מהיתרון של שני רוכבים ועד התקלה שהפרידה ביניהם.

אדם ודייויד שבעו ממעברי גבול, מג'ונגלים ולחות וזה הזמן לעצור. לכמה ימים.

השעה בבוגוטה בירת קולומביה, היתה שלוש לפנות בוקר כאשר השכמתי. לאחר קפה עם שומר ההוסטל, העמסתי את הציוד על האופנוע. עמדו לפני 20 שעות רכיבה במהלך אחד, מבוגוטה לקארטחנה כדי לתפוס ספינה.
בערב לפני, סעדתי ארוחת ערב עם פדרו סוסינצקי ומשפחתו. פדרו הוא חבר בקהילת HU בבוגוטה ושמח מאד לפגוש אותי ולערוך לי סיור בעיר. הפכנו לחברים טובים.
לאחר רכיבה א..ר…ו…כ..ה, התגלגלתי בשעריה של קרטחנה ופגשתי את דייויד, חברי הקנדי עם הב.מ.וו אדבנצ'ר 1200 החבוט שלו. הסתבר כי הספינה איתה התכוונו להפליג בדרכנו לפנמה, מתעכבת לתיקונים, כך שפשוט יצאתי להסתובב בעיר ושאלתי בהוסטלים שונים, אם ידוע להם על ספינה היוצאת לכיוון פנמה בתאריך מוקדם יותר וניתן להעמיס עליה שני אופנועים.
למזלנו מצאנו ספינת קטאמרן גדולה, שעמדה להפליג ממש באותו אחר הצהריים והקברניט יותר משמח, לצרף אותנו להפלגה.

למזלנו, התקדמנו בקלות לרציף עץ קטן וגילגלנו את האופנועים ישירות לסיפון ולהפתעתנו פגשנו שם עוד אופנוען במסע, שון מקנדה. הנוסע סביב העולם על… וספה Vespa PX200.

ביומיים הבאים הפלגנו בים הקאריבי – כיוון כללי מערבה – חולפים ליד הרי הדאריין שהשקיפו משמאל, מה DARIEN GAP , האיזור האסור למעבר בין דרום למרכז אמריקה, אותו עקפנו דרך הים. עצרנו לחניה של יומיים באיי סן בלאס San Blas Islands, מה שהסתבר כדבר נפלא, צללנו, צדנו דגים בחנית והצצנו לחיי האינדיאני בני הקונה Kuna  החיים באיים האלה.

נשות קונה

לאחר חמישה ימים מלאים בים, נחתנו בכפר קטן בשם קארטי Carti במזרח פנמה ודחפנו את האופנועים לרציף קטנטן.

קשרנו את הציוד ובדקנו את האופנועים ויאללה לכיוון פנמה סיטי. גורדי שחקים, מק-דונאלד וכבישים משובחים, היו קונטרסט חד לכל מה שהתרגלנו לו באמריקה הדרומית.
למחרת, רכבנו לבית המכס ופצחנו בקרקס המוכר גם בשם: "תהליך חציית הגבולות של מרכז אמריקה". שחיתות וחוסר יעילות מאפיינים את מעבר הגבולות עם כלי רכב, במרכז אמריקה וצפינו לגרוע ביותר. למען האמת, זה לא היה עד כדי כך גרוע ולאחר יום של ריצות סביב (צילום מסמכים, קניית ביטוח, החתמה פה, שכפול שם, שיטוט סתמי, מילוי טפסים וכו') שיחררו אותנו לתוך פנמה.

תעלת פנמה

פנמה סיטי

בשלב זה, החלטנו דייויד ואני, לרכוב יחד לגבול המקסיקני. דבר ראשון, אנחנו מסתדרים מצויין ביחד ושנית, רכיבה יחד מפשטת מאד את תהליך מעבר הגבולות, כאשר אחד מתעסק בניירת, השני נשאר ליד האופנועים ומוודא שדברים לא מתאדים להם…
יצאנו מהעיר וחצינו את גשר האמריקות הנמתח מעל לתעלת פנמה. שלט בטון מכוער לכד את עיני בו כתוב: "לציון 150 שנות נוכחות סינית בפנמה" מסתבר כי סין משחקת את המשחק הגלובאלי והיה בשלט הזה משהו אגרסיבי ומטריד. מעין אזהרה לבאות. דייויד הבחין גם הוא בדבר והוסיף: "סין סיימה זה עתה לבנות את נושאת המטוסים הראשונה שלה"… לאיזו מטרה בדיוק? ימים בוודאי יגידו.

חבר אופנוען נתן לנו כתובת אימייל של זוג מקסים, המתגורר ב"ארכיפלג בוקה דל-טורו" – ג'יאנין ופרנסיסקו. הזוג הברזילאי/ספרדי הזה, טייל בעולם על אופנועים ואופניים. אנשים נפלאים. לאחרי מסעותיהם, הם התיישבו בג'ונגל ובנו כמה צריפי עץ שאותם מכרו ברווח. הם אירחו אותנו כאילו אנו משפחה. בתחילה היה עלינו להשאיר את האופנועים בכפר דייגים קטן, בביתם של ידידיהם. רכיבת האופנועים למסתור, הייתה עבודה קשה של ממש, אך לבסוף, הצלחנו להגיע להחנות ולנעול אותם ועלינו על סירה קטנה אל האי – מקום מגוריהם של ג'יאנין ופרנסיסקו.
בילנו שלושה ימים נפלאים, בהם דיברנו על מסעות ו"החיים שלאחר המסע". בישלנו כמויות מטורפות של אוכל וצעדנו בסבך הג'ונגל, מזהים הרבה בעלי חיים. הפגישה עם הזוג הזה היתה סוג של השראה ונראה, כי הם חיים את החיים שהם חלמו.
בדמעות בעינינו נפרדנו. אך העליה שוב ברכיבה על הדרך, הייתה נהדרת עבורנו ובמהרה הגענו לסיקאולה Sixaola עיר הגבול עם קוסטה ריקה.

פרידה: מימין. דייויד, פראן, שון, ג'יאנין, עבדכם.

יוני נתן לנו טיפ טוב על חציית מעברי גבול במרכז אמריקה "תתרחקו מהמעברים הגדולים על ציר הפאן-אמריקנה" וצדק. מכאן והלאה בחרנו תמיד את מעברי הגבול הקטנים, שהיו הרבה פחות עמוסים, ללא כל ציפורי הטרף "קומבינטורים לזירוז תהליכי מעבר" המשחרים לצוד נוסע ידידותי, להרוויח על גבו.
קוסטה ריקה היא מדינה ממוקדת תיירות באופן מובהק. אך אנחנו נהנינו ממנה מאד ואפילו בילינו כמה ימים על החוף הפאסיפי. שכרנו גלשני גלים וכייפנו.
חציית ניקראגואה נמשכה רק יום ומצאנו עצמנו במהרה בהונדוראס. מצא חן בעינינו הקצב האיטי של ההונדוראים. התרשמנו מחורבות המאיה באתר קופאן. שוב, מעבר הגבול ליד קופאן Copan היה קטן והליך הכניסה לגואטמאלה היה מהיר וקל.
באותו לילה, התעוררתי באוהל שלי לשמע יריות רובים במרחק. "או לי זה לא היה רעיון כלכך מוצלח להקים אוהל כאן"… חשבתי לעצמי.

ניקראגואה

חורבות קופאן

למחרת בבוקר, בגשם שוטף, ארזנו את ציוד הקמפינג שלנו ורכבנו למפלי סמוק שאמפיי Semuc Champei – סדרה מדהימה של בריכות טבעיות ונהר הזורם מתחתם.
העצירה הבאה היו חורבות טיקאל TIKAL. האתר הוא אחד מחורבות מקדשי המאיה הגדולים במרכז אמריקה ומוקף בג'ונגל יפהפה.
הגבול עם בליז היה לא יותר מאבן זרוקה בצד הדרך. אבל, לא ידעתי אם ישראלים יכולים לקבל ויזה בגבול אם לא. בשגרירות בליז בגואטמאלה, נאמר לי כי זה תהליך שלוקח 30 יום (!!!). אך לאחר כמה בדיקות באינטרנט, גיליתי כי יש מצב לקבל ויזה בגבול עצמו. לבליז יש יחסים מתוחים עם ישראל מאז שהם (ורוב העולם) הכירו במדינה הפלסטינאית בגבולות 67.
כשדייוד נשאר לשמור על האופנועים, צעדתי לצד הבליזי של מעבר הגבול, לשאול אם אוכל לקבל ויזה. פקיד ההגירה היה ידידותי למדי. הביט לעברי, הציץ בדרכון ושאל: "יש לך ויזה לארה"ב?" "יש" עניתי. ושעתיים אחר כך כבר היינו בתוך בליז.
בליז היא המדינה דוברת האנגלית היחידה במרכז אמריקה. ויש בה מרקם תרבותי ואנושי מרתק. יש בה בני מאיה, לטינים, אנגלים. מנונטים, ערבים ואסייתים. רוב התושבים דוברי קריאולית – דיאלקט אנגלי יפה, שלמדתי לאהוב מאד. התקדמנו להופקינס HOPKINS על החוף ובילינו שם כמה ימים ואז המשכנו לבליז סיטי.

חציית נהר בצפון גואטמלה

ארבעת החודשים האחרונים היו ברובם באיזורי ג'ונגלים וכעת התחלתי להרגיש חלש, חולה ואיבדתי את התיאבון… מחלה טרופית! כשאני במסע, אני מנסה לטפל במחלות בעצמי ולרפא עצמי לבד.
כך שפניתי לאינטרנט וניסיתי לגבש דיאגנוסטקיה למחלה שחשתי ולגלות איזו תרופה עלי ליטול.
הגברת בבית המרקחת שבבית החולים, סירבה לתת לי תרופה ללא מרשם רופא. למזלי רפואה בבליז היא שירות חינם. כך שלבסוף, פגישה עם רופא ותרופה עלו ביחד 2 דולר…
דייויד המתין לי בסבלנות מחוץ לבית החולים ופשוט קפצנו על האופנועים ורכבנו לגבול המקסיקני שהיה מבורדק משהו. להפתעתנו, היינו צריכים להציג את כרטיסי האשראי שלנו, כערבון לכך שנוציא את האופנועים שלנו ממקסיקו בתוך 30 יום… לא ממש אהבתי את הרעיון, אך אלה הם הכללים כאן.

גשם, לחות. ערפל ורטיבות. אמריקה הטרופית.

הכבישים במקסיקו טובים בהרבה והדלק זול יותר, כך שהבאנו בגז בכיוון צפון מערב. לי ולדייויד הספיקו חודשים של מזג אוויר לח וטרופי וכל כך שמחנו סוף סוף לטפס לרכס המרכזי של הרי מקסיקו לתוך אויר קריר. עובדה מעניינת ששמנו לב אליה, היתה נחמדות היתר של תושבים בהם נתקלנו באיזור הזה. הפתיחות שלהם כלפינו, היתה נעימה ואמיתית יותר מזו בה נתקלנו בחלקים הנמוכים יותר של מקסיקו…
תודות לאתר הרפתקה דוט קום, יצרתי קשר עם רוכב אתגר נוסף: ערן שביט, המכיר את דרום אמריקה כאת כף ידו ונתן לי הרבה טיפים לאן לרכוב ומה לראות. למרבה האכזבה, ערן ומשפחתו נמצאים כרגע בביקור בישראל, אך המשפחה המדהימה הזו, השאירה לי את הדירה שלה במקסיקו סיטי ורשימה ארוכה של אנשים לפגוש, מקומות לבקר ואוכל לחסל 🙂
בדרך לשם, כמה שרק הצלחנו להתל במזל, המזל אזל: האופנוע של דייויד החל להשמיע קולות "קלאק… קלאקק…קלאקקק" כך שעצרנו לזרוק מבט. גל ההינע נשבר (לאחר 150,000 ק"מ). כולה נותרו לנו 250 ק"מ עד לבירה המקסיקנית. דייויד החליט לגרור את האופנוע לסוכנות ב.מ.וו. בעיר פואבלה Puebla הקרובה. האופנוע של דייויד עדיין במסגרת האחריות, כך שלא נשאר הרבה מה לעשות,  אלא להביא אותו למוסך מורשה ולתת להם לעבוד.
כשעמדנו  בצד הדרך מנסים לתכנן מה לעשות, עברה במקום קבוצה מקומית של עובדי כביש. הם הציעו לדייויד טרמפ במשאיתם. אחלה חבר'ה. הקטע הזה אגב, הדגים לנו איך מתחמקים מלשלם בכבישי האגרה (היקרים בעולם!): "פשוט תרכוב מאחורי משאית גדולה, כך שאיש לא רואה אותך וכאשר המחסום מורם, טוס בעקבותיה…"

...באמצע הדרך…

נפרדתי מדייויד בידיעה ותקווה כי עוד ניפגש בהמשך הדרך.
מקסיקו סיטי היא העיר החמישית בגודלה בעולם והגדולה בחצי הכדור הצפוני. זה שינוי עצום מחיים בדרכים ולמען האמת, זה די טוב לשבת ופשוט לעשות כלום. מאום. שום דבר – לשם שינוי.
מכאן ארכוב לכיוון קופר קניון (עוד המלצה שקיבלתי מערן) ובעוד כמה ימים, לתוך ארה"ב.

המשך יבוא
גמר חתימה טובה.
אדם.

———————————————————————————————————–

תרגום ועריכה-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאדם שני

———————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה    

יואב ודניאל יצאו לחבק שני אופנועים וחתיכת נוף.

כשרוצים חיבור קרוב, נוסעים רחוק. טיסה קצרה לארץ האיים והמפרצים, בה המרחק הקצר בין שתי נקודות הוא קו מפותל: שני אופנועי ויסטרום 650. שתי מצלמות קנון (יואב הוא צלם מקצועי), אוכל טוב וחווייה מעוררת והצילומים… מענגים! כל מילה נוספת, מיותרת.

הצג את הוראות הגעה אל אתונה, יוון במפה גדולה יותר

יואב ודניאל. תודה.

—————————————————————————————————————-

ערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ליואב אלון

—————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

הקטע הארצוהבריתי

מסתיים עוד מעט

יואב ממשיך ברכיבה מאוששת לאורך קו החוף המערבי ויש גם עזרה מחבר ותיק של הבלוג הזה.

הצג את הוראות הגעה אל san diego ca במפה גדולה יותר

כתבה 3

בתום החלק הראשון של המסע, מאלסקה דרך קנדה (יוקון ויה בריטיש קולומביה), לעבר מבואת סיאטל, אני מתחיל להתרגל לכך שבתקופה הקרובה, ישבני יהווה חלק אינטגרלי מכס מושב האופנוע. כן, זה נשמע בתחילה כמליצי משהוא, אך בחלוף אלפי מיילים. מאות ביום ולאורך שבועות. מצאתי שאני מבלה על האופנוע יותר משאני מבלה על כפות רגלי. כך שאין אלה רק המרחקים, או הריחוק. זה מצב פיסי הדורש השלמה נפשית עמוקה ומעבָר תפיסתי.
הכניסה לארה"ב, היא מבחינתי מעבָר לשלב חדש. בשלב זה של המסע אני אחצה מצפון לדרום, מסיאטל בצפון מדינות וושינגטון דרך אורגון וקליפורניה, עד לסאן-דייגו ומשם לעבר הגבול עם מקסיקו בטיחואנה.
מסתבר, כי אמריקה זה "אמריקה". החיים לכאורה נוחים. כאשר אתה מגיע לשם כתייר רגיל, אפילו כמה פעמים אתה מקבל פרספקטיבה. אך כשמגיעים יחפים (כלומר על אופנוע) וחשים בכל ניואנס וכל משב קל של מנהגים ותרבות, הפרסקטיבה הופכת לתובנה. חברים יקרים; לאמריקאים יש הרבה מעלות אך כמו כולנו…גם חסרונות לא פשוטים (לפחות, באמות המידה שלי). המחלה הראשונה והעיקרית שלהם קשורה אני מניח לסינדרום נפשי/צרכני. הם נמצאים כל היום, כל יום. במין אמוק של קניות. רוכשים הרבה יותר ממה שהם באמת צריכים. תופעה שקשה להסתיר אותה. כי מה לעשות… "אני קונה וכולם צריכים לראות את זה…" למשל, בכמה עצירות בשכונות בצפון מדינת וושינגטון, שמתי לב לתופעת "התפקעות הרכוש". מתוך שיחות, הבנתי כי אנשים רוכשים חפצים מעבר ליכולתם להכיל בביתם הצנוע וכשאין להם מקום בבית, הם אוספים ואוגרים את הדברים בסטורג' (אחסנה) – עכשיו תבינו – אנשים רוכשים RV (קראוון) ב- 50-100 אלף דולר, כדי שישמש אותם למקסימום – חודש חופשה בשנה ואז הם מאפסנים אותו ב- 500 דולר לחודש עד לשנה הבאה. כאשר במידה ואתה רוכש משומש, אז החדש מאבד מערכו בערך 20% בשנה. כאשר אני שואל אותם מדוע הם לא שוכרים? הם פשוט אינם מבינים את השאלה. מגלגלים עיניים ואומרים שכל עוד אני יכול, כלומר כרטיס האשראי שלי מאשר את העיסקה, אז הולכים על זה. וכך פגשתי את ידידינו השמנמן מהכתבה הקודמת שיש לו בבית 3 אופנועים. 2 סירות קטנות ו- 3 מכוניות ו…יש רק 2 בעלי רשיונות נהיגה בבית! והבן אדם ממש לא נחשב עשיר. לחלוטין ממוצע.

וכן, הם אוהבים את זה בגדול … המילה לתאר בה את התרבות האמריקאית, לפי ההבחנה שלהם עצמם, זו המילה :גדול. חשבתי לחסוך קצת וכאשר הבחור הציע לי שנחלוק חדר, קפצתי על ההצעה – טעות!!! מסתבר שהבחור אינו נוחר.  הוא פשוט מגדיר את המונח מחדש. כך שהתחושה שלי היתה, שאני בלב אזור תעשייה שוקק ..ולא תעשיית היי-טק. בקיצור, את הלילה הזה העברתי בחוץ, ליד החדר באוהל שהקמתי. למחרת, רכבנו לאיזור תעשיה באחד המפרצים באיזור ושינגטון, שבו מעשנים דגי סלמון.
החלטתי לא להכנס לסיאטל, עיר שדורשת השקעת זמן של ממש, כדי ליהנות מכל הפיתויים. ואני בדרך להרפתקה רכובה דרומה.. נסיעה קצרה על i5 הבהירה לי, שלרכוב על כביש מהיר, עם 4-5 נתיבים בהם כולם טסים, זו לא חוויה – זה סתם סיכון. אז ירדתי לעבר המעבורת (זולה מאוד: 5$ ) שהנחיתה אותי על כביש שבאמת נחשב לאחד היפים בעולם. כביש 101 דרומה מכאן, הוא מתמזג עם כביש 1. זוהי דרך מדהימה. מלווה את קו החוף על מפרציו, מצוקיו והעיירות הקטנות הצמודות לעיקולים וליערות העבותים, הנמשכים מזרחה אל תוך היבשת.
הדרכים ממש מדהימות. פה ושם זרוקים סלעי ענק כאיים זעירים, כמה מאות מטרים מהחוף ובהם מקננות ציפורי ים בלהקות ענק – אין מילים. אמנם קצת גשום, אבל הרבה יותר טוב מהצפון הנוטף וזורם ללא הפסק.

אין ספק שהכביש מצדיק את המוניטין שלו כ"חובה" בקרב רוכבים ומטיילים. הדרך חוצה את אורגון ומגיעה אל יערות עצי הענק של צפון קליפורניה. עצי הרדווד REDWOOD.
שינה באוהל תחת עצי הענק. כמובן עם מרשמלו, שילד אמריקאי כיבד אותי בהם, לאחר שהוריו איימו להחזירו הביתה במידה והוא ישוחח עם זרים. ה"זר" הסביר להורים מה מעשיו בסביבה. הללו לא חשבו שניה והזמינו את ה"זר" לברקביקיו משובח, כולל כמה בירות לתפארת מדינת ….חלם. החיים הם אמריקה.

לאחר עוד כמה מאות ק"מ – מי סופר – אני מגיע לסנטה מוניקה – מקום מדהים! אני מגיע בידיעה, שאני חייב להחליף את הצמיג האחורי, שחריציו נשחקו וזמנו חלף – לצערי. הגעתי בסביבות 5 אחה"צ, ביום שישי – שזה אומר; שבת ראשון, בהם לא ממש עובדים; בעייה. המשכתי לרכוב על הכביש ופתאום אני רואה אדם רכוב על KLR זהה לשלי, רק קצת יותר ישן. אני בחוצפה ישראלית. צופר לו ושאל היכן ניתן לרכוש צמיג באזור? והוא מספר כי לאחרונה רכש אופנוע ימאהה חדש (בתשלומים כמובן) ויש לו צמיג אחורי חדש באריזה, שהוא הזמין, אבל לא מתכוון להתקין על אופנועו. הוא סימן לי לרכוב בעקבותיו ואני – בחשש מה, נוסע. הוא מוביל אותי אל ביתו. מסתבר שהבחור באמת אדם מדהים. גרוש +2, מורה לביולוגיה. התלהב מהמסע שלי והסכים למכור לי את הצמיג שרכש ב- 75$ באינטרנט, ב- 40 בלבד, שזה אחלה מחיר. ודאי שלקחתי. נכון, התקנה זה עוד 40 אבל שווה. (לפחות לי).

באותו יום יצאנו לטיול אופנועים על הכביש המקביל לחוף ושם ראינו מחזה שראיתי פעם בטלוויזיה: ציפורי ים, שחפים ושקנאים אפורים, צוללים לעבר להקות דגיגים שהתקבצו בסמוך לחוף.

המסע כמובן המשיך לכיוון סנטה-ברברה, שגם היא נראית לא רע, אך מלוקקת באופן מוגזם. כמו גלידת צבעי פסטל נמסה. כך לפחות היתה התחושה שלי.
התקרבתי לסן-פרנסיסקו ולאחר מעבר מהיר של גשר-הזהב הידוע הרטוב ו…היקר. (מה זה צריך להיות? 7 דולר מעבר!) בהמשך חציתי את לוס-אנג'לס ממזרח מבלי להכנס אליה ממש והגעתי לסן-דייגו. שם פגשתי את דן טופ, שעזר גם ליוני (ששידך בינינו) כשעבר בסן-דייגו לפני שנתיים. איש שמקדיש את מרצו וזמנו הפנוי לעזור במידע, למי שמבקש לחצות את האיזור בכיוון מקסיקו ואמריקה הלטינית. הוא עזר לי למצוא צמיג קדמי (מצלר) והעמיד לרשותי באדיבותו, את החניה/מוסך הפרטי בביתו, לביצוע טקס החלפת השמנים – מזל שבדגם הזה שלי, מחליפים שמן רק כל 6 אלף ולא כמו בדגם הקודם כל 1.5 אלף. מסאן דייגו, אמשיך דרומה לכיוון טיחואנה מקסיקו.

דן טופ (טופולסקי) המלאך שלנו בסן דייגו.

אני חייב מספר מילים על המסע כחוויה – אז זהו. הדבר אינו קל. אינו פשוט. רכיבה במדינות שונות, כאשר לפעמים חוקי הדרך שונים – לא דרמטית אבל ההבדל הקטן מקשה לפעמים. מאוד חשוב לדעת מה המדיניות לנסיעה בנתיב שמאלי או מעבר בכבישי אגרה או זכות קדימה וכו'. ולא פחות חשוב, רכיבה של הרבה מאוד קילומטרים ביום. לפעמים, אני נהנה מעצם הרכיבה. לפעמים מהנופים. כמובן מהשירה שלי לעצמי בתוך הקסדה, אשר גם כך אזני פקוקים באטמים. אך לפעמים, יש אפילו כאב פיזי. כמובן, כאשר אני עושה את הכל לבד – יש בזה תחושה של הישג משהוא. אבל שתדעו, שאתם חברי, משפחתי וקוראי הדיווחים, ממש חלק מהמסע. אתם שם. אך מאד איתי כאן. כמעט בכל קלומטר …או מאה. מי סופר.
נתראה בכתבה הבאה – מקסיקו .

—————————————————————————————————————————————-

ערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ליואב דולב

—————————————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 10 תגובות, הוסף תגובה    

————————————————————————————————————————————

צילום הכותרת: דרור עינב- קליפורניה דבר העורך: מי שהגיע לכאן כדי לקרוא רק על המסע שלי, נא להקליק פה. בכל דף אליו תגיעו, הסדר הכרונולגי של הכתבות הוא מלמטה למעלה (הכתבה העליונה בדף, היא האחרונה שעלתה לאתר) -סרט קצר הנוגע להרצאה שלי על מסע האמריקות, הועלה ליו-טיוב . תודה, יוני).

התחלה: הקיץ השנה באלסקה, קר ולכן יואב נתן בגז!

אם אדם מחפש נקודות אחיזה לזכרון נִצבָּר, אין כמו רגע היציאה למסע. השניה החמקמקה, שכל הֶרֶף של הרהור או געגוע בעתיד, יגעו בה.

הצג מפה גדולה יותר

מי רוצה אוהל בגשם? מי רוצה לרכוב בשלג? מי רוצה לעמוד ברוח? יאללה דרומה!

ביום הראשון, ליוותה אותי התרגשות עם אותן חששות שאינן מרפות לרגע. אני מקווה שהן תהיינה מהסוג שיעזר לי לעבור את המסע בשלום. הכוונה היא לשמור על רמת קשב וריכוז גבוהים במיוחד. לאורך הרכיבה לפחות.
ראשית, עלי לעבור את המרחקים הבלתי נתפסים, בתוך מספר ימים.
כשאני מדבר על מרחקים, הכוונה היא לרכיבה כמעט רצופה מפיירבנקס אלסקה, עד למבואות סיאטל בצפון מדינת וושינגטון בצפון מערב ארה"ב – מדובר על מרחק של כ-3,600 ק"מ ב-6 ימים בלבד. הדבר נעשה מכיוון שהשנה – כך לפי דברי המקומיים – הקיץ דילג על האיזור. הקור הוא קור שחודר עד לעצמות גם אם אני מכוסה בשש שכבות עליונות ושלוש תחתונות ובמזג אויר הזה, כשאני ברכיבה על אופנוע, הקור הירושלמי החורפי – יחסית למה שאני חש כרגע – הוא עוד משב קור כמעט חסר משמעות.
אז זהו מתחילים? נכנסתי לתחנת הדלק הקרובה מלאתי מיכל מלא ויצאתי לנסיעה הארוכה בחיי. תמונות הנוף עוברות, הדרכים – רובן לפחות, נראות סבירות למדי בתחילה. מדי כמה שעות רכיבה, עצרתי לחילוץ עצמות ומילוי מיכל דלק נוסף – עצירות שהן הזדמנות לשיחה עם בני המקום. מצאתי כי רבים מבין האמריקאים המתגוררים באלסקה, נחשבים כמתבודדים. גם בעיני עצמם. הם מספרים, כי הם מאוד אוהבים את המקום ואת השקט ויחד עם זאת, הם ממש צמאים למפגשים ולסיפורי אנשים חולפים. מתוך המפגשים החפוזים האלה. אני לומד משהו על המבנה החברתי של צפון אמריקה. שמתי לב בכמה מקרים כי העבודות הקרויות "שחורות", נעשות ע"י צאצאי אינדיאנים החיים באזור וזאת כאשר בינם לבין האדם הלבן יש לא מעט חיכוכים. אחת הטענות היותר נפוצות היא על רמת הפשיעה וצריכת הסמים בקרב אותם צאצאים. תופעה מטרידה נוספת שנתקלתי בה באלסקה, זו בעיית ההריונות המוקדמים (בגיל בית הספר).

הרכיבה בחלקה, מאוד מהנה, בתחילה החושים מחודדים מאוד ולוקח זמן עד שאני מתרגל לתרבות הנהיגה של אותה המדינה בה אני נמצא.
למחרת רכישת האופנוע יצאתי לדרך ולאחר 600 ק"מ של רכיבה אין סופית, ראיתי כי שעת שקיעה מתקרבת. החוק הראשון של מסעות רכובים: "לא רוכבים בלילה!!!".  לאחר עוד כ-20 ק"מ, מצאתי חניון הצמוד לאגם (שכמובן אחריו עוד אראה עשרות כמוהו) והקמתי בו את האוהל בפעם הראשונה.

טוב, חוויית השינה באוהל החדש אותו קניתי בפיירבנקס – בואו נגיד את האמת: ממש לא היתה משהו. לא רק שמזג האויר היה קר עד מאוד, בנוסף, החל הגשם לטפטף ובמהרה חשתי מים קרים מלטפים את גופי. בבוקר, לאחר לילה גשום וקריר מצאתי כי נקודת הקמפינג שבחרתי סמוכה למעין "תחנת איסוף" של עובדים במעמקי הפרא הצפוני. הלכתי לאכול את ארוחת בוקר עם קבוצת עובדי מכרה זהב, שחיכו שמסוק יבוא לאוספם, בערך 20 מטר מהאוהל שלי. לזה הם קוראים "מונית". החבר'ה האלה מרווחים המון כסף בחודש (משהוא כמו 12 אלף דולר בחודש) תמורת 13 שעות עבודה קשות ביום, במשך 5 חודשים בלבד בשנה. בשאר החודשים, לא ניתן לעבוד במכרות הללו לא רק בגלל דרכי גישה קפואות או מוצפות בשטח אזורי המכרות, (המסוק מגיע עד שפת המכרות בלבד ואז צריך לתפוס רכב לירידה לפי המכרה) אלא בעיקר, עקב השפעת הטמפרטורה הנמוכה על המחצבים. הפרשי הטמפרטורה משנים את תזוזות הקרקע באזור. החברה משלמת להם על הכל: אוכל + לינה+ נסיעות+ מגורים. כך שאחרי מס, הם חוסכים לא מעט.
לאחר ארוחת הבוקר, קפצתי על האופנוע לעוד פרק של הכרות עם המכונה הכחולה והמשכתי לתוך היום השני. גם יום זה עבר ברכיבה רצופה, במגמה כללית לצאת כמה שיותר מהר מאזור הקור. תחנת דלק רודפת תחנה. הנופים משתנים; מנופים ירוקים, לצהובים וחזרה לירוקים. וכל הדרך ממטרים מרטיבים הכל. וכעבור עוד כ-600 ק"מ, מצאתי מקום נחמד להניח את הראש. היה לי ברור: הלילה אני לא יכול לישון באוהל – הוא היה עדיין ספוג ורטוב מחוויית הלילה הקודם. לכן דפקתי על דלתו של מוטל קטן, שילמתי 40 דולר ונכנסתי לחדר עם מיטה ומקלחת. חדר פשוט ומצעים שנראים נקיים. מקלחת חמה! אוי אלוהים – ואני, חשוב לומר: מאוד חילוני – כמה שזה טוב.

את היום שלישי, לא אשכח הרבה זמן. ההתחלה היתה טובה; מעט גשם, ראות קצת לקויה, אך המשך היום היה מדהים; האויר המשיך להיות קר והראות התבהרה. גם אני התחלתי לחוש יותר בנוח על האופנוע , כלומר לאתר את הנקודות והזוויות, שעכוזי יוכל למצוא בהן מנוח משעות הרכיבה הרבות.
לאחר מספר שעות, אני עוד בטריטוריית יוקון (הטריטוריה הצפון מזרחית של קנדה) ממש לפני כניסתי לפרובינציית קולומביה הבריטית, (קנדה היא פדרציה הכוללת 10 פרובינציות ושלוש טריטוריות). אני יורד דרומה בכביש מס' 37, הקאסיאָר Stewart Cassiar Hwy (איזה כביש? בחלקו הגדול הוא עפר כבוש) אני מתחבר לשני דברים: האחד, שלטים המזהירים כי באזור חיים דובים שחורים והם קרובים לדרך! והדבר השני, השמיים הנמוכים, שופכים מים ללא הפסק. אז המצב הוא כזה: אני רוכב על אופנוע עמוס לעייפה שהוא די כבד, מדי פעם עלי לחצות גשרים העשויים ברזל, כלומר, משטח הנסיעה הוא רשת ברזל צפופה וחלקה, באופן שמאוד קל לרוכבי אופנועים להחליק עליו (אין לי מושג מדוע חוסר ההתחשבות הזה). מסביב ישנם דובים שאני רואה מפעם לפעם – על ובסמוך לכביש וכשהם שומעים את טרטור האופנוע ורואים אותי, הם בורחים חזרה לשיחים. אך מדי פעם, אומרים המקומיים, קורות תאונות קשות בגלל שהדובים קופצים בחזרה לכביש. על זה תוסיפו גשם רציני מאוד וכמובן ציר נסיעה שאני לא מכיר בעל-פה מן הסתם (ממש לא איבן-גבירול).

לאחר שעה של נסיעה בתנאים אלו, הגעתי כולי קפוא ורועד לאיזה לודג' בשם; 2bell, אתר מפואר אותו הקימה קבוצת שוויצרים באזור. ברגע שהם ראו מה עומד להם בפתח, הם כיסו אותי בשמיכה והשקו אותי תה. לקח לי… אולי 20 דקות, עד שאספתי את עצמי לשאול אותם אם יש חדר. מנהלת המקום אמרה כי יש רק את הסוויטה והיא תבדוק שוב וכעבור 5 דקות חזרה ואמרה כי הכל תפוס. לאחר מבט נוסף, היא אמרה לי: "יש לי חדר בשבילך… והוא חינם". זה היה החדר של הצוות האווירי שמתפעל את טיסות המסוק הפרטי של הלודג'. באותו יום, הטייסים היו ביום החופש שלהם – כך שהיה לי חדר משלי תמורת הבטחה שאזמין ארוחת בוקר. הבטחה שכמובן קויימה.
יום רביעי ליציאתי לדרך ואני מתחיל לחוש חיבור למסע. כן, גם זה לוקח זמן – להבין שאני נמצא כאן ועשיתי זאת מבחירה. מדי פעם, רואה חדשות ודיווחים על הנעשה במזה"ת על מסך טלווזיה מזדמנת. אך זה באמת נראה רחוק ולא רק פיזית.

היום הרביעי הסתיים בחניון RV'S (רכבי מוטור-הום, וקראוונים). נחתי באוהל, כאשר הוזמנתי לאכול אצל זוג פנסיונרים חביבים בסמוך. הם האכילו אותי המבורגרים והשקו אותי בירות עד צאת נשמתי. בני הזוג החביב רואים עצמם כקנדים פטריוטים. הם שיתפו אותי במחשבותיהם על הבעיות שיש לאדם הלבן כאן בקנדה. בעיה שהם מכנים: "המתיישבים הראשוניים" שזו שפה מכובסת לאינדיאנים/אינואיטים הקנדיים. הללו סובלים מאותן הבעיות המיוחסות לאחיהם באלסקה. היו שנים, בהן ניסו לחנכם מחדש באמצעות גזירות ואיסורים. למשל: אסור היה להם לדבר בשפת שבטיהם בתחומי בתי הספר, אלא רק אנגלית. דבר המזכיר לי "תיקון" זהות שהאדם הלבן חוקק לאבוריג'ינים באוסטרליה ולמאורים בניו-זילנד. למעשה, במחשבה נוספת, הבריטים השאירו אחריהם לא מעט אדמה חרוכה. לא מתוך כוונה רעה, אלא מתוך תפיסה שהאמת שלהם היא האמת המוחלטת והיא זו שצריכה לחול על כולם – אבל זה כבר טיול אחר לגמרי… מארחי סיפרו וסיפרו… עד שברחתי בזהירות ושכבתי לישון. בבוקר קמתי ליום שכולו …לא תאמינו – גשום!!! כל כך צפוי.

גם היום החמישי הצטיין בנהרות מי שמיים. כך שמפאת המים הרבים…אני מוצא את עצמי כותב לכם מעליית-גג של זוג אנשים קנדים חביבים, שאימצו אותי ללילה לאחר שראו אותי בבית-קפה, נח לאחר רכיבה לכיוון סיטאל. 20 ק"מ בלבד מהגבול עם ארה"ב .
ביי בינתיים – יואב.

——————————————————————————————————————————————-

ערך – יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים, שמורות ליואב דולב

——————————————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and החיים הם הרפתקה and הרפתקאות   ·   יש 3 תגובות, הוסף תגובה    

מה שדרום אמריקה מעניקה לרוכב שמעז לקחת

רכיבת אתגר במובן הכי הרפתקני שלה: מצ'ילה לבוליביה, לפרו, לאמזונאס וברזיל, לגינאות, לוונצואלה ועד קולומביה.

אחרי שווידאתי כי דייויד זוכה לטיפול נאות ונוח בבית החולים בצפון צ'ילה, ארזתי את הציוד שלי, המשכתי צפונה וחציתי את מדבר האטקמה Atacama הנפלא.
הכניסה מפוטרה  Putre צ'ילה לבוליביה, לא היתה דבר פשוט, מאחר ופקידי המכס סירבו לעזור לי ללא תשלום שוחד. צעדתי החוצה ממשרד המכס… ארזתי בדממה את האופנוע ורכבתי לדרכי לתוככי בוליביה ללא ניירות הרישוי ואישורי המכס. "טוב, באמת עשיתי מאמץ…" אמרתי ביני לביני.
שוב מצאתי עצמי בלב האטיפלאנו Altiplano היפה – מישורי האנדים הממוקמים בגבהים של 3,500 עד 4,000 מטרים מעל פני הים. עדרי אלפקות ליכחו עשב ופסגות הרי געש, ניקדו את האופק הפתוח. השמש השוקעת צבעה הכל באדום.
לאחר בילוי של כמה ימים בלה-פאס La Paz בירת בוליביה, יצאתי צפונה לכיוון קורוייקו Coroico ומשם לגוּאָנאי Guanay, לתוככי עומק האמזון הבוליביאני.

גֶ'נס רוּפרֶכט – אופנוען גרמני, סיפר לי על המסלול המעניין הזה. עברתי בכפרים קטנים, בהם גרים דייגים וכורי זהב. הסיבוב הזה היה בסה"כ משהו בן כ-600 ק"מ, אך הדרך היתה כל כך גרועה, שזה לקח לי חמישה ימים תמימים!
לבסוף, הדרך פנתה דרומה, טיפסה שוב אל האלטיפלנו והביאה אותי לגדותיו של אגם טיטיקאקה. Lake Titicaca , למרבה המזל, היה זה היום הקצר בשנה. ה- 21 ביוני והכפריים חגגו ורקדו לבושים בבגדיהם המסורתיים. רוב הגברים היו שיכורים כלוט.
מעבר הגבול בין בוליביה לפרו היה נטוש. שוטר בודד סיפר לי כי כולם עזבו את המשמרת בגלל המהומות בדרום פרו. "מהומות?… לא שמעתי על כך דבר" אמרתי. "בסדר" הוא ענה, "תוכל להכנס לפרו, אבל אף אחד לא יחתים לך או לאופנוע שלך את הניירות, כדי לאשר שיצאת מבוליביה או נכנסת לפרו…" "או. קי. זה בסדר מבחינתי" עניתי. מאחר ובין כך וכך לא היו ברשתי אשרת כניסה או איזה שהם ניירות בוליביאניים לאופנוע.
עם כניסתי לפרו, הרגשתי שאני מגיע לעולם עתיק מאד ואכן, נוטים להאמין כי הפרואנים המקוריים חיים באלטיפלאנו כבר יותר מ 30 אלף שנים…

באותו לילה, הקמתי אוהל על שפת אגם טיטיקאקה ועם שחר עליתי צפונה. הכביש הראשי היה חסום על ידי מפגינים שכעסו על אילו שהם רשיונות כרייה שהוענקו לחברה קנדית. כדי לא לבזבז יותר מדי זמן, סטיתי מהכביש ועקפתי סביב מחסום הדרכים. היו כמה אנשים שניסו לרדוף אחרי וזרקו אבנים. אך זה היה די פשוט לתת בגז ולהתחפף משם במהירות. חוץ מזה שהם היו בסך הכל חבורת ילדים. המחסום הבא, כבר היה ממוקם במקום בעייתי יותר. ממש לפני גשר ארוך. הנהר היה רחב ועמוק ולא היה ניתן לחצות אותו ברכיבה. הצצתי במפה וגיליתי דרך עפר צדדית, כ-100 ק"מ מערבה מהדרך הראשית בין חוליאקה Juliaca לקוסקו Cuzco. שיכולה להיות חלופה לדרך הראשית הסלולה וכיוונתי עצמי אליה. ההחלטה הזו, הובילה אותי לשלושה ימים של הרפתקה הררית, רוכב בדרכי עפר קטנות וחוצה לאורך הדרך כפרים ציוריים. האנשים באיזור הכפרי, היו הרבה יותר ידידותיים ומועילים. בלילות ישנתי באוהל שלי בשק השינה. לבוש כל פיסת בגד או בד שעמדו לרשותי, כדי להתמודד בטמפרטורות המקפיאות.
קוסקו נחשבת בעיני רבים, כליבה הפועם של דרום אמריקה. ביליתי יומיים נעימים של צעידה חסרת נשימה ברחובותיה התלולים. נהנה משילוב ארכיטקטורות בני האינקה וזו הספרדית.
מאצ'ו פיצ'ו Machu Pikchu, הנחשבת לאתר מספר אחד, בכל "רשימת חובה" של מטייל בדרום אמריקה נגישה בשתי דרכים: הנפוצה ביותר היא הרכבת היקרה להחריד והשניה היא דרך הררית העוקפת את העמק הקדוש ומגיעה לכפר קטן בשם סנטה טרזה Santa Teresa. ומאפשרת התרחקות מכאלף שותפים לדרך השגרתית לאתר. בחרתי כמובן באפשרות השניה ורכבתי לסנטה טרזה. נעלתי את האופנוע בבית המלון וצעדתי רגלית למאצ'ו פיצ'ו.

האתר מאד מרשים, אך בהתחשב בעדרי התיירים המבקרים בו והעובדה כי לא מדובר ב"בירת האינקה האבודה" כי אם רק בארמון מלכותי. שמה את הדברים בפרספקטיבה נכונה ואני בכל אופן, איני רואה את עצמי מגיע לשם שוב.
הצורך בהתארגנות, גרם לי להשאר בלימה בירת פרו למשך שבוע: אוהל חדש שנועד להחליף את האוהל הישן שנלעס על ידי טרמיטים ושנתלה על לוח מודעות לכל מי שיחפוץ בו. וזוג צמיגי TKC 80 חדשים היו מאד נחוצים. כל אלה כהכנה ללג הבא של המסע; "הטראנס אמזונאס".
תהליך הוצאת האוהל ממחסני המכס, היה מסע תגליות משל עצמו. אך בסוף קיבלתי אותו מבלי לשלם גרוש.
עם סט צמיגים טרי ואוהל חדש – הייתי מוכן לג'ונגל.
התכנית היתה לחצות את היבשת ממערב למזרח. לרכוב מהאוקיינוס הפסיפי לזה האטלנטי, תוך חציית אגן האמזונאס.
עם עזיבתי את לימה, היה עלי לטפס לרכס הרי האנדים בכמה קטעים, הרבה מעל 5,000 מטרים.
נתיב לימָה-הוּאָנקָאיו-אָיָהקוּצ'וֹ (Lima- Huancayo-Ayacucho) סלול רובו עפר מחורבן ואיפשר לי הצצה לדרך החיים המסורתית של הפרואנים. רובם מתקיימים מחקלאות. מעבדים חלקות קטנות על מדרונות ההרים, מגדלים תירס, חיטה ותפוחי אדמה (אגב, מקור תפוחי האדמה הוא בפרו) ובעלי חיים כגון תרנגולות פרות כבשים וווריאציות שונות של אלפקות, גואנאקו ולָאמות, על צורותיהן השונות והמשונות.
באורקוס Urcos, הדרך פנתה צפון מזרחה ולאחר טיפוס דרמטי צנחה לאגן האמזונאס. השינוי היה כל כך פתאומי; בבוקר הייתי ב- 4,500 מטרים באחר הצהריים ב- 300!
בפוארטו מלנדונאדו Puerto Maldonado, מעבורת מעבירה מכוניות לצידו השני של נהר מאדיירה Madeira ומשם הדרך פונה צפונה אל הגבול הברזילאי.

השומרים במעבר הגבול הביטו בהערצה באופנוע שלי ובכך זכיתי בסימפטיה שקיוויתי לקבל מהם שיהיו פחות קשוחים בכל הקשור לכניסתי הלא חוקית לפרו. ונראה כי זה אכן עבד והורשיתי לעזוב את פרו ללא שום בעיה או חותמות. נציגי המשטרה הפדראלית בצד הברזילאי, היו מתחשבים למדי והחתימו את אשרת הכניסה בדרכוני בשמחה.
בשלב זה, החלו רזרבות המזומן שלי להתדלדל, מאחר וכרטיס האשראי שלי נשחק והושחת בלימה. הייתי כבר ממש על שאריות מזומן החירום שהלכו והתכווצו במהירות. ממש על טיפת הדלק האחרונה, הגעתי לפורטו וולו Porto Velho. ושם נתקעתי. אין כסף. אין דלק. אין אוכל… ישבתי בצילו של עץ, מנסה לארגן את מחשבותי, כששני אופנוענים מקומיים חלפו על פני בנפנוף יד. החזרתי נפנוף והם ניגשו אלי לפטפט. עם הפורטוגזית הבסיסת שלי, הצלחתי להסביר להם את המצב והם ללא היסוס הזמינו אותי לגור איתם עד שיגיע אלי איזה סכום כסף באמצעות ווסטרן-יוניון Western Union . היומיים הבאים, איפשרו לי עוד הזדמנות לתת מבט קרוב ממש על חיי האנשים במקום.
המארחים שלי גרים בבית צנוע מאד, כולם ישנים בערסלים שנמתחים מקיר לקיר. האוכל היה נהדר ובמקום. וביליתי זמן איכות של ממש עם החבר'ה האלה אשר ציידו אותי בנוסף, ברשימת קשרים וכתובות לכל יתרת הדרך עד לנהר האמזונס. עד אליו נותרו לי עוד אלף קילומטר.
לאחר יומיים, קמנו כולנו בזריחה, שתינו קפה ביחד ונפרדנו. לעולם לא אשכח את המשפחה הברזילאית הזו.

ה"טראנס אמזוניקה" “Trans Amazonica”. הוא פרוייקט שנהגה על ידי ממשלת ברזיל בשנות השבעים של המאה הקודמת. הכוונה היתה לסלול דרך אספלט איכותית מהעיר בלם Belem, עד לעיר הברזילאית אסיס Assis בגבול עם פרו במזרח. על ידי כך, לאפשר לברזיל גישה ושליטה על איזור האמזונאס. זה לקח עשר שנים של עבודה קשה בסביבה לא סלחנית. עד שהאוצר הברזילאי התרוקן. פשוטו כמשמעו: נותר ריק! הסתבכות ענק בכל קנה מידה. סיבות כלכליות וסביבתיות, הכריעו לבסוף את הפרוייקט וגרמו לעצירתו והברזילאים ויתרו על חלומם לסלול דרך אספלט עד לפרו. היום יש רק שאריות דרך עפר על הנתיב המקורי. יחד עם הכשרת הדרך, הברזילאים, בדרכם הברזילאית המקורית – עודדו אנשים לעבור ולהתיישב בחבל הארץ הזה, בהעניקם למתיישבים אדמות והלוואות כדי שיקימו ישובים ויגדלו גידולים חקלאיים. מקומות שהפכו לחוות גידול בקר קטנות.
בעונה הגשומה של השנה, מנובמבר עד אפריל, רוב הדרכים הללו בלתי עבירים ובעונה היבשה, יש באויר הרבה אבק אדום. "יֶבֵשה" אמרתי? מעצם היות האיזור כמעט על קו המשווה, תמיד יורד קצת גשם…אפילו בתקופה היבשה.
אנשים לאורך הדרך היו מאד ידידותיים וכל לילה בשכבי באוהל נרדמתי לצליל קולות הג'ונגל.

אחר צהריים אחד, עצרתי למלא את מנשא המים שלי ביובל סמוך, כשהבחנתי בטביעת עקבה מוכרת שקועה בבוץ. היתה לה צורת בסיס אליפטי רחב וסביבה 4 סימני אצבעות עגולות, בערך כגודל כף ידי…ממממ..יגואר!. החשיכה החלה לרדת ובידיעה כי יגוארים, כמו רוב משפחת החתוליים נחשבים מאד טריטוריאליים. קפצתי על האופנוע ורכבתי משם. כקילומטר במורד הדרך, נתקלת ב"אדון טביעות הרגלים" בכבודו ובעצמו – יגואר יפהפה שחצה את הדרך כ-100 מטרים לפני. הוא הבחין בי ובתנועה אחת אלגנטית, נעלם לתוך הג'ונגל העבות. זו תחושה נהדרת, לראות יצור מלכותי שכזה בטבע. אך היו בטוחים, כי בלילה ההוא ישנתי בסמוך לחווה כלשהי ולא בתוך הג'ונגל.
סָנטָהרֶם Santarem, היא עיירה קטנה על גדות נהר האמזונאס, שם התמזל מזלי ותפסתי את הספינה לכיוון מאקאפה  Macapa – היא בדיוק עמדה לצאת לדרכה כשהגעתי. תהליך ההעמסה של האופנוע על ספינת העץ הזו שאורכה היה כ 60 מטרים, כמעט והסתיים בנפילתי ובטביעת האופנוע בתוך הנהר. ואם לא הייתי מקבל את עזרת ההמון סביב, באיזון האופנוע בעת הטיפוס על כבש העץ המתנדנד, בין הרציף לסיפון – זה היה אכן מסתיים רע.
בסה"כ, היה די נעים להיות פאסיבי לפרק זמן וביליתי את 36 השעות הבאות, בשינה על הערסל שלי.

הקטע הבא של המסע הביא אותי אל "שלושת הגינאות": גינאה הצרפתית France Guyana הנחשבת לחלק מצרפת. סורינאם Suriname ההולנדית וגויאנה Guyana, המדינה היחדה הדוברת אנגלית, ביבשת דרום אמריקה כולה. כל אחת מהן היתה שונה בדרכה וכל גבול הוא בעצם נהר ואצלם לא שמעו עדיין על המושג "גשר". כך שתמיד יש שם מעבורת או סירת קאנו, לחצייה לנקודת הגבול בצד השני של הנהר. המדינות הלא ממש מתויירות האלו, היו מעניינות למדי והרגשתי שהן יותר קָאריביות מלָטיניות…
גויאנה אינה חולקת גבול עם וונצואלה, כך שהייתי צריך לרכוב מג'ורג'טאון Georgetown ללטם Letem ולהכנס שוב לברזיל.
הפקידים הברזילאים במעבר הגבול, היו נחמדים כתמיד – בניגוד לקבלת הפנים הקרירה לה זכיתי בשגרירות של ונצואלה בבואה ויסה Boa Visa.
"מה אתה רוצה?" שאל הקונסול הוונצואלי. "לראות את הארץ היפה שלכם" עניתי.
לקח לי 3 ימים לארגן את אישור המעבר האפשרי לישראלים בוונצואלה. אך בסופו של דבר, קיבלתי אותו. "אני נותן לך 3 ימים" הודיע לי הקונסול. הסתכלתי בויזה והבנתי כי בפועל קיבלתי ממנו 4 ימים, כי זה נועד לתאריכים; 10 עד 13 באוגוסט (10,11,12,13). מבלי לאבד שניה, עליתי על האופנוע ורכבתי לכיוון גבול וונצואלה.

משהו בכל זאת הרגיש לי בעייתי בכל הקשור לוונצואלה, כבר מההתחלה: בתחנת הגבול, פוסטרים של צ'אבס היו תלויים על כל קיר אפשרי. וכל העובדים לבשו חולצות אדומות, ממש כמו צ'אבס. פקיד ההגירה, נעדר ממקומו מסיבה לא ברורה ופקיד המכס אמר לי ולשלושים הברזילאים שהמתינו איתי, כי עלינו לחכות 3 שעות, כי כולם חוגגים כרגע איזו מסיבת יום הולדת! "אין דבר קרוב יותר לרפובליקת בננות, ממה שאני רואה כאן…" חשבתי לעצמי.
למען האמת, במדינה נורמאלית, הייתי פשוט יוצא מהבניין ורוכב לתוך המדינה ללא המסמכים, אך משהו אמר לי, כי זו המדינה המסויימת בה אסור לי לעשות שגיאות. בסופו של דבר קיבלתי את החותמות על המסמכים ושוחררתי אל תוך "הרפובליקה הבוליבריאנית של וונצואלה" Bolivarian Republic of Venezuela. השם לבד, כבר רומז איזה דברים מגוחכים אתה עומד לפגוש כאן.
עם 2,200 קילומטרים אותם צריך לכסות בשלושה וחצי ימים, בדרכים גרועות ותחבורה מטורפת. שאפתי נשימה עמוקה והמראתי צפונה. הג'ונגל פינה מקומו למרחבי הסאוונה המכוסה בעשב. "איפה כל החוות?" חשבתי לעצמי – מאז גילוי הנפט, וונצואלה התמכרה לכסף הקל והזניחה כל דבר אחר. נימוסים הם גם בעיה בוונצואלה. הוונצואלים הם אחד העמים היהירים וגסי הרוח שפגשתי אי פעם. בכל יום רכבתי כ-750 ק"מ, משחר ועד עמוק לתוך הלילה ואז חיפשתי מקום לנטות בו את אהלי.
הדרכים היו במצב ירוד, מחוררים באינספור בורות ומנוקדים בבקר שרעה לאורך הדרך, תנאים שהפכו את הרכיבה למסוכנת. זאת בנוסף לנהיגה האיומה של תושבי המקום.

כבישי ונצואלה

הדלק בוונצואלה הוא בבסיסו – חינם! סנט אחד לליטר. מדובר בדלק הזול בעולם. המדיניות המטופשת הזו של סיבסוד הדלק, מעודדת שימוש במכוניות ומשאיות ישנות מזהמות ובזבזניות, להמשיך לנוע בדרכים. מכוניות ישנות תוצרת אמריקה דילגו על הבורות ופלטו גזים ועשן לרוב.
ב-13באוגוסט, בשעה עשר בלילה, הגעתי לעיר הגבול קוקוטה Cucuta וניגשתי להחתים את הדרכון. פקיד ההגירה לא האמין שעשיתי את כל המרחק מסנטה הלנה ב-3 ימים. הוא החתים את דרכוני בחוסר רצון בולט ולא שכח לבקש 10 דולר "דמי עזיבה". באופן הכי פשוט אמרתי לו שיקפוץ ועזבתי מבלי לשלם.

גשר על נהר האורינוקו, ונצואלה

ברכיבתי החוצה מוונצואלה, נזכרתי בדברים שראיתי בה בשלושת הימים האחרונים. אני חושב כי כשהנפט יאזל (והוא אכן אוזל), וונצואלה תמצא את עצמה כמדינה מאד לא מפותחת, נחשלת ובודדה כשלצידה רק פרו ואיראן כחברים.
בלב קל ועם מיכל דלק מלא, עד קצה קצהו של פתח המילוי, נכנסתי לקולומביה ואיזה שוֹק! ממדינת משטרה יהירה, למדינה ידידותית וחיובית. פקידי מעבר הגבול, בירכו אותי בחיוך ובנימוס, הציעו לי מים לשתיה. החתימו את דרכוני ואיפשרו לי להקים אוהל בגב תחנת המשטרה.
כולם היו חביבים ונכונים לסייע. הרגשתי כי קולומביה אינה אותה "מדינה אלימה המנוהלת בידי ברוני סמים" כמו שרבים חושבים שהיא.
הכביש למדאיין Medellin היה מדהים ביופיו, עם גבעות שופעות ירק ובתים מטופחים קטנים. הקולמביאנים, בניגוד לוונצואלים – מעריכים חיי כפר ונהנים מהקרבה לטבע.
במדאיין, פגשתי את דייויד רדפורד David Radford, האופנוען הקנדי שהחלים מהתאונה ורכב מצ'ילה צפונה עד לכאן. התארגנו בהוסטל זול ושקט ויחד עם שני אופנוענים אוסטרלים (הרוכבים על זוג אופנועי ימאהה טנרה 660) בילינו כמה ימים נפלאים ביחד. נהנים מהחברותא, מטפלים באופנועים, מבשלים ונחים.
עברנו בינתיים לבוגוטה, בירת קולומביה, כאן פגשתי את פדרו סוסניצקי נציג פורום HUBB בבוגוטה, אדם נחמד למדי וצלם מקצועי שעוזר רבות לרוכבים המגיעים לכאן. כרגע אנחנו 4 רוכבים בהוסטל בשם CRANKY CORC . שני אמריקנים על DR650 דייויד ואנוכי.

קתדראלה בבוגוטה

דייויד אירגן את ההעברה של שנינו עם האופנועים על מפרשית, מהעיר קרטחנה Cartagena בצפון מערב קולומביה, לפאנמה בתוך כמה ימים ובכך, אנו עוזבים את דרום אמריקה ושמים פנינו למרכז וצפון אמריקה.

המשך יבוא – להתראות.

אדם

————————————————————————————————————-

תרגום-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שייכות לאדם שני

————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and החיים הם הרפתקה and הרפתקאות   ·   יש 5 תגובות, הוסף תגובה