אסיה בסגנון אדם שני

(תרגום המייל שקיבלתי אמש)

לאחר שבוע של הכנות ומנוחה באלמאטי (Alamaty) בירת קאזחסטאן חציתי ברכיבה את הגבול לתוך קירגיסטן, יחד עם קאין, רוכב אופנוע אוסטרלי אותו פגשתי באולאנבאטאר, הרוכב על אופנוע KTM 990 Adventure שלו ברחבי מרכז אסיה. פקיד המכס במעבר הגבול התנהג בגסות ויהירות. התבקשנו לשלם שוחד כדי להמשיך ברכיבה. מאחר וכל הניירת שלנו הייתה תקינה.

הודעתי לו "שיקפוץ לי". הבחור קלט את המסר וחתם על הדרכונים. אגב, משום מה, לא נדרשנו להציג כלל את ה"קארנה דה פאסאג'" שלנו. לא ממש היה אכפת לנו, כל עוד אנחנו בפנים. (קארנה דה פאסאג', הוא מסמך המכונה גם ה"דרכון" של האופנוע. שבדרך כלל מחוייב בכניסה ויציאה ממדינות עולם שלישי. הוא מבטיח שמי שנכנס עם כלי רכב למדינה גם יוציא אותו, היה והוא אינו מוציא אותו – כלומר הוא מוכר אותו במדינה. הוא ידרש לשלם טרם עזיבתו, או בשובו לארצו, את דמי המכס עבור הרכב שהשאיר באותה מדינה).

 

בישקאק (Bishkak) בירת קירגיסטן, היא עיר קטנה ונעימה. ניכרה בה השפעת העימותים על בסיס אתני, שהתלקחו בקירגיטסן לאחרונה. הרחובות היו גדושים בנוכחות משטרתית. מצאנו לנו הוסטל נחמד וזול ולמחרת קיבלנו את הויזות שביקשנו כדי להכנס לטאג'יקיסטן והמשכנו דרומה.

קירגיסטאן היא מדינה המשמרת את אורח החיים הנוודי באופן המובהק ביותר, בין שאר מדינות ה"סטאן", כך שקאין ואני שמחנו מאד לצאת שוב למרחבים ולדרכים הפתוחות. טיפסנו לכיוון ההרים ובילינו לילה לחופו של אגם מדהים בגובה 3000 מטרים מעל פני הים.

הימים הבאים היו רטובים למדי, גשמים ניתכו כל היום. לאט אך בבטחה החלו מים לחדור לתוך האוהלים, שקי השינה וציוד הרכיבה שלנו. למזלנו כמה משפחות מקומיות הזמינו אותנו להתארח אצלהן. וסיפקו לנו מקלט ומזון.

מעבר הגבול הנידח בסארי-טאש (Saray Tash), שבדרום מזרח קירגיסטאן היה ריק. לאחר זמן מה הגיע איש משמר קירגיזי, ישב איתנו ושאל שאלות על המסע שלנו. אנשים רבים מאד מופתעים כשהם נוכחים לדעת שאני ישראלי. יש להם הרבה שאלות הנוגעות למזרח התיכון. איסלאם היא הדת העיקרית במרכז אסיה, אך מצאתי כי סובלנות כלפי דתות ואמונות אחרות, היא ערך מרכזי ברוב חבלי ארץ אלה. כך שלא היתה שום בעיה עם היותי יהודי וישראלי. בעצם המצב היה הפוך.

קיבלנו אישור לעזוב את קירגיסטאן ולהכנס לטאג'קיסטן והתחלנו לטפס למעבר קיזיל (Kyzyl Pass) בגובה 4336 מ'. האויר נעשה קר ולמזלנו מערכות ההזרקה באופנועים לא חשו בדלילות האויר בגובה הזה.

במרומי המעבר הצטלמנו וגילגלנו עצמנו הלאה לנקודת המעבר בצד הטאג'יקי של הגבול.

השינוי היה מיידי; במקום מאפייני הפנים המונגולים/אסיאתיים, התקבלנו על ידי אנשים בעלי מראה פרסי. נסיעה קרקעית איטית, מעניקה זויות ראיה ותובנות בלתי אמצעיים. מרגישים מייד בשינויים. בהשוואה להגעה למקומות בטיסות מסחריות למשל.

השומרים בצד הטאג'קי ברכו אותנו בחמימות והזמניו אותנו לסעוד איתם כבש בר שזה עתה צדו. אכלנו מעט, כשלפתע השומרים קלטו שאני ישראלי. ובו במקום התבקשתי להפגין את כישורי בירי ברובה צלפים מסוג דרוגאנוב תוצרת רומניה. בסופו של דבר הסכמתי ונתתי להם הצגת ירי של כמה כדורים בכלי המדהים הזה. שירגעו.

השמש החלה לשקוע, והיינו חייבים לתת בגז. את הלילה בילינו עם קבוצה של רוכבי אופניים הולנדים וגרמנים, לחופו של אגם קאראקול (Karakul) . החבר'ה האלה מכירים את רועי סדן, רוכב האופניים הישראלי, המקיף לבד את העולם כרגע. והצטערתי לגלות כי רועי כבר המשיך הלאה מזרחה וכנראה פיספסנו אחד את השני. חבל.

מסלול דרך הפמיר (Pamir Highway) היה סגור ומסוגר בפני זרים עד לפני כעשר שנים. ההרים סביב, הנוף, אפילו האנשים שפגשנו היו מדהימים. המשכנו ברכיבה דרומה עברנו את מורגב (Murgab), שם הצלחנו למצוא קצת דלק וירדנו לכיוון עמק וואקהאן (Vakhan Valley). עכשיו, מצאתי עצמי באחת מנקודות השיא של המסע. עמק וואקהאן גובל באפגניסטאן. לאורכו רכבנו. כעבור מספר ימים, מצאנו עצמנו מול רכס הרי הינדו כוש (Hindu Kush) האדירים. איזה מראה מהמם! לא האמנתי שממש הגעתי למקום המופלא הזה. בכל לילה הקמנו את אוהלינו איפה שהוא מול הגבול האפגני, שליווה אותנו מערבה, בצד שמאל של הדרך מעבר לנהר זורם. במשך היום חלפנו על פני כפרים ידידותיים למדי. בהם ניכר שהזמן עמד מלכת, והחיים מתנהלים בקצב וסגנון שכבר עברו מן העולם שאנו מכירים במערב.

אחר צהרים אחד הגענו לקטע דרך שנשטף על ידי שיטפון פתאומי. מעבר לדרך החסומה, ראינו שני אופנועים. כך פגשנו את את אכים מבאוואריה וסאקי מניו-זילנד. חבר'ה נהדרים שנדפק להם המזל והאופנועים שלהם טבעו במים עמוקים של אחד הנהרות. כיבינו את מנועי האופנועים שלנו ודחפנו יחד את האופנועים מעבר לקטע שנסחף. הזרם במרכז הקטע היה כל כך חזק שחשבנו באחד המקרים שהאופנוע שהעברנו, עומד להסחף ולהזרק מעבר לצוק מעליו עברה הדרך. באותו לילה הקמנו את מחנה האוהלים שלנו יחד ובילנו לילה של רטיבות וקור מקפיא עצמות, אך יחד עם זאת, נהנינו מחום של ידידות וקצת אוכל שבישלנו בעזרת ערכת הפרימוס שלי.

למחרת בבוקר השכמתי מוקדם לעבודת יומי – מאחר ואני מכונאי בהכשרתי, הצעתי לסאקי ואכים את עזרתי. פירקתי את שני אופנועי ה- BMW F650 Dakar . הוצאתי את המצתים. בדקתי את מערכת ההצתה ומערכת החשמל. גם שמן המנוע היה מזוהם במים שחדרו בטביעה בנהר. כך שאספנו את כל כמות שמן המנוע שנשאנו כולנו, כדי למלא את הכמות הנדרשת להחזיר את המנועים לפעילות תקינה.

קאיין, בהיותו רופא בהכשרתו, התגייס לטפל ברגלו של אכים שנפגעה באחת הנפילות וסבלה מזיהום. כך שעד הצהריים העמדנו את החבורה חזרה על הרגליים והצמיגים. הצוות החדש שהתלהק היה מושלם. ורכיבה משותפת עם אנשים טובים באיזור הזה של העולם, היא חתיכת חוויה שאין שני לה.

דוּשָאנבֶּה (Dushanbe) היא עיר בירה נעימה. אחרי יומיים נפרדתי מחברי ויצאתי צפונה לכיוון טשקנט (Tashkent) שבאוזבקיסטאן.

מעבר הגבול ארך יום שלם ושוב מצאתי עצמי מול נציגי חוק יהירים. השיטה שלי במצבים כאלה היא זהה. "תפגין ביטחון ונימוס" הסבלנות משתלמת. לבסוף שוחררתי לתוך המדינה ויצאתי לכיוון הבירה. לא הצלחתי להבין מדוע אין דלק למכירה בתחנות הדלק בהן עצרתי – בידיעה כי אוזבקיסטאן רווייה ברזרבות עצומות של גז טבעי ונפט – הניחוש שלי הוא… כן. שחיתות.

טאשקנט היא עיר בירה צפופה ומרשימה בגודלה ולי היה הרבה להספיק. להשיג קצת דולרים ממכשיר כספומט (ואז להמיר אותם בשוק השחור, בשער משופר של 25%) לקנות 43 ליטרים של דלק. להשיג הארכה של אשרת הכניסה שלי לאוזבקיסטאן. לקבל אשרת מעבר לאזרבייג'אן ועם כל זה לגשת לשגרירות טורקמניסטאן ולהגיש בקשה לעוד אשרת מעבר אחת. נשמע מסובך? לא ממש. אחרי 18 חודשי מסע, סוג כזה של עניינים כבר הפך לטבע שני שלי.

הכל הלך כשורה, עד שהגעתי למחלקת הארכת האשרות של אוזבקיסטאן בשטחה אני כבר מצוי. בקיצור, לא הצלחתי להשיג אותה. לא משנה שאירגנתי מכתב ובו הזמנה מטעם גוף אוזבקי מקומי, אפילו קניתי כרטיס טיסה (הניתן לביטול), המוכיח כי בכוונתי לצאת את המדינה לכיוון אלמאטי (קאזחסטאן). פקידי ההגירה הקרינו חביבות של דג מת ולא ממש התרשמו מתוכניות המסע שלי.

אוזבקיסטאן נחשבת בעיני מטיילים רבים, כמדינת משטרה הנשלטת על ידי דיקטטורה. כך שבאופן מתבקש אינם מעוניינים בתיירים עצמאיים, המסתובבים באופן חופשי משוחחים עם אזרחים ומצלמים בחופשיות רבה מדי לטעמם.

"או קיי." אמרתי לעצמי, "זה הזמן לתוכנית ב'!"

תוכנית ב' היתה לרכוב דרומה לכיוון נאות המדבר סמרקנד (Samarkand) ובוכארה (Bukhara) שעל דרך המשי, ואז לעלות צפון מערבה מבעד למדבר קיזיקול (Kyzykul desert), חזרה לתוך קאזאחסטאן ומשם לאקטאו (Actau) שעל חוף הים הכספי. משם תכננתי לקחת את המעבורת לבאקו (Baku) באזרבייג'אן שממערב ליָמה הכסופה.

——————————————

"מסענו לא רק סָחָר הוא,

כי אם למען רוחות חמות הרבה יותר

שאת ליבנו מלבּוֹת.

מתשוקת הסקרנות לדברים שאין לדעת,

פנינו לדרך הזהובה לסמרקאנד".

 

James Elroy Flecker / The Golden Journey to Samarkand -1913

משורר בריטי בן המאה התשע עשרה (נפטר בגיל 30) הוא גדל כבן לדיפלומט בריטי במערב אסיה. והושפע מהשירה הפרסית והכמיהה למרחקים.

קטע מאחד משיריו מעטר את השעון הניצב במרכז מחנה האימונים המרכזי

של יחידת ה-SAS) Special Air Service) בהרפורד אנגליה (סיירת מטכ"ל הבריטית)

וגם במחנה היחידה המקבילה, בצבא ניו-זילנד:

We are the Pilgrims, master;

we shall go Always a little further;

it may be Beyond that last blue mountain

barred with snow Across that angry

or that glimmering sea

——————————————

היה זה אחר צהרים לוהט, עת הגעתי למרכזה של בירת דרך המשי; סמרקנד המיתולוגית. אלכסנדר מוקדון אמר בהקשר לעיר הזו: "כל מה ששמעתי אודות סמרקאנד נכון הוא. פרט ליופיה שכביר הוא מהסיפורים עצמם". פשוט עצרתי ליד הרג'יסטאן במרכז סמרקאנד העתיקה (הרג'יסטאן של סמרקנד היא כיכר "יום ראשון" של העיר. בה היה נהוג להוציא להורג בימי קדם את הנידונים למוות.) הבטתי בהשתאות על המבנים המדהימים סביבי ולחשתי בשקט "ואוו, סמרקאנד!"…

זה אכן מקום מרשים לבקר בו. ויכולתי ממש לחוש ולראות בעיני את שיירות הגמלים חוצות את המדבר ועוצרות בצומת החשוב הזה. "דרך המשי הגדולה" היתה למעשה רשת רחבה של דרכים הנפרשת מנארה (Nara) ביפן ועד לקונסטנטינופול (Constantinopole), היא איסטנבול, במערב טורקיה. היא דרך המסחר הארוכה ביותר שהייתה קיימת אי פעם. מעבר לתיפקודה כנתיב למסחר במשי, היא חיברה בין מערב למזרח. חשיבותה של הדרך דעכה במאה החמש עשרה, כאשר אניות מאירופה החלו להעביר משי ישירות בנתיבי הים. ואט לאט, ערים עשירות כדוגמת סמרקאנד, שניקדו את נתיבי דרך המשי, איבדו מכוחן וחשיבותן.

בבוכארה, ביקרתי ברובע היהודי העתיק ובבית הקברות. בתקופה הסובייטית, 7% מאוכלוסיית בוכארה הייתה יהודית. עכשיו, רובם כבר עלו לישראל.

לאחר בוכארה, מלאתי את התיקים בפאסטה ושקדים. ויצאתי אל המדבר הגדול. לקח לי חמישה ימים לרכוב עד לגבול עם קאזאחסטאן, עברתי במדבר קייזיקול ובפאתי ימת אראל (Aral). אשר בעקבות ניצול יתר חסר אחריות של מימיה, להשקיית שטחים חקלאיים בתקופה הסובייטית, כמעט ונעלמה. מאחר והנתיב בו רכבתי אינו בשימוש תכוף, לא יכולתי למצוא מידע עדכני על תנאי הדרך, דלק, זמינות מים וכו'. המדבר הרחב, או בעצם סוג של ערבה, הוא פשוט עצום. 360 מעלות של נוף מרחבים אינסופיים, עם גמלים כפולי דבשת ואין סוף מקומות להקים בהם מאהל לילי. בקטע הזה הורדתי הילוך ונהנתי מהבדידות.

סייר משטרה מצא אותי תקוע בצד הדרך יבש מדלק וללא מים ונתן לי מים ודלק שאיפשר לי להגיע לנמל אקטו (Actau) על חוף הים הכספי. מעולם לא תיארתי לעצמי שאשמח כל כך לפגוש שוטר במרכז אסיה. אך הנה לכם, ניצלתי בזכות אחד.

באקטו, ניגשתי ישר לנמל, שם נאמר לי כי המעבורת לבאקו בצד האזרבייג'אני של הים, מפליגה למחרת. וואוו! פגשתי אנשים שמחכים במקום למעבורת כבר 10 ימים (!!!). כך שאפשר להעריך את המזל הטוב שלי.

חציית הים ארכה 20 שעות ובנוסף, המעבורת חיכתה עוד 20 שעות, עד לקבלת היתר כניסה לנמל באקו. קיבלתי אישור כניסה לאזרבייג'אן ולמפגש עם מה שהיא הכינה לי.

כשהגעתי, החלה אחת משיני לכאוב באופן איום ונורא, אך מאחר והיתה ברשותי אשרת מעבר מאזרבייג'אן לגיאורגיה, שתוקפה שלושה ימים בלבד, לא יכולתי לעצור. הקנס על אי יציאה בזמן הוא 1500$… וכדי להפוך את המצב לעוד יותר מאתגר, החל גל ההינע להשמיע קולות גריסה כמו שיצאתי מבאקו מערבה. "קדימה אחי" אמרתי לאופנוע, "תוציא  אותנו מכאן"… אחרי 3 ימים, הגעתי לגבול הגיאורגי והתקבלתי על ידי בחורה יפה ואדיבה ותהליך מעבר הגבול ארך חמש דקות מהירות. למעשה לא הייתי צריך לרדת כלל מהאופנוע. "זהו זה?" שאלתי את הגברת. "כן, ברוך הבא לגיאורגיה". היא חייכה לעומתי.

הבוקר הגעתי לרופא שיניים שהעביר את השן הכואבת טיפול שורש (לא, לא, לא סידרו לי שן זהב) ומחר אני מתכוון להחליף את הצלב במוט ההינע (דריי-שאפט) באופנוע.

גיאורגיה היא מקום יפה והאנשים כאן נעימים. היסטוריה מעניינת ואוכל מעולה. כך שבשבילי זה מקום אידאלי לעצור בו. מקווה לצאת להמשך הדרך מערבה, שוב בעוד יומיים.

תרגום: יוני. כל הזכויות C לצילומים ולטקסטים, שמורות לאדם שני.

—————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 7 תגובות, הוסף תגובה    

קיפול המסע – בחזרה בארה״ב

האופנוע אחרי הנחיתה בנמל התעופה של סן פרנסיסקו

צפירה קלילה של מונית מעבר לדלת הברזל, בשעה שלוש ועשרים בבוקר, במוסך/אכסניה "דקאר מוטוס" בעיבורה של בואנוס איירס, מצאה אותי מוכן עם היד על ידית המנעול. כבר שעה שאני נפרד מסך החפצים, הצורות והריחות של המקום הזה. תרמיל הגב ובו כל אותם דברי ערך שלא שלחתי יחד עם האופנוע בטיסת המטען לסן-פרנסיסקו, הונח במושב האחורי, אני אוהב להפרד בחתך. אחרי שהתיישבתי מאחורי הנהג המנומנם, לא הבטתי יותר לאחור. רציתי שהמראות האחרונים שיחרטו בזכרוני, לא יהיו פרספקטיבה של התרחקות מבעד לשמשה אחורית של מכונית – זווית חביבה על תסריטאי סיפורי מסע, אלא לשמר את פרטי חוויית המקום בו שהיתי 7 ימים.

יצאתי שוב לדרך. והפעם במערומי. כלומר מופשט מכל מה שהרכיבה הדביקה לי לגוף לאורך שישה חודשים וחצי. ללא אופנוע מתחתי, ללא ארגזי ושקי ציוד דחוסים. ללא גומיות קשירה מעוכות. בלי מגפי הרכיבה הבלויים, הכפפות שהתקשו ממלחי זיעה. כל האינסטינקטים שלי שאולפו וכויילו לסולם רגישויות ותגובות בעוצמות לא שגרתיות, עמדו דרוכים מאחורי סכרים שעמדו להפתח. חשתי את רחשו החלק והזר לי, של מנוע המונית. את עומק הריפוד של המושב שנשא אותי במין עיטוף מפנק ונשכח. נשענתי בזהירות חשדנית ימינה לכיוון חלון הרכב. ומידי פעם חיפשו עיני את המראות העגולות משני צדדי כאשר עקפנו רכב, או כשחלפנו על פני מבנה שרציתי להעיף בו מבט נוסף. בחלל הפנימי עמד ניחוח ווניל תוצרת מכון רחיצה. לא הרחתי בנזין ולא חשתי את משב הרוח וריחות הגשם שירד בלילה על השדרות בהן עברנו. לקח לי כמה שניות להבין שאני יכול לגרד בראש באופן פשוט כי כבר איני חבוש קסדה. ההכרה כי מישהו אחר לוקח אחריות על הדרך. תפסה אותי זקור חושים. אתם מכירים וודאי את התחושה בה אינכם סומכים על הנהג שמוביל אתכם ועסוקים כל הזמן בניתוח אופן תנועת הרכב והתנהלות הנהג. לראשונה מזה חודשים אני יכול להביט לאורך חמש דקות רצופות הצידה. אבל מחזיר בכל כמה שניות את המבט לפנים. נהג המונית שתק. גם אני. הגם שכבר אמרתי בליבי אלף פעמים, שדברים זזים כל הזמן וצריך לדעת להיפרד, מצאתי עצמי מהרהר ברגע הלא ממוקד והמתמשך הזה של פרידה מדרום-אמריקה. ניסיתי להעתיק את מחשבתי מנושא לנושא. הייתי דחוס ועמוס בפתיתי זכרון מהמסע ובהתרגשות משלב הקיפול. וכמה שהתאמצתי לא הצלחתי להחליט מה אני בעצם מרגיש.  ניסיתי לחשב קדימה את המצפה לי ביום הפעיל שהחל בקניית כרטיס טיסה דרך אתר אינטרנט ואמור להסתיים בשיחת טלפון לשירלי אחותי, שתאסוף אותי בשדה התעופה של סן-פרנסיסקו כשאגיע לשם.

שדה התעופה הבינלאומי של בואנוס-איירס מופעל ביעילות של מדינה מודרנית. קניתי כרטיס שידלג אותי צפונה דרך שדות התעופה של לימה בפרו וזה שבסן-סלבדור. יחד עם המתנה לטיסות קישור, מדובר במסלול של כ- 14 שעות.  אני אוהב טיסות ארוכות. את נסיוני בתחום רכשתי בתקופה בה הייתי סטודנט והתפרנסתי מכך. חוקי ההתנהלות החברתית של הנוסעים במטוסים, אשר רק עליהם אפשר לחבר בלוג אנתרופולגי שלם – זהים ונכונים לכל חברות התעופה ולא השתנו לאורך השנים. תא הנוסעים הדחוס במטוס עליו עליתי, היווה גם הוא קונטרסט לחוויית הבדידות, החופש והמרחב ממנה אני מגיע. ארבע עשר שעות, הן זמן מצויין להתחיל ולהתרגל לכך שמישהו נוגע במרפקך כל הזמן. מישהם מודיעים הודעות ברמקול ואינך יכול סתם כך פתאום, לעצור בצד הדרך מול מופע מפתיע של עננים או ים, על ידי הורדת רגל ימינה. חשתי בדגדוג בקצות שפתי תוך דיפדוף בחוברת מוצרי הדיוטי פרי בה ראיתי צילום פרסומת לשעון שכותרתו "אם יש בך יצר הרפתקנות" עם ציור של אופנוע במרכזו. ועיינתי בחיוך במפות קווי הטיסה של חברת התעופה. אשר בשבילה מעבר מעל מקסיקו למשל, הוא לא יותר מקו ישר מעל שטח בצבע חום בהיר מבלי להתחשב בכל מסלולי הרכיבה המדהימים, הכפרים והאנשים שחייכו אלי מתוך הזכרון. הסתכלתי על מגש המזון המופשר וכוס המיץ הממותק, כמו מתוך כלוב זכוכית ולא יכולתי להכניס דבר לפה. הכל נראה לי כלכך דיגיטאלי, פלסטי, אסתטי וסינתטי. התגעגתי לסיר פאסטה ברוטב בוץ ודג שטוגן על מחבת מפוייחת בסככת דרכים ליד ריו-טורביו או באוהל בטיקאל.
החניה בלימה ארכה שלושים וחמש דקות, בהן ראיתי מחוץ לאולם ההמתנה את ענני הערפל והאובך שרבצו על העיר, שכנראה לא התפוגגו מאז גלי ואני יצאנו מכאן לפני מספר חודשים. שמתי לב לכך שאני מחייך כל הזמן לעבר כל מי שאני נתקל בו. ומשום מה כולם מחייכים אלי.

מלימה ועד סן-סלבדור השמים היו מרופדים בעננים מזדמנים ומדי פעם קרחות שמים שפערו את הנוף למטה לתצפית מהנה, קו החוף המערבי של מרכז אמריקה הופיע בחלון מימין כמו נימה בהירה התוחמת אינסוף תכלכל מנוקד במשברי גלים לבנים. מבעד לגיבועי עננים שרבצו על היבשת הציצו ראשי הרים, חלקם הרי געש מחודדים. נהרות ואגמים ניצנצו בקריצות זהובות וכסופות כמו דיפדוף מהיר בספר מואר. מהגובה הזה קיבלתי זוית ראיה רחבה ובלתי צפויה, על אורך הקטע המרכז אמריקני שעברתי. כמו לשבת מעל ארגז חול עצום ולשחק בצעצועי חלום שכבר הוגשם. לראות הר ולומר "עליתי אותו", להבחין במדבר ולדעת שעברתי בעדו ולגלות שם למטה תהומות מעליהן עברתי בלב רוטט, שהם עכשיו לא יותר משריטה קטנה בשולי החלון האליפטי לידי במטוס. בטיסה מעל מזג האויר, נראו ענני סדן שתחת סערות עזות מתוצרתם חלפתי כמה פעמים, ועכשיו הם כמו מצנפות גמדים בתנומה. אני מתחיל להפנים את עוצמת החווייה שעברתי, אני מזהה בקו האופק של רגשותי, את גל המשוב הענק הדוהר לעברי באיטיות אך בנחישות של בולדוזר, אבל עדיין איני מבין.
הפרש השעות בין ברקלי בצד המזרחי של מפרץ סן פרנסיסקו לבין בואנוס-איירס הוא מינוס ארבע שעות. מה שהעמיד את הפרש השעות שלי מישראל על מינוס תשע. תעתועי השעון הביולוגי נתנו בי משהו מתסמיני ה"שיכור המודע". כזה שמאנפף כמו אידיוט ומאמין לכל שטות. ועם המבט הזה הופעתי בפני משמרת הלילה של ביקורת הדרכונים הארה"בית. שנציגיה הבינו ישר שאני הולך להרדם להם על הדלפק ולכן נשאבתי בשיא של 30 שניות חזרה לתוך קליפורניה. זו קיבלה אותי במשב רוחות חורף קפואות, שרמזו לי כמה קשה יהיה למכור כאן אופנוע בקרוב.
כשעברתי את סף ביתה של שירלי הבנתי שהשלמתי מעגל. והדבר הודגש עוד יותר כשירדנו לקפה "צ'יז בורד" שברחוב שאטוק. שם בסמוך לאותו שולחן בו חגגנו את יציאתי למסע לגמנו שוב קפה חזק עם עוגת הגבינה הייחודית.

רחובות ברקלי סיטי הסמוכים לאוניברסיטה, הם מקום נפלא להוריד בו הילוך. לחזור לאט לאט לסגנון חיים ותרבות, בהם אם רק נדמה לנהג שאתה עומד לחצות כביש. הוא כבר מחכה בעצירה מלאה לפני מעבר החצייה הקרוב.  משהו שהכה בי מהצד השני של המשוואה התרבותית אותה חוויתי לאורכה של אמריקה הלטינית. למחרת הגעתי שוב לשדה התעופה ואחרי תשאול וחתימה על טפסים במשרדי המכס, הוצאתי את האופנוע ממחסני אמריקן איירליינס, .

ניכר כי מישהם במחלקת הבטחון של ארה"ב עברו ביסודיות על כל הציוד שלי קרעו את שק החפצים לגזרים ונעלו את המזוודות באופן שגוי. הוזהרתי עוד בבואנוס-איירס כי האגף למלחמה בסמים של מערכת הבטחון האמריקנית מסננת באופן הדוק כל מטען המגיע מדרום אמריקה. אני בעד ולכן גם לא ממש היה אכפת לי. העיקר שהאופנוע הגיע שלם. בתוך עשרים דקות חיברתי את המשקף, את המצבר. הרכבתי לו את הגלגל הקדמי, ניפחתי. ויצאתי לסוכנות אופנועי ב.מ.וו בסאן-רפאל, כדי להחליף כמה חלקי פלסטיק שנשברו במהלך המסע. לקראת הערב הצעתי אותו למכירה באתר קרייגליסט ובאתר  "יד-שתיים" בישראל בעזרתו של זאביק גמפל ידידי.

אחרי כמעט 42 אלף קילומטר רכיבה רצופה במטען מלא. בדרכים מתישות ומטלטלות. כך נראה אופנוע ב.מ.וו. אחרי רחיצה בסבון וניגוב פשוטים למדי. מאד רציתי להביאו לארץ, אבל לצערי הדבר אינו ניתן. הייתי צריך לתרץ להרבה רוכבים שפגשתי בדרך, למה אני מספר להם כמה מודרנית, כיפית והגיונית מדינת ישראל ובנשימה אחת להסביר להם שהיא לא מאפשרת למי שמשלים מסע כזה, לחזור עם האופנוע לארץ. לא הצלחתי להסביר.

במשך שהותי בברקלי, ליוותי את שירלי בתהליך שיפוץ הבית שלה שנמצא בשלבים מסיימים. עם מעט נסיוני בשיפוצים, השתדלתי להיות נוכח באותם דיונים קריטיים עם קבלני המשנה השונים, שעדיין חושבים שיש לדברים מסויימים תוקף רק עם הם מובנים על ידי גבר.

לאחר כמה ימים, החלו להגיע פניות של מתעניינים בקניית האופנוע, אך כנראה שהחורף שסבב ברחובות, הרתיע קונים פוטנציאלים מלהגיע. תהליך הגמילה שלי מרכיבה היה איטי ולא רציף. היו בקרים שהסרתי את הכיסוי מעל האופנוע שעמד בחניה הסגורה ופשוט הבטתי בו ארוכות, תוך גילוי עוד חלק שאולי דרש חיזוק, או ניקוי, או החלפה. במין הרגל כזה מיששתי שאכן הארגזים מחוברים היטב ומגן הרוח אינו מתנועע. ליד האופנוע נערם הציוד בשני תיקי בד שהיה ברור לי כי אני הולך לשלם על משקל יתר בטיסה הביתה ולכן כבר תכננתי מה מהם אני משאיר אחרי. סידור הציוד וחלוקתו לפי נושאים ושימוש, היה בו עדיין מאותו הרגל אוטומטי שנשאר בי מהדרך.

בעת שהותי אצל שירלי, נסענו יום אחד לסיבוב בעמק נאפה ליהנות מיין וגבינות. כמי שמעורב במיתוג יקב "עמק האלה" בארץ, רציתי גם לנצל את ההזדמנות ולבקר בכמה יקבים שסיקרנו אותי. להרגיש ולגעת בחומרים מהם בנו את מיתוס האיכות של יקבי חבל נאפה. ביקרנו ביקב מונדאבי שנראה יותר כאתר תיירות וביקב סאטויי (Sattui) שנראה יותר כאתר פיקניקים וגם חלפנו בכמה יקבים משפחתיים צנועי מראה. איני מומחה לטעימת יינות ולכן לא אפליג בתיאורים הנגזרים מהטרמינולוגיה והפואטיקה הייננית. אבל אני בטוח שאם הייתי כזה, יכולתי למלא שלושה פוסטים רק בביטויים מקצועיים מעולם היין. יש משהו בנוף. במרחבי וצבעי הכרמים המלווים את כביש מספר 29 העולה צפונה, שמרטיבים את החיך.

יקב מונדאבי

תחושה שאתה נמצא במקום הנכון, להזרק בו לתוך הנאה קולינארית יוצאת דופן, מפרגנת, איכותית. ממקום המשדר צלילי "זבת חלב ודבש" אפשר לצפות רק להפתעות טובות. שירלי ואני שוטטנו בכמה מעדניות שהציגו את תנובת העמק. גבינות. דגים. לחם. בשרים (בהם לא נגענו. צמחונים). סלטים, מחמצים וירקות. כאלה שרק הליכה בינות לדוכנים משרה תחושת עונג ומספקת הנאה הזכורה לי מביקורי בטוסקנה או פרובנס. חגגנו את היום בארוחה בחיק הטבע.

בתום שבועיים הגעתי לשדה התעופה ועליתי לטיסת דלתא חזרה לארץ. האופנוע לא נמכר והושאר בחניה של שירלי עד שיגיע קונה, אולי עד שיעבור החורף.

הזמן הצהוב הזה בו ישבתי בצומת וחיכיתי, היה חשוב. כמו ישיבה בתא להשוואת לחצים בטרם חזרה למציאות שכבר נקשה על דלת הלפטופ שלי, בדמות מיילים ופניות, שהתחלתי לקבל מחיי שהשארתי שם מעבר לים. אנשים שמתגעגעים, משימות שיש לבצע וחשבונות בנק שיש למלא מחדש. ברור היה לי כי שום דבר גדול לא השתנה והמציאות אליה אני חוזר, מוכרת ככל שתהיה – תדרוש ממני סוג של זהירות והסתגלות מחדש ואני נכון לכך בכל חושי. ביציאה בשדה התעופה בארץ, המתינה לי חבורה של נשים יפהפיות, גלי ובנותי. וגם יורם, דניאל ויוסי חברי. קפצנו ורקדנו והתחבקנו כמו שיכורים ואז נסענו הביתה.

HOME SWEET HOME

(בהכנה: פוסט בקרת ציוד מקיף. ואולי עוד כמה דברים ששכחתי בדרך)

ולסיום, שוב השיר שפורסם באחד הפוסטים הראשונים ותוקפו נכון מתמיד.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 3 תגובות, הוסף תגובה    

וואו! כמה גווני ירוק יש כאן?

התחלתי לקפוץ במקום מחוסר סבלנות כשחיכיתי למרגלות כבש המעבורת. רציתי כבר לעבור לגדה השניה של מקסיקו. להבטחה הירוקה. למקום בו אוכל להניח את גופי בצל על חול רך להקשיב לגלים, לחזור לעצמי.

ד"ר ישוע איש חייכן וסקרן, הוא רופא פנימי בבית החולים בלה-פאז בבאחה. לפני העליה עם האופנוע למעבורת שבבטנה הפעור נבלעות משאיות ענק. דיברנו לרגע על המסע שלי. הוא סיפר לי שלפני למעלה משנה הוא טיפל באופנוען גרמני שנפל עם האופנוע מאיזה צוק.

ד"ר ישוע

האופנוע טיפס בקלילות לבטן המעבורת הריקה ברובה ונקשר לאחת הדפנות כך שלא יוכל לנוע לשום כיוון גם בטלטלות קיצוניות. למדתי את טכניקת הקשירה במעבורות שבין איי יוון. לקחתי את הלפטופ והמטען ועליתי למושבי המרווח בקומת הנוסעים להפלגה לילית של כ-16 שעות. סביבי היו עוד כמאתיים נוסעים, שזו הדרך הזולה בשבילהם לנוח קצת מהבאחה, בחיק מקסיקו המאוזנת יותר אקלימית בעונה הזו של השנה.

האופנוע בבטן המעבורת

הנמל במאזאטלאן (Mazatlan) קלט את האניה ואותי בלי הרבה עניין. זרמתי החוצה מהנמל בחיפוש אחרי אותו חול לבן וכמה אגוזי קוקוס בתנוחה של "תשבור אותנו כבר". ומשכתי לאורך כביש מספר 200 לכיוון כללי דרום מערב.

הבום, היה ממש טראח! כמו ברק ירוק ומכושף. כי כמו שיצאתי דרומה ממאזאטלאן נעטפתי סבך ג'ונגל . כזה ירוק, שהבנתי ברגע אחד, כי קופסת צבעי הקרנדש שלי שעליה גדלתי. היא יצירה מזוייפת של תחמנים שמעולם לא היו במקסיקו. אני רוצה להודיע כאן, שספרתי אחד אחד מעל שבעת אלפים ירוקים שונים. חלקם בכלל כחולים, סגולים או צהובים אבל הם ירוקים, כי זה מה שהחלטתי אחרי שדהיתי טוב טוב בבאחה.

מטעי מנגו

הוקפתי מייד בעצים סובטרופיים מכל סוג הזכור לי מימי כתלמיד במקוה-ישראל: מנגו ואבוקדו, בננות ומטעי קוקוס. ונמוך יותר שדות אננס. אז לידיעת חובבי הוידויים, אני שייך לאנונימוס מנגוס. כלומר מכור למנגו. בכל בית שגרתי בו מעולם, המנגו היה העץ הראשון שניטע. ואם תבדקו בדוחות החקלאיים של מקוה ישראל בין השנים 1965 ל- 1969 תנובת המנגו הייתה בשפל שלא ניתן לה הסבר – … אני. והנה קבלת פנים ראויה. לפני שורות על שורות של עצי מנגו מחכים לקטיף ועל הכביש לידי, משאיות וטנדרים עמוסי מנגו בדרך לשווקים. לצידי הכביש דוכני פרי כל כמה קילומטרים. עצרתי. אלא מה? יש כאן זנים זריעים שאיני מכיר, לקחתי שניים מכל סוג סה"כ 12, אז הסתבר שאין מקום על האופנוע. וכמו במסע מופלא בכדור פורח של וורן, נאלצתי להוריד משקל. אז חיסלתי שלושה על המקום ועוד שנים דחפתי בכיסי המעיל, ממש הפחתת משקל… וכל  הדרך חשבתי איך אני יורד על השאר.

האויר היה לח ודחוס, רוח קלילה ועמוסת רסיסים ניתזה מדי כמה קילומטרים מכיוון הים. הכביש הדו מסלולי שחלף בנקודות יישוב קטנות, בהן כל החיים מתקיימים מחוץ לבית. כלומר בסוכה או על משטח בטון בינם לבין הכביש. מבשלים, סועדים, מכבסים ומתקנים את המכוניות. מין שקשוקה שוקקת, מעורבבת, עמוסת חיים, ערה, בוחנת, מתנהלת בקצב ובצבעוניות. כל כניסה לאיזור שכזה העיר בי מחדש את "חוש הבאמפר" ולמדתי כי איפה שאני רואה רוכל לפני, מסתתרת הגבהת האטה בכביש. כי החבר'ה כאן מנצלים את ההאטה של הנהגים, כדי לדחוף להם את מרכולתם לתוך השמשה. ולא תאמינו באיזו מהירות נסגרות כאן קניות של פרי, במחנה-יהודה בזמן הזה אתה אפילו לא מספיק לתלוש שקית ניילון מהוו.

טיילת החוף בפוארטו וייארטה

בכניסה לעיר פוארטו וייארטה (Puerto Vallarta) הבנתי בשניה אחת שכאן משחק הרבה כסף. יש באויר חשמל במזומן, מבנים חדשים יחסית, רחובות מתוחזקים היטב ובתי מלון שלא יביישו את שארם. מועדוני גולף עם שמות באמריקאית. נראה שאני באחד ממגרשי השעשועים של התיירות השבעה. מכוניות חדישות יותר. מסעדות עם מפות לבנות. חניות עם מדחנים וסניפי בנקים קטנים עם חזיתות נירוסטה. מחר יום ההולדת של גלי אהבתי ואשת חיי וכל הדרך אני מאקרבט כל מיני טריקים לשכנע את הסלולר שהבאתי מהארץ ליצור קשר. כאן עיר גדולה, אין מצב שאין זמינות סלולרית. השעה בארץ קרובה לחצות, אני אהיה הראשון לברך. ואכן הטלפון צלצל אבל – שתיקה. ושוב. שתיקה ושוב ואז עליתי על המשיבון של גלי. עמדתי באמצע הרחוב, פרוע שיער, לא מגולח וצרוב. סביב עיני שני עיגולים לבנים שנוצרו ממשקפי השמש. עטוף בתלבושת רכיבה מטונפת – וכמו איזה אהבל שרתי בקולי קולות בעברית "יומולדת שמח לגלי". עוברים ושבים החלו לעשות איגופים גדולים סביבי. הבנתי שבמחזמר הרומנטי הזה, כבר לא אגיע לבית השלישי, כי ודאי מישהו בסביבה צילצל והאמבולנס יצא לדרך. וכמו מפעיל משחקי מזל לא חוקיים, קיפלתי עצמי בכמה שניות, קפצתי על האופנוע ויצאתי לכיוון הטיילת לחפש מנוח ליום המנגו, הצבע הירוק והסרנדות.

פוארטה וייארטה

שוב הסתכלו עלי כמו על איזה טמבל. ידוע לי כי יש קמפינג, אך הבנתי כי עד אמצע הלילה אגיע רק למסביר הרביעי שיתן לי כיוונים שגויים. אפילו נהגי המוניות משכו בכתפיהם, אף שיכלו לעשות עלי מכה. כך שבסוף עצרתי במלון פשוט מול הים. עבור 300 פזו שזה כ-90 ש"ח, קיבלתי מקום סגור לחניית האופנוע ונעילתו. וחדר עם מקלחת וחתיכת ים מול החלון. יצאתי לסיבוב רגלי בטיילת המאד תיירותית ודי נהניתי מתחושת הקיץ הקליל שהיתה באויר.

הפיתולים לאורך המצוק המשקיף לים מדרום לפוארטה וייארטה משובצים וילות ובתי חשק פרטיים לרוב. קיבלתי טיפ מעומר כנעני שעשה את הקטע הזה לפני שנה בערך, ויצאתי לסביבות עיירת החוף בארה דה נאבידאד (Barra De Navidad) שם אמר לי עומר, ראוי להזרק כמה ימים. הגעתי שוב דרך מעבה ג'ונגלים בוריאציות מרתקות של מרקם, צפיפות, הרכב וגובה. כולל מעבר במנהרות בהן נפגשו צמרות עצים משני עברי הכביש לחופה ארוכה בה מכוניות הדליקו אורות.  עננים נמוכים, ספק ערפילים כיסו את צמרות העצים במעלה ההרים במזרח הכביש, ותחושה מסתורית היתה בכל. הגעתי לכפר/עיירה שבמבט ראשון נראתה מוזנחת למדי.

אך שני סיבובים בה הבהירו לי שזו אינה הזנחה, כי אם מפגש עמוק יותר עם המושג "פשטות", אשר עומד ללוות אותי כנראה, בתוך מקסיקו והלאה מכאן. בפינה הדרומית של הישוב, מצאתי את החוף, הדקלים ואפילו אגוז קוקוס אחד. וגיליתי שם גם איש במדי שוטר שאמר באנגלית צחה, כי אין לישון על החוף. כך שמצאתי עצמי שוב בתוך חדר קטן ובסיסי בקומת קרקע, עם מקלחת, מטבחון ואפילו חיבור קלוש לנט. חמישים מטר מהים. אין לי טענות. 300 פזו פור פאבור. וכך רבצתי שם יומיים וחצי, בלי להסתכל לאופנוע אפילו פעם אחת מתחת לכיסוי.

הפינה שלי בבארה דה נאבידאד

מנת היום העצמית שלי

שוטטתי על החוף ובשבילי הכפר. קניתי מצרכים במכולת. ביצים, אבוקדו, ירקות, יוגורט, לחם ופשוט נחתי כמו שלא עשיתי מאז צאתי לדרך. באחד הערבים התיישבה חבורה שחגגה במסעדה סמוכה ואיתם הגיעה להקת מנגנים ששפכה לחלל האויר מוסיקה נהדרת. אך איזה מקום.

כדי לקבל קליטת רשת טובה יותר למחשב, התיישבתי בסמוך למשרד של מלון שכן. ומייד הפכתי לאטרקציה. אין לי מושג איך. אבל מצאתי מאחורי כמה אנשים והבנתי שמתקיים ויכוח באיזו שפה אני כותב. "אני מטיירה-סאנטה וזו שפת הקודש". זו שעמדה הכי קרוב הצטלבה ושאלה רק אם אני פרוטסטנטי או קתולי. הסברתי לה בעזרת מתורגמן שנדחק בינתיים, שאני יהודי. ישראלי. וגר בארץ שיש בה את חרוסלן (ירושלים) בית-לחם ואפילו נצרת. ואז נעמד לי תור של ילדים עם פתקים ועט שאני אכתוב את שמותיהם בשפת הקודש.

בסמוך לחוף וכחמישים מטר מזרחה מהמקום בו נזרקתי, היתה שמורת טבע בתוך שפך נהר רדוד. גדות סבך בגווני ירוק חדשים. מעין אגם ביצתי ששפע ציפורים וצמחי מים.

אחרי שלושה לילות הרגשתי טרי כצנון שלוף מוכן לתזוזה. עסקתי באריזה כשגיליתי שמגן הבוץ האחורי של האופנוע נשאר תלוי על בורג אחד מתוך שלושה. אז הסרתי אותו וקשרתיו לאחד הארגזים. שם הוא יהיה עד סוף המסע. כיוונתי להמשך כביש מספר 200 לפחות לעוד 400 ק"מ שהמפות הבטיחו לי, בהם כמה חופים חלומיים ומפרצונים מחבקים.

מחסום גבייה. מנגנון גביית כספים גם בקטעי כביש קצרצרים משומן ויקר להחריד

לפני הגיעי לטקומאן  (Tecoman) , שורת קופות של כביש אגרה. הי. מה זה? אני על כביש חופשי. לא אדוני אתה לא, 80 פזו מזומן עכשיו. כן אבל אני בין כה עולה עוד שני ק"מ על המשך ה-200 . אדוני 80 פזו! יללה, אתה מעכב את המכוניות אחריך. מה נשאר לי לעשות. עוד גרינגו. ברוך הבא לשיטת אגרות הכבישים אולי היקרה בעולם. חציתי את העיר טקומאן חזרה לכביש 200 ועברתי מחסום צבא. ולאורה הצלול של שמש הצהריים, חלפתי על פני מטעים מפרצים וחופים רחבים ומזמינים.

הפלגתי על הכביש החלק והנעים. והנה מרחוק מתוח מעל הכביש איזה שלט בד ומחסום עם אנשים שמתחבאים בשיחים. לא הספקתי ממש לקלוט וכבר הייתי מוקף בחבורת צעירים שהחלו לשאול שאלות בספרדית מהירה שאני בטוח שגם הם אינם מסוגלים להבין. לשניים מהם היו מאשטות מתדלדלות מידיהם ואז הגיע אחד עם אקדח ומשקפת שדה על צווארו. הוא דיבר אנגלית והסביר לי בקיצור שהכביש חסום ואין מעבר נקודה. ואם אחליט שבכל זאת אני פותח בגז, החבר'ה מסביב פותחים גם הם. "תשמע, אני תייר, לא מבין ולא מעורב. עזוב אותך. בוא תן לי אתה ליווי ונעבור ביחד" הוא הלך להתייעץ בצד וחזר עם תשובה שלילית. "אנחנו נאבקים על זכויותינו באדמה הזו. אנחנו האינדיאנים המקוריים כאן ורומסים אותנו" הבחור נשמע כנואם והתנהג כמנהיג. והיה חד משמעי גם בשפת הגוף שלו מול שאר ה"חיילים" שלו וגם מולי. היה ברור לי שאני צריך להסתובב לאחור. הוא נתן הוראה לשניים שהחזיקו באופנוע מאחור להניח. ביקשתי רשות לצלם אותם, אפילו מוסתרים. אך הם סירבו. הסתובבתי ותוך הרמת אצבעות בסימן וי מטופש, חזרתי על עקבותי.

המחסום ושלטי המחאה לרוחבו. כמה שניות טרם נעצרתי בו

הגעתי שוב למחסום הצבא בו חלפתי קודם. קצין צעיר עצר אותי. הסברתי לו מה עברתי והוא עוד רגע היה מפהק. "כן, כן, אנחנו יודעים, הם חוסמים את הכביש כבר שבוע וירו לפני כמה ימים לעבר תייר מארה"ב. אנחנו מחכים להוראות מהמפקדה. וחוץ מזה אם כבר אתה כאן, יללה פתח ת'תיקים בוא נראה מה אתה מבריח" שלושה חיילים התחילו לעבור לי על האוהל והשק"ש. משחת השיניים והאייפוד שהיו בתיק המיכל. עוד רגע היו מגיעים לאחד הסליקים של המזומן אלה המוחבאים בפינות נסתרות של הציוד והאופנוע. שמתי לב לדיסטאנס ולכל מיני הצדעות שהחיילים והסמלים מצדיעים זה לזה על כל שטות. אז ניגשתי לקצין הצעיר והודעתי לו שאני קולונל חשוב במיליטר של ישראל. ואני מסרב שימשיכו בבדיקה. אצלנו זה סוג של עלבון שחייל רגיל בודק קולונל. אני רוצה לדבר עם אופיסר גבוה יותר. בתחילה שם עצמו כלא מבין. אבל אחרי שלוש פעמים עם תנועות ידיים ועמידה בין החיילים לאופנוע, הוא דיבר כמה מילים למוטורולה שהייתה צמודה לכתפו, נתרצה וסימן לחייליו להניח לי. זהו, עכשיו נגמר לי ציר החוף. ואת החול עם הדקל והגלים אחפש בהמשך רחוק יותר. כי כדי לשוב אל המשכו של כביש 200 שמאחורי המחסום, אני נדרש לסיבוב של מינימום 500 ק"מ. וגם אותם אצטרך לעבור בתוך ההרים בכבישים משניים.

קטע נידח בהרים לכיוון שלא הייתי בטוח לגמרי מה מחכה לי בקצהו. אחורה פנה!

התחלתי לטפס בהרים וכשהגעתי לכפר השני ירד לי האסימון. המקום כל כך נידח והאנשים שמהם ביקשתי הכוונה, שידרו הכל חוץ מתחושת בטחון. חזרתי לכביש העיקרי ושמתי פני לעיר קולימה (Colima) על ציר 110 אליה הגעתי עם חשיכה. כן ושוב לתוך חניה סגורה במלון פשוט.

להיום, זה הספיק וכדי לטרוק באופן משכנע את פרק החוף, ניצתו בשמים ברקים ורעמים השמיעו פס קול מעורב מהתחיה של מהלר ושל גרירת שער ברזל. גשם החל לרדת ונתן יותר מרמז על הצפוי לי בימים הקרובים במקסיקו ההררית והגשומה, אליה כיוונתי בבוקר למחרת.

בפרק הבא: צפונה לתוך מקסיקו הגבוהה. יומיים של פיתולים וסוף סוף אצל ירון ואסטריד לכמה ימים של חיבור אמיתי לקרקע המקסיקנית, לאנשים, למראות, לקצב, לטעמים וליום יום.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 17 תגובות, הוסף תגובה    

לרכוב בתוך גלויה 

(זה מקום שחוזרים אליו)

לא להכנס ללחץ מהתמונה. פשוט העורך שבי לוחץ להכניס דרמה כבר בהתחלה – פרטים בהמשך

לאחר לילה של שינה נהדרת. התעוררתי לקול מצהלות מנועיהם של כמה אפנועי הארלי דייוידסון, שחנו בסמוך אלי. הכנסתי עצמי לנוהל סדור של קימה, אריזה, רחיצה, טעימת מזון סמלית. בדיקה כללית לאופנוע – כלומר מישוש חלקים לראות שלא השתחרר משהו. קשירת הציוד וכמו גלדיאטור-דה-לה-שמטה, לבישת המעיל, חבישת הקסדה והכפפות ובקפיצה קלה, הופ למרחבים. והיום המושג מרחבים שכל כך חסרים לי, שאני הולך בחיי עם סוג של מחסור קבוע בויטמין הזה. עומד להספג כמו נהר אדיר לתוך מדבר. מהעיירה הופ (Hope) אני מתכוון להגיע עוד היום לעיר הצומת והמחוז פרינס ג'ורג' (Prince George) הניצבת במרכז איקס הדרכים החשובות המגיעות לכל מקום במערב קנדה. ואני מתכוון לרכיבה של מעל 700ק"מ. שיניתי את כוונתי המקורית לעשות לופ מערבי יותר, כדי לעבור בתוך הרוקי'ס הקנדיים. רציתי פשוט לגמוא מרחק. כאמור, לאתגר ולדגדג את התסביך הישראלי המולד שלי – מרחקים/בים.

בתחילה הכביש טיפס באיזורים חצי מדבריים משום מה. איזורים שאינם מקבלים די מים, מפתיע. ויותר מכך הפתיעו אותי דלילות היערות. דלילות שנבעה לא ממיעוט עצים, אלא מאלפי קילומטרים של עצים מתים. זקופים אבל יבשים. כן ראיתי כבר יערות אדומים בצבעי שלכת. אבל עצי מחט ככל הזכור לי אינם עומדים בשלכת. יש כאן איזו מחלה. בתכל'ס ישנה חיפושית שהתפשטה ביערות המחט בצפון אמריקה (ולפי בדיקה שעשיתי כבר, אפגוש באותה בעייה גם בארץ האש בדרום-אמריקה). אין זה משנה מה גיל העץ או כיוון צלע ההר  – מראה מדכא.

המנוע בעבע מלמטה בקול באס נעים כמו זה הבוקע מאקווריום רגוע. פיתולי הכביש טלטלו אותנו בחדווה. התחלתי לשיר. אגב, השיר הכי טוב לשיר בתוך קסדה – הוא שיר שאין יודעים את מילותיו, כי זה המקום היחיד שאתה שר וצורח בקול רם ורק אתה שומע את השטויות שאתה ממציא. אני מתחיל להבין שגלויות תיירות וצילומים מתקתקים על קרחונים ואגמים לא ייצא לי מהמקום הזה. אולי מאוחר יותר מהצד המערבי של הרוקי'ס. לתחנת הדלק ב Hundred mile house  לא היה כוח לתת יותר מה שהיה לה. דלק! שני אנשים עם מבט אטום, קיבלו תשלום ורק אחרי שלושה נסיונות סחטתי מהם "שיהיה לך יום יפה".

לעיר פרינס-ג'ורג' הגעתי לקראת ערב, ומייד התחלתי לחפש חניון להשליך בו את עצמי. וזה לא קל. המקום רוחש חיים עירוניים ענייניים עסקיים. נוסעים מהר, הרבה שילוט פרסום, רחובות מסודרים במשבצות פשוטות ורוב המבנים בעלי עיצוב מרובע, כמו מחסן כזה. המצביע יותר מכל על מקום תכליתי. נכון, לא יכולתי להעמיק בתוך שעה בכל שכיות החמדה שיש לעיר הזו להציע ואני בטוח שיש. אבל זה הרושם הראשון. עצרתי בתחנת דלק מקרית ובחור כבן 18 יצא אל הקור המקפיא בחוץ, כדי להסביר לי בתנועות ידיים איך להגיע לקמפינג מחוץ לעיר. לא הצלחתי למצוא. ואז במקום אחר עצר לי איש רזה בטנדר וואגוניר ישן עם כלב זאב במושב לידו ופשוט הודיע לי שהעונה עוד לא נפתחה וכדאי שאסע לכיוון העיירה וונדרהוף (Vanderhoof) כי שם הוא שמע יש קמפינג פתוח. תדלקתי שוב ושברתי לצפון מזרח על כביש מספר 16. ונדרהוף הנראית כעיר מעבר – על הציר הראשי שחוצה אותה חניונים למשאיות ענק ומלונות זולים, זה אחרי זה – קיבלה את פני בגשם כזה, שנאלצתי לעצור בצד כי לא ראיתי לאן אני מתקדם. ניסיתי לעצור כמה נהגים כדי לנסות לקבל מידע על קמפינג, אך נראה לי שטוב שהם לא עצרו. כי שאלה כזו במזג אויר כזה, והם היו מזעיקים מישהו לאשפז אותי. עם כל הכבוד לטכנולוגיית האיטום של מיטב יצרני הביגוד בעולם. למים חוקים משלהם. והם חדרו לכל חמוק בגופי. עד כאן. מבעד לטיפות הגשם והאדים בתוך הקסדה הצלחתי להבחין באורותיו המנצנצים של שלט MOTEL כמעט כמו סצנה מקליפ לשיר של ליאונרד כהן. נכנסתי נוטף לתוך חדר חם בו עמד בעל המקום במין חיוך שאמר "או קיי. ידעתי שבסוף תגיע אלי"! 67$ בתוספת מס. מה נשאר לי לעשות אלא לדדות בפישוק רגליים, לחדר מאובזר ונעים ולצלול לאמבטיה חמה. ואחר כך התנפלות על כל השקעים בקירות כדי לטעון את שלל המטענים שהבאתי.

סמיואל

זהו, עברתי. אפשר לומר קטע מנהלתי של כמה מאות קילומטרים. רק כדי להתקרב לאותה בריטיש קולומביה שעליה חלמתי. האיזורים הפחות מיושבים, הפראיים. אלה בהם אוכל לפגוש דברים ואנשים אחרים וכך גם קרה.

בוקר רחוץ וקייצי קיבל את פני, כאילו כלום. כבר הכל יבש ובוהק ומחכה. יצאתי להמשך, לכיוון מסלול אותו למדתי כמעט מטר מטר עוד בבית – הקאסיאר היי-ווי (Cassiar Hwy) כביש מספר 37 העולה מצומת קיטוואנגה (Kitwanga) לכיוון צומת וואטסון לייק Watson Lake  מסלול של כ 800 ק"מ.

מצב הכביש התחיל לאותת מצוקה. כלומר מצוקת תחזוקה. הפך להיות מטולא יותר ולעיתים חסר בכלל , שלט מעויין בצבע כתום זוהר פשוט הפתיע אותי מדי פעם בהודעה קצרה – "הדרך הסלולה מסתיימת". ולאחר כמה ק"מ היא, אופס, מתחדשת שוב. לצידי הדרך קפצו מדי כמה עשרות ק"מ מבני שירות שכללו משאבות דלק, חנות אלכוהול (!?) מזכרות ומסעדה. הכל נראה מוזנח וחבוט. וטרם החלטתי אם זה סימן טוב – כלומר זה חי ובשימוש – או בעייתי – לך תדע איזה דלק באמת תקבל כאן. אבל מהבוקר ספרתי לא יותר מעשרים רכבים על הכביש.

לקראת הצהריים המוקדמים השתנה לפתע הכל, מצאתי עצמי בתוך עיר-קייט שכמו נלקחה מטבורה של תעשיית הנופש הכי מצועצעת שאפשר. Smithers שם המקום, מטוסי מנהלים וכאלה קלים יותר, החלו לחלוף מעלי. חניוני ענק של בתים מתניידים ותחנות דלק מצועצעות ומבריקות אחת ליד השניה כלומר יש כאן תנועה. באחת מהן שממנה נשקף הנוף ההררי הכי יפה, עצרתי לתדלק. לידי עצר רוכב על אופנוע ענק – כשאני אומר ענק אני מתכוון ל 2400ס"מק שיושבים מתחת ללוגו של חברת טריומף. ממנו קיפץ איש שחיוך עדין היה משוך בין אזניו. נכנסתי למשרד לצורך הפקדת כרטיס האשראי שלי לפני תדלוק וגם סמיואל הבחור על המפלצת. לחצתי את ידו והצגתי את עצמי. סמיואל בקול חלש ובאינטונציה של אדם שממעט לדבר, סיפר לי שהוא כרגע מובטל. בוקר אחד ללא הודעה מוקדמת סגרו את המנסרה בה עבד, והוא כמי שהגיע לכאן במשבר הכלכלי של שנות השמונים מניו מקסיקו. מוצא עצמו שוב במצוקה. "סליחה סמיואל, מה זה האופנוע המיוחד הזה?" אין לי ברירה. זה הדבר האחרון שמשאיר אותי שפוי, אני גר לבד כרגע בשכונה בכניסה המערבית לעיר בצריף וחצי ממנו זה לאופנוע. סמיואל בן לאם מקסיקנית ואב יליד אחד השבטים המקוריים כאן בקנדה נראה עצוב ומכונס, אבל אסף את עצמו לחיוך שקט מול המצלמה. הסברתי לו את משמעות שמו ,"שמואל" והרגשתי שלפחות תרמתי משהו להרמת המוראל שלו. הוא ליווה אותי עד ליציאה מהעיר ונפנף לשלום כשפנה שמאלה לשכונה העלובה בה גר.

בצהרים הגעתי לצומת קיטוואנגה. בתחנת דלק מאובקת שכל חזותה אומרת "נראה אותך מוותר על תדלוק כאן, הרי לא תגיע לשום מקום". ידעתי שגם במחיר מופקע אני חייב לתדלק. בתחנה פגשתי חבורת אופנוענים שהיו מצויידים כמוני לנסיעת טיול/אתגר ארוכת טווח. מייקל, המשמש פאראמדיק מוטס באלסקה ועוד חמישה רוכבים יצאו מאנקוראג' לפני חמישה ימים. הדרך שהם עשו היא לרדת במעבורת/אניה שהכניסה אותם דרך אחד הפיורדים בחוף דרומי של אלסקה לעיירה היידר ( Hyder)  ומשם הם יצאו לסיבוב של שבועיים לתוככי יוקון ובריטיש קולומביה נגד כיוון השעון.

מייקל מאנגקורג'

אחרי חמש דקות כבר הייתי מצוייד בכרטיס הביקור של מייקל והזמנה להגיע לאנגקוראג' לאירוח מלא. לצערי אמרתי לו כי זה לא במסלול הפעם. וחבל. לפני פרידתנו הזהיר אותי מייקל כי על ציר 37 צפונה ממנו הם הגיעו, הם ראו דובי גריזלי ממש על הציר וכדאי שאקח זאת בחשבון… מייד בדקתי שהסוללות במצלמה תקינות ובזהירות חציתי את הגשר מעל נהר הSkeena בדרכי לטבע שכל כך חיכיתי לראותו.

הכביש היה במצב נהדר. שחור כהה, שוליו צבועים ומסומנים. מורגש כי אני באיזור מועדף לפי דבריו של מייקל. הממשלה הקנדית משקיעה בקטע הזה, כי מכאן מגיעה תיירות מאסיבית של אמריקנים הנוחתים בחוף המערבי של קנדה באניות תיור. זו קנדה הפראית שהם באים לחוות. סביבי התחיל לעלות המסך באיטיות של הופעת בלט קלאסית. הנה שם פסגה מושלגת, הי! הנה כאן אגם קטן, אופס ושם משהו חוצה את הכביש. Moos אייל ענק ואיתו עופר/גדי קטן. אבל עד שהבנתי מה ומי, הם נעלמו בסבך משמאל. זהו עצרתי לתרגול נוהל שליפת מצלמה מהיר. האיזור היה כל כך חי שפשוט השתנקתי מרוב אושר.

השמש לא בדיוק נטתה מערבה, אבל עשתה איזו מחווה כלפי מערב. כי כאמור השקיעה כאן מתרחשת כשעה אחרי חצות. אבל החלטתי לא למשוך מעבר לאמצע מסלול הקאסייר המיתולוגי (בעיני) והגעתי לחניון ממשלתי מסודר ליד אגם מזייאדין (Meziadin Lake). אגם צלול ורחב ובמרכזו אי עמוס עצי מחט, הביט בי כמו קנבס המונח מול צייר. הכל מוכן כאן כדי להתחבר לדמיון שלך.

סביבי כבר נמו אורחים אחרים את שנתם. כמה בעלי קרוואנים וסתם כאלה שבאו בפרייבט. ומעבר למפרצון שני חבר'ה צעירים הניפו את הלפטופ שלהם, כדי להעביר בשידור ישיר לארץ רחוקה דרך סקייפ, את מראה האגם. (בשני אלה עוד אתקל לטובה בהמשך) הי! יש כאן קשר לאינטרנט. גברת ומר ג'אקי, מנהלי החניון שמקבלים כסף מהממשלה שלהם בשביל לעשות חיים (זכיון, המופעל בתקופת הקיץ בשאר הזמן שני אלה באריזונה). ביקשה 5$ לחיבור (שוד) אבל בסוף לא צלח. לפייר וול שלי יש כנראה עוד רכיב סודי שלא נותן לי להתחבר לתאווי בצע. מילא. איזה לילה קסום יורד, ליל חניה כמעט כמו זה של אלתרמן.

כשהבוקר האיר. אחרי מאבק מייגע במבער הפתיליה שלקחתי, כוס תה של התעוררות, ארזתי הכל ביעילות. – אני חייב להפטר מעודף המשקל על המושב האחורי זה מטריד אותי כל הזמן-

יצאתי להמשך הכביש צפונה. שוב כביש רגוע רחב ונקי. והנה אור במראה מאחור. אופנוע. מגיע וחולף על פני בשריקה. צריך להבין שאני לא עובר את ה-90 קמ"ש ובדרך כלל משייט ב-86. הסל"ד קצת מעל 3000. מה שנקרא רגוע. קווין שהיה באמצע טיסת בוקר, עשה סיבוב פרסה וחזר. איש מעל מטר שמונים חייך אלי בחיוך מקסים ובאנגלית הכי אוקספורדית שאל מה ומי ולאן. החלפנו אהלנים והוא המריא שוב. המשכתי הלאה וחלפתי על פני צומת הכביש המגיע מעיר היידר במערב. כאן פניתי ימינה להמשך הציר. לאחר כשני ק"מ לפני מימין רוכב אופניים מדווש באיטיות תוך הנהון רצוף לכביש ולנוף. עצרתי ליד איש צעיר, לא לבוש כמו אחד שיצא ממגזין על אופניים,

אלא הדבר עצמו. לבוש בפשטות כאומר אני מטייל, לא עושה הפקה לתוכנית טלויזיה. גונתר בן 19עובד בהייטק בפרנקפורט לקח חופשה של 3 שבועות ובא עם האופניים למקום הזה. ישן באוהל בשטח. איפה שנעצר. לא דופק חשבון לדובים וליתושים. הפקדתי בידיו מדבקה מהמסע שלי והוא נתן לי ארבע סוללות משומשות כי שלי במצלמה התרוקנו. והנה מגיע קווין מאחור."הי קווין תן לנו צילום משותף" וכך היה וקווין המריא שוב.

קווין פעם שלישית

לאחר הפגישה עם גונתר לא עברתי שני ק"מ והנה מצד ימין משפחת דובים שחורים "יוני, תרגע! סגור מנוע! פתח עדשה. פנה מעט ימינה עצור ללא קול! הנה, הרם המצלמה לגובה כללי ובכיוון כללי." שיט! שוב אדים על המשקף.

כן כן. דובים באים בשלשות.

"פתח את המשקף אדיוט!" הרצועה על הצוואר קצרה, אבל בכל זאת הצלחתי לפתוח את החלון. קליק קליק קליק קליק והגורים שהיו במרומי העץ גלשו למטה ויחד עם אמם נסו לתוך היער. יש! יש לי דובים! מיד הסרתי הקסדה ורציתי לראות מה הצלחתי לצלם. ההתרגשות היתה גדולה משהו. אז באנחה של רוגע המשכתי בדרכי.

הדרך הפכה להיות גרועה ביותר. שלום לאספלט וברוכים הבאים בורות וחצץ על המסלול. אבק בכל מקום. שוליים רכים וסיבובים בהם האחיזה בדרך בספק. רק לפני גשרים, סללו קטע של כמה עשרות מטרים, אבל מיד אחרי זה שטח מחורץ שאתה מזהה ככביש רק בזכות שילוט ההזהרה לאורכו.

אנתוני וסמנטה. האנשים הטובים, הרכב החגיגי שלהם והאופנוע שנעמד בזכותם.

מעבר לאחת הפניות נגלה לפני נוף עוצר נשימה. הרים במרחק ובחזית הקרובה אלי בעומק הערוץ זרם לו נהר בפיתולים חדים. זהו את הפריים הזה אני עושה בעמידה. לא מהאופנוע. העמדתי את האופנוע על רגלית הצד ממש מעל לתהום ועוד טרם הבנתי מה קורה, הוא פשוט קרס והתהפך שמאלה על פי התהום. מתורגל בשכאלה, קפצתי ללא פגע הצידה. ומוזר ככל שזה ישמע. התחלתי לצחוק. ודבר ראשון שלפתי את המצלמה וצילמתי. אין מצב שאני ארים אותו עם כל הציוד הזה. לא שמתי לב למדרון שנוטה שמאלה. קרקע תחוחה שלא לדבר על העובדה שטרם פגשתי אופנוע מהדגם הזה שלא היתה לו בעיית זוית רגלית צד. הכל הפוך. עודי מגרד בראשי והנה מתקרב ענן אבק. רכב ובו שני חברה שרים ומוחאים כפיים מנפנפים לי לשלום בעוברם… הי. מה זה! רצתי אחריהם מנפנף ידי. והם עצרו. חזרו. אנטוני וסמנתה זוג צעיר מאוסטרליה. אלה שראיתים אמש בחניון ליד האגם. ניגשו מיד לעזרה ובתוך שניות האופנוע כבר עמד בחזרה על גלגליו. ממתין שכל הנוזלים יחזרו למקום. נפנפתי אליהם לשלום. והחלטתי. זהו אני מעיף 30 קילו מהציוד! המשכתי לכיוון צפון והנה שוב קווין מנמיך טוס בתחנת דלק בה עצרתי. קווין ממוצא אנגלי הוא אמן מוכשר המצייר ציורים אבסטרקטיים עבור חברה שמשווקת אותם באינטרנט. הראה לי מיצירותיו על האייפון שלו. הוא חי בדנבר קולורדו וקיבל מאשתו 3 שבועות לנקות את הראש. אז הוא עם הr1150gs  שלו בדרך לאינבוק (Invuk) הנקודה הכי צפונית בקנדה (אבל עדיין דרומית לנקודה אליה אני שואף להגיע באלסקה).

היינץ מהיידלברג

שוב הבלעדיות של תחנת הדלק בחבל ארץ זה הוא מכשיר הפקעה שטני. מחיר הדלק גבוה מאד. המשכתי בדרכי ושוב פגשתי רוכב אופניים כמובן מגרמניה, היינץ מהיידלברג. גם הוא עובר את דרך מספר 37 וישן עם הדובים. הוא סיפר לי שבלילה האחרון הם ריקדו סביבו וכל מה שנשאר לו זה להכניס עוד עצים למדורה ולשיר.

הגשרים ברובם בנויים רשת ברזל עבה. אין מקום להוריד רגלית ולצלם באמצע מעבר גשר שכזה.

לקראת סוף היום והכוחות הגעתי לצומת כביש 37 והדרך המיתולוגית ה"אלקאן" ALCAN HWY הדרך בת אלפי הקילומטרים המגשרת בין ארה"ב העיקרית, לאלסקה ועוברת בתחום קנדה. פניתי לכיוון העיר ווטסון-לייק כדי לתדלק ולחפש מנוחה. במרכז העיר יש עוד אתר מעניין יער השלטים. אין לי מושג מי התחיל במסורת אבל במקום אלפי

עמודי עץ ועליהם אלפי שלטים שאנשים הביאו מכל העולם. שלטי הכוונה שתלשו מעיר הולדתם. שלטי המכוניות שלהם, שלטים לזכר משהו או מישהו. מדבקות מזכרות. משהו שידעתי עליו והכנתי עבורו מדבקה משלי. ובטקס צנוע של אדם אחד, סיפחתי את עצמי לקהילת השלטים בווטסון-לייק. הוריי!!

אתר הקמפינג הסמוך לעיר היה לדעתי הפגנת כוח לחוזקם של בעלי המוטלים בה. כלומר המקום נראה זוועה, ללא כל תשתית לתיירים. ככה שאלה שכבר מגיעים לכאן יאמרו לעצמם. אוף איזה מקום. בואו נלך כבר למוטל בעיר… לא אני. אני כבר ישן עמוק בתוך השק"ש הסגול ברקיע של יהלומים.

לסיום: ני מצרף שיר שכתבתי לפני כמה שנים, שאולי מסביר באופן קצת יותר קצבי את החווייה האישית שלי שנקראת לצאת למסע:

ולסיום ממש

ולסיום ממש: ואני מקבל המוני תגובות מקוראים גם כאן בבלוג וגם בתוך הכתבות המופיעות בYnet אני משתדל להשיב כמיטב יכולתי. וכולי הרי תזמורת של איש אחד. מנסה לתת את האנרגיה החיובית במקום הכי דחוף לי באותו רגע. אני אוהב אתכם! כולל אלה שכותבים לי שטויות ואולי לפעמים בסוג של רוע. את כולם! ההנאה שאתם מספרים לי עליה, מעבירה בי צמרמורת. איני רגיל לכזו חשיפה. תודה שוב לכל מי שבא עם רעיונות (מצלמה לשמאליים) להזמנה להתארח. או כאלה שמתקנים אותי על שמות מקומות (סנטה-רוזה שהפכתיה לסנטה-ברברה ועוד). הי וד"ש לסטודנטים שלי במכללת "ספיר" שבשדרות. ואפילו תודה לתלמידי תיכון "קוגל" בחולון על הקשר המקורי איתי. אני ומשפחתי מודים לכולכם מעומקינו.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and יוני בן שלום   ·   יש 25 תגובות, הוסף תגובה    

ההכנות מתכנסות לרגע היציאה

תראו מה מצאתי ברחוב בברקלי………………………………………………..יוני בנשלום ורמי גלבוע צילום: דורית פלד

"חופש הוא רק מילה אחרת לכך שאין לך מה להפסיד" (כריס כריסטופרסון) מזה שלושה ימים שאני משוטט לי בלב ליבו של הליבידו האינטלקטואלי של צפון סן-פרנסיסקו, או אם  ארצה לדייק. מקדש הסטייל המשומר, מימי זוהרה של תהילת שנות השישים שנסוכה על העיירה רחבת הרחובות והטבולה בעצי אדר עתיקים, אשר אוירה רווי כל הזמן בהורמונים הנידפים מקריית האוניברסטה הידוע שלה במעלה ההר. לדעתי הריכוז הגדול בעולם של וולוו סטיישן. סאאב. חיפושיות. אאוטבק, סטארבאק וסחבק בעולם. נדמה כאילו הכל מוכן כאן להפגנה הגדולה נגד המלחמה בויאטנם. רק מה? הסטודנטים הפכו פרופסורים, הפרופסורים הפכו לשמות של בתי קפה ובתי הקפה הפכו לאולמות הקלדה על לפטופים. אבל זה עדיין ערב ההפגנה ההיא, רק עם שיער שיבה והליכונים. זה כנראה מקום שבו נועדת לפגוש את גורלך, ואם לא אותו, אז לפחות להתקל במישהו שכל  החיים חי מאה מטר מביתך בארץ ואתם צריכים לכתת עצמותיכם עד לכאן, כדי סוף סוף להפגש ולגלות שאתם קרובי משפחה בדרגות ראשוניות בתת המין הקרוי "שרוטים". ומתוך מסגרת חלונו של קראוון פורד הציץ לעברי פרצופו של אחד רמי גלבוע. רמי ודורית יצאו שבועיים לפני לארה"ב של אמריקה לקנות קרוון ולגלות יחד איתו את אותם

עשרים ושתיים המטרים המרובעים הכי נחשקים בחוף המערבי. או כמו שדורית מסבירה: "לשוטט עם מסגרת חלון ולהכניס דרכה את הנוף הכי מדהים שניתן למצוא לתוך סלון הבית שלנו". רמי, האיש והמותג (עיתונאי רכבי השטח הבכיר בישראל, עורך מגזין "הגה בשטח" מחבר הספר "מלח הארץ", הנחיות מלומדות על בישול איכותי בשטח, לגברים מסוקסים שבדרך כלל לא יודעים להכין אפילו ביצה קשה) ואני שמענו בחצי השנה האחרונה אחד על תכניתו של השני ותיאמנו לפחות שש פעמים להפגש בארץ לצורך העברת מידע ותובנות. ולא צלח. אז קבענו בניכר. והיום אחה"צ נפגשנו כאן למפגש פסגה הזוי ברמות. על כוס קפה ב"פרנץ' הוטל קפה" ברחוב שאטוק בברקלי. לא הפסקנו לדבר לרגע ואני מקווה שהבנתי לפחות את הקומבינה שרמי הצליח לארגן כדי להשיג שיחות הכי זולות לארץ. כי עד עתה טרם הצלחתי לפענח את נוסחאות הלוגריתמים של משווקי הסלולר המקומי שהטריפו אותי בעודף מידע שבסופו פשוט ויתרתי ויצאתי מחנויותיהם. אוקצור. רמי ודורית מסתובבים במוטור-הום עם כל הפינוקים החל במקלחת חמה. מטבח מלא, שתי פינות שינה ואפילו עציץ צינרריה בחלון. חדר מבורדק וכל כך ביתי, שבקושי הסכמתי לצאת ממנו. בבחינת תנו לנשום את הבית קיבינימט.

אחר הצהריים קפצתי עם שלמה גיסי האנרגטי, לקחת מהאיש שמכר לי את האופנוע שני משדרי (שלטים) אזעקת האופנוע שנשארו אצלו. שלמה בא עם ההארלי ספורטסטר שלו ויחד נסענו לכיוון העיירה לה-פאייט, כולל החלפת אופנועים בינינו (כן יורם ידידי, עליתי על הרלי ואפילו היה כיף) דרך כביש מתפתל כמו שרואים בלוחות שנה הכי סכריניים שאתם מכירים. גבעות עגלגלות וכרבולות חורש בגובה בינוני, שימשו מעין פיילונים ענקיים לכביש סלול ורחב, עם סיבובי ורטיגו משכרים. ככה הסתובבנו חצי שעה מענגת עד שחזרנו דרום מערבה לברקלי, להסתופף עם חבורה נחמדה של ישראלים לפרלמנט היומי בקפה אחר. ותתפלאו, לא היתה שם אפילו מילה אחת על המצב בארץ.

על פי בקשת הרבה שכתבו למייל הפרטי שלי, אני מצרף שיר שכתבתי ושהוקרא בתכניתו של אבי אתגר ביום שבת האחרון. (אגב, תכניתו עולה בכל שבת ברשת ב', בין 12:00 ל-14.00 כשאני אמור לעלות לשידור ישיר מהמסלול בשעה 13:30 כשאצלי 03:30 לפנות בוקר,,,)

מתנצל על אי הדיוק בניקוד. ותתכוננו, הפוסט הבא יהיה רווי ציורים.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and יוני בן שלום   ·   יש 13 תגובות, הוסף תגובה