הקטע הארצוהבריתי

מסתיים עוד מעט

יואב ממשיך ברכיבה מאוששת לאורך קו החוף המערבי ויש גם עזרה מחבר ותיק של הבלוג הזה.

הצג את הוראות הגעה אל san diego ca במפה גדולה יותר

כתבה 3

בתום החלק הראשון של המסע, מאלסקה דרך קנדה (יוקון ויה בריטיש קולומביה), לעבר מבואת סיאטל, אני מתחיל להתרגל לכך שבתקופה הקרובה, ישבני יהווה חלק אינטגרלי מכס מושב האופנוע. כן, זה נשמע בתחילה כמליצי משהוא, אך בחלוף אלפי מיילים. מאות ביום ולאורך שבועות. מצאתי שאני מבלה על האופנוע יותר משאני מבלה על כפות רגלי. כך שאין אלה רק המרחקים, או הריחוק. זה מצב פיסי הדורש השלמה נפשית עמוקה ומעבָר תפיסתי.
הכניסה לארה"ב, היא מבחינתי מעבָר לשלב חדש. בשלב זה של המסע אני אחצה מצפון לדרום, מסיאטל בצפון מדינות וושינגטון דרך אורגון וקליפורניה, עד לסאן-דייגו ומשם לעבר הגבול עם מקסיקו בטיחואנה.
מסתבר, כי אמריקה זה "אמריקה". החיים לכאורה נוחים. כאשר אתה מגיע לשם כתייר רגיל, אפילו כמה פעמים אתה מקבל פרספקטיבה. אך כשמגיעים יחפים (כלומר על אופנוע) וחשים בכל ניואנס וכל משב קל של מנהגים ותרבות, הפרסקטיבה הופכת לתובנה. חברים יקרים; לאמריקאים יש הרבה מעלות אך כמו כולנו…גם חסרונות לא פשוטים (לפחות, באמות המידה שלי). המחלה הראשונה והעיקרית שלהם קשורה אני מניח לסינדרום נפשי/צרכני. הם נמצאים כל היום, כל יום. במין אמוק של קניות. רוכשים הרבה יותר ממה שהם באמת צריכים. תופעה שקשה להסתיר אותה. כי מה לעשות… "אני קונה וכולם צריכים לראות את זה…" למשל, בכמה עצירות בשכונות בצפון מדינת וושינגטון, שמתי לב לתופעת "התפקעות הרכוש". מתוך שיחות, הבנתי כי אנשים רוכשים חפצים מעבר ליכולתם להכיל בביתם הצנוע וכשאין להם מקום בבית, הם אוספים ואוגרים את הדברים בסטורג' (אחסנה) – עכשיו תבינו – אנשים רוכשים RV (קראוון) ב- 50-100 אלף דולר, כדי שישמש אותם למקסימום – חודש חופשה בשנה ואז הם מאפסנים אותו ב- 500 דולר לחודש עד לשנה הבאה. כאשר במידה ואתה רוכש משומש, אז החדש מאבד מערכו בערך 20% בשנה. כאשר אני שואל אותם מדוע הם לא שוכרים? הם פשוט אינם מבינים את השאלה. מגלגלים עיניים ואומרים שכל עוד אני יכול, כלומר כרטיס האשראי שלי מאשר את העיסקה, אז הולכים על זה. וכך פגשתי את ידידינו השמנמן מהכתבה הקודמת שיש לו בבית 3 אופנועים. 2 סירות קטנות ו- 3 מכוניות ו…יש רק 2 בעלי רשיונות נהיגה בבית! והבן אדם ממש לא נחשב עשיר. לחלוטין ממוצע.

וכן, הם אוהבים את זה בגדול … המילה לתאר בה את התרבות האמריקאית, לפי ההבחנה שלהם עצמם, זו המילה :גדול. חשבתי לחסוך קצת וכאשר הבחור הציע לי שנחלוק חדר, קפצתי על ההצעה – טעות!!! מסתבר שהבחור אינו נוחר.  הוא פשוט מגדיר את המונח מחדש. כך שהתחושה שלי היתה, שאני בלב אזור תעשייה שוקק ..ולא תעשיית היי-טק. בקיצור, את הלילה הזה העברתי בחוץ, ליד החדר באוהל שהקמתי. למחרת, רכבנו לאיזור תעשיה באחד המפרצים באיזור ושינגטון, שבו מעשנים דגי סלמון.
החלטתי לא להכנס לסיאטל, עיר שדורשת השקעת זמן של ממש, כדי ליהנות מכל הפיתויים. ואני בדרך להרפתקה רכובה דרומה.. נסיעה קצרה על i5 הבהירה לי, שלרכוב על כביש מהיר, עם 4-5 נתיבים בהם כולם טסים, זו לא חוויה – זה סתם סיכון. אז ירדתי לעבר המעבורת (זולה מאוד: 5$ ) שהנחיתה אותי על כביש שבאמת נחשב לאחד היפים בעולם. כביש 101 דרומה מכאן, הוא מתמזג עם כביש 1. זוהי דרך מדהימה. מלווה את קו החוף על מפרציו, מצוקיו והעיירות הקטנות הצמודות לעיקולים וליערות העבותים, הנמשכים מזרחה אל תוך היבשת.
הדרכים ממש מדהימות. פה ושם זרוקים סלעי ענק כאיים זעירים, כמה מאות מטרים מהחוף ובהם מקננות ציפורי ים בלהקות ענק – אין מילים. אמנם קצת גשום, אבל הרבה יותר טוב מהצפון הנוטף וזורם ללא הפסק.

אין ספק שהכביש מצדיק את המוניטין שלו כ"חובה" בקרב רוכבים ומטיילים. הדרך חוצה את אורגון ומגיעה אל יערות עצי הענק של צפון קליפורניה. עצי הרדווד REDWOOD.
שינה באוהל תחת עצי הענק. כמובן עם מרשמלו, שילד אמריקאי כיבד אותי בהם, לאחר שהוריו איימו להחזירו הביתה במידה והוא ישוחח עם זרים. ה"זר" הסביר להורים מה מעשיו בסביבה. הללו לא חשבו שניה והזמינו את ה"זר" לברקביקיו משובח, כולל כמה בירות לתפארת מדינת ….חלם. החיים הם אמריקה.

לאחר עוד כמה מאות ק"מ – מי סופר – אני מגיע לסנטה מוניקה – מקום מדהים! אני מגיע בידיעה, שאני חייב להחליף את הצמיג האחורי, שחריציו נשחקו וזמנו חלף – לצערי. הגעתי בסביבות 5 אחה"צ, ביום שישי – שזה אומר; שבת ראשון, בהם לא ממש עובדים; בעייה. המשכתי לרכוב על הכביש ופתאום אני רואה אדם רכוב על KLR זהה לשלי, רק קצת יותר ישן. אני בחוצפה ישראלית. צופר לו ושאל היכן ניתן לרכוש צמיג באזור? והוא מספר כי לאחרונה רכש אופנוע ימאהה חדש (בתשלומים כמובן) ויש לו צמיג אחורי חדש באריזה, שהוא הזמין, אבל לא מתכוון להתקין על אופנועו. הוא סימן לי לרכוב בעקבותיו ואני – בחשש מה, נוסע. הוא מוביל אותי אל ביתו. מסתבר שהבחור באמת אדם מדהים. גרוש +2, מורה לביולוגיה. התלהב מהמסע שלי והסכים למכור לי את הצמיג שרכש ב- 75$ באינטרנט, ב- 40 בלבד, שזה אחלה מחיר. ודאי שלקחתי. נכון, התקנה זה עוד 40 אבל שווה. (לפחות לי).

באותו יום יצאנו לטיול אופנועים על הכביש המקביל לחוף ושם ראינו מחזה שראיתי פעם בטלוויזיה: ציפורי ים, שחפים ושקנאים אפורים, צוללים לעבר להקות דגיגים שהתקבצו בסמוך לחוף.

המסע כמובן המשיך לכיוון סנטה-ברברה, שגם היא נראית לא רע, אך מלוקקת באופן מוגזם. כמו גלידת צבעי פסטל נמסה. כך לפחות היתה התחושה שלי.
התקרבתי לסן-פרנסיסקו ולאחר מעבר מהיר של גשר-הזהב הידוע הרטוב ו…היקר. (מה זה צריך להיות? 7 דולר מעבר!) בהמשך חציתי את לוס-אנג'לס ממזרח מבלי להכנס אליה ממש והגעתי לסן-דייגו. שם פגשתי את דן טופ, שעזר גם ליוני (ששידך בינינו) כשעבר בסן-דייגו לפני שנתיים. איש שמקדיש את מרצו וזמנו הפנוי לעזור במידע, למי שמבקש לחצות את האיזור בכיוון מקסיקו ואמריקה הלטינית. הוא עזר לי למצוא צמיג קדמי (מצלר) והעמיד לרשותי באדיבותו, את החניה/מוסך הפרטי בביתו, לביצוע טקס החלפת השמנים – מזל שבדגם הזה שלי, מחליפים שמן רק כל 6 אלף ולא כמו בדגם הקודם כל 1.5 אלף. מסאן דייגו, אמשיך דרומה לכיוון טיחואנה מקסיקו.

דן טופ (טופולסקי) המלאך שלנו בסן דייגו.

אני חייב מספר מילים על המסע כחוויה – אז זהו. הדבר אינו קל. אינו פשוט. רכיבה במדינות שונות, כאשר לפעמים חוקי הדרך שונים – לא דרמטית אבל ההבדל הקטן מקשה לפעמים. מאוד חשוב לדעת מה המדיניות לנסיעה בנתיב שמאלי או מעבר בכבישי אגרה או זכות קדימה וכו'. ולא פחות חשוב, רכיבה של הרבה מאוד קילומטרים ביום. לפעמים, אני נהנה מעצם הרכיבה. לפעמים מהנופים. כמובן מהשירה שלי לעצמי בתוך הקסדה, אשר גם כך אזני פקוקים באטמים. אך לפעמים, יש אפילו כאב פיזי. כמובן, כאשר אני עושה את הכל לבד – יש בזה תחושה של הישג משהוא. אבל שתדעו, שאתם חברי, משפחתי וקוראי הדיווחים, ממש חלק מהמסע. אתם שם. אך מאד איתי כאן. כמעט בכל קלומטר …או מאה. מי סופר.
נתראה בכתבה הבאה – מקסיקו .

—————————————————————————————————————————————-

ערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ליואב דולב

—————————————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 10 תגובות, הוסף תגובה    

————————————————————————————————————————————

צילום הכותרת: דרור עינב- קליפורניה דבר העורך: מי שהגיע לכאן כדי לקרוא רק על המסע שלי, נא להקליק פה. בכל דף אליו תגיעו, הסדר הכרונולגי של הכתבות הוא מלמטה למעלה (הכתבה העליונה בדף, היא האחרונה שעלתה לאתר) -סרט קצר הנוגע להרצאה שלי על מסע האמריקות, הועלה ליו-טיוב . תודה, יוני).

התחלה: הקיץ השנה באלסקה, קר ולכן יואב נתן בגז!

אם אדם מחפש נקודות אחיזה לזכרון נִצבָּר, אין כמו רגע היציאה למסע. השניה החמקמקה, שכל הֶרֶף של הרהור או געגוע בעתיד, יגעו בה.

הצג מפה גדולה יותר

מי רוצה אוהל בגשם? מי רוצה לרכוב בשלג? מי רוצה לעמוד ברוח? יאללה דרומה!

ביום הראשון, ליוותה אותי התרגשות עם אותן חששות שאינן מרפות לרגע. אני מקווה שהן תהיינה מהסוג שיעזר לי לעבור את המסע בשלום. הכוונה היא לשמור על רמת קשב וריכוז גבוהים במיוחד. לאורך הרכיבה לפחות.
ראשית, עלי לעבור את המרחקים הבלתי נתפסים, בתוך מספר ימים.
כשאני מדבר על מרחקים, הכוונה היא לרכיבה כמעט רצופה מפיירבנקס אלסקה, עד למבואות סיאטל בצפון מדינת וושינגטון בצפון מערב ארה"ב – מדובר על מרחק של כ-3,600 ק"מ ב-6 ימים בלבד. הדבר נעשה מכיוון שהשנה – כך לפי דברי המקומיים – הקיץ דילג על האיזור. הקור הוא קור שחודר עד לעצמות גם אם אני מכוסה בשש שכבות עליונות ושלוש תחתונות ובמזג אויר הזה, כשאני ברכיבה על אופנוע, הקור הירושלמי החורפי – יחסית למה שאני חש כרגע – הוא עוד משב קור כמעט חסר משמעות.
אז זהו מתחילים? נכנסתי לתחנת הדלק הקרובה מלאתי מיכל מלא ויצאתי לנסיעה הארוכה בחיי. תמונות הנוף עוברות, הדרכים – רובן לפחות, נראות סבירות למדי בתחילה. מדי כמה שעות רכיבה, עצרתי לחילוץ עצמות ומילוי מיכל דלק נוסף – עצירות שהן הזדמנות לשיחה עם בני המקום. מצאתי כי רבים מבין האמריקאים המתגוררים באלסקה, נחשבים כמתבודדים. גם בעיני עצמם. הם מספרים, כי הם מאוד אוהבים את המקום ואת השקט ויחד עם זאת, הם ממש צמאים למפגשים ולסיפורי אנשים חולפים. מתוך המפגשים החפוזים האלה. אני לומד משהו על המבנה החברתי של צפון אמריקה. שמתי לב בכמה מקרים כי העבודות הקרויות "שחורות", נעשות ע"י צאצאי אינדיאנים החיים באזור וזאת כאשר בינם לבין האדם הלבן יש לא מעט חיכוכים. אחת הטענות היותר נפוצות היא על רמת הפשיעה וצריכת הסמים בקרב אותם צאצאים. תופעה מטרידה נוספת שנתקלתי בה באלסקה, זו בעיית ההריונות המוקדמים (בגיל בית הספר).

הרכיבה בחלקה, מאוד מהנה, בתחילה החושים מחודדים מאוד ולוקח זמן עד שאני מתרגל לתרבות הנהיגה של אותה המדינה בה אני נמצא.
למחרת רכישת האופנוע יצאתי לדרך ולאחר 600 ק"מ של רכיבה אין סופית, ראיתי כי שעת שקיעה מתקרבת. החוק הראשון של מסעות רכובים: "לא רוכבים בלילה!!!".  לאחר עוד כ-20 ק"מ, מצאתי חניון הצמוד לאגם (שכמובן אחריו עוד אראה עשרות כמוהו) והקמתי בו את האוהל בפעם הראשונה.

טוב, חוויית השינה באוהל החדש אותו קניתי בפיירבנקס – בואו נגיד את האמת: ממש לא היתה משהו. לא רק שמזג האויר היה קר עד מאוד, בנוסף, החל הגשם לטפטף ובמהרה חשתי מים קרים מלטפים את גופי. בבוקר, לאחר לילה גשום וקריר מצאתי כי נקודת הקמפינג שבחרתי סמוכה למעין "תחנת איסוף" של עובדים במעמקי הפרא הצפוני. הלכתי לאכול את ארוחת בוקר עם קבוצת עובדי מכרה זהב, שחיכו שמסוק יבוא לאוספם, בערך 20 מטר מהאוהל שלי. לזה הם קוראים "מונית". החבר'ה האלה מרווחים המון כסף בחודש (משהוא כמו 12 אלף דולר בחודש) תמורת 13 שעות עבודה קשות ביום, במשך 5 חודשים בלבד בשנה. בשאר החודשים, לא ניתן לעבוד במכרות הללו לא רק בגלל דרכי גישה קפואות או מוצפות בשטח אזורי המכרות, (המסוק מגיע עד שפת המכרות בלבד ואז צריך לתפוס רכב לירידה לפי המכרה) אלא בעיקר, עקב השפעת הטמפרטורה הנמוכה על המחצבים. הפרשי הטמפרטורה משנים את תזוזות הקרקע באזור. החברה משלמת להם על הכל: אוכל + לינה+ נסיעות+ מגורים. כך שאחרי מס, הם חוסכים לא מעט.
לאחר ארוחת הבוקר, קפצתי על האופנוע לעוד פרק של הכרות עם המכונה הכחולה והמשכתי לתוך היום השני. גם יום זה עבר ברכיבה רצופה, במגמה כללית לצאת כמה שיותר מהר מאזור הקור. תחנת דלק רודפת תחנה. הנופים משתנים; מנופים ירוקים, לצהובים וחזרה לירוקים. וכל הדרך ממטרים מרטיבים הכל. וכעבור עוד כ-600 ק"מ, מצאתי מקום נחמד להניח את הראש. היה לי ברור: הלילה אני לא יכול לישון באוהל – הוא היה עדיין ספוג ורטוב מחוויית הלילה הקודם. לכן דפקתי על דלתו של מוטל קטן, שילמתי 40 דולר ונכנסתי לחדר עם מיטה ומקלחת. חדר פשוט ומצעים שנראים נקיים. מקלחת חמה! אוי אלוהים – ואני, חשוב לומר: מאוד חילוני – כמה שזה טוב.

את היום שלישי, לא אשכח הרבה זמן. ההתחלה היתה טובה; מעט גשם, ראות קצת לקויה, אך המשך היום היה מדהים; האויר המשיך להיות קר והראות התבהרה. גם אני התחלתי לחוש יותר בנוח על האופנוע , כלומר לאתר את הנקודות והזוויות, שעכוזי יוכל למצוא בהן מנוח משעות הרכיבה הרבות.
לאחר מספר שעות, אני עוד בטריטוריית יוקון (הטריטוריה הצפון מזרחית של קנדה) ממש לפני כניסתי לפרובינציית קולומביה הבריטית, (קנדה היא פדרציה הכוללת 10 פרובינציות ושלוש טריטוריות). אני יורד דרומה בכביש מס' 37, הקאסיאָר Stewart Cassiar Hwy (איזה כביש? בחלקו הגדול הוא עפר כבוש) אני מתחבר לשני דברים: האחד, שלטים המזהירים כי באזור חיים דובים שחורים והם קרובים לדרך! והדבר השני, השמיים הנמוכים, שופכים מים ללא הפסק. אז המצב הוא כזה: אני רוכב על אופנוע עמוס לעייפה שהוא די כבד, מדי פעם עלי לחצות גשרים העשויים ברזל, כלומר, משטח הנסיעה הוא רשת ברזל צפופה וחלקה, באופן שמאוד קל לרוכבי אופנועים להחליק עליו (אין לי מושג מדוע חוסר ההתחשבות הזה). מסביב ישנם דובים שאני רואה מפעם לפעם – על ובסמוך לכביש וכשהם שומעים את טרטור האופנוע ורואים אותי, הם בורחים חזרה לשיחים. אך מדי פעם, אומרים המקומיים, קורות תאונות קשות בגלל שהדובים קופצים בחזרה לכביש. על זה תוסיפו גשם רציני מאוד וכמובן ציר נסיעה שאני לא מכיר בעל-פה מן הסתם (ממש לא איבן-גבירול).

לאחר שעה של נסיעה בתנאים אלו, הגעתי כולי קפוא ורועד לאיזה לודג' בשם; 2bell, אתר מפואר אותו הקימה קבוצת שוויצרים באזור. ברגע שהם ראו מה עומד להם בפתח, הם כיסו אותי בשמיכה והשקו אותי תה. לקח לי… אולי 20 דקות, עד שאספתי את עצמי לשאול אותם אם יש חדר. מנהלת המקום אמרה כי יש רק את הסוויטה והיא תבדוק שוב וכעבור 5 דקות חזרה ואמרה כי הכל תפוס. לאחר מבט נוסף, היא אמרה לי: "יש לי חדר בשבילך… והוא חינם". זה היה החדר של הצוות האווירי שמתפעל את טיסות המסוק הפרטי של הלודג'. באותו יום, הטייסים היו ביום החופש שלהם – כך שהיה לי חדר משלי תמורת הבטחה שאזמין ארוחת בוקר. הבטחה שכמובן קויימה.
יום רביעי ליציאתי לדרך ואני מתחיל לחוש חיבור למסע. כן, גם זה לוקח זמן – להבין שאני נמצא כאן ועשיתי זאת מבחירה. מדי פעם, רואה חדשות ודיווחים על הנעשה במזה"ת על מסך טלווזיה מזדמנת. אך זה באמת נראה רחוק ולא רק פיזית.

היום הרביעי הסתיים בחניון RV'S (רכבי מוטור-הום, וקראוונים). נחתי באוהל, כאשר הוזמנתי לאכול אצל זוג פנסיונרים חביבים בסמוך. הם האכילו אותי המבורגרים והשקו אותי בירות עד צאת נשמתי. בני הזוג החביב רואים עצמם כקנדים פטריוטים. הם שיתפו אותי במחשבותיהם על הבעיות שיש לאדם הלבן כאן בקנדה. בעיה שהם מכנים: "המתיישבים הראשוניים" שזו שפה מכובסת לאינדיאנים/אינואיטים הקנדיים. הללו סובלים מאותן הבעיות המיוחסות לאחיהם באלסקה. היו שנים, בהן ניסו לחנכם מחדש באמצעות גזירות ואיסורים. למשל: אסור היה להם לדבר בשפת שבטיהם בתחומי בתי הספר, אלא רק אנגלית. דבר המזכיר לי "תיקון" זהות שהאדם הלבן חוקק לאבוריג'ינים באוסטרליה ולמאורים בניו-זילנד. למעשה, במחשבה נוספת, הבריטים השאירו אחריהם לא מעט אדמה חרוכה. לא מתוך כוונה רעה, אלא מתוך תפיסה שהאמת שלהם היא האמת המוחלטת והיא זו שצריכה לחול על כולם – אבל זה כבר טיול אחר לגמרי… מארחי סיפרו וסיפרו… עד שברחתי בזהירות ושכבתי לישון. בבוקר קמתי ליום שכולו …לא תאמינו – גשום!!! כל כך צפוי.

גם היום החמישי הצטיין בנהרות מי שמיים. כך שמפאת המים הרבים…אני מוצא את עצמי כותב לכם מעליית-גג של זוג אנשים קנדים חביבים, שאימצו אותי ללילה לאחר שראו אותי בבית-קפה, נח לאחר רכיבה לכיוון סיטאל. 20 ק"מ בלבד מהגבול עם ארה"ב .
ביי בינתיים – יואב.

——————————————————————————————————————————————-

ערך – יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים, שמורות ליואב דולב

——————————————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and החיים הם הרפתקה and הרפתקאות   ·   יש 3 תגובות, הוסף תגובה    

המורכבות של מימוש חלום רכיבה משותפת

האם קושי הוא סוג של הנאה? (כן). ומה קשה יותר: לבד או בקבוצה? (בקבוצה). ומה קורה בִּפְנים, כשזה נגמר? (סולחים וכבר חושבים על המסע הבא). ומה נהנים לזכור? (בעיקר את התקלות). הסיפור שמאחורי המסע. כמה טיפים ולקחים שכדאי לשמור בתיק החלומות שלך, משלושה שרכבו עד לקצה וחזרו בשלום.

הקדמה לסיכום / איציק

בצער רב ובכאב גדול וכבר מדגדג… געגוע, החזרנו את האופנועים. קיבלנו זוג קטנועים 125 סמ"ק, להשלמת הקניות האחרונות ביום החופשי הראשון ללא האופנועים שלנו..! נפגשנו עם החבר'ה הישראלים הבאים, שהחליפו אותנו אצל מר הרמן (כנראה שהוא מוכָּר למדי בקרבנו… אנחנו אהבנו מאד וממליצים בחום) ומקבלים את האופנועים שלהם לטיול. אנחנו, עומדים מהצד ורוצים עוד ועוד… – ככה זה כשאתה מתמכר לספורט ולכלי המדהים הזה. זר, לבטח לא יבין זאת. בילינו את אחה"צ ביחד עם מר הרמן בחנות האופנועים והאמת, לא ממש רצינו לעזוב אבל, כנראה שאין ברירה. 19:20 והנה מגיע האוטובוס וגולש חרישית לתחנת האוטובוס ואפילו עם אותו נהג וגם אותם 10.5 יורו לתשלום נותרו ללא שינוי. נפרדנו לשלום מהרמן, העמסנו את הציוד הרב לבטן האוטובוס ומתחילים את " הרכיבה" דרומה והביתה – אכן זה מתחיל וקורה (ורק לחשוב איפה היינו אך אתמול… וכמה, שהמעבר חד וקוטבי).

נסיעה של 40 דקות לשדה התעופה, שבהן העלינו חוויות, רגעים מרגשים וחווית חיים שנצרבה עמוק בכל אחד מאתנו. עוד פרק נגמר לו ואנחנו יורדים בתחנה ונכנסים לאולם היוצאים בנמל התעופה – מינכן. הליכה של מס' קילומטרים, מביאה אותנו לאולם מבודד בשדה התעופה כיאה ל"מכובדים" לפני טיסתם. יום ארוך ומתיש עם מד טמפרטורה על "חם מאד"… ומחכה לנו תור ארוך ומייגע, מוקף שוטרים ואנשי גבולות חמושים. תשלום קנס של 170 יורו על משקל עודף (וזה עוד אחרי הנחה…) ואנחנו בדרך לאוטובוס נוסף שלקח אותנו למטוס. חצות הלילה ואוטוטו ממריאים. שורה 35 בכיסאות עוקבים, האחד אחר השני ואנחנו מרחפים וטסים בעננים ממש… הן פיזית והן נפשית. התחושה העילאית של: "עשינו את זה ומכל הבחינות!" מקננת בתוכנו עמוק עמוק ותלווה אותנו לכל החיים.

04:00 לפנות בוקר ואנחנו נוחתים בארצנו הקטנטונת, בהחלט התגעגענו וכמה כייייף לחזור. הציוד והמזוודות הגיעו שלמים ואנחנו חוצים עם עגלות עמוסות לכיוון אולם הנכנסים. עינב, הבת של אורי מגיעה לקראתנו – וכמה התרגשות יש באוויר.  במיוחד לכבוד הרב אורי.
אחרי 34 ימים ולילות צמודים ואינטנסיביים נפרדנו לשלום וכל אחד יצא לביתו.
06:00. הבית ודייריו התעורר לקראת "האורח" שהגיע, חיבוקים ונישוקים ומעט סיפורי חוויות, מלווים את שחר הבוקר המפציע. הצצה חטופה ומתגעגעת לאופנוע שנותר מאחור מיותם לחודש ו… ימים ושגרת היום חוזרת; עבודה, לימודים, בחינות וכו'… ואני מרגיש שונה וקצת זר לפעילות מסביבי. אכן, הספקתי קצת לשכוח… השלמה של שעות שינה מחכה לי מיד כשהבית "מתרוקן" וסוף סוף במיטה שלי והכי משונה… בלי אורי ומיכאל…

————————————————————————–

"…כל החיים זה טיול אחד גדול."

הסיכום של מיכאל פופקין

לאחר הטיול לנורדקפ, פגשתי חבר שאל אותי אם הטיול היה "טיול של החיים?"
עניתי: "לא, כל החיים שלנו על פני כדור הארץ, זה 'טיול של החיים', הטיול לנורדקפ היה חלק ממנו".
כבר עבר שבוע ימים מאז חזרתי לארץ, ועדיין קשה לחזור לשיגרה, למציאות היום יומית. אבל נראה כי המציאות, היא הדבר המנצח.
צריך רק להתחיל לתכנן את הטיול הבא; הרי אמרנו שכל החיים זה טיול אחד גדול, נכון…?

אני רוצה להודות לחברים איציק ואורי שאיפשרו לי לחוות יחד אתם פרק נורדקפ.
לאיציק על העבודה הנהדרת בכתיבת החויות עם עבודה עד השעות הקטנות של הלילה.
לאורי. בין היתר, שהתגבר על קשיי הרכיבה, וכמובן ליוני בן שלום שאיפשר לנו. באתר הרפתקה ,לחוות יחד איתכם את פרק הנורדקפ.
צאו ותטיילו, אם לא על אופנוע, אולי קיימים (לא יודע) כלים תחבורתיים אחרים.

מיכאל פופקין

—————————————————————–

"…איך כמעט הגענו לנורד-קאפ, וגם כמעט ונפרדנו…"

הסיכום של אורי חכימיאן

אחרי שעברו להם כמה חודשים בהם עיכלתי את החוויה אותה עברתי, נשאר לנסות ולסכם אותה מנקודת מבטי.
למען האמת, רציתי לשתף אתכם כבר בזמן המסע, כשהגענו לנורד-קאפ, חשבתי שזהו הרגע המתאים מבחינתי. ההגעה לשם הייתה מעין השגת מטרה והוכחה לעצמי, כי גם אני יכול לצאת למסעות קשים, ארוכים ומאתגרים כמו זה ולעבור הכל, יחד עם חבריי.
מעולם לא חוויתי חוויה כזו. רחוק מהבית למשך זמן ארוך שכזה ולאחד כמוני שרגיל להיות בבית, זה היה קצת קשה ומעבר ליכולת האישית שלי והאמת היא; זו הייתה התנסות ראשונה בחוויה שכזו, לטיול הגדול לאחר שיחרורי מצה"ל, לא יצאתי…
אפשר להגיד שמסע מסוג זה הוא קשה מטבעו, אך לי היה קשה מהרגיל, לאורך המסע התווספו קשיים אחרים שלא חשבתי עליהם מלכתחילה…

–   הרכיבה הממושכת

לאורך מאות ק"מ כל יום, במשך כל ימות המסע, הביאה לתסכול לא מעט פעמים. למרות שהיה ידוע מראש, כי נרכוב כ- 12,000 ק"מ לאורך כל המסע, לי זה לא נתפס ולא עבר בשקט בראש. המעמסה הגדולה של הק"מ הארוכים, לא הניחה לי ומצאתי את עצמי מציק לחברים לא פעם- "נו מתי מגיעים?"  "עוד כמה נשאר לנו?" גם כשידעתי מהו היעד לאותו היום ולאן אנחנו אמורים להגיע.
יחד עם זאת, להגיד שהרכיבה הממושכת לא הייתה חוויה ענקית, תהיה הטעייה; כבישים אינסופיים, פיתולים, פניות, עליות וירידות, כאילו שנוצרו במיוחד עבורנו- רוכבי האופנועים. לצערי, אין לנו בארץ דבר שכזה… הנופים היפים שאין אפשרות לתארם במילים. מפלים אדירים מגבהים מרשימים, אגמים- חלקם קפואים, הרים מושלגים ועוד נופים מרהיבים. אין איך להעלות על הכתב את ההתרגשות שאני עדיין חווה בעקבות המראות.
הרכיבה בגבהים של כ-1,500 מ' ויותר. ירידות חדות ופניות של כ-180 מעלות והנוף שמתגלה במורד ההר.
חוויה!! חוויה שאני רק יכול להודות לחברי מיכאל שעמל ארוכות בתכנון המסלולים והביאנו למקומות מופלאים אלו ואני מאחל לכל רוכב את האפשרות לצאת ולרכוב במקומות שכאלו ולהגשים את החלומות שלו!

–  האוכל. מרכיב כל כך חשוב לקיום שלי; איך לא חשבתי עליו מספיק?!

לאן שלא הגענו, פגשתי במאכלים שהמרכיב העיקרי בהם היה לצערי – בשר חזיר ומה לעשות, שאני שומר ונמנע מלאכול מבשר החזיר ובנוסף גם נגעל ממאכלי הים המשונים. פשוט נגעל מזה!
אז יצא שתמיד הייתי רעב. הארוחה העיקרית, הייתה ארוחת הבוקר ועם הזמן, למדתי לקחת איתי כמה סנדוויצים להמשך היום, למקרה ולא אמצא את האוכל המתאים.

ואם כבר דיברנו על חווית וקשיים, אני רוצה לשתף אתכם ביום הקשה ביותר שהיה לי במסע הזה. היום שכמעט הגענו לנורד-קאפ, וגם כמעט ונפרדנו.

זה היה יום רגיל, התחלנו לרכוב כבכל יום, בשעות המוקדמות של הבוקר. היינו אמורים לרכוב בערך כ- 500 ק"מ, נושקים לנורד- קאפ, אך לשם נגיע רק מחר לפי התכנון.  זה היה יום קר מאוד מלווה רוחות חזקות. תוך כדי הרכיבה, החברים משכו קדימה ובשלב מסויים, לא ראיתי אותם יותר. זה היה בשבילי יום קשה לרכיבה, הרוחות "העיפו" אותי הצידה ופשוט לא יכולתי למשוך וזה מנע ממני להגביר את המהירות ולהצמד לחברים. רכבתי לבדי במשך כשעתיים לאורך של כ-140 ק"מ, נלחם במחשבות על כך שהם לא מחכים לי, אולי אני לא על הכביש הנכון… ממשיך בנסיעה קשה עד שבסופו של דבר אני פוגש אותם בתחנת הדלק כי פשוט נגמר הדלק. ראשון פגשתי את איציק ופניתי אליו ואמרתי לו שלא כך מתנהגים ושלא היה לי כיף לרכב ככה, בצורה כזו. הייתי מאופק. לאחר התדלוק פניתי למיכאל כשאני קצת כועס ובקשתי ממנו לראות את המפות, בכדי שאוכל לכוון את עצמי, לנקודה אליהּ היינו אמורים להגיע בסופו של היום. נראה, כי באותו הרגע כעסתי נורא ונוצר מתח באוויר. יצאנו לדרך ולאחר כ-10 דקות של רכיבה, עצרנו לאכול.

כל אחד ישב בצד אחר. אחרי שאכלנו, ביקשתי לדבר על מה שקרה קודם לכן. נשפכו שם דברים ומילים ממש קשות ולפי הלך הרוח, הכלים נשברו. כל אחד מאיתנו, אמר את אשר על ליבו ולאחר מכן פופקין לקח יוזמה ואמר שאנחנו יוצאים לדרך ובכך שבר את המתח. לא שזה ממש נגמר, אבל יצאנו לדרך. לאחר עצירה נוספת, מיכאל החליט שממשיכים עד לנקודת יעד חדשה לאותו היום: נורד-קאפ. עדיין היינו כל אחד בפינה שלו. אני מתקשר הביתה ותוך כדי שיחה, אני נחנק ויורדות כמה דמעות. שואלים אותי בבית: "איך הולך ומה נשמע", אני משקר ואומר שהכל בסדר ושומע שגם בבית קצת קשה.
בשעה 01:00 לערך בלילה, אנחנו נכנסים לחדר קטן. מתארגנים לשינה, אוכלים מה שיש. רכבנו כל היום, היה קר מאוד ובנוסף, זה לא היה יום נעים במיוחד. מכל הבחינות.
בבוקר יצאנו לנורד-קאפ, אחרי 15 ק"מ, ביקור במקום ותמונות מרגשות, התחבקנו והתנשקנו וגם ירדו להן דמעות של שמחה מהולות בהתרגשות שאין כמוה… ממש כמו ילדים קטנים, שחררנו לחץ עצום וירד משקל רב. באותו הרגע נשבר המתח ונעלם הכעס ולשמחתי זה היה מאחורינו וכיף גדול שזה עבר ושוב אנחנו יחד!

לסיכום; אני רוצה לומר לכם שזו הייתה חוויה מדהימה, להיות בחברתם של שני ה"שועלים" מיכאל ואיציק.
הטיול היה ממש מדהים ואין ספק שזה היה הדבר אולי הכי מרגש שעשיתי בחיי, ואם הייתי צריך לבחור שוב אנשים לצאת איתם למסע שכזה, אין ספק ששני ה"שועלים" האלה היו הראשונים ברשימה!!

אני רוצה להודות ל"אריה נגררים" שנתן את חסותו.
תודות גם ליוני שאפשר לנו להעביר לכם את אשר עבר עלינו באתר שלו.
תודה לחברים, אשר חזקו ותמכו בי בטלפון ובהודעות S.M.S לאורך כל המסע.
תודה מיוחדת לאיציק ומיכאל שעבדו קשה בכדי לארגן ולהוציא לפועל מסע שכזה! נשיקות.
ואחרונים חביבים, משפחתי היקרה. על שאפשרה לי להעדר לחודש ימים ותמכה בי ועזרה לי לממש את אחד החלומות שלי! תודה לכם אשתי אליאן וילדיי אורן עינב וספיר.

ה"שועל" אורי חכימיאן.

———————————————————————-

תובנות, מחשבות וכמה טיפים

איציק שפר מסכם

כמעט חודש ימים, מאז חזרנו לארץ. שגרת היום והפערים שנוצרו בהיעדרנו, שואבים כל דקת זמן וממלאים כל רגע משעות היום והלילה. הימים ארוכים מאד ובקושי רב ניתן להגיע שפוי למחשב ולכתוב את פרק הסיכום למסע.
והנה היום, סופ"ש, עם בוקר של שבת חמימה, שמבצבצת מהחלון, נפלה עלי המוזה וההשראה והחלטתי שהגיע הזמן לסיים את פרק הסיכום למסע לנורדקאפ. להנאתכם ושימושכם.

הרגע שלפני :

הרעיון למסע וההכנות לקראתו, נמשכו כמעט שנה שלמה ולמען האמת; 212 ימים של למידה וקריאה מניסיונם של אחרים. גלישה באתרים. תכנון המסלול ובחירת אתרים מומלצים לשהייה וביקור. כבישים ונופים לרכיבה. מקומות לינה. חברות השכרת האופנועים וביטוחים. התאמת האופנועים לכל אחד מאיתנו. רכישת ציוד מחו"ל. קניית מפות מתאימות. התארגנות עם ביגוד וציוד רכיבה מתאים (ארחיב בהמשך). תכנון ימי רכיבה וימי חופש למנוחה. הכנת המסמכים המתאימים ויצירת קשר עם נציג מקומי ברוסיה – (מה שהתברר כנכון ביותר לעשות). מניסיון וללא ספק, תכנון מוקדם של כל הפרמטרים הנ"ל ועוד… חוסך הרבה טרחה, עוגמת נפש ואי נעימות כשנמצאים בחו'ל. מומלץ מאד!

האופנוע:
הדילמה הראשונה הייתה: האם לצאת למסע עם האופנועים שלנו או לשכור אופנוע בחו"ל ? מכיוון, שמשך השהייה בחו"ל עם אופנוע מושכר יקרה, בדקנו את העלויות עבור האופנועים שלנו החל ממחיר המשלוח בים, שחרור המכס בהלוך וחזור. זמני המתנה. הטיפול התקופתי אחרי המסע (בארץ ובחו'ל). ההוצאות הצפויות במקרה של תקלות. זמינות המוסכים. דרכי השירות ועוד… כל זאת, אל מול שכירת האופנוע בחו'ל.  מהבדיקות עולה, ששכירת האופנוע בחו'ל יקרה יותר מעלות יציאה עם האופנוע שלנו למשך תקופת המסע. העלויות הפוטנציאליות שחזינו על "הנייר" עבור האופנועים שלנו, יכלו לגדול בקלות ואף לסכן את הטיול. המחיר הטוב שקיבלנו מחברת השכרת האופנועים ב- Landshut, היה גבוה בכ- 300 יורו לערך מההערכות לעלות השימוש האופנועים הפרטיים שלנו. בסופו של התהליך, החלטנו לשכור את האופנועים בחו'ל.
בחירת האופנוע הייתה אינדיווידואלית והותאמה אישית לכל אחד מאתנו – למשל: מושב מונמך לאחד האופנועים. התקן GPS לכל האופנועים. 3 ארגזים גדולים לכל אופנוע. תיקי מיכל עם התקן למפות ועוד…. מכנה משותף אחד היה ברור לכולנו: קטגוריית האופנועים תהיה דו שימושית, בכדי שתהיה לנו היכולת – מלבד לטפס על מדרכות בערים… גם, לרכוב על דרכים לא סלולות, במידת הצורך. האופנועים עליהם רכבנו במסע, היו כולם משנת הדגם האחרונה 2011 ועם כמה מאות בודדות של ק"מ – אפשר לומר; חדשים לגמרי.
שני אופנועי הונדה טרנסאלפ 700 ואחד ימאהה סופר-טנרה 1200 .

12,000 ק"מ בחודש ימים זו מספר נכבד של קילומטרים ורכיבה העגלות. האופנועים תפקדו מצוין והתנהגו ללא דופי. הגיבו מצוין ובכל תנאי הדרך ומזג האוויר. למעט שימון שרשראות בהונדות בתרסיס, מִדֵי 500 ק"מ (וזה היה כמעט כל יום…)  ובדיקות שמנים, לא נדרשנו לבצע מאומה. תנוחת הרכיבה הייתה טובה והמושבים היו סבירים בהחלט. ההיגוי מעולה. לוח שעונים קריא ומספק את המידע הנדרש ( לי בימאהה, היה חסר ציון מצב ההילוכים וחיווי חום מנוע). הפעלת מנופים ורגליות ביחד עם המצמד והבלימה היו חלקים ורכים וכמו שאומרים : דלק ולרכב.
החיסרון הגדול בשלושת האופנועים – היעדר חימום בידיות. במקומות הקרים בהם רכבנו, האצבעות קפאו ושום כפפה (וגם לא המקומיות שקנינו…) לא נתנו מענה ("חיבוק" ומגע במנוע החם בהפסקות, החזיר את התחושה לכפות הידיים והאצבעות). לפחות בחנות השכרת האופנועים שלנו, ניתן היה לדרוש זאת תמורת סכום סמלי. מומלץ מאד!
ציוד :
מעבר לביגוד וציוד הרכיבה האישי; מסתבר שהבאנו הרבה פריטים מיותרים, אותם סחבנו במשך כל הטיול וממש לא השתמשנו בהם, פריטי לבוש נוספים, כמו: מכנסיים, נעליים, הלבשה תחתונה, ביגוד חורף ועוד… עודף ציוד, רק הכבידו על ההתנהלות היומית ובמיוחד, בסוף יום הרכיבה, כשהיינו צריכים לעשות את ההובלות לפחות פעמיים מהאופנוע לנקודת הלינה וחוזר חלילה בבוקר לפני היציאה. חיטוט בארגזים לחיפוש פריט כזה או אחר, הפך לסיוט כשצריך היה לפרוק כמעט הכל כדי למצוא. מומלץ לכן, כי רשימת הציוד תהיה מינימאלית ואופטימאלית ומותאמת בדיוק למה שצריך. ביגוד חורף מושלם, תקין וטוב, הכרחי וחיוני. מזג האוויר עלול להשתנות בכל רגע וכשלא מוכנים, גשם פתאומי עלול להיות לא נעים – חווינו את זה בלא מעט פעמים. ציוד החורף שהבאנו מהארץ: חליפות סערה, מגפיים וכפפות, מתאים לארצנו ולא נתן את המענה ההולם, בתנאי מזג אוויר קיצוניים ברוב המדינות בהן טיילנו ומהר מאד נאלצנו לקנות ביגוד מקומי אמין יותר. כדאי לקחת נתון זה בחשבון ומראש לקנות את המיגון המתאים בפני הגשם, הקור והשלג. בחו"ל!
ציוד עזר ונלווה נוסף :
1.    ציוד נוסף שהתלווה אלינו למסע, כלל ערכת עזרה-ראשונה שהכילה: גלולות. תחבושות. משחות למיניהן. אלתוש. פלסטרים, ועוד… ערכה שעלות 167 ₪, נחוצה וחיונית לכל מקרה רפואי ראשוני שיידרש. מומלץ ולדעתי חובה!
2.    תיק אחסון גדול במיוחד ואטום של "טוראטק" המותאם לתנאי אקלים רטובים במיוחד. התיק "יושב" אחר כבוד על המושב האחורי ומהודק עם רצועת רשת מתאימה.

3.    ערכת קפה ומוצרי מזון "קשים": מרקים, טונה, קרקרים, נישנושים, קפה, תה, שוקו… ומים טריים. עצירות פתאום במקומות פראיים באמצע הדרך, ביחד עם תבשיל Home made מקומי, המוסיף לתחושת החוויה ומזין לא פחות.

4.    במסע שלנו, לקחנו בחשבון מראש, שלא נישן באוהלים ובכל זאת, החלטנו לקחת אתנו שק שינה (עשינו בו שימוש רק בלילה הרוסי הראשון).
5.    מגפי רכיבה גבוהות ואטומות למים, היו בשימוש עיקרי בימי המסע, אם זאת, היו לא מעט ימים חמים שכדאי ונוח היה לרכוב עם נעלי רכיבה ממוגנות ונעימות יותר לרכיבה. מומלץ מאד! שימוש נוסף בנעלי הרכיבה היה בסוף יום רכיבה, כשפשטנו את "המדים" ויצאנו לסיבוב  עירוני רגלי.

6.    קסדה: רכבנו עם קסדות נפתחות C2 של שוברט, למעט כבוד הרב שרכב עם קסדה מלאה של שואי. הנוחות מהמעבר לקסדת 3/4 במקומות עירוניים, הוכיח את עצמו. הקסדה נוחה לנסיעות ארוכות, קלה ושקטה יחסית.

7.    כפפות רכיבה נוספות: זוג או יותר, של כפפות עפ"י העונות נותן מענה לימים חמים וקרים כאחד. במיוחד כשיורד גשם וקר והכפפות נרטבות לגמרי אחרי רכיבה של כמה מאות ק"מ. הכפפות שקנינו בנורבגיה, נתנו מענה טוב יותר מהכפפות שהבאנו מהארץ, אם כי, לא לגמרי בתנאי מזג האוויר הקיצוניים. שווה לרכוש כיסוי "ערדליים" לידיים, בדומה לכיסוי לרגליים. לא מעט רוכבים שפגשנו בדרך רכבו עם כיסוי לכפפות הידיים השומר על כפות ידיים ואצבעות יבשות.

8.  מיגון גשם ורוח לידיים – רכשנו מראש, מיגוני ידיים בדמות כיסוי בד נגד גשם. ההרכבה פשוטה ומהירה ונתנה מענה למקומות קרים ברכיבה הררית וגשומה. אינו נותן מענה הולם כמו חימום ידיות.

לינה :
את מקומות הלינה של הלילה הראשון והאחרון הזמנו מראש ובמרחק הליכה של 2 דקות מחנות השכרת האופנועים. את יתר מקומות הלינה על פני ציר המסע, בחרנו לקראת ערב ובסיום הרכיבה של אותו יום. בערים המרכזיות – ברלין, מאלמו, אוסלו, לוקסמבורג, באזל ועוד… היה קשה מאד למצוא מקומות לינה זמינים. הרבה שעות השקענו בחיפוש מקום לינה הולם לשלושתנו אחרי יום רכיבה ארוך ומתיש. האם יכולנו לחסוך זמן זה ולהזמין מקומות לינה מהארץ ? לא בטוח. לא תמיד, ברור היה לגמרי לאן נגיע בסוף יום הרכיבה ולעיתים אף קיצרנו את משך הרכיבה בעיקר בגלל עייפות ותנאי מזג האוויר. נראה, שלאותו הזמן, היה זה, הפתרון הטוב ביותר. בדיעבד, היינו יכולים (ובתנאי שיש כוח…וחשק…) לחפש בלילה שלפני, מקום לינה ליום המחרת. ייתכן, שזה היה חוסך המון טרדה ולא מעט תסכולים, חיכוכים וכסף.
בכל מקומות הלינה שבילנו בהם את הלילה החל, מבתי מלון בערים הגדולות וכלה בקמפינגים וצימרים לאורך המסע, "נפלנו" על מקומות נקיים עם תנאים ושירותים נאותים. במרבית המקומות, ניתן היה לקבל ארוחות בוקר כך, שיכולנו להצטייד בסנדוויצ'ים להמשך היום. המחירים היו סבירים ונעו מ- 55 עד 145 יורו לילה לכולנו בחדר אחד.

במקביל אלינו, "לינת האופנועים" בכל המקומות הייתה בטוחה ובמקומות בהם מעט חששנו, מצאנו מקומות אחסון בתשלום הכוללים שמירה מסביב לשעון.
ככלל ולמעט רוסיה, יכולנו להשאיר את האופנועים והציוד ללא השגחה ומאומה לא היה קורה.
אוכל:
בתחום זה, היו אי הסכמות… מכיוון, שלכל אחד מאתנו, הייתה תרבות "הזנה" משלו (צמחוני, כשר ולא משנה…), לא תמיד מצאנו מכנה משותף לשעת האוכל, לסוג האוכל, למקום האוכל ועוד…
למרות שדיברנו על נושא זה עוד בארץ, בפועל, היה קשה לתאם בין כולנו. "הצבא צועד על קיבתו…" וכשזה לא קורה, קורים דברים אחרים… ולעיתים, גם לא נעימים… למדנו להתמודד עם הייחודיות והשונות של כל אחד ודאגנו למצבור אישי לרגעים הקשים. ברגעים המשותפים (בבילוי לילי אחרי יום רכיבה או בימי החופש בערים הגדולות) ובעיקר במסעדות ניתן היה להזמין לכל אחד בהתאם לתפריט, את מבוקשו. ראיתם על פני המסע סגנונות שונים של מזון החל ממנות גורמה וכלה בפיתה עם "בורגרפיש" או סתם לחמנייה עם נקניק. לסיכום; למדנו והצלחנו לגשר על הפערים ולמצוא את הדרך הטובה והמקובלת על כולם.
האוכל היה מגוון בכל המדינות בהן ביקרנו ובחלק גדול מהמקומות, טעמנו ואף הזמנו את האוכל האותנטי והמקומי של המדינה. היה יפה לראות את זה מוגש ומצויר ולרוב גם טעים לחיך.

דלק :
הדלק יקר, ובממוצע, קרוב מאד למחיר בארץ. בנורבגיה יקר בטירוף – כמעט 10 ₪ לליטר.. וברוסיה הזול ביותר כ- 3.5 ₪ לליטר. העלויות בממוצע ליום רכיבה ארוך כ- 50 יורו. מהירות הנסיעה הייתה סבירה בהחלט – 120 קמ"ש בממוצע כך, שאני מניח שאם היינו רוכבים מהר יותר גם היינו צורכים יותר.
לעיתים, נתקלנו בדרכים מהירות על פני עשרות ק"מ ללא תחנת דלק. ולכן מומלץ ביציאה מהערים לכיוון הדרכים המהירות, לתדלק מראש ולהיות מוכנים. בכל מקרה, לתדלק את האופנוע כשעל שעון הדלק יש יתרה של רבע מיכל. לכל הדעות, זה עדיף על פני התקעות עם מיכל ריק. הנסיעה הארוכה ביותר הייתה מפינלנד לרוסיה ללא תדלוק. זו בהחלט הייתה "בחינת הישרדות" למיכל הדלק, רכיבה אינסופית שהסתיימה על אדי הדלק האחרונים איי שם בבית מועדון הרוכבים הרוסי.

המסלול :
מסלול הטיול תוכנן כך, שמטרתו העיקרית הייתה "לכבוש" את נורדקאפ והמטרה הנוספת – לרכוב והרבה. המסלול חצה 10 מדינות באירופה, סקנדינביה וכלל גם את רוסיה. לחמש מהמדינות, חזרנו שוב ממקומות וכיוונים אחרים. כך, שחצינו אותן לאורכן ולרוחבן. הכבישים ודרכי הגישה היו מהודקים, רחבים, ישרים, מסומנים והתאפיינו בראות טובה (למעט רוסיה…). הרכיבה הייתה מהנה ומאתגרת. הנופים שנגלו לפנינו בצדי הכביש, בחזית הנסיעה מעל ומתחת, היו עוצרי נשימה ולא הפסקנו להתפעל ולחייך לאורך אלפי קילומטרים. בכל עיקול ובכל פנייה, חיכתה לנו הפתעה חדשה, שעוררה בנו את מלוא החושים. המסלול חצה יבשות וימים וכלל הפלגות ב- 14 מעבורות שונות, הקצרה שבהן הייתה 20 דקות והארוכה שבהן, הייתה 7 שעות וכללה קבינת שינה ושתי ארוחות. במדינות שחצינו, פגשנו אנשים, תרבות, לבוש, שפה, נופים, אתרים, היסטוריה, סגנון, ארכיטקטורה, חנויות, תחבורה, מנהגים, מאכלים ייחודיים. "קשרנו" קשרים וחברויות עם רוכבים ממדינות אחרות ובעיקר, היינו בחופש טוטאלי מחיי השגרה שלנו ובהתמכרות מוחלטת למסע של החיים – מוטורי ואישי ביחד. אתה והאופנוע בתוך כל העושר החווייתי הזה. שואף לריאותיך עוד "טונות" של סיפוק ואיכות חיים.
ללא ספק, חוויות אינסוף, ריגושים והתרגשויות רבות, צרובות בליבנו לכל החיים.

הצג את הוראות הגעה אל מינכן, גרמניה במפה גדולה יותר

(למעלה: סליחה על כמה באגים במפה, כדוגמת צפון סקנדינביה ובקטע הכניסה והיציאה מרוסיה, שאינה משולבת בתכנון צירים על מפות גוגל. מי שמחפש את המסלול המדוייק – לכל פוסט שהתפרסם, צמודה מפת ציר.)

הערה: המסלול כפי שתוכנן במקור, היה צריך לחצות דרך מדינות במזרח אירופה ולחזור שוב לגרמניה, מכיוון מזרח דרך פולין, צ'כיה ואוסטריה. ההחלטה לשינוי המסלול, התקבלה ברוסיה. בסנקט-פטרסבורג. זאת, בעקבות מידע שקיבלנו מהחברים המקומיים ולאור העובדה שחווינו את קשיי הדרכים והשפה, כמו גם, רשויות החוק והצורך בקבלת אישורים מיוחדים לאופנועים.
גם עובדת השינויים מהתוכניות המקוריות, נבחנה לעיתים תוך כדי המסע. נכון היה לבצע הערכת מצב ולאשר את יום הרכיבה הבא. לעיתים, בגלל מזג האוויר הגשום והדאגה לביטחון האישי שלנו, נאלצנו לשנות בו במקום את הנתיבים, כמו גם את משך הרכיבה לאותו יום.

התמצאות:
כפי שאתם זוכרים ודאי, מסלול המסע כולו (יבשה וים…)  "נשען" ברובו על שולה גארמין, בתמיכת מפות הכוללות גם כבישים פנימיים. העובדה שהשתמשנו ב- GPS, תרמה רבות לשקט הנפשי ברכיבה. למעט טעות אחת (שלנו), בהקשת היעד והיעדר מיפוי ברוסיה – שולה הובילה אותנו בבטחה לכול אורך המסע. נוכחות המפות במסע, הן חובה ושימשו עזרה נוספת ונוחה להתמצאות ויכולת ביצוע שינויים במסלול כשנדרשנו. יכולת הקריאה בשילוט הדרכים סבירה ובחלק מהמדינות טובה מאד.
שפה – ברוב המדינות בהן ביקרנו, מבינים אנגלית. כך, שיכולת הדיבור וההבנה היו בסדר גמור, ושוב, כל האמור לעיל נכון למעט רוסיה. שם, היה קשה בדרכים ובשילוט ובקושי רב מצאנו מישהו שדיבר אנגלית, בהחלט מתסכל… לדבר בשפת סימנים וציורים.

החברים לדרך:
הטיול במקור תוכנן לעד חמישה אופנוענים. שלושה מקומות "נתפסו" מיד ע"י אורי, מיכאל ואנוכי ולשניים האחרים לא היו "קופצים", למרות שהצענו לעוד מספר חברים. כך נותרנו שלושתנו. האופנועים הוזמנו כ- 7 חודשים מראש ובכך למעשה נסגרה הרשימה.
אחת השאלות המרכזיות שנשאלנו ושאלנו גם את עצמנו לא אחת: "איך זה יהיה? האם נסתדר?" שלושה חברים, הפרשי גיל, צרכים שונים, תרבות וסגנון שונה ואף שהיינו כבר ביחד בחו"ל בהזדמנויות אחרות. לא היינו יחד לתקופה כזו ארוכה ואינטנסיבית. "האם תתפרק החבילה?" "האם נחזור ונישאר חברים?"
בפועל, הקשיים ליוו אותנו בכל יום והשפיעו על "מזג האוויר" האישי של כל אחד מאתנו. עימותים, ויכוחים וקצת "ברוגז" היו בחלל האוויר מידי יום.
לעיתים, היה נדמה, שאוטוטו זה הולך להתפרץ ולהתקלקל לנו. הקושי הפיסי, המנטאלי והאישי של כל אחד מאתנו לכל אורך המסע, יחד עם השקפת עולם שונה לגמרי, בהחלט הוסיפה ותרמה לאווירה הכללית.
ובנימה אישית שלי; היום, כחודש ימים אחרי המסע, כשאנחנו כבר בארץ אחרי הכול, אני יכול לומר בוודאות מוחלטת ומבלי להתייעץ עם חברי למסע, חזרנו ונשארנו  חברים. ככה לפחות אני מרגיש.
לדעתי, נדרשת בגרות אישית, ניסיון חיים ומנטליות מיוחדת, לדעת ללמוד על עצמך. להקשיב. להבין את האחר. לסלוח ולתקן ולעיתים, מבלי להסכים לפעול ולהסתגל למצב החדש הטומן בחובו אי וודאות רבה ובלבד, לשמור על שלמות "המשפחה" באותו פרק זמן לחוץ ומתוח – לא תמיד זה מצליח. אצלנו זה אכן הצליח. קל מאד היה, לנפץ, להרים ידיים ולברוח מהמצבים הקשים. החוכמה טמונה בהתמודדות וביכולת האישית ללמידה ומסע פנימי מתמיד. כל אחד מאתנו ידע, למד והתכוון בדרכו שלו לגשר על הפערים והכעסים שנוצרו במהלך המסע ולהטות את הכף למגמה חיובית, סולחת וחברית. זה המפתח והדבק ששמר עלינו לכל אורך המסע.
במבט לאחור וברמה האישית, זו בהחלט הייתה חוויה והתנסות מאתגרת.

אני יושב כבר כמה שעות וכותב פה בארץ את פרק הסיום. הזיכרונות חוזרים ומלווים אותי לכל אורך הכתיבה: הרגעים הקסומים, המראות והאתגרים המרתקים, מציפים את כולי והתחושה הפנימית, מחזירה אותי לאותם לילות של כתיבה מרגשת, בתחנות השידור הרבות שהיו לי באירופה.

חלום ענקי ומציאותי, שאינו מרפה וגם, איני רוצה להתעורר ממנו וללא ספק ילווה אותי כל חיי.
26 פרקים תיעדו את הגשמת החלום הפרטי שלנו ודרכם שיתפנו אתכם, משפחה, חברים וקוראים יקרים בחוויות הריאליטי היומיומיות שחווינו, כמעט בזמן אמת (למעט תקלות אינטרנט קלות…).
מהמקום הזה ובמיוחד פה בארץ, כשאנחנו הכי קרובים לכולכם, רוצה לומר בשמי ובשם חברי למסע; אורי ומיכאל:

תודה רבה עם כל הכוח שבלב, לאנשים מאחורי הקלעים שתרמו מזמנם, מרצם וכיסם להצלחה הכוללת של המסע :
•    אריה נגררים – על התרומה הכספית במימון המסע.
•    מר הרמן – על קיום ההבטחה וקבלת אופנועים חדשים ישירות "מהניילון" למסע.
•    יוני – העורך הראשי של אתר הרפתקה דוט קום ואיש יקר ומיוחד במינו. יוני,  בדרכו המיוחדת אירח אותנו באתר לאורך כל המסע ודאג לכם, אלפי האנשים ברחבי הגלובוס לעקוב, להתרגש, ולחוות ביחד אתנו את המסע המאתגר.
•    לחברים והקוראים הרבים שעקבו, קראו, הגיבו ופרגנו לכל אורך הדרך.
•    לשלוש המשפחות היקרות שלנו (עומר, ערד ולהבים) שתמכו מאחור, איפשרו, פרגנו  ועזרו כל אחת בדרכה שלה להגשמת החלום והמסע המאתגר.

ואחרונים חביבים, לשחקנים הראשיים במסע – שלושת השועלים, על הנחישות וההתמדה, התמיכה, העידוד, ההקשבה והסבלנות גם ברגעים הקשים. על היכולת ללמוד, להבין ולקבל האחד את השני, מבלי החובה להסכים. להשכיל ולשמור על "החבילה החברית" שלמה ובריאה לכל אורך המסע וגם פה בארץ.

ואצלי, החלומות הבאים כבר "מתבשלים". על אופנועים כמובן…
וזוכרים, את המשפט מפרק 16:

"החיים אינם נמדדים לפי מספר הנשימות שנשמת, כי אם לפי מספר הרגעים בהם עצרת את נשימתך"

חברים,
"להגשים את החלום ולחזור הביתה בשלום" – וזה המשפט שלי !
ניפגש שוב. בהגשמת החלום הבא.
שלכם, איציק.

———————————————————————————————————————————————

ערך-יוני. כל הזכויות  C לסיפור ולצילומים שמורות לאיציק, מיכאל ואורי

———————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and החיים הם הרפתקה and היסטוריה של הרפתקנות and הרפתקאות   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה    

חלום שלא רוצים להתעורר ממנו

צחי בלֶג האחרון; ממשוררי הבוש, לטעימה רגועה במעדניית פיתולים ועד לסיום בחנייה הביתית בסידני.

הצג את הוראות הגעה אל סידני ניו סאות' ויילס, אוסטרליה במפה גדולה יותר

הלילה בפארק הקראוונים של ט'ארגומינדה Thargomindah היה קר ורטוב ושמחתי על החלטתי לשכור חדר ללילה.
התעוררתי לבוקר צונן למדי, עטוף רגשות מעורבים; הנה סוף הסתיו ואני שוב במזג אויר חורפי ונראה ששוב לא אקמפנג במסע הזה וקלטתי, כי היומיים הבאים יהיו האחרונים שלי באאוטבק ובקרוב אשוב לחיק הציויליזציה.

הנחתי את כל המחשבות האלה בצד והתרכזתי בהנאה המצפה לי בקטעים האחרונים של רכיבת השטח, במסלול הדאולינג. The Dowling Track
מסלול הדאולינג היא דרך של 567 ק"מ. רובם עפר, העוקבים אחר מסלולו ההיסטורי של וינסנט גיימס דאולינג, שהיה חוקר אוסטרלי שהסתובב כאן בתחילת המאה התשע עשרה. רוב המסלול רבוד חול אדום, חצץ ובוץ מהודק והוא ריק לתפארת… וכמו שעלון התיירות שהודפס לטובת הדאולינג מציין: "זה המקום בו הדרך הופכת חשובה יותר מהיעד אליו אתה מתכוון להגיע…"

תכננתי לרכוב קטע קצר של 180 ק"מ באותו יום, כך שעזבתי את טרגומינדה בסביבות עשר בבוקר. השמים התבהרו מענני הגשם ששכבו על הנוף כל הלילה ומזג האויר היה מעורפל וקריר ושוב ראיתי המוני בעלי חיים בשולי הדרך. הבולטים שבהם היו ציפורי האמו שניכרו בכל מקום, בכל גודל. רצות אנה ואנה מה שגרם לי לצחוק בקול בתוך הקסדה, כי כשהציפור הזו רצה זה אחד הדברים המצחיקים בטבע.
קטע אחד במסלול, כלל רכיבה לאורך "גדר כלבי הבר" שהיא מבנה מדהים כשלעצמו. כשרכבתי לצד הגדר, היא ממש היפנטה אותי כי היא במצב מצויין ורצה בגבול שבין קווינסלנד לניו-סאות'-וויילס. היא הוקמה בין 1880 ל- 1885 והיא ארוכה מהחומה הסינית…הגדר המקורית היתה באורך 8,614 ק"מ, אך היום אורכה "רק" 5,614 ק"מ והיא עדיין מתוחזקת. הגדר הוקמה כדי למנוע מכלבי הדינגו dingoes והארנבות, לעבור לצד הדרום- מזרחי הפורה יחסית של היבשת (היכן שהם הושמדו באופן המוני) ולהגן על עדרי הכבשים של קווינסלנד  Queensland. (חווה אחת בלבד איבדה מעל 11 אלף כבשים לשיני כלבי הדינגו לפני הקמת הגדר).
אורכה העצום של הגדר, מדגישים את גודלו של חבל הארץ הזה. יש כמה חוות לגידול בקר וכבשים באיזור הגדולות פי כמה, ממספר מדינות באירופה.

הגעתי להאנגרפורד, תחנת עצירת הלילה שלי – בשעות המוקדמות של אחר הצהריים וחניתי ממש בסמוך לרויאל מייל הוטל" שהוא מוסד שהוקם ב- 1873 ועדיין בשימוש. המקום שימש כתחנת ביניים של חברת הכרכרות "קוב ושות'" ובראשית המאה העשרים האוכלוסיה הגיעה לשיא של מעל 100 תושבים. בעוד שהיום, המקום על חמשת המבנים שלו והמלון/פאב/כל-בו – מונה 10 תושבים בלבד.

הפאב המכונה גם: 'מלון', בזכות כמה חדרים שהוא משכיר. בעיני, שכיית חמדה של ממש. הוא כולל את כל מה שאני אוהב בפאבים של האאוטבק. הקירות בפאבים של האאטובק, מכוסים באין ספור מזכרות מאנשים שממש חיו שם ובעיקר של גיבורים מקומיים אמיתיים. ניתן למצוא את המזכרות של "אלופי גוזזי הכבשים" ו "אלוף מגדלי הבקר" משנים עברו. ברוב המקרים, אין למצוא שם טלויזיות LCD על הקיר ובוודאי לא מכונות הימורים כדוגמת משחקי פוקר אוטומטיים, אותן ניתן למצוא בכל פינה בערים הגדולות. אם מנוגנת מוסיקה, היא לא בוקעת מגרונם של רמקולי ענק אגרסיביים – המונעים ממך לנהל שיחה עם חבר למשקה… אלא מתוך מכונת תקליטים ישנה. בעל המקום, מכיר כל אורח בשמו והאוכל בדרך כלל מעולה.
שכרתי את אחד מחדרי הפאב ויצאתי לסיבוב ברחוב היחיד בעיירה. בסמוך, היו כמה בתי עסק ומשרד חדש של "הרופאים המעופפים". באותו לילה התקיים המשחק הראשון בסדרת שלושת המשחקים של ליגת הרוגבי “State of Origin”, משמעות הדבר; פאב מלא ("סטייט אוף אוריג'ן", הינה סדרה של שלושה משחקים בין ניו-סאוט-ווילס לקווינסלנד שהחלה בשנת 1982 ואינה נופלת בדרמה שבה ובפופולריות שלה, מסדרת המשחקים בין בארסה לריאל-מדריד). הפאב היה מפוצץ באותו ערב… 12 לקוחות. האטרקציה העיקרית (פרט למשחק שנראה על מסך טלויזיה מיושן) – היה מוק, בעל הפאב ורעייתו שיריי. עוד תחום בהם הפאבים של האאוטבק מאופיינים בו הוא: "שירת הסְפָר" Bush Poetry . נחשפתי למשוררי הבוש עוד קודם בדיילי ווטרס Daly-Waters וגם בבירדסוויל Birdsville, חוויתי ערבי שירה כאלה בחניונים בהם לנתי.

[youtube url=http://www.youtube.com/watch?v=eCedBcEZ2G4>]

מוק הוא מספר/משורר נפלא. הוא סיפר סיפורים ושירה מהבוש לשתייני הפאב, עד לשעות הקטנות. הצלחתי לצלם אותו בוידאו מספר את סיפורו של בילי הייס (שנהרג בתאונה טראגית ב- 9 במאי 2011 לפני כחודש וחצי). כולנו השתכרנו כהוגן באותו לילה חוגגים את נצחונה של קווינסלנד על נ.ס.וו. ברוגבי ונהנינו מהפואמות המרתקות של מוק.

למחרת השכמתי לתוך חמרמורת קלה שחלפה לאחר ארוחה חפוזה וקפה כבד ושחור. נופפתי בעצב למוק ושיריי והמשכתי בדרכי. מאחר והאנגרפורד ממוקמת ממש על הגבול בין קווינסלנד לניו-סאות'-וויילס, הייתי צריך לפתוח את שער הגבול ולסגורר אותו מאחור… זה המקום היחיד באוסטרליה כולה, בו אתה צריך לפתוח ולסגור שער גבול. כי השער הוא חלק מאותה גדר המגינה בפני מעבר כלבי הדינגו דרום מזרחה.
המשך מסלול הדאולינג, היה מחורבש למדי מפאת החול האדום והעמוק שכיסה הרבה קטעים. ידעתי כי זו פיסת הדרך האתגרית האחרונה במסע כולו וברגע שאגע בדרך הסלולה, משמעות הדבר שחזרתי לציביליזציה של ממש. 4 שעות נהניתי מיתרת 220 הק"מ של הדרך החולית ובסופה הגעתי ל"שער הכניסה לאאוטבק": בורק Bourke.

חלפתי על פני בורק תוך התקדמות מזרחה. הכבישים הפכו רחבים וחלקים יותר ויותר והאדום של האאוטבק הוחלף בירוק של שדות מרעה וכותנה. עברתי בעד וולגט Walgett הנחשבת לממגורת הצמר, חיטה וכותנה של ניו-סאות'-ווילס. רכבות כביש ארוכות נושאות כותנה וחיטה, השאירו בשולי הדרך מעטה עדין של כדורי כותנה לבנבנים.
שדות תבואה רצו אל האופק הירוק שנמתח מצדי הכביש ונראה כל כך שונה, מהנופים בהם חלפתי רק כמה מאות קילומטרים קודם לכאן. שלטי פרסום החלו להופיע, מספרים לי מה המרחק עד לזכיין ההמבורגרים הבא, או עד כמה נמוך מחיר קרטון החלב של מותג מסויים במידה ואעצור בסופר הקרוב. סוכניות למכירת רכב החלו לבצבץ בכל כניסה לעיירה מזדמנת. העיירות קיבלו אופי צפוף ורעשני ככל שהתקדמתי.
ביליתי את הלילה בוויי-וואאה Wee-Waa אשר יחד עם כ- 2000 תושביה, הכריזה על עצמה כ"בירת הכותנה הקטנה של אוסטרליה".
מאחר וכבר התקרבתי לסידני, החלטתי לרכוב באיגוף קל, מבעד לאחד הפארקים היפים של היבשת. "פארק הפסגות של בארינגטון" Barrington Tops National Park , אף שהפארק נמצא במרחק של 200-250 ק"מ מסידני, מעולם לא יצא לי לרכוב בו. תוך התנועה לאיזור הפארק, הצבעים השתנו שוב. הרכיבה בעמקים ובכבישים סלולים היטב, הכילה חוויית המצאות ביערות גשם – מהסוג המוכר כאתרי המורשת של "אונסקו" ובמרומי הפיתולים, עם הגיעי למישורים העליונים, חוויתי מעבר בנוף אלפיני של ממש, הטמפרטורה נפלה אל מתחת ל-10 מעלות צלזיוס ופשוט קפאתי.

רכבתי בנתיב Thunderbolt Way, כביש הנחשב לאחד הטובים לרכיבת אופנועים באוסטרליה. מעולם לא רכבתי בדרך,  בה עומדות כל כך הרבה מצבות ולוחות זכרון, לזכרם של אופנוענים שלא השלימו את המעבר בה. לא ממש מיהרתי וניסיתי להפיק מקטעי הנוף סביב, את המירב ויחד עם זאת, הבנתי היטב, עד כמה קל לאבד כאן את הראש ולהתמגנט לתחושת הוורטיגו שפיתולי הכביש מעניקים לרוכב אופנוע מהיר.
עצרתי לצד הדרך ליד שלט שנכתב ביד, בו הוצעו סידורי לינה ללילה ואחר עוד 15 דקות רכיבה בדרך עפר שחלפה בין חוות בקר לחלב, הגעתי לבית קטן שעמד להשכרה לסוף השבוע. שילמתי עבור שני לילות ולאחר מקלחת חמה, ליקטתי קצת עץ לתוך תנור החימום והכנתי ארוחת ערב.

בפוסט הבא – אתייחס בעוד כמה מילים למסע ולציוד שנשאתי איתי.
ד"ש מאוסטרליה.
צחי.

———————————————————————————————————————————————-

תרגם וערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לצחי.

———————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

ציפורים חיות וכבשים מתות

אאוטבק שוקק בעלי חיים. עיירות של שני תושבים. ותאונה… של מישהו אחר.

 

הצג מפה גדולה יותר

בייקון וביצים עם ספל קפה ענק, היו ארוחת הבוקר שלי. לפני שנפרדתי לשלום מפָּאם, קיבלתי כמה הסברים על דרכי קיצור שאוכל לחצות איתן את חוות מליון הדונם, בתוכה נמצאת התחנה הזו – לכיוון התחנה הבאה שלי: בואליה Boulia. הג'י.פי.אס. שלי היה חסר ערך באיזורים כאלה ושָרטטי המפה שלקחתי איתי, לא ממש התכוונו לתת מענה לכל אלכסוני וקישקושי דרכי העפר שכל מיני ג'יפאים חרטו בנוף.
הרכיבה מבעד לשטחי המרעה העצומים המקיפים את אורוגאנדי, הייתה מהנה כשם שכל דרך עפר אמורה להיות. רובה היתה מהודקת ופרט לכמה מלכודות חול ואבק פה ושם, היא היתה די נוחה לאופנוע ולי. הבקר לאורך הדרך הוא עוד מכשול שעלי להזהר מפניו. הבקר כאן מיועד לבשר ולא לחלב וניתן בקלות לראות כמה הפרות כאן גדולות יחסית לפרות לחלב (…שבסופו של דבר מגיעות גם הן לצלחת).

בואליה, בירת מחוז-בואליה Shire of Boulia היתה כאמור היעד הבא שלי. די במבט חטוף על הסטטיסטיקה של בואליה, כדי להבין כמה גדול וריק חבל ארץ זה. גודלו של מחוז בואליה הוא כ- 61,000 קמ"ר (גודלה של ישראל הוא 22,451 קמ"ר…) והאוכלוסיה מונה שלוש קבוצות עיקריות: 20,000 כבשים. 75,000ראשי בקר ו 600 הומו סאפיאנס.

לאחר שהתמקמתי בפארק הקארוונים של בואליה, ניגשתי למרכז המידע המקומי בו מתקיים מופע "אורות המין מין", המהווה את האטרקציה המרכזית בעיירה ומנסה בעזרת מצגת מולטימדיה, לשפוך אור על התופעה הבלתי מוסברת. אורות ה"מין מין" היא נקודת אור קטנה ומוזרה המופיעה ונעלמת. מרחפת ונראה כאילו יש לה קיום ותכנות משל עצמה. זו חידה שמעולם לא פוענחה הגם שמדענים השקיעו הרבה מאמצים ויוקרה לנסות ולהבין אותה.
כשיצאתי למחרת בבוקר מבואליה, מצאתי עצמי חוצה משטחי מים על הדרך בכמה קטעים בעומק של עד חצי מטר. היו מקומות בהם המים נוקזו הצידה לתעלות שחפרו טרקטורים מקומיים. הרכיבה הייתה מדהימה. מספר הציפורים שהתעופפו לאורך הציר, היה עצום, בעיקר כי היתה זו שעת בוקר מוקדמת ורוב בעלי הכנף התעוררו מרעש האופנוע. כמות העיטים בשמים Wedge-tailed Eagles היתה תופעה ששמתי לב אליה כבר קודם לכן. מאחר והמדבר בעונה הזו זוכה לכמות מבורכת של גשמים, הוא מלא בעלי חיים רבים המתרוצצים בו ולכן זו עונת ציד פורה מאד לדורסים הדואים ממעל. הם חגים ברקיע במעגלים גדולים ובקבוצות עצומות וחמושים ביכולת ראיה יוצאת דופן, סורקים בקפדנות את פני הקרע. לפתע, אחד העיטים נפל כאבן מהשמים בכיוון בו התקדמתי. הוא הכה בקבוצת שיחים בשול הדרך כ-50 מ' לפני והמריא שוב כשהוא אוחז בצפירניו ארנבת קטנה.

[youtube url=http://www.youtube.com/watch?v=H5atVb3iQuc>]

בכל מקום בו הדרך היתה יבשה. נחו קבוצות של נחשים בנסיון לספוג מעט מחום שמש הבוקר. כל הסצנה נראתה לקוחה מאיזו סרט של הנשיונאל ג'יאוגרפיק. המצב השתפר כשלהקה של קנגרו'ס החלו ללות אותי בצד הדרך ולהקה של ציפורי אמו חצתה את הנתיב ודהרה הרחק ושמאלה כשהתקרבתי רכוב על החיה המוזרה שעושה המון רעש ונעה במהירות לעברה.
אווזי בר, Bustards, Corellas, Galahs בשלל צבעים. שקנאים וסוגי ציפורים רבים נוספים – שלא ממש ידעתי להגדיר – עפו ודאו סביב. בעודי חוצה את חבל הארץ שלהם בצינת הבוקר.

[youtube url=http://www.youtube.com/watch?v=3AyZjoNNlWo>]

לבי צהל בשמחה כשעברתי במשך כמה שעות בתוך החווייה האישית והפרטית כל כך, עד שהבחנתי במגדל עָשֶן על קו האופק. חשבתי שאין מדובר ביותר מסופת חול אי-שם במרחקים ובתחילה לא ממש שמתי לב לעניין, אך עמוד האבק הלך והתקרב הלך וגדל. עצרתי את האופנוע. הרמתי את המשקף והבנתי כי מדובר במשאית הנעה לקראתי. אחת מרכבות הדרך הענקיות – כמו אלו שראיתי לא אחת על כבישים סלולים – חוצה עכשיו קטע מדברי לא סלול ונידח. וממש כמו בכבישים הסלולים, אינן עוצרות לשום דבר. ענן האבק התקרב עוד ועוד וכאשר המשאית חלפה על פני בכל עוצמת 4 קרונותיה, התכווצתי לתוכי בנסיון להגן על עצמי ממשב האבק והחצץ שירו לעברי הגלגלים האימתנים.

כאשר משאית כזו חולפת על פניך, זו חווייה שדורכת את כל החושים. הגוף מרגיש את האדמה רועדת בעוצמה – מפאת עומס ומשקל המשאית, כל גופך מתכסה באבק אדום, אזניך מנסות להתגבר על שאגת הרעש הנורא ונחירך חשים בריח הברזל שבאבק. אם אין רוחות האובך נשאר באויר כ 5 דקות תמימות בהן אינך רואה דבר סביבך ונאלץ להמתין. ומי מסוגל להחזיק נשימתו חמש דקות…

[youtube url=http://www.youtube.com/watch?v=8UyKiegES8s>]

הדרך הישירה לבירדסוויל Birdsville הייתה מוצפת עדיין וכל השלטים לאורכה זעקו "חסום לתנועה" ו "השתמשו במעקף" העיקוף הוסיף למרחק כ 70 ק"מ. אך אני הגעתי לבירדסוויל ביום שישי אחר הצהריים, ממש בזמן כדי לחגוג קבלת שבת בפאב המפורסם של בירדסוויל.
בירדסוויל ידועה באירוע השנתי האגדתי שלה "מירוץ בירדסוויל" Birdsville Races (מירוץ סוסים) המתקיימים בספטמבר בתמיכה ברופאים המעופפים המלכותיים מאז 1882.
בימי המירוץ,  שדה התעופה של העיירה (בה גרים בין 80 ל 120 איש בד"כ) הופך לשדה התעופה הפעיל ביותר באוסטרליה כולה והאוכלוסיה קופצת ל 10,000 למשך שבוע אחד…

בירדסוויל ממוקמת על גדת נהר דיאמנטיה Diamantina בין חולות מדבר סימפסון ובין מצוקי "סטראוטס סטוני דזרט" Sturts Stony Desert האיזור טעון במשמעות היסטורית לאוסטרליה. החל בנקודות כינוס לבני האבוריג'ינים והמשך במתיישבים האירופאיים שהגיעו לכאן בשנות 1870 המאוחרות. הפאב המקומי מאד מפורסם בזכות עצמו. וכשפוסעים פנימה, קשה מאד להתאפס לנוכח מאות צילומי המזכרת המציצים מכל פינה וקיר. קיר אחד יוחד לזכרם של מייסדי ובעלי הפאב המנוחים. הוא ניצב מאחורי הדלפק. ולזכר כל אחד מהנפטרים, תלוי כובעו עליו טבוע שמו. הסיבה למיקום הכובעים: כך הם יכולים עדיין להביט בפניהם של אורחי הפאב.

התאהבתי בעיירה איך שבאתי בשעריה. באחד הבתים בדרך לפאב, היה ילד קטן ששיחק ונופף לי לשלום. החזרתי לו ניפנוף שלום. זה הזכיר לי שוב את הספר "זן ואומנות אחזקת האופנוע":
"כבישים מועטי תנועה מעניקים הן הנאה והן בטחון רב יותר. כבישים שאין בהם מלונועים וכבישי פרסומת הם עדיפים. כבישים שבהם חורשות ואפרים, מטעים וכרי-דשא, נוגעים-לא-נוגעים בכתפך. הילדים מנופפים לשלום בחלופך על פניהם. מקומות שבהם אנשים מביטים מן המרפסת לראות מי עובר. מקום שם התשובה שאתה מקבל, כאשר אתה עוצר לשאול על דבר כיוונים או מידע כל שהוא, היא ארוכה מכפי שציפית ולא קצרה מזו שרצית. מקום שם האנשים שואלים אותך מאין ולאן…" (נלקח מהמהדורה העברית)
זה סוג העיירה שבירדסוויל נתפסת בעיני. לזמן, כאן כמו בכל מקום באאוטבק יש את הקצב שלו. ולאנשים החיים כאן, יש קצב כל כך שונה של חיים. נשארתי בבירדסוויל 3 לילות מה שאיפשר לי להכיר טוב יותר את המקומיים. לאכול את "עוגת הגמל" הידועה במאפייה מקומית. ובנוסף, המבורגר עצום הנקרא "ביג רד" על שם דיונות החול האדום העצומות המאפיינות מדבר סימפסון. וגם ביקרתי במוזיאון העבודה של בירדסוויל. שמייצג באופן מקורי את ההיסטוריה של אוסטרליה.

פגשתי שני חבר'ה שבנו את הבאגי הפרטית שלהם, כדי לקחת חלק ב"מירוץ פינק" “Finke Race”  ונראו מרוצים למדי מפרי עמלם. הם השקיעו הרבה זמן וכסף בבאגי הזו שאמורה לקחת חלק במירוץ ארגסיבי למדי (מירוץ פינק החל בשנת 1976 והוא מירוץ שטח – הלוך וחזור, במסלולים בעלי איפיוני קושי שונים העוברים במדבר בין אליס ספרינגס, לקהילה הקטנה אפטולה (פינק). המירוץ חוצה את נהר הפינק הנחשב לנהר העתיק בעולם (!)

כאשר עזבתי את בירדסוויל מזרחה לכיוון ווינדורה Windorah שמתי לב שוב לנוכחות העיטים הדואים מעל לטרמיקות שעלו מהמדבר. בכל פעם בה עצרתי – אני יכול להשבע – שהם הנמיכו טוס וחקרו אותי במבטם, בנסיון להבין מה לעזאזל עושה כזה רעש באמצע ממלכת השומקום שלהם.

[youtube url=http://www.youtube.com/watch?v=IBl3IJv1x3g>]

לאחר שביליתי לילה קר מאד בוינדורה עמדו לפני 450 ק"מ בואכה ט'ארגומינדה Thargomindah. הדרך הייתה כבר טובה בהרבה. הרכיבה היתה על נתיב סלול אחד שהיה עלי לזוז הצידה בכל פעם שהגיעה מכונית מולי. הנוף סביב היה עשב נמוך ועדרי בקר שרעו נראו בכל מקום. מדי פעם הופיעה להקת קנגרו'ס שקיפצו סביב וציפורי אמו פרצו בריצה עם השמע שאגת המנוע שהחרידה אותן מסוג של שלווה מדברית. פגרי חיות רבים על הדרך. נזכרתי לשים לב גם אליהם, לאחר שחלפתי בסמוך לפגר חזיר אימתני שפגיעה בו יכולה היתה להעיף אותי לארח לו לחברה בעולם הבא.
למרבה הצער היתה זו הפעם הראשונה בה הרגתי בעל חיים. כל כך נזהרתי לא לגרום לזה לקרות לאורך כל המסע שלי. הקפדתי אפילו לעקוף נחשים שהתחממו על אם הדרך. אך היום פגעתי בציפור, שכל כך נחרדה מרעש המנוע שהיא טסה שירות למגן היד כשהייתי על 100 קמ"ש בערך. ראיתי במראה כי היא נפלה על הדרך מאחורי ומייד הרגשתי צער עצום על כך.
התכנית שלי להפסקת הצהריים, היה הפאב בטומפיין Toompine הנקרא גם "הפאב ללא עיירה". חברת "קוב ושות'" השתמשו במקום הזה כתחנת עצירה ושירות לכרכרותיהם. כל שנשאר מימי החלוצים האלה בטומפיין (שנוסד ב-1893) היא אוכלוסיה של… 2 תושבים.
כ 5 ק"מ לפני שהגעתי לטומפיין הדרך פנתה באופן חד וכשעברתי את הפניה, ראיתי משאית דו קומתית שוכבת על צידה. עצרתי לצידה וכשכיביתי את המנוע ושלפתי את אטמי האוזניים, האויר התמלא בפעייה צרחנית של כבשים סובלות. רצתי לכיוון תא הנהג חשבתי שאולי הוא נזרק החוצה מהקבינה, אך פרט לכבשים ששכבו מתות או פצועות סביב לא ראיתי שום נהג.

בעודי מנסה להעריך את המצב ולנסות להבין מה קורה כאן, עצר במקום טנדר ובו 2 בוקרים מאחת החוות באיזור והם עזרו לי לחפש את נהג המשאית. כעבור כמה דקות, הם ביקשו שאקפוץ על האופנוע שלי ואסע לפאב בטומפיין עוד 3 ק"מ. ואודיע לבעל הפאב כי קרתה כאן תאונה. זה המקום היחיד במאות קילומטרים בו ניתן למצוא טלפון. קפצתי על האופנוע וכאשר הגעתי לפאב, מצאתי את נהג המשאית שם, עדיין נרגש ורועד אך כבר עם השפופרת ביד מול בעלי חברת ההובלה.
הצטרפתי לנהג ולעוד כמה בוקרים וחזרנו למשאית ההפוכה. שם הוציא אחד מהם רובה, צעד מכבשה פצועה אחת למשנתה והמית אותה ביריה אחת בראשה. זה היה הדבר היחיד שניתן היה לעשות כדי לעצור את סבלן של החיות האומללות. בעוד אלה שנותרו בריאות קובצו במכלאה סמוכה.

סיימנו את האירוע בפאב כשעה מאוחר יותר. משוחחים על התאונה ועל הנהג והחיות האומללות (שהיו בדרכן אל בית המטבחיים ויחד עם זאת היה מזעזע לראות אותן זועקות בסבלן).
לאחר שציננתי את המצב בעזרת כמה בירות, המשכתי לכיוון ט'ארגומינדה ונכנסתי לפארק קראוונים. ואז החל לרדת גשם. שכרתי צריף ללילה והתכוננתי להרפתקת יום המחרת; רכיבה על "מסלול הדואולינג" לכיוון האנגרפורד. קיוותי שהגשם יפסיק. כי אני שונא לרכוב בעל דרכי עפר כשסביב רטוב.

להתראות. ZAC.

———————————————————————————————————————————————-

תרגם וערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לצחי.

———————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה