לרכוב אל החלום במונגוליה. סיום

לבלוג של אלעד כאן

אני במונגוליה

זה מה שעובר לי בראש מיד אחרי מעבר הגבול .. על הרגע הזה אני חולם כבר מ 2008 , אז כבר קניתי סופר טנרה כדי לעשות את הטיול הזה , ולא יצא . סדר העדיפויות שלי היה אחר. אני זוכר שיחה עם חבר טוב שאמר לי אז להפסיק עם השטויות ולהתחיל להיות רציני …

אז נהייתי רציני , ואחרי 7 שנים הבנתי את הטעות וחזרתי להיות לא רציני ..

בכל מקרה , אני כאן . והגעתי לכאן ברכיבה מהארץ .

הילוך ראשון נכנס בכפר אביב , וכפתור הדימום נלחץ במלון אואזיס באולן באטור (UB  מעכשיו..)

אבל לפני הסיכומים , מה היה לנו במונגוליה ?

אל המעבר המונגולי הגענו לאחר יומיים רכיבה בחבל האלטאי המדהים של רוסיה . חבל הארץ ההררי והמדהים הזה משותף לרוסיה סין ומונגוליה . את הלילה טרם ההגעה למעבר עשינו על גדות נהר רחב אשר מתפתל לו בין רכסי ההרים .

בשלב הזה אנחנו שלושה רוכבים – אני , ריקארדו הספרדי, וברין הניו זילנדי . אני וריקארדו על שני אדוונצ'רים 640 כמו שני אינדיאנים , וברין על במוו R100 מודל 92' .

הרכיבה באלטאי היא על כבישי אספלט משובחים , הנוף מדהים , הטמפרטורות מושלמות , אני מודה שהתגעגעתי לאספלט טוב שאפשר לרכוב בו בלי לחשוב כל הזמן איפה לשים את הגלגל הקדמי , ושאפשר להנות מהנוף תו"כ הרכיבה. על הדרך אנחנו עוצרים בכמה סופרמרקטים ומצטיידים באוכל לקראת מונגוליה – אולי המדינה הכי לא קולינארית בעולם , למעט רואנדה בשנות הבצורת הקשות..  ברין ,שהאופנוע שלו נושא ארגזים קשיחים , מקבל על עצמו לסחוב את המצרכים הבעייתיים , ובשלב מסויים מתנייד עם 5 ליטרים של יין ..

בתחנות הדלק אני זוכה למנת הבידור היומית שלי .כאן נהוג לשלם טרם התדלוק עבור כמה ליטרים שאתה רוצה . האנשים כאן מכירים את המכוניות שלהם , ומתדלקים , כנראה , בכל פעם כמות מסויימת . הקופאים ספונים בד"כ בתוך חדר סגור ומסורג , ככה"נ ע"ר נסיון העבר , ומקבלים את התשלום ולהקצות את הכמות הנדרשת במשאבת הדלק הרלוונטית .

אנחנו , לעומת זאת ,  מתדלקים בכל פעם כמה שיותר וכמה שנכנס – נכנס , ובד"כ לוקח כמה דקות להסביר את העניין עד שהקופאי משתכנע שאנחנו לא הולכים לגנוב לו דלק ומשחרר לנו משאבה .

במקביל,  ריקארדו התחיל לגבש בימים האחרונים תאוריה חדשה שאומרת שאם גם ככה לא מבינים אותו באנגלית , עדיף כבר שידבר ספרדית . עכשיו , הבחור קצת עצבן (יותר ממני אפילו..) וכל תדלוק מגיע לכך שריקארדו עומד וצועק על הקופאי בספרדית , הקופאי צועק בחזרה ברוסית , ואני נקרע מצחוק מאחור … בד"כ אחרי שאני נהנה קצת , אני מתערב ופותר את העניין בשתי שניות עם הקופאי , אבל תמיד כיף לראות מישהו מתעצבן בספרדית – זה מתגלגל יותר טוב .

חזרה אל הגבול המונגולי ..

אנחנו מגיעים אל המעבר וצולחים את החלק הרוסי בקלות , למרות שלברין חסר המסמך של הכנסת האופנוע לרוסיה , אנשי המכס מסייעים לו להתגבר על הבירוקרטיה המיותרת בזריזות – ככה זה כשהשכל עובד .

אחרי הצד הרוסי אנחנו רוכבים ב no man's land  למרחק של בערך 20 – 30 ק"מ עד לנק' ביקורת רוסית נוספת לפני הצד המונגולי . שתי המדינות האלו כל כך גדולות והרצועה הניטראלית בינהן כל כך גדולה שהיא בטח יכולה לפתור לנו כמה בעיות .. (פיזיות לפחות , לא בטוח שאידיאולוגיות..).

אנחנו עוברים את השער האחרון , ומתקדמים לעבר המעבר המונגולי . הופ ! קופץ מולנו איזה פקיד מבוטקה קטנה ואומר שצריך להשפריץ חומר מחטא על האופנועים , המשפריצן עושה את העבודה שלו בצורה חפפנית , ואחרי שמסיים דורש תשלום – אני מתעצבן, זה בדיוק מה שבמקום הזה כל כך רגילים לעשות – לדחוף אותך לפינה ואז לדרוש כסף – למרות שהתשלום תמיד מינורי , העניין מעצבן . אני משלם חצי מחיר וממשיך.

ביקורת דרכונים – צ'ק .

בדיקה בטחונית – צ'ק .

מכס – איזה צ'ק ואיזה נעליים ..

ריקארדו , שמתכוון להשאיר את האופנוע שלו במונגוליה כדי לשוב לרכוב בשנה הבאה שואל על יבוא זמני , והופ מתחילות הבעיות .

פקיד המכס מתחיל לשאול שאלות , ואח"כ אומר שאנחנו צריכים לישון במעבר כי אפשר לעשות את הפרוצדורה רק מחר . בנוסף אומר לריקארדו כי עליו להפקיד סכום כסף כערבות להוצאת האופנוע בשנה הבאה (ידוע – מוכר).

אני וריקארדו יודעים שאת הפרוצדורה אפשר גם לעשות ב UB  ובגלל שאנחנו ממש לא מעוניינים להיתקע לילה במעבר אנחנו אומרים לפקיד תודה ושנפתור את העניין ב UB  ושאנחנו מעוניינים להיכנס רגיל למונגוליה . הבחור מתחיל להתקרצץ עלינו ואז לריקארדו משתחרר הקוף והוא אומר לפקיד "טוב , אז אני אטוס מכאן ופשוט אשאיר את האופנוע מאחור ".

זו הנקודה שבה נזרקה האבל לבאר שמליון שמליון חכמים לא יצליחו להוציא .

הבחור , רץ למנהל שלו ופה מתחיל תהליך שהוא חלומו של כל פקיד בירוקרט – איך להוציא את הנשמה ללקוח שלך  (מבחינתי אפשר לאסוף את כל הפקידים האלו , שבארצנו הקטנה מצויים גם כן לרוב , ולהשאיר אותם בלב ים על סירה בלי משוטים) .

אני אומר לריקארדו , שהבין את הטעות שלו , שמעכשיו אני מדבר והוא עושה פרצופים של ילד טוב .אני מדבר עם המנהל , ולמרות שבמהלך השיחה איתו בא לי לתת לו נגיחה בין הגבות לפחות שלוש פעמים (במיוחד בנקודות שהוא חוזר אחרי שיחה עם חבריו המוכסים ואומר לי בשיא הרצינות "דנו בבעיה שלכם"..) אני מתאפק , ומצליח אחרי 45 דקות לשכנע את הבירוקרט שיצא לנו מהוריד ויתן לנו להיכנס כרגיל . אחרי כמה דקות הוא חוזר שוב ואומר שהם מעוניינים שנעביר את התיקים במשקף – סתם כדי להציק לנו ולגרום לנו להוריד את התיקים מהאופנועים לאחר שכבר בדקו אותם . אני אומר לו שאין שום בעיה ושהוא צודק במאה אחוזים , בכל זאת הוא צריך איזשהו משהו שיוציא אותו עם הבולבול הגדול בכל הסיפור הזה ..

רק מה ? הליצן שכח שהגיעה שעת סגירת המעבר – דפק את עצמו . עכשיו תורי לקחת את הזמן , כל הפקידים במעבר עצבניים ורוצים לסגור כי כבר מאוחר , אבל אני סוגר כל רצועה לאט וביסודיות . שיחנקו . שונא פקידים .

סיימנו , הילוך ראשון , גז , עוד לא נכנסה הרוח לקסדה – מחסום .

מה עכשיו ? ביטוח + מס שמורות טבע . לא זה ולא זה דרוש . שני הפקידים במחסום שלא ברור למי הם שייכים מציקים לנו ולי כבר אין כוח להתווכח . 15 דולר ? קחו , ושיתקע לכם . קרציות , תנו לחיות בשקט .

הילוך ראשון , גז , רוח . ואז זה מכה בי . אני במונגוליה !

בערך חצי ק"מ מהמעבר הכל נפתח לפנינו , והמרחבים האדירים של המדינה הזו עפים לי ישר לתוך המוח . באמת לא יאמן . הייתי וראיתי כבר לא מעט מדינות ומקומות , ברגל , על אופנוע , 4X4 , אבל שום דבר לא משתווה לפראיות של המקום הזה .מרחבים אדירים , דרכי עפר , אוהל פה ושם – וזהו ! לא עמודי חשמל , לא אנטנות סלולאריות  – כלום . ריק .הזמן קפץ לנו בשעתיים קדימה , והחושך מתחיל להזדחל לכיוונינו כשמיכה עבה מכיוון מזרח , אנחנו מחפשים מקום להקים את האוהלים . מכאן בעצם ועד UB   למעט לילה אחד בדרך , אנחנו לנים בכל לילה באוהלים . פשוט מוצאים מקום ומקימים מאהל . לא חסר מקום וכל מה שצריך הוא למצוא את המקום המושלם והנסתר מהעין כדי שלא יבואו להציק .אנחנו מוצאים מקום ישר מאחורי שלוחה שמסתירה אותנו מהדרך ומקימים אוהלים . אני מבשל ארוחת ערב , תפריט קבוע בימים הקרובים , פסטה עם שעועית ויין אדום . האוויר מתקרר משמעותית ואני כבר עטוף בכמעט כל הבגדים החמים . האוכל מחמם את הבטן , היין את הלב ואני מזדחל לי להנאתי אל שק השינה , שקט . שקט אמיתי . אין כלום מסביב , לא מכוניות , לא כבלי חשמל , לא מטוסים – כלום .בימים הבאים אנחנו רוכבים בכל יום בכיף שלנו . אני וריקארדו רוכבים לאט כדי שברין יעמוד בקצב שלו , וברין מצידו עם האופנוע הכבד שלו מתרסק על ימין ועל שמאל .

ברין הוא סיפור קצת מוזר . בן 44 , ניו זילנדי , טייל לא מעט בעולם , עבד בכל מיני מקומות בעבודות בניין וחקלאות , בין היתר 3 פעמים בישראל (מברך אותי בכל בוקר ולילה ב"בוקא טופ" ו"לילה טופ" ) יש לו מחסן בניו זילנד שבו הוא גר . הבחור מינימליסטי באופן מוגזם – הולך עם שתי חולצות מהוהות למוות , מכנסיים אחד מגפי רכיבה וזהו . תמיד מלוכלך , גם כשיש מקלחת , תמיד נראה מוזנח . אבל יש לו תכונה אחת שלא תסולא בפז – הבחור חסר אגו , לפעמים קצת יותר מדי , אבל כלום לא נוגע בו . תמיד בסדר .ברין שרוכב על אופנוע אחר מהאדוונצ'רים שלנו , מנסה לעמוד בקצב האיטי שאנחנו מנסים לעמוד בו מהכיוון ההפוך , אבל לבחור יש שיטות רכיבה מוזרות .. הוא נכנס לכל בור , מקפיד לעבור בכל שלולית בדיוק באמצע , ועף מהאופנוע בכל שלולית בוץ שלישית .. עד שהגענו ל UB  הבחור שבר את מזוודת הצד שלו , את המנשא בשני מקומות , וחירפן את ההצתה באופנוע שלו מרוב מים שהוא מתיז על עצמו .

לי ולריקארדו יש , כל אחד בתורו , קטע עם הקרבורטור בדיקת מסננים מראה המון אבק ולכלוך . ניקוי וריקון עושים את העבודה והאופנועים ממשיכים .באופן כללי אני יכול לומר בדיעבד שבחירת האופנוע לטיול היתה בחירה טובה מאוד , הגיע עד הסוף עם 0 תקלות משמעותיות , כל מה שהיה צריך לעשות זה טיפולים בזמן , החלפת מצבר שכבר היה גמור בארץ , וניקוי שטח של הקרבורטור שאכל הרבה אבק בגלל מסנן לא מתאים – אבל נכנס לזה בהרחבה בסיכום אח"כ..הרכיבה במונגוליה לא דומה לכלום . קודם כל אפשר לרכוב איפה שרוצים . יש כמה וכמה שבילים וכולם מגיעים בסופו של דבר לאותו מקום . אין כבישים סלולים (למעט כביש אחד בהמשך כשמתקרבים ל UB  ) והתנועה היא על שבילי עפר מהודק \ חולי \ בוץ \ מים \ מעברי נחלים . שטח נטו .

המדינה הזו פראית בכל קנה מידה אפשרי . בשנת 2015 אנשים גרים פה עדיין ב"גר" (מה שבקזחסטן נקרא "יורט" פה נקרא "גר" – האוהל העגול שאתם מכירים) . עדרי ענק של עיזים כבשים פרות יאקים וסוסים מסתובבים חופשי בשטח , לכל עדר יש שטחי מרעה אדירים ואין מחסור . אי אפשר לעבור שניים שלושה ק"מ בלי להתקל בעדר כלשהו . המראה כל כך פראי וראשוני , שאם היה יוצא מהיער איזה דינוזאור , או חבורה של פראים עם חניתות ובולבולים מתנודדים ברוח ורודפים אחרינו , זה לא היה נראה חריג .בחורף המפגשים עם חיות הטרף (זאבים בעיקר) נהיים תכופים יותר בשל המחסור בטרף , וההתקרבות הטבעית שלהם למקורות טרף זמינים – בני אדם .

מסתבר שכאן , בכל חורף , הזאבים לועסים כמה בני אדם שנכנסים להם בטעות בין הכוונות ..

אתם יכולים להבין כבר לאן אני חותר עם העניין הזה ..

באחד הלילות אנחנו חונים באזור מיוער (עצים למשל יש ממש מעט ..) וכבר מההתחלה המקום לא נראה לי . מעבר לעובדה כי לידינו יש גולגולת של פרה ורגל של עז , משהו לא מרגיש לי טוב .  אחרי ארוחת הערב מתחיל לרדת גשם וכל אחד מתקפל לאוהל שלו . אני נרדם ובאמצע הלילה הגשם פוסק ודממה עוטפת את היער . בשלב מסויים אני שומע צעדים כבדים מתקרבים אל האוהל שלי . אני עובר ממצב חצי שינה למצב "עירני – יכול להטיס מטוס נוסעים" תוך שניה . מה שזה לא יהיה שמתקרב לאוהל שלי , הוא כבד , בודד ומתנשם בכבדות . הדופק שלי עף למעלה , הדם קופא בעורקי , ואני לא זז אפילו לא מילימטר .

בשלב מסויים המה שזה לא יהיה , מתקרב עוד יותר ונמצא בערך 20 ס"מ מהראש שלי בצד השני של היריעה של האוהל . ואז הוא מתחיל לרחרח .. אני נזכר שכל כלי האוכל שבישלנו בהם נמצאים מתחת ליריעה החיצונית של האוהל שלי , וכבר מדמיין את עצמי כמו רגל עוף לצד שאריות פסטה ..

אין לי סכין או אקדח או משהו להתגונן איתו , וכבר נראה לי שעוד שניה חוטף איזה ביס שאוכל אותי , או איזו כף יד של דוב שגוררת אותי מתוך האוהל .

אני הולך לגמור בתור ידיעה ב YNET  על ישראלי שאכל אותו דוב במונגוליה..

אחרי זמן נצח (בטח כמה שניות קצרות ) המה שזה לא יהיה מחליט שכנראה לא אבוא לו טוב בבטן ומתרחק בצעדים כבדים , מהפחד אני נשאר ער עוד שעה בערך בלי לזוז , מקשיב לכל רחש . איזה פחדן ..

אחרי שכלל מערכות ההתרעה שוככות אני נרדם שוב . יטרוף יטרוף – כוסאומו , רק  שיתן לישון ..

בבוקר ברין אומר לי שגם הוא התעורר וחשב שזה יאק .. אני מצטער לפעמים שאני לא כזה אדיש ..

למחרת אנחנו עוצרים באיזו נקודה לנוח כמה דקות , מגיע בחור מקומי על אופנוע קטן ונעצר לידינו . בכלל בכל עצירה ,לא משנה כמה באמצע שומקום אנחנו נמצאים , פתאום מגיחים שניים או שלושה אופנועים וכמה מקומיים עליהם ומתחילים לחקור להסתכל ולגעת באופנועים, מציעים וודקה מונגולית תוצרת בית בבקבוקי פלסטיק . המנטליות כאן שונה – אין כאן מרחב אישי , אני יכול לעשות משהו על האופנוע ויגיע מקומי וידחף את הראש לו באמצע להסתכל , או יקח את הקסדה וינסה למדוד או ינסה לעלות על האופנוע . בד"כ כששמים להם גבול הם נעלבים , אבל גם לנו לפעמים כבר נגמרת הסבלנות..בכל מקרה מגיע בחור על אופנוע , יורד ממנו ובקושי מצליח ללכת ישר לכיוונינו – שיכורים בצהרי היום הוא עניין שכיח כאן . והבחור הזה , שיכור כלוט . מתנודד לכיוונינו ומתיישב על הקרקע בין האופנועים ונואם לנו במונגולית . אני מצלם בוידאו בלי שהוא שם לב (למרות שגם אם הייתי שם לו את המצלמה בפרצוף לא נראה לי שהיה קולט) איך ברין מנסה לדובב אותו .

בימים הבאים אנחנו מקבלים כמה ימי גשם , כשהאמצעי קר באופן קיצוני . אנחנו רוכבים כל היום ולמרות חליפות הסערה והביגוד החם קופאים מקור ונרטבים גם בשכבות העמוקות יותר . אני רוכב עם כפפות קיץ ובכל עצירה תוחב את הידיים ליד הרדיאטור כדי שיתחממו .

באחד הכפרים אנחנו עוברים בסוג של מסעדה משפחתית ("המסעדה" היא אחד מהחדרים של הבית) . נכנסים כדי להתחמם ואוכלים מרק חם עם חצי מהכפר . הדבר הראשון שמגישים כאן בכל מקום הוא את התה המסורתי – מלוח . כשקר מוותרים על הבררנות , תה עם מלח , תה עם חמאה תה עם מה שלא יהיה , רק שיהיה חם .השעה כבר מאוחרת ואנחנו מבקשים להישאר ללון בלילה במסעדה . בעל הבית מאשר לנו ואנחנו פורשים שקי שינה בחדר המסעדה והולכים לישון .

בבוקר שאחרי עדיין קר מאוד ומטפטף , אך מעט פחות . אני קושר את הציוד על האופנוע , מרגיש את האצבעות מתקררות שוב לאט לאט . כמו בצבא , תמיד הדילמה מה ללבוש – חם או קל ? אני מתלבש חם מאוד ועוד לפני שעולה על האופנוע כבר מתחיל להזיע , 10 דק' אחרי כן באמצע הרכיבה הרוח כבר נכנסת לכל מיני חורים ומקפיאה , השמש יוצאת – נהיה חם , עוצרים שניה ונכנס ענן – נהיה קר …

בימים הבאים זכינו לקצת שמש  ומזג אויר ידידותי יותר . אני שם לב שגם עכשיו כשאני כותב הכל מעורבב לי ואין לי תחושת זמן , וזה מה שבעצם קורה פה . כל המושגים , המדדים וקני המידה שלנו לא שווים כאן כלום . הכל מעורבב .

אחד מהדברים המדהימים כאן הוא ריבוי העופות הדורסים . לא אלו המסכנים שמחזיקים אותם לטובת התיירים שרוצים לחזור הביתה עם תמונה של עיט מסכן . יש כאן פשוט כמות מטורפת של עופות דורסים , עפים בשמים , נחית על הקרקע , מכורבלים בתוך עצמם בגשם . חלק מהעיטים כאן כל כך גדולים , שאם איזו עז קטנה לא באה להם טוב על הבוקר , הם ירימו אותה באויר ויראו לה מה זה לעוף בלי כנפיים ..באחת העצירות , אני יורד מרחמים ולשניה מאבד שיווי משקל – בום טראח רחמים על הצד . אני מרים אותו – ידית בלם קדמי שבורה לחצי . לא נורא , אפשר לעבוד עוד עם החצי שנשאר . הנפילה כנראה חירפנה משהו בקרבורטור ורחמים מתחיל לגמגם . אני מפרק בשטח מנקה את הדיאפרגמה והמחט , ומחליף פילטר אויר – עובד חלק .

באותו יום ברין מספק כמה התרסקויות וירטואוזיות , באיזה שהוא שלב אני רוכב צמוד אליו מאחור עם ה GOPRO  מנסה לתפוס את ההתרסקויות שלו , אבל הוא מתרסק רק כשהמצלמה לא עובדת ..

אחרי כמעט שבוע בשטח בלי מקלחות ולינה באוהלים אנחנו מגיעים לטסהטסהרלג – "עיר" בינונית ולוקחים חדר ללילה . מקלחת טובה , כביסה – RESET . בכל פעם כזו אני שמח על המקלחת ועל המיטה החמה , אבל לפעמים מבאס אותי לשבור את הרצף .

בטסהטסהרלג אנחנו פוגשים אופנוען נוסף – מיכאל מרומניה , שרוכב על GS800 . ברין מכיר את מיכאל ממפגש קודם שלהם במהלך הטיול , ואני כבר מההתחלה לא מתחבר אל הבחור . משהו בו לא אמין עבורי , וההתנהלות הכאילו קלילה שלו לא מוצאת חן בעיניי . אני שם לב שגם ריקארדו מפתח אלרגיה אל הבחור .

למחרת ממשיכים לרכוב יחד ויוצאים לכיוון המפל הגדול במונגוליה . ולאזור קראקורום שהיתה פעם בירתה של האימפריה המונגולית , ובה מקדשים בודהיסטים .הבודהיזם במונגוליה דוכא כמו בכל חלקת אדמה מעליה התנוסס דגל הקומוניזם , והחייאת הדת מחדש הותנעה שוב בתחילת שנות התשעים עם נפילת הגוש הסובייטי .

מטסהטסהרלג אנחנו יוצאים לכיוון דרום מזרח אל אזור קראקורום , ואל המפל "הגדול ביותר במונגוליה".. למפל אנחנו מגיעים ברכיבה , ופתאום קולטים מישהו רץ אלינו עם שלט קטן ועמוד מחובר אליו ועליו סימן של "אין כניסה לאופנועים" . בגלל שנכנסנו דרך השטח לא שמנו לב שעברנו בשמורה סגורה , והבחור שעובד כנראה כשומר בסביבה , קלט אותנו מרחוק ומרוב לחץ כנראה תלש את השלט מהאדמה והתחיל לרוץ אחרינו . אנחנו מתנצלים משאירים את האופנועים מאחור והולכים אל המפל ברגל .

אנחנו חוזרים אל האופנועים כדי לגלות שהם תחת מצור של עיזים . ברין מחלק להן סוכריות ואני מצלם.

 

.בלילה תפסנו את אחת מנק' הקמפינג הטובות , מדורה , נהר , ומזג אויר מצויין . בבוקר אני מתעורר מניע את המדורה מחדש ומכין תה חם . אני מרים את הראש לקול רעידת אדמה מתקרבת ופתאום עדר של סוסים גולש בריצה מהשלוחה לכיוון המאהל ורץ ישירות לתוך הנחל כדי לשתות ולשחק קצת במים . הסיטואציה על גבול הדמיוני .הרכיבה כאן היא חוויה בפני עצמה . רוכבים בחול במהירויות נמוכות , בוץ חלקלק , שבילים מהירים על 90 קמ"ש , חוצים נחלים עד גובה הברכיים . וכל זה בתוך נוף פראי ולפעמים פשוט צריך לעצור כדי לעכל את המימדים והעוצמה של מה שרואים . לפעמים אני עוצר באמצע משטח עשב ישר שפרוש למרחק של קילומטרים רבים לכל הכיוונים , הכל מכוסה בעשב קצר – כמו מגרש גולף אינסופי , ברקע הרים קירחים , שמים בצבע כחול כהה , ורוח קרה. אשכרה עולם אחר .יום לפני שאנחנו מגיעים לאולן בטאר אנחנו חונים לגדות אגם , בידיעה שהלילה הולך להיות סוער , אני מרגיש ממש לא טוב כנראה משהו שאכלתי בצהרים באיזו "מסעדה" מקומית . אנחנו עוצרים ותוך 10 דק' אני כבר בתוך האוהל עם כאבי בטן וחום . חצי שעה אח"כ גשם זלעפות , רוח שמאיימת להעיף את האוהל ואותי בתוכו לכל הרוחות , וקור אימים . אני דוחף שני כדורים כדי לנסות להוריד את החום וסופר את הזמן בין הברק לרעם כדי להבין אם הסופה מתקרבת או מתרחקת .. 10 שניות , 8 שניות .. מתקרבת . אחרי שעה בערך הגשם נחלש מעט ואני מצליח איכשהו להירדם . באמצע הלילה אני מתעורר, כאבי בטן . יוצא החוצה ומתחיל להקיא את הנשמה שלי . אחרי כמה דקות של הקאת כל רכיב מארוחת הצהריים שלי , אני נרגע וזוחל לאוהל . בבוקר אנחנו יוצאים לרכיבה האחרונה לכיוון אולן בטאר , אחרי כמה עשרות קילומטרים עולים על אספלט ומתגלגלים איתו עד למלון אואזיס – בסיס מוכר של כל האופנוענים ובעלי 4X4 שמטיילים במונגוליה .

בימים הקרובים אני מתארגן על שילוח האופנוע בחזרה לישראל ועל טיסה לעצמי לארץ , בין לבין אנחנו פוגשים שוב את שירלי ובראין האוסטרלים ורוכבים איתם לאנדרטה המונומנטאלית של ג'ינגס חאן מחוץ לעיר .זהו , תם ונשלם עוד מסע . יוליה שיושבת עכשיו בארץ , קוראת את "זן ואומנות אחזקת האופנוע" ציטטה לפני כמה זמן משפט מדוייק – "…אני חש שמחה על היותי כאן, אך בצדה גם עצבות כלשהי. לפעמים עדיף להימצא בנסיעה מאשר להגיע אל היעד."

אז איך מסכמים כזה אירוע מהותי ? סופרים ק"מ ? ארצות ? צמיגים ? מסמנים את החוויות הכי מהותיות? את האנשים הטובים ? את האנשים הרעים ?

אני חושש שכל נסיון להכניס את כל החוויה הזו לתוך מספרים והגדרות רק תקטין ותגביל אותה . גם הדברים שכתבתי כאן היו כעשירית מהתחושות שעברו עליי במהלך הטיול . אי אפשר לתאר את התרוממות הרוח שלפעמים נוחתת עליך סתם ככה באמצע רכיבה , את הריחות שחודרים ישר לתוך הנשמה , את הפחדים שלפעמים משתלטים על הכל , את הויברציות של המנוע ופתיחת גז באמצע שביל בשטח , את אובדן האחיזה של הגלגל הקדמי והקפיצה בדופק הלב . החוויה הזו מורכבת ממליארד חוויות קטנות ולא מוגדרות וזה מה שעושה אותה משמעותית כל כך .

אז בינתיים – ועד לפעם הבאה , אני אעצום מדי פעם עיניים ואדהר לי בערבות האינסופיות על האופנוע שלי .

להתראות בפעם הבאה ..

————————————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאלעד לוי

————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

לרכיבה בגיאורגיה, מתדלקים בחאצ'פורי

לבלוג של אלעד כאן
באטומי

גרוזינים יקרים (כן כן גרוזינים תהיו גאים יש לכם על מה ).

אתם העם הנבחר , עזבו אתכם מכל הקשקושים שלנו .

כמו שאחותי אומרת , אם משה היה מתפקד כמו שצריך , ב- 40 שנה היינו מקבלים את איטליה או גיאורגיה .

הגענו לבאטומי ביום שישי בצהרים אחרי שירדנו מהקצ'קר ויצאנו לעשות סיבוב בעיר .

אחד מהדברים שקורים בטיול הוא המיקום מחדש של התחושות והאינסטיקטים אשר בניגוד ליום יום המכאני שלנו , מקבלים מחדש את המעמד הראוי להם .

התוצאה היא שבכל מקום שאנחנו מגיעים אליו , מלבד הריחות והטעמים השונים אותם אנחנו מגלים , אנחנו מתחילים להרגיש תנודות אחרות של הסביבה , מעין תיפוף תת קולי שאנחנו לא שמים לב אליו ביום יום , וכאן הוא פתאום עולה וצף על פני השטח .

המעבר מטורקיה לגיאורגיה הוסיף וחידד את התחושות האלו , והתחושה היתה שכאן פתאום התחיל הטיול , מן תחושת חופש ושחרור כזו שפתאום שרתה על שנינו ועל רחמים כמובן ..

הסיבוב הראשון בבאטומי היה סיבוב הליכה על הטיילת ובשדרה המקבילה לה , והתחושה היתה של קסם . גלידה וניל עם סירופ דובדבנים , אנשים נחמדים בכל פינה , עיר נעימה עם אוירה וקסם של תרבות  עשירה ומבוססת , כמו עץ ישן ואיכותי שספג אליו את כל הריחות וההיסטוריה של המקום .חוזרים למלון רק כדי לגלות עוד 4 BMW ים חדשים עומדים לשורה , כאילו רק כדי להזכיר לי איזה אנדרדוג אני עם עם רחמים ה KTM .

אבל בפנים עמוק אני יודע איזה גיבור הוא הרחמים הזה , ושהוא היחיד שיכול לקחת אותי לאן שאני רוצה ..

בבוקר אנחנו תופסים שני אוטובוסים ונוסעים לעשות סיבוב בגנים הבוטאניים ליד באטומי , שקט שלווה הרבה ירוק עצים שונים ומשונים וחוף ים פרטי .בערב אני הולך להסתפר ויוליה תופסת שיחה עם הספרית – מכיוון שהעיר היתה עיר קיט בברית המועצות של אז , רבים דוברים את השפה הרוסית , ועדיין נמצאים בה רוסים לרוב . בקיצור , הספרית מספרת (גם אותי) שיש לה קרובים בחיפה ובתל אביב (עולם קטן) , ואומרת לנו איפה יש את הח'צאפורי הטוב ביותר בעיר , שאליו כל המקומיים והתיירים המקומיים נוהרים .

נופלים לישון ובוקר אחרי זה – ח'צאפורי .

**פרק לכבוד הח'צאפורי :**

הח'צאפורי הוא גן עדן עלי אדמות , מדובר במאפה שבתוכו ומעליו יש כמה סוגי גבינות ומעליו מניחים חלמון ביצה רכה .

הפרטים הטכניים רחוקים מלתאר את התענוג שמתקבל מהדבר הנפלא הזה , כמו שאפשר לתאר את החלקים המכאניים של מרצדס G , אבל עד שאתה לא נוהג בדבר הזה אתה לא מבין כמה איכותי ומהודק יכול להיות רכב 4X4 .

בקיצור – מסעדת RETRO  בבאטומי – כל מיני סוגי ח'צאפורי – לא להחמיץ .**הקהל מתבקש לשבת**

אז אחרי הח'צאפורי אנחנו יוצאים לסיבוב בעיר , למרות שמה שבא זה פשוט ליפול על המדרכה ולישון ..

וזה כנראה שילוב מנצח . הח'אצפורי מוריד לנו הילוך ואנחנו נהנים מיום ראשון שקט ושליו בעיר המקסימה הזו .

יוליה מתאבדת על איזו משימה של למצוא כיכר ספציפית בעיר ואנחנו מדרבקים את העיר בשתי וערב וחוץ מכיכר יוליה אנחנו מוצאים עוד כיכר מגניבה לשבת בה .

נכנסים גם למוזיאון פצפון לאומנות ונזכרים קצת מה זה להתבונן בתמונה שמביעה הרבה יותר מתמונה באינטרנט , ולא קופצות לה בשוליים פרסומות כל שתי שניות .בערב עושים טעות ואוכלים ארוחת ערב  במסעדת תיירים מוצהרת , ובתור עונש אנחנו מקבלים מלצרית הזוייה על גבול המפחידה , טבח שמשנה לנו את ההזמנה כי היא לא הולכת עם היין שלנו , ושלושה רוסים שיכורים שעושים ברדק (מצחיק האמת) בשולחן ליד .

חזרנו עייפים אך מרוצים (בלי האורנג'דה) .

בבוקר גשם – תקענו עוד חצ'אפורי (כי חבל לצאת על בטן ריקה) וכשהגשם מפסיק אנחנו עולים על רחמים ונותנים גז לכיוון מסטיה בצפון מערב המדינה .

עוד בארץ בטקס קיצוץ המשקל העפתי את חליפות הסערה מהתיקים בהנחה שאנחנו יוצאים לאזורים חמים ושלא נצטרך אותם באמת .

היום שילמנו את המחיר , אחרי שעתיים מתחת לגג של תחנת אוטובוס וגשם שוטף , אנחנו חותכים לשוק הקרוב וקונים שתי תחפושות של טלטאביז.על הדרך אנחנו חולפים ע"פ רוכב אופניים ומנופפים לו לשלום , בערב אנחנו אוכלים איתור ארוחת ערב בעיר זוגדידי בואכה מסטיה וסוונטי .

עכשיו אנחנו מחלימים מעוד ארוחת פוגרום , ומחר ? – מחר לרחמים יהיה כבד עוד טיפה ..

——————————————————————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאלעד לוי

—————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

לבקר את נמרוד על אופנוע

אלעד ממשיך לדווח מעומק החווייה הטורקית. הבלוג הישיר של אלעד – כאן

מגרמה עד הר נמרוט (הר נמרוד) ולכיוון הקצ'קר

יצאנו ברכיבה מגרמה שלשום בבוקר ודהרנו עד kahramanmaras או בעברית מאראש האמיצה , כדי לצמצם טווחים לכיוון הר נמרוד .רכיבה ארוכה בחום כבד – לא כיף בלשון המעטה .. בכל כמה עשרות ק"מ עוצרים להצטנן מעט ולנוח וממשיכים הלאה .

לטורקים , מעבר לחביבות הטבעית שלהם יש מנהג מוזר לעמוד על הראש. לא שלהם – שלך . בכל עצירה מגיע הטורקי התורן , נעמד לי על הראש , מסתכל ובודק , וככה מגיעים גם החברים שלו . מצאתי שיטה להתמודד – התקרבת ? הצטלמת !..בדרך מרחבים חקלאיים , משפחות שלמות מגיעות לשדה , ראש המשפחה עומד ומפקח על כולם וכל השאר כמו נמלים חרוצות שותלים ומעבדים . בחלק מהמקומות החקלאות היא עדיין חקלאות שלחין , מטים מים לתעלות לטובת השקיית היבולים .

בכלל ככל שנעים מזרחה נראה כי טורקיה משנה את פניה , שלא לומר מתקרבת לעולם השלישי .מגיעים ל kahramanmaras מוצאים מלון זול , פירוק האופנוע , מקלחת צוננת ו..כמה שעות שינה . הרכיבה מפרקת אותי בלי שאני שם לב בכלל ואני מגיע לסוף כל יום ארוך תשוש ועייף .

בערב יוצאים לסיבוב בעיר , אשר בעיקרה עיר תעשייתית מתפתחת , הולכים לרחוב הראשי ולכיכר  המרכזית , חודש הרמצ'אן הבא עלינו לטובה מזמן לנו עשרות סוגי בקלאוות ופינוקים ואה .. שכחנו .. העיר ידועה בגלידה האיכותית שלה , אמנם לא בן אנד ג'ריס אבל לא רע בכלל ..

תוך כדי אנחנו נבלעים בקריאות המואזין לתפילה ואח"כ בהצגה אותה מעבירים ילדים אודות הנביא מחמד והחג . עומדים ומסביבנו עשרות מוסלמים דלוקים .

אם רק היו יודעים ..

בבוקר עוד חיתוך מהיר לכיוון הר נמרוט , מגיעים בצהרים אל הכפר karadut מוצאים פנסיון והופ , רכיבה להר .

בדרך מסעדת דגים בצד הדרך – פשוט מדהים . אפס נפילות באוכל בטורקיה . אין מקום שקיבלנו אוכל ולא היה מעולה , לא פחות מזה .עולים להר , העלייה כל כך תלולה עד שנראה כי רחמים ירים את הגלגל הקדמי , איזה כיף לרכוב עליו בלי כל הציוד .

בסיבובים הוא נוטה הצידה וחוזר כמו נחום – תקום , כשנכנסים לקצב זה פשוט נהיה כמו תהליך היפנוטי .

מגיעים לכניסה , ואז מדרגות .

מדרגות מדרגות מדרגות מדרגות מדרגות מדרגות מדרגות מדרגות מדרגות מדרגות מדרגות מדרגות מדרגות מדרגות מדרגות מדרגות מדרגות מדרגות .כוסאומו .

מגיעים למעלה כדי לראות את הפסלים של אנטיוכוס \ נמרוט המג'נון שהחליט שהוא רוצה שיקימו לכבודו , אחרי שהבטחון העצמי שלו נסק ע"ר היחסים שפיתח עם הרומאים מחד והפרתים מאידך , וע"ר העובדה ששימש מעין חייץ בין שתי המעצמות .

אני לא חובב ארכיאולוגיה מושבע , בשלב מסויים אפילו חשבתי לעצמי שזו היתה נסיעה קצת מיותרת כדי לעמוד באתר איך נאמר משעמם ומוזנח (יסלחו לי אנשי אונסק"ו) .

אבל כשחושבים על איך הרימו לכאן את כל הסלעים האלו , ואיך בנו את התל שעשוי משברי אבנים , ניתן להרגיש מעט את המשמעות שעומדת מאחורי כל אבן .זהו , התקפלנו חזרה לפנסיון בשעות הערב מתחילה פה רוח שלא תיאמן , בכלל כל האיזור הזה מזכיר את רמת הגולן או איזורים שונים בנגב לפני שהפכו סופית למדבר – והתנאים פה די משוגעים קיץ לוהט וחורף מושלג.

היום יצאנו מוקדם בבוקר כדי לצמצם טווחים לכיוון הקצ'קר .

באחד ממשיכים לרכוב מזרחה ונכנסים לאיזורים של הכורדים , הנוכחות הצבאית הטורקית מורגשת , ובאחד הכפרים בו אנחנו עוצרים לקנות קצת ענבים ושתיה אנחנו פוגשים את מחמד כורדי גאה שמצהיר שהוא מהמחתרת הכורדית ואפילו מראה לי סרטון ביוטיוב של ה PKK .

תוך כמה דקות מגיעים עוד כמה חבר'ה , אחד מהם דובר אנגלית רהוטה איתו אני מתייעץ לגבי הדרך להמשך .

לפרידה אני ומחמד מצטלמים , מקווה שלא שרפתי אותך אצל הטורקים מחמד ..אחרי עוד כמה עשרות קילומטרים לוהטים אנחנו ב BINGOL עיר שלא קיימת מבחינת ספרי הטיולים , אגב זה אחד האזורים שנפגעו קשה ברעידת האדמה ב 2010 ואליו נשלחו צוותי הצלה ישראלים .

"נאלצנו" להתפשר על מלון ברמה יחסית גבוהה כי המלון היחיד הזול שהיה כאן מלא . אנחנו מקפיאים את עצמנו עם המזגן ונהנים ממים קרים מהמקרר עד שיגמר צום הרמצ'אן ונוכל ללכת לאכול אצל אח של אחד מהחבר'ה שקנינו אצלו לחמניות היום , והזמין אותנו ללכת איתו למסעדה.

עוד יומיים בקצ'קר .

—————————————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאלעד לוי

—————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!