מעבר רכוב במקסיקו ברזולוצייה הכי חדה וקדימה לבליז

עם אפיק

הערה: על מקסיקו אני יכול לכתוב עוד כעשרה פרקים,אך ברצוני להמשיך ולהתקדם הלאה,אז הפעם לכבוד השנה החדשה פוסט ארוך במיוחד מקווה שתיהנו,סליחה מראש למי שזה ארוך מדי עבורו, ושנה טובה בריאות ואושר לכולם!!
21.9.14

בפוסט האחרון סיפרתי על הטיולים שיוצאים מהקאזה של יגיל בסן קריסטובל שבמקסיקו, לאחר שיצאתי לכמה טיולים באזור החלטתי לצאת אל הטיול המרכזי והיקר מכולם קצת יותר מ 100$ שיגיל מוציא אל אגמי מונטבלו ושמורת לאס נובס הטיול אורך כיומיים וכולל הכל, אוכל, שתייה, ציוד קמפינג, הסעות וכו', למרות המחיר הקצת יקר(עבור התקציב שלי) אבל שווה מבחינת הפינוק והמקומות הנפלאים בדרך, בשעה 6:30 בבוקר הנהג הגיע והציוד הועמס אל המיניבוס,בשעה 7:00 גם הקבוצה שמנתה כ 13 מטיילים ישראלים עלתה אל הרכב ויצאנו לדרך, הנסיעה לשמורת ה"לאס נובס" שנמצאת על גבול גואטמלה אורכת קצת יותר מ 4 שעות ולכן בדרך אל השמורה בה נישן אנו עוצרים באגמי מונטבלו, מדובר ב 59 אגמים נפלאים בצבעי כחול עמוק עד טורקיז, כמובן שביום אחד לא נראה את כולם אך המדריך התותח שלנו בשם אפיק (עובד אצל יגיל) לקח את הקבוצה אל האגמים היפים שבהם, באחד מהם אכלנו ארוחת בוקר שאפיק הכין וכללה סלטים, שתייה, גבינות, טונה וכמובן ארוחת בוקר בטעם ישראלי ובאגם אחר שטנו ברפסודה וגם שחינו במימיו הכחולים, האגמים האלו פשוט מטריפים ביופיים הכחול בגווניו השונים עם הירוק שמסביב ומזג האוויר הנוח בהרים הופך את החוויה למושלמת, כמובן שגם האנשים בקבוצה היו על הכיפאק דבר שגרם למורל גבוהה והעצמת החוויה בטיול שכזה, למרות הפרש הגילאים בינינו הרגשתי כחלק בלתי לאחר שהפלגנו ברפסודה וגם שחינו באגם המשכנו בדרכנו אל שמורת הלאס נובס, הדרך יפיפייה והנוף נהדר לאחר כשעתיים הגענו אל השמורה, פרקנו את הציוד ואפיק הוביל אותנו לאורך הנחל ואח"כ אל מקום הלינה המסודר שיגיל בנה, יש מקלחות, שירותים, מתחם לאוהלים ודשא ענק, ישבנו ופטפטנו וחלק פרסו אוהלים ובינתיים אפיק הכין פויקה צמחוני עם אורז ופטריות וגם על האש לאוכלי הבשר(כמוני)שבנינו, היה פשוט טעים ומעולה, לאחר הארוחה המשכנו לדבר ולספר חוויות ומאוחר יותר הלכנו לישון, אני ושלושת המוסקטרים (יפתח, דולב ודור) החלטתנו לישון על מזרנים מתנפחים ללא האוהל וזה היה פשוט תענוג.

בבוקר לאחר הארוחה כולם טיפסו במעלה הג'ונגל אל עבר התצפית על מפלי הלאס נובס, היה בוצי עקב הגשמים המרובים באזור מה שהקשה על הטיפוס, לאחר כשעה אפיק חזר אל המחנה כדי להכין ארוחת צהריים חלק מהאנשים שלא רצו להמשיך חזרו יחד עם אפיק אל המחנה והשאר המשיכו בטיפוס המייגע, כעבור שעה נוספת הגענו אל התצפית, עקב הגשמים המים הכחולים הפכו לחומים אך למרות זאת היה יפה ושווה את המאמץ, ישבנו בתצפית כחצי שעה לפני שחזרנו על עקבותינו אל הירידה המייגעת בחזרה אל המחנה, לטפס בג'ונגל בבוץ זה קשה וחלק אך לרדת קשה יותר ומאוד מחליק, בדרך חזרה היו עשרות אופסים וגם נפילות אני למזלי החלקתי והתיישבתי על התחת פעם אחת לאורך הדרך, אך היו כאלו שזה קרה להם יותר מפעם אחת, מה שהקשה עלי במיוחד הן חוסר בנעלי הליכה ובעודי נועל סנדלי "שורש" משטח ההחלקה היה כפול,הבוץ הצטבר בין כפות הרגליים לסנדלים ובין הסנדלים למסלול ההליכה, היה פשוט חלקלק הבוץ הזה וה ABS לא עזר, לכן במהלך הטיפוס והירידה המצלמות נשארו בתיק כדי שלא יפגעו ולכן אין הרבה תמונות מההליכה,כמו כן אין נקודות חשמל מה שהצריך הפעלת נוהל-משמעת סוללות.

לאחר כשעה הגענו למאהל התקלחנו והרבצנו בשר ושתייה בכמויות, אחה"צ העמסנו את הציוד על המיניבוס ויצאנו אל סן קריסטובל כעבור 5 שעות קצת לפני חצות הגענו עייפים אך מלאי חוויות אל הקאזה.
התכנית הייתה להישאר בסן קריסטובל סה"כ כשבוע,לאחר שבוע בו לא נחתי לרגע מרב הטיולים הנהדרים שיצאתי אליהם החלטתי להישאר כאן לשבוע נוסף אותו אנצל לצורך עדכון הבלוג מנוחה וטעינת מצברים לקראת המשך הדרך.
ואכן כך עשיתי בשבוע הנוסף רק נחתי, באחד מהימים הנעתי את הקרנף שלא יחשוב ששכחתי אותו ובשאר הימים יצאתי בעיקר כדי לאכול וליהנות מהרוגע של העיר השלווה הזו, התחברתי עם עוד הרבה מטיילים, הלכנו גם לבית חב"ד בערב שמחת תורה והיה פשוט תענוג,אז שוב תודה ליגיל,אפיק וענבר על כל הטיולים ובעיקר על השהייה הארוכה בקאזה, היה פשוט נהדר אין כמוכם.

לאחר הפרידה מכל החברה הנהדרים שפגשתי בסן קריסטובל שמתי פעמיי לעבר מפלי האגווה אזול(agua azul) שפירשו מים כחולים,בתמונות שראיתי המפלים היו בצבע כחול טורקיז מדהימים ביופיים,הדרך לשם הייתה הררית ונהדרת רב הכבישים היו ברמה סבירה,סיבובים,נופים,כפרים,עצים בדיוק מה שאני אוהב, לאחר כשעתיים הגעתי אל המפלים שילמתי כניסה אל השמורה ולאחר כמה דקות נסיעה הגעתי אל החניון, בעל אחת המסעדות הציע לשמור לי על הציוד ועל הקרנף במידה ואכל אצלו משהו אח"כ,אמרתי לו "דיר באלק,אני הולך וחוזר ואם משהו חסר תהיה לך בעיה חמורה עם ישראלי עצבני", קשרתי את הקסדה והמעיל  אל הקרנף בעזרת כבל מתכת שיש לי והלכתי לראות את המפלים,עקב הגשמים הם לא היו בצבע כחול אלה חום,התאכזבתי אך למרות הצבע התפעלתי מהנוף ומעוצמת הזרימה, יכול להיות שאם לא הייתי רואה תמונות באינטרנט הייתי מתלהב הרבה יותר, לאחר כשעה פלוס חזרתי אל המסעדה והזמנתי דג שלם מטוגן עם תוספות, התענגתי מכל נגיסה וליקקתי כל אידרה משלד הדג היה פשוט טעים. מן מפלי האגווה אזול המשכתי לכיוון שמורת העתיקות פלאנקה(Palenque) צמוד אל האתר ישנה שמורה עם בונגלוסים בתוך הג'ונגל קראתי באחד מהפורומים שהמקום מאוד נחמד ונקרא מרגריטה אנד אד, לאחר כשעה וחצי הגעתי אל השמורה ומצאתי את המקום יחסית בקלות ולקחתי בונגלוס ליומיים, החדר פשוט מיטה, מאוורר, מקלחת ללא מים חמים וגם אין אינטרנט, הגג עשוי מעלים וסה"כ נחמד ושקט, מסביב אפשר לשמוע את קולות הג'ונגל ואת הנחל הזורם, פרפרים, שירת הציפורים ואת הרוח המנשבת בצמרות העצים, הכנסתי את הציוד לחדר ולאחר שהתקלחתי אני שומע דפיקה בדלת, פתחתי את הדלת ומולי נעמד בחור ממוצא רומני ראדו שראה את הקרנף ורצה לשמוע מי מה מו , אמרתי לו צ'י פהצ'ה? והוא סיפר לי שלפני כמה שנים הוא עשה טיול דומה עם אישתו וכעת הם הגיעו במטוס ססנה פרטי מארה"ב והם מתכוונים לטייל ככה בכל מקסיקו, לאחר כשעה הגיעו צמד אופנוענים מקסיקנים שגם ישנו בשמורה לילה אחד,

החלטתנו כולנו ללכת אל המסעדה הצמודה לחדרים, מרחתי את עצמי באלתוש מקומי ויצאנו לאכול,במסעדה הופיעה תזמורת מקומית שהפליאה בביצועי שירים בסגנון המאיה עם חלילים וגיטרות, האווירה הייתה נהדרת והמוזיקה נפלאה, לאחר ארוחת הערב פרשנו איש איש לחדרו, הלכתי לישון ונרדמתי כאשר קולות הג'ונגל נשמעים מסביב,בבוקר נסעתי כ 5 ק"מ אל האתר הארכאולוגי פלנקה, שילמתי כניסה ומדריך מקומי הציע לי את שירותיו תמורת תשלום, אמרתי בנימוס "לא תודה" והמשכתי לכיוון הפירמידות, כבר מרחוק אפשר היה לראות את הפירמידות והעתיקות, לא הפסקתי להגיד וואוו, איזה מגניב ממש כמו בסרטים, הסתובבתי בין הפירמידות, על חלקם טיפסתי למרות שבפירמידת השמש הבטחתי לעצמי שלא אעשה זאת שוב, פשוט מרשים לראות כיצד חיו עובדי האלילים הללו, ע "י אחת מהפירמידות הגבוהות עמד שומר שהמליץ לי לטפס עליה ושממרומי הפירמידה יש נוף פנורמי יפה,טוב נו כולה מלאאאא מדרגות, נעלה נראה במה מדובר, כמו בכל פירמידה המדרגות היו צרות והשיפוע חד, כאשר כל מדרגה בגובה של כ 50-60 ס"מ,לא נורמליים המאיות האלו, הם היו כאלו קטנים ובנו מדרגות כאלו גבוהות, אולי הם פחדו שהקרבנות שלהם יברחו או שרצו שהקרבנות יהיו כל כך עייפים שפשוט ירצו שהם יהרגו אותם,לאחר כמה דקות של טיפוס הגעתי לפסגה, את האמת הנוף היה מהמם ומרהיב בעצמתו, מסביב שמעתי קולות נביחה ולפעמים שאגות מחרישות אוזניים, הבנתי מיד שאלו הקולות של קופים שאגנים,נשארתי שם כשעה ונהניתי מהנוף ומקולות הקופים, חזרתי אל הבונגלו אחה"צ ובערב הלכתי שוב אל המסעדה ונהניתי שוב מהתזמורת המופלאה שלהם.

כעבור 2 לילות מהנים בבונגלוס של מרגריטה ואז המשכתי לכיוון דרום מערב אל עבר העיר מרידה (Mérida) מרחק של כ 540 ק"מ לכן מצפה לי יום ארוך,הנוף ההררי השתנה למישורי ומשעמם וכך גם מזג האוויר לחם ולח הדרך ברובה הייתה מהירה ולכן הספקתי להגיע למרידה קצת אחרי 14:00 מצאתי מוטל והתכנון הוא לישון כאן לילה ובבוקר מוקדם לנסוע לצ'יצ'ן איצ'ה (chich'en itza) למרות ששמעתי שהמקום נהיה מסחרי עקב היותו אתר מורשת עולמית ולפירמידה המרכזית שהוכרזה כאחד משבעת פלאי עולם ושלא ניתן לטפס על הפירמידה החלטתי לבקר ולראות במה מדובר, בבוקר יצאתי לכיוון צ'יצ'ן איצ'ה כעבור כשעתיים וקצת הגעתי, שילמתי עבור החנייה וניגשתי אל עבר הקופות,כאשר ראיתי את מחיר הכניסה קיבלתי חום 20$???מה בפלנקה היה רק 4$ נו טוב כנראה שהמחיר שווה ואני כבר פה ושילמתי על החנייה אז נכנס ונראה במה מדובר, כל הכניסה מלאה ברוכלים שמוכרים מזכרות דילגתי מהר על האזור הזה ואז הגעתי לפירמידה מרשימה ביופייה שנשתמרה בצורה טובה יחסית לגילה, הפירמידה סימטרית ונראית מכל כיוון בדיוק אותו הדבר ועקב כך עומדים מסביבה תיירים ומוחאים כפיים וצליל מחיאת הכפיים חוזר אל המוחאים בצורה מושלמת, המשכתי להסתובב באתר קצת יותר משעה ודיי השתעממתי חוץ מהפירמידה אין מה לראות, חורבות לא מרשימות במיוחד ומאות רוכלים שמוכרים מזכרות ועוד שטויות, אוי האכזבה והרגשת הניצול שתפסו אותי באותו הרגע והתשלום המוגזם גרמו להרגשה הזו רק להתעצם,פלנקה ופירמידת השמש היו פי 10 יותר יפים, חזרתי לקרנף ונתתי גז לכיוון העיירה טולום (TULUM).

בדרך לטולום כנראה פספסתי את הפנייה באחד הכבישים ושוב הלכתי לאיבוד וכמו תמיד בדיוק שאתה לא יודע היכן אתה נמצא גם נורית הדלק מתחילה להבהב, שוב אמרתי לעצמי "איזה חמור אני שלא תדלקתי קודם"אבל מי תכנן ללכת לאיבוד??לאחר כשעה בעודי עובר בשבילי עפר ואיזה כפר נידח חזרתי אל הכביש הראשי ומצאתי תחנת דלק, הגעתי קצת לפני חושך אל מוטל לובו אין (LOBO INN) שנחשב לזול ומומלץ באתר גרינגו כל האזור הזה נחשב ליקר ובמוטל הזה בעלת המקום אוהבת ישראלים ויודעת כמה מילים בעברית ולכן היא גם עושה הנחות לישראלים, למרות ההנחה המחיר גבוה והחדר זוועה, אמרתי לבעלת המקום שהמזגן לא טוב והיא רצתה להחזיר לי את הכסף, אמרתי לה "כבר חושך ואין ברירה לאן אלך עכשיו??אז אשן פה הלילה", המזגן בחדר אינו מקרר, החדר מסריח, והמקלחת מעפנה כדי להגיע לטוש צריך לדלג מעל האסלה,המיטה גרועה ובקיצור ובעדינות גועל נפש,לאחר שבקושי ישנתי בלילה, קמתי ואכלתי ארוחת בוקר שמוגשת כחלק ממחיר החדר, לאחר מכן תפסתי את בעלת המוטל ואמרתי לה "אני לא רוצה לפגוע בך וחשוב שתדעי שזה המקום הגרוע ביותר בו ישנתי בחיי, "ראיתי שעיניה דומעות הוספתי ואמרתי " כדאי שתשפצו ותשקיעו בעסק שלכם במידה ואתם רוצים להמשיך ולראות פה תיירים ואני אומר זאת לטובתך יכולתי פשוט לקום וללכת אך רציתי שתדעי לפני שיהיה מאוחר" ,
ממש כדקה נסיעה משם מצאתי מוטל יותר זול, וברמה גבוהה, חדרים חדשים, מיטה נוחה, מזגן חדש, טלוויזיה LCD, אם הייתי יודע הייתי בא לכאן כבר אתמול, פרקתי את הציוד והלכתי להסתובב קצת בעיירה ודיי התאכזבתי שמעתי כל כך הרבה דברים על טולום וממש לא אהבתי אותה,משם הלכתי לראות עוד עתיקות שנמצאות על החוף,שילמתי,נכנסתי ושוב התאכזבתי,שחיתי קצת בים ועפתי בחזרה לחדר,בערב פגשתי שוב את ראדו ואישתו(הזוג הרומני מפלנקה)הלכנו לאכול משהו ומשם לישון.
למחרת היום נסעתי למקום שנקרא גראן סינוטה שנמצא כ 5 ק"מ מטולום שילמתי כניסה השכרתי שנורקל ונכנסתי לראות במה מדובר, וואוו קיבלתי חום, אגם בתוך מערה עם מים מתוקים וקרירים וממש צלולים כמו באקווריום, המים זוהרים בכחול טורקיז כמו בסרטים, סוף סוף לאחר כמה אכזבות בא המקום הזה ונתן לי סטירה מצלצלת, נכנסתי אל המים הקרים ופשוט לא רציתי לצאת, דגים, צבי מים, צמחים וגם צוללנים שלומדים לצלול, היה פשוט מחזה מרהיב ביופיו אוי כמה שנהניתי שם זה מקום שאני לא אשכח, חזרתי אל החדר אכלתי והלכתי לישון מחר פלאיה דל כרמן.

למחרת בבוקר יצאתי לנסיעה קצרה מטולום לעיר פלאיה דל כרמן סה"כ 67 ק"מ, הגעתי לפלאיה היקרה,
קצת לפני הצהריים ועצרתי בסנדוויץ" טוניסאי של רות, ישראלית מלוד שגרה במקסיקו כבר 30 שנה, אכלתי ופטפטנו קצת, הסנדוויץ' הנהדר מוגש עם פלפלי שיפקה שהתגעגעתי לטעמם, היה פשוט נפלא, ביקשתי מרות לחפש לי מקום בטוח להשאיר את האופנוע והציוד היות וברצוני לנסוע לקובה לתקופה של שבועיים, רות התקשרה לכמה אנשים ובסוף אמרה לי שיש לה מקום, גם בן דוד שלי רואי שעבד לפני כמה שנים במקסיקו הכיר כמה מקומיים בפלאיה שיוכלו לשמור לי על האופנוע והציוד, יפה אז כנראה שאסע לקובה,לאחר מכן מצאתי מלון במחיר סביר, פרקתי את הציוד וקדימה מחליף את ביגוד הרכיבה במשהו קצר יותר ומתאים למזג אוויר החם וקדימה לראות את החופים הנהדרים בצבע טורקיז ששמעתי עליהם המון סיפורים, אז יאלה מגבת, מים ותוך 5 דקות אני בחוף, אז אני רואה מולי את החוף שכולם אמרו שהוא מדהים מלא באצות ובכלל לא טורקיז כמו שרציתי שיהיה, את האמת התאכזבתי, למרות זאת הלכתי כמה ק"מ על החוף עד שמצאתי מקום שיש בו פחות אצות ונכנסתי אל המים להתרענן מהחום, לאחר כשעה במים לפני שיפלו לי האצבעות מרב הקימוטים שנוצרו בעור יצאתי אל החוף, כמו כן נמאס לי לקפוץ מכל אצה שנדבקת לי לגב או מלטפת לי את הרגל, נשארתי קצת על החוף וחזרתי לחדר להתקלח, בערב יצאתי להסתובב במדרחוב שנראה כמו מדרחוב בכל עיירה מודרנית שאנחנו מכירים,חנויות מותגים וגם מותגי יוקרה, מסעדות, ברים ובקיצור רחוק מאוד ממה שראיתי בכל מקסיקו, ענף התיירות כאן פורח והתייר הרגיל ובעיקר האמריקאי מפזר פה דולרים בקלות ולכן המקומיים מרביצים במחירים, לאחר כשלושה ימים בהם הייתי בים, במדרחוב, במסעדה, שוב בים, שוב במדרחוב ושוב במסעדה, החלטתי שזהו מיציתי ואני ממשיך דרומה לכיוון היעד הבא, על קובה אני אוותר למרות שישנה אפשרות שהיא תשתנה ולא אזכה לראותה כמו שהיא עכשיו, אך קיבלתי רגליים קרות והרגשתי שאני לא יכול להשאיר את הקרנף והציוד מאחור ולנסוע לשבועיים פלוס, אם משהו מהציוד יגנב/יעלם או משהו יקרה לקרנף זה יהיה סוף לטיול ולכן אני מוותר, כמו כן עלות הטיסה והשהייה שם דחפו אותי לוותר על הרעיון

החלטתי להמשיך אך לפני כן אסע למוסך ימאהה שבעיקר בגללו הגעתי לכאן לבצע טיפול לקרנף, כאשר הגעתי אל הסוכנות פנה אלי מנהל הסוכנות דובר אנגלית בשם ג'ונתן, אמרתי לו ש"אני מעוניין לקנות שמן וחלפים ובנוסף האם אפשר להחליף את השמן בחנייה ולתת להם את השמן הישן למחזור?" ג'ונתן שאל "איזה אופנוע יש לך?" עניתי לו "סופר טנרה" ואז התחילה השמחה, "מה?? סופר טנרה?" בהדגשה על הסופר, אמרתי "כן" ג'ונתן ועוד בחור+המחסנאי יצאו מהר לראות את הקרנף ואז התחילו השאלות "מאיפה באת?לאן אתה ממשיך?איך הקרנף?" ועוד, לאחר מכן ג'ונתן אמר לי "אתה יכול לעבוד בתוך המוסך!! ללא תוספת תשלום נוסף, אם חסר לך משהו אנחנו כאן" אמרתי לו "תודה יש לי את כל מה שאני צריך"כאשר נכנסתי אל המוסך סרט התדהמה והשאלות חזר על עצמו בקרב המכונאים והחשמליים של המוסך, לאחר שסיימתי לבצע את הטיפול,יצאתי אל החנייה ואז התחיל מבול, אבל באמת מבול,כזה מבול חזק ראיתי רק כמה פעמיים באפריקה,באסיה ובבאחה קליפורניה, אם נשווה למבול הכי חזק שראיתי בארץ פה הייתי קורא לזה טפטוף, חיכיתי כ 40 דקות וזה לא נגמר, כל הכביש מלא מים,כ 15-20 ס"מ, לאחר כשעה המבול נחלש והפך למה שבארץ אנו קוראים לזה מבול, החלטתי לצאת, כבר צהריים ויש לי 275 ק"מ אל היעד הנפלא הבא, אז קדימה אני יוצא, מנהל המוסך הזהיר אותי ש 15 ק"מ הראשונים עד היציאה מהעיר עשויים מבטון וחלקלקים ביום גשום אז סע בזהירות הוא אמר, הצטלמנו ויצאתי לדרכי ואכן היה חלק ועם השילוב של המים העמוקים על הכביש היה עוד יותר קשה והרגשת החלקלקות הורגשה ומערכת בקרת האחיזה ו הABS הראו לי שהן עובדות, ל כן נסעתי לאט כמו כולם ואז התחיל המבול שוב הפעלתי את המאותתים (רק בצד אחד, לקרנף אין מאותתי חירום) כדי להיראות טוב יותר, משהתחזק המבול והפך לסערה החלטתי לעצור לכמה דקות מתחת לגשר, לאחר כמה דקות המשכתי ותוך כמה ק"מ קצת לפני טולום הכביש הפך ליבש ויכולתי לפצות על הזמן ש"איבדתי"עקב הגשם, הגעתי אל היעד שלי "לגונה באקלר".
לגונה באקלר תהיה המקום האחרון שלי במקסיקו לפני חציית הגבול לבליז (Belize),

כאשר הגעתי ללגונה השמיים היו אפורים כמו לפני סערה, העננים בישרו על מבול או סופה טרופית שהולכת וקרבה, אולי אפילו זו שראיתי כמה שעות קודם לכן בפלאיה דל כרמן, למרות זאת  נסעתי לכיוון המים, סיקרן אותי לראות מה צבעם?
המים אכן היו כחולים אך לא כמו שרציתי שהם יהיו, לא מעניין אותי כלום!! הפעם אני מחכה יום או יומיים כדי לראות את הטורקיז המשגע, הלכתי לחפש מוטל בעיירה הקטנטונת הזו ולאחר כמה סיבובים מצאתי אחד נחמד השייך למשפחה מקומית,פרקתי את הציוד ואז התחיל מבול שיכול היה למלא חצי מהכינרת, לאחר כשעתיים המבול פסק ויצאתי להסתובב קצת בעיירה, את האמת אין פה יותר מדי רחוב אחד ראשי עם כיכר מרכזית מסעדונת או שתיים וזהו, התושבים חולמים שהמקום יתפתח ויהיה כמו קנקון או פלאיה, מה שהם לא מבינים שהמקום יעבד חלק מקיסמו וכבר היום המון חופים מסביב ללגונה הם חופים פרטיים ויש רק נקודה או שניים שהם ציבוריים,לאחר שאכלתי משהו התחיל שוב לטפטף אז חזרתי למוטל,למחרת היום עדיין הכל היה אפור אז החלטתי בזמן המתנתי לשמיים כחולים לעדכן את הבלוג בפוסט חדש, אחר הצהריים השמיים התבהרו ויצאתי להסתובב שוב, נסעתי לאורך האגם וחיפשתי את החוף הציבורי עד שמצאתי אותו כבר היה מאוחר, אך למרות זאת הלגונה היפיפייה הראתה לי את צבעיה הנפלאים, החלטתי להישאר עוד יום ולשכשך במים הנפלאים האלו, למחרת התעוררתי ליום מעונן חלקית ויצאתי אל החוף, נכנסתי אל המים ולא רציתי לצאת, אדמת הלגונה רכה ובוצית ומזכירה לי את הכינרת (רק שפה המים פחות דביקים) לאחר כשעה השמיים התבהרו וסונוורתי מהטורקיז המשגע, חשוב לציין שהמים בלגונה מתוקים מה שהופך את החוויה לנעימה ועצמתית יותר, מעולם לא ראיתי מים בצבע כזה שאינם מלוחים, כאשר יוצאים מהמים לא מרגישים את הצורך לרוץ ולהתקלח פשוט מרגישים כאילו הרגע יצאתי ממקלחת, לאחר יום מושלם חזרתי למוטל ארזתי את הציוד והלכתי לאכול משהו קטן ומשם חזרה לחדר וקדימה לישון מחר חציית גבול לארץ חדשה (בליז).

לסיכום: במקסיקו המופלאה רכבתי כ 4,300 ק"מ (כולל באחה קליפורניה)הכבישים ברובם היו ברמה סבירה,וחלקם סבירה פחות ואף גרועה,בקטעים בהם עליתי בכוונה או בטעות על הדרך המהירה הכביש היה ברמה טובה,במקסיקו פסי האטה בכמות מטורפת ובצורות שונות שלא זכורה לי משום מקום אחר בעולם,שהיתי במקסיקו כחודש וחצי בהם פגשתי אנשים נפלאים,עברתי בין עשרות כפרים,עברתי ממזג אוויר מדברי לטרופי, מחום לקור מאזור מישורי להרים, אוכל מדהים ומגוון וכנראה שהבנתם שהתאהבתי במקסיקו, יש בה כמעט הכל, כל מי שאמר לי אל תלך מסוכן שם טעה בגדול, אפשר לטייל במקסיקו רק צריך לעשות זאת בחכמה, להקשיב למקומיים ולאנשים סביב זה כלל מפתח,לא לרכב בלילה ולהשתדל לא להסתובב לבד בלילות בעיקר בערים הגדולות בכפרים אפשר חופשי, במהלך שהותי לא הרגשתי עוינות מצד המקומיים ותמיד הרגשתי בטוח, עברתי בעשרות מחסומי משטרה וצבא ובכולם עברתי ללא בעיה, פעם אחת בדקו את הרישיונות והדרכון וזהו אף אחד מהם אפילו לא רמז על שוחד וגם כאלו שעצרתי לידם מיוזמתי ודיברתי איתם היו נחמדים.
ללא ספק ארצה לחזור למקסיקו ביום מן הימים היה פשוט נהדרר אז מוצ'ו גראסיאס , ויוה מקסיקו.

תוכלו לעקוב ישירות בבלוג המשגע של לירן

דף הפייסבוק של לירן

—————————————————————————————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ללירן מרכוס

————————————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

כשחוצים את מקסיקו על אופנוע עם לירן, מבינים את הביטוי "לרכוב בתוך החווייה"

(מתנצל על העיכוב בהעלאת סיפורו של לירן מפאת תקלה במערך הבקרה של האתר. יוני)

לירן מרכוס עושה את מקסיקו כרגיל עם כל החושים. בואו לחוות מסלול באופן הכי יסודי. כולל ריחות האוכל וצליל שקשוק הגלים

להלן, קטעים מהדיווח השני ממקסיקו

חג חנוכה שמח לכל בית ישראל.

מקסיקו חוגגת את יום העצמאות שלה בתאריך ה 15.9 כך שאני מתכנן להגיע אל עיר הבירה מקסיקו סיטי(Mexico city) יומיים לפני כן ולמצוא מוטל זול עם חנייה לאופנוע,מקסיקו סיטי היא עיר מפלצתית בסדר גודל בלתי נתפס זו העיר הגדולה ביותר בצפון אמריקה עם כמות תושבים הגדולה מכמות התושבים במדינת ישראל כולה,בעיר כיום יש מעל ל 8.5 מיליון אנשים ובמחוזות שמסביב לעיר כ 23.5 מילון תושבים,
לכן אני מתכוון להיכנס אל העיר הזו ומכין את עצמי נפשית לכך,כמו שאתם כבר יודעים אני לא מת על ערים גדולות וכאן מדובר בעיר גדולה וענקית עם תנועה רבה ופקקים לרב.
לאחר שסיימתי לארוז את הציוד יצאתי לכיוון סדום ועמורה,כבר בכניסה לישובים שמסביב התנועה החלה להיות עמוסה וככל שאני מתקרב אל העיר זה רק הולך ומחמיר,נהגי המשאיות,מוניות,אוטובוסים והמיניבוסים שמים קצוץ על אופנועים והמתח בנהיגה נראה על פני כולם,העשן ממנועי הדיזל נראה מרחוק,לכן הכנסתי את  עצמי למוד מלחמה והכוונה למלחמת הישרדות, לאחר קצת יותר משעתיים הגעתי למרכז העיר,  כבישים חד סיטריים רחובות ללא מוצא ואני ללא GPS וללא מפה נורמלית, כדי לנווט בעיר אני משתמש בגוגל מפות עם נקודות ציון של מוטלים באזור המרכזי ובלב ליבה של מקסיקו סיטי,אני עובר ממוטל למוטל ומאכסניה לאכסניה והכל לא מתאים לדרישותיי,או שמלא או שאין חנייה או שהמחיר בשמיים או שזו שכונה בה לא כדאי לישון, חלק מהרחובות חסומים עקב ההכנות ליום העצמאות דבר שגורם לברבורים להתמשך ללא סוף,לאחר כ 4 שעות בהן אני מזיע כמו סוס ורף הסבלנות שלי כבר מזמן על מצב מבעבע מעצבים לא הצלחתי למצוא מוטל במיקום טוב ושעונה על ציפיותיי כבר 14:00 ואני עדיין מתברבר,נמאס לי לעזאזל עם יום העצמאות ועם עיר הבירה הזאת, החלטתי עד כאן, מפה אני עף כמה שיותר מהר, רק שתבינו כמה היה מעצבן ולא נחמד על הכבישים בעיר הגדולה אני שאוהב לצלם כל דבר לא צילמתי אפילו תמונה אחת במקסיקו סיטי.

טוב החלטתי על תכנית חירום ואני ממשיך אל העיר פואבלה(Puebla) אליה לא בטוח שאספיק להגיע לפניי רדת החשיכה,אך אין לי ברירה,אני ממשיך,גם היציאה מהעיר הייתה קשה ופקוקה ולקח לי המון זמן למצוא את הכביש הנכון לכיוון העיר הנ"ל,בדרך שוב כמו בכל הכבישים שהם לא כבישי אגרה אני עובר בין כפרים ועיירות בדרך,כשעה לפני חושך אני מגיע לעיירה ווחוזינגו (Huejotzingo) משמאלי אני רואה מלון שנראה דיי נחמד אני נכנס ומברר פרטים,החדר יפה, יש חנייה, אינטרנט וממש זול סבבה אני אשאר פה 2 לילות לפחות,את הקרנף חניתי בחנייה מאובטחת שצמודה לחלון בחדרי, באחת העצירות היום הבחנתי שרפידות הבלם האחורי שחוקות כמעט עד הסוף,לאחר קצת יותר מ 20,000 ק"מ סביר בהחלט, מה שכן מוזר שהרפידות האחוריות נגמרו לפני הקדמיות בדר"כ הקדמיות נגמרות קודם,יכול להיות שזה בגלל מערכת הבלימה המשותפת שיש בסופר טנרה (הקרנף) בגדול זו מערכת שמשלבת בלימה בשני הגלגלים, כאשר לוחצים על ידית הבלם הקדמי היא מפעילה גם את האחורי בערך ביחס של 70% קדמי 30% אחורי(אבל אל תתפסו אותי במספרים) לפני שעזבתי את ארצות הברית קניתי 2 סטים של רפידות,אחד קדמי ואחד אחורי, להחליף רפידות אחוריות זה די פשוט, להוציא ולהכניס את הכלים לוקח יותר זמן מלהחליף את הרפידות עצמן, תוך כ 5 דקות הקרנף התחדש בסט חדש ואני לאחר יום עמוס בתנועה רץ להתקלח ולאחר מכן להסתובב בעיירה אליה הגעתי, הלכתי לכיכר המרכזית שנמצאת כדקה הליכה מהמלון,זו כיכר טיפוסית ובכל ישוב במקסיקו יש אחת כזו ורובן נראות אותו הדבר, כיכר עם גינה ומסביב חנויות, כנסייה אחת או יותר דוכני אוכל וכו', העייפות והמתח על הכבישים שליוו אותי למשך כל היום חלפו תוך רגע,הכיכר המרכזית מוכנה לכבוד יום העצמאות,הכיכר מקושטת ומלאה במתקני שעשועים ואיפה שיש מתקנים שכאלו יש גם מלא ילדים ומשפחות,כולם שמחים ומחייכים וואוו איזו אנרגיות חיוביות יש כאן,מצאתי מקום נחמד לארוחת ערב נשנשתי לי כמה טורטיות עם עוף וסלט,לאחר מכן הסתובבתי עוד קצת ברחובות העיירה וחזרתי לנוח מיום ארוך ומתיש, המלון הוא מלון משפחתי נחמד ויפה שמנוהל על ידי הבן קרלוס,למרות הקושי בדיבור השפה הספרדית הצלחנו לדבר ואפילו להתבדח,קרלוס התעניין במסע שלי וביקש לראות תמונות,הראיתי לו על המפה מאיפה באתי ולאן אני מתכוון להמשיך.

נשארתי במלון הנחמד הזה יומיים בהם נחתי והסתובבתי בעיירה הנחמדה,עברתי בין הסמטאות והרחובות שמסביב לכיכר המרכזית,סה"כ עוד עיירה טיפוסית כמו כל העיירות במקסיקו אך כאן האווירה הייתה יוצאת מן הכלל,בתים צבעוניים,כיכר מרכזית יפה,קתדרלה חדשה ואחת עתיקה,חנויות מסביב,מוזיקה וריח האוכל באוויר מה עוד אפשר לבקש פשוט נהדר, הקתדרלה עתיקה הייתה צמודה למלון והעירה אותי בצלצולי פעמון בשעה 6 בבוקר, אז אם כבר קמתי מוקדם אקפוץ לבקר שם ולראות במה מדובר.

לאחר יומיים בעיירה ווחוזינגו החלטתי שאני ממשיך אל עבר המטרה שלי אל העיר סן קריסטובל דה לאס קאסאס(San Cristóbal de Las Casas)שנמצאת במחוז צ'יאפס אך הדרך לשם עוד ארוכה ואצטרך לישון עוד 3 לילות בדרך עד שאגיע לשם, לכן בחרתי לי נתיב לכיוון דרום מזרח אל עבר העיר קורדובה (Córdoba) בה אשן לילה ומשם אמשיך לעיר טוקסטאפק (Tuxtepec) ואח"כ אל העיר מינאטיטלן (Minatitlán) ואז אשנה כיוון לדרום מערב אל העיר סן קריסטובל. בדרך לעיר קורדובה טעיתי באחת מהפניות ועד ששמתי לב שטעיתי כבר התרחקתי ממש ואפשר לומר שהלכתי לאיבוד, הגעתי לכפרים נידחים ולדרכים ללא מוצא הGPS לא מדייק והמפה בגוגל מפות אינה זמינה היות ואין לי אינטרנט,על פי הנתיב שה GPS כן הראה לי אני אמור לעבור דרך שמורת טבע ומשם אגיע לכביש הראשי,שוב התברברתי באחד הכפרים והדרך הפכה מטובה למשובשת ולבוץ, הגעתי לנקודה בה אמרתי עד כאן פרסה וחוזרים לאספלט כנראה שהפנייה שפספסתי בתוך הכפר היא הנכונה שתחזיר אותי לכביש הראשי,כל אותה העת אני ממשיך לטפס בתוך שמורת הטבע פה כבר ממש הלכתי לאיבוד נורת הדלק החלה להבהב ואני אומר לעצמי "איזה חמור אני שלא תדלקתי קודם בתחנה" ואז הצד ההרפתקני אמר "יאללה תמשיך הג'ריקן מאלסקה עדיין מלא וממתין בארגז הימני", המשכתי לטפס בכביש השומם הזה וכבר הגעתי ל 3,000 מ' מעל לפני הים, כבר חשבתי לעצמי אם יהיו שודדים איך אגיב ומה אעשה,פתאום לאחר סיום הטיפוס נפרס לפני נוף מדהים כל העמק ובקצהו העיר מאלטראטה (Maltrata) הכביש יצוק מבטון וחרוץ מחריצים כנראה לניקוז המים, עצרתי באחת הפניות להפסקת צילום ומנוחה למרות האזור השומם הרגשתי בטוח,הנוף המדהים עם האוויר הצלול פשוט עשה לי את היום כל הזמן חזרתי ואמרתי "איזה כיף ללכת לאיבוד", הכביש היורד מטה הוא כביש מפותל מאודדד, שביל הנחש של מצדה פרייר לעומת הכביש הזה, עשרות סיבובים משופעים, ירידה בזווית לא הגיונית, גם בהילוך ראשון המנוע לא מצליח לבלום את הקרנף ואני נעזר בבלמים, הירידה נמשכת כ15 ק"מ בהם השתמשתי במצערת הגז מקסימום 5 פעמים,במהלך ה15 ק"מ הנ"ל ירדתי מגובה 3,000 מ' לגובה 1,000 מ' תוך כמה דקות,בקבוקי המים והקולה התכווצו לצורות מוזרות, כאשר הגעתי לעיירה נכנסתי לתחנת הדלק ותדלקתי 22 ליטר כאשר במיכל אמורים להיות 23 ליטר (ע"פ היצרן) משם המשכתי אל הכביש הראשי ואל העיר קורדובה הגעתי לקראת חשכה ומצאתי מוטל זול וסגרתי את היום.בבוקר לאחר שינה טובה יצאתי לכיוון העיר טוקסטאפק(Tuxtepec)הדרך הייתה נחמדה ועברה דרך כפרים קטנים לקראת ערב הגעתי ומצאתי מוטל נחמד אכלתי התעדכנתי בחדשות מהארץ והלכתי לישון, למחרת המשכתי אל העיר מינאטיטלן (Minatitlán)שגם היא תשמש אך ורק כנקודת עצירה ללילה, הסיפור היחיד שיש לי על העיירה הנ"ל היא דווקא מהמוטל בו ישנתי,שוב נכנסתי לאוטו מוטל והבחורה שאחראית על החדרים יודעת להתמקח ממש טוב וזה היה פשוט מצחיק,  כאשר הגעתי שאלתי "כמה החדר ללילה?", הבחורה ענתה "3 שעות 150 פסו" אמרתי לה "אני לא מעוניין ע"פ שעה אני רוצה חדר ללילה שלם! אני מוכן לשלם 300 פסו על הלילה"היא ענתה לי "לא, 250 פסו עד 8:30 בבוקר" ממש התמקחות,עשיתי פרצוף חושב ורציני לא התווכחתי ואמרתי לה "OK" מתאים לי גם ככה זה השעות בהן אני יוצא ואני עוד רציתי לשלם לה 300 פסו,פשוט מצחיק.

מהעיר מינאטיטלן יצאת לכיוון דרום מערב אל העיר סן קריסטובל דה לאס קאסאס (San Cristóbal de Las Casas) שנמצאת במדינת צ'יאפס(מקסיקו מחולקת ל 31 מדינות) שם אני מתכנן עצירה ארוכה בעיקר למנוחה, הדרך לשם פשוט מעלפת, מתחילים במישור ובגובה פני הים ומסיימים גבוה בהרים,כל מה שבאמצע פשוט תענוג לעיניים,הירוק זוהר הזה שלא משנה כמה פעמים אראה אותו תמיד אתלהב מחדש כאילו זו הפעם הראשונה שאני רואה צבע שכזה,היה חם ולח ומדי פעם גם גשם,אך הדרך נפלאה ועוברת בין הרים ויערות, חוצה נחלים ונהרות, עוד סיבוב ועוד ישורת, הדרך פשוט נהדרת, הצבעים מפציצים מכל עבר ואני מתלהב מכל חצייה של נהר ועוצר על הגשר,הריח באוויר משתנה לאורך הדרך, ריח של עשב שנקצר זה עתה, ריח הבישולים בחציית כפרים, ריח הפרחים וגם אורווה של סוסים, אך בדרך לא הכל ורוד ולפעמים נתקעים אחרי משאית שמעלה עשן כמו קטר קיטור או שאחד הכפריים החליט לשרוף שקיות או זבל וזה פשוט מחניק, מהעיר טוקסלה הכביש הופך לכביש נהדר כמעט 90 ק"מ של עליות וירידות,רב הדרך מפותלת והסיבובים עם האספלט ברמה טובה ברב הדרך פשוט תענוג,כבר גבוה וקצת קריר ומעונן פה ושם נראה קצת ערפל אבל תענוג האוויר הצלול הזה. אחה"צ הגעתי לסן קריסטובל אל הגסטהאוס של בחור ישראלי שחי כבר המון שנים במקסיקו, המקום נקרא הקאזה של יגיל" מקום מוכר לכל מטייל ישראלי במקסיקו, יגיל מוציא מגוון של טיולים והמקום מוצף בישראלים,יהיה טוב קצת לשנן את העברית שלי ולהיפגש עם חברה ישראלים,התכתבתי עם יגיל והודעתי לו שאני מגיע ואשאר אצלו לפחות לשבוע, כאשר הגעתי פרקתי את הציוד מהקרנף, כדי להכניסו לחנייה (מחסן) הייתי צריך להזיז כמה דברים, מבחינת יגיל לא הייתה בעיה והקרנף נכנס למחסן על המ"מ אמרתי לו תנוח טוב כי הדרך עוד ארוכה ונתתי לו לו לנוח לשבוע הקרוב.

פגשתי בקאזה המון חברה ישראלים ממש על הכיפאק, רובם אחרי צבא, ישר קיבלתי פלשבק מהטיול שלי במזרח לאחר שהשתחררתי משירות קבע, למרות פער הגילאים התחברנו ויצאנו לטייל בעיר המקסימה הזאת, העיר מתוירת מאוד ומוצפת במסעדות יוקרה וגם מסעדות מקומיות זולות, האווירה בעיר פשוט מיוחדת והקסם שבה תורם לקצב החיים בסן קריסטובל,רב כבישי העיר עשויים מאבנים מסותתות, העיר שוכנת בהרים ולכן מזג האוויר בדיוק כמו שאני אוהב קריר ונעים ולפעמים יורד גשם ולפעמים חמים אך לא יותר מדי.
מהקאזה של יגיל אפשר לצאת למגוון רחב של טיולים מאורגנים באזור סן קריסטובל, אני בחרתי לצאת לכמה מהם, הטיול הראשון הוא "שייט בקניון סומידרו" ההסעה יוצאת מהמלון כשעה ומשהו של נסיעה אל עבר קניון סומידרו, השייט עובר בין צוקים מרהיבים ביופיים ומסביב אפשר לראות מגוון רחב של ציפורים,תנינים ולפעמים גם קופים,מפלים ענקיים ועוד, הפעם לא ראינו קופים, עקב הגשמים הכבדים הצטברו בכניסה לקניון כמויות אדירות של זבל וגזעי עצים שחסמו את הכניסה ונהג הסירה היה צריך להתאמץ כדי שהסירה תעבור את המכשול ותגיע לצד השני היו רגעים שהיינו בטוחים שאנחנו תקועים ושהיום לא נראה כלום אך הבחור המקומי שמכיר את הנהר כמו את כף ידו פילס את הדרך ולאחר מכן ההפלגה הפכה לתענוג, באחד הקטעים הסירה ממש עברה צמוד למפל שרענן את כולם במימיו הצוננים, ניתן לתמונות לדבר במקומי.

למרות שהייתה ארוחת בוקר בטיול חזרנו רעבים לסן קריסטובל, שמענו שיש מסעדה מקומית שמתמחים בעוף בגריל אז הלכנו לשם וכל אחד אכל עוף שלם,ליקקנו את הצלחת היות והעוף היה פשוט מעולה.למחרת בבוקר יצאתי לעוד טיול מאורגן היוצא מהקאזה של יגיל אל מפל הצ'יפלון", נהג ההסעה הגיע מוקדם ואמר "ציפלון?" אמרתי לו מי "ציפלון? אני נראה לך ציפלון?"יצאנו קבוצה דיי גדולה והיה נחמד מאוד, את הטיול הוביל אפיק, בחור ישראלי שעובד בקאזה של יגיל,

הטיול התחיל בכפר מלא בבריכות טבעיות, הנחל שזורם דרך הכפר מנותב דרך הבריכות של התושבים, כך שהמים בבריכות מתחלפים כל הזמן בצד אחד המים נכנסים ובצד השני יוצאים אל עבר הבריכה הבאה פשוט מחזה נהדר, לאחר שאפיק הכין ארוחת בוקר וכולם נהנו מהבריכות הטבעיות יצאנו לכיוון מפל הצ'יפלון שהוא מפל מרהיב ביופיו המתנשא לגובה של 120 מטרים ובעל זרימה אדירה, אך לפני שמגיעים אליו עצרנו באגם לשחייה קצרה ואח"כ המשכנו אל מפל הצ'פלון במהלך ההליכה שאורכת כחצי שעה עוברים דרך סדרה של מפלים קטנים יותר, טיול נפלא ושווה כל אגורה. בפוסט הבא- המשך מקסיקו, אגמים, מפלים, עתיקות ועוד.
תודה שקראתם ואני מקווה שנהניתם מהפוסט.

להעמקה במסעו של לירן כנסו לבלוג המפורט והעמוס בתמונות שלו

———————————————————————————————————————-

כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות ללירן מרכוס

———————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

לאחר פרידה מאקפולקו, מעבר בחבל צ'יאפס,

קאזה ישראלית ומראות טבע. הגיע זמן ללמוד ספרדית.

הצג מפה גדולה יותר

דוכני הדרכים, החברים הכי טובים של הנווד

דורון ממשיך דרומה במקסיקו. מגיע לסן קריסטובל דה לאס קאסס. מבקר בקאזה של יגיל. נפגש עם בני המאיה וגם עם מוצ'ילרוס ישראלים. עובר את הגבול לגואטמאלה ומגיע ל"קי באלאם". בית הספר לספרדית של אופנועני האתגר הישראלים בעיר XELA הנה טעימה, מתוך הפוסט הנהדר שדורון כתב ופרסם באתר שלו (הקליקו כאן) רק כך תבינו מסע עולמי רכוב ואתגרי מהו:

…"מייד עם המעבר קפצו עלי שניים – אחד לבוש בסוג של מדים הורה לי להכנס לעמדת חיטוי לצמיגי האופנוע והסביר לי כי צריך לשלם עבור כך 10 קטצאל (השקל הגוואטמלי) והשני על ידו עמד מוכן עם ערימת שטרות מקומיים – 'קטצאלס', כדי להסביר לי שאי אפשר להחליף כסף מכסיקני בגוואטמלה אלא רק דולרים אבל הוא… מוכן להחליף כסף מכסיקני בקטצאלס. המחזה ההזוי נראה כמו משחק מתואם בין 'שלטון להון'. שילכו לעזאזל, אמרתי לעצמי ולא עשיתי עניין מהחלפת יתרת הכסף המכסיקני שנשאר לי למטבע המאפשר חיטוי הצמיגים. עוד כשעה של מסמכים לאופנוע ופספורט ויצאתי לדרכי דרומה, עוזב את המולת השוק מאחורי ומחליף אותה בנוף ירוק והררי יפיפה. הדרך אט אט התפתלה וטיפסה עד לגובה של 2,800 מ' בתוך 'עולם ירוק' מדהים ביופיו רק אותם 'באמפרים' (Topes) שמעל אלפים כמוהם קיפצתי במכסיקו החליפו כאן בגוואטמלה רק את השם לטומלס (Tomalos). לאחר רכיבה של כשעתיים בירוק הטוטאלי הזה הנמכתי לעבר העיר קטצאלטנאנגו או בקיצור שלה (Xela). המטרה – ביה"ס לספרדית Kie-Balam"… כאמור, כל הכתבה באתר של דורון

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

———————————————————————————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לדורון קדמיאל

———————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

מקסיקו, לא תבינו עד שתרכבו בה

הקטע הדרומי של קניון אל סומידרו. החולף במזרחה של טושלה גוטיירז (בהמשך)

אין כמו השכמה אחרי כמה ימי מנוחה. גם אם מאונס, עקב חוסר אחריות בנושא אוכל…
כבר אמש הכנתי את רוב הציוד ארוז. החלטתי לרכוב את כל המרחק כ- 500 ק"מ, ממסונטה לסן קריסטובל דה לאס קאסאס   (San Cristobal de Las Casas)שבמדינת צ'יאפס (Chiapas). חלק גדול מהדרך אני עשה בפעם השניה, כי בקטע ארוך מהכביש הזה, הגעתי למאסונטה מוואחאקה לפני ארבעה ימים. סן קריסטובל ממוקמת בחלק המערבי של צ'יאפס. התחנה האחרונה שלי לפני גואטמאלה. כשתכננתי עוד בבית, את הסיבוב המקסיקני נעזרתי בכמה אתרים וספרים, כדי לבדוק חלופות לשינה באוהל. לאמיתו של דבר מאז עזבתי את הבאחה. לא מתחתי את האוהל ולו פעם אחת. יש לכך כמה סיבות, בכל המקומות בהם חשבתי להקים אוהל. קיבלתי יותר מרמז אחד שאני באיזור שאוהל משמעותו סיכון בטחוני מיותר. ועוד טרם מצאתי מקום מוסדר לקמפינג במדינת הטבע והתיירות המופלאה הזו. בנוסף, ראיתי שעבור סכום השווה לשמונים שקלים בממוצע ללילה, אני מקבל חדר, מיטה עם מזרון קפיצים, מקלחת ושירותים  – לעתים צמודים. אז מדוע להתעקש? כיוונתי להוסטל "קאזה דה יגיל" בסן קריסטובל שאיני זוכר איפה שמעתי אודותיו. מה שחשוב הוא שהחלטתי אחרי חודשיים וחצי בדרכים, לפגוש את התופעה הנקראת הוסטל ישראלי באמריקה הלטינית. שהרי ידועה ומוכרת בעולם כולו העובדה, כי מאתיים ומשהו מליון תושבי ישראל. שולחים כל שנה כעשרים מליון צעירים לחרוש את העולם. אז יש גם תשתית.

הכביש התפתל מפורט-אנחל דרום מזרחה. אני מוכרח להודות כי התגעגעתי לרכיבה. בלי קשר למסע, רכיבה היא צורך מותנה אצלי לבקרים שטופי שמש. לא בכדי בחרתי באופנוע להרפתקאה הזו, הוא הכלי שלי להעביר את כל כולי בתוך הנוף ממש, לחוות את האויר, הרוחות, השמש, הגשם והריחות האופייניים לכל מזג אויר, לחרוף את החורף להתאבב עם האביב. בכל תקופה בשנה אני עוטה עור חדש. ובכל עונה חקלאית אני סופג את אדי הארומה הייחודית לה. כך אני יכול לפענח דברים שאם אסע באותה דרך במכונית – לעולם לא אדע כי רמזו על קיומם – רק כך אני מסוגל לחקור במלוא חושי את חמוקי הקרקע הנעה מתחתי, לחוש בקצות אצבעותי, את האדוות הקלילות ביותר בכביש, את הזויות הקלות בכל קטע דרך, שמיטת הגוף בירידה או הנפתו בכל עליה. ברכיבה אני חי כל פניה. כי כדי לפנות עם אופנוע, לא מסובבים גלגל הגה, כי אם "מפילים" את האופנוע לכיוון הרצוי ובשילוב ותזמון עוצמת מנוע ומהירות מתאימה, האופנוע נושא את הרוכב לכיוון הנבחר, ומייד כל הגוף כבר שותף לפנייה הבאה, לרוב המהלך מתוכנן ולכן זורם כמו גל נינוח, לעיתים יש להגיב לתנאים לא צפויים כמו מכשול, או תקלה וכאן האינטואיציה, הנסיון, התרגול והתבונה מדברים בכל רגע עם כל חלק בגוף. אין זה שילוב בין הידיים שעל ההגה והרגל שעל הגז והברקס, כי אם הדבר הקרוב ביותר למעוף ציפור. לריחוף נשלט. קואורדינציה של צוואר, כתפיים, מרפקים, מותניים, עכוז, ירכיים, קרסוליים ו…תמשיכו לבד ותוסיפו בסוף "לב". והרשימה הזו היא בנוסף לשליטה בו זמנית, על כמה מנופים וכפתורים המפעילים את מערכות האופנוע. בעת רכיבה לא ניתן לעשן, לחטט בתא הכפפות או באף, לצעוק על הילדים במושב האחורי או להתאפר ברמזור. כולך צריך/ה להיות שם. זה ממכר! כשעושים זאת בזוג, מגלים כי להרמוניה יש עוד קומה. עוד נפח להנאה, זו הנובעת מתיאום והשלמה הדדית בין שני רוכבים. חווייה ההופכת מריקוד יחיד, לריקוד מחבק, משתף, זורם. במקצב התואם את אופי הרוכבים, הקשר ביניהם או מצב רוחם. אם נסיעה זוגית במכונית היא כמו ריקוד הורה, בו לכל היותר ניתן לאחוז ידיים, כאן זה סלואו איטי או למבדה גועשת. מרגישים במשותף את התנועה המתבקשת. מטים את הגוף הצמוד בתזמון משותף, מעבירים אותו ביחד מצד לצד. כמו כלים שלובים, מרגישים כי זרימת הדם ועוצמת הדופק הפועמים על פי פקודה אחת. (כן, כן, זה מזכיר משהו. ואני מתגעגע לגלי שלי). יצאתי בבוקר לכביש רעב לרכיבה. הרכיבה היא האימון הטוב בעולם לתרגול זכרון ויזואלי ותחושתי. כי יש בה כל הזמן מתח למול רוגע, בהלה למול שלווה, פחד למול העזה, רגשנות למול שכלתנות. אני זוכר, מתעד ואוגר בתוך תוכי, כל גבשוש קטן בכביש, כל פיסת נוף, כל חבר לחווייה, לאורך אלפי קילומטרים מהיום שיצאתי לדרך… בשנת 1973 כשעליתי על אופנוע בפעם הראשונה.

ההרים בכניסה למדינת צ'יאפאס

שוב מחסומי צבא. שניים להיום. בשני החליטו לתחקר אותי למה לעזאזל אני רוצה להגיע למדינת צ'יאפאס. ראיתי בכך הד למחלוקת בין רשויות הצבא לבין תושבי צ'יאפאס. קראתי על הנושא בהכנות למסע – ארגון הזאפאטיסטאס השמאלני יצא בשנת 1994 למתקפה וכבש את העיר סן קריסטובל לזמן קצר, במחאה על קיפוח בני מאיה בחבל צ'יאפס, מהלך שהביא לסדרת ארועים אלימים. במשך השנים, ניסו להגיע להסכמות אך ככל הידוע לי, הקרקע עדיין רוחשת (וככל שאני שוהה כאן יותר, יש יותר מסימן אחד לכך שהטענות הקיפוח אינן משוללות בסיס). התחושה היא כי הממשל המרכזי במקסיקו לא ממש מפרגן להם, בלשון המעטה. (בתקופת שלטון ספרד, צ'יאפאס היתה חבל ארץ גואטמאלי.) אך אני הרי "טוריסטה", שלמד לתזמן ולומר בחיוך ענק "נו קומפרנדה" (לא מבין) ואני גם בוגר כמה וכמה מחסומי צבא ולכן השתיקה, מאור הפנים והמדבקה שאני נותן למפקד המחסום, עושים את שלהם. הכביש טיפס למזג אויר קריר יותר. הפעם לא אתפס ללא הגנה מהגשם. ובודאי לא אסע בלילה. כמו שעברתי את השלט ברוכים הבאים לצ'יאפאס. חשתי בסוג של שינוי. האיזורים המישוריים ברמה ההררית היו רגועים יותר, נקיים יותר. מסודרים. אם היו באמפרים בכביש הם היו באמת במקומות הכרחיים. נראה שכאן מישהו אחר מנהל את העניינים. הגעתי לעיר טושלה גוטיירס (Tuxtla Gutierrez) בשעה שש בערב. עיר ענקית, ממהרת. מאובקת. מרושלת ולא ממש מתוכננת. ואפילו שיש בה מרכז עתיק מרשים. הטון השולט הוא סוג של כאוס כוחני. וכדי לא לפגוע במארחי, לעיר כזו אני קורא "מעניינת". עשיתי סיבוב בן כמה שעות בתוך הרובע העתיק המקסים ביופיו. אך החלטתי לא לחפש את האכסניה הציורית שכולם כתבו עליה. אלא ללכת שוב לשוליים, על עיוור. אני רוצה לחוות את מקסיקו, לא את הממסד התיירותי שבה. ואין כמו הפתעות להפוך מסע שכזה למרתק. בלי הקדמות מיותרות, עצרתי את נהג המונית הראשון שפגשתי בכביש הראשי היוצא מהעיר וכתבתי על פתק "הוטל 150 פסו". וסימנתי לו שיוביל אותי ואני אשלם לו על כך. זהו. הוא טילטל אותי בשכונות עוני בדרום מערב העיר ועצר לבסוף ליד בניין עליו היה כתוב "הוטל הוסטאל".

האכסניה בטושלה

יצאה בעלת המקום קלאודיה והעובד הבכיר שלה חוזה. וביחד קיבלו אותי בשמחה גלויה. לפני שהבנתי מה ומי. פינו את המחסן בחזית, כדי שאוכל לנעול בתוכו את האופנוע. בדוכן הקבלה חיכה לי בקבוק מים קרים ומנגו פרוס. החדר היה רחב. מאוורר גדול הסתובב בתקרה. מקלחת ושירותים חדשים. וחיבור אלחוטי לאינטרנט. מה צריך יותר? חוזה התייצב אחרי עוד עשרים דקות עם תפריט. והלך להכין לי ארוחת ערב צמחונית אותה הביא על מגש לחדר. מה אומר. מלון של שני כוכבים עם יחס של עשרה. זה היה יום שישי, ומחר כשאצלי השעה תהיה שלוש בבוקר ובארץ השעה תהיה אחת אחה"צ, אני עולה לשידור השבועי אצל אבי אתגר ברשת ב'. כשהתעוררתי ברבע לשלוש גיליתי שהאינטרנט האלחוטי נותק. אני מעדיף לדבר לתכנית דרך מערכת ה"סקייפ" שהוכחה כצלולה, זולה ואמינה מכל שיטה אחרת (!). שוד ושבר. רצתי לקומת הכניסה. אין נפש חיה, חושך מוחלט. ראיתי את הראוטר הכבוי בפינת המשרד הרחוקה. "מצטער חברים אני באמצע" והרמתי את הכפתור. השידור עבר בהצלחה. בבוקר כשירדתי לארוז ולהפרד, דיווחתי שאני הוא זה שהדליק את הראוטר בלילה כי הייתי באמצע קשר חשוב. ליד האופנוע כשכבר באתי לזוז, נתנה לי קלאודיה בעלת המקום מתנה, קלע – מין רוגטקה כזו – שהיא יצרה במו ידיה בלילה ושמי חרוט עליו. באמת תחביב מעניין לאשה בת שבעים ושתים.

חוזה

מראות מהדרך העוקפת בין טושלה לסן קריסטובל דה לאס קאסאס

לסן קריסטובל דה לאס קאסאס הגעתי בצהרים, רכבתי 78 ק"מ בכביש עוקף ורזה שנשא אותי דרך כפרים חבויים בראשי הרים וגיאיות מדהימים ביופיים, מכורבלים בענני ערפל דליל. האיזור נראה עני במיוחד וניכר כי הסביבה מקשה עם דייריה בני שבטי המאיה. צריפים מטולאים בקרשים. גדרות משאריות פח. סככות קש עלובות בהן בישלו ארוחות. נשים נמוכות קומה, עטויות שכמיות צמר בגווני כחול, צעדו בצידי הדרכים ונשאו על ראשן ערימות של ענפים חטובים להבערה, לבישול ולחימום. מעט כלי רכב חלפו על פני ובשום מקום לא השיבו לנפנוף ידי לשלום. מסלול נטול שמחה או חיוך. לכפר האחרון הגעתי בשעה בה נערכה התכנסות של מאות מאיכרי הסביבה בני המאיה. עשרות טנדרים ומוניות ריקות גדשו את צידי הרחובות. כולם ישבו בשקט בכיכר המרכזית, מביטים לכיוון במה נמוכה. והנה אני נכנס באמצע. האנשים נראו לי צאצאי אותה משפחה ממש: נמוכים, חסונים, שחורי שיער חלק ומבריק, אף נשרי, עינים לחות עצובות מעט מלוכסנות, עצמות לחיים גבוהות, גון פניהם שחום וללא יוצא מהכלל – כולם זועפים. לרגע חשבתי לעצור ולהוציא מצלמה. ולאחר עוד מבט חפוז ושום תגובה ל"אולה" ו"בואנוס דיאס" שלי, הבנתי שאני צריך להתחפף משם בשקט ומהר וכך עשיתי.

המשך הדרך בין טושלה לסן קריסטובל

סן קריסטובל שוכנת בגובה 2200 מטר לערך, בתוך מעין עמק עצום בראש ההרים, מצאתי חיש קל את הכתובת של ההוסטל אליו כיוונתי. "קאזה דה יגיל". את המקום הקים לפני כשלוש שנים יגיל הנשוי לבת המקום. אף שסן קריסטובל גדושה במבחר אפשרויות לינה. ממלונות יוקרה ועד הוסטלים ציוריים כמעט בכל פינת רחוב, ההוסטל הזה הפך לנקודת ריכוז לתרמילאים ישראלים וגם לאחרים המגיעים לכאן. הוא ממוקם ממש בלב הרובע העתיק והמשומר של העיר.

קיבלתי מיטה בחדר של חמישה. (90 פסו שהם כ-30 ש"ח ללילה) והתארגנתי לשהות של כמה ימים. הקאזה כולל כעשרה חדרים בכל מיני וריאציות. לחמישה, לשלושה, לשניים וכו' שתי מקלחות ושירותים, מטבח משותף. בו כל אחד יכול לבשל לעצמו עם מצרכים שהוא קונה בחנויות בסביבה וסלון גדול עם טלויזיה ודי.וי.די. שלא הפסיק לשדר סדרות וסרטים ישראלים. בתוך כל התפאורה הזו רבצו בכל רגע מקרי, לפחות חמישה מטיילים ישראלים. וכמובן, אם אינך דובר עברית. כמעט ואין לך מה לחפש כאן. באמת הרגשה ישראלית ביתית, מין נאת מדבר. אתה בטוח שאם תצא מהדלת הראשית תיפול על רחוב יפת ביפו לפחות.

את האופנוע משכתי לתוך חלל הכניסה ליתר בטחון. למחרת התארגנה קבוצה לביקור במפלי השיפלון (El Chiflon) שפירושו "השורק" –  הנמצאים ליד העיירה טימול ((Timol – הצונחים לתוך נקיק מגובה של 70 מטר. יצאנו 14 במיניוואן. פרט לי, כולם צעירים בני עשרים ושתים בממוצע. עוד חווייה. יגיל הוביל את הטיול. בדרך עברנו בישובים שניכר כי כאן שולטת תעשיית האמונה. ולא משנה מה היא. תגיד באיזה צבע אתה רוצה את ישו והמסיון כבר ישלח לך מטיף עם נוסחה. לכן הסביבה מלאה באתרים הנושאים שמות הלקוחים ישר מהעברית הכי תנ"כית.

ואלה החלונות המסורגים של הכנסיה

וכך זה בפנים

כמה כנסיות בשם "אלוהים". דוכן טאקו בשם "בצלאל" (כולל שורת הסבר "בצילו של אלוהים"). דוכן מזון מהיר בשם "אדוני". כתוב גם באותיות לטיניות Adonai  וגם בעברית. או כנסיה משופצת שבמקום צלב גדול נושאת מעל חזיתה מגן-דוד מתכתי ענק והסורגים מעוצבים כחנוכיות שבעה קנים. מבולבלים? כן, גם אני. בשולי סן קריסטובל צמחו בשנים האחרונות שכונות של אלפי משפחות מכפרי המאיה המסורתיים שגורשו מכפריהם ואדמתם, בעקבות החלטתם להמיר את דתם לנצרות. הגענו לאיזור שופע מים. כפרים בהם ליד כל בית נחפרה בריכת שחיה ובאחד הכפרים סדרת בריכות חצי טבעיות, בהן שכשכנו בהנאה.

החבורה הישראלית למרגלות מפל השיפלון

אל מפלי השיפלון הגענו בצהריים. מקום יפה, מאורגן, אך לטעמי מתוייר בצפיפות מעיקה. לקראת הערב שבנו להוסטל.
סן-קריסטובל. עיר יפהפיה. רחובותיה המשופצים במרכז העיר, מלאים בחנויות אופנתיות. אך עדיין לא מהסוג שמגיע כערכה מועתקת ממרכזי תיירות בעולם, אלא מהדורה אותנטית של מעצבים מקומיים. הכל זול, נגיש, יפה, עשיר בתכנים ומכניס אורחים. ובאמת יש כאן הכל. מפיצות ופלאפל ועד למסעדה צרפתית מובחרת. ממרכז אלקטרוניקה עמוס כל טוב ועד לכיכר הסוקאלו ההומה מוכרי חטיפים, תבשילים ושוק נשות המאיה עם עבודות יד מקוריות בצמר. זאת בנוסף לכמה אתרי טבע מהמרשימים במקסיקו כולה, במרחק חצי יום נסיעה מכאן. כמו קניון דל סומידרו, (Canyon del Sumidero) בו ניתן לשוט בין צוקים הנישאים לגובה של קילומטר. וגם לפגוש בעלי חיים בטבע – שהיו חסרים לי במקסיקו רבתי. וגם אתר לאגוס דה מונטביו,  (Lagos de Montebello)איזור האגמים מצפון לעיר קומיטאן. לצערי לא הגעתי למקומות האחרונים כאן. שווה ביקור של כמה ימים.

מוזיאון נה בולום

בתום שלושה ימים. הלו"ז קבע שהגיעה העת להרים עוגן, לא לפני שיגיל לקח אותי לביקור במוזיאון נה בולום (Na Bolom)המקומי שהוא בעצם ביתם-מורשתם, של זוג האנתרופולוגים גרטרוד (שהיתה גם צלמת מוכשרת) ופראנק בלום (לא יהודים) שחקרו את האיזור בתחילת המאה הקודמת. הקימו ארגון ששם למטרה לשמור על מורשת בני המקום, אירגון שעדיין מתפקד. הזוג, היא שוויצרית והוא דני. השאירו מטען מרשים של פריטים וידע, המספרים ומכבדים את אנשי המקום ועברם. לדעתי מקום מרגש.
המפגש עם המטיילים הישראלים הצעירים, השאיר בי טעם נהדר. אחרי שהוזהרתי בדבר בוטות, צעקנות וונדליזם של ישראלים באתרים מהסוג הזה באמריקה הלטינית. אני חייב לציין כי כאן מצאתי את ההיפך הגמור. ללא יוצא מן הכלל. מיטל, טל, נטע, אלירן, מעיין, תמר, פז, צפריר, גיא, ואחרים, לא שאני איזה בקר איכות או משהו, אך לי היה נעים לראות את הפרגון ההדדי. את ההתארגנות הקבוצתית. את האחריות והעזרה בתחזוקת המקום ונקיונו. יצאתי עם הרגשה טובה. ולהורים המודאגים. תרגעו. באמת מקום מחבק.
כבר בשלבים המוקדמים של תכנון לו"ז הנסיעה, היה ברור לי כי אטצרך להתאכזר לעצמי ולוותר על הרבה "אתרי חובה" לביקור. הפעם האיזור עליו אדלג, הוא חבל יוקאטאן שבצפון מערב מקסיקו. חופי קנקון, איסלה-מוחרס, קוסומל וטולום. תודה מקרב לב, לקוראי דיווחי המסע שלי מאיזור יוקאטאן שהזמינו אותי בנדיבות מרגשת ומפרגנת להתארח בצל קורתם. לצערי לא אגיע.

התמונה הראשונה מגואטמאלה

השכמתי בחמש וחצי והתארגנתי בשקט – בכל זאת חדר משותף – דחפתי את האופנוע לרחוב. ארזתי ובשעה שבע וחמש דקות, משכתי את המצערת בעדינות, יצאתי לדרך בת מאתיים הק"מ לגבול עם גואטמאלה. שלום מחיקו, מקצה המדבר המנקה את הנשמה ועד ראשי ההרים הסוחפים את הרגש, התאהבתי!

בפעם הבאה: המעבר לגואטמאלה. ארץ של פשטות ויופי. חניה בעיר שלה (Xela)  ושבוע עם אנטוניו, קטלינה מרקו וכל משפחת טוסקנו זאמורה הצנועה והחמה, בחדר בסיסי, בבית פשוט, ברחוב צדדי,  כדי ללמוד משהו על המציאות והתרבות המקומית, ממקור ראשון.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 14 תגובות, הוסף תגובה