אדם שני באפריקה

לאלירן ולאחרים ששלחו אלי מייל אישי. אני לא לבד. ממש לא. למותר לציין את חבורת ה"קָמוּקוֹת", שהיו הראשונים בארץ, שלקחו את רכיבת האתגר על אופנועים באופן מעורר השראה, למחוזות נדירים של יופי והרפתקה. את ידידָי ערן שפיצר ועומר כנעני, שרכבו על אופנועיהם לקצות עולם בתנאים יותר קיצוניים משלי. או שני רוכבים שגם כתבו ספרים על מסעותיהם; סיגל גבע (סוף העולם שמאלה) שהקיפה על אופנוע את אוסטרליה וגבי בבלי (המסע הגדול), שחלף על אופנועו גם באירן, בימים מסוכנים. ולא שכחתי את קבוצות רוכבי האופנועים שעוד לפני הקמת המדינה יצאו לאירופה דרך סוריה והיו בהם שהגיעו על אופנועים גם לדרום-אמריקה. וידוע על עוד עשרות רוכבים ורוכבות ישראלים, שאיני מכיר אישית. שקפצו מהמציאות היומיומית לתוך הגשמת חלום רכוב, אי שם באפריקה באמריקות, באוסטרליה, במזרח ובאסיה. לבד, בזוג או בקבוצה. בלי בלוג או מנגנון דיווח שוטף. אם אצליח, אנסה לתת להם במה גם כאן.

אדם שָנִי

עושה את זה ממש בגדול!!!

לפני כשש שנים בעיצומן של ההכנות למסע שלי, מצאתי באחד הפורומים בנושא רכיבות אתגר סביב העולם, תגובה לאחת ההתייחסויות שלי. התגובה הגיעה מניגריה והכותב היה ישראלי בשם אדם שַני שעבד שם כנציג של חברה אמריקאית בתחום הטכנולוגיה. אדם סיפר לי שהוא מנצל עד תום את שהותו באפריקה וכבר חרש אותה, לפחות במדינות ובאיזורים הקרובים לניגריה. נשארנו בקשר פה ושם דרך הפורום. לפני כמה שבועות, אדם חידש את הקשר. מסתבר כי הבנאדם כבר מעל עשרה חודשים, בתוך הגשמת החלום שלו. רוכב על אופנוע סביב העולם! הוא יצא מדרום אפריקה שם רכש אופנוע ב.מ.ו. מדגם HP2 למבינים שבנו. מדובר בדגם אינדורו שהוא בעצם BMW r1200gs עם אוריינטציית שטח קיצונית. הנחשב באמת למלך המוחלט של רכיבת האתגר בעולם. נקודה. נועד למי שמתכוונים לבלות את רוב המסע בדרכים לא סלולות, או ליתר דיוק להמציא דרכים חדשות. אדם איבזר אותו בארגזים ותוספות כמו מגן גחון. בולמי אוהלינס מגינים ועוד. התקין מיכל דלק מוגדל ויצא לדרך מדרא"פ לנמיביה. אנגולה, זמביה (שהיוותה אתגר של ממש). טנזניה. בורונדי. רואנדה. אוגנדה. קניה. אתיופיה. ומשם לקח טיסה להודו. רכב לנפאל. הטיס לתאילנד. רכב ללאוס ועכשיו הוא בקמבודיה. מתכונן להטיס האופנוע ליפן ובחודש מאי לקחת מעבורת מיפן לרוסיה לעיר ולאדיווסטוק,העיר המזרחית ביותר ברוסיה ולצאת משם מערבה למונגוליה ולמרכז אסיה בכיוון טורקיה. משם למערב אירופה. ממערב אירופה, יטוס לדרום אמריקה ויתחיל לטפס צפונה. מצפון אמריקה יעבור לאוסטרליה וזהו…!!!

ביקשתי מאדם רשות לספר על המסע שלו כאן בקיצור. לא ידוע לי על בלוג שהוא כותב. אך ברגע שיהיה, אדאג לשים קישור. בינתיים הנה אחד הפורומים בו אדם מופיע עם קטעים וצילומים מההרפתקה שלו.

להלן כמה תמונות מהמסע של אדם:

בלאוס

——————————————————————————-

מסע לדרך-המשי

הצילום למעלה, העיר בוכרה (היפה) באוזבקיסטאן (ותודה למשה כ"ץ:)) – לקוח מתוך דיווח מסע של רוכב אנגלי בשם קולבאץ' וניתן להתרשם מהמסלול שלו בכתובת הזו.

בימים אלה אני מכין יחד עם החברה הגיאוגראפית, מסלול למסע רכוב לדרך המשי הצפון-מערבית. הכוונה לארגן בקיץ הקרוב, קבוצה של מקסימום 12 רוכבים ומינימום 8, למסלול בן 21 יום. הנתיב יעבור בצד המערבי של דרך-המשי. ויכלול ליווי של שני מדריכים רכובים. רכב ליווי ובו רופא ומכונאי ומקום לציוד, ומושבים למורכבים/ות שלא ירצו לרכב כל הדרך. אנחנו עושים עכשיו את החישובים ומניח שהדיווח המדוייק יגיע בקרוב ולא רק בבלוג הזה. אם זה מעניין מישהו, כבר ניתן ליצור קשר.

——————————————————————————-

(כמעט) הכל, זה כסף!

אם תקלידו "יהונתן בן שלום" בגוגל, תגיעו למונח בתחום המיסוי, שסביר להניח כי רואה חשבון המכבד את עצמו כבר למד אותו ולקוחותיו הרוויחו הרבה כסף מהתקנה הנקראת על שמי. לא. לא. זו אינה הלצה או היתלות היתולית בצירוף מילים מקרי בגוגל. זה ממש אני. כלומר חשבון הבנק של גלי ושלי סידר לקהילת העסקים העברית, הרבה מאד שקלים. ולאוצר המדינה את ההיפך. לא איני איזה רובין הוד, או דון קישוט, היוצא מול כל העולם בדהרה ובידי מסמך שכותרתו "תביעה ייצוגית". בסך הכל עמדתי על שלי בבית המשפט ובית המשפט העליון הסכים עמי. לא אחת השתעשעתי ברעיון שאם על כל הצלחה של רו"ח בעזרת התקנה הנ"ל, היה מעביר לי עשרה שקלים. היום הייתי מכסה לפחות את אותם 136 אלף ש"ח שהמשפט ההוא עלה לי נטו מכיסי. אבל נעזוב, חשבון זה מדעים מדוייקים לא פנטזיות.

נזכרתי בכך ובתרבות ה"תרומה לקהילה", כשבאתי לחפש ספונסרים למסע שלי, הבנתי עד כמה אני חלוד כשמדובר בגיוס כסף. יצא והמסע עמד בפני מימוש, בדיוק בזמן בו פרץ המשבר הכלכלי העולמי. הצונאמי של המשבר הכלכלי האמריקאי, הגיע לכאן במהירות מטורפת ובעודי מסתובב עם רשימה של תורמים-שותפים פוטנציאלים, שלדעתי תמיכה במסע שכזה יכולה לסייע להם במהלך שיווקי, או חיזוק מעמדם בתודעה. הבנתי אחרי חמישה טלפונים לאנשי קשר, כי הדבר משול לדיבור על חבל בבית התלוי.  וכי בזכות העובדה כי לחלקם הגעתי עקב קשרים, טריקת הטלפון היתה נינוחה ולא אגרסיבית ממש. בקיצור זה היה איום ונורא. חישבתי על פי הערכה מוקדמת, כי אצליח לגייס לפחות 20 אלף דולר מתוך תקציב מסע מוערך של 50 אלף דולר. לשם כך הכנתי מצגת דעתנית ומפורטת, על פי מיטב הידע והכשרון העיצובי שלי. עם המון מידע על איך, ומתי ואיפה. על יכולותי התקשורתיות וכו' ושלחתי לאנשים שונים בדואר רגיל ואלקטרוני.

יצאתי מתוך הנחה, כי יש איפה שהוא מישהוא, שיודע להשתמש בכלי שנקרא "חסות" אבל גיליתי שהשוק הישראלי רחוק מאד מהסטנדרט העולמי בתחום. וכאן "חסות" זה מימון הצגות "ריאליטי" בהן הכל נמצא בשליטה ולכן אין סכנה מפאשלות ובעיקר, החשיפה הדרמטית מובטחת. נפלתי על התעשיה הזו כמו איזה אסטרונאוט תרתי משמע. התגובות היו פשוט. אפס. שיחת נימוס במקרה הטוב. הבנתי כי למסע הזה אצא על חשבוני קומפלט. אבל היה בסדום צדיק אחד קוראים לו רמי יגרמן, ורמי היה בתקופה ההיא בעלים ומנהל "קרט", המייבאים בין השאר את מצלמות Canon לישראל. רמי קיבל אותי במשרדו במאור פנים והתעניינות אמיתית, ונכון היה לתת הרבה יותר ממה שדרשתי. הוא חיבר אותי שוב למשהו ערכי ומקצועי. הוא החזיר בי סוג של אמונה במי שיכולים וגם עושים. לא כנדבה. אלא כסוג של סחר חליפין.

יום אחד בהיותי בערוץ נחל יבש, בתחנת דלק דפוקה במדבר צחיח ליד מישורי הנאסקה בדרום פרו, פתחתי את דואר הג'י-מייל שלי ומצאתי שגם "קמור" יבואני אופנועי  BMW לארץ, בצעד מעורר התרגשות והערכה, החליטו לתרום למסע שלי כספונסרים. הם חיזקו בי שוב את התחושה, שיש עוד אנשים המסוגלים לחשוב אחרת, מחוץ לקופסה ולתת לתחושות להוביל החלטות עסקיות. אני מרגיש כי בשני המקרים "סיפקתי את הסחורה" והיד שלי על מצערת האיזכור והתיגמול, עוד נטויה.

כספים

המסע כולו עלה בסוף כמאה ושלושים אלף ש"ח. למשך שבעה חודשים בדיוק נמרץ, מחוץ לגבולות המדינה. כולל הכל. (הממוצעים מתייחסים לשילוב ההוצאות בצפון, מרכז ודרום אמריקה. עלויות ציוד חדש כוללות הוצאות בתחום גם בארץ). ההוצאות כאן כוללות גם את עלויות הצטרפותה של גלי לקטע בן 5 שבועות.

להלן פירוט כללי מקורב:

טיסות והובלות – כ- 16,000 ש"ח

אופנוע יד שניה – נקנה ב- 11,200$ נמכר ב- 9000$ = 2,200$ – שהם כ- 9,000 ש"ח

איבזור ייעודי אופנוע – כ-7,000 ש"ח

טיפולים וחלפים – כ-12,000 ש"ח

ציוד ולבוש רכיבה חדש- כ-  9,000 ש"ח

ציוד שוטף חדש (קמפינג, לבוש רגיל, כלי בישול וכו') 6,000 ש"ח

תקשורת, כולל כל הציוד – 10,000 ש"ח

דלק ואגרות-  180 ש"ח ממוצע ליום = 32,500 ש"ח (180 ימי רכיבה)

מזון – 70 ש"ח ממוצע ליום = 10,500 ש"ח

לינה – 40 ש"ח ממוצע ליום = 8,400 ש"ח

כל מיני (מתנות, אירוח, תרופות, פאשלות, פינוקים, טיפים וכו') – 11,000 ש"ח

כמובן, שהעלות הזו אינה כוללת מחירי ציוד (כולל ציוד רכיבה של גלי) שנקנה לאורך שנים ונלקח למסע. הוצאות ממוקדות מסע, לאורך שמונה שנים של הכנות. מה שמוסיף עוד כמה עשרות אלפי שקלים לנזכר למעלה.

כך שאם ניתן לנקוב בסכום כולל ממש. עלות ההרפתקה נעה סביב ה- 45,000$

(הנ"ל אינו כולל ירידה דראסטית בהתפרנסות)

המשך יבוא

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and היסטוריה של הרפתקנות and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 6 תגובות, הוסף תגובה    

לחברי שצלצלו לפרגן על המשך כתיבת הבלוג ושירבבו כמה מילות דאגה, אני מבקש להודיע: אפשר להרגע, אני על הקרקע. כלומר על אופנוע. לפני כשבוע, כמה שעות אחרי שהעלתי את הפוסט האחרון, קיבלתי טלפון מחברי הקרוב יורם שהודיע לי בחגיגיות כי האופנוע שלו נמק משיעמום בחנייה, אחרי שהוא שם את עצמו על קטנוע/יאכטה חדש תוצרת ימהה בנפח 400 סמ"ק. כך שאני יכול להתכבד ולרכב על האופנוע הצהוב, לכמה שבועות עד שאמצא את הצפון. כך ששוב ידי שלוחות לפנים וברווח שבין ברכי מתנדנד לו מיכל דלק ולוגו של חברת ב.מ.ו. שוב החניה שלי זוכה לנחת מברשתו של המטאטא.

שוב הוצאתי את השַלט של שער החניה החשמלי מהמגירה וגיליתי, שהרמזורים הקבועים בדרך מהבית למשרד בתל-אביב זוכרים אותי היטב ועדיין פועלים בדיוק על פי אותו תזמון, זה המוכר לי עוד טרם יצאתי למסע שלי. ואף שכרגיל יציאה לכביש היא סוג של יציאה הישרדותית לקרב, התחושה נפלאה. תודה יורם. בשבוע הבא אני עולה ברכיבה בדרכים צדדיות לצפון הארץ לפגישת עבודה. עם הדרך שמחכה לי, באמת מעניינת אותי הפגישה…

תעתועי הגעגוע

כשהייתי אי שם באמצע הקארטרה-אוסטראל בדרום צ'ילה, שכבתי בוקר אחד ער, בקובה הקטנה ששכרתי בעיירה פוארטו פיוהואפי, מנסה לנסח בראשי ביטוי שיביע את געגועי לנמל הבית. עוד רגע והייתי מנכס לעצמי מילים מתוך שיר ספנים דביק. על צריף עץ וחלון עם נר. ניסיתי להזכר איפה בדיוק מונח הספר שהשארתי פתוח בבית שם בארץ. מצאתי עצמי עובר על תוי פניהן של בנותי, על הדרך היומית בין רחוב סוקולוב לקרליבך, אותה עברתי שנים מביתי למקום העבודה. חישבתי איפה בדיוק הייתי אמור להיות באותו רגע אם הייתי בארץ. וכשהתרכזתי ממש שמעתי מרחוק צלילים וקולות שהשארתי בבית. חשבתי על אנשים ומה הייתה תגובתם כשסיפרתי להם שאני יוצא למסע הזה. צחקתי לעצמי כשנזכרתי בתגובתו של יוסי ואחר כך בתגובתה של פקידת הבנק ושל אודי ומשה. איך כל אחד, הביע בעצם נגיעה בגעגוע שיש לו, בו הוא עירב מילים על מרחק וזכרון, כמיהה וחלום. הבנתי שחומר הגלם העיקרי שלי הוא הגעגוע. כי בראש וראשונה מתגעגעים גם לדברים שלא חווינו ולמקומות שלא היינו בהם מעולם. ממה בנוי הגעגוע שלנו? ואיך הוא קופץ פתאום לתוך מחשבה או שיחה? האם צריך להיות במוד מלאנכולי כדי לעורר את הרצון להתחבר לגעגוע? אולי אנחנו תמיד נמצאים ברמה כזו  או אחרת של געגוע. לחברים, לילדים, לתקופה בחיינו, למעשים שעשינו או לתחושות שהיו לנו. בעיני געגוע אינו רק דיבור על זמן עבר, כי אם דרך הבעת מחשבות על כמיהה. כל ההתפלספות הזה נוחתת לתוך הבלוג שלי, כי אני כנראה בסוג של געגוע גם עכשיו. מהצד השני של הקארטרה-אוסטראל, נזכר באנקדוטות. במראות. בפנים, נופים. ואני ממש לא במוד מלאנכולי. אני די שמח. למרבה הפלא, אני מוצא עצמי מהרהר בגעגוע בקטעים שמחים אך גם בקטעי סבל שעברתי, בנפילות קשות, באיבוד דרך, במפגש עם אנשים לא נעימים  וכן, אני מתגעגע לגעגוע שהיה לי שם. לציפיות שהיו לי מהחזרה לארץ.

עמוס נחום

לפני מספר שבועות, התמזל מזלי וידידי עמוס נחום, איתו חלקתי תקופה סוערת בשירות הצבאי, הגיע לביקור בארץ, הלכתי לפגוש בו ולשמוע את הרצאתו המאלפת על חייו כצלם טבע מהמקצועיים בתחומו בעולם. מתמחה בעבודה מקצועית במקומות הכי נידחים, מסוכנים ומאתגרים, בהם שוכנים ענקי הטבע. לוייתנים, כרישים, דגי חרב, דובי קוטב ועוד. הוא איש שהבי.בי.סי. או נשיונאל ג'יאוגראפיק פונים אליו כשהם מכינים כתבה שזוכה אחר כך בפרסים. הכנסו לאתר שלו, מבטיח לכם שכבר תרצו להכיר אותו מקרוב. איש נהדר ויקר.

להלן אחד מהצילומים של עמוס נחום:

ספרים

קצת ארס-פואטיקה (למי שאינו מצוי, ארס(ars) פואטיקה היא כתיבה העוסקת במלאכת הכתיבה), מקדיש כמה שעות בשבוע לכתיבה. אני כותב בלי להרים את הראש ובטוח שבסוף אכניס עריכה, קיצוץ ושכל בשטף הדברים שאני משרבט במסמכי וורד באופן הכי לא מסודר. כך אני משחרר את עצמי מאינוס סיפור החוויות לעלילה. אני אוסף את המרכיבים, הכלים, התיבולים, הזכרונות. אחר כך זה יהיה ספר. ואני יודע שעם כל הכבוד למלאכת הכתיבה. עיקר העבודה תהיה אחרי השלמת הספר.

בשנת 1976 כשהייתי בשנה השניה ללימודי ב"בצלאל" בירושלים, הגעתי לתל-אביב עם תיק עבודות, עברתי בין הוצאות הספרים שאת כתובותיהן הוצאתי מ"דפי-זהב" וללא תיאום מוקדם דפקתי על דלתות של מנהלי הוצאה מופתעים והצעתי לאייר להם ספרים או לעצב עבורם עטיפות. "אני אילוסטרטור" אמרתי. "מה?? מה אתה???" "אילוסטרטור, צייר, מאייר." במקומות שהסכימו להקשיב למשפט שאמרתי עד סופו, קיבלו אותי בסבר פנים פושר, חייכני וסלחני משהו. משל, מה קפץ עלינו הנער הזה, לזעזע את מערך התרבות המודפסת בא"י. הרי הם שומרי הסף של אריה נבון, נחום גוטמן, אבנר כץ ודני קרמן הנפלאים, שכשרונם המדהים ואיוריהם, שלטו בשוק ללא עוררין. רק במקום אחד קיבלו אותי בחום. זו היתה רחלי אידלמן, בעלת ומנהלת הוצאת "שוקן". היא הביטה בתיק העבודות הסטודנטיאלי שלי והחליטה שאין מה להפסיד, "הנה, תכין לי סקיצה לעטיפה ל'ספר הישויות הדמיוניות' של בורחס, שנמצא כרגע בדפוס".

כל הלילה שלאחר הפגישה לא עצמתי עין, ישבתי בחדרי הקטן, ברחוב אהוד 3 בשכונת בקעה והכנתי לא פחות מעשרים ושש סקיצות, שעיקרן איור בצבעי מים, של קבוצות וסדרות הזויות לעטיפות שאולי יצאו יום אחד לדפוס. בבוקר, ירדתי בעיניים נפוחות שוב לשפלה והתייצבתי במשרדי "שוקן", שהיו אז בקצה המערבי של שדרות רוטשילד. מאז כבר עיצבתי ואיירתי כמה מאות עטיפות להוצאת "שוקן", ועיצבתי כמה ספרים. אחד מהם, ספרו של פנחס שדה "איש בחדר סגור לבו שבור ובחוץ יורדת אפילה" זיכה אותי בפרס גוטמן לאיור בשנת 1994.

בינתיים, ענף ההוצאה לאור גדל למימדים ענקיים. גם בזכות מיחשוב תעשיית התקשורת, התפתחות מערך ההפקה, בתי דפוס זולים, התמקצעות מערך ההפצה ושכלול דרישות השוק, שהיה בשל לכשרונות חדשים. ואף שחזו כי כניסת מתחרים ממכרים כמו טלויזיה רב ערוצית ואינטרנט למשבצת הפנאי שלנו – ענף הספרים, רק תפח וגדל. עכשיו אני עסוק בהכנות לקראת הוצאת הספר. שוק שהשתנה משמעותית בשנה האחרונה.

אמנות

מחר תתקיים התערוכה השנתית של האמנים התורמים לוועד למלחמה באיידס והמאורגנת באדיבות בנק-הפועלים. התערוכה הפכה להיות מעין זירת חובה, למי שרוצה לחשוף את יצירתו הפלסטית בפני עשרות אלפי מבקרים אנינים וגם לזכות פעמיים: להערכה, שמשמעה שליפת הארנק. ותרומה, למטרה נעלה. (החל בשנה הבאה יתוגמלו גם האמנים בחלק מהתמורה שתתקבל). בפינת הסטודיו יש לי ערימת ענק של ציורי שמן, שמשום מה לא הצלחתי למכור לאיש. ניסיתי כמה פעמים. תערוכות. לובי של תיאטרון, פואייה של מלון. תערוכה בבית. בקיצור, יצאתי למסע שלי ונשארתי עם ערימה. לשמחתי אני פותח את השנה באירוע המכובד הזה, מתכבד לתרום ולהציג עבודה משלי, כבר שנה שמינית ברציפות. מתוך אתר הקטלוג של התערוכה.

כמה שאריות ופתיתי ביקורת ציוד

תיק מיכל

המוצר: תיק מיכל (תוצרת סין), הוא תיק פלסטי המונח על מיכל הדלק בין בטן הרוכב לכידון. הוא מאפשר איחסון של דברים הדורשים נגישות מהירה. כמו מצלמה, מפות, ציוד שמע. יש תיקי מיכל גדולים המעניקים גם אפשרות להשען קדימה ולהקל מעט על המשקל המוטל על הזרועות בעת הרכיבה.
ביקורת ציוד: התיק נקנה במבצע בחנות של אופנועני "הל איינג'לס" בפרוור נידח של סן-דייגו, לשם הביא אותי דן טופ, קצין צוללות אמריקאי בדימוס, שממלא את זמנו הפנוי באיתור ועזרה לעורכי מסעות שכמוני שנתקעים עם שאלות בדרום קליפורניה. (הוא גם הנחה אותי איך להתכונן לכניסה למקסיקו בכל הקשור לפחדים המלווים כל תייר המתקרב לאיזור בו מתנהלת מלחמת סמים קטלנית) הדגם שקניתי הוא בגודל ביניים מתחבר לאופנוע ברצועות ושלושה אבזמי שחרור מהיר.
יתרונות: בנוי חומרי פלסטיק קשוחים, הרבה כיסים. בעיות: חדיר למים כל טפטוף קל גורם לתכולתו להרטב. תופסני רוכסנים קטנים מקשים על שימוש עם כפפות (הפתרון, לקשור שרוך ארוך לתפס הרוכסן).
לסיכום: תיק בסיסי שנראה כי מתכנניו לא ממש השתמשו במודל שלו. חדירותו למים מזעזעת. רוכסנים שאינם מאסיביים לעבודה קשה. כיסוי מיוחד שנועד לכסות אותו בעת גשם, אינו שקוף ולכן מנטרל את שימושו גם כנושא מפה. שיפוע הכיס העליון, שבחלקו התחתון פתח. גרם כמה פעמים לחפצים ליפול תוך כדי רכיבה.
משהו אישי: הזהירו אותי בלי סוף כי בדרום אמריקה ישדדו אותי על כל מטר. בתחנת הדלק הראשונה בכניסה לרוטה קווארנטה (דרך 40) בארגנטינה. שכחתי את תיק המיכל במגרש החניה ליד התחנה. חזרתי אחרי שעה לערך ומצאתי שהתיק מונח באותו מקום. למרות שעברו שם עשרות כלי רכב והרבה אנשים. איש לא נגע בתיק. (כאן בארץ, ביום הראשון כשיצאתי לעבודה, שכחתי את הכפפות על מושב האופנוע של יורם. כשחזרתי אחרי שלוש דקות, הן כבר נגנבו.)

מגן פרספקס לפנסי הדרך

המוצר: פיסת פרספקס בעובי כשני מילימטר גזורה בגודל המכסה את משטח הזכוכית של הפנסים, מטרתה להגן על הפנסים מפני פגיעה של אבני חצץ הניתזות מהדרך.
ביקורת ציוד: יתרונות: השקעה קטנה שחוסכת כאב לב. מחיר יחידת תאורה באופנוע כזה עולה ה ר ב ה כסף. חסרונות: אסור להשתמש ברכיב הזה בכבישי חלק מהמדינות, כי הוא מעוות את אלומת האור וגורם לה לסנוור.
לסיכום: חתיכת הפלסטיק הזו חטפה הרבה חצץ ממשאיות שבאו מולי בדלטון היי-ויי, בין פיירבנקס לפרודו-ביי בצפון אלסקה וגם בקרטרה-אוסטראל ורוטה-קווארנטה בדרום אמריקה. מגן פשוט שאפשר לייצר לבד. נצמד למקומו בארבעה תופסני וולקרו. חשוב שישאר רווח של כמה מ"מ, בין הפרספקס לבין זכוכית הפנס.
משהו אישי: בחוף מאזונטה במקסיקו כשהייתי צריך לחפור בחול כדי לחלץ את הצמיג האחורי שנתקע, פיסת הפרספקס שימשה לי כאת חפירה.

דגל ישראל

תיאור המוצר: (תוצרת סין), פיסת בד סינטטי בגודל 20 על 30 סנטימטר, עליה שני פסים בצבע תכלת. ביניהם שני משולשי תכלת שווי צלעות מונחים זה מעל זה ויוצרים מגן דוד. אספתי אותה (ועוד עשרות כמוה) בשולי הכביש בו אני מתאמן בריצות ארוכות ליד ביתי.
ביקורת מוצר: יתרונות: נו באמת. חסרונות: נו באמת.
לסיכום: אביזר חשוב ביותר ליצירת קשר מיידי עם מקומיים. לטובה וגם לשלילה. אי אפשר לטעות. אין אחד שלא הביע עמדה. מחולל תשומת לב מספר אחד במסע. ונכון, היו מקומות רבים שהעדפתי לא לחשוף אותו.
משהו אישי: קודם כל, דגל הוא הדבר הכי אישי שחשפתי לפני זרים בהרבה מקומות. באחת הבאסטות של בשלניות הדרכים במקסיקו, קיבלתי הנחה משמעותית מאישה נחמדה, שזיהתה את הסמל על הדגל, בתור סמל של נוצרים מכת איזושהי. כשהסברתי לה כי זה דגל מדינת-ישראל. היא לא הבינה על מה אני מדבר, אבל אהבה את העובדה שאני גר ליד בית-לחם.

——————————————————————————————————————–

וממש בקצה.

לסיכום וכתשובה ללא פירוט יתר כרגע, לשאלה השניה שאני נשאל בהרבה מקרים: זה נכון! אני כבר מבשל את המסע הבא, שישא אופי קצת פחות מתבודד ועם זאת יהיה גם הוא ראשוני ומכונן.  פרטים נרחבים עוד יגיעו. כבר ראיתם שאיני מסתיר דבר.

אני בשלבים האחרונים של עריכת הרצאה מסודרת בת כשעה וחצי, על המסע. הרצאה שאיתה אני מתכוון לצאת לסיבוב בפני מי שרק יחפוץ. בתשלום כמובן. אפשר ליצור איתי קשר בעניין.

עומר כנעני ידידי, העלה שני קטעים ביוטיוב, על המסע שעשה באמריקה הלטינית על אופנוע כשנה לפני. קטע ראשון. וקטע שני הכנסו ותהנו!

בפוסט הבא: ערימת תובנות וכמה טיפים שאני מציע למי שחושב להגשים חלום. ולאו דוקא ברכיבה על אופנוע.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 10 תגובות, הוסף תגובה    

וואו! כמה גווני ירוק יש כאן?

התחלתי לקפוץ במקום מחוסר סבלנות כשחיכיתי למרגלות כבש המעבורת. רציתי כבר לעבור לגדה השניה של מקסיקו. להבטחה הירוקה. למקום בו אוכל להניח את גופי בצל על חול רך להקשיב לגלים, לחזור לעצמי.

ד"ר ישוע איש חייכן וסקרן, הוא רופא פנימי בבית החולים בלה-פאז בבאחה. לפני העליה עם האופנוע למעבורת שבבטנה הפעור נבלעות משאיות ענק. דיברנו לרגע על המסע שלי. הוא סיפר לי שלפני למעלה משנה הוא טיפל באופנוען גרמני שנפל עם האופנוע מאיזה צוק.

ד"ר ישוע

האופנוע טיפס בקלילות לבטן המעבורת הריקה ברובה ונקשר לאחת הדפנות כך שלא יוכל לנוע לשום כיוון גם בטלטלות קיצוניות. למדתי את טכניקת הקשירה במעבורות שבין איי יוון. לקחתי את הלפטופ והמטען ועליתי למושבי המרווח בקומת הנוסעים להפלגה לילית של כ-16 שעות. סביבי היו עוד כמאתיים נוסעים, שזו הדרך הזולה בשבילהם לנוח קצת מהבאחה, בחיק מקסיקו המאוזנת יותר אקלימית בעונה הזו של השנה.

האופנוע בבטן המעבורת

הנמל במאזאטלאן (Mazatlan) קלט את האניה ואותי בלי הרבה עניין. זרמתי החוצה מהנמל בחיפוש אחרי אותו חול לבן וכמה אגוזי קוקוס בתנוחה של "תשבור אותנו כבר". ומשכתי לאורך כביש מספר 200 לכיוון כללי דרום מערב.

הבום, היה ממש טראח! כמו ברק ירוק ומכושף. כי כמו שיצאתי דרומה ממאזאטלאן נעטפתי סבך ג'ונגל . כזה ירוק, שהבנתי ברגע אחד, כי קופסת צבעי הקרנדש שלי שעליה גדלתי. היא יצירה מזוייפת של תחמנים שמעולם לא היו במקסיקו. אני רוצה להודיע כאן, שספרתי אחד אחד מעל שבעת אלפים ירוקים שונים. חלקם בכלל כחולים, סגולים או צהובים אבל הם ירוקים, כי זה מה שהחלטתי אחרי שדהיתי טוב טוב בבאחה.

מטעי מנגו

הוקפתי מייד בעצים סובטרופיים מכל סוג הזכור לי מימי כתלמיד במקוה-ישראל: מנגו ואבוקדו, בננות ומטעי קוקוס. ונמוך יותר שדות אננס. אז לידיעת חובבי הוידויים, אני שייך לאנונימוס מנגוס. כלומר מכור למנגו. בכל בית שגרתי בו מעולם, המנגו היה העץ הראשון שניטע. ואם תבדקו בדוחות החקלאיים של מקוה ישראל בין השנים 1965 ל- 1969 תנובת המנגו הייתה בשפל שלא ניתן לה הסבר – … אני. והנה קבלת פנים ראויה. לפני שורות על שורות של עצי מנגו מחכים לקטיף ועל הכביש לידי, משאיות וטנדרים עמוסי מנגו בדרך לשווקים. לצידי הכביש דוכני פרי כל כמה קילומטרים. עצרתי. אלא מה? יש כאן זנים זריעים שאיני מכיר, לקחתי שניים מכל סוג סה"כ 12, אז הסתבר שאין מקום על האופנוע. וכמו במסע מופלא בכדור פורח של וורן, נאלצתי להוריד משקל. אז חיסלתי שלושה על המקום ועוד שנים דחפתי בכיסי המעיל, ממש הפחתת משקל… וכל  הדרך חשבתי איך אני יורד על השאר.

האויר היה לח ודחוס, רוח קלילה ועמוסת רסיסים ניתזה מדי כמה קילומטרים מכיוון הים. הכביש הדו מסלולי שחלף בנקודות יישוב קטנות, בהן כל החיים מתקיימים מחוץ לבית. כלומר בסוכה או על משטח בטון בינם לבין הכביש. מבשלים, סועדים, מכבסים ומתקנים את המכוניות. מין שקשוקה שוקקת, מעורבבת, עמוסת חיים, ערה, בוחנת, מתנהלת בקצב ובצבעוניות. כל כניסה לאיזור שכזה העיר בי מחדש את "חוש הבאמפר" ולמדתי כי איפה שאני רואה רוכל לפני, מסתתרת הגבהת האטה בכביש. כי החבר'ה כאן מנצלים את ההאטה של הנהגים, כדי לדחוף להם את מרכולתם לתוך השמשה. ולא תאמינו באיזו מהירות נסגרות כאן קניות של פרי, במחנה-יהודה בזמן הזה אתה אפילו לא מספיק לתלוש שקית ניילון מהוו.

טיילת החוף בפוארטו וייארטה

בכניסה לעיר פוארטו וייארטה (Puerto Vallarta) הבנתי בשניה אחת שכאן משחק הרבה כסף. יש באויר חשמל במזומן, מבנים חדשים יחסית, רחובות מתוחזקים היטב ובתי מלון שלא יביישו את שארם. מועדוני גולף עם שמות באמריקאית. נראה שאני באחד ממגרשי השעשועים של התיירות השבעה. מכוניות חדישות יותר. מסעדות עם מפות לבנות. חניות עם מדחנים וסניפי בנקים קטנים עם חזיתות נירוסטה. מחר יום ההולדת של גלי אהבתי ואשת חיי וכל הדרך אני מאקרבט כל מיני טריקים לשכנע את הסלולר שהבאתי מהארץ ליצור קשר. כאן עיר גדולה, אין מצב שאין זמינות סלולרית. השעה בארץ קרובה לחצות, אני אהיה הראשון לברך. ואכן הטלפון צלצל אבל – שתיקה. ושוב. שתיקה ושוב ואז עליתי על המשיבון של גלי. עמדתי באמצע הרחוב, פרוע שיער, לא מגולח וצרוב. סביב עיני שני עיגולים לבנים שנוצרו ממשקפי השמש. עטוף בתלבושת רכיבה מטונפת – וכמו איזה אהבל שרתי בקולי קולות בעברית "יומולדת שמח לגלי". עוברים ושבים החלו לעשות איגופים גדולים סביבי. הבנתי שבמחזמר הרומנטי הזה, כבר לא אגיע לבית השלישי, כי ודאי מישהו בסביבה צילצל והאמבולנס יצא לדרך. וכמו מפעיל משחקי מזל לא חוקיים, קיפלתי עצמי בכמה שניות, קפצתי על האופנוע ויצאתי לכיוון הטיילת לחפש מנוח ליום המנגו, הצבע הירוק והסרנדות.

פוארטה וייארטה

שוב הסתכלו עלי כמו על איזה טמבל. ידוע לי כי יש קמפינג, אך הבנתי כי עד אמצע הלילה אגיע רק למסביר הרביעי שיתן לי כיוונים שגויים. אפילו נהגי המוניות משכו בכתפיהם, אף שיכלו לעשות עלי מכה. כך שבסוף עצרתי במלון פשוט מול הים. עבור 300 פזו שזה כ-90 ש"ח, קיבלתי מקום סגור לחניית האופנוע ונעילתו. וחדר עם מקלחת וחתיכת ים מול החלון. יצאתי לסיבוב רגלי בטיילת המאד תיירותית ודי נהניתי מתחושת הקיץ הקליל שהיתה באויר.

הפיתולים לאורך המצוק המשקיף לים מדרום לפוארטה וייארטה משובצים וילות ובתי חשק פרטיים לרוב. קיבלתי טיפ מעומר כנעני שעשה את הקטע הזה לפני שנה בערך, ויצאתי לסביבות עיירת החוף בארה דה נאבידאד (Barra De Navidad) שם אמר לי עומר, ראוי להזרק כמה ימים. הגעתי שוב דרך מעבה ג'ונגלים בוריאציות מרתקות של מרקם, צפיפות, הרכב וגובה. כולל מעבר במנהרות בהן נפגשו צמרות עצים משני עברי הכביש לחופה ארוכה בה מכוניות הדליקו אורות.  עננים נמוכים, ספק ערפילים כיסו את צמרות העצים במעלה ההרים במזרח הכביש, ותחושה מסתורית היתה בכל. הגעתי לכפר/עיירה שבמבט ראשון נראתה מוזנחת למדי.

אך שני סיבובים בה הבהירו לי שזו אינה הזנחה, כי אם מפגש עמוק יותר עם המושג "פשטות", אשר עומד ללוות אותי כנראה, בתוך מקסיקו והלאה מכאן. בפינה הדרומית של הישוב, מצאתי את החוף, הדקלים ואפילו אגוז קוקוס אחד. וגיליתי שם גם איש במדי שוטר שאמר באנגלית צחה, כי אין לישון על החוף. כך שמצאתי עצמי שוב בתוך חדר קטן ובסיסי בקומת קרקע, עם מקלחת, מטבחון ואפילו חיבור קלוש לנט. חמישים מטר מהים. אין לי טענות. 300 פזו פור פאבור. וכך רבצתי שם יומיים וחצי, בלי להסתכל לאופנוע אפילו פעם אחת מתחת לכיסוי.

הפינה שלי בבארה דה נאבידאד

מנת היום העצמית שלי

שוטטתי על החוף ובשבילי הכפר. קניתי מצרכים במכולת. ביצים, אבוקדו, ירקות, יוגורט, לחם ופשוט נחתי כמו שלא עשיתי מאז צאתי לדרך. באחד הערבים התיישבה חבורה שחגגה במסעדה סמוכה ואיתם הגיעה להקת מנגנים ששפכה לחלל האויר מוסיקה נהדרת. אך איזה מקום.

כדי לקבל קליטת רשת טובה יותר למחשב, התיישבתי בסמוך למשרד של מלון שכן. ומייד הפכתי לאטרקציה. אין לי מושג איך. אבל מצאתי מאחורי כמה אנשים והבנתי שמתקיים ויכוח באיזו שפה אני כותב. "אני מטיירה-סאנטה וזו שפת הקודש". זו שעמדה הכי קרוב הצטלבה ושאלה רק אם אני פרוטסטנטי או קתולי. הסברתי לה בעזרת מתורגמן שנדחק בינתיים, שאני יהודי. ישראלי. וגר בארץ שיש בה את חרוסלן (ירושלים) בית-לחם ואפילו נצרת. ואז נעמד לי תור של ילדים עם פתקים ועט שאני אכתוב את שמותיהם בשפת הקודש.

בסמוך לחוף וכחמישים מטר מזרחה מהמקום בו נזרקתי, היתה שמורת טבע בתוך שפך נהר רדוד. גדות סבך בגווני ירוק חדשים. מעין אגם ביצתי ששפע ציפורים וצמחי מים.

אחרי שלושה לילות הרגשתי טרי כצנון שלוף מוכן לתזוזה. עסקתי באריזה כשגיליתי שמגן הבוץ האחורי של האופנוע נשאר תלוי על בורג אחד מתוך שלושה. אז הסרתי אותו וקשרתיו לאחד הארגזים. שם הוא יהיה עד סוף המסע. כיוונתי להמשך כביש מספר 200 לפחות לעוד 400 ק"מ שהמפות הבטיחו לי, בהם כמה חופים חלומיים ומפרצונים מחבקים.

מחסום גבייה. מנגנון גביית כספים גם בקטעי כביש קצרצרים משומן ויקר להחריד

לפני הגיעי לטקומאן  (Tecoman) , שורת קופות של כביש אגרה. הי. מה זה? אני על כביש חופשי. לא אדוני אתה לא, 80 פזו מזומן עכשיו. כן אבל אני בין כה עולה עוד שני ק"מ על המשך ה-200 . אדוני 80 פזו! יללה, אתה מעכב את המכוניות אחריך. מה נשאר לי לעשות. עוד גרינגו. ברוך הבא לשיטת אגרות הכבישים אולי היקרה בעולם. חציתי את העיר טקומאן חזרה לכביש 200 ועברתי מחסום צבא. ולאורה הצלול של שמש הצהריים, חלפתי על פני מטעים מפרצים וחופים רחבים ומזמינים.

הפלגתי על הכביש החלק והנעים. והנה מרחוק מתוח מעל הכביש איזה שלט בד ומחסום עם אנשים שמתחבאים בשיחים. לא הספקתי ממש לקלוט וכבר הייתי מוקף בחבורת צעירים שהחלו לשאול שאלות בספרדית מהירה שאני בטוח שגם הם אינם מסוגלים להבין. לשניים מהם היו מאשטות מתדלדלות מידיהם ואז הגיע אחד עם אקדח ומשקפת שדה על צווארו. הוא דיבר אנגלית והסביר לי בקיצור שהכביש חסום ואין מעבר נקודה. ואם אחליט שבכל זאת אני פותח בגז, החבר'ה מסביב פותחים גם הם. "תשמע, אני תייר, לא מבין ולא מעורב. עזוב אותך. בוא תן לי אתה ליווי ונעבור ביחד" הוא הלך להתייעץ בצד וחזר עם תשובה שלילית. "אנחנו נאבקים על זכויותינו באדמה הזו. אנחנו האינדיאנים המקוריים כאן ורומסים אותנו" הבחור נשמע כנואם והתנהג כמנהיג. והיה חד משמעי גם בשפת הגוף שלו מול שאר ה"חיילים" שלו וגם מולי. היה ברור לי שאני צריך להסתובב לאחור. הוא נתן הוראה לשניים שהחזיקו באופנוע מאחור להניח. ביקשתי רשות לצלם אותם, אפילו מוסתרים. אך הם סירבו. הסתובבתי ותוך הרמת אצבעות בסימן וי מטופש, חזרתי על עקבותי.

המחסום ושלטי המחאה לרוחבו. כמה שניות טרם נעצרתי בו

הגעתי שוב למחסום הצבא בו חלפתי קודם. קצין צעיר עצר אותי. הסברתי לו מה עברתי והוא עוד רגע היה מפהק. "כן, כן, אנחנו יודעים, הם חוסמים את הכביש כבר שבוע וירו לפני כמה ימים לעבר תייר מארה"ב. אנחנו מחכים להוראות מהמפקדה. וחוץ מזה אם כבר אתה כאן, יללה פתח ת'תיקים בוא נראה מה אתה מבריח" שלושה חיילים התחילו לעבור לי על האוהל והשק"ש. משחת השיניים והאייפוד שהיו בתיק המיכל. עוד רגע היו מגיעים לאחד הסליקים של המזומן אלה המוחבאים בפינות נסתרות של הציוד והאופנוע. שמתי לב לדיסטאנס ולכל מיני הצדעות שהחיילים והסמלים מצדיעים זה לזה על כל שטות. אז ניגשתי לקצין הצעיר והודעתי לו שאני קולונל חשוב במיליטר של ישראל. ואני מסרב שימשיכו בבדיקה. אצלנו זה סוג של עלבון שחייל רגיל בודק קולונל. אני רוצה לדבר עם אופיסר גבוה יותר. בתחילה שם עצמו כלא מבין. אבל אחרי שלוש פעמים עם תנועות ידיים ועמידה בין החיילים לאופנוע, הוא דיבר כמה מילים למוטורולה שהייתה צמודה לכתפו, נתרצה וסימן לחייליו להניח לי. זהו, עכשיו נגמר לי ציר החוף. ואת החול עם הדקל והגלים אחפש בהמשך רחוק יותר. כי כדי לשוב אל המשכו של כביש 200 שמאחורי המחסום, אני נדרש לסיבוב של מינימום 500 ק"מ. וגם אותם אצטרך לעבור בתוך ההרים בכבישים משניים.

קטע נידח בהרים לכיוון שלא הייתי בטוח לגמרי מה מחכה לי בקצהו. אחורה פנה!

התחלתי לטפס בהרים וכשהגעתי לכפר השני ירד לי האסימון. המקום כל כך נידח והאנשים שמהם ביקשתי הכוונה, שידרו הכל חוץ מתחושת בטחון. חזרתי לכביש העיקרי ושמתי פני לעיר קולימה (Colima) על ציר 110 אליה הגעתי עם חשיכה. כן ושוב לתוך חניה סגורה במלון פשוט.

להיום, זה הספיק וכדי לטרוק באופן משכנע את פרק החוף, ניצתו בשמים ברקים ורעמים השמיעו פס קול מעורב מהתחיה של מהלר ושל גרירת שער ברזל. גשם החל לרדת ונתן יותר מרמז על הצפוי לי בימים הקרובים במקסיקו ההררית והגשומה, אליה כיוונתי בבוקר למחרת.

בפרק הבא: צפונה לתוך מקסיקו הגבוהה. יומיים של פיתולים וסוף סוף אצל ירון ואסטריד לכמה ימים של חיבור אמיתי לקרקע המקסיקנית, לאנשים, למראות, לקצב, לטעמים וליום יום.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 17 תגובות, הוסף תגובה    

קודם כל, לידידי המודאגים מעודף עיסוקי בגראפומאניה וירטואלית. דעו שאני אכן יוצא לדרך בעוד כשלושה שבועות. הפוסטים האלה מתארים את ההכנות ומאפשרים תרגול ניהול הבלוג. למי ששואל מה זה הקישקוש הזה למעלה. אז זה סוג של הומאז', למורי ורבי סול סטיינברג המאייר האמריקני (כלומר שאול שטיינברג שהיגר לשם מרומניה, תגגלו קצת, עצלנים) שהיה זה שממנו למדתי, כי מאייר יכול להציב גם אג'נדה ואמירה חברתית ולא רק לקשט סיפורים של אחרים. אבל נעזוב, כי קטונתי. נזכרתי באיור שלו ב"ניו-יורקר" משנת 1976, בו צייר את העולם שמעבר לשדרה התשיעית במנהטן, בעיניהם של ניו יורקרים צרי אופקים. סטיינברג חידד את הגדרת הנכות המנטלית הנפוצה בכל מקום בעולם בעצם, שמהמקום בו אתה חי, העולם נראה לא יותר ממה שהאג'נדה האישית שלך מייצגת. ההבנה שלך, שגרת חייך, הפחדים, החלומות התרבות. זה חל עלינו כולנו ובטח עלי.

היום השקעתי כמה שעות בנסיון לתפוס קצת פרספקטיבה על מה שתכל'ס מחכה לי על הציר.

ישבתי שלוש וחצי שעות עם עומר כנעני. איש עם סבלנות שחבל לכם, עומר חזר לפני כשלושה שבועות ממסע מסאן-דייגו לאושואייה על אופנוע וביקשתי שיעביר אותי בתוך ים המידע והתובנות שלו אחרי כ 40 אלף ק"מ אותם רכב על חלק גדול מהציר המתוכנן שלי. ישבנו על מפות עם מרקר צהוב והערות שנכתבו בשולי הצירים (מזל שיש הרבה ים במפות, יש איפה לכתוב הערות). ניתן למצוא המון ספרים, בלוגים, אתרים ופורומים ברשת. אבל אין כמו לשבת עם אדם שעבר את הציר, ומסוגל לענות באופן נקודתי שוטף ומעמיק על מה שיכול לעניין אופנוען ישראלי בעל תרבות צרכים ויכולת דומה. וגם טרי טרי מהשטח. קיבלתי המון! תודה עומר.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: יוני בן שלום   ·   יש 5 תגובות, הוסף תגובה    

יום עמוס של הכנות. סגירת נושא הכרטיס – לא תאמינו אבל מול שלל ההצעות לקנייה ישירה באינטרנט הלכתי לאופיר טורס וקיבלתי את ההצעה הכי זולה לכרטיס תל אביב סן פרנסיסיקו. גם צילצלתי לשגרירות האמריקאית בתל-אביב לברר משהו ובאופן מפתיע ענתה לי פקידה בעלת מבטא אוקספורדי כבד. הלו זה אמריקה? אחר כך פגשתי את מיקי שעוזר לי לגייס ספונסרים. בבוקר התיישבתי להכין טקסט אחיד לתרגום. כלומר החלטתי לבנל"אם את בסיס האתר (לא כולל הפוסטים השוטפים) ולכן אני מתרגם (כלומר מתרגמים לי) את הדפים הקבועים לכמה שיותר שפות. (אכניס בפינה למעלה בבלוג מפתח שפות) אז יש לי את רון שמתרגם לאנגלית. את אלישע נקר המורה שלי לספרדית במכון לידידות דרום אמריקה שמתרגם לספרדית. יש לי גם מתרגמים לגרמנית לפולנית ולבולגרית. אני מחפש מישהו שיתרגם לרוסית ולצרפתית ואפילו ליפאנית אם מישהו מכיר מישהו. אודה לו מאד. מדובר בשני דפי איי ארבע. על הדרך סגרתי למחר זריקות חיסון ב"למטייל" בתל-אביב. אבל ההילייט של היום היה המפגש הנפלא עם עומר כנעני שפתאום שמעתי עליו מעמית ברגמן. עומר חזר לפני שבוע ממסע על חלק גדול מהציר המתוכנן שהכנתי. איזו מקריות, איזה איש ואיזו נסיעה. הגעתי אליו לקבל טיפים ותובנות. אם אתם רוצים לצלול לטיול שלו כדאי שתבקרו בבלוג שלו. עומר עוד יישב איתי על סיבוב נוסף של טיפים, כולל פתרון להטענת מפות דרום אמריקה לתוך הג'י. פי. אס. ZUMO שלי. איזו הקלה. הוא בפירוש עשה לי סדר בכמה תכנוני מנהלות שלא כלכך הבנתי. כולל בחירת אופנוע ורכישתו.

ולסיכום. מועדון אופנועי השטח שלנו מרים את טיול הפסח המסורתי, (שאינו פתוח לציבור לצערנו) בהנהגתו של דניאל פפר הבלתי נלאה. יומיים של רכיבת שטח בדרום הארץ. הפעם חברים אעדר. כאן למעלה הכנסתי את אחד הצילומים מטיול המועדון האחרון בנחל צין.

יללה. מחר נחזור לדבר על אופנועים נטו.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and יוני בן שלום   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה