כן, עוד אורח של כבוד בבלוג. עמיר פורת המתגורר בקליפורניה. איש מדהים ויקר, שזכיתי שיארח אותי ליומיים בביתו בדרכי מצפון לדרום אמריקה לפני כשנה וחצי. הנה סיפור מסע משלו.

שלום כולם, שמי עמיר פורת. לפני שנים עברתי לארצות הברית ללימודי פוסט דוקטורט לאחר השלמת Ph.D. בביוכימיה במכון ויצמן למדע ברחובות. כיום אני עובד בחברת הביוטכנולוגיה הגדולה בעולם, Amgen.

מאז שאבי לימד אותי לרכוב על אופניים, ידעתי כי אני רוצה שיותקן בהן מנוע. קינאתי בחברי הקיבוץ שהיו ברשותם קטנועים וביחד שיפצנו כל מיני ווספות ולמברטות. טיילתי על אופנוע בארץ, במדבר סיני, ובקפריסין. השיא ברכיבות שחוויתי לפני המעבר לארה"ב, היה כשיצאתי עם היאמהה סופר-טנרה שלי לחמישה שבועות באלפים האיטלקיים, השוויצרים והצרפתיים. כאן בארה"ב יצאתי להרבה מסעות רכיבה. החל בכמה ימים ועד לחודש שלם. רכבתי לאורכן של הרבה דרכים צדדיות ובהן דרכי עפר, ברחבי ארה"ב. אני מכיר את ניו-אינגלנד כמו את כפות ידי. חציתי מהאוקיינוס האלטנטי ועד לפאסיפי וחזרה. רכבתי לאורכם ורוחבם של הרי הרוקי והסיירה נבאדה, לכל אורך החוף המערבי של ארה"ב מסן-דייגו לסיאטל וכל זה על קצה המזלג.

מתי שהוא בתחילת יולי 2009 כשגרתי עדיין בסן-דייגו, קיבלתי למקום העבודה שלי, מייל בתפוצת מנויי סוכנות ב.מ.וו. המקומית ובו מסופר על ישראלי שרוכב מהקצה הצפוני ביותר של אלסקה, אל הקצה הדרומי ביותר של דרום אמריקה, טיירה דל-פואגו. שמו יוני בן שלום, הוא הגיע לסן-דייגו ליומיים כדי לטפל באופנוע שלו ומחפש קשר עם רוכבים מקומיים, כדי לקבל קצת טיפים הנוגעים לרכיבה בבאחה מקסיקו (Baja Mexico). יוני השאיר את המייל שלו וחשבתי שיהיה טוב אם אוכל להציע לו את ביתי ואת הספה בחדר האורחים שלי, כדי שיחסוך כמה ירוקים. מאחר ובאותה תקופה רכבתי על אותו סוג אופנוע, שקוסם להרבה מקיפי עולם הרפתקנים והתנסיתי בעצמי בהרבה רכיבות אתגריות, חשבתי שאמצא רקע משותף עם יוני ובנוסף, לפני כמה שנים רכבתי בצ'ילה וארגנטינה וביליתי שבועיים בטיירה דל-פואגו – יעדו הסופי של יוני.
מה שיוני לא ממש ידע, אולי רק באופן מעורפל, זה שהייתי באותה תקופה בעין הסערה של משבר אישי, שהחל כמה שנים קודם לכן והזרעים שנזרעו אז החלו להנץ באותה תקופה. הפסדתי את כל מה שניסיתי לבנות במשך השנים הללו; קשר של אהבה, קריירה מכובדת ויכולת לשכלל ולשפר את אהבתי לרכיבת אופנועים. גם אופנועי מסע וגם רכיבת שטח טכנית. כל אמונותי הקודמות בכל הקשור לחיים, קרסו כשצללתי לתוך קריאה והתעמקות בפילוסופיה, פסיכולוגיה וסוציולוגיה. בעיקר באמצעות כתבי אריך פרום. גיליתי למרבה הבושה, את האשליות שהומצאו על ידי אלה שמובילים את העולם (לאבדון) ואת האידאולוגיות המזוייפות שלהם וסירבתי להיות צייתן. התעקשתי להאמין במצפון האנושי ולצאת כנגד מצפון ומוסר הניזונים מהסמכות הבירוקרטית המוערכת בתרבות המערב. התוצאה היתה שהפכתי מנודה ונזרקתי מחוץ לסדר החברתי המקובל.

יוני נחת בביתי ובילינו יומיים ביחד, מה שנתן בידו זמן להכין את עצמו ואת האופנוע, למה שראיתי כסוג של הפסקת הסתגלות בהרפתקה שלו. מנקודת מבטי, סן-דייגו היתה בשבילו סוף של פרק אחד. סוג של מעבר ממדינה בה הדרכים, שלטי ההכוונה, זמינות הדלק, סידורי הלינה, החניונים, השפה והתרבות, הופכים את המסע בה למשהו קל ונוח וכל אחד יכול למצוא את דרכו ולנווט בארץ הענקית הזו. ברגע שעוברים את הגבול למקסיקו, כל זה משתנה ולכן נדרשת הכנה טובה ומפורטת יותר. בוודאי אם חושבים לצאת בחיים מהקטע ההרפתקני הזה.
ראיתי ביוני אדם שמונע על ידי שאפתנות, דמיון ויצירתיות. (מתורגם תחת מחאה-יוני) במילים אחרות; אדם המונע על ידי אנרגיות פנימיות. הוא היה ממוקד ונחוש, אדם במשימה. שום דבר לא יכול לעצור אותו מלהגשים את משימתו. זה היה נפלא להווכח בכך. בניגוד לכך, רוב הרוכבים שאתה פוגש בדרכים סלולות או בדרכי עפר, הם מה שאני קורא; "רוכבים פאסיביים". הם בקושי מבצעים את הרכיבה שלהם או את ההרפתקה שלהם. הם בדרך כלל רוכבים בקבוצות, מחכים להוראות מהרוכב המוביל או מראש המועדון. ויש כאלה המשלמים הון לחברת טיולי אופנועים ואז באים עם גישה של "שילמתי הרבה כדי שמישהו ידאג לי, וחסר לכם שתאכזבו אותי". בעיקרון, אין שום הבדל בין הטיפוס הזה, לבין פרזיט המחכה לאחרים שיסדרו לו את החיים. זה די נדיר לראות רוכב בודד היוצא לרכיבה משלו. פרט למקרים בהם אדם רוכב לעבודה או לשליחויות בעיר.

במרץ 2010 קיבלתי את הג'וב של חיי. מקום העבודה שלי ממוקם כרגע כ- 26 מייל מצפון מערב ללוס-אנג'לס. התחלתי לעבוד בתחילת מאי 2010. באותה תקופה אמצעי התחבורה היחיד שלי היו זוג אופניים והיה ברור לי, כי אני עומד לשוב לרכיבה על אופנוע. משום שבארה"ב, אדם יכול לקנות הכל בתשלומים. נכנסתי לסוכנות BMW המקומית ורכשתי לעצמי אופנוע BMW F800gs. החלטתי על הדגם הזה מהרבה סיבות מעשיות ובעיקר בזכות יכולת השטח שלו, וודאי בהשוואה לממותה שהיתה לי קודם ה- r1200gs Adventure . ה-800, אינו רק קטן יותר, תפיסת התכנון שלו יועדה לתת לו יכולות שטח; בולמים, בסיס גלגלים וקוטר חישוקים. חלוקת משקל, תיבת הילוכים, עזרים, תוספות וארגונומיה יעודית.
לאחר כמה רכיבות אתגריות בהרי הסיירה הגבוהים של צפון מרכז קליפורניה ורכיבות נוספות במרכז הרי החוף של קליפורניה, הגיע הזמן להחליט, אם אני רוצה להכין תכנית לרכיבה לבאחה קליפורניה (Baja California) – לשון היבשה שבצפון מערב מקסיקו.
חשוב להבין, כי כאן בדרום קליפורניה, קרטלי הסמים המקסיקנים; האכזריות והאלימות שלהם, ממלאים תמיד את ראש מהדורות החדשות. ויותר מכך, כדאי לזכור כי כשאתה מספר לחברים שלך בעבודה שאתה מתכוון להכנס לבדך ולרכוב בבאחה, הם יגיבו ברמיזות שאתה אינך טיפוס אחראי וכי זה מאד מסוכן, "יש לך בן"…וכל הקלישאות, שאנשים מוזנים בהן על ידי התקשורת. נתקלתי באותה גישה בקרב חברים, באקראי מול זרים בהם נתקלתי בחנות המכולת ובעצם איפה לא. הבנתי כי, כל האנשים האלה שאומרים לך כי "אסור לך לצאת!", מעולם לא היו שם… יצרתי קשר עם כמה אנשים שידעתי כי רכבו בבאחה הרבה פעמים בעבר ובמקום לשאול אותם על סכנות. ביקשתי מידע שימושי כגון איכות הכבישים, מצב דרכי העפר, אפשרויות תדלוק והערכת תקציב נדרש. במידה והם, כבעלי נסיון יגידו כי כרגע זה מסוכן וראוי להמתין שרמת האלימות תרד – אתייחס להמלצות האלה ברצינות. אך איש מהם לא רמז אפילו על האפשרות לדחות את היציאה לימים טובים יותר. זה היה סימן טוב ומילא אותי בטחון בכל הקשור ל"יועצים" ורואי השחורות, בהם הייתי מוקף. החלטתי להכנס לבאחה בבוקר שאחרי הקריסמס.

הבאחה הוא חצי-אי שאורכו 800 מייל, המתחיל בצפון באיזור הגבול בין סן-דייגו לטיחואנה ומסתיים בדרום, בערי התיירות ואתרי הנופש הממוסחרות של קאבו סאן לוקאס ( Cabo San Lucas) וסאן חוסה דל קאבו (San Jose Del Cabo).  הים הנח בין חצי-האי באחה, לבין היבשת העיקרית של מקסיקו, הוא מפרץ קליפורניה שנקרא גם ים קורטז Cortez. בכל הקשור לתחום הזמן, צפון הבאחה מקדים בשעה את החלק הדרומי של חצי האי.
דרך שנים רבות של רכיבת אופנועים ותכנון ההרפתקאות שלי, לבד או עם חבר או שניים, למדתי כי לדחוס רכיבה למרחקים עצומים ביום אחד, זה משהו מתיש ומיותר. אינו משאיר די זמן לספונטניות או ההרפתקה. גיליתי כי החוויה והאתגר, נמצאים ממש לרגלי ולא אי שם באופק הרחוק. בתכנון רכיבות, אני שואף לפנות זמן ומקום לגילוי הסביבה ומאפשר לספונטניות להוביל. כך שהתכנית שלי הפעם היתה; לא לרכוב כלכך רחוק דרומה. לא יותר מ- 280 עד 300 מייל לעומק הבאחה.
הגעתי לסן דייגו בליל הקריסמס וביליתי את הלילה בביתה של ידידה. ותוך כדי ישיבה סביב שולחן עמוס בצלי בשר עשיר, שעועית, אורז וסלסה שבושלו ביד מקצועית של גברת הבית, חשבתי כי הנה זו כנראה הפעם האחרונה שאני נהנה מארוחה הגונה בשבוע הקרוב… טעיתי ובגדול.
למחרת מוקדם בבוקר, הסתבר כי השעון המעורר לא כוון כראוי ולא התעוררתי בשעה 06:30 כמו שתכננתי. הדבר היה חשוב, כי תיאמתי עם חבר שעמד לעבור לבאחה באופן עצמאי עם קבוצה של שלושה רוכבים, לשהוּת של לילה אחד. יחד עם זאת, לא ויתרתי על ספל של אספרסו חם ואיכותי שמיד אחריו דילגתי על גב האופנוע, שכבר היה מוכן ועמוס בציוד עוד מאמש ורכבתי בתוך צינת הבוקר של דצמבר המאוחר, חמישים מייל לכיוון מעבר הגבול בעיירה המקסיקנית טקאטה Tecate , הממוקמת כארבעים מייל מזרחית לטיחואנה. מעבר הגבול בטאקטה נחשב למקום רגוע ושקט יותר יחסית למעבר הגבול הלחוץ והמלחיץ בטיחואנה.
עצרתי בתחנת דלק כדי לקנות גלון נוסף של בנזין במיכל נפרד. כך הרגשתי בטוח יותר מפני האפשרות שאמצא עצמי באיזה מישור מדברי נידח, מבלי לדעת מה המרחק עד לתחנה הבאה. למזלי, ביירון החבר שלי, השאיר לי הודעה בנייד והחבורה חיכתה לי מעבר לגבול. ברגע שהגעתי למעבר, סידרתי לעצמי ביטוח מקסיקני לימים בהם אשהה בבאחה. מאחר ומיהרתי – כדי למנוע עיכוב נוסף לרוכבים שהמתינו לי – לא ממש בדקתי את תוקף הביטוח והסתפקתי בקריאתה מרחוק של הפקידה, כי הוא יפוג ביום חמישי בו אשוב לארה"ב. (מאוחר יותר, פגשתי את ביירון ושאר הרוכבים כחמישה עשר מייל מזרחית לחווה בה הם פרקו את הציוד שנשאו על האופנועים הצנומים שלהם מדגמי KTM 450 ו – Honda CRF250/450 ).
היעד שלי היה "חוות השמיים של מייק" (Mike’s sky rancho) , אשר שמעתי הרבה סיפורים על האתגר שבהגעה אליה ועל האירוח החם של המשפחה המנהלת את המקום. מדובר בחווה קטנה ומבודדת בהרים שהדרך היחידה להגיע אליה, היא ברכיבת שטח. המקום פועל על גנרטור וברגע שהוא עוצר מתי שהוא אחרי ארוחת הערב, משתרר שקט ועלטה יורדת על הכל. הקבוצה של ביירון כיוונה לחוות "ראנצ'ו אל קאיוטֶה, מהלך עשרה עד חמישה עשר מיילים נוספים.
שבעים המיילם הראשונים, היו בוציים למדי אך בקטעים החוליים, החול הרטוב הקל על הרכיבה בו. חציתי הרבה שלוליות בוץ שאותן עברתי ברוב המקרים בשוליים, איפה שהן רדודות יותר, שם יש סיכוי מועט להרטיב את הרגליי. בקיצור, היתה שם שלולית אחת ענקית שנראה כי חצייתה במרכז היא ברירה נכונה יותר. צריך להבין שבמצבים כאלה אנחנו רוכבים די מהר והחלטות מתקבלות שבריר שניה. נכנסתי לשלולית באמצעה – בידיעה שהיא עמוקה – בנסיעה איטית כדי לא לחטוף את התזת מי הבוץ בפרצוף. העסק היה כל כך עמוק, שהמנוע נשנק וכבה… רגל נשלחה בחטף לקרקע, המים חדרו למגפיים. הבטתי בריכוז בכפתור המתנע והתפללתי: "תניע!" והוא הניע והטיס אותי כמו רקטה מחוץ לשלולית.
לאחר זמן מצאתי עצמי רוכב לבד לתוך ההרים, מנווט את דרכי לנקודת המפגש בכיוון דרום. תחושת החופש והעצמאות. בהן אדם שולט בתנועה שלו, העובדה כי אין מי שמחלק לך הוראות או שופט אותך; מעניקים השראה הנעה ודחף. הוסף לכך שאתה לבד בתוך הטבע – רק אתה והאופנוע האדיר שלך ושהכל תלוי רק בך ובאופנוע , כדי שהחווייה תמשיך להתקיים. ללא רכב סיוע או גיבוי משום סוג. הכל היה תלוי רק בי ובאופנוע עליו רכבתי. כעבור 70 מייל של רכיבת שטח, מצאתי – לא בלי קושי, כי לא היו שום שלטי הכוונה או סימנים – את הדרך הסלולה שהובילה לנקודת המפגש. עוד 40 מייל ונפגשנו בתחנת הדלק בוילה דה-לה-טרינידד Valle De La Trinidad, משם יצאנו ביחד לרכיבת שטח טכנית בת 35 מייל שהובילה ל"חוות השמיים של מייק". כשהגענו לשם החשיכה כבר היתה כמעט מוחלטת. נפרדנו לשלום והם המשיכו במעלה ההרים ליעדם. הנה אני, במקום עליו שמעתי רבות. ראיתי אין ספור תמונות שצילמו אחרים. לרגע הייתה לי תחושת הישג. בסיכומו של דבר עשיתי זאת ועשיתי זאת היטב. ברכיבה על אופנוע אינדורו גדול עם שני ארגזי צד עמוסים לעייפה.
המקום היה שקט. אין אינטרנט, אין מרכזי קניות, אין אוטוסטרדות, אין טלויזיה, אין פארק תעשייתי משרדים או מפעלים, אין סופר מרקטים או חנויות כל-בו, אין סוכנויות רכב ואין פקידים או ביורוקרטיה. זה מצב בו ניתן כמעט לעבור טרנספורמציה ליישות אחרת של קיום. חיה יותר. אנושית יותר.
ארוחת הערב הייתה נהדרת; סטייק ענק, שעועית, אורז וסלסה שנשטפו בבירה מקסיקנית בשם "פָסיפיקו".
ההרדמות במקום כזה היא טבעית, מאחר ואין חשמל לכבות ודי קר וגם הייתי האורח היחידי באותו לילה. פעולת ההליכה למיטה נשמעת סתמית בעיניכם ודאי, אך אני מניח כי רובכם ממש נלחמים מדי ערב, בעובדה כי הגיע הזמן ללכת לישון. אז כשהדבר מגיע באופן טבעי כלכך, בעיקר אחרי יום רכיבה מתיש ומספק, האמינו לי כי התחושה נפלאה.

הבוקר קיבל אותי בשמיים תכולים, שמש בריאה וציוצי ציפורים סביב. חברָי הרוכבים, חזרו מחוות אל-קיוטֶה  ורכבנו יחד את 35 המיילים דרך השטח, בחזרה לכביש הסלול. כאן נפרדנו שוב, הם פנו צפונה חזרה הביתה ואני יצאתי על כביש אספלט נהדר דרומה, ללב המדבר רחב הידיים והמהפנט של הבאחה. התכנית המקורית שלי היתה לבלות את הלילה בסן פיליפה (San Felipe) , אך אחרי שדיברתי עם אנשים שפגשתי בדרך. אימצתי את המלצותיהם החמות להגיע למפרץ גוזאנגה (Gonzaga bay), השוכן במרחק כ 110 מיילים דרומה. עד לאחרונה לא היתה דרך סלולה לגוזאנגה וצריך היה לנווט דרך השטח ללא שום תמרור או הכוונה. עכשיו כאמור הדרך הסלולה המגיעה עד לפורטוסיטו (Portocito) ושאר ה-40 – 50 מיילים אינם סלולים ומהווים ציר נסיעה אתגרי משהו. בפעם הראשונה שמגיעים בדרך הזו, נדמה לעיתים כי אתה מבורבר לחלוטין. אין שום סימן שהדרך מובילה בסופה למפרץ גוזאנגה. איך שלא יהיה, זו הייתה חתיכת רכיבת כיף, עקב היות הדרך זרועה מהמורות, בורות וקטעים חסרים. הטכניקה הטובה והנכונה לרכוב בתנאים כאלה, היא לעמוד על התמוכות. המדבר לימינך, ים קורטז לשמאלך. הרוח חובטת בחיוך האדיר הנמתח על פרצופך.

ואאוווו!!! הנה אנחנו באים גווווזזזזאאאאאנגה!!

בחיי שלא ידעתי למה לצפות. הסימן החיובי הראשון היתה משאבת דלק באמצע שום מקום ואז נתגלתה לי מימין חנות מכולת קטנה, בה מצאתי מבחר מוגבל של מוצרי חלב, ירקות ופירות. משמאל המפרץ והכפר הנפרש לחופו. אלפונסינו Alphonsino, הוא המלון היחיד הממוקם בטיפ הצפוני של המפרץ. לא, זה לא בדיוק מלון הָאיָיט או מָריוט  וכו'. מי בכלל רוצה דברים כאלה?. כאן זה אלפונסינו, האיש ומשפחתו. בעודי לוגם בירה של טקאטה ונהנה מסיגריה, נתקלתי בחבורה של ארבעה אמריקנים בגילי – 46 ויותר. הם הגיעו ברכב בָּאגי מדברי. חבר'ה רועשים אבל ידידותיים. הם התלהבו מהאופנוע ומהעובדה שאני רוכב לבד. זקפו אגודלים וצעקו "להתראות באלפונסינו!". כן, אלפונסינו הוא המלון היחיד – אלא אם יש לך כוונות לישון במלון המוכר, זה עם מיליארד הכוכבים.

כאשר פגשתי את ארבעת הברנשים האלה, לא ידעתי שאנו עוד נהפוך את הערב לחווייה בלתי נשכחת של צחוק ואוכל נהדר. ג'ף, אחד מהם, יצא עם בחור מקומי בסירה לדוג משהו טרי והם חזרו עם חמישה דגים. בזמן שהדגים הפכו לארוחה במטבח, אנחנו בילינו עם בירה ובדיחות. דן, שהיה מרכז המסיבה והצחוק היה פשוט מדָבֶּק.
במקום שכזה, כל מה שצריך לחיים מאושרים הם דברים פשוטים. לחוות זאת, זה משהו מרענן מאין כמוהו. זו ההרגשה כי אתה משחרר את עצמך, מהגבולות והמגבלות הכולאים אותך בתוך התרבות ה"מתקדמת" והתחרותית של העולם המערבי. במקום כזה אין לאנשים עושר. הם העושר עצמו.

למחרת בבוקר השכמתי לזריחה מדהימה שעלתה מעל למפרץ והרגשתי איך ליבי עולה על גדותיו בתחושות של חיוניות פשוטה. שתינו קפה מוקדם ליד קו המים ואחריו ארוחת בוקר בריאה של ביצי משק עם שרימפס, עגבניות, פלפלים, בצל וטורטיה.
המשך יבוא.

ומי שרוצה עוד משהו כדי לחיות את המסע שלי,

צירפתי מצגת דינאמית בבקשה להקליק כאן

להתראות, עמיר.

תרגם יוני (מה לעשות, לבנדם יש קי-בורד באנגלית). כל הזכויות לסיפור ולצילומים C שמורות לעמיר פורת.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה    

הבלוג ממשיך לארח רוכבים חברים: אדם שני המקיף את העולם כבר שנתיים, לבד על אופנוע, סיים את חציית אסיה ממזרח למערב. זה סיפור המסע שלו מטיביליסי בגאורגיה עד להפסקת מנוחה בטנריף. רגע לפני שהמריא לצי'לה להמשיך את החלק האמריקאי במסלול העולמי.

מאסיה לאירופה

הקאוקס

לאחר שלוש שעות של טיפול שורש בטיביליסי, גאורגיה, כאב השיניים שלי חלף. סוף סוף.

למחרת בבוקר הרכבתי מחדש את גל ההינע אותו פירקתי כדי לנסות ו"לסחוט" ממנו עוד כמה מאות ק"מ, בדרך לשיפוץ יסודי יותר באירופה. נראה כי הצלב (אותו מחבר המאפשר לזרוע גל ההינע לנוע מעלה ומטה בטלטלות הדרך, תוך כדי העברת הכוח לגלגל האחורי) המשומש שהתאמתי עובד בסדר ויצאנו לדרך. משאירים מאחור את בירת גאורגיה הידידותית ומטפסים לתוך רכס הרי הקואקס (Caucas) מה שנקרא אצלנו: הקָווקאז. האנשים בדרך נראו שלווים וידידותיים. אגב המושג “White Caucasian” שמשמעו "בן הגזע הלבן" המשמש את משטרות ארה"ב להגדרת גזעו של אדם, נטבע באיזור הזה על ידי אנתרופולוג גרמני שחקר את בני האיזור והתרשם עמוקות ממראם הנאה של בני גאורגיה. הוא צדק לדעתי, אכן גיליתי אנשים נעימים, אדיבים וידידותיים.

הים השחור

חוויתי כמה ימים של חקר הדרכים הצדדיות בגאורגיה, כל הדרך אל הים השחור, שם עצרתי לרגע, הבטתי ארוכות בים המנצנץ והרהרתי, איך תהיה חציית הגבול הטורקי שעמד לפני. אם גאורגיה הייתה הפתעה ידידותית, טורקיה דמתה יותר לדלי של מים צוננים בפרצוף. עם ההגעה למעבר הגבול, סימן לי איש משטרה להתקדם הלאה ולעקוף את תור המכוניות הארוך וכך עשיתי. כשהגשתי את הניירות לפקיד ההגירה, הוא חייך לעברי אך ברגע שהציץ בדרכון הישראלי, משהו בפניו השתנה כאילו אינו מאמין שאני בכלל נמצא שם. הוא שמר על אשרת רגועה, והחתים  את הדרכון. תוך מחשבה על "המשט לעזה" והגישה ה"בטוח ומנומס", שאני נוהג בה במעברי גבול נעמדתי בתור למכס כדי לקבל אישור להכנסת האופנוע. האיש הטורקי שעמד אחרי בתור שאל בחיוך אם אני גרמני. "לא" עניתי "ישראלי". שוב, העניינים התקררו עם איזכור השם ישראל ולפתע "חברי" החדש החל לדבר בהתרגשות בטורקית, כשהוא מצביע לעברי. לאחר עוד כמה דקות, פניתי אליו ושאלתי "יש איזו בעיה??…"  "הו, לא. שום בעיה.". תורי הגיע. קיבלתי אישור להכנסת האופנוע לתוך טורקיה. קניתי ביטוח מקומי עבור 10 דולר ויצאתי ברכיבה מערבה. לאורך חופו הנפלא של הים השחור.

חציית הגבול לטורקיה שלחה אותי לחשוב מחדש על הצעד הבא שלי כאן וציינתי ביני לביני: "להיות רגיש מאד למתרחש סביבי כאן בטורקיה". באותו לילה מצאתי נקודת קמפינג בתוך מטע תה. זרם שם נחל קטן מה שאיפשר לי רחצה יסודית, שהייתי זקוק לה זה מכבר.

מהגבול בין גאורגיה לטורקיה רכבתי כ – 150 ק"מ לעיר ריסה (Risa) ושם פניתי דרומה לפנים הארץ. היה משהו שסיקרן אותי בטורקיה הכפרית, לפני שאבוא בשעריה של איסטנבול. וזו היתה החלטה נכונה. מכאן ולהלאה, פגשתי אנשים ידידותיים למדי. בקפדוקיה Cappadocia הבחנתי באופנוע ב.מ.וו. R51 שנת 1950 עתיק ומשומר. הבעלים הגאה יצא מחנותו והחל לדבר איתי. כאשר למד כי אני ישראלי, שם את ידו על כתפי ואמר "אין לך במה להתבייש אדם". "יד, עשויה מהרבה אצבעות!". אחר כך חזרנו לדבר על אופנועים ומסעות ונפרדנו.

לינה בחיק הטבע הפראי בטורקיה הייתה קלה יחסית ועם המון מקומות בם ניתן לנטות אוהל. מזג האויר החמים והיבש הזכיר לי את ישראל. לפתע, אחרי 21 חודשים רחוק מהבית, חשתי געגועים הביתה.

סאקי ואכים, הניוזילנדי והגרמני שהפכו לחברי לאחר פגישה ורכיבה משותפת בעמק וואכאן בטאג'קיסטאן, שלחו לי כתובת של חבר טוב שלהם באיסטנבול והשביעו אותי "להגיע אליו כדי לנוח כמה ימים". מה שאכן עשיתי. וכך הכרתי את שוסלה Chusla וקמרון  Cameron שני  חברים אחד מניו-זילנד והשני אוסטראלי, הגרים באיסטנבול ומלמדים שם אנגלית.

האופנוע תפקד באופן בעייתי. ידעתי כי הצמיגים גמורים ועלי לחפש זוג חדש, שלא לדבר על טיפול מקיף שאני מאחר בו ואיסטנבול היא המקום הכי מתאים לעשות זאת. מצאתי שני צמיגי מישלן אנאקי והרכבתי אותם. כשסיפרתי לבעל חנות הצמיגים כי הקונטיננטל TKC 80 שהוא הוריד זה עתה מחישוקי האופנוע, עשו מעל 29,000 ק"מ הוא לא האמין. גילינו באותה הזדמנות כי חישוק הגלגל הקדמי עקום לגמרי ומתנועע חסר תקווה משמאל לימין, מעלה ומטה. "קדימה" אמרתי לעצמי.

שוסלה וקמרון – ה"חברים של החברים" טיפלו בי במלוא הרצינות ולקחו אותי להכיר את העיר ההיסטורית המדהימה הזו. חרשנו את מיטב האתרים המרתקים. פגשנו מקומיים ואפילו השתתפנו במסיבת קוקטייל בנציגות הבריטית בעיר (זו הפעם הראשונה במסע הזה ומקווה שאחרונה. אין לי שום חיבה לשגרירויות – בלשון המעטה). המעט ששהיתי באיסטנבול, איפשר לי לקלוט כי טורקיה קרועה מבפנים באופן המזכיר את ישראל. בין החברה המשכילה והמודרנית, לבין הדתיים-שמרנים, השואפים להפוך את הדמוקרטיה הנאורה שנוסדה על ידי אתא טורק במאה הקודמת – לרפובליקה איסלאמית. הצבא הנחשב לשומר הדמוקרטיה והחוקה עומד בתווך.

עם זוג צמיגים וחברים חדשים, עזבתי את איסטנבול ורכבתי צפון מערבה לכיוון בולגריה וסרביה. החורף המתקרב באירופה, גרם לי למהר מעבר לקצב שהתרגלתי לו עד עתה. ממש מעט לפני הגבול ההונגרי, גל ההינע  (הדרייב שאפט) שוב החל להשמיע קולות עזים, ידעתי כי זה רק עניין של זמן עד שהוא ישוב וישבר. "יאללה… קח אותנו רק עד הונגריה!! אל תשבר לנו כאן!!!" אמרתי לאופנוע תוך טפיחה מחבקת על מיכל הדלק השמנמן והכחול…. והאופנוע הנאמן הוביל אותי כל הדרך לתוך הונגריה. כמו תמיד. למרבה המזל מצאתי חיבור אלחוטי למחשב בתחנת משאיות בסמוך לחניון הלילה אמש. שלחתי מייל דחוף לחבר בקהילה המקומית של פורום רוכבי אופנועי האתגר העולמי: "הורייזונס אנלימיטד"  Horizons Unlimited או בקיצור HU, בבודפשט. בעיקרון קראתי "הצילו. הצילו. הצילו!" להפתעתי קיבלתי תשובה בתוך כשעה, גרגלי פאטאי Gergely Fatai המלאך הגואל שלי, הודיע כי הוא יכול לעזור והציע ליצור קשר עם סוכן ב.מ.וו המקומי, כדי לבדוק אם הוא יכול להשיג דרייב-שאפט חדש. פגשתי את גרגלי או בקיצור "גרג" בבודפשט למחרת.

בודפשט

לקחנו את האופנוע למוסך של ב.מ.וו. והזמנו דרייב-שאפט חדש. "זה יגע לכאן מחר", הבטיח לי מנהל המוסך. "או. קי. נהדר" חשבתי לעצמי. המשימה השניה, למצוא לעצמי מקום להניח בו את הראש הלילה. גרג התנצל שאינו יכול לארח אותי בהתראה כל כך קצרה. אך זו לא היתה ממש בעיה. כי היתה לי תכנית מגירה נוספת: "גלישת ספות", או בשמה הפופולארי "קאוץ'-סרפינג" CouchSerfing , אירגון ייחודי המבוסס על רשת האינטרנט, מאפשר למטיילים לארח או להתארח עם ואצל חברים אחרים בקהילה. הכל חינם אין כסף. אין מדובר רק ב"מיטה חינם", אלא בנוסף היכרות עם מקומיים ויכולת להתחבר לארצם ולאופייה הייחודי.. דוד קליין, ארח אותי באופן יוצא מהכלל לאורך שהותי בבודפשט. דוד, מטפס הרים מקצועי, הוא מאותה שנת ייצור שלי (1975), ואחלה בן אדם להיות בחברתו.

מאחר וסוכן ב.מ.וו. הודיע לי כי נפלה טעות וגל הינע לא יגיע ביום למחרת כמו שהובטח, אלא רק בעוד 15 יום (!!!!!!), נשארתי אצל דוד וחקרתי לעומק את עיר הבירה האוסטרו הונגרית היפהפיה הזו. יום אחד דוד שאל אותי אם יש לי מושג בבניה. עניתי כי אכן יש לי משהו ברקורד בנושא. מה שהוביל אותנו לפרוייקט בן עשרה ימים אינטנסיביים – בנינו משרד מסעות עבור דוד, עשוי עץ מהרצפה ועד לגג. נראה כי דוד יצא מבסוט מכל העניין ואני הרגשתי נפלא על כך שיכולתי להחזיר במשהו על האירוח לו זכיתי במחיצתו. אף שחשבתי שזה נגמר… השן שלי הודיעה לי שהיא רוצה עוד קצת קידוחים והפעם בסגנון הונגרי. רופא שיניים הונגרי קדח אותי זו הפעם החמישית במסע הנוכחי! רופא מעולה שהומלץ על ידי חברים ב- HU וכן, גם הוא אופנוען 🙂

לילה אחד בבודפשט, הגיע אימייל מהבית, מודיע כי אחד מחברי הטובים ביותר מניר-יצחק מתחתן. "האם תגיע?" שאלה אמי. לאחר הרהורים ספורים, החלטתי לטוס לישראל לשישה ימים, לבקר את הורי ולקחת חלק בחגיגת הנישואין של חברי. הנחיתה בישראל אחרי כמעט שנתיים, לוותה בתחושות מוזרות. אך כשראיתי את המשפחה והחברים, הרגשתי נהדר ובשניה אחת הרגשתי שוב בבית. זו היתה הזדמנות למפגש עם אדם (שורה זו מתורגמת תחת מחאה. יוני) שלמדתי להעריך רבות – יוני בן שלום. נפגשנו לראשונה דרך פורום אתר HU לפני כשש שנים ונשארנו בקשר מאז. כתבתי ליוני ופגשתי בו ובחלק ממשפחתו הנחמדה בבית קפה בתל-אביב. אני מתבייש להודות שבמקום לדבר עם בתו היפה של יוני, התחלנו מייד לדבר על אופנועים ומסעות… זו היתה הזדמנות טובה בשבילי לקבץ קצת אינפורמציה על מסע לאורך האמריקות. יוני נתן לי המלצות ותדרוך מקצועי. לאן ללכת מה לארוז. מחירים וכו'.

אדם ויוני

לאחר שישה ימים נמרצים בישראל, מצאתי את עצמי לפתע שוב בבודפשט. הדרייב שאפט הגיע וכבר הורכב. סוכן האופנועים התנצל על האיחור. "אין בעיות", אמרתי והודיתי לו על העזרה (מאוחר יותר למדתי שזו לא היתה אשמתו. לב.מ.וו. יש כרגע בעיה באספקת חלפים בעולם כולו).

מפגש HU

החזרה לרכיבה היתה נהדרת, חציתי את אוסטריה בצ'יק והגעתי לגרמניה. ליד שטוטגארט, פגשתי את סאבין וקלאודיו (חברים שפגשתי בקניה ובאסיה) ורכבנו ביחד למפגש HU במרכז גרמניה (מפגשי HU הם מסורת המתקיימת כמה פעמים בשנה בכל פעם, בהתאם לעונות השנה ביבשות השונות. מתאספים שם רוכבי אתגר מכל העולם למפגש של כת מאד ייחודית של שרוטי אופנועי מסע. קצת חגיגה והחלפת מידע) ברכיבה נעימה לאורך נהר נייכאר ובמעלה הגבעות של מרכז גרמניה, הרגשתי בר מזל גדול בעצם היותי בתוך חבל ארץ מדהים, רכוב על האופנוע ובחברת אנשים נפלאים.

מפגש HU

למפגש האופנועים הגיעו הרבה אופנוענים וביניהם קאז, החבר שלי מיפן, זה שחציתי איתו את המזרח הרחוק של רוסיה וסיביר ביולי האחרון. התנאים במפגש היו נהדרים: קמפינג עם חברים ביער, מפגש עם עוד הרבה רוכבי אופנועי מסע והחלפת תובנות, מידע  ונסיון רכיבה. לאחר המפגש המשכתי לתור את גרמניה ופניתי דרומה לכיוון שוויצריה לפגוש את קלאודיו ידידי (www.claudioangelini.ch)  קלאודיו ואני נפגשנו בקניה לפני שנה, כשהוא היה בתוך המסע שלו סביב העולם, על אופנוע הונדה "אפריקה טווין" האהוב שלו. הפכנו לחברים בשניה ונשארנו  בקשר מאז. כמה שבועות מוקדם יותר, שלחתי לקלאודיו מייל עם הכותרת "הצילו!", שאלתי אם אוכל להשתמש במוסך שלו כדי להכין את האופנוע לדרום אמריקה. יצרתי איתו קשר דרך ה"סקייפ", לאחר כמה מילות ברכה, טון הדיבור שלו השתנה ומעבר לקו כבר נשמע מישהו אחר… לא ההרפתקן חוצה העולם שהכרתי, אלא קצין צבא שוויצרי (שזה מה שהוא היה) יעיל ותכליתי: "תגיע לכאן ללנצבורג Lenzburg , ונפתור את זה. המוסך שלי, שלך! אין שום בעיה.

בסה"כ האופנוע פעל בסדר, אך עם 80,000 ק"מ של רכיבה שרובה דרכים גרועות, עמוס כמעט מעבר לגבול המותר. היו מספר נושאים שהיה עלי לדאוג להם וכמה התאמות ותוספות שהתכוונתי להתקין באופנוע:

1) הרפידה הקרמית של המצמד, אותו רכשתי מחברת טוראטק (יצרנית המתמחה בייצור חלקים וחלפים ייחודיים לאופנועי מסע) לא פעל באופן משביע רצון ואחרי כ- 25,000 ק"מ הרעיש מאד ולא הצמיד כראוי (לאחר פירוק המצמד, גילינו כי הסיבה היתה, כי עובי שתיים מתוך ארבע הרפידות הקרמיות, היה חצי מ"מ (עבות משתי האחרות. כתוצאה מכך, המצמד פשוט לא "ישב" ישר. יצרנו קשר ושלחנו את הדיסק לטוראטק בגרמניה, שהיו נבוכים למדי)

2) הבולם הקדמי היה הרוס. ללא שום תגובה מהשסתומים ותותבים שחוקים.

3) בהילוך הגבוה, היה צורך להחליף את המיסבים השחוקים.

4) בגלגל הקדמי. החישוק הישן והעקום כבר היה קרוב לצורת מרובע…

קלאודיו וסאבין חברתו, ארחו אותי בביתם בשוויצריה בזמן שטיפלתי באופנוע. השתמשנו במוסך הביתי הפרטי של קלאודיו והוא רכש את כל החלקים ב “Moto Mader” , סוכנות האופנועים בה הוא עובד כמנהל המוסך. “Moto Mader” הוא מקום מרשים ונחשב לאחד מעשרת סוכנויות אופנועי ב.מ.וו הגדולות בעולם.

פרט למנוע, פירקתי את כל השאר ובחנתי בדקדקנות כל חלק וחלקיק. המנוע היה טעון כמה כיוונונים והתאמות ופרט להחלפת מחזירי השמן – הקדמי והאחורי, הוא היה מאה אחוז. תיבת ההילוכים קיבלה מיסבים חדשים ומחזירי שמן – משהו שצוות BMW HP2 אצל היצרן, המליץ לי באופן אישי לעשות, לפני שאני יורד עם האופנוע לדרום-אמריקה. מצאנו הילוך אחרון משומש אבל כמעט חדש באי-ביי והלכנו על זה, במקום לשפץ מחדש את המערכת שנשחקה.

הבולם האחורי נשלח לחברת אולינס Öhlins , לצורך שיפוץ כללי והתאמנו מזלג אולינס קדמי, במקום המקורי של ב.מ.וו. תיקון הבולם המקורי באופן מקצועי, אמור היה לעלות סכום עתק שלא לדבר על כך שמעולם לא התרשמתי ממש ממה שב.מ.וו עשו לחלק שמקורו בחברת מאראזוצ'י.

קודם כל, בכדי להתאים את המזלג תוצרת אולינס (שנקנה חדש באי-ביי תמורת 500 אירו) תכננו תופסנים למזלג, חישוק, ציר ומתאם לקליפר הבלמים. בית מלאכה מקומי של חברת CNC , עשה את העבודה עבורנו. בימי ראשון קלאודיו ואני השאלנו ק.ט.מ. 990 אס חדש מהתצוגה במקום העבודה שלו ורכבנו יחד אל הרי האלפים המדהימים, כל הדרך עד למרגלות האייגר Eiger  האדיר.

הימים חלפו ולבסוף האופנוע היה מוכן. שלג וקרח כיסו את הקרקע והטמפרטורה צנחה למינוס 20 ברררררררררררר. היה כל כך קר וקפוא, שבקושי יכולתי לצאת לנסיעת המבחן שתכננתי ונאלצתי להסתפק ברכיבה איטית ל- 3 ק"מ, רק כדי לבדוק שהמערכות מתפקדות כראוי. נכון, זו אינה רכיבת מבחן אידאלית אך נראה שאצטרך להסתפק בה בשלב זה.

מאחר ומזג האויר הלך והתדרדר עוד ועוד, היה מסוכן לרכוב כל הדרך להמבורג, משם אני אמור לשלוח את האופנוע לדרום אמריקה. ארזנו את האופנוע בארגז עץ, רוקנו את הדלק מהמיכל והובלנו על עגלה נגררת את האופנוע לסוכן חברת ההובלה הימית בהמבורג.

וכך, הפכתי באופן רשמי לתרמילאי! האופנוע אמור להגיע לואלפאריסו Valparaiso בצ'ילה דרך הים ב15 בינואר 2011 והטיסה שלי לצ'ילה תהיה ב 30 בדצמבר 2010.

טקס הפרידה מקלאודיו וסאבין כלל דמעות. ולעולם אהיה אסיר תודה לענק בזכות עצמו וחבר אמת.

כדי לחסוך קצת, המשכתי בדרכי בטרמפים ליער איפל בדרום מערב גרמניה, לפגוש חבר מאד מיוחד בשם ברנד טש Bernd Tesch. בעולם הדובר גרמנית, ברנד הוא מספר אחד בכל הקשור למידע, ידע והשפעה בתחום מסעות אופנועים/מול"ות ספרי אופנועים/ היסטוריית אופנועים/וכתיבה על אופנועים. בקיצור, גורו בשר ודם. בגיל שבעים לערך, האיש המיוחד הזה ראה רבות ומחזיק ברשותו מה שנראה כמסד הנתונים הגדול בעולם על רוכבי אתגר (כולל אותך יוני :)). ברנד מחזיק ספריה של מעל 900 ספרים, על מסעות אופנועים כולל זה של גבי בבלי וסיגל גבע הישראלים – בעברית כמובן. נפגשנו לפני הרבה שנים כאשר יצאתי לחצות את אפריקה על ההונדה אפריקה טווין שהיה ברשותי וזכרתי את חברי זה מאז. ברנד ערך מסיבה גדולה שכללה מדורת גזעי עץ ענקיים באמצע השלג. וכמה רוכבי אופנוע נוספים הצטרפו. היה נפלא.

ברנד טש ורעייתו

מעירו של ברנד הדרמתי ובעקבות הזמנה של חבר הגעתי לטנריף באיים הקנרים. מ ו ש ל ם! שמש. מראות נפלאים והזדמנות לשפר את הספרדית הבסיסית שלי. אדיוס!

טנריף

תרגום: יוני. C כל הזכויות לסיפור ולצילומים שייכות לאדם שני

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה    

אסיה בסגנון אדם שני

(תרגום המייל שקיבלתי אמש)

לאחר שבוע של הכנות ומנוחה באלמאטי (Alamaty) בירת קאזחסטאן חציתי ברכיבה את הגבול לתוך קירגיסטן, יחד עם קאין, רוכב אופנוע אוסטרלי אותו פגשתי באולאנבאטאר, הרוכב על אופנוע KTM 990 Adventure שלו ברחבי מרכז אסיה. פקיד המכס במעבר הגבול התנהג בגסות ויהירות. התבקשנו לשלם שוחד כדי להמשיך ברכיבה. מאחר וכל הניירת שלנו הייתה תקינה.

הודעתי לו "שיקפוץ לי". הבחור קלט את המסר וחתם על הדרכונים. אגב, משום מה, לא נדרשנו להציג כלל את ה"קארנה דה פאסאג'" שלנו. לא ממש היה אכפת לנו, כל עוד אנחנו בפנים. (קארנה דה פאסאג', הוא מסמך המכונה גם ה"דרכון" של האופנוע. שבדרך כלל מחוייב בכניסה ויציאה ממדינות עולם שלישי. הוא מבטיח שמי שנכנס עם כלי רכב למדינה גם יוציא אותו, היה והוא אינו מוציא אותו – כלומר הוא מוכר אותו במדינה. הוא ידרש לשלם טרם עזיבתו, או בשובו לארצו, את דמי המכס עבור הרכב שהשאיר באותה מדינה).

 

בישקאק (Bishkak) בירת קירגיסטן, היא עיר קטנה ונעימה. ניכרה בה השפעת העימותים על בסיס אתני, שהתלקחו בקירגיטסן לאחרונה. הרחובות היו גדושים בנוכחות משטרתית. מצאנו לנו הוסטל נחמד וזול ולמחרת קיבלנו את הויזות שביקשנו כדי להכנס לטאג'יקיסטן והמשכנו דרומה.

קירגיסטאן היא מדינה המשמרת את אורח החיים הנוודי באופן המובהק ביותר, בין שאר מדינות ה"סטאן", כך שקאין ואני שמחנו מאד לצאת שוב למרחבים ולדרכים הפתוחות. טיפסנו לכיוון ההרים ובילינו לילה לחופו של אגם מדהים בגובה 3000 מטרים מעל פני הים.

הימים הבאים היו רטובים למדי, גשמים ניתכו כל היום. לאט אך בבטחה החלו מים לחדור לתוך האוהלים, שקי השינה וציוד הרכיבה שלנו. למזלנו כמה משפחות מקומיות הזמינו אותנו להתארח אצלהן. וסיפקו לנו מקלט ומזון.

מעבר הגבול הנידח בסארי-טאש (Saray Tash), שבדרום מזרח קירגיסטאן היה ריק. לאחר זמן מה הגיע איש משמר קירגיזי, ישב איתנו ושאל שאלות על המסע שלנו. אנשים רבים מאד מופתעים כשהם נוכחים לדעת שאני ישראלי. יש להם הרבה שאלות הנוגעות למזרח התיכון. איסלאם היא הדת העיקרית במרכז אסיה, אך מצאתי כי סובלנות כלפי דתות ואמונות אחרות, היא ערך מרכזי ברוב חבלי ארץ אלה. כך שלא היתה שום בעיה עם היותי יהודי וישראלי. בעצם המצב היה הפוך.

קיבלנו אישור לעזוב את קירגיסטאן ולהכנס לטאג'קיסטן והתחלנו לטפס למעבר קיזיל (Kyzyl Pass) בגובה 4336 מ'. האויר נעשה קר ולמזלנו מערכות ההזרקה באופנועים לא חשו בדלילות האויר בגובה הזה.

במרומי המעבר הצטלמנו וגילגלנו עצמנו הלאה לנקודת המעבר בצד הטאג'יקי של הגבול.

השינוי היה מיידי; במקום מאפייני הפנים המונגולים/אסיאתיים, התקבלנו על ידי אנשים בעלי מראה פרסי. נסיעה קרקעית איטית, מעניקה זויות ראיה ותובנות בלתי אמצעיים. מרגישים מייד בשינויים. בהשוואה להגעה למקומות בטיסות מסחריות למשל.

השומרים בצד הטאג'קי ברכו אותנו בחמימות והזמניו אותנו לסעוד איתם כבש בר שזה עתה צדו. אכלנו מעט, כשלפתע השומרים קלטו שאני ישראלי. ובו במקום התבקשתי להפגין את כישורי בירי ברובה צלפים מסוג דרוגאנוב תוצרת רומניה. בסופו של דבר הסכמתי ונתתי להם הצגת ירי של כמה כדורים בכלי המדהים הזה. שירגעו.

השמש החלה לשקוע, והיינו חייבים לתת בגז. את הלילה בילינו עם קבוצה של רוכבי אופניים הולנדים וגרמנים, לחופו של אגם קאראקול (Karakul) . החבר'ה האלה מכירים את רועי סדן, רוכב האופניים הישראלי, המקיף לבד את העולם כרגע. והצטערתי לגלות כי רועי כבר המשיך הלאה מזרחה וכנראה פיספסנו אחד את השני. חבל.

מסלול דרך הפמיר (Pamir Highway) היה סגור ומסוגר בפני זרים עד לפני כעשר שנים. ההרים סביב, הנוף, אפילו האנשים שפגשנו היו מדהימים. המשכנו ברכיבה דרומה עברנו את מורגב (Murgab), שם הצלחנו למצוא קצת דלק וירדנו לכיוון עמק וואקהאן (Vakhan Valley). עכשיו, מצאתי עצמי באחת מנקודות השיא של המסע. עמק וואקהאן גובל באפגניסטאן. לאורכו רכבנו. כעבור מספר ימים, מצאנו עצמנו מול רכס הרי הינדו כוש (Hindu Kush) האדירים. איזה מראה מהמם! לא האמנתי שממש הגעתי למקום המופלא הזה. בכל לילה הקמנו את אוהלינו איפה שהוא מול הגבול האפגני, שליווה אותנו מערבה, בצד שמאל של הדרך מעבר לנהר זורם. במשך היום חלפנו על פני כפרים ידידותיים למדי. בהם ניכר שהזמן עמד מלכת, והחיים מתנהלים בקצב וסגנון שכבר עברו מן העולם שאנו מכירים במערב.

אחר צהרים אחד הגענו לקטע דרך שנשטף על ידי שיטפון פתאומי. מעבר לדרך החסומה, ראינו שני אופנועים. כך פגשנו את את אכים מבאוואריה וסאקי מניו-זילנד. חבר'ה נהדרים שנדפק להם המזל והאופנועים שלהם טבעו במים עמוקים של אחד הנהרות. כיבינו את מנועי האופנועים שלנו ודחפנו יחד את האופנועים מעבר לקטע שנסחף. הזרם במרכז הקטע היה כל כך חזק שחשבנו באחד המקרים שהאופנוע שהעברנו, עומד להסחף ולהזרק מעבר לצוק מעליו עברה הדרך. באותו לילה הקמנו את מחנה האוהלים שלנו יחד ובילנו לילה של רטיבות וקור מקפיא עצמות, אך יחד עם זאת, נהנינו מחום של ידידות וקצת אוכל שבישלנו בעזרת ערכת הפרימוס שלי.

למחרת בבוקר השכמתי מוקדם לעבודת יומי – מאחר ואני מכונאי בהכשרתי, הצעתי לסאקי ואכים את עזרתי. פירקתי את שני אופנועי ה- BMW F650 Dakar . הוצאתי את המצתים. בדקתי את מערכת ההצתה ומערכת החשמל. גם שמן המנוע היה מזוהם במים שחדרו בטביעה בנהר. כך שאספנו את כל כמות שמן המנוע שנשאנו כולנו, כדי למלא את הכמות הנדרשת להחזיר את המנועים לפעילות תקינה.

קאיין, בהיותו רופא בהכשרתו, התגייס לטפל ברגלו של אכים שנפגעה באחת הנפילות וסבלה מזיהום. כך שעד הצהריים העמדנו את החבורה חזרה על הרגליים והצמיגים. הצוות החדש שהתלהק היה מושלם. ורכיבה משותפת עם אנשים טובים באיזור הזה של העולם, היא חתיכת חוויה שאין שני לה.

דוּשָאנבֶּה (Dushanbe) היא עיר בירה נעימה. אחרי יומיים נפרדתי מחברי ויצאתי צפונה לכיוון טשקנט (Tashkent) שבאוזבקיסטאן.

מעבר הגבול ארך יום שלם ושוב מצאתי עצמי מול נציגי חוק יהירים. השיטה שלי במצבים כאלה היא זהה. "תפגין ביטחון ונימוס" הסבלנות משתלמת. לבסוף שוחררתי לתוך המדינה ויצאתי לכיוון הבירה. לא הצלחתי להבין מדוע אין דלק למכירה בתחנות הדלק בהן עצרתי – בידיעה כי אוזבקיסטאן רווייה ברזרבות עצומות של גז טבעי ונפט – הניחוש שלי הוא… כן. שחיתות.

טאשקנט היא עיר בירה צפופה ומרשימה בגודלה ולי היה הרבה להספיק. להשיג קצת דולרים ממכשיר כספומט (ואז להמיר אותם בשוק השחור, בשער משופר של 25%) לקנות 43 ליטרים של דלק. להשיג הארכה של אשרת הכניסה שלי לאוזבקיסטאן. לקבל אשרת מעבר לאזרבייג'אן ועם כל זה לגשת לשגרירות טורקמניסטאן ולהגיש בקשה לעוד אשרת מעבר אחת. נשמע מסובך? לא ממש. אחרי 18 חודשי מסע, סוג כזה של עניינים כבר הפך לטבע שני שלי.

הכל הלך כשורה, עד שהגעתי למחלקת הארכת האשרות של אוזבקיסטאן בשטחה אני כבר מצוי. בקיצור, לא הצלחתי להשיג אותה. לא משנה שאירגנתי מכתב ובו הזמנה מטעם גוף אוזבקי מקומי, אפילו קניתי כרטיס טיסה (הניתן לביטול), המוכיח כי בכוונתי לצאת את המדינה לכיוון אלמאטי (קאזחסטאן). פקידי ההגירה הקרינו חביבות של דג מת ולא ממש התרשמו מתוכניות המסע שלי.

אוזבקיסטאן נחשבת בעיני מטיילים רבים, כמדינת משטרה הנשלטת על ידי דיקטטורה. כך שבאופן מתבקש אינם מעוניינים בתיירים עצמאיים, המסתובבים באופן חופשי משוחחים עם אזרחים ומצלמים בחופשיות רבה מדי לטעמם.

"או קיי." אמרתי לעצמי, "זה הזמן לתוכנית ב'!"

תוכנית ב' היתה לרכוב דרומה לכיוון נאות המדבר סמרקנד (Samarkand) ובוכארה (Bukhara) שעל דרך המשי, ואז לעלות צפון מערבה מבעד למדבר קיזיקול (Kyzykul desert), חזרה לתוך קאזאחסטאן ומשם לאקטאו (Actau) שעל חוף הים הכספי. משם תכננתי לקחת את המעבורת לבאקו (Baku) באזרבייג'אן שממערב ליָמה הכסופה.

——————————————

"מסענו לא רק סָחָר הוא,

כי אם למען רוחות חמות הרבה יותר

שאת ליבנו מלבּוֹת.

מתשוקת הסקרנות לדברים שאין לדעת,

פנינו לדרך הזהובה לסמרקאנד".

 

James Elroy Flecker / The Golden Journey to Samarkand -1913

משורר בריטי בן המאה התשע עשרה (נפטר בגיל 30) הוא גדל כבן לדיפלומט בריטי במערב אסיה. והושפע מהשירה הפרסית והכמיהה למרחקים.

קטע מאחד משיריו מעטר את השעון הניצב במרכז מחנה האימונים המרכזי

של יחידת ה-SAS) Special Air Service) בהרפורד אנגליה (סיירת מטכ"ל הבריטית)

וגם במחנה היחידה המקבילה, בצבא ניו-זילנד:

We are the Pilgrims, master;

we shall go Always a little further;

it may be Beyond that last blue mountain

barred with snow Across that angry

or that glimmering sea

——————————————

היה זה אחר צהרים לוהט, עת הגעתי למרכזה של בירת דרך המשי; סמרקנד המיתולוגית. אלכסנדר מוקדון אמר בהקשר לעיר הזו: "כל מה ששמעתי אודות סמרקאנד נכון הוא. פרט ליופיה שכביר הוא מהסיפורים עצמם". פשוט עצרתי ליד הרג'יסטאן במרכז סמרקאנד העתיקה (הרג'יסטאן של סמרקנד היא כיכר "יום ראשון" של העיר. בה היה נהוג להוציא להורג בימי קדם את הנידונים למוות.) הבטתי בהשתאות על המבנים המדהימים סביבי ולחשתי בשקט "ואוו, סמרקאנד!"…

זה אכן מקום מרשים לבקר בו. ויכולתי ממש לחוש ולראות בעיני את שיירות הגמלים חוצות את המדבר ועוצרות בצומת החשוב הזה. "דרך המשי הגדולה" היתה למעשה רשת רחבה של דרכים הנפרשת מנארה (Nara) ביפן ועד לקונסטנטינופול (Constantinopole), היא איסטנבול, במערב טורקיה. היא דרך המסחר הארוכה ביותר שהייתה קיימת אי פעם. מעבר לתיפקודה כנתיב למסחר במשי, היא חיברה בין מערב למזרח. חשיבותה של הדרך דעכה במאה החמש עשרה, כאשר אניות מאירופה החלו להעביר משי ישירות בנתיבי הים. ואט לאט, ערים עשירות כדוגמת סמרקאנד, שניקדו את נתיבי דרך המשי, איבדו מכוחן וחשיבותן.

בבוכארה, ביקרתי ברובע היהודי העתיק ובבית הקברות. בתקופה הסובייטית, 7% מאוכלוסיית בוכארה הייתה יהודית. עכשיו, רובם כבר עלו לישראל.

לאחר בוכארה, מלאתי את התיקים בפאסטה ושקדים. ויצאתי אל המדבר הגדול. לקח לי חמישה ימים לרכוב עד לגבול עם קאזאחסטאן, עברתי במדבר קייזיקול ובפאתי ימת אראל (Aral). אשר בעקבות ניצול יתר חסר אחריות של מימיה, להשקיית שטחים חקלאיים בתקופה הסובייטית, כמעט ונעלמה. מאחר והנתיב בו רכבתי אינו בשימוש תכוף, לא יכולתי למצוא מידע עדכני על תנאי הדרך, דלק, זמינות מים וכו'. המדבר הרחב, או בעצם סוג של ערבה, הוא פשוט עצום. 360 מעלות של נוף מרחבים אינסופיים, עם גמלים כפולי דבשת ואין סוף מקומות להקים בהם מאהל לילי. בקטע הזה הורדתי הילוך ונהנתי מהבדידות.

סייר משטרה מצא אותי תקוע בצד הדרך יבש מדלק וללא מים ונתן לי מים ודלק שאיפשר לי להגיע לנמל אקטו (Actau) על חוף הים הכספי. מעולם לא תיארתי לעצמי שאשמח כל כך לפגוש שוטר במרכז אסיה. אך הנה לכם, ניצלתי בזכות אחד.

באקטו, ניגשתי ישר לנמל, שם נאמר לי כי המעבורת לבאקו בצד האזרבייג'אני של הים, מפליגה למחרת. וואוו! פגשתי אנשים שמחכים במקום למעבורת כבר 10 ימים (!!!). כך שאפשר להעריך את המזל הטוב שלי.

חציית הים ארכה 20 שעות ובנוסף, המעבורת חיכתה עוד 20 שעות, עד לקבלת היתר כניסה לנמל באקו. קיבלתי אישור כניסה לאזרבייג'אן ולמפגש עם מה שהיא הכינה לי.

כשהגעתי, החלה אחת משיני לכאוב באופן איום ונורא, אך מאחר והיתה ברשותי אשרת מעבר מאזרבייג'אן לגיאורגיה, שתוקפה שלושה ימים בלבד, לא יכולתי לעצור. הקנס על אי יציאה בזמן הוא 1500$… וכדי להפוך את המצב לעוד יותר מאתגר, החל גל ההינע להשמיע קולות גריסה כמו שיצאתי מבאקו מערבה. "קדימה אחי" אמרתי לאופנוע, "תוציא  אותנו מכאן"… אחרי 3 ימים, הגעתי לגבול הגיאורגי והתקבלתי על ידי בחורה יפה ואדיבה ותהליך מעבר הגבול ארך חמש דקות מהירות. למעשה לא הייתי צריך לרדת כלל מהאופנוע. "זהו זה?" שאלתי את הגברת. "כן, ברוך הבא לגיאורגיה". היא חייכה לעומתי.

הבוקר הגעתי לרופא שיניים שהעביר את השן הכואבת טיפול שורש (לא, לא, לא סידרו לי שן זהב) ומחר אני מתכוון להחליף את הצלב במוט ההינע (דריי-שאפט) באופנוע.

גיאורגיה היא מקום יפה והאנשים כאן נעימים. היסטוריה מעניינת ואוכל מעולה. כך שבשבילי זה מקום אידאלי לעצור בו. מקווה לצאת להמשך הדרך מערבה, שוב בעוד יומיים.

תרגום: יוני. כל הזכויות C לצילומים ולטקסטים, שמורות לאדם שני.

—————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 7 תגובות, הוסף תגובה    

פטאגוניה ודרומה

קרחון פוריטו מורנו. ליד אל קאלאפאטה

מעבר הגבול לארגנטינה, הוא מבנה עשוי עץ ואבן, פשוט ותכליתי. שלושה פקידים במדים עם מספר מעל כל דלפק וצריך ללכת לפי הסדר מ 1 עד 3. יעיל, קצר ענייני. שישלחו דחוף למרכז אמריקה, את תיק מערך ההדרכה בנושא מעבר גבולות.

אגם "בואנוס איירס"

לעומת צ'ילה, בה מקפידים על בדיקת תיקי הנכנסים, כדי לוודא שאינם נושאים פירות וירקות, ארגנטינה אינה בודקת יותר מדי בציציות הנכנסים אליה. היא המדינה שאליה נושבת הרוח מצ'ילה. רוח קבועה, חזקה וסביר להניח שגם נושאת איתה הרבה דברים לא רצויים.
יום קריר ללא גשם, רוח גב, כביש איכותי ותכניות להגיע היום לרכיבת שטח ב"רוטה קוארנטה" – דרך מס' 40, מילאו אותי שמחה וסקרנות. כבר בקילומטר הראשון, חצו את הכביש זוג ארמדילים. חיה ביישנית בגודל צב מצוי, מכוסה בשריון קשקשים, הניזונה מאכילת נמלים. עד שהבנתי מה שאני רואה, הם כבר אצו להסתתר בשיחים משמאל. אך בכל זאת הם אצלי במצלמה. אגם "בונואס איירס" – זה שהצ'ליאנים קוראים לו "חנראל קאררה", נפרש משמאלי, גלים כסייחים במצנפות קצף לבן, דהרו מזרחה. הדרך התנחשה בפיתולים רחבים, הנוף סביב התרוקן מצמחיה גבוהה והפך שטוח יותר ויותר. פה ושם בקפל קרקע, נחבא מבנה אבן, צריף או אוטובוס שהפך ליחידת מגורים מנופצת שמשות. הייתי בכיוון העיירה פוריטו מורנו (Porito Moreno). אם התסריטאי הדמיוני של מסלולי דרום אמריקה, בנה סיפור מפותל שבו כל יום צריך לקרות משהו מסעיר. הבמאי לקח את זה עוד שלב קדימה. פוריטו מורנו נראתה לי בבואי, כקטע מבוא לפרק הבא בסדרת שליחות קטלנית. אולי בגלל שהגעתי בשעת צהריים בה העיר הייתה בסייסטה, אולי כי רוב הבתים ברחוב הראשי נראו כאילו הם סוג של תפאורה וכמה שיחים יבשים שהתגלגלו ברוח וחצו את דרכי הדגישו את הדרמה. בשני צידי הרחוב חנו רכבים שיצאו זה עתה מנסיעת שטח ארוכה. לא משהו יוצא דופן, פרט לכך שהם היו שייכים לתסריט וסיפור אחר – אולי. כולם היו כלי רכב מקוריים מתחילת המאה העשרים. בנטלי, אם.ג'י. ועוד שמות שכבר נכחדו. צריך להבין, לא מרכב ושלדה ישנים על מכלולים חדשים, כי אם המכוניות המקוריות בשלמותן. בעיני זה היה מדהים.

לשיירה נלוו כמה טנדרים עמוסי צמיגים ומכונאים. נראה שיש כאלה שלוקחים מכונית ששווה כמה מאות אלפים וקורעים אותה במלוא הרצינות במסלול שלא עושה הנחות לאף אחד. אדיר! אחרי שהבנתי שמהרחוב הזה יותר מתמונות יפות לא אראה פרוסת לחם, חזרתי לתחנת הדלק בצומת הכניסה וחטפתי משהו לאכול וגם שני ליטר מים וברוח שעוצמתה רק התגברה, יצאתי בשעה שלוש לערך דרומה, לתוך דרך מספר 40 לכיוון התחנה הראשונה: באחו קאראקולס (Bjo Caracoles) בתחילה הדרך היתה סלולה, קצת מאכזב לנוכח מצב הרוח המסתער שהייתי בו. קמתי הבוקר בידיעה שמחכה לי וואחד נסיעת שטח. הלו מה זה האספלט הזה? לא לדאוג. אחרי 50 קילומטר, הכביש נגדע באיבחה אחת וטארח לתוך החצץ, כשרוח צד מכה בכל הכוח. שמרתי על מהירות בין 50  ל- 70 ק"מש. כשזנב האופנוע מחליק בשליטה מצד לצד, בהתאם לדילוגים שלי מנתיב כבוש אחד לשני. קופץ מעל לתלמים שנטחנו בגלגלי רכבים שנים רבות. שעשועי רכיבה. לכל צד שהבטתי ראיתי רק גבעות שחוחות עטויות פלומת שיחים שפופים, שנראו כמו עדרי קיפודים עגולים הנאחזים בכוח בקרקע. כשנעמדתי על תמוכות האופנוע יכולתי לראות באמת את הגבעות הולכות ונעלמות ומתמזגות לתוך אופק מאובך, תוך שילוב חמוקי שלוחות וחיבוק הדדי.

כאן אפשר לראות מה משמעות ה"גלים" עליהם יש לנסוע לעיתים עשרות קילומטרים.

רכבתי כשעה לגמרי לבד. זה משהו מזכך ומזקק. כאילו כל העולם ובת דודתו, החליטו להשאיר לי את המסלול המיתולוגי הזה לבלות בו לבד. תודה! ממש על קו האופק ממערב ראיתי אבק שעלה מטרקטורים וממשאיות שעסקו בסלילת דרך מקבילה. גם הקטע הזה יסלל. הנתיב בו  נסעתי רוחבו כשלושים מטר והוא כולל דרך חצצית ברוחב כעשרה מטר במרכז, מוגבהת מעט ומשני הצדדים תעלות מתונות שניתן להחליק לתוכן וגם לצאת מבלי להתהפך. אכן דרך נטושה בסוף העולם, ויחד עם זאת מתוחזקת. עוד בטרם הצלחתי לסיים את השיר המדברי של מאיר אריאל וברוזה, וכבר צצה באחו קארקולס על קו האופק הגלי לפנים. אנטנה וקבוצת של כ- 15בניינים חד קומתיים הם יישוב המופיע במפה כאילו מדובר בחדרה לפחות. מאחר ולמדתי את שיש לדעת על המקום. התגלגלתי ישירות למלון הדרכים (המיתולוגי לא פחות) "רוטה 40" הבנוי אבן אדמדמה. את פני קיבלה חזית מכוסה עשרות מדבקות של רוכבי ונהגי אתגר שחלפו במקום לאורך השנים.

נכנסתי לתוך חלל מסעדה/מינימרקט/חדר טלויזיה ומשרד קבלה באחד. הקטור, איש גדל מידות, איטי וחביב, בעל המקום. הסתכל  לעברי בסוג של שעמום סלחני, הנובע כנראה מכך שראה כבר מאות כמוני המגיעים בעיניים נוצצות וחושבים שגילו את זרזורה. קיבלתי את חדר מספר 1 בקצה המסדרון. שתי מיטות צרות. חלון. שירותים במסדרון. זהו. אין כאן אינטרנט ואין בטיח. ואולי טוב שכך. זה מקום להתייחד איתו לא להיות מחובר בשום חוט או אל-חוט לשום דבר. אחרי החלפת בגדים מהירה יצאתי לשוטט ברחבי היישוב, שביום בו כולם בבית מונה 40 תושבים. השמש החלה להנמיך במערב. הימים מתחילים להתארך. ענני גובה ואובך תכלכל שפכו על הכל צללים מאורכים ומטושטשי שוליים. כל מוט מקרי, כל אבן, כל צמח, קיבלו את הבמה לכמה דקות של מופע צלליות חד פעמי. הסתובבתי עם המצלמה ברוח הערה והקלקתי לכל עבר. תחנת משטרה. מאפייה. מוסך. בניין גנרטור. משאבת דלק. מגרש גרוטאות. גדרות גדרות גדרות. היה במקום משהו קפה בגדדי כזה. לפי הפעילות הנמרצת של ציוד מכאני כבד במרחק. הכביש הסלול בדרך גם לכאן. האופנוע נדחף לגומחה בין שני קירות, להשמר מהרוח. לקראת ערב הגיעה קבוצה של עובדים בכביש, לאכול ולהריע לקבוצת הכדורגל שלהם תוך זריקת פחיות בירה זה על זה. התכנסתי בחדר בנסיון לתפור את  מכנסי הרכיבה שכמה תפרים נפרמו בהם וחלקי בד נקרעו מהם והסתבכו בגלגל האחורי.

בפעם המי יודע כמה אני שוב במדבר. לא ישימון ממש אבל מקום רחוק. לא רק מהארץ, כי אם צדדי ומנותק גם בערכים ארגנטינאים. דתות החלו במדבר. אנשים נמלטו אל המדבר. זו הזירה המתבקשת לעבור בה סדנת ניקוי חול פנימית. אני מרגיש בתוכי כי יש משהו בזמניות, בארעיות, בתלישות של מקום שכזה, המאפשר לי לחתוך מבעד לוילונות ומחיצות דמיוניים. לקצר דרך לדיון פנימי דווקא בנושאים מהותיים, חשובים ראשוניים. תובנות עומדות פתאום במנותק מהדחף האנושי להעמיד אותן למבחן מעשי. במקומות כאלה אפשר לפרק ולהרכיב, אפשר לפזר ולערום. אפשר ולו לרגע, לומר "פוס". המפגש שלי עם אנשים גם במקום מרוחק וזר כזה, יש בו מין נגיעה אוורירית של כמיהה הדדית. כל מה שאדע עליהם וכל מה שאחשוב או אזכור משנייה אחת של מבט, מטון מקרי של דיבור וממחוות תנועה סתמית, יהוו עבורי מעתה והלאה את סך ההתרשמות ונקודת המבט שלי על הקטע הזה במסע. כי בשורה התחתונה זו לא רק האדמה. כאן כמו בכל מקום, קודם לכל, הוא האדם.

מבנה פונדק הדרכים הוקם בשנת 1943 וכנראה עמד כאן שנים רבות כחאן נחוץ והכרחי. ככזה הוא בנוי כמבצר קטן.  השכמתי עוד בחשיכה. ידעתי כי עלי לצאת לדרך מוקדם ככל האפשר. הרוח מתחילה להתפרע ממש בסביבות 10 בבוקר ועד אז הרכיבה יכולה להתנהל בנוחות יחסית. הכל טוב ויפה אך דלתות הפונדק ננעלו מבחוץ. כלומר אין לי דרך לעזוב עד שיואיל אדון הקטור להתעורר. לא נותר לי אלא לחמוק מבעד לחלון החדר ממש כמו בקריקטורה בה משתלשלים מהכלא בחבל עשוי סדינים. (פשוט מחלפות שערי כבר קצרות כדי לנקוט בחלופה הראפונצלית). שילשלתי את הציוד, קשור לקצה השמיכה. קפצתי אחריהם וזרקתי פנימה את כלי המילוט. (לא לדאוג, שילמתי עבור החדר ברגע הגעתי אמש). אכן הרוח שככה בלילה. רוטה קווארנטה מחכה לי, עם כשלוש מאות וארבעים ק"מ של דרך חובטת. שמרתי על מהירות נוחה, שאיפשרה לי להביט ארוכות לתוך השממה בצידי הדרך. עדרי גואנקו ג'ינג'ים זהובים, חצו את הדרך ועופות הניינדו, ה"יען" הדרום אמריקני, הנישאים על זוג פולקעס שיודעות גם לרוץ ומהר שמרו מרחק. כמה שהתאמצתי לגעת בנקודה הדמיונית בה מתחברים שולי הדרך באופק, היא המשיכה להתרחק.

הרוח החלה לעלות. ולאחר 110 ק"מ בערך פתאום כביש. וכמו שכבר התרגלתי לתעתוע הזה מהקראטרה אוסטראל. מישהו הצניח לכאן חגורת זפת חלקה ושחורה שמתחילה בשום מקום ונגמרת בשום כלום. איכות סלילה שהיא כשלעצמה שירה. וכמובן במלאת 50 ק"מ של בלט לאופנוע ואספלט, זה נגמר. הצצה במד הדלק הזכיר לי כי אמש לא תדלקתי במשאבה המושבתת בבאחו קאראקולס ולכן לא נותרה לי ברירה אלא לחתוך שמאלה בדרך העפר שהגיעה לעיירה גוברנדור גרגורס (Gobernador Gregores)לתדלק בתחנת הדלק, שם ראיתי רכב גרר עליו נישא אופנוע מרוסק שרוכבו התהפך לפני כשעתיים בהמשך ציר 40 ומאושפז כרגע בבית החולים האיזורי, סובל משברים וחבלות קשות. תזכורת חשובה. חזרתי בדרך מספר 29 להמשך הקווארנטה. הרוח כבר חזרה מההפסקה. וזה הולך להיות קטע משעשע למדי, לכוון את האופנוע קדימה. עם כל רוחבה הנדיב של הדרך, לרשותי נתיב כבוש ממש ברוחב 15 ס"מ בלבד, העובר בין שני רכסים קטנים של חצץ כשכל הזמן איזה מתאבק סומו לא נראה, מנסה לזרוק אותי ואת האופנוע מהזירה הצידה. והרי ידוע שכשמתחילים איתנו בכוח. צריך בעיקר להתרכז. ועם כל הריכוז, עפתי פעמיים לשמאל הדרך, משני משבי רוח פתאומיים. אך גם שנסעתי לפתע לתוך הפאמפאס, זרמתי, נשארתי זקוף וחזרתי באיגוף קליל להמשך הדרך. איפה שהוא פגשתי את מקס וג'ודי שני רוכבים שוויצרים שהגיעו מדרום לכיוון צפון. וממש לפני סוף הקטע החצצי ליד הכפר טרס לאגוס (Tres Lagos) הגיעו דניאל ורוברטו, שני רוכבים ארגנטינאים בדרך דרומה כולם על אופנועי ב.מ.וו.

תדלוק וסנדוויץ' בתחנת הדלק של טרס לאגוס  (Tres Lagos) והאספלט חזר לדרך 40 . המשכתי לכיוון אל צ'אלטן (El Chalten) כפר/עיירה. הגעתי אליה לפני שקיעה על קו האופק עמדה שורת גמלוני הסלע האדירים (הגבוה ביניהם נישא לגובה 3,400 מ') המנציחים את קפטן פיץ-רוי (Fitz-Roy) הקברניט המוכשר של ה"ביגל", אוניית המחקר שהובילה בין השאר גם את דארווין בשנים 1831 – 1836. הכפר עצמו נראה כבר כמו סניף של דיסניוורלד לבלייני טבע. לי נראה כי הרבה כסף נשפך כאן על הקמת תשתית אירוח מצועצעת. סיבוב מהיר ברחובות הביא אותי להוסטל ענק בו קיבלתי מיטה בחדר משותף עם שתי גברות צעירות מסיאטל. ופגישה עם עשרות מטפסי הרים מכל הרמות הגילים והארצות.

מפאת הרוחות העזות, תמיכה נוספת לאופנוע בחניית הלילה

בוקר עמוס ערפל כיסה את הרכס ממערב. אך אני עם הגב אליו, כבר שמתי פני לעבר אל קאלאפטה (El Calafate)שכדי להגיע אליה, יש צורך באיגוף מזרחי עמוק, סביב שני אגמים ענקיים. כביש איכותי נשק לגלגלי ולקראת צהריים,. גלשתי לתוך שקע בין גבעות בו נחבאת אל קאלאפאטה. עד עכשיו העיר הכי תיירותית בה ביקרתי במסע. והסיבה : אנשים באים במיוחד לכאן כדי לקפוץ ולראות את קרחון הפוריטו מורנו הכחול, המתפורר לאיטו תוך מופע אקסטראווגנטי לתוך אגם שהופך בהמשך לנהר בצבע טורקיז חלבי הזורם מזרחה. השתכנתי בחדר משותף באחד ההוסטלים המצטופפים זה ליד זה ברחובות הצדדיים ויצאתי לברר מי נגד מי ברחוב הראשי. בכל החנויות מדברים  אנגלית סבירה. עדרי תיירים במיטב אופנת נורט'-פייס, הילכו אנה ואנה בוהים. נכנסתי לחנות מזכרות מקרית, לרכוש מדבקה עם סמל RUTA 40  מדבקה מהסוג שאני מחלק לאורך המסלול שלי. המחיר שדרשו, 15 פזו. סליחה? עד כאן.

בבוקר ארזתי הכל ויצאתי לכיוון הקרחון, נסיעה של כמה עשרות קילומטרים מערבה. עקפתי שני רכבי"הרפתקאות", כלומר משאיות שעוצבו כאילו מדובר במסע לתוך המאפליה. בהן ישבו תיירים מתרגשים. תשלום של 60 פזו בכניסה לפארק הקרחון והספקתי להגיע שניה לפני שספינת התיירים עליה קפצתי זזה, בדרכה לשוט למרגלות קירות הקרחון הזקופים. מה אומר? אני מבין טוב טוב למה אל קאלאפטה הפכה למה שהיא. הקרחון הזה פשוט מדהים. כל מילה נוספת על הצילומים תמעיט מיופיו. שטנו כחצי שעה במקביל אליו. קצות הקרחון המחודדים, נראו כדבשות דרקון שקולל על ידי מכשפה כל שהיא וקפא. מתוך קפלי הקרח בקעו גווני שש, כחול, תכלת וסגול לא נתפסים. הקור העז לא מנע מעשרות הנוסעים (בהם הרבה ישראלים) לעלות לסיפון העליון, לחוות את הנגיעה הזו בפלא גם אם ממרחק בטוח. בתום השייט, הקפתי את המשך הפארק לקצהו השזור מסלולי הליכה עשויים נירוסטה ומעקות עץ חלקים ומעוצבים, המאפשרים עשרות נקודות תצפית נוספות על הקרחון. מאחת העמדות ניתן לראות גושי קרח ניתקים מהקרחון ונופלים בקול חבטה למים. בחניה פגשתי שני רוכבים מצ'ילה. קלאודיו ודויד בני החמישים ושש, שהגיעו מולפאראיסו Valparaiso)) בצ'ילה לסיבוב של שבועיים. לאחר חמש דקות קלאודיו כבר סיפר לי כי הוא במקור מגנואה באיטליה, שכמו שאני אמור לדעת, נחשבת לאחת הפזורות של השבטים האבודים של ישראל. באיטלקית פשוטה: אנחנו קרובי משפחה. בכיף.

היעד הבא בתכנית הארגנטינאית שלי… מעבר חוזר לצ'ילה. כדי לבקר במגדלי האבן בפארק טורס דל פאיינה   (Torres Del Paine) עוד שכיית חמדה נופית שמרתקת אותי. יצאתי מאיזור אל קאלפטה ועליתי שוב על הקטע הסלול של דרך 40 דרומה. לאחר כמה עשרות קילומטרים, על הציר, דרך 40 יורדת ימינה דרום מערבה. נפרדת מהכביש הסלול והופכת דרך עפר איכותית אמנם, אך גשם שהגיע במאוזן ממש ושהכה בכוח מהצד, מעורב בברד ופתיתי שלג, הוסיף קצת פלפל לקטע בן השעתיים, מצאתי עצמי לא אחת אומר בקול רם "רבק! אז מה עוד תזרוק עלי עכשיו?" בסוף הקטע ה..איך לומר.. חסר האחריות הזה. גיליתי עד כמה חתיכת אספלט רגיל, מסוגלת לשמח איש אחד.

הערב הכהה כבר הפך מזמן ללילה בהיר. מעין אור לא אור. ענני שלג שניכרים מרחוק בכך שהם פשוט מאונכים, עטו לעברי וחלפו דרכי. הבוץ בצידי הדרך, נתן לי להבין שיצאתי מהשטח בזמן. למי שמעוניין להגיע לדרך מספר 40,  אני יכול לציין, כי מי שעוד רוצה לעבור אותה כרכיבת שטח, כדאי שימהר. בתוך שנתיים להערכתי, כולה תהיה סלולה ומי שמעדיף רק רכיבת אספלט, שימתין שנתיים. ברור היה, כי אין לי מה לחפש בשעה כזו במעבר הגבול ולכן החלטתי למשוך לכיוון ריו טורביו  (Rio Turbio) כדי לצוד מיטה. ריו טורביו היא עיר כורים במובן הסוציואקונומי המכיל בתוכו את כל הסופרלטיבים של פשטות, עוני וחיים סביב ובתוך מציאות קשה. בתי מגורים בסגנון מזרח אירופה בתקופה הקומוניסטית. גם אם פה ושם יש מבני מסחר מודרניים, עדיין המכרה וכל הסובב אותו דומיננטי בחזות המקום ומשליכים אוירה דיכאונית משהו סביב. בשני בתי המלון הבסיסיים, לא מצאתי מקום פנוי ובתחנת הדלק הפנתה אותי שוטרת צעירה למעבר הגבול בסמוך לעיירה, לידו שוכן אתר סקי הסגור בתקופה הזו, אך יתכן שיסכימו להשכיר לי חדר. באור אחרון מעל לגובה העננים, עליתי מערבה לתוך ההרים ולאחר כעשרה ק"מ, הגעתי למלון סקי בצבע ורוד שהיה סגור ומסוגר.

בכל זאת גיליתי עשן מיתמר מאחת הארובות. פניתי לשם. קיבלו את פני כריסטינה המנהלת. דייגו הטבח ורודריגו איש התחזוקה. המלון סגור אכן, אך אני מוזמן לבלות בו לילה. דייגו הלך להכין אוכל ורודריגו הלך להבעיר אש בתנור שבמרכז המסעדה הענקית. מלון פרטי ללילה. מה רע? בבוקר העירו אותי כמה כלבים ששרטו בדלת. הצצתי מבעד לחלון. בחוץ הכל היה לבן. שלג כבד ירד בלילה ושכבה לבנה שכבה על הכל. הכביש נראה כאפשרי למעבר. נבדוק. במסעדה פגשתי עד אורחים שהגיעו בלילה. חבורת פראמדיקס צ'יליאנים, שסיפרו לי כי פארק טורס דל פאינה סגור מפאת סופת שלגים שמתחוללת שם כמה ימים, וניתן להגיע אליו רק ברכב עם שרשרות על הצמיגים. אין מצב. סליחה. עליתי על האופנוע ואודרוב למעבר הגבול,  מצפון לריו טורביו. רכיבה על דרך עפר למרחק של 6 ק"מ הביאה אותי למעבר גבול שכבר בכניסה בישרו לי בצד הארגנטינאי, שאני יכול חזור כל הדרך חזרה. כי העובדים בצד הצ'יליאני פתחו בשביתה אתמול. "כמו שנאמר כבר: "…מה עוד יזרקו עלי?". ניסיתי להסביר. אבל מבטם האטום ענה במקומם. חבל על המילים וכל תרגילי הנחמדות. אחורה פנה. סע.

מה עכשיו? סופת שלג תוצרת צ'ילה דחפה אותי בכוח חזרה מזרחה ובתוך שעה וחצי מצאתי עצמי בתחנת דלק בצומת לה אספרנסה, שהוא מעבר הכרחי לנוסעים דרומה מכאן. הטבעתי את יגוני בכוס סודה וחטיף שוקולד, כשלתחנה הגיעו ברעש מנועים מוכר, שני אופנועים מצוחצחים ומלאי מדבקות של חצי מדינות אמריקה. על KTM 950  דונלד ואנט מניו-זילנד ועל  BMW 1150Adv ג'ון מאנגליה. הניו-זילנדים התחילו את מסעם ממש לפני חמישה ימים בולפאראיסו בצ'ילה. וג'ון עשה מסלול כמעט זהה לשלי. הנחית את האופנוע מאנגליה בטורונטו קנדה ורכב ביחד עם חבר מקסיקני לרוחבה. עלו לדד-הורס באלסקה כמוני ומשם התגלגלו דרומה ונפרדו לא מזמן. שלושת אלה התיישבו לידי והמטירו שאלות. וכן, אנט ודונאלד הם הזוג שחילץ את עמנואל ואדם שהתרסקו עם אופנוע בדרך מס' 40 לפני כשבוע. ושפגשתי בקארטרה אוסטראל. עולם קטן. או ליתר דיוק, ככל שהולכים ומתכנסים לשפיץ התחתון של דרום אמריקה, פוגשים יותר ויותר רוכבים בדרך לאושואייה. שלושת נתיני המלכה בדרכם לאושואייה כמוני. ושמעו גם הם על סגירת הגבול ועל סופת השלגים בטורס דל פאינה.

בדרום פטאגוניה הארגנטינית. במרכז מעל לאופק, ענן שלג בדרך

החלטנו להמשיך לאושואייה ביחד. בעודנו אורזים עצמנו, הגיעה לתחנה להקת רוכבים מברזיל בשלושה אופנועי ב.מ.וו. חדשים ורכב מלווה (יש תנאים!), נפרדנו מהם בחדשות על הגבול הצ'יליאני ויצאנו מעודדים ברוח גב, לתוך שלג נמס ולבנבן, אופק אפור וכביש שחור, לכיוון ריו גאייגוס (Rio Gallegos) ממנה נדרים ונחצה את מיצרי מגלאן לארץ האש- טיירה דל פואגו מחר.

בפעם הבאה: ההגעה לאושואייה הקצה הדרומי ביותר. אך לא לסוף המסע.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 10 תגובות, הוסף תגובה    

בפעם הבאה: פוקון עיירה שהיא חנות אחת גדולה להרפתקאות. המעבר הראשון לארגנטינה. בארילוצ'ה, אסקוול והמשך הציר דרומה. לכיוון הקארטרה אוסטראל

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 15 תגובות, הוסף תגובה