כביש ישר, נוף שטוח-רקע מושלם למסע אל תוך עצמי

עם דייב, אדם מדהים ומכונאי

יומן מסע חלק ז'
מאוד התלבטתי מאיפה להתחיל את הפוסט הזה, מתבקש שאני אשמור על סדר כרונולוגי כלשהו אבל כשאני מנסה להיזכר בשבוע שעבר, זה נראה לי כמו נצח וחצי ממני-אני נמצא כרגע בטורונטו שזה במרחק של כל קנדה מאיפה שהייתי פעם אחרונה שכתבתי (קלגארי).
בששת הימים האחרונים, אריאל ואני רכבנו 4,865 ק"מ (שזה קצת יותר מהמרחק בין ירושלים ללונדון) ואחרי שעוברים את ההרים, קנדה הופכת למישור עצום של עשבייה בלי עמקים, הרים או ישובים – מישור ירוק או צהוב המשתרע 360 מעלות עד האופק ומעליו שמים כחולים כחולים וללא סימן לעננים (לעצמי חשבתי שזה כמו לרכוב בתוך דגל אוקריאנה).

ברכיבה כזאת אין מנוס מלהתכנס פנימה למחשבות ופשוט להעסיק את עצמך שעות על גבי שעות, פשוט אין משהו אחר לעשות וחייבים להמשיך הלאה.
זו לדעתי היא התמצית של טיול על אופנוע – ההכרח להתמודד עם המחשבות שלך ללא אפשרות לברוח ע”י גירויים חיצוניים.
ביום יום, אנשים נמנעים מלהיות עם עצמם ותמיד מקיפים עצמם בעיסוקים, אנשים מפחדים להיות לבד ואני ככל האנשים מבלה את זמני הפנוי עם טלפון, ספר או טלוויזיה.
הרכיבה מכריחה אותי לחשוב, מכריחה אותי לדמיין ובעיקר מכריחה אותי להכיר את עצמי.
אני מניח שלכל אחד יש חוויה אחרת מהרכיבה אבל בכל זאת רציתי לשתף בחוויות ובמחשבות שלי ואולי (רק אולי) אני אצליח להעביר חלק קטן מההרגשה של מסע כזה.

מישורים לכל הכיוונים

לפני כן, בכל זאת אעשה סדר כרונולוגי קצר:
לאחר שהשארתי את האופנוע במוסך, שכרנו רכב ויצאנו לטייל בהרים בזמן שמתקנים את האופנוע, דייב המכונאי שבמקרה הגענו אליו, היה בחור מדהים שמהרגע הראשון עשה הכל כדי לעזור לנו ולשחרר אותנו להמשך הטיול בזמן ובמחיר המינימלי. מסתבר שהחלק ששברתי לא היה זול בכלל (3000 דולר!) אבל דייב השיג לי כבר למחרת חלק משומש בשליש מחיר והוא הספיק לתקן את האופנוע בדיוק ביום שבו חזרנו מפארק באנף ( שאגב היו המקום הכי יפה שאי פעם הייתי בו, אבל זה כבר סיפור לפוסט אחר. אני מאוד רחוק מנטלית משם בשביל לספר על זה) ובנוסף, הוא ביקש סכום מגוחך על העבודה. באמת אדם מדהים והרפתקן לא קטן בעצמו. שילמתי לו בשמחה והוספתי בקבוק וויסקי כאות תודה.

מוכנים לדרך.

כל מי ששאל אותנו לאן אנחנו נוסעים ואמרנו שהכיוון הוא מזרח עד ניו יורק פתח עיניים בפליאה ושיקשק את הראש מצד לצד כלא מאמין "אוו לא, אתם לא רוצים לרכוב דרך המישורים. זה נורא! סעו דרך ארצות הברית" היתה התגובה המקובלת .
אנשים ממש מפחדים מהכביש הזה והאמת ככל שיותר אנשים אמרו לנו את זה ככה זה סיקרן אותי יותר לראות ולחוות רכיבה במרחבים העצומים והפראיים האלה, הייתי נרגש .
מכיילים את הג'י. פי. אס שרושם 2,500 ק"מ עד לנ.צ. הבא. יצאנו מהמוסך וכבר לאחר חצי שעה נעלמו ההרים מהאופק מאחורינו ובאמת הכל שטוח ובעל גוון אחיד.
משם במשך 3 ימים נסענו ללא שום שינוי בנוף. שטוח, ללא פניות או עיקולים בכביש. ישר.
ואנחנו על האופנועים בערך 10 שעות ביום, עם עצירות קצרות לתדלוק ועצירה אחת יותר ארוכה לארוחת צהריים. עם רדת החשיכה מוצאים מקום לפתוח אוהלים, מכינים אוכל (תמיד איכותי – אם זה אורז, מרק, פסטה או ירקות מוקפצים הכל טרי וטעים) והולכים לישון. בבוקר שותים קפה אוכלים דייסת שיבולת שועל ומתחילים הכל מחדש. לאחר שלושה ימים הנוף השתנה – עם האגמים והעצים הופיעו כמו גם גבעות קטנות ועמקים אך הימים נותרו ארוכים כשהיו.

חניית לילה

כמו שציינתי בהתחלה, רכבנו מרחק עצום בזמן יחסית מועט, סה"כ היו לי קצת יותר מ 50 שעות להעביר ברכיבה והמוח לא מפסיק לעבוד, המחשבות רצות כל הזמן והדמיון פועל שעות נוספות.
אלו מקצת מהדברים שעוברים לי בראש ביום רכיבה:
לפעמים אני מנסה לחשוב על חיי היום יום שלי אבל זה נראה לי כל כך מיותר – הבית מאוד רחוק ממני, כאילו החיים השניים שלי לקוחים מאיזה ספר שקראתי לפני הרבה שנים ונשאר כזיכרון עמום אי שם בראשי לכן כל נסיון לתכנן משהו עתידי או לקבל החלטות הנוגעות לחיים מחוץ לטיול – נראה חסר טעם לחלוטין.
מה שכן עולה בזכרונות זה כל מיני אהבות ישנות שהיו לי והשאירו בי חותם מסויים ואיך הן תרמו לי לבנות את עצמי עד מקומי היום ובכלל רצף האירועים הרנדומאלי בחיי שהביאני עד לנקודה שבה אני נמצא.

לפעמים אני עסוק בדמיון שלי ותמיד אני מושפע מהספרים שאני קורא (או קראתי) ולטיול הזה לקחתי איתי שותף נפלא למסע- “מלכוד 22”, ספר משובח ביותר ציני, חד ומצחיק בטירוף (לכל מי שלא קרא מומלץ בחום).
תוך כדי הרכיבה אני מדמיין את עצמי כחלק מהדמויות בספר מטייל בין יוסריאן אור או מיילו (דווקא השתלבתי די יפה בין כל האנשים המטורפים שם).
לעיתים אני חוזר לספרים שקראתי בעבר וברכיבה הזאת חשבתי הרבה על "אהבה בימי כולרה" של גבריאל גארסיה מארקס, הרכיבה במרחבים העצומים בדרך ליעד נראתה לי מתאימה לאהבה שלקח 55 שנים לממשה. זה תמיד נראה לי נחמד להוסיף נופך רומנטי למסע שלי.

הדמיון לוקח אותי להמון מקומות שונים והמחשבות נעות על סקלה רחבה מאוד – מהיסטוריה, מדע (ובעיקר על המונח זמן ומשמעותו), מערכות שלטון, מערכות כלכליות, התנהגות של חברה אנושית וטבע האדם ועד המחשבות הכי שטוחות ובסיסיות שיכולות להיות.
יש הרבה זמן וכל מחשבה קטנה עוזרת להעביר עוד כמה שניות ועוד כמה קילומטרים.

לפעמים אני אוהב לשמוע שירים ולנסות לנתח אותם כמו שכבר ציינתי בפוסט קודם.
אני בדרך כלל מקשיב לשירי משוררים ומצב רוחי ומחשבותיי משתנות משיר לשיר-
אם זה מחשבות על ארץ ישראל בשירה של רחל המשוררת "הוי ארצי הורתי" או מחשבות על אהבות נכזבות בשירו של אלתרמן "את הלילה שלך מרגיעים מרגיעים" או התלהבות טהורה מהרכיבה בשיר "שיירת הרוכבים" של הדודאים.
כל שיר ושיר לוקח אותי למקומות בעברי חלקם טובים יותר וחלקם טובים פחות, חלקם מעציבים אותי וחלקם מכעיסים או משמחים אותי. האזנה למוסיקה יכולה להעביר לי שעות על גבי שעות.

בדרך כלל לפני ואחרי ארוחת הצהריים המחשבות נרגעות קצת ואני עסוק ברעב לפני או בשובע אחרי ואלו הן השעות הקשות ביותר מנטלית ביום ובדרך כלל גם החמות ביותר – אני מרגיש שאני רוכב כבר המון זמן רצוף ואני יודע שאני רק בחצי היום ואין לי כח לרכוב עוד.
אבל אין טעם לעצור כי אין כל כך הרבה מה לעשות בצד הכביש, חוץ מלשבת ואם כבר יושבים אז אני מעדיף שזה יהיה על האופנוע בתנועה.
את הג'י. פי. אס. כיביתי מהר מאוד כי זה די מתסכל לראות שאחרי יומיים של רכיבה רצופה נשאר עוד למעלה מאלפיים קילומטר ליעד, זה לא שאני הולך לפספס פנייה או משהו כי פשוט אין כאלו.

ברגע שעוברים את השעות הקשות הכל משתנה מקצה לקצה-אחר הצהריים שהשמש יורדת והגוף רגוע מהאוכל, זה השעתיים הכי טובות לרכיבה בשבילי, אני כבר לא שבע מאוד או רעב מאוד, לא חם לי ואני במעין טראנס של רכיבה – אריאל השווה את זה לתחושה שהאצנים מקבלים בריצה למרחקים ארוכים. בשעות האלו אני נטו נהנה מהרכיבה ומהטבע סביבי, לא צריך לחשוב יותר מידי ואני מרגיש שאני יכול להמשיך לרכוב עוד יממה בלי לעצור בכלל ובהנאה מושלמת, אני רגוע וטוב לי. אך לצערי כשיורד החושך יש סכנה של חיות על הכביש ולא בטוח להמשיך אז חייבים לעצור, למחרת כל התהליך חוזר על עצמו.
זהו יום רכיבה ממוצע בשבילי-רכבת הרים של מחשבות, רגשות ותחושות שחוזר על עצמו כל פעם מחדש.
כמובן שיש עוד הרבה דברים שאני חושב עליהם ויש תמיד את תשומת הלב (המקסימאלית) לכביש שמולי.
היה חשוב לי להעביר את החלק המנטלי ברכיבה היום יומית, טיול על אופנוע הוא לא רק כיף כמו שאנשים אוהבים לחשוב, טיול אופנוע הוא מסע הכרות לתוך עצמך לפחות כמו שהוא מסע הכרות של ארצות ותרבויות חדשות (או לפחות ככה אני רואה את זה).

לאחר חמישה ימים של רכיבה רצופה, הגענו לחצי האי ברוס שנמצא באגם הורון (huron) ולקחנו יום מנוחה אחד יחד עם בחור חביב שפגשנו בכביש שמטייל עם כלבו בקרוואן, ההליכה בפארק והרחצה במימי האגם הקרים והיפים עד מאוד, מילאה לנו את המצברים לחלוטין ונתנה לנו את האתנחתא הדרושה ע"מ להתחיל לעכל את כל מה שעברנו.

אריאל, כלבלב, בחור חביב ואנוכי

יום למחרת הגענו לטורונטו – העיר הגדולה ביותר בקנדה. למרות שעזבנו עיר אחרת רק לפני שבוע, קשה לי להתרגל מחדש לאנשים לרחובות ולרעשים של עיר. מבחינתי השבוע הזה נמשך כמה חודשים. חודשים נהדרים, מסע ארוך פיזית ומנטלית, חוויה שרק אופנוע יכול לספק.

———————————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות למיכאל שפייזר

——————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

קנדה. רכיבה. גשם. תקלה. הנאה

יומן מסע חלק ו'
שמונה ימים בקנדה, אפשר להגיד שהימים האלו היו רווי אירועים בצורה יוצאת דופן.
כשאני חושב עכשיו על איפה שהייתי לפני שבוע זה נראה לי לקוח מזיכרון רחוק מאיזה טיול ישן אבל בכל זאת אני אנסה להעביר את כל מה שקרה יחד עם התחושות והמחשבות שלי.
דבר ראשון אני יכול להגיד שהאיזור הזה של קנדה הוא מדהים בטירוף ,אין רגע ברכיבה שבו אין גירוי לעיניים בצידי הכביש-אם זה אגמים, יערות, הרים מושלגים או מפלים המקום הזה פשוט יפה.

אריאל ואני יצאנו מסיאטל והגשם החליט להצטרף אלינו והאמת שמאז הוא לא כל כך עזב אותנו.
כבר די התרגלנו לריטואל של לבנות ולקפל אוהלים וציוד בגשם וגם לעובדה שרוב הזמן המגפיים והכפפות שלנו משמשים ככלי קיבול למים. אבל קצת רטיבות וקור עוד לא הרגו אף אחד (משנינו) ואנחנו ממשיכים כרגיל.
אריאל הביא איתו מערכת שמע לקסדה כך שאנחנו יכולים לדבר אחד עם השני ברכיבה, אני רגיל להיות לבד כל הזמן ועכשיו לא רק שאחנו שניים אנחנו אפילו מתקשרים, בהחלט משהו חדש בשבילי והאמת אני די אוהב את זה- פתאום יש עם מי לשתף מחשבות,דברים יפים בדרך או סתם הגיגים. זה גורם לי לחשוב הרבה פחות ולדבר הרבה יותר אבל זה שינוי מרענן ובהחלט מפחית את רמת הכבדות של המסע.

העיר הראשונה שאליה הגענו היתה ואנקובר, עיר נחמדה ורגילה למדי. בילינו שם שלושה ימים ויצאנו לכיוון הפארק הלאומי באנף (banff national park) מה שמבחינתי הוא גולת הכותרת של כל הטיול הזה- לפני חודשיים ראיתי תמונה רנדומלית של אגם שם והחלטתי ששם אני רוצה להיות. יום נסיעה אחד הפך לשלושה וחצי- ביום הראשון שהתחלנו לחפש מקום לישון ראינו שלט של מעיינות חמים והחלטנו שזה בדיוק מה שאנחנו צריכים, סטינו מהמסלול שלנו לא מעט עד שהתברר לנו שהמעיינות החמים נמצאים רחוק ואין כביש סלול אליהם אבל כבר היה חושך והעיירה שהגענו אליה שכנה על יד אגם שהחלטנו שבבוקר הוא בטח יהיה יפה אז החלטנו למצוא מקום להקים אוהל, המקום הכי קרוב שמצאנו היה עשרים קילומטר משם על שביל עפר בוצי – אם הייתי לבד יכול להיות שהייתי מוותר על החוויה אבל עכשיו שיש שותף אין ממה לחשוש, הרכיבה לקחה הרבה זמן- היה חשוך, גשום והראות לא היתה במיטבה אבל השביל היה טוב ולא היו בעיות מיוחדות ולאחר זמן מה הגענו לחניון לילה. בבוקר חיכתה לנו הפתעה – השמיים התבהרו ואנחנו על שפת אגם מדהים ביופיו שממולנו פסגות מושלגות. איזה התרוממות רוח דבר כזה גורם והעובדה שלא ידענו איפה אנחנו ולא ציפינו לכזה יופי בהחלט תרמה.

אחרי ארוחת בוקר התקפלנו והמשכנו לטייל קצת בסביבה, מסתבר שבלילה עברנו דרך מפלים בצד הכביש ונופים עוצרי נשימה מסביבנו , איזה הפתעה נחמדה .
שאר היום עבר ברכיבה רגועה בין ההרים ובלי גשם ובלילה עצרנו לישון באתר קמפינג שיש בו בריכות חמות כפיצוי על זה שלא הגענו אליהם יום לפני.
בוקר יום חדש, אני קם מתרגש – עוד שלוש שעות אני בבאנף! מתקפלים מהר ויוצאים. בערך שלוש דקות אחרי שהתחלנו אני רואה מימיני הר יפה ופנייה עם שלט לאגם , אמרתי נבלה שם קצת ונמשיך (כנראה שלא הייתי חושב על זה אם הייתי לבדי-אני לומד לקחת את הזמן) הקצת הזה הפך להרבה  אחרי שהחלטנו שאם יש מחסום בסוף שביל עפר זה יהיה רעיון טוב לחצות אותו, זה היה רעיון טוב בהלוך- הגענו לנחל שבאמת היה מדהים ואחרי כמה דקות שם החלטנו לחזור לדרך. כשהגענו למחסום מצידו השני התחילו הבעיות. העפר שהיה יבש ותמים למראה הפך למעין עיסה של בוץ ואבנים והצמיגים פשוט לא רצו להיאחז בו. מתחילים לדחוף.
לדחוף 250 קילו על שני גלגלים שתקועים בבוץ בעלייה עם ארבע שכבות ביגוד וחליפת סערה מעל זה לא קל. האמת זה לא היה אפשרי גם אחרי שהתפשטנו. גם אנחנו וגם האופנועים היינו עמוק בבוץ אבל אין מה לעשות צריך למצוא דרך, ותמיד יש דרך. פירקנו את כל הציוד מהאופנועים דחפנו אותם חזרה למישור ופשוט נתנו גז. באופנועות גז הוא הפיתרון לכל צרה (כמעט). אריאל על אופנוע ערום לגמרי (האופנוע) , בלי כסא עובר ראשון ואני אחריו, זה היה פשוט שנינו אומרים, רק לקח לנו שעה ומשהו ואנחנו רטובים מערבוב של זיעה וגשם. חיברנו חזרה את הכל לאופנועים לבשנו את החליפות ולדרך. אני כבר פסימי לגבי העוד שלוש שעות בבאנף. יש הרבה הסחות דעת בדרך.
הגשם התחזק ואנחנו התחלנו לעלות גבוה בהרים, נהייה קר. מאוד קר. אבל יפה. מאוד יפה.
הייתי במצב רוח טוב , הקור לא הפריע לי והנוף שמסביב הפליא אותי, שמתי באוזניות מוסיקה קלאסית וצללתי לעולם שלי. כשירדנו מהרכס וחזרתי למציאות גיליתי שאנחנו כבר בפאתי הפארק. עצרנו לאכול צהריים ובדקנו תחזית- קר ביום וגשום קר בלילה ומושלג. בחיי לא ישנתי באוהל שיורד עלי שלג, איזה חוויה נהדרת זו יכולה להיות אמרתי אבל אריאל פחות התלהב מהרעיון וחיפש חדר לישון בו, למזלי לא היו מקומות פנויים והאפשרות היחידה היתה קמפינג .
עלינו לפארק והראות היתה אפסית. גשם שוטף וערפל וככה יהיה עד הסופ"ש.
איזה אכזבה, מקום שכל כך ציפיתי לו ודווקא אותו אני לא אזכה לראות אין לי מה לעשות באוהל שלי ארבעה ימים עד שיתבהר- החלטנו לנסות לראות מה שאפשר ולקוות לטוב- היעד הראשון הוא האגם לואיס (lake louise) – מקום שקשה לתאר אותו במילים, טיילתי בחיי הרבה וראיתי הרבה אבל דבר כזה עוד לא ראיתי, אגם בצבע טורקיז זוהר למרגלות הרים מושלגים-מושלם. חבל שאפילו את הקסדות בקושי הורדנו בגלל הגשם. אחר הצהריים הגענו לקמפינג  הקמנו את האוהלים והלכנו לייבש את הכל ולהכין ארוחת ערב ב"מקלט" (shelter) – חדר בטון בלי דלתות עם תנור עצים במרכזו-לא צריך יותר מזה.
בלילה לא ירד שלג לצערי אבל בבוקר קמתי ולא שמעתי דפיקות של גשם על האוהל, הערתי את אריאל ואמרתי שהולכים לנצל את ההפוגה בגשם, חזרנו לאגם לואיז ועשינו מסלול בהרים של עשרה ק"מ שתוך כדי התחיל לרדת שלג, תחילת ספטמבר ואני מטייל באמצע סופת שלגים?! זה לא  חשבתי שיקרה בטיול הזה אבל תמיד ההפתעות הם החלק הכי טוב בטיול.
באותו ערב רכבתי לבדי לעוד אגם שהיה לא פחות יפה מלואיס ואפילו ראיתי פיסת שמיים, מאוד משונה כמה קצת צריך אדם בשביל להיות מאושר-קצת שמש, טבע מדהים  ו-bmw.
בדרך חזרה הרגשתי שמשהו לא בסדר עם האופנוע, אני לא מרגיש יציב, הכביש סלול היטב אין לי פנצ'ר אבל משהו לא מרגיש נכון. החלטתי לטפל בזה למחרת והלכתי לישון.
בבוקר החלטתי להתקדם לעבר העיר הכי קרובה עם מוסך ולקוות שזה לא משהו רציני, שוב אני מתרחק מבאנף. עד שהיה יום יבש אחד אני לא אהיה שם. לאחר 100 ק"מ אני כבר מרגיש שהגלגל האחורי שלי עושה שמיניות ואני מאוד לא יציב, החלטתי לעצור ולגרור את האופנוע.

אריאל התחיל לעשות טלפונים בזמן שאני עומד על הכביש המהיר ומנסה לעצור כל רכב שהוא גדול מספיק בשביל לסחוב אופנוע. מסתבר שלא הרבה אנשים יעצרו לגבר עם זקן של חודשיים ואופנוע גדול . אחרי שעה אריאל מצא גרר בדיוק שמישהו הציע לי שהוא יסע לביתו ויביא איתו נגרר ואז יקח אותי (למרות הכל, עדיין יש אנשים טובים באמצע הדרך), הודיתי לו מקרב לב אך סירבתי וחיכינו על שהגיע הגרר .
אני עכשיו באכסניה בעיר שקוראים לה קלגרי (calgary) , האופנוע נמצא פה במוסך עם final drive שבור ומסתבר שהיה לי מזל שהגלגל לא עף מהמקום. לקנות חלק חדש זה מאוד יקר(מאוד) וכרגע אני במשא ומתן על קניית חלק משומש באי ביי. לא נורא, גם זה חוויה וזה בוודאי אחת שתישאר איתי, בכלל כל השבוע הזה היה חוויתי , שונה ומדהים. והחלק הכי טוב בכל הסיפור שבכל זאת אני אגיע להיות בסופ"ש בסביבה וכבר השכרנו רכב לעלות חזרה לפארק ולראות אותו בשמש.

אז ככה שהכל הסתדר בסוף ואני אזכה לראות את ההר שלי אחרי הכל. לדברים יש נטייה להסתדר, במיוחד אם אין לך הרבה תוכניות מראש ואתה מקבל הכל בברכה, למעשה כנראה שגם אם היה כל סוף אחר לשבוע הזה אני הייתי מרגיש שהכל הסתדר, הטיול מתעל לאן שהוא רוצה אותי ואני זורם איתו ללא התנגדות (בתקווה לא להגיע למקום הנמוך ביותר בסוף כדרכם של נחלים).
כשנחזור בשאיפה שהאופנוע יהיה מוכן ונוכל להמשיך במסע והפעם הכיוון הוא מזרחה.

———————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות למיכאל שפייזר

————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

צפון צפון אלסקה, הרפתקה
שמעטים עשו ברכיבה

לירן מרכוס, ממשיך לרכוב עם הלב, המצלמה, הלפטופ והדיווחים הנפלאים.

להתראות קנדה, שלום לך אלסקה-כשחלום הופך למציאות
28.7.14

בערב לאחר יום ארוך אך מהנה, יפה ומופלא הגעתי לוויטהורס עייף ורעב פרקתי את הציוד והלכתי לתדלק לקראת מחר ולנשנש איזה דאבל במקדונלדס, לאחר שמילאתי את קיבתי הלכתי לישון ולחלום על הנופים שראיתי במהלך היום.
בבוקר החלטתי לצאת מוקדם המטרה לחצות את הגבול לאלסקה ולישון בעיירה הראשונה שאמצא.
השעון מעורר זינזן ב 5:30 בבוקר, הכנה מהירה של הקפה הקנדי שכל הקשר שלו לקפה זה רק הרישום על השקית, בכל זאת משהו חם על הבוקר תמיד מעורר וממריץ את הדם,לאחר קשירת הציוד ושתיית הקפה יצאתי לדרך השעה 6:20 בבוקר, קר והצג באופנוע מראה 49 מעלות פרנהייט(F) שזה בצלזיוס כמעט 10 מעלות, אך אני אישית מעדיף קור על חום וציוד הרכיבה מבודד היטב, נקווה שלא יבודד כך במדינות החמות יותר.

אחרי כ 150 ק"מ על כביש מס' 1 המוכר בשמו Alaska Hwy הגעתי לעיירה בשם Haines Junction,בצומת יש כמה תחנות דלק עצרתי בראשונה והיה סגור,עברתי לזו על יד והיה מבצע דלק "פרמיום" 91 אוקטן במחיר רגולר 87 אוקטן,הבדל של כמעט חצי דולר לליטר, כך שאלפי ק"מ אותם אני אעבור חוסכים לא מעט $$$$,מאז שקניתי את הקרנף הוא לא ראה דלק פרימיום במיכלו, למרות שהיצרן ממליץ על דלק פרימיום בטענה שזה מאריך את חיי המצתים,אני מתדלק רק רגולר, שהקרנף ומערכת ההזרקה יתרגלו לכך כל עוד אני בארה"ב וקנדה.
אם רק הייתם רואים את החיוך שעלה על פנסיו, אמרתי לו "חביבי אל תתרגל לא כל יום שבת ובדרום אמריקה לא יהיה פרימיום" הוא הגיב בבק פייר והבנתי שהוא הבין ושאנחנו משדרים על אותו הגל.
ניצלתי את העצירה להפסקת קפה ושחרור הגוף, בזמן הפסקת הקפה הגיע לתחנה רוכב עם סופר טנרה אפור שנראה שעברו עליו כמה אלפי ק"מ, ניגשתי לבחור והתחלנו לדבר בנוהל הרגיל מה נשמע? מאיפה באת ולאן אתה ממשיך? וכו', מתברר שהבחור ששמו סבסטיאן יליד ארגנטינה ובעשרים שנה האחרונות
גר בטקסס בארה"ב ועובד כמהנדס חשמל בחברות קידוח נפט וגם הוא בדרך לאלסקה בדיוק לאותו המקום הנידח שאני מתכנן לנסוע אליו,אמרנו סבבה נמשיך יחד לאותו הכיוון ואם אחד ירצה להתעכב והשני להמשיך נפרד כידידים.
כאופנוען שרגיל לנסוע במבנה עם לפחות אופנוע אחד,לוקח זמן להתרגל וללמוד את סגנון הרכיבה ותגובותיו של שותף חדש,לכן שמרתי על מרווח סביר ונתתי לו להוביל, אני מעדיף לראות עם מי יש לי עסק לפני שאתן לו לשבת לי על הזנב.
סבסטיאן אוהב לעצור בכל תחנת דלק שנקראת בדרכו שזה אומר בערך כל 150 ק"מ לי לא אכפת זה טוב לשחרור העצמות והפסקת סיגריה, כך גם יש זמן להכיר ולדבר פנים אל פנים איתו, באחת ההפסקות הוא סיפר לי שבגדול נוכל להגיע לעיר בשם פיירבנקס (fairbanks) שבאלסקה ע"פ המפות של גוגל המרחק הוא 947 ק"מ מוויטהורס שבקנדה מאתגר עבור יום אחד, כמו כן סבסטיאן סיפר לי שאפשר ללון במעונות של האוניברסיטה במחיר של 35$ דולר ללילה, האוניברסיטה משכירה חדרים בחופשת הקיץ בה רב הסטודנטים נוסעים לבקר את משפחותיהם,בנוסף הוא סיפר לי שהוא היה שם בשנה שעברה וחזר שוב היות ובפעם הקודמת הוא לא הצליח עקב מזג האוויר להגיע לפרודו ביי (Prudhoe Bay)בה שוכנת עיירת דד הורס(Deadhorse) ובה מתגוררים בעיקר עובדי חוות הנפט, זו הנקודה הצפונית ביותר ביבשת אמריקה אליה מותר להגיע עם אופנוע או כלי רכב אזרחי אחר, בתקופה הזו של השנה השמש אינה שוקעת אלה מסתובבת סביב והאור נמשך 24 שעות ביממה.
המשכנו בשיחתנו המקוטעת היות ודיברנו רק בעצירות,הנסיעה עד לגבול אלסקה נמשכה כמה שעות בנופים מדהימים ומרחבים אין סופיים כמו שיש רק בקנדה, פתאום באחד הקטעים שבדרך (עדיין בקנדה) באמצע שום מקום יש רמזור, הכביש עובר שיפוץ וסלילה מחדש והנתיב סגור בכיוון אחד וצריך לחכות לרכב מלווה שעושה הלוך ושוב על הנתיב הפתוח,לאחר כחצי שעה הגיע הרכב המלווה שנותן זכות קדימה לאופנועים זאת אומרת שכל אופנוע שמגיע משודרג אוטומטית לראש הטור ובצמוד לרכב המלווה,סבסטיאן הזהיר אותי שצפוי לנו בוץ,השילוב של אופנוע כבד וגדול פלוס צמיגי הכביש הבלויים שלי שכבר עשו כמעט 8,000 ק"מ ואותם תכננתי להחליף בפיירבנקס למשהו יותר דו שימושי הכניסו אותי למוד זהירות,הנתיב שהוא בעצם שביל עפר רטוב ובוצי ובחלקו גם עם חצץ גדול שיחד עם הבוץ החלקלק וצמיגי הכביש שלי הם מתכון טוב לאדרנלין ואמירת אופסים מרובים.
לאחר הקטע הבוצי הראשון אמרתי לקרנף "יפה לך מלוכלך"והוא הגיב "דיר באלק אתה לא שוטף אותי אה", עניתי לו סוף סוף אתה נראה כמו דו"ש (דו שימושי) אמיתי אבל אל דאגה אני אשטוף אותך כמו שצריך אם תתנהג יפה עד פרודו ביי וחזרה", סבסטיאן הסתכל עלינו ולא הבין מה משמעות השיחה אז תרגמתי לו והוא התפוצץ מצחוק.
הקטעים הנ"ל עברו בקלות יחסית אודות לניסיון הרכיבה בשטח שרכשתי במהלך שנותיי כרוכב שטח,
לאחר מספר קטעים כאלו שבחלקם המתנו מעל לחצי שעה הגענו לגבול קנדה ואלסקה.

את מעבר הגבול לקנדה חלפנו ללא עצירה לביקורת כלשהיא,משם יש קטע של 30 ק"מ עד לביקורת הדרכונים האמריקאית,קצת לפני הגבול היה שלט ברוכים הבאים לאלסקה,סבסטיאן חלף את השלט וכאשר סימנתי לו לעצור הוא לא הבין את הסימן שלי וסימן לי להמשיך,רציתי להישאר קרוב לסבסטיאן וחשבתי לעצמי שיש עוד שלט כזה בהמשך מתברר שלא,
מעבר הגבול היה זריז ביותר כמה שאלות מאיפה באת ולאן אתה הולך? החתמת הדרכון ויאלה אלסקההה.
היות ואסור לעצור ולחכות בצד במעבר גבול קבענו להיפגש בתחנת דלק כ 5 ק"מ מהמעבר, כאשר שאלתי אותו למה הוא לא עצר הוא הסביר לי שחשב שאני מתכוון שזה המעבר ולא חשב שברצוני להצטלם עם השלט,אמרתי לו שבחזור לא משנה מה אנחנו עוצרים, אני חייב לעצמי תמונה עם השלט.
ככה זה עם רוכב שלא מכירים ייקח לנו קצת זמן עד שנבין את הסימנים בינינו.
בתחנת הדלק פגשנו רוכב שבדיוק חזר מחופשה אצל בנו השוטר באלסקה והוא הזהיר אותנו שיש מבצע משטרתי כנגד עברייני מהירות בכל הקטע שבין מעבר הגבול לעיירה טוק(TOK).
הנסיעה עד לטוק ארוכה ומשעממת כ 150 ק"מ ללא נוף מיוחד, עצים, עצים, עצים ועוד עצים.
המהירות מוגבלת ל 80 קמ"ש ועקב האזהרות הקפדנו לשמור על המהירות הנ"ל, למרות שהכביש מאפשר יותר מזה ברוב קטעיו,עצרנו בטוק לתדלוק ונשנוש חטיפי עוף בתחנת דלק,לאחר כחצי שעה המשכנו בדרכנו לפיירבנקס.
הנסיעה עברה בין יערות והרים,פה ושם אגמים וגם חרקים ללא סוף שפוגעים במשקפו של הקרנף ובעצם בכל אחד מחלקי הקרנף ואני הבאים במגע עם כיוון זרימת האוויר, חרקים מכל הסוגים הצבעים והטעמים.
דרך אגב הפרפרים הכי טעימים מלאים בצוף כנראה. פתאום לאחר אחד הסיבובים אני קולט משהו גדול וכהה אה מה זה? ממשיך להתקרב ומזהה שזה מוס (אייל קורא) צעיר אבל גדול וגבוה כמעט 2 מטרים ע"פ הערכתי שהפתיע וחיכה באמצע הכביש והעיר אותנו מנמנום הכביש הארוך והאין סופי עד שעצרתי הוא כבר נעלם בסבך העצים אמרתי לא נורא בטח אראה עוד מלא בהמשך ומתברר שלא, בכל מאות הק"מ שרכבתי באלסקה ראיתי רק 3 מוסים והם כאלו פחדנים ומיד נמלטים ולכן לא הצלחתי לצלמם בעדשתי.
המשכנו ברכיבה האין סופית הזאת והגשם התחיל ופסק לאורך הדרך, בסביבות השעה 23:00  הגענו לפיירבנקס כאן מחשיך או יותר נכון לומר מאפיר מאוחר מאוד בלילה וגם לא חושך מלא בעונה הזו.
אני ממשיך לרכוב אחרי סבסטיאן שיודע היכן האוניברסיטה,מתברר שהעייפות השפיע גם עליו ולאחר כמה סיבובים בעיר סוף סוף מצאנו את האוניברסיטה,עייפים ותשושים חנינו בחניית האופנועים ומד הק"מ הכללי לאותו היום הראה 1,007 ק"מ וואווו שיא אישי חדש,מי היה מאמין שיפור של 350 ק"מ הודות לסבסטיאן,שלו הראה פחות היות והוא לא יצא מוויטהורס כמוני.
סה"כ לאותו היום כ 15+ שעות ברוטו של רכיבה.
לקרנף יש 3 מדי מרחק 2 מתאפסים ואחד כללי שלא מתאפס, בכל יום לפני היציאה אני מאפס את השני כדי למדוד מרחק יומי מצטבר ובכל תדלוק מאפס את הראשון לדעת כמה נשאר עד לתדלוק הבא.
לקחנו כל אחד חדר ל 2 לילות הזה והבא אחריו, הסטודנטים שעובדים בדלפק הקבלה (עבור שכר כמובן) היו אדיבים ונחמדים,קיבלנו חדרים בקומה השניה , חדר פשוט עם מיטות יחיד אינטרנט ומקלחות ושירותים משותפים לכל הקומה, אני חייב לציין שהמקלחות והשירותים היו נקיים וברמה טובה+ . קבענו להיפגש ב 9:00 בבוקר ליד האופנועים וללכת להחליף צמיגים ולבצע טיפולי החלפת שמנים לאופנועים לפני הנסיעה הארוכה אחת מהמאתגרות ביותר שקיימות לרוכבי אדוונצ'ר בדרך לפרודו ביי על ציר הדלטון היווי המפורסם(Dalton Highway)
בבוקר נסענו לבן אדם שמוכר את הצמיגים שברצוני להתקין ושהוא הספק הרשמי שלהם בפיירבאנקס, סבסטיאן מכיר אותו מהשנה שעברה, הוא היה כאן והתקין אצלו את צמיגי heidenau k60 scout צמיג המוגדר כ 50/50 הכוונה 50% כביש ו50% שטח של חברה גרמנית,החלטתי להרכיב גם אני את הצמיגים הנ"ל היות וקראתי עליהם הרבה,דרך אגב סבסטיאן נסע עליהם מאלסקה לטקסס וחזרה לאלסקה שוב,סה"כ מעל ל 19,000 ק"מ שזה הרבה מאוד לצמיגים של אופנוע והם נראים במצב טוב מאוד יחסית למרחק שהם עברו,אני מקווה שגם אצלי יחזיקו ככה,מעולם לא היה לי צמיג עם אורך חיים שכזה, נראה ימים יגידו.
סבסטיאן הזהיר אותי שהבחור טיפה קריזיונר וצריך לשקול מילים כאשר מדברים איתו, שהרי הוא היחיד שמוכר ומתקין צמיגים אלו בפיירבנקס והשני רחוק מאות מיילים מפה אז נמעיט במילים.
הגענו לאיש הממורמר (מיד תבינו למה) שעובד בחניית ביתו ופתוח 24 שעות שכן זו העונה המוארת והחמימה וההזדמנות שלו להרוויח $$$$, ביקשנו להתקין צמיגים כל אחד סט קדמי+אחורי הוא אמר אין בעיה ואז אמר 50$ לשעה שזה בערך 60$ לכל גלגל, סבסטיאן אמר לו שאנחנו נפרק את הגלגלים בעצמנו והוא רק ירכיב את הצמיגים על החישוקים,הוא אמר אין בעיה 30$ לכל גלגל +איזון גם יקר אבל אין ברירה, לאחר שהתחלנו לפרק את הגלגלים הוא חזר ואמר שלסבסטיאן הוא לא מחליף צמיגים כי הם נראים טוב עדיין נראה הוגן לא? סבסטיאן התעקש וביקש להחליף והוא אמר לו עוד מילה ואני לא מוכר גם לו (הכוונה אלי) אני אוהב ומשתדל לכבד את כל מי שאני פוגש ומכיר ללא הבדלי גזע דת או מין אבל הוא היה כזה דביל, אין בעיה אתה רוצה להיות ישר ולא לדפוק את הלקוח סבבה,אבל שהוא מתעקש תחליף וגמרנו, הוא תירץ שאין לו איפה לזרוק את הצמיגים,נו ואת שלי איפה תזרוק? אמרתי לסבסטיאן שאני אומר לו שאני קונה את הצמיגים בתור ספייר ואח'כ נזרוק אותם בפח זבל של המוסך בו נבצע טיפול,חזרתי לדביל והצעתי לו שאני "אקנה" את הצמיגים המשומשים מסבסטיאן והוא סירב בתוקף, נראה לי שהוא פשוט כעס שסבסטיאן הציע שנפרק את הצמיגים בעצמנו.

צמיג קדמי חדש

גם שביקשתי מעט גריז למרוח על צירי הגלגלים הוא עשה פרצוף ורטן מי שישמע מה הסיפור שלך בן אדם,כנראה שככה זה הקור והחושך הארוכים ואח'כ יתושים ואור 24 שעות מחרפנים את האנשים כאן,חשוב לומר שהצמיגים המקוריים שלי פיתחו מדרגות משונות עקב המשקל והכבישים הישרים והמשובשים בהם עברתי,הצמיג הקדמי היה מכניס רעידות בעת עזיבת ידיים במהירויות נמוכות(30-40 קמ"ש)וגם רעידות במהירויות גבוהות(100-120 קמ"ש),מניסיוני ניחשתי וקיוויתי שזה רק עניין של איזון,
את הצמיגים הוא איזן בעזרת חרוזים במשקל מסוים אותם הוא שם בין הצמיג לגלגל,החרוזים הנ"ל רצים בתוך הצמיג בעת גלגולו על הכביש ומבצעים איזון דינמי(תוך כדי תנועה)שמעתי על שיטה זו אך מעולם לא ראיתי במו עיני ומעולם לא רכבתי על אופנוע עם חרוזים בצמיגיו.
מה שטוב בשיטה הנ"ל הוא שבכל אורך חיי הצמיג הוא נשאר תמיד מאוזן ללא קשר לשחיקתו,
החיסרון במהירות אטית מאוד(10 קמ"ש)מרגישים גרגור שכזה כמו של כביש משובש מכיוון הצמיגים ואכן עם הצמיגים החדשים האופנוע נוסע חלקקקק בכל מהירות ובכל תוואי דרך.
לאחר הרכבת הגלגלים נסענו למוסך וסיכמתי עם סבסטיאן שלא נשכח ולא נסלח לבן אדם הזה שחושב שהוא חצי אלוהים,היות והוא הספק היחיד באזור וכנראה שיש לו מספיק לקוחות אז הוא מרשה לעצמו להתנהג ככה,אנחנו נספר את היחס המזלזל שלו כלפינו הלקוחות שלו לכולם,סבסטיאן יצא משלוותו והמשיך לדבר על זה כמה ימים בכל הזדמנות שהוא ראה את הצמיגים שלו לעומת שלי, כל מי שפגשנו וסיפרנו לו את הסיפור חזר ואמר שהבחור לא נורמלי ושכולם מכירים אותו ומשתדלים לא לפנות אליו.
שמתי לב שסבסטיאן הוא טיפוס שנלחץ מהר מכל דבר ולכן המטרה שלי להרגיעו, באמת שאם הייתי במקומו הייתי ממשיך לרכב על הצמיגים הנ"ל עוד הרבה, לפי מראית עין לעומת צמיגי החדשים נראה שנשארו לצמיגיו-אחורי כ 50% וקדמי כ 65%+.
סבסטיאן גם אמר לי שאם הפעם הוא לא מגיע לפרודו ביי זה יהיה בגללו והוא יחזור שוב ושוב עד שיכבוש את היעד הנכסף,אמרתי לו בהחלטיות "אנחנו מחר נוסעים לשם ויהי מה!! אתה תמיד תזכור שאיתי נסעת לשם, ואין מצב שאתה חוזר הפעם לטקסס ללא כיבוש היעד".
הוא אמר "כן אולי מזג אוויר יחבל בתכניות שלנו? אולי הצמיגים הבלויים לא יעמדו במעמסה ובתלאות הדרך? "אמרתי לו שוב "אל דאגה אנחנו עושים זאת נקודה."

בהמשך לאחר שאכיר ואצבור ק"מ על הצמיגים הנ"ל אתן את חוות דעתי.

פרודו ביי-סופה או תחילתה של יבשת אמריקה

תלוי בכיוון המבט.

שנה טובה ומתוקה, אושר, בריאות, הצלחה ושגשוג למשפחתי חבריי ולכל בית ישראל

30.7.14

לאחר שסיימתי להרכיב את הצמיגים אצל הבן אדם המוזר נסענו למוסך ימאהה שנמצא בעיר פיירבאנקס שבאלסקה, המטרה לבצע טיפול שני לאופנוע לפני הנסיעה לפרודו ביי (Deadhorse) שנמצאת בקצה הצפוני ביותר ביבשת אמריקה שאליו כלי רכב פרטי יכול להגיע,הדרך לשם לא פשוטה ומצריכה נסיעה ארוכה בשבילי עפר, לכן צריך ליישר קו ולצאת מוכנים.
סוכנות ימאהה כמו רב הסוכנויות באמריקה מוצפת באופנועים ואביזרים לרוכב ולאופנוע הטיפול לאופנוע שלי בוצע ע"י המכונאי במוסך וסבסטיאן שהאופנוע שלו כבר לא באחריות ביצע טיפול בעצמו, איך שאני קינאתי בו, עזרתי לו קצת ובינתיים גם הסתובבתי קצת בסוכנות, חוץ מאופנועים ואביזרים החנות מוצפת בפוחלצים של חיות ודגים.

המשך תיאור המסע כולל ההגעה לפרודו ביי (שחלק מתמונות הדרך לשם מופיע כאן), בבלוג של לירן

———————————————————————————————————-

כל הזכויות C ל צילומים ולסיפור שייכות ללירן מרכוס

———————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה    

דורון השלים סיבוב באלסקה וכבר בדרום מערב קנדה

ממשיך לארה"ב ולמקסיקו

DALTON HWY

הצג את הוראות נסיעה ל-Vancouver, BC, Canada במפה גדולה יותר

דורון ניצח את מסלול הדאלטון בנחישות (ובתנאים קשים בהרבה מאלה שאני חוויתי על המסלול). לאחר שנגע בקצה הצפוני בעולם שניתן להגיע אליו בדרך קרקעית רצופה, המשיך במזג אוויר רטוב מעט מערבה ואז מזרחה ודרומה, כשהסתיו המתקדם נושך על עקבותיו. כנסו לבלוג האיכותי של דורון ואולי תוכלו להבין, כמה תשוקה יש במימוש חלומות.

להלן קטע מהכתבה:

…"למחרת הגעתי לטוק ומשם רכבתי לכיוון העיירה צ'יקן, עיירה של מחפשי זהב, עד היום. מעברה הסוער לא נותר היום הרבה חוץ מזכרונות ומזכרות אבל ה'תרנגולת' שולטת בנוף של עיירת ספר זו על הגבול בין אלסקה לקנדה. בירה אחת וסיבוב ברחוב הראשי של העיירה הכולל 3 חנויות בבעלות של אדם אחד הספיקו לי למצות את המקום. קיבלתי החלטה מהירה להמשיך למעבר הגבול לפני שיסגרו אותו בשעה 8 בערב, למרות שהמדובר בדרך עפר, טובה אומנם אך מאוד מפותלת, לעבר Top Of the World Hwy. יש להם בצפון אמריקה דרך מעניינת למשוך מבקרים לאותן דרכים מיוחדות. קוראים להם בשמות מאוד "שיווקיים". האמת יש לומר, הדרך הזו אכן נראית כמו הדרך בסוף העולם. דרך המתנשאת לגבהים החשופים מכל צמחיה למעט אותו עשביה אדומה וצהובה המכסה את כל הנוף. היה מעניין לראות את המספר הגדול של ציידים לאורך החלק האמריקאי של הדרך, חמושים ברובי צייד גדולים למדי עם כוונות טלסקופיות ונראה כי אכן הצייד היה מוצלח. במקום אחד היה כתם דם ענק על הדרך מאחת היריות המוצלחות כנראה, במקום אחר חלף על פני טנדר עם ראש ענק ומדמם של קריבו גדול קרניים, עוד צייד מוצלח עבור היורה. המעניין הוא כי גם באזור הדלטון מותר הצייד אך שם רק בקשת וחיצים, רק באזור הגבול עם קנדה מותר השימוש בנשק חם. מייד עם מעבר הגבול נעלמו הציידים, בקנדה הצייד אסור"….

קצה הדרך מאלסקה לדרום מערב קנדה

———————————————————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים, שמורות לדורון קדמיאל

———————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!