היציאה האמיתית לדרך… צרות

לבלוג הממלא השראה של אחינעם כאן

11 במאי 2016

בשבת בבוקר מוקדם עזבנו יו ואני את מפרץ למברט ויצאנו לדרך מבעד לערפל סמיך ודרכי עפר. התחושה הייתה מיסטית – באור השמש שהסתנן מבעד לערפל, חשף בקושי שממה אפוקליפטית של עצים שרופים וחול.

בשעה -10 הבוקר האפור החל מתבהר וקשת הפציעה בשמיים. איבדנו את דרכנו קלות בדרכים צדדיות ונפלתי פעמיים במלכודות חול שהפתיעו אותי. לנוכח ההכרה הפתאומית שהבחנתי בקטע החול מאוחר מדי, לא יכולתי להחליט אם להאט עד כדי זחילה דרכו או לעמוד על תמוכות הרגליים ולתת בגז. חוסר ההחלטיות היה בעוכרי. בפעם השנייה הרגל שלי נתפסה תחת ארגזי האלומיניום. הכאב היה בלתי נסבל אבל בזמן שצפרתי בחוסר אונים התרוצצה במוחי המחשבה שאם יו לא היה איתי הייתי בצרה גדולה.

חצינו את גבול נמיביה דרך Vioolsdrift בשעות אחר הצהריים המאוחרות והגענו לחניון על גדות נהר אורנג' עם חשיכה, המראה למחרת בבוקר היה הטעימה הראשונה של כמה יפה נמיביה יכולה להיות.

תארו לעצמכם: מוקדם בבוקר. האוויר קריר להפליא, הרוח מלטפת את הלחיים. השמש העולה מתחילה לצבוע את האדמה ואתם רוכבים על אופנוע לתוך ארץ חדשה, מדהימה. זו הרגשה שקשה לבטא במילים. דרך החצץ התפתלה בצמוד לאורך נהר אורנג 'מ Noordower לראש פינה, וכשלא הטלטלתי כמו יויו הצלחתי לצלם כמה תמונות.

לאחר 100 קילומטרים דרך העפר הפכה לכביש סלול ושם, בדרכנו ל Aus, חגגתי 10,000 ק"מ עם האופנוע שלי! אבן דרך נוספת, ואלוהים זה מרגיש נהדר!

ישנו ב-Aus ולמחרת בבוקר, יום שני, יצאנו ברכיבה לכיוון הדיונות של Sossusvlei. ולא הצלחנו להגיע… כעבור כ -25 קילומטרים בקטע חולי, האופנוע נכנס לטלטלות זנב קשות בחול עמוק והתהפכתי עם האופנוע. אני זוכרת שרכבתי בעמידה, פותחת מצערת ומתפללת שאצליח. הדבר הבא שאני זוכרת הוא פקיחת עיניים בתוך קסדה מלאה עפר, כורעת על ברכי הכפופות מתחתי. מגן הרוח נשבר ואחד הארגזים נשבר ללא תקנה. הכידון התכופף וההיגוי על דרך החצץ הפך לבלתי אפשרי. הסתובבנו לאחור עם הזנב בין הרגליים ויצאנו לדרך בת היומיים לווינדהוק, בה אתקן את האופנוע.
זו הייתה מכה גדולה לביטחון העצמי שלי. אם אני לא יכולה לעשות את זה על דרכים כאלה, איך אוכל לעשות את זה בדרכי אפריקה שעוד מחכות לי? הרגשתי כמו כישלון. הרגשתי שאני לא רוכבת מספיק טוב. הרגשתי שהשיפוט שלי בבחירת האופנוע היה לקוי, הוא כבד מדי. אולי פשוט אני צריכה למנוע מעצמי עוד נזקים, להסתובב לאחור לקייפטאון ולמכור את האופנוע שלי לפני שיהיה מאוחר מדי. הקול השני בראשי אמר – "את לא כישלון! את מעזה לנסות, לרדוף אחרי החלומות שלך. את נמצאת כאן, את עושה את זה! גם אם את לא עושה את זה לאתיופיה – את תלמדי כל כך הרבה מהמסע הזה"… נועם, אמא שלי, יו, כולם עודדו ועזרו לי להרגיש הרבה יותר טוב. ואחרי שהכרתי כלכך הרבה רוכבי אופנוע שנפלו על אותה דרך וכמה שחוו תאונות קשות, הרגשתי שמצבי פחות קריטי בכל הקשור ליכולת הרכיבה שלי. זה יכול לקרות לכל אחד, ללא קשר ליכולת רכיבה. יצאתי משם במזל עם לא יותר מכמה שריטות.

הדרך עד ווינדהוק חשפה עוד ועוד מיופיה של נמיביה. עשב צהוב, עצים קוצניים ירוקים, שמיים כחולים. הגענו לוינדהוק לבית אחותו של יו. האופנוע נשלח למוסך לתיקונים. אני כבר לא יכולה לחכות כדי לצאת לדרך שוב.

——————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאחינעם הראל

—————————————————————–

תרגום מאנגלית, יוני

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

אופנוע, כרישים, וחזרה לקייפטאון

לבלוג הנפלא (באנגלית בחלקו) של אחינעם כאן

2 במאי 2016

בימים האחרונים ביליתי בהנאה רבה  ב"נתיב הגנים" של דרום אפריקה, איזור אשר זכה בצדק למוניטין כאחד האזורים היפים ביותר של דרום אפריקה.
ביום רביעי שעבר נסעתי מ Burgersdrop לג'פריס ביי דרך איזור הקארו הצחיח והדרמטי. העננים היו תלויים בגובה נמוך ועד מהרה ערפל אפף אותי לגמרי.

ג'פריס-ביי משדר "ריגוש גלישה" מכל פינה. זהו אתר המפורסם בעולם ב"סופר טיוב" שלו. בסוף השבוע בו התחזית דיברה על תנאים מצויינים. ואפילו ניסיתי את מזלי.

גם עיירת הנופש הסמוכה, סאן פרנסיס ביי, היתה יפה ורגועה.

למחרת נסעתי מוסל ביי דרך כביש צדדי בשם Pass Boulkrans שנסגר לפני כמה שנים. הדרך עדיין במצב טוב אבל היא הפכה להיות זרועה בסלעים וצמחים. איזור טובל בטבע – והדרך היחידה לתאר את זה היא קסם טהור.

במוסל-ביי פגשתי שתי בנות גרמנית שנמצאות שם במסגרת תוכנית לחילופי סטודנטים עם אוניברסיטת דרבן ושני בנים מגרמניה ואלסקה שלמדו בסווזילנד. יחד נסענו שעתיים צפונה אל מערות קאנגו המהממות שנוצרו לפני כשני מיליון שנים.

ביום שבת הלכתי לצלול עם כרישים באמצעות כלוב ברזל, משהו שרציתי לעשות מזה זמן רב. זו הייתה חוויה מדהימה. מלבד האדרנלין וההתרגשות, למדתי גם הרבה על העמלץ הגדול. לדוגמה, האם ידעתם כי הכרישה הנקבה כמעט כפולה בגודלה מהזכר? וכי הם מגיעים לבגרות מינית רק בסביבות גיל 26-33 וחיים עד כ -70? המרכז גם עובד קשה כדי לקדם את המודעות לשימור בעלי חיים אלה.

הנה הסרטון להנאתכם:

[youtube_sc url="https://youtu.be/dyCa8tntWDw"]
אתמול נסעתי בדרכי עפר ממוסל-ביי אל המלגס פונט, המעבורת האחרונה בדרום אפריקה המופעלת ידנית. הרפסודה טעונה עם שלוש מכוניות (ואופנוע אחד שהתגנב לרווחים) הפועלים מושכים בגופם והרפסודה נעה על גלגלת המתכת.

שבילי העפר היו במצב מצוין וסיפקו הרבה יותר כיף מהכביש הסלול, במיוחד עם האופנוע שלי. חווייה שהיתה עבור יכולות הרכיבה שלי זריקת עידוד גדולה. יום שלם בדרכי עפר לבד – התמודדתי עם זה נהדר.
ועכשיו סוף סוף הגעתי בחזרה לקייפטאון. יו באדיבותו הציע לי מקום להתאכסן. יש לי כמה סידורים ודברים לארגן פה. אז אני מקווה להיות בתוך שלושה או ארבעה ימים בדרך צפונה לנמיביה.

—————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאחינעם הראל

————————————————————————

תרגום מאנגלית- יוני

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

תקלה מביכה – ואנשים טובים

לבלוג השופע אור של אחינעם כאן

ביום רביעי בבוקר הנזי ואני ביצענו את הבריחה הגדולה מקופי ביי. מכיוון שידענו שהכבישים ייחסמו על ידי הפגנות, יצאנו מוקדם בבוקר בשיירה של שני טנדרים ואנוכי בדרך עפר היקפית. הנוף היה מדהים – שמש נעימה, שמיים בהירים והגבעות הירוקות של החוף הפראי. ילדים בדרכם לבית הספר, פרות חוסמות את הכביש ובכל מקום שאליו אתה מסתכל בתים צבעוניים מנקדים את ההרים. לרוע מזלנו, קרוב מאוד לכביש הראשי, כשחשבנו שאנחנו כמעט עשינו את זה – מחסום נוסף. נשים רקדו ושרו, גברים חפרו תעלה בכביש עפר על מנת למנוע מרכבים לחצות ושרפו צמיגים ומכוניות חסומות עמדו משני הצדדים, נהגים מגדרים את ראשם ושואלים את עצמם מה לעשות. הנזי הכיווין את השיירה שלנו להתפרץ לאיגוף מימין סביב המחסום לפני המפגינים היו על אלינו. עשינו את זה, אם כי כל כלי רכב בשלב מסוים נתקע בבוץ. ואז היינו על הכביש הראשי. זפת חלקה, ואין הפתעות נוספות. או כך לפחות חשבתי.

זה היה אמור להיות יום קל. הרכיבה הייתה נהדרת. אזור קוואזולו נטאל מזכיר לי את ארה”ב – גדול, פתוח וירוק עם פרות רועות בשלווה ועצים שהחלו לשנות את צבעם לכתום וחום לקראת החורף.

היו לי רק 300 קילומטרים כדי להגיע לאנדרברג, עיירה קטנה על הגבול הדרומי של הרי הדרקנסברג ועל מרגלות מעלה סאני האגדי. אבל כפי שאתם בוודאי ניחשתם כבר, היום הזה לא הלך חלק. בכלל, מעכשיו אני אוסרת על עצמי אי פעם לחשוב שיהיה יום קל.
עשרה קילומטרים לפני אנדרברג הרגשתי שמשהו לא בסדר עם האופנוע. המנוע צורח אבל האופנוע פשוט לא מאיץ. שארית הדרך הייתה עינוי, בקושי 40 קמ”ש והמנוע על סף התמוטטות עצבים. סוף סוף הגעתי להוסטל שלי ללילה והתקשרתי להתייעץ עם יו. הוא נתן לי את המספר של שירותי חילוץ והצלה של ב.מ.וו וסידרתי שיבואו מוקדם למחרת לאסוף את האופנוע למוסך הקרוב מחוץ לעיר דורבאן. ייתכן, רק ייתכן, ששכחתי להזכיר את הפאניקה והבכי מצידי.
למחרת בבוקר הגיע הגרר, העמנסנו את האופנוע ונסענו לדורבאן. עכשיו, בבקשה לשבת. אנא ודאו שאין לכם כלום בפה ושהלכתם לא מזמן לשירותים. בגלל שאתם עומדים לצחוק ואני עומדת להסמיק מבושה. רק הורדנו את האופנוע מהגררת צץ בחור, הידק את הבורג של הקלאץ’ וזהו! האופנוע תוקן. נו, מילא…
בסוכנות של ב.מ.וו התלהבו מהמסע שלי ונתנו לי חולצה וכובע.

בסוכנות גם פגשתי את רובין, בחור נחמד שהזמין אותי להוסטל שלו בניוקאסל כאשר אעשה את דרכי חזרה מאתיופיה. ואז ג’ורג’, חבר משותף של יו, פגש אותי בסוכנות, רכבנו סביב דרבאן ולאחר מכן נסענו לבית חב”ד. היה זה יום חמישי, כאשר ערב פסח הוא ביום שישי למחרת. חשבתי לעצמי שאולי יהיה נחמד לחגוג את הסדר, אבל לאחר בירור הסתבר שהארוחה והשהות בבית חב”ד עולים לא מעט כסף, ובנוסף אאלץ להישאר שם עד ראשון בבוקר. כלומר, שלושה ימים של עוצר וחור בכיס. בחרתי במקום זה לחגוג את החג עם צרחות בקסדה של “עבדים היינות הייינננווווו.” בכלל, אולי זה היה יותר הומאני מאשר להכריח את כל אנשי בית חב”ד להקשיב לשירה שלי.
ג’ורג נתן לי לישון בביתו ועזר לי לתקן את המזוודות אלומיניום אשר מתעוותות מכל שקשוק על דרכי העפר. זה מדהים – אדם שמעולם לא פגשתי או דיברתי איתו לפני הראה לי את העיר שלו, הזמין אותי לארוחת צהריים, תיקן את האופנוע שלי, נתן לי לאכול ארוחת ערב עם המשפחה שלו ולישון בביתו. כשאנשים שואלים אותי אם אני לא בודדה כאשר אני מטיילת לבד – לא, אני לא. פגשתי כל כך הרבה אנשים טובים לאורך הדרך – כל יום מלאך אחר שמציל אותי. אני מרגישה כל כך אסירת תודה, הלב שלי מרגיש פתוח ומלא באושר. תודה, תודה, תודה.

היום אני נוסעת בחזרה לאנדרברג ומחר אנסה לטפס את מעבר סאני המהולל, אשר ידוע בזוויות תלולות, סיבובים חדים ותנאי מזג אוויר קשים. אחלו לי בהצלחה!

———————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאחינעם הראל

——————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

לרכוב לאורך הים הפתוח והדרך החסומה

לבלוג הזורם בכיף של אחינעם כאן

זה היה אמור להיות יום קל. היו לי רק 350 קילומטרים מאיסט לונדון לקופי ביי, שיכולתי לטוס אותם על כבישים סלולים. אפילו ציפיתי בהתלהבות לרבע האחרון של הדרך אשר הוזהרתי שהוא במצב גרוע ומלא בורות. היה נראה לי שזאת תהיה שבירת שגרה נחמדה מהכביש הראשי.

נסעתי לאט ולקחתי את הזמן להנות מהנוף, של גבעות ירוקות מנוקדות בתים צבעוניים עם גגות קש. בתחנת דלק בדרך פגשתי בחור בשם האנזי, שבמקרה הוא הבעלים של בקפאקרס קופי ביי. פטפטנו קצת ואז נפרדנו לשלום. רכבתי הלאה, עזבתי את ה-N2, הכביש המהיר הלאומי ופניתי לכיוון החוף. לאחר כ -50 קילומטרים מיד בקצה עיקול, הגעתי למספר רב של כלי רכב משטרתיים שעצרו את התנועה. על הגבעה מולנו, במרחק של כ -600 מטרים, הייתה הפגנה גדולה של מקומיים. כהם מחו על כך שאין מים זורמים או חשמל בבתיהם. בעודי עונשת שם מבולבלת, כמה שוטרים עלו על רכב ונסעו לעבר ההמון ואז והחלו לירות באוויר עד שכל האנשים התפזרו ורצו לצדדים. לאחר מכן הם החלו במו”מ ונאמר לנו לחכות.

למזלי האנזי היה במחסום גם כן והחלטנו לנסות תדרך היקפית. אבל גם הדרך הזאת הייתה חסומה בידי מקומיים. לא הייתה לנו ברירה אלא לפנות לאחור ולחזור לצומת הראשית. עדיין לא היה מאוד מאוחר, רק שתיים בצהריים, אבל חששתי שאם אצטרך להסתובב חזרה הדרך עד הכפר הבא בו אוכל לישון רחוקה מאוד. כל אזור ה”חוף הפרוע” נחשב מסוכן מאוד. ובכלל, אי אפשר להסתמך על מפה, לראות שם של עיר ולהחליט לישון שם. צריך להתייעץ לפני עם מקומיים על נקודות בטוחות לעשות את הלילה לאורך המסלול.
לבסוף, לאחר מספר שעות, הודיעה לנו המשטרה שאנחנו יכולים לעבור דרך המחסום מכיוון שראש העיר הגיע על מנת לנהל משא ומתן עם המפגינים. עקבנו אחרי רכב המשורה דרך פיסות זכוכית, שרידי צמיגים בוערים, צינורות בטון וגזעי עצים ענקיים אשר הונחו באמצע הכביש. חשתי מאוימת בשלבים מסוימים, במיוחד מכיוון שאנ יכל כך פגיעה על האופנוע. ילד אחד זרק עליי אבן בי אבל למזלי היא הייתה קטנה ולא נגרם נזק.

כשהגעתי סופסוף לבאקפאקרס הופתעתי לראות שני בחורים יהודים שעשו את כל הדרך המוטורפת הזאת בשביל לחלק מצות לפסח! הם אפילו נתנו לי נרות שבת להדליק. לא יאומן כי באמצע שומקום זה קורה! היינו סך הכל ארבעה ישראלים (בחור שמתנדב במקום כבר חצי שנה, שתי מטיילות ואני) אז הכנו מצה-ברייט חגיגי עם שום, בצל וחמאצ גנג’ה. וכך, אחרי יום ארוך ומוזר, הגעתי למסקנה שאסור לך להיות יותר מדי בטוח כיצד יומכם יסתיים, במיוחד כאשר אתה באפריקה.

היום לקחתי הפסקה מהרכיבה בשביל ליהנות מקופי ביי, אשר נקרא כך בגלל המספר העצום של עצי הקפה שצמחו כאן מזרעים מספינה טרופה או על ידי בוזזים. האזור הוא יפה, אם כי הנהיגה יכולה להיות קשה. בכל רגע כבשים, עזים, פרות, סוסים וילדים יכולים לקפוץ ממש לתוך הגלגלים שלך, וזה אפילו בלי להזכיר את הבורות בכביש שגורמים לך לזגזג כמו מטורף.

שוטטתי לאורך החוף, קראתי ספר והטענתי סוללות (שלי ושל המכשירים האלקטרוניים השונים). לארוחת צהריים אכלנו צדפות טריות ומצה עם דבש. אני מתכננת לעזוב מוקדם מאוד מחר יחד עם האנזי על שביל היקפי בתקווה שהוא לא ייחסם. בוא נראה מה מחר מביא!

—————————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאחינעם הראל

—————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

רכיבה מקייפטאון מזרחה וטעימות שטח

אחינעם ממשיכה מערבה בנופים עוצרי נשימה ובניית יחסים עם האופנוע. לבלוג הנהדר של אחינעם כאן

יום חמישי בבוקר סיימתי כמה חובות ביורוקרטיים – קבלת אישור משטרתי כי האופנוע אינו גנוב וקרנט דה פסאג’. בשביל כל אחד מהם נאלצתי למצוא פרצות בחוקי מלכוד 22, תהליך ארוך ומתסכל. למזלי הייתה לי הרבה עזרה מדאנקן, יו ואיליין, אישה שעובדת עבור AA דרום אפריקה. כל הבלאגן הזה הוא בשביל להצליח להיכנס לתוך אתיופיה – אני מקווה שהיא שווה את זה! למרבה המזל, עד שעות אחר הצהריים יו ואני כבר היינו בדרכנו מן Bellville, ממש ליד קייפטאון, לכיוון הלב של הקארו. עלינו על כביש 62, המקביל הדרום אפריקאי לכביש 66 בארצות הברית. נסענו ממש עד השקיעה אז הגענו לעיירה בשם Barrydale. המראות כאן מזכירים לי מאוד את Monument Valley ואת האזור של Utah- כל כך יפה שאני לא יכול להחליט אם להסתכל על הכביש או על הנוף! בערב ישבנו בפאב של ההוסטל ופטפטנו עם המנהל, נוצרי אדוק שסיפר לנו כמה נבואות מוזרות על קונספירציה להשתיל שבבים בכל אדם בשביל להשטלת על העולם. לדבריו, כל זה כתוב בתנ”ך. כנראה שפיספסתי את החלק הזה.

למחרת התעוררנו מוקדם ורכבנו לעבר הזריחה. בדרך ראינו זברות ועצרנו ללטף אותם. נישנשנו כמה ביסים מחטיף חלבון, שחררנו אוויר מהצמיגים שלנו והחלנו לטפס במעלה Roiberg (ההר אדום). הקטע היה די טכני, אבל לא מאוד קשה. נפלתי פעם כי אני, בטפשות גדולה, לקחתי פנייה חדה לתוך עלייה בהילוך שני והמנוע נכבה. כמובן שאין דבר כזה טעות חכמה… האופנוע מרגיש לי מדהים על החצץ, זז חלק כמו חמאה.

החלק הבא היה Swartberg Pass (מעלה ההר השחור). דרך כורכר זאת היא יצירת אמנות שנבנתה בשנות ה-1800, בעלת מערכת ניקוז מורכבת וקירות שהוקמו בקפידה מאבנים. היא הוכרזה כאתר מורשת, בתקווה שלא תסלל כי במצבה הנוכחי היא גן עדן לרוכבי אופניים ואופנוע. הרוח הצליפה בנו באכזריות וכיסתה אותנו בשכבה עבה של אבק. השביל רץ על צלע ההר, קרוב להחריד מהתהום מתחת ואז מתפתל לתוך קניון צר. הגענו, מזיעים ומזועזעים אך שמחים לעיירת Prince Albert, כפר נופש יפה מכוסה כמעט כולו בבוגנוויליה.

בשבת בבוקר לקחנו את הזמן שלנו ולאחר מכן התגלגלנו דרך אזור הקארו הצחיח, על פני חוות בנות יענה ובבונים, לתוך Uniondale. שם עזבנו את הכביש הסלול וחזרנו למדרכי עפר. מעלה Prince Alfred, אשר מוביל ל-Knynsa, הוא כביש נפלא במצב טוב ללא חלקים טכניים רבים. עצרנו בדרך למשקה ליד אתר קמפינג מפורסם בשם ה-G-spot של אנג’י, ידוע בשל האווירה ההיפית, הבירה החמה והשירות הלקוי. לאחר כחמש שעות של רכיבה הגענו לעיר החוף Knynsa.
הבוקר יו ואני נפרדנו לשלום.

הוא נסע חזרה הביתה לקייפ טאון ואני המשכתי לבדי, עם רגשות מעורבים. יצאתי לדרך כל כך מוקדם עד שעדיין היה חשוך. גם לאחר הזריחה האפרוריות נשארה – ענני גשם התנשאו באיום מעלי כל היום. הנסיעה הייתה מאוד שונה מן הימים הקודמים. 550 ק”מ בכבישים סלולים ב 120 קמ”ש. נדרשתי לסוגים שונים של ריכוז וסיבולת מהרכיבות הקודמות. רכבתי לאורך כביש החוף על סדרה של גשרים שנבנו מעל אינספור נהרות שנשפכים לים. במהלך המחצית השנייה של היום השמש יצאה והנוף הפך יותר נחמד, אבל רוח צדדית חזקה כמעט העיפה אותי שוב ושוב מהכביש ולכן נאלצתי לרכב לאט. הגעתי לעיר East London והתחלתי לשוטט בין מלונות והוסטלים בניסיון למצוא אחד עם חניה מאובטחת. איזו הקלה למצוא בית למשך הלילה סוף סוף!

מחר אני מתכננת לרכב לעיירת Coffee Bay אשר נמצאת על החוף הפראי, וכך להתקדם עוד צפונה לכיוון ה-Drakensberg אליו אגיע בימים הקרובים.

—————————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאחינעם הראל

—————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!