיירה קאת'רין. ומציין את הנקודה אליה הגיע צחי בפוסט הזה)

ברום Broome הטרופית, הייתה המקום הראשון בו הרגשתי כמו בחופשה קלאסית. שכרתי צריף המשקיף לאוקיינוס ההודי והתחברתי למקום לאורך 3 לילות. פרקתי את כל הציוד מהאופנוע ודבר ראשון הלכתי לברר מתי יפתחו את "מסלול נהר גיב" 'Gibb River Road' לשימוש כלי רכב. אורכה של ה"גיבּ" הוא כ-700 קילומטרים של דרך עפר, החותכת מבעד לאיזור הקימברלי Kimberleys והייתה אמורה להיות הדובדבן של המסע כולו.

למעלה: כייבל ביץ' – ברום

עוד בסידני רכשתי זוג צמיגי שטח המיועדים לרכיבת אקסטרים תובענית, (קוטיננטל TKC-80) ושלחתי אותם לכאן בדואר.
לאכזבתי, מצאתי כי תשתית הגיבּ ניזוקה קשות בעקבות סופת הציקלון האחרונה שהכתה בקימברלי'ס ותיפתח לא לפני עוד שבועיים. מאחר ואין מצב שאני אמתין זמן שכזה, שיקעתי עצמי במשך יומיים, בהנאות הפשוטות שברום מעניקה לאורחיה; אוכל טוב ושחיה במימיו החמימים של האוקיינוס ההודי.
אספתי את הצמיגים שחיכו לי בסוכנות הדואר המקומית וקשרתי אותם מעל לציוד. הארץ הזו עצומה כל כך, שהייתי בטוח שכבר אמצא לי איזו שהיא כברת דרך אחרת, לעשות בהם שימוש. (ואין לכם מושג כמה צדקתי…).
היציאה מברום לכיוון כללי מזרח צפון מזרח, כשאני עמוס במשקל הנוסף של הצמיגים שקשרתי מאחור, הייתה איטית. עצירת התילדוק הראשונה הייתה בתחנת וואלארי Wallarie roadhouse. זו היתה הפעם הראשונה, בה חשתי עצב למראה ילידי המקום – האבוריג'ינים. העיירות הקטנות דרכן חלפתי כל הדרך מברום לקאת'רין Katherine, משהו כמו 1600 קילומטרים בכיוון כללי מזרח, מלאות באבוריג'ינים הבטלים כל היום. יושבים ברחוב בקבוצות, משתכרים או מסניפים אדי בנזין. לדעתי, אחת הבעיות העיקריות של אוסטרליה. זה מעציב לראות לאן הם הדּרדרו תחת שלטון האדם הלבן.

למעלה: חציית איזור הקימברלי היפהפה. צילום תחתון: חניון בו חלקתי דשא עם בושטיאן על ויסטרום וקן שרוכב על הונדה CB250

הדרך לפיצרוי קרוסינג Fitzroy Crossing, שהוגדרה "תכנית B" במידה ודרך נהר גיבּ תהיה סגורה – הייתה איומה ממש, מלאה בורות וחריצים. האויר היה חם ולח ושמחתי להגיע סופסוף לאתר הקמפינג בפיצרוי קרוסינג. כמה בירות קרות ו"אאוטבק-המבורגר" כולל כל התוספות, היה בהם די כדי לשלוח אותי לשנת לילה עמוקה ומפצה.
למחרת, עצרתי בהאלס קריק Halls Creek, וגיליתי שפארק באנגל-באנגל Bungle-bungle national park בו תכננתי לבקר – סגור. כן, גם הוא בעקבות אותו ציקלון. בעודי מתדלק, קבוצה בת 10-15 רוכבים על הונדה גולדויינג. נכנסה לתחנה. החבורה הזו שממוצע גיל משתתפיה חמישים פלוס, רוכבת סביב אוסטרליה פעם בשנה. וזו כבר השנה העשירית. הם עושים זאת גם כדרך לעידוד מודעות ואיסוף תרומה למלחמה בסרטן הערמונית. היה נחמד לקשקש עם החבר'ה האלה ולאחר כמה צילומים משותפים המשכתי בדרכי.

יצא לי איפא לטעום רכיבה במסלול נהר גיב, בדרכי לחווה הזו יצאתי לחמישה קילומטרים של הליכה למפלי אֶמָה Emma Falls , זה אכן היה מאמץ שווה. מי המפלים (יש שניים) צונחים לבריכה אחת ויוצרים נאת מדבר מדהימה באיזור הצחיח הזה. מפל אחד הוא כל כך חזק שלא ניתן לעמוד תחתיו, בעוד השני מתיז כמו ממטרה. ביליתי שם במים הקרירים כשעתיים, לפני שצעדתי חזרה לכיוון האופנוע שחיכה בסבלנות.

למעלה-מפל המים ב"אמה פולס"

העצירה הבאה היתה אגם ארגיל Lake Argyle . זהו האגם המלאכותי השני בגודלו באוסטרליה ויופיו פשוט עוצר נשימה. כל כך התלהבתי מהמקום, שהחלטתי לשהות בו שני לילות ולבלות את כל היום בבריכת השמים Sky pool (בריכה ללא דפנות מוגבהות, התלויה מעל האגם) ולהרגע בין דפיו של ספר.

למעלה: אגם ארגיל – מקום באמת לא רגיל

זהו חברים. בפעם הבאה: איך כמעט הפכתי ארוחה עיקרית ללהקת כלבי דינגו בעודי מקמפנג בפארק הלאומי קאקאדו Kakado national park.

והנה לבקשת העורך. הצילום שלי: הרפתקה דוט קום במהדורת אוסטרלית אדומה. אי שם בין דיונה ללא שם לסלע אלמוני. וכל זבובי האאוטבק מודים לך יוני, על שני ליטר דם שתרמת מגופי לרווחתם כשעצרתי לכתוב בחול (:

יאללה, תהיו בהאזנה 🙂
ZAC
————————————————————————————————————————————————–

תרגם וערך קצת -יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שייכות לצחי

————————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

זאק היציאה לדרך והשבוע הראשון.

הפרידה מסידני ביום שישי היה אירוע של ממש. אחרי כל ההכנות והתכנונים. ימים של ספירה נרגשת לאחור הסתכמו בקליק אחד קטן – כפתור ההתנעה. בהתאם להמלצתו של אסף, המלווה אותי בכל אינץ' בדרך, שאפתי שאיפה אחת גדולה לפני הקליק הזה והנה אני כבר בדרך.
פקקי התנועה של סידני היו צפופים מאד על אף השעה המוקדמת, אך די מהר מצאתי עצמי על הכביש הראשי בכיוון מזרח. היום הראשון, היה ברובו מאמץ להתרחק מהאיזורים האורבניים העשנים וגם כדי להסתגל למשקל הרב שאני נושא. המשכתי לשיר בקולי קולות בתוך הקסדה ומדי פעם פרצה מגרוני שאגה אדירה "יש! יש! יש! בידיעה שאני היחיד ששומע…

בלילה הראשון הקמתי אוהל לגדותיו של נהר בוגאן Bogan River בנינגאן Nyngan כ-560 ק"מ מערבה מסידני. מה שמצחיק הוא שפגשתי שם כמה אנשים בפארק הקארוונים שהצדיקו את שם הנהר (בוגן פירושו בסלנג המקומי-ארס).

ביום למחרת המשכתי לרכוב מערבה לכיוון ברוקן היל Broken Hill. צבע הקרקע השתנה לאט לאט מחום לאדום והצמחיה שינתה גוון באיטיות לאפור. הכבישים ישרים ונמשכים ישירות עד לקו האופק ומספרן הגדל של חיות שנחבטו ונדרסו על ידי כלי רכב רק המחיש כמה שומם המקום ושייך עדיין לבעלי החיים סביב.

אחרי שהתמקמתי בפארק הקראוונים של ברוקן היל. פרקתי את הציוד מהאופנוע וקפצתי לפאב מקומי ללגום משהו קר ולצלול לתוך ארוחה חמה. עצוב לומר, אבל כאן, כשחוצים את העיירות באאוטבק האוסטרלי, ניתן להבין למה אוסטרליה הדיחה את ארה"ב מראש טבלת השמנת היתר העולמית. קשה למצוא כאן מזון בריא בתפריט ולא נראה שזה אכפת למישהו. ההיפך.
בלילה שהיה קריר יותר יחסית לסידני בעונה הזו (כ-5 צלזיוס), כששכבתי בשק השינה שלי שמעתי קולות עזים של ירי, אך מאחר ואני באוסטרליה חשבתי שזה לא יותר מדמיון. מקסימום קולות נפץ והנחתי שמדובר בזיקוקי דינור של איזה אירוע חגיגי באאוטבק… יום המחרת כבר יוכיח לי שטעיתי.

ברכיבה קצרה מברוקן היל והגעתי לקו הגבול. לרבים מכם גבול משמעו גדר גבוהה תחת שמירה כבדה ואין מה לחפש בצד השני. לא כאן. הגבול בין ניו-סאוט'-ויילס למערב-אוסטרליה, כמו בין שאר מדינות אוסטרליה הוא רק שלט מאובק וביתן קטן. כמה פשוט.
מיד אחרי סימן הגבול; מחסום משטרה כבד ובדיקת אלכוהול וסמים… ניגשה אלי שוטרת יפהפיה. שיערה ג'ינג'י ועיניה ירוקות. נשיפה מהירה לתוך הצינור ואני כבר בדרך. הסתבר שאמש התקיימה תגרה מלווה בירי בין שתי כנופיות אופנוענים בברוקן היל. הפינקים והג'וקרים ניהלו קרב מאיזו שהיא סיבה והמשטרה יצאה במבצע בדיקת אלכוהול וסמים כתירוץ לחיפוש נשק וסמים. מאחר והצבעים היחידים על המעיל שלי הם של דגל אוסטרליה, איני רוכב על הארלי וממש אין עלי קעקועי אופנועים או כאלה הלקוחים מתרבות חובשי בתי הכלא הסדרתיים. כנראה שאיני מועמד לבדיקות יסודיות שכאלה. מה שמאד מצער, בהתחשב בעובדה שהייתי שמח לבלות עוד קצת זמן ולהכיר את השוטרת הג'ינג'ית ירוקת העין.
עצרתי לחניה קצרה במלון אולארי Olary hotel שהוא מלון מהסוג הכי רחוק שיש לכם בראש, כמעט כמו המרחק בין סידני לפרת'. פקיד הקבלה קצר הרוח סיפר לי שהטבח יצא העירה, כך שניתן לקבל רק פשטידת בשר מחוממת. מאחר והעיר "הקרובה" זה סיפור של 200 ק"מ, היה ברור שאני לא מחכה לו. חטפתי שתי פרוסות של פשטידת בשר שנראו מעולפות משהו, הכנתי לעצמי כוס קפה ויצאתי החוצה לאכול בשמש.

אז פגשתי את באק Buck . הוא בא והתיישב לשלחני והתחלנו לפטפט. האיש הנהדר הזה, באק רוג'רס, הוא נהג קטר הרכבת שנתקעה על המסילה מעבר לכביש, בשום מקום המוחלט שהיינו בו וחיכה למשאית שתבוא או לחלץ אותו, או לתקן את הרכבת. ניהלנו שיחה נעימה והתרשמתי רבות מהידע העצום שלו על ההיסטוריה המקומית. זו הייתה שיחת ההפסקה הכי נעימה שיכולתי לקוות לה. באק, גרמת לי לחייך כל היום.

באק

מכאן הרכיבה המשיכה לכיוון פלינדרס ריינג'רס  Flinders Rangers . בפעם הקודמת בה ביקרתי את המקום, הייתה לפני תשע שנים כשהגעתי לפסטיבל ליקוי החמה המלא. אז האיזור היה יבש כמו פני הירח (בדרך כלל הוא כזה). אך השנה ירד כל כך הרבה גשם שהאיזור קיבל בחודש אחד, כמות משקעים היורדת בדרך כלל לאורך כמה שנים. הכל  היה כל כך ירוק ושופע, כמעט כמו חופי ניו סאוט' ווילס. בדרך לתחנת רונסלי  Rawnsley station, היכן שהתעתדתי לבלות את הלילה, רכבתי מבעד לענן של אָרבֶּה. לא ממש חווייה נעימה. הם גדולים וכשחוטפים אותם במאה קמ"ש, החבטה שלהם כואבת גם מבעד לכל ציוד המגן שלי.

באיזור הקמפינג פגשתי את קיירי. האישה הזו בת ה-70 פלוס מטזמניה, הייתה בדרכה לבקר את בנה הגר באליס ספריגס. היא נוהגת ברכב שטח ענק אשר לגג שלו קשור קייאק, כדי לחתור באגמים שתמצא בדרך- וכל זה לבד לגמרי.
מכאן, הכיוון כבר היה דרומה לעבר פורט אוגוסטה להתכונן לחציית הנולארבור Nullarbor הכביש הישר הארוך באוסטרליה.

ולסיכום: חז"ל קבעו שמתוך 10 קבין של יופי שירדו על העולם, 9 קיבלה ירושלים.
עם כל הכבוד לחז"ל (ויש כבוד)  וליופיה של ירושלים –  אני בטוח שהם מעולם לא טיילו באוסטרליה.

זהו לעכשיו. המשך יבוא.

ZAC

———————————————————————————————————————–

תרגם וערך- יוני. כל הזכויות לסיפור ולצילומים שמורות C לצחי.

———————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה