מקסיקו הירוקה. מקסיקו המהפנטת. מקסיקו של לירן והקרנף

ישירות מהבלוג של לירן מרכוס – עוד פרק של רוכב מסע כמו שרציתם להיות!

נתחיל ונאמר שכל ההתחלות קשות אך כמו שאתם מבינים מהכותרת התאהבתי קשות במקסיקו,שהיתי במקסיקו חודש וחצי,בזמן זה פגשתי עשרות אנשים,צברתי מאות חוויות וצילמתי אלפי תמונות,קצת קשה להכניס הכל בפוסט אחד וברצוני שתחוו את המקסימום,לכן אנסה לקצר בכתיבה ולמרות זאת אחלק את הפוסט לכמה פרקים.

הגענו אל החוף אל היבשת ואל מקסיקו האמתית אל העיר מסטלן, שחררתי את הקרנף מרצועות הקשירה ויצאנו אל הלא נודע, קפטן הספינה ונהגי המשאיות אמרו לי, להתרחק ממסטלן  וכך עשיתי, מיד לאחר הירידה מהמעבורת נסעתי מלווה בנהגי המשאיות שהתחברתי אליהם במהלך ההפלגה לכיוון היציאה מהעיר, למרות הלילה הארוך על הסיפון ללא שינה נורמלית שמתי לי למטרה להגיע אל אחת מעיירות החוף ואם לא אמצא שם מקום אמשיך אל העיר טפיק (Tepic) הנמצאת כ 280 קמ ממסטלן, מיד לאחר היציאה מהנמל הרגשתי בשינוי מידי באקלים אמנם היה חם ולח אבל פתאום הכל מסביב הפך ירוק זהר ומסנוור בדיוק כמו שאני אוהב, ושוב קיבלתי פלשבק מהמזרח הרחוק, הג'ונגלים שמסביב מכסים כל פינה לא מיושבת ממש תענוג, כמו כן גם צורת הנהיגה וגם הכבישים הם ברמה פחות טובה מבבאחה, פסי האטה הפכו להרי האטה ובכל כניסה/יציאה מהעיר יש כ 2-3 פסים גבוהים ויש כאלו גבוהים מאוד, חוץ מפסי האטה יש גם בורות ולכן צריך להיזהר, פה ביבשת ה GPS ממש לא יעיל ואפילו מפריע לניווט, בבאחה היה כביש אחד מרכזי ככה שאיכשהו עוד הייתי מסתכל עליו אך מכאן הוא פשוט לא מדייק ואפילו מטעה, לכן מצאתי לי פטנט חדש להשתמש בגוגל מפות דרך הטלפון גם כשהוא לא מחובר לרשת האינטרנט, אני פשוט טוען את המפה עם המסלול המתוכנן ולא סוגר את החלון וכך אני רואה כל הזמן את התקדמותי על הנתיב במסך הסמארטפון.באחת הערים בדרך נחסם הכביש הראשי וכל התנועה הוזרמה לכביש אחר העובר בסמטאות צפופות ולא משולטות עשיתי ממממה ופשוט זרמתי כמו כבשה בעדר של כבשים אחרי כל שאר הרכבים וכך מצאתי את היציאה בחזרה אל הכביש הראשי, חשוב לציין שוב שהחלטתי להימנע ככל האפשר מכבישי אגרה ולכן הדרך תהיה יותר ארוכה אך גם יותר מעניינת ויפה. לקראת ערב הגעתי אל העיר טפיק והאתגר למצוא מקום זול לישון בו כשאיני דובר את השפה הפך לקשה ומעצבן,גם ככה אני אחרי לילה ללא שינה טובה וגם יום ארוך חם ולח אני עוד צריך להסתובב בעיר זרה הלוך ושוב ולחפש מלון שיתאים לדרישותיי על פי סדר העדיפויות הבא: חנייה בטוחה לקרנף, עלות חדר ללילה, חדר סביר לפחות עם מאוורר ואינטרנט (רצוי אך לא חובה).

עברתי כמה מקומות ולא מצאתי אחד שמתאים, האחד יקר, השני ללא חנייה, השלישי יקר ומוזנח, כך המשכתי ועברתי כמה מקומות עד שהגעתי לאחד שנראה נורמלי וקצת יותר זול מאחרים עם חנייה בטוחה, אינטרנט ואפילו מסעדה, היות ואני גמור מעייפות החלטתי להישאר כאן הלילה ומחר להמשיך הלאה, אם המחיר היה זול יותר הייתי נשאר אפילו ליומיים, ההבדל במחיר החדרים בין הבאחה לכאן הוא משמעותי, בבאחה היה הרבה יותר זול, אני מאוד מקווה שבהמשך ככל שאתרחק יותר לכיוון מרכז מקסיקו המחירים ירדו בהתאם.
קצת לפני הכניסה למלון שמתי לב לרעש מוזר מכיוון הגלגל האחורי, בבדיקה זריזה גיליתי שאחד השפיצים משוחרר ויצא ממקומו, תחילה חשבתי שהוא נשבר ורק לאחר שבדקתי אותו באור הבנתי שהניפל(מלשון פיטמה-מן אום מיוחדת) פשוט עף בדרך, למרות היום הארוך והלילה ללא שינה פרקתי את הציוד ומיד הוצאתי את הכלים ועברתי על כל השפיצים בשני הגלגלים, חשוב לציין שבאחורי מצאתי עוד כמה משוחררים וחיזקתי אותם בחזרה, בינתיים אמשיך לנסוע ככה עד שאמצא ניפל שכזה, משם רצתי למקלחת ולאחר מכן לארוחת ערב מרוב שהייתי רעב (לאחר האוכל שקיבלתי במעבורת) והמנות היו קטנות וזולות הזמנתי שתי מנות עיקריות, לאחר מכן חזרתי לחדרי עדכונים מהארץ פיפי ולישון במיטה נורמלית,מה שהתברר כמזרן בדרגת קשיחות של ספסל מבטון כמו בתחנת הרענון בה ישנתי בארה"ב.
המחשבות ממשיכות לרוץ האם מקסיקו היא באמת ארץ שאני רוצה להיות בה? כל הזמן אני אומר בקול "מקסיקו את חייבת להוכיח לי שאת אחרת,יפה ומופלאה, כמו שדמיינתי ושמעתי מסיפורים של אנשים שכבר היו פה".

בעקבות המלצות של אנשים שונים חלקם מקומיים החלטתי לוותר על הנסיעה לאורך קו החוף המערבי עד אקפולקו,היות והדרך לשם עוברת בשטחים בשליטת קרטלי הסמים ונחשבת ללא בטוחה ואפילו מסוכנת גם למקסיקנים,אז מי אני שיבוא לשם וינסה למתוח את הקווים ולחפש לי צרות לכן החלטתי להקיף את מקסיקו סיטי מצדה המזרחי, לכן בבוקר שלמחרת יצאתי לדרכי לכיוון העיר לאון(LEON), הדרך הייתה יפיפייה ועברה בין כפרים ציורים ובין הרים וגבעות ירוקות, פתאום השתחרר לי פקק האבק שהיה תקוע באפי מאז שחציתי לארה"ב, בחודש ומשהו שראיתי רק מדבר חוש הריח שלי אבד ולפתע אני מריח שוב, גשם, ריח של עצים, פרחים, עשן של משאיות, מסעדות שמבשלות על אם הדרך ואפילו חרא של פרות איזה כיףףף אני מוצא את עצמי מנסה להסניף כל דבר, רואה פרחים מרחוק מנסה לראות אם אני מרגיש את ריחם, עובר מעל נחל מנסה שוב, אהה הינה פרה עושה את צרכיה גם מנסה, מוזר אבל אני נהנה.

בדרך עברתי בעיר בשם טקילה (Tequila)כן כמו המשקה או בעצם אולי שם המשקה כמו העיר, זה מעניין בדיוק כמו השאלה עם התרנגולת והביצה, כל השדות לפני ואחרי העיירה מגדלים בכל שדה ועל כל גבעה שיחי אגבה כחולה(Agave tequilana) ממנו ומהליבה של הצמח מייצרים את המשקה המפורסם,הרחוב שחוצה את העיירה מלא במבשלות של טקילה המשקה הלאומי של מקסיקו, אני עובר גם דרך עיר סואנת בשם גוודלחארה, התבדחתי לעצמי וחזרתי ואמרתי בקסדה צדק מי שקרא לעיר "גודל החרא" כמובן שללא GPS התברברתי בעיר עד שמצאתי את היציאה ממנה, שוב אני מבין כמה שאני שונא ערים גדולות, פקקים, נהגי מוניות ואוטובוסים ששמים קצוץ על כולם ובמיוחד על אופנועים, בדרך ראיתי מקומות ששווים עצירה לצילום אך זה היה פשוט בלתי אפשרי לעצור פשוט אין שוליים, היום מתארך והמרחק בק"מ לא משתנה באותה המהירות אליה אני רגיל עד כה, הכבישים ברמה סבירה אך בתוך הערים המצב שונה כמות פסי האטה פשוט בלתי הגיונית, היו קטעים בהם ביליתי שעתיים + במשחקים בין הילוך ראשון לשני, על פסי האטה במקסיקו אפשר לכתוב פוסט שלם, יש פסים יותר גבוהים ממדרכה סטנדרטית (ראיתי כאלו בגובה של 25 ס"מ), יש כאלו שהם חבל של ספינות, צמיג של משאית שפרוס על הכביש, פסים מרובעים, ועוד כל מיני צורות שאתם רק יכולים לדמיין לעצמכם, פס כזה בקלות לגרום לפנצ'ר וגם יכול לשבור ג'אנט (גלגל), היו מקרים בהם שפשפתי את מגן הגחון למרות שעברתי במהירות אפס!! ולכן היום אני עובר פסים כאלו באלכסון, כל פס כזה מחייב תשומת לב היות והרבה מהם מופיעים בפתאומיות וחייבים לחפשם, בחלק מהמקומות יש תמרורי אזהרה ובחלק פשוט רואים רוכלים שנראה שהם בנו את הפס האטה בעצמם במיוחד כדי להאט את התנועה ולנסות למכור שתייה, פרות ועוד כל מיני שטויות, אפשר לזהות פס האטה גם כאשר רואים משאיות שמאטות ומסמנות באורות החירום או מהתנועה שמגיעה ממול ומאטה ומסמנת גם באורות החירום, גם על תרבות הנהיגה במקסיקו אפשר לכתוב פוסט שלם או אפילו 2, אקצר ואומר שהנהגים בכביש מאוד אדיבים (למעט בערים הגדולות), לדוגמה: כאשר הדרך פנויה ואתה רוצה לעקוף הם פשוט מסמנים לך עם המאותת השמאלי שהדרך פנויה ואפשר לצאת לעקיפה, כשלא פנוי הם מסמנים עם אורות הבלם ומאותת ימני, ויש עוד הרבה סימנים שחלקם זכורים לי מהטיול לאחר השחרור שעשיתי במזרח אסיה. טוב אז התכנון היה להגיע ללאון ועקב הברבורים בגוודלחארה , פסי האטה מרובים, מעבר בתוך כפרים ועוד מלא סיבות שיצרו עיכובים התחיל להיות מאוחר וכמעט חושך ובמדינות מאין אלו איני רוצה לרכוב בחושך ולכן החלטתי שאני מתחיל לחפש מקום לישון והסיוט התחיל שוב,שוב מעבר בין כפרים ללא מקומות המציעים לינה בתשלום והמשך לעיר או לכפר הבאים, בכל כפר או עיירה אני מחפש מקומות לינה בטוחים לי ולקרנף, פה זה לא ארה"ב שאפשר להשאיר את הקרנף ברחוב וללכת לישון ברוגע ועקב כך מציאת מקום נורמלי לוקחת זמן, כבר סביבות השעה 16:30 כל היום לא אכלתי כלום והבנתי שזה פוגע לי בריכוז ובשלווה, החלטתי במקום הבא שאני רואה אני עוצר לנשנש משהו וכך היה, ראיתי משהו שנראה כמו מסעדת בשר אז עצרתי וגיליתי שזה מסעדת עוף, אוכלים ומשלמים ע"פ המשקל של חתיכות העוף שבחרת, מעולה העמסתי לי צלחת וישבתי לאכול, לאחר שאכלתי ומילאתי את קיבה מס' 1 (יש לי 4) המשכתי עד שהגעתי לעיירה לאגוס דה מורנו (Lagos de Moreno) עיירה קטנה ולא מעניינת יותר מדי, הגעתי למלון נחמד אך קצת יקר שוב (אבל הכי זול בעיירה) לקחתי חדר והלכתי לפרוק את הציוד, בחנייה המקורה פגשתי בחור בשם מנואל שגם עצר לכמה לילות במלון הזה, הוא התלהב מהקרנף וסיפר שהוא גם רוכב אופנועים מושבע, הוא המשיך וסיפר שעבר תאונה קשה לאחר שאיבד שליטה באחד הסיבובים, בתאונה הוא איבד עין וכושר שמיעה באוזן אחת, בתאונה הוא כמעט מת והיה ללא דופק לכמה דקות, אחד הרוכבים שהיה פרמדיק הציל את חייו,הוא סיפר לי שאת אהבת חייו הסוזוקי GSX1100ES הוא שיפץ לאחר התאונה ומכר אותו לחבר טוב בזול אך עם 2 תנאים: הראשון האופנוע הזה לא יימכר לעולם והשני הוא רשאי לבוא ולקחת את האופנוע לרכיבה מתי שמתחשק לו וכך הוא עושה מדי פעם, דיברנו כשעה ואז פרשתי אל החדר לא לפני שמנואל הזמין אותי לקולה ובקבוק מים, למרות שלא רציתי והתכוונתי לשלם בעצמי, אז חזרתי אל משפט הידוע "אם נותנים לך תקח…ולך לפני שיתחרטו" (שיניתי קצת את הסוף שלא תגידו שאני לא מגוון), סה'כ באותו היום רכבתי מעל ל 480 ק"מ כולל הברבורים. לאחר כיומיים שם המשכתי דרום מזרח לכיוון העיר מקסיקו סיטי בה אני מתכנן להיות ביום העצמאות שחל בעוד כמה ימים ולכן עד אז אני רוצה לראות את פירמידת השמש הגבוהה שנמצאת לא רחוק מהעיר הגדולה, התכנון בגדול לישון קרוב לאתר הפירמידה ובבוקר לראותה ומשם לחזור לנוח וביום שלמחרת להיכנס אל התופת שנקראת מקסיקו סיטי.

הדרך הייתה יפיפייה והירוק הזה עם הפרות שרועות בשדות פשוט קונה אותי בכל פעם מחדש, כמובן שהחיוך נמתח מצד לצד יחד עם המוזיקה האהובה עלי שמתנגנת בתוך הקסדה, עליות, ירידות, סיבובים אוויר צח ונעים פשוט נהדר, עברתי גם בין כפרים בהם הבנתי שהמצב הביטחוני ורמת האוכלוסיה נגיד זאת בעדינות לא משהו בכלל, כל הקירות מרוססים בגרפיטי, כל הבתים והחנויות מלאים בסורגים, בקיוסקים הקטנים סגרו את בעל המקום בעונש ונראה שהוא יושב בכלא מאחורי הסורגים, בא לך לקנות משהו? שלם וקבל את המוצר דרך הברזלים, ראיתי את זה כבר באפריקה כך שלא הייתי מופתע.
לקראת אחה"צ שוב קיבלתי נדנודים מאזור קיבה מס' 1 לאחר כמה ק"מ עצרתי להתרענן עם איזה בקבוק של קולה וראיתי שצמוד לחנות יש בחור שמכין אוכל והריח נהדר, ע"פ ניסיוני במקום שכזה אם אין כמה אנשים כדאי להמשיך ולא אני עלול להתחתן עם האסלה לכמה ימים, כמובן שאצלו היו הרבה אנשים אז נגשתי אליו וביקשתי שיכין לי משהו שאוכל להרגיע את קיבתי, את האמת היה טעים, לקראת הערב הגעתי לעיירה ולא מצאתי מקום לישון בו, יורם לביא המליץ לי בזמנו לנסות את האוטו מוטלים, תשמעו זה מוזר, הגעתי אל המקום וישר קופץ עליך בחור ומכוון אותך לעבר חנייה שמעליה יש חדר, אני גרינגו אז עצרתי לפני ושאלתי, כמה עולה? יש אינטרנט? וכו', יש מסעדה עם שירות חדרים בלבד ומתברר שלא יקר בכלל ויש חנייה מקורה עם שער חשמלי וחדר פשוט יפה ונקי, האוטו מוטלים זה מלונות שמשכירים חדרים לפי שעה וכאשר אני לוקח חדר ללילה שלם זה עדיין יותר זול מכל מקום אחר, אל המלונות האלו נכנסים ויוצאים רכבים בלי סוף, כל היום ולמשך כל הלילה, אני קראתי לאוטו מוטלים מלונות של בוגדים ובוגדות אבל לי לא אכפת למה הם נועדו העיקר שהם עומדים בדרישותיי וזה מה שחשוב.

לקחתי חדר ללילה והלכתי להתקלח עד שסיימתי להתקלח המסעדה נסגרה ואל המסעדה הקרובה צריך לנסוע ואת האמת לא היה לי כוח, אז ירדתי לאופנוע שלפתי כמה קופסאות שימורים ממלאי החירום ורוקנתי אותם ברגע ועפתי לישון. בבוקר ארזתי הכל ונסעתי אל פירמידת השמש שנקראת גם טֵאוֹטִיװַאקַאן, לקחתי איתי את כל הדברים היות ובאוטו מוטל לא מקבלים מפתח מכיוון שכל הלקוחות נועלים את הדלת מבפנים ולא יוצאים עד שהם עוזבים את המלון,חוץ ממני גרינגו שכמוני, טוב נראה איך יעבור היום ובמקרה הכי גרוע נחזור לכאן כי היה נחמד וזה קרוב ליעד הבא.
אז הנסיעה לאתר פירמידת השמש הייתה קצרה,לאחר ששילמתי חנייה וכניסה צעדתי דרך שוק מזכרות לגרינגו המצוי ואז ראיתי אותה ממש לפני, וואוו חזרתי לילדות אל תכנית הילדים "ערי הזהב הנסתרות", הלכתי כמו עיוור אל הפירמידה, כל הדרך חיפשתי אותם ולא מצאתי, אתם שואלים את מי? אני אזכיר לכם, את אסטבאן זיאה וטאו מהתכנית המצוירת,כן עד כדי כך הרגשתי בסרט (מקווה שאתם מכירים את התכנית ואם לא אז לא נורא) התחלתי לטפס, המדרגות גדולות וצרות והשיפוע בדיוק כמו של סולם, ממשיך לטפס ולטפס וזה לא נגמר גם ככה האזור כולו גבוה  מעל 2,000 מטר מעל גובה פני הים ועוד הטיפוס הזה, שיואוו אין חמצן,המשכתי לטפס ואז ראיתי שהגעתי לחצי הגובה של הפירמידה, אין לי כוח התייאשתי וירדתי חזרה.
סתם נראה לכם? אני כבר כאן פעם בחיים לא? נחתי כמה דקות והמשכתי לטפס ולטפס ויש אני כבר ב 3/4 הגובה שוב מנוחה וממשיכים, לאחר כמה דקות הגעתי לראש הפירמידה ואת האמת הנוף מלמעלה שווה ביותר ומצדיק את ההתעללות בדרכי הנשימה בדרך למעלה,לאחר שצילמתי כמה עשרות תמונות ניגשתי למרכז הפירמידה, בראש הפירמידה במרכזה יש חור, קראתי ושמעתי שאומרים שאם מכניסים את האצבע לחור מרגישים ומקבלים אנרגיות מהפירמידה, נו נראה מה יש להפסיד? הכנסתי את האצבע לחור הנ"ל ופתאום הפכתי לסופרמן ועפתי משם.

הדרך למטה הייתה יותר קלה מבחינת הנשימה אך לא מבחינת הברכיים ממש לא נחמד לרדת במדרגות המעצבנות האלו, לאחר כמה דקות הגעתי לתחתית ועשיתי סיבוב לראות את שאר העתיקות.
לאחר כמה שעות חזרתי לאוטו מוטל עייף ותשוש והזמנתי (בטלפון) אוכל מהמסעדה שלהם, ראיתי שכתוב בתפריט  JARRA LIMONADA יעני ג'ארה של לימונדה, אמרתי לה בטלפון בבקשה צ'יפס, שניצל וג'ארה של לימונדה, האישה בצד השני אמרה "חרא?" אמרתי לה "מה?" היא אמרה שוב "חרא לימונדה?" עניתי לה "סי פורפאבור" ואז נזכרתי שבספרדית J זה ח' אצלנו כמו שהם אומרים "חרושלים" ובינינו, זו באמת הייתה חרא של לימונדה, לאחר שאכלתי והתעדכנתי בנעשה בארץ,התכתבתי עם ההורים והחברים הלכתי לישון כי מחר נוסעים לסדום ועמורה במקסיקו סיטי.
בפוסט הבא- המשך מקסיקו סן כרסטובל, אגמים, מפלים ועוד.
תודה שקראתם ואני מקווה שנהניתם מהפוסט.

לבלוג הנהדר של לירן כנסו כאן

———————————————————————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ללירן מרכוס

———————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

מקסיקו -טעות או קשיי הסתגלות -באחה קליפורניה

באמת אין על הבנאדם, כותב שקדן ומוכשר. צלם בלתי נלאה. קבלו טעימה נוספת מדיווחי המסע של לירן מרכוס:

31.8.14

הלילה האחרון בארה"ב עבר מהר מדי, הלכתי לישון יחסית מאוחר וכיוונתי את השעון לשעה 6:30, אני רוצה לחצות את הגבול בשעה מוקדמת וכך להספיק את תהליך מעבר הגבול כמה שיותר מהר ולהרחיק דרומה, לאחר קשירת התיק הקטן יותר (ללא ציוד הקמפינג) על האופנוע וסיור זריז בחדר לראות שלא שכחתי כלום (כמו בכל פעם לפני שאני יוצא לדרך) חזרה שוב הבדיחה שאני מריץ לעצמי "גם אם שכחת לא נורא יש לך יותר מדי דברים גם ככה" בדיקות אחרונות,ביטוח למקסיקו יש,דרכון יש (אפילו שניים), כסף/כרטיסי אשראי יש, טלפון, מצלמות יש אז קדימה לדרך,כ בר בישיבה על הקרנף עוד לפני שהנעתי אותו אני מרגיש הקלה, פשוט נוח יותר על מושבו של הקרנף , הבדל משמעותי במשקל ובנפח עם התיק הקטן יותר.
הנעתי ויצאתי לתדלק ומשם קדימה למעבר הגבול, הנסיעה למעבר הגבול הייתה קצרה מאוד סה"כ 10 דקות על הכביש המהיר, שלטים המזהירים שאין אפשרות לחזור חזרה מעלים חששות,הכביש ממשיך ואני רואה מולי דגל מקסיקו(México) ענק שמתנוסס מעל הכביש,ממשיך כמו כולם על הכביש המוקף חומות וגדרות משני  הצדדים עד לעמדת הבידוק המשטרתי, שם עוצרים כולם ונבדקים ע"י המשטרה המקסיקנית, מאיפה באת ולאן אתה הולך,היו כאלו שבדקו להם את המכוניות,תיקים,מזוודות וכו' גם לאחד האופנועים שהיה לפני בדקו הכל, משום מה לי ויתרו ורק שאלו אותי את השאלות מאיפה באתי ולאן אני הולך? אני חושב שזה מה שהוא שאל היות והוא דיבר ספרדית ואני לא מדבר את השפה,לאחר שהשוטר רשם את שמי ואת מספר האופנוע הוא אמר לי שאני יכול להתקדם, כנראה שעניתי נכון על השאלות או שפשוט לא היה לו כוח לעוד גרינגו, שאלתי אותו "היכן ביקורת הדרכונים?" והוא סימן לי באצבע, שם בהמשך, כמובן שהמשכתי כמו כולם אל עבר הלא נודע שתושביה מדברים בשפה שאני לא מכיר, אותה ארץ מסוכנת שכולם חוששים מפניה,כ ל מי ששמע שאני מתכוון לנסוע למקסיקו אמר לי "מה אתה נורמלי? מאוד מסוכן שם רוצחים אנשים ברחוב", כששאלתי אם הם היו שם הם ענו תמיד "לא, אבל זה מה ששמענו".

שיניתי את מד המהירות ממיילים לקילומטרים ושוב צריך להתרגל מחדש למהירויות ולמרחקים בקילומטרים, הנעתי והמשכתי כמו כולם המשכתי על הכביש הראשי ומיד הבחנתי בהבדל התהומי בין שתי הארצות שרק גדר,חומה ואמצעי אבטחה מפרידים ביניהן,פתאום הכבישים פחות טובים,נהגים צופרים מכל עבר,לכלוך בשולי הכביש וברחובות,אוטובוסים,משאיות ובעצם כמעט כל רכב שני מעשן כמו קטר, תרבות נהיגה שונה ופחות אדיבה, לכן שמתי את עצמי במוד נהיגה ערני ביותר, חשוב לומר שחוץ מהקטע של תרבות נהיגה שונה עלי להתרגל גם לזה שמכאן ואומר זאת בעדינות ה GPS שלי לא יעיל כמו בארה"ב וקנדה וכמעט שאינו עובד,הסיבה לכך היא שה GPS מגיע עם מפות לצפון אמריקה בלבד וחברת גרמין(Garmin) המהוללת דורשת כ 100 דולר על כל ארץ ממקסיקו ועד פנמה,למה מה קרה? זה פשוט יקר ומוגזם,לצורך השוואה רכשתי את המפות של כל דרום אמריקה כולל פנמה ב 85 דולר,ולכן אני לא מוכן לשלם עבור המפות של כל הארצות שבדרך אז מפה ועד פנמה חוזרים לשיטה הישנה שקוראים לה מפות וחוש התמצאות במרחב.
זכרתי בקריאה בפורומים השונים שביקורת הדרכונים ואישור הכניסה לאופנוע אינם מתבצעים בגבול אלא במרחק מה משם,לכן המשכתי מנקודת הביקורת של השוטרים פנימה אל עבר העיר טיחואנה (Tijuana), מקסיקו מחולקת פרובינציות (מדינות) וטיחואנה היא העיר הגדולה ביותר במדינת חצי האי- באחה קליפורניה (Baja California), כך אני ממשיך ומתקדם ומעמיק אל תוך באחה קליפורניה, כל העת אני מחפש שלט אימגריסיון (הגירה) או דואנה (מכס)ו פשוט אני לא רואה אחד שכזה, לא מספיק שצריך להתרכז בחוקי התנועה החדשים ואין GPS אני צריך לחפש שלטים בספרדית, לעזאזל מה זה?? איזה בלאגן! אה כן וחם שחבל הזמן, אני פשוט יכול לחצות ככה את כל הבאחה ורק חסר שיבוא לי עכשיו איזה שוטר צמא לשטרות ירוקים ויראה שאין לי אישור כניסה לקרנף ו/או חותמת בדרכון, לאחר כ 25 ק"מ החלטתי שזהו התרחקתי כבר יותר מדי וכנראה פספסתי את נקודת ביקורת הדרכונים,לכן עשיתי פרסה ונסעתי צפונה חזרה, התמלאתי כולי בעצבים ואמרתי "איזה טמטום זה שעמדות ביקורת הדרכונים והמכס שנמצאות בכל שער למדינה נורמלית אינם נמצאים בשעריה של הבאחה ותייר כמוני צריך לחפש אותה לאחר שהוא כבר נמצא במדינתם ותחת חוקיהם ללא אשרה, עצרתי בכמה מקומות ושאלתי בשפה שבורה ובתנועות ידיים כל מיני אנשים כגון:שומר בסוכנות רכב, נהג מונית ואנשים ברחוב פספורטה קונטרול? אימיגרסיון? טמפונה פספורטה ועוד מילים שהוספתי להם S או A בסוף ותאמינו לי זה עבד, כל אחד מהם קידם אותי לכיוון המטרה,המקום אליו הגעתי נמצא בתוך אזור התעשייה והשכונות הצדדיות של טיחואנה, את ההכוונה האחרונה קיבלתי ממתדלק והוא הצביע לי על הכיוון בו אמצא את משטרת ההגירה, לשמחתי הרבה מצאתי בסופו של דבר את המקום ולמזלי זה היה יום ראשון כך שהתנועה בכבישים לא הייתה סואנת במיוחד ובמשרד ההגירה הייתי ראשון ובעצם גם אחרון, הערתי את הפקידים משנתם ואמרתי להם "אולה פספורטה קונטרול?" הם ענו לי "סי" אמרתי להם יופי יאלה תחתימו את הדרכון, השוטר מלמל משהו וחייך והצביע לי על הדלפקים שבחדר הסמוך הבנתי שעליי ללכת לשם וכנראה לשלם עבור הוויזה, למזלי העובד בדלפק דיבר אנגלית שוטפת והסביר לי את הנהלים שכבר היו ידועים לי מקריאה בפורומים השונים, עלי לשלם 25 דולר עבור הוויזה שלי ופיקדון של 400 דולר עבור האופנוע, הפיקדון נועד להבטיח שאצא עם האופנוע ממקסיקו ולא אמכור אותו בתחומי המדינה,את הפיקדון אני אקבל בחזרה כאשר אצא ממקסיקו בדיוק באותו אמצעי בו שילמתי (מזומן יוחזר במזומן וכרטיס אשראי יזוכה בחשבון), סה"כ הייתי שם כשעה ולמצוא את המקום לקח לי כשעתיים וחצי שוב אמרתי לעצמי "איזה מזל שיום ראשון ואין תור "כבר חצי יום עבר ורק עכשיו אני רשמית תייר עם אשרת שהייה ל 180 יום יופי אפשר לצאת לדרך, המפה של מקסיקו שקיבלתי כאשר רכשתי ביטוח די שטחית ולא מפורטת, בכל חנות בארה"ב בה עברתי וחיפשתי מפת כבישים למקסיקו נעניתי בשלילה ולכן זו המפה היחידה שיש לי ואיתה נסתדר.

החלטתי לחצות את באחה קליפורניה משתי סיבות,הראשונה היא הסיבה הביטחונית כל צפון מקסיקו נחשב לאזור מסוכן ובאחה קליפורניה המתוירת נחשבת לבטוחה יותר, הסיבה השנייה היא שכאן מתקיים מרוץ ראלי מפורסם והנופים המיוחדים שיש בבאחה יש רק בבאחה, גם פה אזור הגבול נחשב מסוכן ובשליטת הקרטל ולכן על פי כל ההמלצות של כולם עלי להתרחק כמה שיותר מן הגבול לכיוון דרום, היציאה מטיחואנה אל הכביש הראשי הייתה הרפתקה בפני עצמה החום,פסי האטה ענקיים, כבישים ללא שילוט וכו' כל הדרך אמרתי לעצמי "איזה טעות זה לחצות למקסיקו, היית צריך להישאר בארה"ב" המשכתי לומר גם בקול "איזו טעות!! ומה אני עושה כאן בכלל" ועוד כמה שאלות מורידות חשק ואז בא הצד ההרפתקני שלי התערב ואמר "דבר ראשון נגמרת לך הוויזה לארה"ב בעוד יומיים" דבר שני עזוב אותך שטויות היית במקומות גרועים מזה במזרח אסיה ובאפריקה לשתי האחרונות הגעת כאשר אתה לא מדבר את השפה המקומית ולא יודע מי נגד מי ולבסוף הכל הסתדר ונהנית" אז אמרתי לצד ההרפתקני שבי "תשמע וזה וגם ההוא וגם זה" הצד ההרפתקני ענה בזלזול "עזוב שטויות, תהיה אופטימי והכל יסתדר על הצד הטוב ביותר"
לאחר כשעה וחצי של ברבורים תרתי משמע גם בקסדה וגם בטיחואנה הגעתי שוב אל הכביש הראשי שמוביל לעיר אנסנדה (Ensenada) שם אני מתכנן לשהות את 2 הלילות הבאים.
החלטתי שממקסיקו ודרומה אני מוריד קצב ומתחיל ליהנות ממקומות אליהם אני מגיע, הדרך לשם הייתה נחמדה ועל כביש סלול ברמה טובה פלוס ועובר על קו החוף מדי פעם אפשר לראות את הים,פתאום הגעתי לנקודת תשלום ואז הבנתי שהכביש שסלול טוב הינו כביש אגרה, שילמתי והמשכתי,חיפשתי שילוט המורה על אנסנדה בכביש אחר שהוא לא כביש אגרה ולקח לי זמן ועוד נקודת תשלום כדי להבין שהכביש המקביל הינו הכביש החינמי, בהזדמנות הראשונה שתהיה לי אעבור לשם וכך עשיתי, למעשה הבטחתי לעצמי שמעכשיו אני רק על כבישים ללא אגרה,כך גם אחסוך כסף וגם אעבור בכפרים וערים בדרך לאחר כמה שעות הגעתי לאנסנדה בעיר הזו אין יותר מדי מה לעשות, החלטתי להישאר בה יומיים כדי לתת לעצמי אפשרות להתאקלם לארץ חדשה ולשפה החדשה בה אני יודע מילים בודדות כמו שלום,תודה, בוקר טוב ולילה טוב, מצאתי לי מוטל זול והלכתי להסתובב קצת ברגל ולראות מי נגד מי, מצאתי לי מסעדה מקומית נחמדה שמפוצצת במקומיים, הזמנתי לי ארוחה שכמובן הגיע עם סלסת עגבניות חריפה ונאצ'וס (כמו דוריטוס) לאחר שסיימתי לאכול המלצר הגיש לי חשבון מנופח ונעלם, עכשיו לך תסביר למלצר שהחשבון לא שלי ושיש פה טעות, ניסיתי בעדינות והוא אמר "לא זה החשבון שלך!!", ניסיתי שוב קצת יותר באגרסיביות והוא בשלו "החשבון שלך", אולי לא הבנתי? אך ע"פ שפת הגוף זה כנראה מה שהיה זה רק מה שחסר לי אחרי יום ארוך של התברברויות בחום של טיחואנה, כל אותה העת אני מחפש את המלצר שנתן לי שירות מהרגע שהגעתי למסעדה ועד לקבלת החשבון השגוי (הוא גם זה שנתן לי אותו ונעלם) המשכתי לחפש את המלצר אך לא  מצאתי ואז פתאום נשרף לי הפיוז של הצד המרוקאי שלי קראתי לאחראי ואמרתי לו בשפה עילגת מעורבבת באנגלית ובשפת ידיים "זה לא שלי, אני לא גרינגו טיפש כמו שאתם חושבים! איך אני (למרות שאני גדול יכול לאכול כמה מנות בבת אחת?", הוא הסתכל עלי ואמר "צודק, טעות, סליחה" סוף כל סוף הגיע החשבון הנכון שהוא חצי מהסכום הנקוב בחשבון הראשון שהוגש לי, שילמתי אמרתי גרסיאס ועפתי משם, אחלה נחיתה במקום חדש כנראה שכך יהיה מעכשיו והלאה, את היום שלמחרת העברתי בעדכון הבלוג וטיול קטן בעיר, הלכתי לקניות בסופר וראיתי בחור מקומי שעובד במקום עם כיפה וציצית, ניגשתי אליו אמרתי "אולה" והצבעתי על עצמי "ישראל" הוא חיבק אותי ודיבר ספרדית את רב מה שהוא אמר לא הבנתי וחבל, שברנו את השיניים כ10 דקות הוא צילם את האופנוע ואני אותו ונפרדנו.

לאחר 2 לילות באנסנדה המשכתי עד לנקודה בתחילת המדבר בה תכננתי לעצור שוב ליומיים, המרחק מאנסנדה אל העיירה אל רוסריו (El Rosario) הוא 365 ק"מ כך שאפשרי בהחלט לעשות זאת ביום אחד בקצב רגוע בכבישי הבאחה, רב הדרך הייתה לא הרחק מקו חוף, למרות שיכולתי באותו היום להתקדם עוד יותר דרומה החלטתי לעצור שם, מקריאה בפורומים השונים היות ונקודת הלינה הבאה (שאחרי אל רוסריו) נמצאת במלון מבודד בלב המדבר והוא יקר מאוד ביחס לזה שבאל רוסריו ולכן אשן שם ועל היקר אדלג, הדרך לשם הייתה יפה אך כבישי הבאחה נטולי שוליים דבר שהקשה על העצירות לצילום ומנוחה, כאשר ראיתי שבילים שהייתה אפשרות לרדת אליהם ניצלתי את ההזדמנות לעצור למנוחה ולצילום, וכך המשכתי עד אל רוסריו שכל אותו היום אני מנסה להתרגל ומשתדל להינות מהארץ החדשה בה אני נמצא, במקום בו החלטתי לעצור בכניסה לעיירה ישנה מסעדה מפורסמת ולא מזמן הם פתחו צמוד למסעדה גם מוטל, המסעדה בשם "מאמא אספינוזה" (Mama espinoza's restaurant), מסעדה זו התפרסמה בעקבות מירוץ הראלי המפורסם "באחה 1000" וגם ה 500 (אורך המסלולים במיילים) שעוברים במקום ושם הייתה נקודת ביקורת ומנוחה, כל המסעדה מעוטרת בחתימות ותמונות של גדולי הרוכבים בהיסטוריית מרוצי הבאחה, האוכל במסעדה טוב וטעים, היות ואני תותח בספרדית ישר קלטתי שכתוב באחת מהשורות בתפריט "ביסטייק" ישר הצבעתי על זה ואמרתי למלצרית "אני רוצה את זה פורפאבור", בעודי חולם על הסטייק
שהולך להגיע צילמתי קצת את הקירות והתמונות במסעדה והמתנתי בסבלנות לסטייק, הגישו לי שוב נאצ'וס וסלסת עגבניות חריפה וטעימה ואז הגיעה המנה העיקרית לה ציפיתי…. "מרק עם חתיכות בשר" צחקתי לי "מה זה איפה הסטייק?" טוב נו, זה כבר קרה לי במדינות אחרות בהן הייתי ולא ידעתי את השפה המקומית אז לקחתי את זה בקלות למרות שהייתי מת לאיזה סטייק טוב באותו הרגע כמו בכל רגע, את האמת היה טעים מאוד ולמחרת באחת הארוחות הזמנתי את זה שוב, אל המלון הגיעו חבורת של צעירים אוסטרלים נחמדים, הם קנו רכב בארה"ב ותכננו לנסוע איתו ממקסיקו ועד פנמה,ישבנו באותו הערב סביב המדורה שאת גזעיה קיבלנו מבעלת המוטל, תמיד ידעתי שהאוסטרלים אוהבים בירה, עכשיו הם הוכיחו לי זאת, אני שתיתי 2 פחיות גדולות כל אחת (650ml) והם כל אחד שתה לפחות 20 פחיות רגילות במהלך הערב, דיברנו, צחקנו, סיפרנו חוויות וסיפורים והלכנו לישון לפנות בוקר.

היום שלמחרת הוקדש למנוחה לקראת הנסיעה הארוכה(מבחינת זמן)במדבר החם והיבש, בתכנון לעבור את כל הקטע הקשה ביום אחד ארוך וחם עד לעיירה בשם באיה דה לוס אנחלס שנמצאת על קו החוף המזרחי ושמעתי עליה דברים טובים.טוב קדימה ממשיכים-למחרת בבוקר קמתי מוקדם כהרגלי ויצאתי לדרך, הנסיעה המתוכננת היא מ"מאמא אספינוזה" בצד המערבי של חצי האי אל באיה דה לוס אנחלס בצידו המזרחי של חצי האי מרחק של כ 300 ק"מ , החום מתיש לאורך הדרך אך הנוף מפצה על כך למרות החום הכבד אני מוצא לעצמי מקומות טובים לעצירה וכל הדרך אני מחפש סביב את יערות הקקטוסים הענקיים והמפורסמים של באחה קליפורניה,הנוף ומזג האוויר משתנים מרגע לרגע והופך מחם ויבש לעוד יותר חם ועוד יותר יבש,הכביש הוא כביש צר ויחסית במצב טוב,כאשר אני בלב המדבר פתאום הם מתחילים להתגלות, פה ושם אני רואה איזה קקטוסון ומתחיל להתלהב כמו ילד בג'מבורי, לאט לאט הקקטוסים הענקיים מתרבים ונראים בכל צד שאליו אביט, כמות הזנים הגדלים פה מרשימה ונראה שיש פה עשרות אם לא מאות זנים של קקטוסים וכל זן משוויץ ביופיו אחד גדול,שני אדמדם, שלישי לבן, אחר קוצני וכו', פשוט נפלא, הבעיה היא שחם כאן ואני שוב מתחיל לדמיין אינדיאנים וגופות שהעופות הדורסים מחפשים ממעל, אני אומר לעצמי גשם לא היה מזיק כאן לצנן את האווירה, בהמשך כל היום הנוף דיי מונוטוני ומתחיל לשעמם, נמאס לי כבר מלראות רק מדבר, מאז שחציתי את מונטנה לפני כמעט חודש אני רואה רק מדבר, למרות שכל מדבר שראיתי שונה מקודמו זה כבר נמאס, ובמיוחד זה של באחה קליפורניה פשוט שממה, הכביש צר מאוד וללא שוליים קצת מקשה ולפעמים בלתי אפשרי לעצור ולצלם ובכל פעם שאני מבחין במקום בו ניתן לעצור אני עוצר ומצלם. לפני שממשיכים, נכון שנמאס לכם לראות קקטוסים?? תחשבו מה אני הרגשתי שזה מה שראיתי למשך כמה ימים ללא הפסקה, נשבע לכם שחלמתי על קקטוסים בלילה.

יאלה נתקדם, כך אני ממשיך כל אותו היום עד שאני מגיע אל הפנייה לכיוון העיירה באיה דה לוס אנחלס שמרוחקת כ  70 ק"מ מן הכביש הראשי שחוצה את הבאחה ע"פ ה GPS הייתי אמור לפנות כבר לפני כמה ק"מ, אך השילוט הראה שהוא טועה,המשכתי ככה עד לעיירה הנ"ל, סה"כ נסעתי באותו היו 610ק"מ בהגיעי אל העיירה באיה דה לוס אנחלס אני מבחין שאני נמצא בה כמעט לבד, מה שבטוח שאני הגרינגו היחיד בעיירה, חיפשתי לי מקום לישון בו וחם, חם מאוד, מצאתי לי מקום זול וממוזג רצתי למקלחת להוריד ממני את שכבות האבק והזיעה ויצאתי לחפש מסעדה על קו החוף, מתברר שהתחושה הראשונית שאני לבד בעיירה נכונה והעיירה נטושה כמו עיר רפאים, הרבה עסקים סגורים וכך גם כל המסעדות שעל קו החוף, עצרתי במקום אחד שנראה כפתוח אמרתי כמה פעמים "אולה" ולא הייתה תשובה המשכתי הלאה ומשלא מצאתי מקום לאכול בו עצרתי במיני מארקט אחד קניתי לי 2 בקבוקי שתייה גדולים שימלאו את קיבתי וימלאו את גופי נוזלים שהתאדו וחזרתי אל החדר ליהנות מהמיזוג, שוב אמרתי לי "מה זה החום הזה איפה הגשם?" שוב התלוננתי ואמרתי "נמאס לי אני איש של קר וירוק ואפשר גם חמים וירוק ולא יבש וחם ושהכל מת מסביב", יצאתי מהחדר לנשום אוויר כמו חם מייבש שיער ושמתי לב שבעל המלון דובר אנגלית לשם שינוי, ראיתי אותו הולך וחוזר עם נגרר מלא במים איתו הוא ממלא את הבריכה של המלון, שאלתי אותו מה פשר הדבר והוא הסביר לי שאת המים הם מביאים מאזור מרוחק יותר ושיש הרבה בעייות בבאיה דה לוס אנחלס ואחת מהן היא מחסור חמור במים ובמוצרי גלם והממשלה לא עושה כלום בנדון ולכם המון תושבים ואנשי עסקים פשוט קמו ועזבו וחיפשו מקום שיותר קל וזול לחיות בו, פשוט חבל המקום בעל פוטנציאל חופים יפים עם הרים חומים ממול מזכיר קצת את חופי אילת ויש אומרים את חופיה של סיני, בערב אכלתי במוטל, התכתבתי קצת עם המשפחה והחברים, החלטתי שנמאס לי מחום וממדבר ולכן מחר אמשוך כמה שיותר דרומה ובגדול מסיים את חציית הבאחה כמה שיותר מהר, לכן הכנתי את עצמי לעוד יום ארוך ואני מקווה שלא יהיה חם, רקדתי את ריקוד הגשם ועפתי למיטה.

בוקר כולם ישנים רק אני והקרנף מתכוננים ליציאה המטרה היום העיר לורטו (LORETO) המרחק לשם הוא 610 ק"מ וכבר על הבוקר חם כנראה שהריקוד האינדיאני לא עזר ושוב פיללתי לגשם, אמרתי לעצמי "לירן מה זה? בדרך כלל זה עובד שאתה מבקש גשם, אולי פה צריך לבקש בספרדית" יצאנו לדרך מבאיה דה לוס אנחלס ועד לכביש הראשי יש כ 70 ק"מ אותם רכבתי אתמול, לאחר חצי יום רכיבה הנוף לאט לאט להשתנות, פתאום שוב ירוק אמנם ירוק מדברי סטייל אזור באר שבע ודרומה אך גם טוב נמאס לי מהחום והצהוב הזה בעיניים ואיתו מגיע גם הגשם, כן אותו הגשם לו ייחלתי בימים האחרונים, הפעם היה כל כך חם שביקשתי יותר מפעם אחת וכאשר הגשם הגיע הוא הגיע בגדול או אפשר לומר בענק כל אותו היום רכבתי בגשם כנראה שריקוד הגשם בכל זאת עבד,הכביש המישורי, הישר והמשעמם עם רוחות הצד וסופות החול והאבק הפך לכביש מפותל עולה ויורד בין ההרים, לפני כל סיבוב חד יש שילוט ולפעמים פסי האטה, אך אין צורך כי הדרך הקלה ביותר לזיהוי מפגע בדרך או סיבוב חד היא מצבה מעוטרת ומלאה בנרות לזכר מי שלא התייחס לשלטים המזהירים על הסכנה הקרבה, בעצם לכל אורך הדרך אפשר להבחין בכל סיבוב יש מצבה שכזו, או שהם סוגדים לסיבובים או שהיו פה מלא תאונות קטלניות,הגשם והרוחות מתגברים, את הסיבובים אני לוקח בזהירות מרובה היות שאי אפשר לדעת איזו  הפתעה כל סיבוב מכין לי ומה מסתתר מאחורי כל אחד שכזה, אם זה מכשול או סתם נהג שהחליט "ליישר"את הסיבוב, כל הזמן אני מדגיש לעצמי שמקסיקו זו מדינת עולם שלישי אז צריך להתנהג בהתאם, מדי פעם אני מבחין באבנים שהידרדרו מדופן ההר ובבוץ על הכביש והבעיה להבחין במכשול כזה היא בעיקר בסיבובים, הרוח משתנה מצד לצד ומנדנדת אותי ואת הקרנף, בהמשך הדרך זכיתי לראות בשידור חי אבנים בגודל של כדור סל מדרדרות ומתגלגלות על הכביש בעודי עובר ביניהם, במהלך היום אני עובר בעיירות מוצפות וממשיך בדרכי לכיוון לורטו, לאחר כ 400 ק"מ וכשהעיר סנטה רוסליה (Santa Rosalía) נראית באופק שהיא גם נקודת העצירה ללילה בקלסר החרום (למקרה הצורך) אני מגיע אל מעבר בכביש מוצף מה זה מוצף? עובר בו שיטפון וזרימה רצינית של מי גשמים, אני עוצר בצד, גשם יורד כל הזמן ללא הפסקה, למרות הגשם אני מוריד קסדה, מדליק סיגריה ואומר לעצמי "לירן עד כאן על תהיה חמור!! מה לעזאזל אני צריך לעשות?" לחזור חזרה לא עולה בחשבון 400 ק"מ ובעוד כמה שעות מתחיל להחשיך אני כבר קרוב מאוד (3 ק"מ) ולחזור אל העיר הקודמת לא בא בחשבון ואני לא אספיק להגיע לשם לפני החושך, לאחר כמה דקות אני מבחין במשאית שחוצה בהצלחה את זרם המים, לאחר עוד כמה דקות עוד משאית ועוד טנדר, אני שם לב שהנתיב הימני קל יותר למעבר אך גם כך המים די עמוקים והבעיה לא העומק אם כי היא הזרם והפסולת שזורמת בו,סלעים ובוץ בטוח יש ואולי גם ענפים ועוד הפתעות,

למעלה, הקרנף אחר מעבר מכשול המים

אחד הטנדרים עוצר לידי ושואל אם אני רוצה להיצמד אל הדופן שלו ולנסוע במקביל בעת החצייה ואני מסרב בנימוס, זה יכול להיות גרוע יותר בעת החצייה אני יכול לפגוע בו או הוא בי, מה גם שהגלגלים שלו יצרו גלים שאולי יפריעו לי, לאחר כחצי שעה בה צפיתי ברכבים, משאיות ואוטובוסים חוצים וגם עליתי והנעתי את הקרנף כמה וכמה פעמים, ובכל פעם אמרתי לעצמי "מה אתה גנוב? בוא נחכה עוד קצת,מצד שני המפלס לא ירד בשעות הקרובות ואת האמת אין לי ברירה", לבסוף תפסתי אומץ והחלטתי לחצות, אמרתי לקרנף "יאללה חביבי אין ברירה צריך לחצות" עליתי על הקרנף הנעתי והתחלתי להתקרב אל הנהר שחצה את הכביש, כיוונתי לאזור בו חצו המשאיות והטנדרים, כנראה שם יהיה יותר קל היות וגלגליהם פתחו נתיב, נכנסתי בהילוך ראשון אל המים והמים הגיעו עד גובה חצי הגלגל, שמרתי על גז קבוע ואת האמת זה היה פשוט יותר ממה שהיה נדמה לי, ללא נדנודים או איבוד יציבות פשוט ישר לכיוון השני לאחר שחציתי עצרתי לצלם את השיטפון, טפחתי על מכלו של הקרנף ואמרתי לו "איזה גבר אתה, אשכרה קרנף" לצערי הסוללה של הגו פרו נגמרה ולא צילמתי תוך כדי החצייה לקח להמשך, משם המשכתי עוד כ 200 ק"מ עד לעיירה לורטו, הנוף השתנה בבום אחד ושוב הרים רק הפעם עם מבט אל הים בחלק מהמקומות אמרתי לעצמי "בואנה אתה בתאילנד לא במקסיקו" המבט אל המפרצים והלגונות עם הים השטוח והאיים הירוקים פשוט מדהים, בכניסה לעיירה ראיתי המון אנשים ונראה שכל העיירה יצאה לראות את השיטפון שעובר בנחל כאילו שזה מחזה בלתי רגיל עבורם שוב טעות שלי שלא צילמתי את זה, בהמשך אני אבין שזה היה באמת אירוע לא שיגרתי, מצאתי לי מקום לישון ויצאתי להסתובב בעיר ולחפש מקום למלא את קיבתי, הגשם לא הפסיק לרדת וכל העיירה הייתה מוצפת כל הרחובות מלאים במים עד גובה המדרכה ואני כמו ילד נוסע בגשם עם שורט וסנדלים (במהירות איטית כמובן) משפריץ מים לצדדים ומחייך בקסדה כמו איזה שיכור, אכלתי ארוחה טובה וחזרתי רטוב ומבסוט אל המוטל שוב קצת עדכונים מהארץ, פיפי ולישון. למחרת יצאתי לדרך ללה פז מרחק 356 ק"מ לתפוס מעבורת שתיקח אותי ואת הקרנף הרחק מבאחה קליפורניה בחזרה אל היבשת ואל מקסיקו עצמה.

הדרך הייתה ארוכה ולא פשוטה רוחות צד חזקות מאוד ומשתנות מצד לצד פעם תוקפות מימין ופעם משמאל, הכי כיף שיש רוחות גב הקרנף משייט כמעט בלי גז, בדרך עברתי שוב במקומות מקסימים, חלקם הררים וירוקים, שוב מישור משעמם עם רוחות וסופות חול, שוב הרים ירוקים וגשם, שוב חם ושמיים ללא ענן מעל ים כחול, וואוו כמה שינויים יש ביום אחד במסע שכזה, הגעתי ללה פז ושאלתי היכן המעבורת, התברברתי שוב בתוך העיר כאשר ה GPS לא עוזר בכלל עד שמצאתי את הכביש המוביל אל הנמל, מתברר שהגעתי בדיוק בזמן והמעבורת יוצאת בעוד כשעה וחצי, קניתי כרטיס בשבילי, משם הפנו אותי לעמדת שקילת הרכבים כדי לחשב את עלות השטתו של הקרנף הלבן,

להמשך, דלגו לבלוג של לירן 

דף הפייס של לירן כאן

———————————————————————————————————

כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות ללירן מרכוס

———————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

פרידה מארה"ב-פלאי הטבע, עיר החטאים וסן דייגו.

לירן מרכוס. ממשיך בהרפתקה שלו. כרגיל טבולה בתשוקה אמיתית של גילוי, מפגש והתלהבות. אל תחמיצו מילה או תמונה. (יוני)
17.8.14

לאחר שסיימתי להסתובב ולצלם ברכס הצפוני של הגרנד קניון  נסענו (הקרנף ואני) לעיירה סנט ג'ורג' שנמצאת ביוטה, כן שוב יוטה, כל הפארקים הנ"ל נמצאים במפגש הגבולות בין אריזונה ויוטה, עיירה זו תשמש אותי כבסיס יציאה ל 2 הפארקים הבאים ברשימה-ברייס קניון(Bryce Canyon) והאתר פארק ציון( Zion National Park),הדרך היוצאת מהגרנד קניון עברה שוב בין הרים ונופים יפיפיים ולאחר כמה עשרות ק"מ הנוף חזר להיות מדברי וחם מאוד, הגעתי קצת לפני חושך לעיירה סנט ג'ורג', פרקתי את הציוד מהקרנף, את הציוד אשאיר במוטל ואסע בלעדיו לפארק המדהים שראיתי רק בתמונות וחלמתי לראות במו עיניי, התקלחתי,הלכתי לאכול משהו וקדימה למיטה.
בבוקר שלמחרת יצאתי מוקדם לפני שיהיה חם ואכן הנסיעה עברה בקלות, אוויר הרי המדבר בבוקר, מרענן וקריר, המעבר בעיירות הקטנות מושכים תשומת לב ומבטים לעבר הקרנף, עצרתי לתדלק ולנשנש סנדוויץ', לאחר כשעה וחצי שכבר הייתי קרוב לפארק הברייס קניון הנוף החל לבשר את מה שעיניי יראו בשעות הקרובות,הדרך עוברת דרך הקניון האדום והנוף התחיל להפציץ בסלעים אדמדמים,צהובים וגם חומים, מכל עבר נראו צוקים ומן צורות שנוצרו עם השנים בעקבות שחיקת הסלעים ע"י מזג האוויר, צורות אלו נקראות ע"י הגאולוגים הודוס( hoodoos).

קצת לפני הכניסה לפארק לאחר אחד הסיבובים אני מבחין שהכביש עובר דרך קשת שנוצרה בסלע,עצרתי מיד לצלם היה פשוט מדהים,לאחר מכן התברר לי שיש עוד קשת שכזו מיד בהמשך פשוט יפייפה,המשכתי לדרכי,שילמתי 10$ קיבלתי מפה ונכנסתי אל הפארק,בגדול גם הפארק הזה בעל כניסה ויציאה אחת, המסלול בברייס קניון אינו מעגלי אלא ישנו כביש מרכזי וממנו יציאות לתצפיות אל הנוף המשונה והנהדר הזה, כבר בתצפית הראשונה המשקיפה אל העמק שמלא בהודוסים, צורות מדהימות שאי אפשר להאמין שהטבע יצר אותן, צבעי הסלעים משגעים ומגוונים, חום בהיר, חום כהה, אדמדמים, צהובים, לבנים, חבל על הזמן קשה להסביר במילים, בכל תצפית שכזו עצרתי וצילמתי פשוט אי אפשר להפסיק לצלם ולהביט אל הנוף היפיפה,בכל תצפית רואים בדיוק את אותו העמק רק מזווית שונה,ניתן לרדת אל העמק ולבצע סיור רגלי במסלולי הליכה ארוכים,הקצר שביניהם אורך כ 3-4 שעות, אני לא יצאתי למסלול שכזה היות והיה כבר חם למעלה בתצפית ולכן תיארתי לעצמי שלמטה יהיה הרבה יותר חם ואני לבוש במכנסי הרכיבה ונועל מגפי רכיבה, אני בטוח שהנוף בתוך העמק למטה מרשים עוד יותר אך אשמור זאת להזדמנות אחרת,כמו כן בברייס קניון נפגשתי לראשונה הטיול עם מטיילים ישראלים, לאחר אלפי ק"מ של טיול התחלתי לשמוע עברית פה ושם, ע"י אחת התצפיות פגשתי את משפחת אלוני,משפחה נחמדה שהגיעה לטייל בארה"ב, דיברנו והחלפנו חוויות מהטיולים שלנו,כמובן שהם רצו לשמוע על הטיול שלי יותר מלספר על הטיול שלהם, לאחר כחצי שעה נפרדנו לשלום נתתי להם מדבקה עם הלוגו כמזכרת ויצאתי לכיוון התצפית הבאה, רציתי לומר בהזדמנות זאת תודה למשפחה הנחמדה, שמחתי לפגוש אתכם ולהשלים פערים בשפה העברית.

הטיפוס לתצפית המרכזית ארוך אך שווה את המאמץ, הנוף משגע ופשוט אי אפשר להפסיק ולצלם וליהנות מעצמתו של הטבע ומהפיסול שיד אדם לא תצליח לעשות בעצמה שכזאת.
המשכתי בנתיב המסומן במפה שקיבלתי בכניסה עד לסיומו ועצרתי בעוד כמה תצפיות,למעשה לאחר התצפית המרכזית אין עוד כל כך מה לראות,בדרך פגשתי כמה אופנוענים שהתרשמו מהקרנף והתעניינו בטיול שלי, גם הם אוהבי ישראל והביעו תמיכה עקב המצב בארץ(מבצע "צוק איתן")דרך אגב כל מי שפגשתי בדרכי בארה"ב,קנדה ואלסקה(שהיא גם חלק מארה"ב) כולם תמכו בישראל ואמרו שצריך לשים סוף למנהרות ולטרור, לקראת אחה"צ חזרתי על עקבותיי לעיירה סנט ג'ורג',בנוהל הרגיל אכלתי ארוחת ערב,עדכונים מהארץ, פיפי ולישון.

למחרת בבוקר יצאתי לראות את הנקודה האחרונה ברשימת האתרים שרציתי לראות באזור הזה והוא פארק ציון( Zion National Park),יצאתי לכיוון הפארק אל הכניסה הצפון מערבית,כאשר הגעתי אליה שילמתי כניסה וקיבלתי מפה ואז התברר לי שהכניסה הנ"ל מובילה לתצפית על צוקים נהדרים אך הכביש הוא ללא מוצא ואינו ממשיך אל תוך הפארק אלא אני צריך לחזור חזרה לאחר התצפית הנ"ל ולנסוע כ 65 ק"מ אל הכניסה הדרומית, מה??? לעזאזל אז למה אתם מפרסמים באתר שזו אחת מהכניסות לפארק אם בעצם זו רק תצפית אחת מסכנה ואי אפשר להמשיך ממנה לשאר הפארק?טוב אני כבר פה אעלה ואראה במה מדובר,הדרך לתצפית היא כ 15 ק"מ וכבר בכניסה האספלט השחור משנה צבעו לאספלט אדוםםם,כן כביש בצבע אדום חום עם פס הפרדה בצבע צהוב,איזה יופי פשוט משתלב נהדר עם הנוף מסביב,פעם ראשונה שאני רוכב על כביש אדום שכזה, הפליאה והשמחה בקסדה הרקיעו שחקים, למעשה התפעלתי מצבעו של הכביש לא פחות מהנוף עצמו, שוב בתצפית זוג אמריקאים ניגש לדבר איתי ולשאול על המסע, כמובן שהם התפלאו שאני מישראל ושעשיתי את כל הדרך מלוס אנג'לס לפרודו ביי וחזרה עד יוטה,ג ם הם שוב הביעו תמיכה במדינת ישראל וביקשו להצטלם איתי ועם האופנוע, אני לא נשארתי חייב וצילמתי גם אותם.

נפרדנו יפה ומשם יצאתי לכיוון הכניסה הדרומית אל הפארק הדרך הייתה דיי משעממת אך השתנתה במהרה כבר בעיירה הציורית ספרינגדייל שנמצאת בסמוך לכניסה אל הפארק הנוף החל להראות את עצמתו,בכניסה כמובן שלא הייתי צריך לשלם שוב היות ולכל הפארקים הלאומיים התשלום עבור כניסה תקף לשבוע ללא הגבלת הכניסות ו/או היציאות.
מסלולי הנסיעה בפארק ציון מחולקים לשניים,בראשון אפשר להשתמש ברכב הפרטי/אופנוע ובשני נוסעים באוטובוס ללא תוספת תשלום.
התחלתי במסלול הראשון, הכביש האדום עם הפס הצהוב במרכזו פשוט עשה לי את היום, הכביש התפתל בין הרים וצוקים ענקיים והנוף הייחודי של פארק ציון הדהים אותי ביופיו,לאחר כמה עצירות לצילום הגעתי לפקק תנועה,מיד הבנתי שזו הכניסה למנהרה המפורסמת של הפארק,מנהרה ארוכה שנחצבה בהר וחוצה אותו מצד לצד,במנהרה התנועה זורמת בכיוון אחד בכל פעם ולכן נוצר פקק בכניסה למנהרה,לאחר שהשיירה שהגיעה ממול חלפה על פנינו הגיע תורינו לחצות לצד שני,המנהרה ארוכה מאוד כ 2 ק"מ ומדי פעם בדופן המנהרה יש חלונות שמהם אפשר לחטוף מבט על הנוף שבחוץ,אך אסור לעצור ולצלם,באותו הרגע מה שעולה לי בראש הוא הסאונד של המנוע ואיך הקרנף היה נשמע עם אגזוז פתוח,בכל מקרה נהניתי גם מהסאונד האנמי שיש לו עם האגזוז המקורי בכל פתיחת מצערת לרווחה שומעים את לועות היניקה יונקות אוויר הרים בהנאה מרובה, לאחר היציאה מהמנהרה אני ממשיך בכביש המתפתל בנוף המופלא ומגיע לשער היציאה מהפארק, אני אומר לעצמי"מה זהו?" היות ואני רוצה לעשות את הסיור באוטובוס אני צריך לחזור את כל הדרך חזרה,הדבר הראשון שעלה לי בראש הוא "יששש עוד פעם חוצים את המנהרה הארוכה" ואכן כך עשיתי את כל הדרך חזרה כולל המנהרה הארוכה וכמו שכבר אמרתי הרבה פעמים אותה הדרך באותו הכביש רק לכיוון השני נראית כמו דרך חדשה, המשכתי כך עד למרכז המבקרים(משם יוצאים האוטובוסים) השארתי את הקרנף לנוח בצליו של אחד העצים ועליתי לאוטובוס,המסלול באוטובוס אורך כשעתיים הלוך וחזור, תפסתי לי מקום ליד החלון וגיליתי שאי אפשר לפתוח את החלון שלידי או כל אחד אחר באוטובוס יותר מ 5 ס"מ, לעזאזל מה זה?? ככה אי אפשר לצלם!! בסדר אתם רוצים להגביל את פתיחת החלון לצורך בטיחות אבל למה רק 5 ס"מ אפילו קיסם שיניים אי אפשר לזרוק החוצה, היה חם באוטובוס ומזגן לא היה, לפחות קיבלנו הסבר מפורט מנהג האוטובוס,כמו כל ישראלי טוב הצלחתי למצוא שיטות כדי לצלם דרך החריץ ולמעשה יצאו כמה תמונות לא רעות בכללל.

לאחר שהסיור באוטובוס הסתיים חזרתי לאוכפו של הקרנף ונסענו חזרה אל העיירה סנט ג'ורג', היה חםם ושוב הרגשתי כמו העוף בתנור של שישי בערב רק עם ריח פחות נעים ומגרה.
בערב חיפשתי מלון בלאס וגאס עם דיל טוב וביצעתי הזמנה באינטרנט, בכל מלון בלאס וגאס יש קזינו ולכן המלונות בלאס וגאס מציעים חדרים במחירים זולים כדי למשוך אליהם לקוחות שימלאו את בתי הקזינו של המלון,הדיל שמצאתי הציע 20$ ללילה ואני זקוק למנוחה לאחר כחודשיים בדרכים,לכן הזמנתי חדר לשבוע ימים אותם אנצל למנוחה ועדכונים לבלוג.
בבוקר ארזתי את הציוד ויצאתי לדרכי, אתמול התלוננתי שחם אז מישהו סידר לי מבול ועוד איזה מבול!! כל הדרך במדבר לכיוון לאס וגאס שבמדינת נבדה היה גשם כבד, מצד אחד התבאסתי שיורד כזה גשם ומצד שני שמחתי שלפחות לא חם,אחה"צ הגעתי לפאתי לאס וגאס,כבר מרחוק נראית העיר ההזויה והמדהימה בתפארתה, המשכתי למלון שהזמנתי בדרום העיר וציפיתי למקום נחמד, מה שהתברר הוא שהגעתי למלון מפואר בסטנדרטים שלי לא של וגאס, יש חנייה מקורה, נהגים שחונים את הרכבים עבור הלקוחות בריכה, קזינו, שירות חדרים, תמרוקים, חדר כושר, ועוד אפילו שירות צחצוח נעלים וכל זה ב 20$ ללילה מי היה מאמין, נעלתי וכיסיתי את הקרנף אמרתי לו "זכית בשבוע חופש" וכך היה הוא לא ראה אור שמש למשך כמעט שבוע.

פינקתי את עצמי בתספורת וגילוח, הרי אני לא יכול להסתובב בלאס וגאס כמי שנראה כמו הומלס למרות שראיתי פה אנשים ממש אבל ממש מוזרים.
מה עוד אפשר לכתוב ולספר על לאס וגאס שלא סופר כבר,כמו שכבר כתבתי תכננתי לנוח פה לשבוע מה שהתברר כבלתי אפשרי,הפאר וההדר במלונות היוקרה משכו את תשומת ליבי ובכל יום טיילתי ב 2-3 מלונות אחרים,קניתי כרטיס אוטובוס שתקף ל 3 ימים בכל קו וכיוון שאבחר, עליתי לאוטובוס ונסעתי לרחוב הסטריפ המפורסם(רצועת מלונות יוקרה)כל אותם הימים חזרתי ואמרתי לעצמי בלב ולפעמים גם בקול "לא נורמלים, פשוט משוגעים האמריקאים האלו" כל לובי של מלון נראה פשוט כארמון, המלון הכי פשוט וצנוע שם בכיס הקטן כל מלון אחר שראיתי בחיי, כל מלון בנוי על בסיס אטרקציה שונה אך ורק כדי למשוך תיירים, מלונות עם שמות מפוצצים וערים בעולם,פריז, ניו יורק, רומא, ונציה, מצריים, מלון קיסר, בלאג'יו, אי המטמון ועוד.
כאשר נכנסים לכל מלון שכזה לא יודעים מה מצפה מלבד קזינו מפואר שיש בכולם,ספינות פיראטים,לונה פארק,דולפינים,אריות לבנים,טיגריסים לבנים,מסעדות יוקרה,חנויות,מכוניות פאר פשוט טירוף.
הטירוף נמשך גם ברחובות ובמועדונים, אנשים מחופשים, פעלולני רחוב, ציירים, אלפי אנשים, חלקם גם חסרי בית ושיכורים, תפאורת אורות הרחוב מנצנצת מכל עבר ובכל צבע פשוט נהדר ולפעמים מוגזם, אנשים מרחפים מעל הרחוב במאין "אומגה" כך העברתי לי שבוע בו טיילתי ברגל ללא הקרנף (מה שלא אופייני לי) בשבוע בו תכננתי לנוח לא נחתי לרגע ותפרתי עשרות ק"מ במלונות וברחובותיה של לאס וגאס.

החדר שלי 20 דולר ללילה

הרבתי בתמונות כך שמי שלא היה יוכל ליהנות גם.אחר שישה ימים בהם חרשתי את כל המלונות בלאס וגאס הקדשתי יום אחד כדי לנסוע לסכר הובר המפורסם,הקרנף היה מופתע לראותי היות והבטחתי לו שבוע חופש,שחררתי אותו ממנעוליו ואמרתי לו "קדימה יוצאים לנער את האבק שהתאסף מתחת לכיסוי שכיסה אותך",הקרנף הניע ללא בעיה ויצאנו לדרך,לאחר כחצי שעה של נסיעה הגענו לסכר המפורסם, תחילה חציתי את הסכר על הכביש עובר מעליו ורק אח'כ עצרתי לצילומים מהתצפיות השונות,לאחר מכן נסעתי לכיוון הגשר הגדול שעל הכביש הראשי,שם השארתי את הקרנף בחניה ויצאתי להליכה על גשר, הנוף מהגשר צופה הישר אל הסכר האדיר הזה וזה פשוט יפה, הרוח במרומי הגשר הגבוה חזקה ולכן צריף להחזיק טוב את המצלמה, ב 15 דקות ראיתי ארבעה כובעים של אנשים שפשוט עפו מראשם אל הנהר שלמטה צילמתי עוד כמה תמונות וחזרתי אל הקרנף ומשם לאגם שצמוד לסכר ובחזרה ללאס וגאס. סיכמתי לי את הביקור בלאס ווגאס במסעדת הארד אטק (התקפת לב), זו דוגמא קטנה כמה שהעיר הזאת הזויה ומופרעת,הסועדים במסעדה לבושים בחליפת חולה כמו בבית חולים, המלצריות והטבחים לבושים כמו אחיות ורופאים, משקאות אלכוהולים מגיעים בשקיות אינפוזיה והסועדים מחויבים לסיים את הארוחה ולא המלצרית מחטיפה להם בישבנם עם מטקה מעץ (כמו של הים) בעוד המצלמה מצלמת את פרצופם המביע כאב, כל זאת בזמן שכל קהל המסעדה מוחא כפיים ומעודד את הלקוח המוכה, לאחר מכן בתוספת תשלום כמובן התמונה תודפס על חולצת טישרט כמזכרת על האירוע הכואב.

בכניסה למסעדה יש משקל והמסעדה נותנת ארוחות חינם לאנשים במשקל של כ 150 ק"ג ומעלה, זו פעם ראשונה בחיים שלי שאני רואה אדם שמן ששמח לעלות על המשקל והאנשים מסביב מוחאים לו כפיים על זה שהוא שמן.
הזמנתי לי המבורגר "קטן" (ראו תמונה) והצבתי לי מטרה לסיימו, לא מתאים לקבל מכות מול כולם, שאלתי את המלצרית "אם אני לא מסיים את מחטיפה לי?" היא אמרה "כמובן" אז שאלתי שאלה נוספת "ואם אני מסיים אני מחטיף לך?" היא צחקה ואמרה "מה פתאום זה מאוד כואב" נו לך תבין היא יודעת שזה כואב אבל היא מחטיפה לאנשים מכל הלב, רק מהצליל של המכה כבר כואב לכל הלקוחות שמסביב.

בבוקר שלמחרת התארגנתי ליציאה לכיוון סן דייגו, התכנון להגיע כמה שיותר קרוב לגבול ולהתארגן לקראת החצייה למדינות עולם שלישי, בין ההכנות אני מתכנן לבצע טיפול לאופנוע ולקנות רפידות בלם קדמי+אחורי (לשעת צורך) ועוד פיצ'פקס, לבטל את הביטוח של האופנוע (תקף רק בארה"ב) לעשות ביטוח למקסיקו, לפגוש את דניאל (לכל מי שלא זוכר-דניאל חבר שלי מתקופת הצבא), לשלוח את הציוד קמפינג לארץ ולבקר בנושאת המטוסים מידוואי.

רב הדרך לסן דייגו הייתה די משעממת ומזג האוויר חם ויבש למעט גשם פה ושם שציננו את האווירה,הגעתי לסן דייגו מצאתי מקום זול לישון בו למשך חמישה ימים,
אסכם בקצרה את חמשת הימים:
כבר למחרת התחלתי לארגן את עצמי ואת האופנוע לקראת החצייה ביצעתי טיפול( שוב בעצמי) קניתי רפידות בלם ספייר, מצתים, תרסיס שמן, משפך ועוד שטויות, ביטלתי את הביטוח ועשיתי אחד חדש למקסיקו, קניתי תיק קטן יותר לשאר הציוד שנשאר איתי ואת התיק הגדול עם ציוד הקמפינג דניאל הציע שאשאיר אצלו וקבענו שנלך ביחד לנושאת מטוסים וכו'.
בשבת בבוקר דניאל הגיע מלוס אנג'לס לפגוש אותי בסן דייגו, שוב נפגשנו צחקנו, דיברנו אכלנו והפעם גיוונו והלכנו לבקר בנושאת המטוסים מידוואי (Midway) שהיא כיום מוזיאון ואפשר לטייל עליה ולראות כיצד חיו בה ואיך נראית נושאת מטוסים מבפנים וכמובן המטוסים שעליה, בימיה הטובים שהו עליה כ 5,000 איש, ממש עיר קטנה כאשר יש בה הכל והיא בנויה לשהות בים לתקופות ארוכות מאוד, הסתובבנו על הנושאת מטוסים כשעתיים ומשם הלכנו לנשנש איזה סטייק טוב לארוחת צהריים,משם חזרנו למלון, נתתי לדניאל את ציוד הקמפינג, דיברנו עוד כמה דקות ושוב נפרדנו עם חיבוק ומילות פרידה ובתור הפתעה קיבלתי שקית של במבה שעשתה לי את היום.

לסיכום פרק הטיול בארה"ב:
ארה"ב כמו שכולם יודעים ארץ מופלאה בה אפשר להשיג כמעט הכל (למעט בוקסות מילימטריות כמו שאני חיפשתי) שמתי לב שככל שעולים צפונה האוויר קר יותר והאנשים יותר קרירים ומסוגרים, וככל שמדרימים לעבר המדינות החמות האנשים יותר פתוחים ונעימים, השוויתי את התופעה לחבילות החציר שראיתי בדרך כאשר בצפון הן עגולות (מעגל-משהו סגור) ובדרום החבילות מרובעות כמו שאנחנו מכירים, למרות זאת כל האנשים שפגשתי בדרך למעט אחד או שניים פשוט נפלאים ואדיבים, רובם אם לא כולם אוהבים אופנועים/רוכבים על אופנועים, אוכל נהדר וגם מתועש, סופרים ענקיים וחנויות מפלצתיות, רכבים מכל הסוגים ועם כל השיפורים האפשריים, סוכנויות אופנועים משגעות בגודלן ובמבחר ההיצע, שירות נפלא, נופים מדהימים ועוצרי נשימה, ממישורים חקלאים להרים גבוהים ומושלגים מיערות אין סופיים ועד למדבריות יבשים וצחיחים, פשוט נפלא, אהבתי את השהיה בארה"ב ואין ספק שיום אחד אחזור אליה שוב, אז שוב תודה רבה לכל מי שפגשתי בארה"ב, יש לכם ארץ נהדרת בכל יום בשבוע ולא רק ביום שישי.

בפוסט הבא- החציה לבאחה קליפורניה-מקסיקו.

תודה שקראתם ומקווה שנהניתם מהפוסט.

כל המידע הנוסף והמון צילומים בבלוג של לירן מרכוס

עמוד הפייס של לירן מרכוס

——————————————————————————

כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות ללירן מרכוס

——————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

ארה"ב-פלאי הטבע, שמורות, פארקים ונופים עוצרי נשימה.

עוד מהמטעמים של לירן הרוכב מצפון אלסקה לדרום אמריקה

הערה:
את הפוסט הבא יש לקרוא בישיבה ובזמנכם הפנוי,במידה ותקראו זאת בזמן העבודה,אתם תתפטרו ותצאו למסע שכזה.

7.8.14
הנוף השתנה לשדות חקלאיים יבשים וחומים לקראת ה 160 ק"מ האחרונים נסענו בכביש 89 העובר דרך שמורת הטבע לואיס וקלארק ומוביל לעיירה נידחת בשם וויט סולפור ספרינגס,הכביש הררי ומפותל מעלף ביופיו,טיפסנו בהרים בתים הבנויים לצידו של נחל זורם, החום הפך ירוק, המישורים הפכו להרים המצמיחים עצים ואיפה שיש מים ועצים יש גם חיות, בקטע הכביש הנ"ל ראינו כמות של חיות בר במיוחד איילים בכמות מסחררת ובכל הק"מ שעשינו באלסקה וקנדה לא ראיתי כל כך הרבה חיות בר פשוט נהדר, האוויר הצונן סוף סוף קירר את גופנו אכן סוף יום מעניין ומהנה לאחר יומיים משעממים בהם נסענו קצת יותר מ 1,400 ק"מ בכבישים ישרים ומהירים.
קפצנו לבר מקומי לארוחת ערב ובירה קרה ומשם לחדר אמרנו לילה טוב לאופנועים והלכנו לישון.

בוקר השעה 7:20 העיירה הציורית שקטה מאוד שקטה, סבסטיאן ואני מתארגנים ליציאה לכיוון העיר בילינגס (Billings) שם נבצע שנינו טיפולים לאופנועים (כן כבר הגיע הזמן לטיפול נוסף שלישי במספר), בחניית המלון פגשנו רוכב הארלי כבן 60 שהחליט לצאת למסע קצר באזור הזה של ארה"ב, בשיחה קצרה התברר שהאופנוע שלו עשה לו בעיות בערב שלפני וסירב להניע ולכן עצר כאן ללילה,כאשר הוא לוחץ על כפתור ההתנעה אין קול ואין עונה והוא ממתין לגרר, ביקשתי שיפרק את הכיסוי של המצבר ונראה מה קורה, המצבר חדש, והחוטים שלו מחוברים כראוי, אז הבעיה כנראה בהמשך, שיחקתי קצת עם החוטים המחוברים למתנע (סטרטר) והופ הזקן (הארלי) מתעורר לחיים, שיחקנו שוב עם החוטים והזקן המשיך והמשיך להניע, לא יודע אם בגלל שנגענו במצבר או במתנע הוא המשיך להניע,כנראה סתם התחשק לו (האופנוע) לנוח כאן כי הנוף מהמם.
הוא מיד התקשר לחברת הגרירה וביטל את הגרר, נפרדנו ממנו ואיחלנו דרך צלחה אחד לשני, יצאנו לדרך לבלינגס הייתה קצרה ולאחר כשעתיים הגענו למוסך ימאהה, המוסך סירב לטפל באופנוע ואמר שרק בעוד יומיים יהיה לו זמן, מה נפלתם על הראש? מה יומיים? שאלנו את מנהלת המוסך האם היא תאפשר לנו לעבוד בחניית המוסך ואנו נבצע את העבודה בעצמינו והיא אמרה לא!!, חזרתי לחנות הציוד ושאלתי שוב אם אבצע את הטיפול בעצמי האם זה פוגע באחריות? ואז נאמר לי מה שרציתי לשמוע כבר מזמן (למרות שסבסטיאן אמר לי זאת יותר מפעם אחת) אין בעיה כל עוד יש לך קבלות על קניית החלפים ממוסך ימאהה, יששש בארץ המובטחת זה לא היה עובד ככה,קניתי מהם שמן ופילטר שמן וביקשתי שיחתמו בספר הרכב, אמרו אין בעיה איפה הספר? לאחר שהם חתמו נסענו לרשת אוטו זון (Auto Zone) וביקשנו לבצע טיפול בחנייה וכשנסיים ניתן להם את השמן הישן שאותו הם שולחים למחזור, קנינו כל אחד פיילה (גיגית) ב2$ עבור השמן המנוקז וסבסטיאן קנה מהם גם שמן, וקדימה לעבודה, היה חם תחת השמש ונזלתי כמו נר של חנוכה מהסוג הזול ביותר, פירקתי את מגן המנוע כדי להגיע למסנן השמן,ניקזתי את השמן הישן, פירקתי המסנן והחלפתי אותו בחדש למרות שעל פי הספר כל 2 טיפולים צריך להחליפו אך זה לא הוצאה משמעותית ולכן אני מחליף אותו בכל טיפול, סגרתי את ברגי הניקוז, מילאתי שמן חדש והרכבתי את מגן הגחון סה"כ 40 דקות שבמוסך הם מבצעים זאת בחצי יום לפחות וגובים 150$ על עבודה, אני לא אומר כלום על המוסכים היות ועבדתי בכמה שכאלו בחיי, נתנו למוכר בחנות את הפיילות והוא החזיר לנו אותם נקיות, אמרתי לו שאין לנו מקום על האופנועים ושהוא יכול לקחת אותן לביתו או למכור אותם למישהו אחר.

משם נסענו לתחנת הדלק, תדלקנו, נשנשנו, שתינו משהו ודיברנו, כאילו מותחים את הזמן ולא רוצים להיפרד אך אין ברירה, כאן דרכינו נפרדות ונתיבינו מתפצלים,סבסטיאן חברי נעמת לי מאוד, כמעט כשבועיים אנו רוכבים ביחד, בגשם ובקור, בחום ובשרב, בעליות ובירידות, בנופים עוצרי נשימה,בכבישים מדהימים וגם בכאלו ישרים ומשעממים, נכון כמעט שבועיים זה זמן לא ארוך אך שחווים חוויה משותפת שכזו ומגיעים לאזורים נידחים בהם רק מעטי מעט היו ורכבו ואני מתכוון הדרך לפרודו ביי וחזרה, אני מאמין שיום אחד ניפגש שוב וחברים נשאר לתמיד! מה שבטוח שנינו לא נישכח עם מי רכבנו לקצה העליון ביותר של אמריקה הצפונית, אז שוב בדקנו שהאימיילים שמסרנו אחד לשני לפני כמה ימים כשנפרדנו לכמה שעות בוויטהורס בקנדה נכונים, לחיצת יד, חיבוק, שוב לחיצת יד ושוב חיבוק ויצאנו לדרכינו.

הכיוון אליו אני מכוון הוא הפארק הלאומי ילוסטון (Yellowstone National Park) אך היום לא אספיק לבקר שם לכן הכיוון הוא לעיירה ציורית הנמצאת על גדת נהר בשם רד לודג' (Red lodge), כאשר הגעתי לעיירה התברר שזו נקודה שכל האופנוענים באזור מגיעים אליה והעיירה הייתה מוצפת באופנועים ובחבורות של אופנוענים, בחניית המוטל היו לפחות 50 הארלי דווידסון וכך גם בכל מוטל אחר בעיירה פשוט מטורף מה שקורה כאן, הסתובבתי רגלית בעיירה ולאחר שאכלתי ארוחת ערב וכמה עדכוני חדשות ואימיילים התקפלתי לישון מחר יום חדש וארוך אבל באמת ארוך מעבר לתכנון אך זה בהמשך.

בבוקר קמתי מוקדם ויצאתי לדרכי לכיוון הכניסה המזרחית לפארק הילוסטון, כביש 212 היוצא מרד לודג' לכיוון הכניסה המזרחית הוא פשוט אחד הכבישים המופלאים ביופיים ויכול להיכנס בקלות לעשרת המקומות והכבישים הראשונים, הכביש מפותל ומטפס למעבר הרים בשם פס שן הדוב (Bear tooth pass) אחד הנהדרים שעברתי בהם, הגובה המקסימלי שראיתי בGPS  היה 10,968 רגל שזה בערך 3.4 ק"מ מעל פני הים,הנוף נהדר ומדהים ביופיו, פה ושם מתגלה לו אגם,מסביב על פסגות ההרים עדיין יש שאריות של שלג שלא נמס,המרחבים הנצפים מלמעלה פשוט מרהיבים,פשוט קשה ואי אפשר לתאר במילים, הנוף שוב השתנה ובגבהים הללו שום דבר אינו צומח מלבד עשבים נמוכים,הכביש מוצף ברוכבים ובקבוצות של רוכבים שהגיעו מרד לודג' וכאלו שבדרך לשם,הכביש נמשך ועובר את הגבול ממונטנה לויומינג(wyoming) וממשיך דרך עיירה קטנה בשם קודי(Cody)ומשם נכנסים לפארק המופלא והעתיק ילוסטון,בפארק הענק הזה אפשר לראות ביזונים (באפלו אמריקאי), דובים, איילים, אגמים, גייזרים ועוד. ממשיכים כבר בכניסה לפארק ראיתי איילים ובהמשך הדרך עדרים עצומים של ביזונים,חיה מוגנת שכמעט נכחדה באזור עקב צייד ללא פיקוח,הכביש בתוך הפארק נהדר גם הוא ועובר בין הרים ונחלים,הנוף עוצר נשימה ופשוט נהדר,בהמשך הדרך הסובבת אגם גדול אפשר לראות גייזרים(לא מהסוג שאוהב את מינו) המתפרצים מהאדמה ויוצרים שובלים של מים בצבעים מיוחדים,הריח הנישא באוויר הוא ריח חריף דומה לגפרית,התבדחתי לעצמי שכדור הארץ נראה יפה מעל פני האדמה אך בתוכו שוכנים גזים חריפים כמי שאכל חמין של שבת מלא בקטניות מכל הסוגים,בכל אזור עם גייזרים אפשר לחנות ולצעוד ברגל ופשוט להתענג מהמראות הנפלאים.

הסתובבתי בפארק לאורך כל היום ונהניתי מכל רגע, אחה"צ החל גשם והגיע הזמן למצוא מקום לפרוס את האוהל וללכת לישון, התחלתי לעבור בין אתרי הקמפינג בפארק וכולם היו מלאים עד אפס מקום,מתברר שבפארק הילוסטון צריך להזמין מקום באתרי הקמפינג מראש,טוב אז לצערי לא אשן כאן היום יצאתי מילוסטון מהיציאה הדרומית וחיפשתי מקום לישון.
גם בהמשך לאורך הדרך כל המקומות היו בתפוסה מלאה, המשכתי לעיירה ג'קסון (jackson) וגם שם הכל היה מלא, מתחיל להחשיך מה עושים לעזאזל? המשכתי מערבה וחציתי למדינת איידהו מחוון הדלק מראה שיש עוד רבע מיכל ז"א כ 50 מייל עד שהנורה תחל להבהב אז אתדלק בעיירה הבאה, בעיירה הבאה תחנת הדלק הייתה סגורה ושוב כל המקומות בתפוסה מלאה,הדרך עברה בכביש מפותל דרך שמורת טבע וכבר חושך סביב, נסעתי אחרי מכונית כאמצעי בטיחות כנגד איילים, מה גם שאין לי דלק אז אסע חסכוני (למרות שיש לי עדיין ג'ריקן מלא מאלסקה באחד הארגזים אז לבי שקט),

הגעתי לעיירה הבאה ונורית הדלק כבר החלה להבהב לפני יותר מ 25 מייל, מצאתי תחנה בשירות עצמי ותדלקי באמצעות כרטיס האשראי, גם פה אין שום מקום לישון,אז אמשיך הלאה לעיירה שאחרי, עיירה בשם איידהו פולס(Idaho Falls) וכן גם כאן הכל מלא, כבר כמעט 22:00 ואני כבר מעל 14 שעות מאז שעזבתי את רד לודג', מתברר שמתקיים איזשהו כנס באזור ולא לכבודי הוא מתקיים, לכן כל מקומות הלינה בתפוסה מלאה שיט, ע"פ מה שנאמר ע"י פקידה באחד המוטלים גם בעיר הבאה בשם בלאקפוט (Blackfoot) אז לפני שאני ממשיך אני אעצור ואמלא את קיבתי כי כאשר רעבים לא חושבים נכון וזה מתכון לטעויות,מזל שלפחות אכלתי סנדוויץ" בצהריים, כמו כן התחברתי לאינטרנט במסעדה והתעדכנתי בחדשות מן הארץ,כמה רקטות נפלו ואיפה(מבצע "צוק איתן")עדכנתי את ההורים שאני עדיין בדרך ושלא ידאגו,היות והם רואים שאני בתזוזה דרך המכשיר איתור לוויני,כמו כן עדכנתי אותם גם בכל הסיפור של מקומות הלינה ואמרתי להם שלא ידאגו אם יראו שעצרתי לנוח בצד הדרך, כאשר סיימתי לאכול פגשתי במסעדה עוד רוכבים שרק הגיעו ונתקעו ללא מקום ללינה וגם הם אינם יודעים מה לעשות,כבר 23:00 אני אמשיך ולא אחכה להם רק עכשיו הם התישבו לאכול וגם הסבירות שנמצא מקום לכולנו קלושה,אך לבד הסיכוי גבוה יותר,גם בעיר הבאה הכל מלא והעייפות מתחילה להראות את אותותיה, העיר הבאה נמצאת עוד כ 50 מייל וגם שם לא בטוח שאמצא משהו, בחצות וחצי לאחר כ 17 שעות מאז שיצאתי מרד לודג',יכולתי להמשיך עד לעיר הבאה ואז מה? אגיע ב 2:00 לפנות בוקר ואם אמצא חדר אשלם בשביל 3 שעות , לא נראה לי הגיוני ושווה את התשלום, לכן החלטתי שזהו להיום אני עוצר בצד הדרך בהזדמנות הראשונה שאמצא, לאחר כמה דקות בכביש המהיר הגעתי לתחנת רענון כמוה פזורות די הרבה תחנות שכאלו לאורך הדרך, בכניסה כתוב שאסור לפתוח אוהלים על הדשא אך לא כתוב שאסור לישון בתוך התחנה (בארה"ב אסור לפרוס אוהל במקום שאינו מוגדר לכך) אומר בעדינות שזה לא היום שלי למרות שהתחיל כיום נפלא ונהדר ונגמר כך ,אבל אני לוקח זאת בקלות הרי זה חלק מההרפתקה, לאחר יום ארוך ומעייף בו רכבתי כ 800 ק"מ וגם טיפסתי לתצפיות בפארק הילוסטון שזה מעייף לכשעצמו ביום בו עברתי בין מונטנה, ויומינג ואיידהו, לא אשכח אותך יום ארוך שכמותך, הייתי כבר עייף ולא כל כך היה אכפת לי איפה אשן אז מצאתי לי ספסל מבטון בתוך התחנה המחוממת בה יש אפילו שירותים צמודים, את האמת דווקא נחמד, הורדתי את המגפיים ונשכבתי לישון, למרות שהיה לא נוח והרגשתי כמו הומלס נרדמתי לכמה שעות און ואוף עד שהשמש החלה לזרוח.

המשך הכתבה בבלוג של לירן כאן

דף הפייס של לירן כאן

————————————————————————————————–

כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות ללירן מרכוס

————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

להתראות אלסקה, שלום לך קנדה

ושוב – להתראות קנדה ושלום ארה"ב.

עוד פרק במסעו של רוכב יחיד מסוגו

כמה טיזרים מהבלוג המאד מפורט ומחמם הלב של לירן מרכוס

1.8.14

"לאחר נסיעה ארוכה בחזרה מפרודו ביי הגענו בשלום בשעה 23:30 לאוניברסיטה בפיירבנקס.
סבסטיאן רצה להחליף את הצמיג האחורי שלו ביום שלמחרת, לצמיג כביש אותו הוא סחב כל הדרך מטקסס וביקש שאעזור לו בפירוק הגלגל והרכבתו במוסך ימאהה כך הוא ישלם פחות על העבודה, קבענו ליום שלמחרת בשעה 9:30 בלובי, הלכתי להתקלח קצת עדכונים בחדשות מהארץ ונפלתי שדוד על המיטה".

בלילה הזה ישנתי טובבב (רציתי לכתוב כמו תינוק, אבל תינוקות מתעוררים באמצע הלילה אז כתבתי טוב) הלילה עבר מהר, לשם שינוי התעוררתי ב 9:00 התארגנתי מהר וירדתי לשתות קפוצ'ינו מהמכונה שנמצאת בלובי של האוניברסיטה,סבסטיאן הגיע גם, דיברנו על יום האתמול כמה שכיף ואנחנו שמחים שעשינו זאת, יצאנו לכיוון האופנועים וראינו שני אופנועים שחנו לידינו בפרודו ביי האחד קאוואסאקי KLR 650 והשני דוקאטי ישן ומקורר אוויר שאלוהים יודע איך הוא הצליח לעשות את כל הדרך הזו, במבט מקרוב על הדוקאטי נראה שהוא חווה תאונה קטנה ולאופנוע נגרם נזק, מאוחר יותר פגשנו את הבחור הצעיר שהגיע מהולנד והוא אמר שהוא איבד שליטה במהירות 80 קמ"ש ולמזלו הנזק היה מועט, הנזק הגדול ביותר היה למשאבת הבלם הקדמי, כוסית נוזל הבלם התפוצצה לחתיכות והם נאלצו להיות מגייוורים וסידרו איזו קומבינה בעזרת מזרק וכך המשיכו עד פיירבנקס, האמת רעיון מעולה וההוכחה היא שהבלם עובד, כל שאר הנזק הוא שפשופים ועיקומים שאפשר לסדרם או פשוט לחיות אתם.

הקוואסאקי והדוקאטי הפצוע בחניית האוניברסיטה.

לאחר שצילמנו את האופנועים הנ"ל (סבסטיאן ואני) נסענו למוסך ופירקנו את הגלגל האחורי של האופנוע שלו ומסרנו אותו למכונאי שיחליף צמיג ויאזן אותו על המכונה, לאחר שסיימנו להרכיב את הגלגל בחזרה למקומו נסענו לשטיפת מכוניות אוטומטית בכדי לשטוף את הקרנפים, בארה"ב וקנדה יש עמדות אוטומטיות לשטיפה עצמית פשוט בוחרים את האופציה המתאימה בלוח הבקרה (שטיפה בלחץ, עם סבון, ווקס, מטאטא עם סבון, חומר לשטיפת מנועים ועוד) משלשלים כמה מטבעות והופ אפשר להתחיל איזה מגניב, אבל צריך להזדרז ולא להתמזמז כי השעון רץ אחורה במהירות, לאחר שהפעלתי את המכונה כ 5 פעמים כל פעם 2$ הקרנף היה נקי ונוצץ כמו שיצא מהסוכנות, אמרתי לו"אתה רואה הבטחתי לך שטיפה יסודית אם תתנהג יפה עד פרודו ביי וחזרה" הוא חייך אלי בחזרה בפנסיו הבוהקים, סבסטיאן שוב הסתכל עלי בצורה מוזרה ואמר לי "הקרנף אמריקאי אבל מבין עברית" צחקנו מהבדיחה ויצאנו לנשנש משהו בסופר מרקט, לאחר מכן נסענו לסוכנות אחרת של ימאהה וגם של הארלי דווידסון סתם בשביל לשטוף את העיניים ומשם חזרנו למנוחה באוניברסיטה שכן למחרת יש נסיעה ארוכה והמטרה לחצות את הגבול ולנסות להתקרב כמה שיותר לעיירה וויטהורס שבקנדה,קבענו להיפגש ב 8:00 בבוקר ליד האופנועים כאשר הכל מוכן לתזוזה,לקחתי את התיק עם הציוד שהשארתי לשמירה בקבלת האוניברסיטה והלכתי להתקלח ולנוח. בבוקר נפגשנו ולפני יציאה הזכרתי שוב לסבסטיאן שהפעם עוצרים ליד השלט "ברוכים הבאים לאלסקה" ושאני חייב תמונה אז שיזכור זאת, הדרך חזרה לכיוון מעבר הגבול הייתה משעממת וארוכה, קצת לפני העיירה טוק זכרתי שראיתי בכיוון הלוך מן כלי רכב עם גלגלים ענקיים וכל הדרך חיפשתי אותו, פתאום בצד הדרך אני רואה את הדבר האימתני הזה, סימנתי לסבסטיאן שעוצרים ומתברר שזו עגלה, כנראה להעברת בולי עץ ענקיים, ביקשתי מסבסטיאן שיצלם אותי שתראו כמה זה גדול, בזמן שאנחנו מצטלמים הגיחה מאחורינו אישה מבוגרת ואמרה "כדאי לכם לבקר בבית שנמצא מאחורי העגלה, בעלת המקום אישה מבוגרת והיא תשמח לראותכם, לא כל יום עוצרים תיירים פה בדרך כלל כולם פשוט ממשיכים וחולפים על פני המקום", בדרך לבקתה נראה שבעלה אהב לאסוף כל מיני דברים ובעיקר אופנועי שלג, נכנסנו לבקתה וראינו שזו בעצם חנות מזכרות ומשחקי מזל, צילמנו ושוחחנו קצת עם האישה והמשכנו בדרכינו (היא סרבה להצטלם), לאחר עצירה לתדלוק בטוק המשכנו בנסיעה ארוכה לכיוון מעבר הגבול, מיד לאחר המעבר בו לא עצרנו בכלל, נעצרנו לצילום עם השלט "ברוכים הבאים" לאחר מכן המשכנו שוב כמו בדרך הלוך כ 30 ק"מ עד לביקורת הדרכונים הפעם הקנדית, שוב שאלות קצרות "מאיפה באת ולאן אתה הולך?" החתמת הדרכונים וקדימה ממשיכים, ושוב קנדה מראה את עצמתה ואת נופיה המהממים, אגמים ונהרות, הרים ויערות, עליות וירידות, סיבובים וישורות, גשרי מתכת ונוף מדהים ללא סוף פשוט קנדה את מהממת התאהבתי בך קשות, לא הפסקתי לומר וואי ווואו למרות שכבר נסענו בדרך הלוך לאלסקה בדיוק באותו הנתיב,היות ואין אחד אחר, הדרך נראתה כדרך חדשה והחיוך יחד עם המוזיקה המתנגנת בתוך הקסדה הפכו את החוויה למושלמת.

פתאום בצד הדרך אני רואה משהו גדול וחום האטתי מיד ודרדרתי לכיוון הגוש החום לאט לאט אני מזהה דב ועוד איזה דב משהו גדול כזה וחום יכול להיות רק גריזלי, ניסיתי להתקרב כמה שיותר בכדי לצלמו וכל הזמן אני אומר לעצמי "רק שלא יברח", בזריזות שלפתי את המצלמה והקלקתי "יששש הצלחתי לצלם אותך דב מדהים שכמותך" ממש שניות מעטות מרגע הזהיו ועד לצילום התמונה ואז הוא ברח,סוף סוף דב בטבע צולם בעדשתי, איזה מגניב, התחלתי להצטער שקניתי ספריי נגד דובים הם כאלו פחדנים שוב אולי כי אני גדול.
המשך באחת מעצירות לתדלוק פגשנו עוד ועוד אופנוענים ואפילו אחד שדומה לזה שיש לי בארץ (XR600R) רק 650 מזווד שגם הגיע מאלסקה רק לא מהחלק שבו אנחנו היינו, המבט על ה XR650 העלה בי געגועים לבהמה שלי אהוב ליבי שממתין לי בארץ, מקווה שלא סיפרו לו שיש לי רומן עם קרנף בארץ זרה.
כך המשכנו בנופים מדהימים המשתנים כל רגע במהלך הרכיבה, לאחר כ 800 ק"מ ולקראת החושך הגענו לעיירה היינס ג'אנקשן, כאן פגשתי את סבסטיאן בדרך הלוך לאלסקה, מאז עברנו המון ביחד ולמרות שמבחינת הזמן התקופה היא דיי קצרה חווינו חוויות מופלאות ביחד, התמקמנו במוטל זול והלכנו להרביץ ארוחה במסעדה סינית הסמוכה למוטל היה ממש טעים והייתי כל כך רעב ששכחתי לצלם, משם פיפי ולישון מחר יום חדש.

בבוקר התארגנו בנוהל הרגיל, קפה, סיגריה ויצאנו לכיוון וויטהורס, אמרתי לסבסטיאן שאני נכנס לעיר ושאתעכב שם כדי להוציא כסף ולחפש מתאם 12V לUSB היות ושלי עושה קצת בעיות, סיכמנו שהוא ימשיך היות והוא לחוץ בזמן לחזור לטקסס, נפרדנו ואמרנו תודה ושהיה כיף לרכב ביחד החלפנו אימיילים ואמרנו שעוד נפגש בהמשך היות ואנחנו נוסעים לאותו הכיוון אז הסיכוי הוא גבוהה, כאשר עצרתי ליד הכספומט הבחנתי שהתוספת שהרכבתי על הרגלית צד עומדת ליפול ושהברגים השתחררו מהרעידות, הוצאתי את הכלים וחיזקתי אותם, לאחר מכן הוצאתי כסף ולא מצאתי מתאם ל USB כמו שרציתי, סה"כ התעכבתי כשעה+ בוויטהורס סבסטיאן כבר רחוק ואין סיכוי שאסגור את הפער בינינו, המשכתי בדרך לכיוון העיירה ווטסון לייק (watson lake) בה יש מקום אותו אני רוצה לראות, יער השלטים המפורסם בו יש שלטים ולוחיות מכל העולם, אנשים פשוט עוצרים תולים או מדביקים את השלט או מה שמתחשק להם וממשיכים בדרכם,בדרך לשם שוב עברתי בשיפוצי הכבישים בהם יש רכב המלווה את הרכבים העוברים בו והפעם אחרי פרודו ביי ועם הצמיגים החדשים היה פשוט תענוג, בהמשך הדרך לאחר כמה שעות אני מבחין באחת מתחנות הדלק(כאשר אני חולף על פניה) במי אם לא אדון סבסטיאן, הוא אוהב לעצור בכל תחנה ואני רק שצריך, עצרתי ועשיתי פרסה,מגניב אדון סבסטיאן נפגשים שוב שמחנו כאילו לא התראינו שנים כולה חצי יום, וכך המשכנו יחד עד לעיירה ווטסון לייק.
התמקמנו במוטל והלכתי שוב לתחנת שטיפה אוטומטית הצמודה למוטל כדי לשטוף שוב את הקרנף, הרי הוא צריך להראות טוב ביער השלטים,לאחר מכן חצינו את הכביש (הקרנף ואני) ועשינו סיור ביער השלטים, חיפשתי את הלוגו של יוני בן שלום מנהל ובעל אתר בשם הרפתקה דוט קום שעשה טיול דומה בשנת 2009 וסיפור מסעו היה כחלק מהשראה שלי לטיול, היות וקראתי עשרות מאמרים ובלוגים על טיולים דומים כולם באנגלית באתר הנ"ל נהניתי מאוד שכן זה בעברית ובהווי ומנקודת מבט ישראלית, חשוב לציין שיוני מפרסם את סיפור המסע שלי ושל עוד רבים אחרים שם ואנחנו בקשר פייסבוקי, הוא נותן עצות וטיפים על חם היות והוא עוקב אחרי התקדמותי דרך המכשיר איתור לוויני שברשותי (ספוט).
בהזדמנות זו אומר ליוני אתה מלך!!! אמנם לא נפגשנו פנים מול פנים אך אני מרגיש שאנו מכירים שנים. (תודה, אך פורסם תחת מחאה. יוני)
כמובן שלא מצאתי את המדבקה שיוני הדביק כאן בשנת 2009 ולאחר כ-40 דקות התייאשתי והפסקתי לחפש, זה מה שנקרא למצוא מחט בערימה של שחת, הדבקתי את המדבקה שלי במקום גבוה שבקושי אני הגעתי אליו, צילמתי כמה תמונות וחזרתי למוטל.

בבוקר התארגנו ויצאנו,המטרה פורט נלסון המרחק קצת יותר מ 500 ק"מ,משם נמשיך ביום שלמחרת לדוסון קריק שזה עוד כ 450 ק"מ ומשם לרד דיר 740 ק"מ, ברד דיר נישן את הלילה האחרון בקנדה וביום שלמחרת נחצה את הגבול לארה"ב משם לגרייט פולס 680 ק"מ ומשם לוייט סולפור ספרינג 160 ק"מ כך שהימים הקרובים כמו בשבועות האחרונים הולכים להיות ימי רכיבה ארוכים.
המרחק המצטבר בשבועיים האחרונים ועד לוויט סולפר ספרינגס עומד על 8,850 ק"מ ע"פ גוגל (מוונקובר לפרודו ביי וחזרה עד מונטנה ארה"ב) נוסיף סיבובים למציאת מקומות לינה+נסיעות קצרות סביב מקומות הלינה עבור צילומים+התברברויות+סידורים אפשר לומר בשקט 9,100 ק"מ ואולי קצת יותר, אין ספק חוויה מאתגרת ובלתי נשכחת בה מגלים מקומות חדשים בגוף.גם למחרת עד לעיירה דוסון קריק שבקנדה עבר בכיף למרות המרחקים העצומים,הנופים הנהדרים, ההרים האגמים, הנהרות, הריחות, הנוף שמשתנה בכל יום מקצה לקצה וכו'.
אי אפשר לתאר זאת, גם החלק הזה של קנדה העובר בהרי הרוקי פשוט יפיפה, בדרך מווטסון לייק לפורט נלסון אני מבחין שוב בגוש שחור, האטתי וסבסטיאן חלף על פני, הוא הבין שאני עוצר לצלם, והפעם הגוש השחור לא ברח וכן סוף סוף הצלחתי לצלם את הדב השחור די מקרוב, לאחר שהוא הבחין בי הוא נמלט אבל כבר צילמתי אז לא היה לי אכפת שהוא ברח,שמח ומאושר שהצלחתי סוף סוף לצלם אחד במצלמתי,

מהג'י פי אס: המסלול הלוך וחזור מארה"ב לפרודו ביי (המזלג המערבי) וחזרה דרומה (המזלג המזרחי)

ההמשך באתר של לירן כאן

—————————————————————————————————————–

כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות ללירן מרכוס

—————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!