הקצה של הקצה בעולם הרכיבה

הכנות ליציאה מדד-הורס, זה המטר הראשון בדרך דרומה.

נקודת ההתחלה של מסע האמריקות זה כאן

גם שברור לי שכבר הגיעו לדד הורס כמה עשרות אופנוענים בעבר. קיבלו אותי במלון הצנוע הזה בכבוד ראוי. במיוחד כששמעו שהגעתי ברכיבת בדד. ובתוך כמה שעות כבר הבנתי שהודבק לי הכינוי החביב The mad Israeli בקרב אוכלוסיית המקום. לכבוד הוא לי!

בעונה הזו כאן השמש אינה שוקעת. היא עושה מעין סיבוב כפרות מעל לראש. "עושה את עצמה" שוקעת ,כלומר מתקרבת עד ארבע אצבעות שוכבות מעל לאופק במערב והופ ממריאה שוב בחצי לופ מזרחה. וחוזר חלילה. אם אתה לא מבין שעכשיו 02:00 בלילה אתה יכול לחפש מתדלק או אוכל כמו אידיוט. בשעה כזו כולם ישנים. כי הם פועלים לפי שעון ולא לפי אור וחושך. קפיש? באמת חווייה מתקנת לוורקוהוליקים שלא יודעים מתי לעצור.

המלון בנוי צירוף של יחידות שעוצבו למסדרונות, מהם יוצאים חדרונים באיבזור וגודל בינוני. מיטה. מקלחת טלויזיה וזהו. חדר אוכל מרכזי. משרדים, חדר-הרצאות ומטבח ענק. המחיר 190$ ללילה ותוספת של 45$ עבור 3 ארוחות.

החדר הצנוע שלי

אכול כפי יכולתך: בוקר, צהרים, ערב. איך שהוא הסעתי את האופנוע לאחורי המבנה בסמוך לחדר שהוקצה לי במדור B ולאחר מכן החזרתי את האופנוע בסמוך לכניסה הראשית. ארוחת הערב הוכרזה ולמקום הגיעו עובדים בסרבלים

מבט צפונה למשטחי הקרח מעבר להם במרחק 2 מייל לערך, איזור הקידוחים

מאובקים שקפצו מתוך טנדרי (ענק) ומילאו את המסעדה בסגנון המוכר לנו מחדרי אוכל צבאיים. כשכל אחד גודש את מגשו בכמויות מזון שהיו מספיקות לי לחודש. באמת מכל טוב. אני הייתי עסוק בארגון הציוד שלי כך שפספסתי את שעת הארוחה. אבל סרגיי עוזר הטבח הראשי שבתוך חמש דקות נהיינו חברים מהמסטינג. אירגן לי לחדר מגש עמוס באוכל שאני אוהב ממש. סלטים, פשטידות, ודג סלמון שלצערי לא היה מוצלח. משל הרגו אותו פעמיים, פעם כשדגו אותו ובפעם השניה כשבישלו אותו לא נכון. אבל נעזוב. סרגיי בן 34 מאודסה, העובד כאן בחוזה מיוחד (אלא מה) דופק קופה לעתיד. הוא לא הפסיק להסתובב סביבי ולהציע לי צ'ופרים מהמטבח הסגור. והוא היה הראשון בשרשרת של אנשי המקום שביקש מדבקה עם חתימה. הלו!? כולה יוני מישראל. העובדים כאן, כולם, פרט לנהגי המשאיות לא נסעו מעולם בדרך דאלטון. הם באים ויוצאים מכאן בטיסות משדה התעופה הצמוד למחנה.

התיקון והסיבה לו

כדי להגיע ממש לחופו של האוקיאנוס הארקטי כמה מיילים צפונה מכאן, צריך לעשות בעזרת חברה שקיבלה זכיון להסיע לשם אנשים באוטובוס. לרכבים פרטיים או אופנועים אין גישה. שטח קידוחים סגור. החלטתי לוותר. מהטעם שאני מתחיל מהנקודה הכי צפונית שהאופנוע יכול להגיע. וזה כאן, כמה מיילים דרומה משפת הים.

לא אכחיש, הלילה הזה אחרי מקלחת וגילוח ראשון מזה כמה ימי קמפינג מחוספסים. ואחרי דרך שסחטה אותי. ערבה שנתי באופן מיוחד. ביקשתי מפרנק בקבלה לארגן לי השכמה לשעה 3 בבוקר כי אני מחכה לטלפון מהארץ. וכך היה. דפיקה בדלת שלחה אותי להעמוד ליד הטלפון הציבורי במסדרון (אין בחדרים טלפונים) וכל זה כדי להתייצב למשימה השבועית, דיווח בשידור חי לתכניתו של אבי אתגר ברשת ב' בימי שבת בשעה 13:30 (שעון ישראל). וכך כשהצלחתי להעביר באינטרנט את מספר הטלפון במסדרון, אני יושב ומחכה. כלום. אחרי רבע שעה הבנתי שזה לא יקרה וחזרתי לחדר והנה הנייד שלי מצלצל. על הקו אבי אתגר, גלי שלי (שידעה לאתר אותי בטלפון פעם גם באיזו נאת מדבר בסהרה) אירגנה מהר חלופה לטלפון במסדרון, תפרה את הקצוות והנה אני בשידור. ובשידור הפלאתי בסיפורי דרך והגיגים ובעודי מביט מבעד לחלון בנוף המעורפל והחצי מואר, אני רואה שלושה דובים שחורים במרחק כ-50 מטר ממני. כמובן שדיווחתי בהתרגשות למאזיני התכנית על הקטע המהמם הזה. סיימתי הדיווח והזמן נגמר. לאחר השיחה, שעטתי לכיוון הקבלה תפסתי את מנהלת המשמרת המנומנמת. "הי ! אני רוצה לצלם את הדובים בחוץ בואי איתי!" , "דובים?. איפה? קדימה בוא!" יצאנו ביחד לרחבה שלפני הכניסה והצבעתי לעבר הדובים. "הי. אלה לא דובים. אלה ערימות צמיגי בלון של רכבי השלג שמשמשים את העובדים כאן" ופנתה חזרה למרבצה החמים. איזו פאדיחה. כשהגעתי למלון הזה, העירו את תשומת ליבי כי יש ודובים מגיעים מהערבות סביב לחפש אוכל בין מבני המחנה, אז רצוי להזהר כשיוצאים החוצה, להסתכל היטב מבעד לצוהר בטרם פותחים הדלת. אני כנראה מאד רציתי לראות דובים. אז ראיתי! ועוד בשידור חי. מקורי הייתי אומר.

הלכתי להשלים שעות שינה ובשעה 7 ניצבתי כבר ליד האופנוע לאחר ארוחת בוקר מלאה פלוס. והאופנוע… הוא מפונצ'ר. בדיקה מהירה גילתה מסמר תקוע בצמיג האחורי. תקוע לכל אורכו. איפה אספתי אותו? הצמיגים הם מסוג טיובלס, כלומר ללא פנימית, מה שמבטיח איבוד אויר איטי אם זה לא קרע ממש. אז יתכן שזה קרה אפילו בדרך לכאן. אין בעיות. כולה פאנצ'ר. הוצאתי את ערכת התיקון למקרים כאלה. שלפתי המסמר והתכוונתי להשחיל פנימה "תולעת" גומי שתפקידה לאטום את החור. אך כשלתי בכך עקב היתקלות חוזרת ונשנית בחוטי הפלדה המרכיבים את חלקו הפנימי של הצמיג. אז עטפתי את המסמר בדבק ונעצתי אותו חזרה פנימה. שחררתי בלון co2 לתוך הצמיג לניפוח קל (בלוני co2 זעירים בגודל מצית סיגריות סטנדרטית, מוברגים לפתח הוונטיל ומשחררים גז הדחוס בהם ומאפשרים ניפוח סביר עד להגעה למשאבת ניפוח טובה) והלכתי לחפש מתקן צמיגים. התחלתי לעצור טנדרים בדרכי המחנה והם שלחו אותי לפה ולשם. מעבר לכך שהבנתי שכולם יודעים על הישראלי המשוגע, לכולם יש גם שם בשבילי: – ג'ף קוראים לו. וכל אחד חשב שהוא במקום אחר. אך אין כמו צמיג שמאבד אויר בסוף העולם, כדי לגייס את כל האינטואיציות שלי למצוא את ג'ף. פשוט ראיתי שלט עליו היה מונח צמיג והחלטתי שזה רמז למיקומו של ג'ף.

המבנה בו שוכן המוסך של ג'ף. דלתות נגללות ובפנים חלל ענק מחומם ומאובזר, למתן שירות גם במזג אויר קיצוני ביותר

הגעתי למבנה אדום וענק נכנסתי פנימה ופגשתי איש ענק ואדום. ג'ף לבוש בסרבל שרואים עליו שעובדים איתו – ישב בתוך מחלקת תיקון התקרים של חברה המתחזקת מנופים באתר כלומר, צמיגי ענק. הוא הביט בי בחיוך טוב לב ורק ביקש שאקבל אישור מאריק בהנהלה בקצה הבניין. כשהגעתי לאריק. הוא כבר חיכה לי עם המשפט על הישראלי… כולו מבסוט ושמח, לחץ ידי בחום ועד שהגעתי לג'ף בחזרה כבר הצטופפו כל אנשי המוסך לחזות באופנוע. פירקתי את הגלגל וג'ף ניגש למלאכה כמו שטבח במסעדת ענק ניגש להכין חביתה מביצה אחת. הוא שלף את כל הכלים

ג'ינג'י גדול עם לב ענק, ג'ף

המשמשים לפירוק צימגי ענק ושלף בשניה את החישוק מהצמיג. בתוך רבע שעה הצמיג כבר היה מתוקן ומורכב על החישוק ואני קשרתי הכל בחזרה. בינתיים גיליתי שג'ף גרוש, אב ל-11 ילדים בקשר נפלא עם כולם. ובקשר חם גם עם גרושתו. "אני אדם מוזר" הוא סיפר "אני אחד שאהב להסתובב, אתה יודע". הוא גר בעיירה באיזור אנגקוראג' בחלק המרכזי הדרומי של אלסקה והוא עובד 3 שבועות כאן ו-3 שבועות הוא בבית. ככה בנויים כל החוזים של כל העובדים במחנה. הוא חוסך כסף אבל גם נהנה. ניכר היה שהוא מחובר למלאכתו ואוהב אותה. אתה רואה את זה באופן בו הוא ניגש לעבודה בה היה עסוק כשנחתתי פתאום. איך הוא ניגש לטפל בצמיג שלי. זה ניכר גם מהאינטראקציה בינו לבין שאר העובדים במבנה הענק. משהו נעים ובריא זרם שם. אנשים השמחים במה שהם עושים. נפרדתי מג'ף בחיבוק. הוא נתן לי במתנה את משקפי המגן בהם צויידתי בהכנסי לאיזור העבודה. ויצאתי לחפש נקודת תדלוק אותה מצאתי במשרדי חברת הובלות המפעילה את המשאיות על הדלטון. דלק לא זול, כמעט פי שתיים מאשר בדרום בפיירבנקס. והנה שוב…קצת מתיש – גם אלה עשו לי כבוד. משם הלכתי לארוז את הציוד ולהפרד מידידי ליום בקאריבו-אין. הטבח צייד אותי במזון לדרך.

מוכן לחזרה דרומה. צילום פרידה מהאוקיינוס הארקטי הרחוק. בעוד שתי דקות המסע יוצא לדרך. ממש.

תחילתו האמיתית של המסע הגדול

כן, מכאן אני יוצא לדרך. עד לכאן כבר עברתי מעל 4000 מייל מאז צאתי מסן-פרנסיסקו. עד כאן אני יכול לקרוא לזה קטע מנהלתי, אף שפגשתי כבר שני אנשים שאמרו לי כי למסלול ההכנה שלי עד לכאן, הם יקראו מסע של פעם בחיים. ארזתי ויצאתי דרומה חזרה לדאלטון בליווי נפנוף לשלום משני חבר'ה שישבו באחד הטנדרים שחנה בצד. גשם החל לרדת. גשם בעוצמה בינונית והדרך לא נתנה שום הנחה. מהמטר הראשון חצץ חלוקי נחל ותלמים שהלכו והתמלאו במים ובוץ. הרוח שינתה כיוונה בקפיצות מצד לצד לחזית ולגב. והגשם התחזק, טיפותיו הקפואות היכו בפני החשופים והכאיבו כסיכות ממש. כמחטים. נכון, "סגור את המשקף חמור". אך ברגע שעשיתי זאת נמלא המשקף אדים וחוזר חלילה. החלטתי

לנשוך שפתיים לחטוף את הסיכות בפרצוף ולתת בגז. במרחק כמה קילומטרים ראיתי שהשמיים נוטים להתבהר. הדרך השחורה הבהיקה למולי ובשני הצדדים נצנצו שלוליות. בריכות המים בערבות הארקטיות האין סופיות, משהו שאמור להעניק שלווה, אך ברגעים אלה הטיל מורא. והנה משמאל באחת הבריכות הצמודות לדרך, זוג ברבורים כמו בשיר. ישובים ולא זזים. אין מצב. אני מצלם. עצרתי בזהירות דוממתי המנוע ובגשם שלפתי המצלמה מתוך שקית הניילון בה עטפתי אותה על צווארי ושוב קליק קליק. הלאה. הגשם לא פסק אך החור בעננים משך אותי הקדימה באופטימיות.

מאסק-אוקס

אחרי עוד 10 קילומטר, הגשם פסק. ומימין ראיתי ערימות חציר בצבע חום כהה בז'… מתנועעות. כן, מתנועעות. מוזר. עצרתי כדי להבין שזה עדר מאסקאוקס (Muskox)  מין בקר ממשפחת היאק. בעל שיער ארוך עד לקרקע. שניתן להבחין בין חלקו הקדמי לאחורי רק בזכות הקרניים המבצבצות לפנים. עדר כזה רעה בנחת בעשב הצהוב. צילום ולהמשך.

מי מבחין בחוגלה הארקטית? (או מה שזה)

הדרך השתפרה הגשם חלף הלך לו והשמש באה לשאול בשלומי. ואני שר אופרות של אופוריה. כך התקרבתי שוב למעבר האטיגאן ברכס הברוקס עליתי אותו כבן בית ותיק וללא כל היסוס עברתי לצידו הדרומי.

טימוטי מגרמניה-גם הוא בדרך לדרום אמריקה

כאן החלטתי שאני סוגר את כל המרחק עד לפיירבנקס במכה אחת, זותומרת 800 ק"מ. וכך היה. ההיכרות שלי עם הדרך, עזרה לי מאד להתמודד עם קטעים בעייתיים. בדרך פגשתי בטימוטי בן 50 מגרמניה רכוב על טרנסאלפ, שסיפר לי שגם הוא בדרך לדרום אמריקה וקבענו שניפגש בהמשך.

לקראת הערב באתי בשערי מחנה הבית שלי בפארק צ'נה במבואות פיירבנקס. לקבלת פנים של שחרור מתח אצל מייק. שהעביר לי את התיק שהושאר אצלו. מייק אגב הוא פנסיונר של חברת חשמל בארקנסו, בחר להתמודד וזכה, במכרז התחזוקה של האתר הזה בעקבות מעבר שני בניו להתגורר בפיירבנקס. הוא לא שמח על החלטתם אבל זה מה יש. הוא מגיע לכאן בכל קיץ לתקופה בה הוא קרוב לנכדים. וגם משולם על כך.

נשכבתי באוהל שלי אותו לילה בהרגשת סיפוק נדירה. השלמתי קטע, ברור לי שהוא היה קל בהרבה משחשבתי, ואני כבר מודיע לכל מיש יש להם את הרוח הנכונה. קחו את עצמכם ובואו למקומות שכאלה. זה אפשרי!

עכשיו אני יכול להתגלגל בניחותא להמשך המסלול דרומה על פי התכנית. עד שאגיע למרכז ודרום אמריקה שם מחכות לי דרכים אתגריות אחרות, מורכבות ושונות לחלוטין.

בבוקר ארזתי מחדש את הצ'ימידן האדום וכמו שנדרתי. פניתי לבית הדואר המקומי ושלחתיו חזרה לארץ עם כ 16 ק"ג של ציוד מיותר. 142$ עלות המשלוח.

בית הדואר בפיירבנקס – כאן נפרדתי מהצ'ימידן האדום ומעודף משקל

מחר אני ממשיך חזרה לכיוון יוקון שבקנדה. הי דרומה.

בפוסט הבא: כמה טוב לדעת שאתה מכיר את הדרך אבל אסור להיות שאנן. עוד מפגשים עם אנשים מעניינים ושריפות יער שהבריחו את הדובים לכביש. ואת הביזונים לרעות בשוליו.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and יוני בן שלום   ·   יש 16 תגובות, הוסף תגובה    

להגיע לסוס המת ולחזור בחיים

 

בכניסה לציר הדאלטון

השכמתי ממש מוקדם. ידעתי זאת לפי השעון, כי בחוץ היה אור כמעט כל הלילה. היום אני הולך לבצע קטע דרך חשוב בשבילי. יש לי תכנית –  על פי קטעי דרך של שני קילומטר בערך לקטע. חקרתי את המסלול הזה מרחוק במשך שנה. בפורומים באינטרנט. במפות ובדיבור עם אנשים שהיו בסביבה. ה- Dalton Hwy-  דרך בת כ- 800 קילומטרים ברוטו לכל כיוון (כ- 670 ק"מ נטו). עם שתי אפשרויות הפסקה ותדלוק אחת במעבר נהר היוקון כ- 200 ק"מ מהיציאה לדרך ואחת נוספת בנקודה שנקראת Coldfoot כ- 400 ק"מ מנקודת היציאה. ( עוד 20 ק"מ צפונה מכך, ישנה נקודת ישוב בשם וייזמן, אך היא חסרת כל יכולת לתת עזרה טכנית או דלק). אין במקומות האלה כל תשתית מכאנית או אחרת וגם לא לאורך שאר הציר שהוא חסר ישובים או תחנות אנושיות אחרות. (כמובן שיש 6 תחנות מאויישות, שנועדו לתחזוקת צינור הנפט. לא על הציר ממש אבל בסביבה, למקרה חירום)

תיבות הדואר לדיירים בתוך אלסקה הפראית

החלטתי כבר לפני כמה ימים שאני חייב להוריד משקל מהאופנוע. בוודאי לקראת הקטע המיוחד הזה. פיזרתי שוב את כל הציוד על שולחן הפיקניק בחניון. רוקנתי את הצ'ימידן האדום. והתחלתי להכניס לתוכו דברים שלא אקח איתי לדרך. חולצות פליס, זוג כפפות גשם, כל מערכת הבישול וכלי האוכל. חצי מרכיבי האלקטרוניקה והחיווט. נעלי ריצה ובגדי ריצה. ספרי קריאה ומסע. חוברות לימוד בספרדית, חלקי חילוף שהגיעו עם האופנוע. בקיצור, גילחתי ממשקל הזיווד משהו סביב ה-20 קילו. עכשיו היה עלי לחפש בפיירבנקס מקום לאחסן התיק עד שאחזור. פניתי למייק מנהל אתר הקמפינג. והוא לא היסס לשניה. אמר שבשביל זה הוא כאן. לעזור בדברים כאלה. "אני אשמור לך על זה. סע לשלום ותרכב בזהירות יה ממזר משוגע ישראלי שכמוך". השארתי לו הוראות של "היה ולא אשוב" כלומר את הטלפון של גלי בארץ וכתובת לשלוח את הכבודה אליה. אמרתי שבכוונתי לחזור בעוד שלושה ימים מקסימום חמישה. אם יהיה עיכוב מפאת מזג אויר, אשאיר לעוד מישהו בדרך את הטלפון שלו שידווח. איחסנו את התיק בתוך משרדו. לא יכולתי להתעלם ממבטו המודאג כרוצה לומר לי "אולי תוותר על הקטע הפסיכי הזה…" ופניתי לאריזה מאוזנת וחזקה במיוחד של הציוד על האופנוע. במחשבה שמחכים לי מאות קילומטרים של רכיבה מנערת ולא חלקה.

הדרך היוצאת מפיירבנקס צפונה

עברתי דרך סופרמרקט של רשת סייפוויי Safeway – וקניתי רק דברים שישמשו אותי לשימור אנרגיה. לחם מלא, תמרים, בננות. סוכריות, מיץ-תפוזים. גבינה צהובה קשה. ו.. עגבניות. אני לא יכול בלי עגבניות.

הכל  היה ארוז. שלחתי מייל ונשיקה לגלי והבנות מפינת האינטרנט בכניסה לסופרמרקט וכבר הייתי בדרך העולה צפונה מפיירבנקס. לאחר כשישים קילומטר על כביש סלול היטב, הגעתי לשלט המודיע שהדרך הסלולה מסתיימת. ומתחילה דרך הדאלטון.

. Dalton Highway, סלילת הדרך הזו הנקראת על שמו של גיימס דלטון, מהנדס יליד אלסקה שפיקח על סלילתה. הושלמה בשנת 1974 בעקבות גילוי נפט בצפון אלסקה באיזור מפרץ פרודו. שדה נפט עשיר ושופע זה נתגלה למעשה עוד בשנות הארבעים של המאה העשרים, אך הגישה המקצועית להפקתו החלה בשנות השישים המאוחרות ובשנת 1977 הפך השדה למסחרי לכל דבר. עד היום נשאבו ממנו קרוב לעשרים מליארד חביות נפט, המספק אחוז מסויים מצריכתה של ארה"ב. את הנפט מעבירים בצינור שקוטרו מטר עשרים ושנים סנטימטרים ואורכו מנקודת השאיבה ועד למוצאו בנמל וואלדז הוא כ- 1300 ק"מ.  מאחר ונתיבו עובר בשטחים המושפעים מתנודות קרקע. הוחלט שברובו הוא יהיה מעל לקרקע. כך גם יהיה קל יותר לתחזק אותו, לזהות תקלות ונזילות. הצינור עובר בתוך שרוול טרמי ונשען על מערכת עמודי תמיכה בעלי בולמי זעזועים המסוגלים לנוע ולספוג שינויים כגון רעידות אדמה או השפעת התכווצות והתרחבות של חומרים, כתוצאה משינויים קיצוניים בטמפרטורות. הנפט המוזרם בצינור נתמך ב 11 תחנות שאיבה לאורך דרכו, הדוחפות אותו להמשך זרימה תקינה ומפקחות על היותו בטמפרטורה של כ- 50 מעלות צלזיוס, כדי לשמור על קילוח חלק. מרחוק הצינור נראה כמו חוט כסוף החוצה את אלסקה מצפון לדרום. בתחילה התנהל בראה"ב ויכוח ציבורי, עקב חשש מפגיעה בחיי הטבע באיזורים בו הוא עובר. מה שחייב את המתכננים לקחת בחשבון ולהשקיע סכומים ניכרים במציאת פתרונות שימנעו זאת. שלא לדבר על אלפי אתגרים הנדסיים שנבעו ממאות נחלים נהרות ורכסים שהיה עליהם להעביר את הצינור דרכם. אגב, כל תושבי אלסקה שותפים לרווחי הנפט וכל אחד מהם מקבל פעם בשנה צ'ק של כמה מאות דולרים לחשבונו הפרטי. זהו, עד כאן מה שהוצאתי מויקיפדיה. תעשו גם אתם משהו.

קצת גשם הקדים אותי הבוקר

עם כל הכבוד למידע היבש. אין כמו להגיע למקום עצמו כדי להבין האם אכן מטורף הדבר לעלות על הדלטון, או שמא הר הקשיים הצפויים יוליד עכבר קליל ומהנה. נכנסתי כשכל חושי זקורים כדג אבו נפחא, נכון לבאות.

מייד מעבר לשלט קיבלתי שיעור חוזר ברכיבת דרכי קק"ל. לא משהו, אבל כזה הדורש עמידה על תמוכות הרגליים. שמתי לב שהתנועה מולי הולכת ונעלמת. פה ושם בצבץ שלט הכוונה זעיר שהפנה לדרך עפר צדדית ומדי פעם שורה של תיבות דואר בשולי הדרך. מקבץ השייך לאנשים המתגוררים בעומק השטחים הפראיים בסביבה, עד לכאן מגיע הדוור. היערות סביב שיגרו גלי חום וצבע ירוק בגוונים מרגיעים. לפתע הפכה הדרך לסלולה… הי, למה? אין את מי לשאול ובעצם בשביל מה? ושוב הפך הנתיב לדרך עפר. עליות תלולות ובקצה חלק מהן סיבוב חד וירידה ארוכה שבתחתיתה גשר מעל נחל שוצף, ופניה המטפסת לשלוחה הבאה. ככה זה נמשך בוארייציות שונות

גשרון מעל לצינור הנפט

ומשונות. שמתי לב שחלפתי כבר על פני ארבעה צלבים בשולי הדרך, לזכר נספים על הציר. אין צורך להוסיף מה זה עושה לרוכב בודד במקום שכזה. והנה מולי הקטע הראשון הנמצא בתהליכי שיפוץ. כל שאני אומר לעצמי בקול בתוך הקסדה. "קיבינימט, שרק לא אגיע בין המיכלית שמציפה את הדרך לבין המכבש". אבל לא, אני נקלע לקטע מוצף וקשה לשליטה כשצוות העובדים מסביב מביטים בי בהרמת אגודל ובחרדה כנה שמא אחליק ואפול. ושוב, האמת? קלי קלות. המשכתי. חלפתי על פני רכסים מהם ניתן היה להבחין בקו צינור הנפט נעלם לתוך האופק, כשהוא תלוי כמו חוט כסוף הקושר קטעי יערות ושטחי בר זה לזה.  מרחוק הבהיקו פסגות רכס הרי ברוקס (Brooks Range) אותם אצטרך לחצות בהמשך. ובמלאת  90 ק"מ לכניסתי לציר הזה חשתי שמשהו גדול מסתתר מאחורי הסיבוב הבא. ובבת אחת נפרש לפני נהר היוקון הגדול והעוצמתי בין נהרות צפון מערב קנדה ואלסקה, המנקז את המים הגולשים מהרי הרוקי הקנדיים. עצרתי לרגע לפני העליה על הגשר החוצה אותו. כדי לתת לדופק שלי להתאזן. והוא לא. זה הגשר היחיד החוצה את היוקון. גשר מתכת שבמפלס

ליד הגשר על נהר היוקון. כך נראה צינור הנפט מקרוב

התחתון תלוי צינור הנפט ובעליון חולפות מכוניות והוא תוכנן לשאת את משקלן של משאיות ענק בעומסים גדולים. משטח הנסיעה היה מצופה לוחות עץ. חומר הרגיש פחות לתנודות הקיצוניות בטמפרטורות. מעבר לגשר תחנת תדלוק ראשונה על הציר. השיטה. נכנסים למסעדה. מפקידים את כרטיס האשראי. האיש משחרר את כפתור ההפעלה במשאבה. תדלקתי כ- 3 גלון שילמתי והמשכתי. שוב הדרך הפכה סלולה פתאום, לא למשך זמן רב. חלפתי על פני מסלול נחיתה למטוסים קלים מימין. ודרך סלולה ואיכותית נוספת הביאה אותי כעבור עוד חצי שעה לשלט המורה כי אני חוצה את קו החוג הארקטי 33'66' . נכנסתי לרחבת חניה מוסדרת, עם ספסלים שירותים ומרפסת תצפית. וכמובן שלט מעוצב המכריז כי אתה שייך לחבורה מובחרת שהגיעה לקו הזה. (דקה אחרי הגיע למקום זוג בטנדר. כלומר עד כאן הדרך, לא סיפור גדול). מאחורי השלט מצאתי עשרות מדבקות של טיילים על אופנועים ואחרים שהשאירו מדבקה למזכרת וצירפתי את שלי.

ההגעה לחוג הארקטי וגב השלט מלא במדבקות. תרבותי או לא, נוהג נפוץ באיזור.

הדרך הסלולה המשיכה צפונה. מימין זרח והבהיק כל הזמן הצינור הכסוף, מעין בקר ניווט (בעצם אין מה להתבלבל יש רק דרך אחת) . ושוב עליות ומורדות. גלי הרים ומשברי רכסים. יערות צעירים בדלילותם ויערות עבותים באפלוליותם. נחלים זורמים בגוון לבנבן שוצפים כעדרי כבשים זריזות החופזות במורד הערוצים. אל נהרות, שכל אחד מהם יכול לפתור למזרח התיכון כולו את בעיית המים. וכולם יחד להפוך את הסהרה לפרובנס. אני מצטער, אבל אנשים כמוני באים עם מטען ותסביכים משלהם למקומות כאלה ואמרו לנו תמיד לחשוב בגדול.

לסיכום עד לכאן, הדרך קלילה עד מצחיקה.

מולי פתאום נקודת אור, אופנוע. אין מצב שאני לא עוצר אותו. לא הצלחתי היום לדבר אפילו עם אדם אחד. והוא עצר. ישב עליו הנרי מאוקלהומה שהגיע עם חברים (שמיד יגיעו בעקבותיו) לנסיעה של פעם בחיים לדד-הורס. איש כלבבי. אז רק פור-דה-רקורד הבנאדם שאתם רואים כאן לא רק שעשה את המסלול על אופנוע כביש רגיל, אלא הוא בן שבעים וחמש (!). זה עשה אותי כבר הרבה יותר רגוע לגבי המשך הציר.

הנרי מאוקלהומה

שוב קטעים של דרכים משובשות חלקן ארוכות, חלקן קצרצרות וניכר כי מושקע מאמץ רצוף לשמור על תקינותן. משאיות ענק שלמענן למעשה נסללה הדרך הזו חלפו על פני בדרכן צפונה או דרומה. בנושאן ציוד, צינורות, חלקי מגדלי קידוח, מכולות הרתומות זו לזו או המונחות אחת על השניה. לעיתים הגיעו שלוש או ארבע משאיות בשיירה ולי לא נותר אלא למהר ולחנות בצד עד שהן תחלופנה. המשותף לכל נהגי המשאיות ללא יוצא מן הכלל, היא הפגנת מודעות לנוכחותי. אם על ידי הורדת מהירות והתרחקות כמה שיותר רחוק לצד הנגדי ואם בהרמת אגודל ונפנוף לשלום. זה אכן נתן לי תחושת בטחון מסויימת. על הציר מסתובבים מפקחים מטעם גופים שונים, כמובן בטנדרים אימתניים. תפקידם אני מניח הוא לפקח על תפקוד צינור הנפט וגם על הנעשה על הדרך. כולל טיפוסים כמוני. לקראת השעה 19:00 הגעתי לאמצע הדרך, לקולד-פוט  (Coldfoot) מקום שהוקם כדי שישמש תחנת עצירה ורענון לחולפים בדרך. המקום כולל כמובן משאבת דלק. אך רק דלק רגיל וסולר. מסעדה/בית קפה גדול ועשיר בתפריטים גדושי שומנים רוויים, המזינים את נהגי המשאיות החולפים כאן. ומלון דרכים בסיסי לשירות אותו קהל. תדלקתי וקיבלתי רשות להקים את ביתי הדל על המדשאה מול המסעדה. אף שחשתי חוסר תיאבון, לעסתי את פתי. לגמתי ספל קפה רגיל בדולר תשעים וחמש וצללתי לשינה מרפה ורוגעת.

השמאטע -האוז שלי בקולדפוט

השכמה בשעה 6 ורבע אריזה שלקחה כשלושים דקות נוספות. קפה אצל ג'ייק ממול ולדרך.

עם היציאה מקולדפוט שוב ירדה איכות הדרך למסלול רצוף בורות ואבנים מפוררות ועדיין ללא שום בעיה לרוכב ברמה סבירה. ומשאיות שעם כל מודעותן להמצאי, הטילו לעברי ענני אבק מחניק ואבנים שהועפו מגלגליהן. עם כניסתי לקנדה ודרכי העפר החצציות שלה, סיגלתי לעצמי סגירת משקף אוטומטית כשראיתי משאית מתקרבת. הרגל הדומה לנעילת חגורה במכונית. בלי לחשוב אני ממשיך לעשות זאת גם על הדאלטון. (בנוסף, חיברתי לפנס האופנוע לפנים, כיסוי מפרספקס שימנע שבירת הפנס מאבנים שכאלה). שמתי לב לדלילות העצים סביבי. מעין עץ כן, שני עצים לא. פה ושם עצים מתים זקופים, פה ושם זכר לשריפות יער. בשני מקרים חצו את הנתיב דובים ואיילי קריבו. הייתי כל כך מרוכז ברכיבה. שלא טרחתי אפילו להושיט יד למצלמה. נכנסתי לאיזור הררי. הרי סלע משוננים החלו להתרומם סביבי. בנקודה מסויימת ראיתי מחנה אוהלים של חבורה שהגיעה לטפס על אחד המצוקים. הם היו עסוקים בארגון הציוד והעמסתו על… טנדר ענק.

יציאה מקולדפוט והמשך הדרך בואכה מעבר אטיגאן

המשכתי כשהטמפרטורות יורדות והגובה עולה בהתמדה. מדי כמה עשרות קילומטרים חלפתי על פני תחנת שאיבה. שהוקמה צורך תחזוקת זרימת הנפט. תחנה כזו נראית כבסיס צבאי עם גדר גבוהה, מבנים דו קומתיים שהורכבו מחלקים מודולריים מרובעים וכמה האנגרים גדולים לידם. כשמאיפה שהוא יוצא עשן או אדים ובחזיתם חניה לציוד מכאני כבד ורכבי שלג שנראים כמו רובטריקים. והנה עליה ראשונה ארוכה, מעין "פאס" בינוני ברכס נמוך יחסית אך מכוסה שלג בשוליו. לא ידעתי, אך עצי המחט שראיתי לפני העליה הזו, הם האחרונים עד לקוטב הצפוני. כי מהעבר השני של העליה הזו כבר לא ראיתי יותר ולו עץ אחד עד למרחקי האופק. ירדתי מעברו השני של הפאס המתון ונכנסתי למעין בקעה פנימית בין רכסי הברוקס. מסלול של כ- 20 ק"מ, בו קטעים מצינור הנפט נקברו מדי כמה קילומטרים באדמה. וצצו שוב נתמכים על ידי שורת הקביים האין סופית. בסמוך לדרך ניבעו ערוצי נחלים קפואים שהיו בתהליך מתקדם של הפשרה. ניתן היה להבחין בשכבות הקרח הכחולות אשר מתחתן זרם שטף עכור של מי בוץ לבנים. מעבר אטיגאן (Atigun Pass) שאותו למדתי לפרטי פרטים, קיבל אותי כחבר ותיק. כלומר המעבר ואני העברנו לאופנוע את מה שידענו. עליה מתונה שמאלה, סיבוב חד ימינה, טיפוס לא תלול מדי והופ… עדר עיזי הרים לבנות דילג מימין לשמאל, ממדרון מושלג לזה הסלעי החשוף. העיזים עצרו והביטו בפולש. דוממתי והשארתי בהילוך ראשון כדי למנוע הדרדרות לאחור. ו… קליק קליק קליק. העליה שאבה אותי עוד ועוד למרומי המעבר העליון של הרכס. הדרך לא היתה סלולה אך היתה שטוחה ובטוחה גם אם רטובה משלג בהפשרה. קירות השלג משני הצדדים גבהו ובבת אחת מצאתי עצמי באוכף העליון של המעבר. מכאן יכולתי להשקיף למרחבי האינסוף צפונה מהרכס. מראה שגורם לאדם להשתנק. ועם כל הקיטש הדביק של מאצ'ו רגיש, רגע מרגש בשבילי.

לתוך מעבר האטיגאן ומפגש עם דייריו הקבועים

המורד היה ישר עם שלושה פיתולים מתונים נתמכים בגדר הגנה מפני נפילה לתהום בשוליהם. הרגשתי בירידת הטמפרטורות אך שתי שכבות הפליס שעטיתי בקולד-פוט שמרו עלי היטב. בתחתיתה הדרך פנתה ישר צפונה כששלוחות רכס הברוקס מלוות אותי עוד כמה עשרות קילומטרים משני הצדדים. כשהתרחקתי מצל הרים זה, חזרה פתאום הדרך להיות סלולה. עם סימון צהוב במרכזה ולבן בשוליה. מי אני שאשאל שאלות? הפתעה נעימה. הנוף סביב הפך להיות גבעי קל, מחופה בעשב דשא צהבהב בגובה של כשלושים ס"מ. ובגדות הנחלים שחציתי הבחנתי בשיחים בגובה עד מטר, נאחזים בקרקע בשורשים גלויים. ניכר על הנוף שהוא חווה סופות ורוחות אימתניות. ניתן לראות

מעבר האטיגאן צפונה ומעט אחריו. עדרי קריבו. דרך רחבה ודי נוחה, אם מקפידים כל הזמן לשמור על נתיב כבוש בין אבני החצץ.

שבילי רוח שנמשכו מצד לצד. מזג האויר היה נעים ואפילו חמים. שוב הפכה הדרך לדרך עפר ושוב הגעתי לקבוצה שעסקה בתחזוקת הדרך. כן, ושוב הייתי צריך להתמודד עם קטעים שדרשו תשומת לב לאיזון הרכיבה. ככל שעברו השעות הנוף סביבי הפך שטוח יותר ויותר, עד שנעלמו כל חמוקי הקרקע והיא נהייתה למישור רצוף ששלח לעברי מכות רוח צד מפתיעות. נחלים ויובלים הפכו למשטחי מים, מעין בריכות עטורות עשב ובשוליהן שלג וקרח. מצד ימין במרחק כמאה מטר מהדרך, הבחנתי בעדר איילי קריבו מהלך. עצרתי לצילום. מזל שברשותי מצלמה המגדילה פי 20 אופטית, כך יכולתי להבחין ולצלם באופן סביר. שעון הזמן באופנוע הראה כבר 16:00 לפני עדיין קטע של כ- 100 ק"מ שאני יודע שהוא אמור להיות קשה עבירות לאופנוע כי שם לא מטפלים בהידוק. והכנתי עצמי לקראתו. לעיסת כמה תמרים ובננה אחת. התנעה ויציאה זהירה ללג האחרון. והלג הזה חיכה לי במלוא כל חצצו החלקלק ותלמים שנחרשו בגלגלי משאיות הענק, תלמים שאם אני נקלע לתוך אחד מהם, קשה לצאת ממנו. תלם כזה מוביל לעיתים החוצה מהדרך ועלול להשליך אותי לתוך

דד-הורס מקבלת צורה על קו האופק

בריכות הקרח בשוליים. נעמדתי על תמוכות האופנוע, (למי שאינו מצוי בתחום, רכיבה בעמידה היא שיטת רכיבה הנהוגה בשטח. מסייעת בהורדת מרכז הכובד של היחידה הנעה, מאפשרת שליטה טובה יותר באופנוע וראיה למרחק רב יותר לצפות מכשולים) ופשוט נתתי בגז. אסור לעצור לרגע, חובה לשמור על מומנטום. וכך, כשמגדליו ובניניו של מחנה הקידוח בדד-הורס הולכים וגדלים לקראתי, באתי בשערי מקום שנראה כמו ביקור במושבה של תושבי כדור הארץ על הירח. מבנים בני עד שלוש קומות הבנויים יחידות מודולריות מעץ או מתכת, מונחים זה ליד זה כשלמראשותם שורת טנדרים (ענקיים) ובחנייה אינספור כלים מכאניים, מפנות שלג, עגלות נשיאה על גלגי בלון ומיני משאיות על שרשראות וזחלים משולשים. הכל מצופה באבק/בוץ בהיר ובמרחק נצנצו אגמים קפואים ומגדלי קידוח על קו האופק. כשהגעתי למקום הזה שנראה כמו ביקור במגרש לונה-פארק אחרי פירוקו. מעין כאוס מאורגן. לא היססתי

הגעה לדד-הורס.

יותר מדי. שוב מתוך לימוד מוקדם של המקום בעזרת גוגל ארת', מצאתי את הדרך בסבך נתיבי החצץ, ישירות למקום בו אתאכסן ללילה. מלונית ה"קאריבו" של דד-הורס. נעצרתי מול השלט בכניסה למבנה הכחול והחד קומתי והרגשתי שכן, בכיוון צפונה החששות היו מוגזמים. היה קטע של כ-50 מייל קשים, אבל פרט לסיכון של רכיבת בדד באיזור שכזה. הייתי מגדיר את דרגת קושי ברכיבה צפונה: 4 מתוך 10.

בפוסט הבא: דד או לא. כאן חיים אנשים מדהימים. הדובים שלא היו, הארוחה שלא נאכלה וג'ף האיש והנשמה שגם אחרי 11 ילדים יש לו סבלנות לאינפנטיל כמוני. וכמובן הדרך חזרה לפיירבנקס, מסלול שהרגשתי בו בן בית.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and יוני בן שלום   ·   יש 22 תגובות, הוסף תגובה