המותניים הצרות של אמריקה על שני גלגלים ולב רחב

כמה כבר אפשר לכתוב על מרכז אמריקה… הרבה מאד. הנה טעימה מהבלוג המשגע של לירן מרכוס:

הונדורס בקטנה וניקרגואה בשקיעה.

הערה:
הפוסט הנ"ל מוקדש למשפחתי היקרה שברגע זה חוגגת ברית מילה לנכד הראשון וכן אני הפכתי לדוד סוף סוף,אז לאחי חגי ולאשתו אוריאן מזל טוב להולדת בנכם נהוראי מאחל לכם ולו את כל הטוב שבעולם,שתדעו רק נחת וכמובן בריאות אושר והצלחה.
לקוראי הפוסט בבקשה תבינו אותי אם הפעם הכתיבה קצת כבדה וחסרת הומור ,קצת קשה לכתוב בזמן שהמשפחה חוגגת אירוע גדול שכזה.

אזהרה:
פוסט זה מכיל תמונות של שקיעות שמש מטורפות.
7.11.14

יצאתי מהעיר צ'יקיומולה (Chiquimula) השוכנת קרוב לגבול הונדורס, אל עבר מעבר הגבול, על הונדורס שמעתי אין ספור סיפורים רובם על מעבר הגבול, כגון הדרישה בתשלום שוחד וניצול הגעתו של תייר מזדמן ובמיוחד אחד כזה שהגיע עם אופנוע,שמעתי וקראתי רבות על כך והיו רוכבים שנאלצו לשלם עשרות דולרים ל"מאכרים" במעבר הגבול שעובדים יחד עם השוטרים במעבר וחולקים איתם את הרווחים,לפעמים הסכומים הגיעו לכמעט 200$, אני באופן אישי נגד תשלום שוחד לשוטרים או כל אחד אחר שבסך הכל אמור לבצע את עבודתו, לכן החלטתי שאני לא משלם אגורה ולא משנה מה יהיה,הדרך למעבר הגבול עוברת בין כפרים נידחים ואני חושב לעצמי מדוע אנשים גרים במקומות כאלו שוממים,באחד הכפרים הייתי אמור לפנות שמאלה אל עבר הכביש המוביל אל הגבול,שוב ה GPS שלי אינו עוזר לי ואני מבחין בטעות כ 30 ק"מ מאוחר יותר, עכשיו צריך לחזור 30 ק"מ לאחור, איזה באסה יצאתי מוקדם כדי להגיע למעבר הגבול כמה שיותר מוקדם ועכשיו נוספו לי 60 ק"מ למרחק הראשוני,אין מה לעשות ולא נבכה על חלב שנשפך,רציתי לכתוב בשר שנשרף אבל אז באמת הייתי בוכה,לאחר שחזרתי את המרחק הנ"ל הבנתי מדוע פספסתי את הפניה,במקום אין שילוט והפניה נראית כאילו היא מובילה לדרך עפר צדדית ורק לאחר כמה עשרות מטרים שוב יש כביש אספלט,נו טוב,לאחר כשעה הגעתי למעבר הגבול,הצד הגואטמלי עבר בזריזות החתמת הדרכון והחתמת הניירת של הקרנף במכס וקדימה אל הצד הבעייתי של הגבול שנמצא כמה עשרות מטרים מהצד הגואטמלי,עוד לפני שהחניתי את האופנוע כבר קפצו עלי 2 "מאכרים"(שכביכול עוזרים שעושים את תהליך מעבר הגבול עבורך)ישר נפנפתי אותם בחיוך ואמרתי להם "נו אספניול" הם התעקשו ושאלו על שפות אחרות אז הבטתי ממרום גובהי אל עיניהם במבט מאיים יותר ואמרתי להם בקולי השקט "נו אינגליש,נו ג'רמן,נו פרנסס,סולו איבראו"(רק עברית)תפחתי להם על הכתף והמשכתי קדימה,הם כנראה הבינו את הרמז ועזבו אותי לנפשי,עוד בימים שהייתי באפריקה מעולם לא שילמתי שוחד לשוטרים או לכל אחד אחר וזה מה שהבדיל אותי לעומת אנשים אחרים,את כל חבריי באפריקה "קניתי" בחיוך ובחברות וכך אעשה גם פה.

הפקידים במעבר הגבול ובמכס היו די נחמדים,"אני בבקשה דרכון,רישיונות של האופנוע" ,הפקיד "או.קיי לך תצלם את המסמכים הנ"ל ",אני "אחלה צילמתי מה עכשיו?",הפקיד "לך תשלם אגרה בסניף הבנק הצמוד למשרד ",הלכתי לשלם וחזרתי עם הקבלה והפקיד נתן לי את כל המסמכים חתומים אמרתי תודה וחזרתי אל הקרנף וואוו סה"כ 40 דקות, על יד הקרנף חנה  BMW 650 של בחור אמריקאי שמשום מה איני זוכר את שמו,הוא החל בתהליך חציית הגבול כמה דקות אחרי לכן הסברתי לו מה עליו לעשות כדי לקצר זמן והוא שאל אם אני מעוניין לחכות לו קצת ושנלך לאכול צהריים ביחד, אני לא ממהר אז אמרתי לו "סבבה מתאים לי ושאחכה כאן ליד האופנועים",עד שהוא סיים את התהליך המרתי את הכסף הגואטמלי(קאצל) למטבע של הונדורס בשם לימפריה,לאחר שהבחור האמריקאי סיים יצאנו לדרך ונכנסנו להונדורס,כעבור 20 דקות עצרנו לאכול, פטפטנו קצת ונפרדנו לשלום, הונדורס אינה בטוחה והפשע חוגג כאן ולכן אני מתכוון לחצות את הונדורס במהירות האפשרית ולשהות בה כמה שפחות,לאחר שנפרדתי מהבחור האמריקאי המשכתי בדרכי היות ואני רוצה להספיק כמה שיותר היום,מצב הכבישים גרוע וכמו בגואטמלה קצת קשה לצבור מרחקים גדולים ביום אחד,לקראת אחה"צ בעודי עובר בכפרים אני מתחיל לחפש מקום לישון בו הלילה ולא מוצא,יש עוד זמן עד חושך ולכן אני מחליט להמשיך הלאה אל הכפר או העיירה הבאה,פתאום מתחיל גשם או יותר נכון מבול,אני ממשיך עוד כשעה וחצי ומוצא את עצמי בפתח העיר סן פדרו סולה (San pedro sula) בה לא תכננתי לישון, העיר הנ"ל נחשבת לבירת הרציחות והעיר האלימה בעולם,כן בדיוק מה שקראתם עכשיו,עקב הסחר בסמים והמסחר בנשק לא חוקי נרצחו בה ב 2012 159 אנשים על כל 100,000 תושבים וב 2013 מספר הקרבנות על כל 100,000 תושבים עלה ל 187 ועל פי הסטטיסטיקה נרצחים בה שלושה אנשים ביום,בחשבון פשוט על פי כמות האוכלוסייה בישראל כ 15,000 מקרי רצח בשנה,לצערי היאלץ לישון בה הלילה,לאחר כמה סיבובים בעיר מצאתי מלון במחיר סביר עם חנייה מתחת לאדמה שנמצאת מעבר לכביש,לקחתי חדר פרקתי את הציוד קשרתי את הקרנף והלכתי להתקלח, אח"כ קפצתי מעבר לכביש לאכול משהו ומשם חזרתי לחדר, בעיר הזאת אני לא מסתובב בלילה.

למחרת קמתי מוקדם וארזתי את הציוד יום ארוך לפני, לכן יצאתי מסן פדרו בשעה 7:30, בתכנון להגיע אל העיר צ'ולוטקה (Choluteca) הקרובה למעבר הגבול עם ניקרגואה ומרחק הנסיעה המשוער כ 620 ק"מ,לאחר כשעה נסיעה מסן פדרו הכביש הפך לדו מסלולי סלול ברמה גבוהה וואאוו,הנוף מסביב הררי וירוק מאוד, כפרים קטנים ומכוניות מעשנות מכל עבר,זו ההזדמנות לצבור מרחק בזמן קצר ולכן העברתי את המתג שנמצא בצידו השמאלי של הכידון למצב S כלומר ספורט, מערכת ההזרקה כעת מזרימה יותר דלק והמנוע משחרר עוד כמה סוסים שנחו באורווה בתקופה האחרונה, המשאיות, המכוניות והאוטובוסים מזדחלים בעליות ואני חולף על פניהם במהירות,הכביש המפותל פשוט נהדר ומה שמגביל אותי כרגע הם הצמיגים שלי,

כן צמיגים דו שימושיים הם לא פה ולא שם,בדרך אני מבחין באגם לצד הדרך ועוצר לצילום ומנוחה, לקראת צהריים מד המרחק מראה שעברתי למעלה מ 500 ק"מ ואני מגיע לכניסה אל עיר הבירה של הונדורס טגוסיגאלפה (Tegucigalpa) יופי לא נשאר עוד הרבה, אעצור להפסקה רענון ואח"כ אחצה את העיר, לאחר שנחתי קצת,חציתי את העיר דיי בזריזות בכביש שעוקף את מרכזה הסואן של עיר הבירה, כמה ק"מ לאחר היציאה מהעיר הכביש הופך לדו סטרי ומפותל, בדיוק כמו כל הכבישים העוברים בהרי מרכז אמריקה, המשאיות והאוטובוסים בכבישים שכאלו זוחלים גם בעליות החדות וגם בירידות, אני משתדל לעקוף אותם כאשר שדה הראייה מספק מבט אל עבר הפניה הבאה והמרווח מספיק לעקיפה, באחד המקרים בעודי נוסע מאחורי משאית עמוסה וממתין להזדמנות טובה לעקיפה, הכביש מתפתל סיבוב ימינה ואח"כ שמאלה ופתאום שיטטט אחד מצמיגי המשאית משתחרר ומתגלגל לעברי, כן בדיוק מה שקראתם כל הצמיג משתחרר ונע בזיגזג לרוחב הכביש,אני מנסה לבלום ולהימלט ממנו ימינה ושמאלה אך קצת קשה לנחש לאן אני צריך לפנות כדי להימנע מפגיעה בו,הכביש גם ככה מפותל ובירידה ומהירות הנסיעה שלי כ 60 קמ"ש, המרחק ביני לצמיג מצטמצם במהירות לעזאזל, כאשר אני ממש קרוב לצמיג אני מיישר את הכידון ומחזיק אותו חזק ואומר בקול "פי כוס אומו נגמר הטיול" ואז בוםםם,הצמיג משפשף את הגלגל הקדמיונוגח במגן המנוע בצידו הימני של הקרנף,הקרנף מתנדנד קלות ובועט את הצמיג הענק הזה אל השוליים, וואיי אני לא מאמין נשארתי על הגלגלים,אני עוצר מיד בשוליים כדי לבצע בקרת נזקים, המשאית ממשיכה הלאה וכך גם המכונית שהייתה מאחורי וראתה את הכל,אני אומר לעצמי שוב ושוב "איזה מזל אני לא מאמין",התגובה שלי הייתה טובה למרות שכל זה קרה בשבריר שנייה,לקרנף לא קרה כלום,סימני הצמיג נראו על גבי מגן המנוע המאובק וזהו חוץ מסימנים הכל תקין,עישנתי 3 סיגריות והמשכתי לדרכי,לקראת אחה"צ הגעתי לעיר צ'ולוטקה, בכניסה לעיר ישנו גשר יפה אך לא עצרתי לצלם אותו עקב מאורעות היום ומעל ל 620 ק"מ רכיבה, מצאתי מלון זול שמנוהל ע"י משפחה נחמדה והלכתי לאכול ארוחת צהערב, במהלך הערב שחזרתי שוב ושוב את האירוע עם הצמיג הנ"ל וכמה מזל היה לי, הלכתי לישון יחסית מוקדם מחר אני חוצה לניקרגואה.בבוקר לפני שנסעתי אל מעבר הגבול קפצתי לכניסה לעיר לראות ולצלם את הגשר היפה מעל הנהר ומשם אל עבר הגבול,

הדרך למעבר הגבול הייתה רצופה בבורות עמוקים וכשאני אומר בורות עמוקים אז אני מתכוון לכך חלקם היו בעומק של יותר מ 30 ס"מ, למרות המחשבות על מעבר הגבול רמת הריכוז בקסדה עברה למוד אדום,והבעיה העיקרית באיתור הבורות היא כאשר נוסעים אחרי משאית או כאשר הבורות נמצאים בצלם של העצים,בור שכזה במקרה הטוב יכול לגרום לפנצ'ר ולעיקום הגלגל ובאשר למקרה הגרוע אתם יכולים לנחש לבד.ממעבר הגבול בצד של הונדורס עבר שוב בזריזות כ 30 דקות ואני בצד של ניקרגואה ושוב במעבר הגבול הנוהל הרגיל:דרכון מסמכים של האופנוע,לך תצלם את המסמכים,אני ממתין לפקידה העצלנית שתדפיס את האישורים,ביטוח צד ג' בלבד לקרנף,המרת שאריות הכסף מלימפריה של הונדורס לכסף של ניקרגואה בשם קורדובה (Cordoba) לאחר כשעה וחצי אני שוב בדרך ושוב בארץ חדשה עבורי גם כאן הכבישים מלאים בבורות ורמת סלילתם ותחזוקתו של האספלט גרועה עד מאוד,מזג האוויר חם ולח אך הנוף מסביב משגע,הרי געש,שדות בגווני ירוק על כל צבעיו,עגלות עם סוסים וגם כאלו עם שוורים,ילדים חוצים את הכביש ומנופפים לשלום,בדרך אני חולף על פני כפרים פשוטים הפרוסים לצידי הכביש,אני עוצר לתדלק את הקרנף שותה קולה קרה לצנן את גופי וממשיך בדרך אל עבר העיר ליאון (Leon) אחה"צ הגעתי ללאון, לאחר שעברתי בין כמה מלונות מצאתי מקום נחמד אך יקר וגם החדר לא משהו לכן אשאר פה רק לילה אחד ואח"כ אמשיך לגראנדה (Granada) את הקרנף החניתי בתוך משרד הטיולים של הגסטהאוס,פרקתי את הציוד ויצאתי להסתובב בעיר,רחובות העיר פשוטים ועתיקים חלקם סלולים וחלקם מאבנים מסותתות,רחובות צבעוניים וכנסיות עתיקות, העיר מתוירת מאוד ואפשר לראות תיירים בכל פינה,לקראת חושך ישבתי לאכול ארוחת ערב במסעדת קרניבור,היות ואני אחד כזה התישבתי שאלתי "מהו הסטייק הגדול ביותר שלכם?" המלצר ענה "950 גרם" אמרתי "סבבה!! יאלה זרוק אותו על המנגל" המלצר חזר לאחר 2 דקות ואמר "ה 950 גרם נגמר אבל יש 750 גרם" נו טוב קטנצ'יק אז הזמנתי את הטיבון 750 גרם צלוי למחצה, התענגתי על כל ביס ופשוט ליקקתי את הצלחת,משם חזרתי למלון או יותר נכון לגסטהאוס,קצת עדכונים מהמשפחה והחברים והתקפלתי למיטה.

בבוקר יצאתי אל עבר העיר גראנדה מרחק של כ 150 ק"מ בלבד לא כולל סיבובים מצב האספלט השתפר ומספר הבורות בכביש פחת,הכבישים הפכו לישרים ברובם,הצבע השולט ממשיך להיות ירוק ובאופק נראים הרים משני צדדיו של הכביש,הרי געש נראים מרחוק וקל לזהותם בשל צורתם הקונית,לאחר כשעה אני מבחין בשלט המורה על פניה ימינה ועליו כתוב הר געש מומוטומבו (Momotombo) גם ככה זה יום קצר מבחינת מרחק רק 150 ק"מ אז קצת שינוי בתכניות לא יזיק לאף אחד,פניתי אל עבר הכביש הצדדי שהתברר שהוא תחת שיפוצים ורובו אינו סלול,יופי קצת אבק לא יזיק לי ולקרנף,ההר נראה כבר מרחוק ולאחר כ 30 ק"מ פניתי אל עבר שלט המורה על תצפית אל ההר,הכביש עבר בתוך כפר שכנראה לא ראה קרנף עם רוכב מגודל מימיו,אנשים נופפו לשלום,ילדים רצו אחרינו(הקרנף ואני) וחלקם גם ברחו לבתיהם,הכביש הסתיים על שפת אגם קסולוטלאן (Lago Xolotlan) מעבר לאגם ניצב מולי הר געש מרשים ביופיו,וואוו פשוט נפלא,כיביתי את המנוע והצהרתי בקול "הפסקה!! " ישבתי שם כחצי שעה נהנה מההר העצום ולאחר מכן חזרתי חזרה אל הכביש הראשי,שוב עברתי בכפר ושוב תושבי הכפר בהו בי כאילו שראו עב"ם, המשכתי אל עבר העיר מנגואה (Managua) שהיא עיר הבירה של ניקרגואה החלטתי לוותר על ביקור בעיר זו ולהמשיך הלאה כמתוכנן אל עבר גראנדה אך לא לפני שאעצור לנשנש איזו ארוחת דאבל קטנה במקדונלדס,לקראת ערב הגעתי אל העיר גרנדה ומצאתי גסטהאוס קטן ונחמד עם חניה ואינטרנט,פרקתי את הציוד ויצאתי להסתובב בעיר,גראנדה גם כן היא עיר מתוירת,כרכרות סוסים מציעות את שירותיהן,רחובות העיר נקיים,מבחר המסעדות רב,הכיכר המרכזית מטופחת והאווירה במקום פשוט נהדרת,לאחר סיבוב קצר בעיר הלכתי למסעדת פיתה אנד פיתה בבעלות שף ישראלי בשם דודו,הוא ומשפחתו החליטו לעזוב הכל בארץ ולפתוח מסעדה בניקרגואה ופרק חדש בחייהם,הזמנתי מעורב ירושלמי וישבתי ליהנות מארוחה טובה בחברתם של אנשים נחמדים,בערב חזרתי אל חדרי הצנוע והלכתי לישון.

למחרת שוב הסתובבתי בעיר ושוב אחה"צ חזרתי אל מסעדת פיתה אנד פיתה ישבתי שוב עם דודו ומשפחתו,הזמנתי פיצה ודודו הציע לי את הקינוח שהוא מכין בעצמו על חשבון הבית,עוגת שוקולד וגלידה, פשוט נפלא,נפרדתי מהם וחזרתי למלון,מחר אני ממשיך לאי אומטפה שנמצא באגם ניקרגואה.למחרת יצאתי לדרך קצרה כ 70 ק"מ אל האי אומטפה (Ometepe) שנמצא בלב אגם ניקרגואה,כדי להגיע אל האי עלי להגיע אל המזח שנמצא בעיירה ריבס (Rivas) ומשם לקחת מעבורת אל האי עצמו,לאחר כשעה הגעתי אל המזח שילמתי כניסה ל"נמל" אם אפשר לקרוא למזח בודד נמל והמתנתי כשעה עד לשובה של המעבורת מן האי,כאשר המעבורת הגיעה המתנו עוד כ 10 דקות עד שכל המכוניות,המשאיות וגם אוטובוס אחד ירדו ממנה אל המזח ואז הסדרן המדופלם שעובד שם החל לתת הוראות למכוניות להיכנס אל המעבורת,כאשר רציתי לעלות הוא אמר לי אופנועים בסוף,המתנתי בסבלנות וכאשר הוא סימן לי לעלות סובבתי את הקרנף ובאותו הרגע באה משאית מהצד ופשוט נדחפה בתור אל תוך המעבורת,הנהג החוצפן שלה חסם את הפתח למעבורת ולמרות שהיה מקום גם לקרנף הוא לא הסכים לזוז ולאפשר לי גם לעלות, פניתי לסדרן ואמרתי לו "מה זה צריך להיות?אני הייתי פה ראשון!" הוא הסתכל עלי במבט של דביל ואמר ה"המעבורת הבאה עוד 3 שעות" אמרתי לו "מה 3 שעות אני פה כבר שעה וחצי" הוא עשה תנועה עם היד שאין מה לעשות ופה הפיוז של הצד המרוקאי שלי נשרף,והתחלתי לדבר בקול ובטון עצבני,אמרתי לו "שמשלמים לו שיעשה את עבודתו כמו שצריך ומה שהוא עושה זה לא יפה ולא מכובד" שוב הוא הסתכל עלי במבט של דביל ואמר "זה מה יש,לא רוצה לחכות 3 שעות אתה יכול ללכת למקום אחר" אפילו 2 השוטרים שהיו במקום ששמעו את הרעש ובאו לברר מה פשר הדבר אמרו שאני צודק אך הוא בשלו ואין עם מי לדבר,מרב עצבים הפלאתי בו שורה של קללות בעברית שלמרות שהוא לא הבין את משמעותן הוא הבין שאני לא מברך אותו בברכת שנה טובה או משהו שכזה,טוב אז אני יושב שם עצבני וחושב מה עלי לעשות, לאחר 20 דקות אני אומר לעצמי "3 נוספות אני לא מחכה פה נעבור לתכנית ב' וניסע אל היעד הבא" אני בודק ב GPS ורואה שהמרחק לעיירת החוף סן חואן דל סור (San Juan del Sur) רק 35 ק"מ,אז קדימה חזרתי אל הפקידה בכניסה לנמל וביקשתי החזר עבור מה ששילמתי וקיבלתי החזר מלא,

אמנם רק דולר וחצי אבל עקרוני, הנסיעה משם הייתה דיי קצרה ומשעממת כבישים ישרים עם נוף ירוק אך לא משתנה, חוות שבשבות הרוח ליצור חשמל פרוסות משני צידיו של הכביש בישרו על אזור שופע ברוח, לקראת צהריים הגעתי לסן חואן,לאחר שלא מצאתי מקום לינה במחיר סביר קפצתי לבית חב"ד לברר על מקום לינה סביר, פגשתי שם שני חברה צעירים בשם משה ויוני שעובדים במקום הם הכווינו אותי לעבר גסטהאוס שקרוב אליהם,כמובן שהם הופתעו לגלות שהגעתי לשם עם אופנוע, לפני שעזבתי אכלתי שם ארוחת צהריים לא לפני שהתבדחתי ושאלתי בקול "המסעדה כשרה כאן?" אחרי שאכלתי קיבלתי מהם המלצה לטפס לתצפית שנקראת "פסל ישו" שנמצאת על הר שמשקיף אל המפרץ,התבדחתי איתם ואמרתי להם "איזה חב"דניקים אתם שאומרים ליהודי לך לפסל של ישו" כמובן שהם הגיבו בצחוק מתגלגל והבינו שזו בדיחה, נסעתי לגסטהאוס שם פגשתי מלא חברה ישראלים שרובם נמצא בטיול לאחר סיום שירותם הצבאי, אחה"צ לאחר מקלחת טובה הנעתי שוב את הקרנף ויצאתי אל עבר התצפית, הנסיעה קצרה מאוד ותוך 10 דקות הגעתי לחנייה המאולתרת שנמצאת כ 5 דקות הליכה מהתצפית, לאחר טיפוס המדרגות במעלה ההר הגעתי לפסל ישו והנוף המשקיף אל המפרץ היה פשוט נהדר, נשארתי שם עד לשקיעה ולאחר מכן חזרתי אל הגסטהאוס, בשעות הערב העיירה מתעוררת לחיים ומוזיקה מתנגנת בווליום לא הגיוני ונשמעת מכל כיוון וזה יימשך עד לשעות הקטנות של הלילה,מסכנים התושבים,אנשים שיכורים מכל עבר וזו שעתם של הנוכלים והשודדים שרובם ילדים צעירים, השומר במלון אמר תראה אלו מחפשים שיכורים בשביל להתנפל עליהם,כאשר הם רואים ניידת או סתם שוטר הם נעלמים כמו עכברים.
בבוקר שלמחרת יצאתי שוב להסתובב ברחובות סן חואן פתאום אני שומע מרחוק "לירן" אני מסתובב ואת מי אני פוגש? שוב את דניאל,אסף ושיר אותם פגשתי בפלורס ושוב בסן פדרו לה לגונה שבגואטמלה, מה קורה אנשים? כמה טוב לפגוש אותם שוב,חברה פשוט נהדרים,הסתובבנו קצת ברחובות העיר,שתיתי כמה שייקים של בננה עם קרח וחלב ואח"כ קפצתי שוב לבית חב"ד, אינני דתי אך שם האווירה ישראלית פתוחה וטובה ואיש אינו מכריח אותך להתפלל או משהו כזה פשוט קצת להשלים פערים מהתרבות הישראלית שממש חסרה לי, לקראת ערב קפצתי אל החוף וזכיתי לראות את אחת משקיעות השמש היפות ביותר שיצא לי לראות, פשוט מהמם ועוצר נשימה, לקראת ערב שוב המוזיקה החלה להפציץ מכל עבר ושוב הנוכלים והשיכורים נראו מכל עבר, באופן אישי זה מגעיל אותי לראות אנשים בוגרים חלקם מבוגרים מתנהגים בצורה שכזו.

נשארתי בסן חואן כארבעה ימים בהם עדכנתי את הבלוג,נהניתי בחברתם של החברה הישראלים,פגשתי עוד חברה ישראלים בהם נתקלתי בגואטמלה, שחיתי בים, נדהמתי שוב ושוב משקיעות מרהיבות ונגעלתי מהשיכורים ברחובות, נתקלתי שם ביותר מפעם אחת במקומיים שמתייחסים באופן מגעיל לתייר המזדמן, שמעתי ממקור ראשון על יותר ממקרה אחד על אנשים שהותקפו ונשדדו רובם בשעות הקטנות של הלילה, בערב נפרדתי מכל החברה שפגשתי בסן חואן.
בבוקר עזיבתי פניתי לפקידת הקבלה כדי לקבל החזר עבור פיקדון בסך 100 קורדובה אותו נדרשתי לשלם עבור השאלת מגבת,פקידת הקבלה החזירה לי 80 קורדבה,אמרתי לה "אבל שילמתי 100" היא ענתה "כן אבל אנחנו צריכים לכבס את המגבת" אמרתי לה "גם את המצעים אתם צריכים לכבס לא?" היא ענתה בתקיפות "זה מה יש אם לא טוב לך אל תחזור לפה" מה? לעזאזל ככה מדברים עם לקוח? באמת שדיברתי איתה בנועם כאשר חיוך על שפתיי,אך כאשר היא ענתה לי כך נשרף לי שוב הפיוז ואמרתי לה ש"אני בטוח לא אחזור לשם ושכדאי שתלך ללמוד איך לדבר עם לקוחות,שלום ולא להתראות".
היום אני נוסע לאי אומטפה (Ometepe) כן לא ויתרתי על הרעיון, מסן חואן אני אסע בחזרה לריבס נסיעה של כ 35 ק"מ,משם אנסה שוב לעלות על המעבורת אל האי נקווה שהפעם זה יהיה קל יותר,לאחר כחצי שעה כבר עמדתי במזח,שוב שילמתי את מיסי הנמל,הפקידה זכרה אותי ולא שאלה שאלות וכך גם הסדרן הדביל, לאחר רבע שעה הגיעה המעבורת ולאחר שהיא פרקה את כלי הרכב וכל הנוסעים הגיע תורנו,הפעם נעמדתי לפני המעבורת וחסמתי את המעבר לרכבים גדולים,אין מצב שאני לא עולה הפעם וכן הפעם אני הוא הסדרן, כאשר ראיתי שהמקום הולך ופוחת על הסיפון הנעתי ונכנסתי מבלי לשאול אף אחד,המקום צפוף וכלי הרכב והאופנועים דחוסים כמו סרדינים בקופסת שימורים,לאחר כרבע שעה יצאנו לדרך להפלגה שאורכת כשעה, לקראת 11:00 הגענו אל האי אומטפה שהוא בעצם אי שנוצר משני הרי געש שצמודים אחד לשני ובניהם נבנו כפרים, החלטתי לנסוע לכיוון ההר הדרומי, רב הדרך סלולה באבנים משולבות,הסתובבתי קצת עד שמצאתי מקום לינה במחיר סביר, אשאר פה 3 לילות,האינטרנט חלש באי כך שפה אני רק אנוח ואסתובב באי,במהלך שלושת הימים מזג האוויר כמעט כל הזמן היה מעונן ופשוט בלתי אפשרי לראות את ההרים מסביב במלואם, בימים הנ"ל אני מוצא את עצמי יושב על החוף נהנה מהשקט,מביט אל האגם ועל החוף,ילדים מקומיים משחקים בכדור,לא פלייסטשיין או סמארטפונים או משחקים אחרים שמוכרים לילדים בארצות המפותחות והם פשוט מאושרים,

פה ושם אני מכין לעצמי קפה טורקי שקיבלתי במתנה מיוני שעובד בבית חב"ד,ביום השלישי לאחר שחיכיתי כיומיים שהשמיים יתבהרו קצת יצאתי להקיף את האי הצפוני עם הקרנף,רב הכביש סלול אך אני נוסע לאט היות ואינני לובש ציוד מגן למעט קסדה וככפות פשוט נוסע לאט ונהנה מהמקום הפסטורלי,עדרי פרות מהלכים על הכביש,אנשים רכובים על סוסים כפרים קטנים מסביב,חלק מהבתים עשויים מבוץ,שאריות של עפר וולקני וסלעי בזלת מכל עבר,אפשר לראות את הצלקות הרבות שנוצרו על גבי צלע ההר מהתפרצויות שהיו פה בעבר,בעודי מקיף את ההר אני מבחין שהכביש שמקיף את ההר עובר דרך מסלול המראה,מה??איזה מגניב למרות ששלטים מורים שאסור לעצור על המסלול,אני עוצר לכמה דקות כי אני פשוט חייב לעצור לצלם את הקרנף על המסלול,אח"כ כמה דקות המשכתי והכביש הסלול הפך לכביש בוצי אך לאחר גואטמלה הקרנף עובר את עשרת הק"מ הללו בקלות,באחד הכפרים נתקלתי באנשים שחסמו את הכביש,בתחילה חשבתי שמדובר בהלוויה אך מסתבר שהם חוגגים איזשהו חג נוצרי וכולם הולכים ברחוב ומנופפים בענפים,זיקוקים מכל עבר ותמונות של אחד מהקדושים המקומיים,לאחר כ 20 דקות הכביש או יותר נכון השביל נפתח לתנועה והמשכתי אל עבר מרכזו של הכפר שם כולם חגגו,עצרתי לנשנש כמה חלקי עוף על האש ואת השאריות נתתי לכלב מקומי שעשה לי פרצוף "בחייאת זרוק לי עצם",לאחר מכן חזרתי אל הערסל למנוחה מול האגם,מחר אני חוזר אל היבשת ומשם אחצה לקוסטה ריקה.

המעבורת של הבוקר יוצאת ב 7:30 ואני צריך להיות במזח בשעה 7:00,קמתי מוקדם ארזתי את הציוד ונסעתי אל המזח (12 ק"מ בדרך שחלקה משולבת וחלקה עפר)הגעתי אל המזח בשעה 6:45,
עובדי המעבורת רק הגיעו והחלו לעסוק בהכנתה,שוטר מקומי בדק רישיונות לכולם בזמן שאני מתענג על קפה וסיגריה של בוקר, ב 7 אפס אפס עובדי המעבורת החלו להעמיס את הרכבים ולבסוף את האופנועים ובשעה 7:35 עזבנו את האי לכיוון היבשת,שוב על הסיפון נדרשתי לשלם כ 150 קורדובה שהם כ 6 דולר עבורי ועבור הקרנף ולאחר כשעה הגענו בחזרה אל המזח של ריבס,כאשר ירדתי מהמעבורת ניגש אלי בחור ואמר לי "ישנת במלון זה וזה ולא שילמת עכשיו תן לי את כסף או שאני מתקשר למשטרה" מה??? מאיפה באת לי על הבוקר??שילמתי מראש עבור הלילות אז אתה יכול ללכת לחפש את החברים שלך,נתתי לו מבט של בואיינה על מי באת לעבוד?ואמרתי לו "תתקשר למי שאתה רוצה פוליס נו פוליס,פריזידנטה אנד אקסטרה " הבחור הבין שהוא מנסה לעבוד על הבן אדם הלא נכון עשה כאילו הוא מתקשר ונעלם בקהל שעל המזח,אני מצידי הנעתי את הקרנף ותוך כשעה הייתי בגבול קוסטה ריקה ככה שהנוכל הזה יכול רק לחלום שהוא יראה אותי שוב.

לסיכום:
בהונדורס וניקרגואה הייתי חייב לעבור, רכבתי במדינות הנ"ל כ 1200 ק"מ, על הונדורס הייתי מוותר בקלות, היא פשוט שעממה אותי וגם האנשים שבה לא משכו את תשומת לבי יותר מדי, אולי כי פשוט שמעתי עליה ועל תושביה דברים רעים ולכן החלטתי לחצות אותה במהירות.
ניקרגואה ארץ קטנה ויפה עם הרי געש מכל עבר, המקומיים בהם נתקלתי היו פחות נחמדים, אומרים שהם הכי נחמדים במרכז אמריקה אך זו לא דעתי, נתקלתי ביותר מאחד שהתייחס אלי אישית באופן מזלזל ואף היו כמה שזרקו לעברי קללה או שתיים, שמעתי ממקור ראשון על אנשים שנשדדו במיוחד בסן חואן דל סור' לא אשכח את ניקרגואה בעיקר בגלל השקיעות המרהיבות אותם זכיתי לראות בסן חואן, מחירי המחייה בניקרגואה זולים מאוד.
לסיכום אני לא חושב שאחזור בעתיד לאחת מהמדינות הנ"ל אלא אם אהיה חייב לחצותם דרך היבשה.

בפוסט הבא- קוסטה ריקה – קופים, פרפרים, יערות גשם וכמובן חופים.
תודה שקראתם ואני מקווה שנהניתם מהפוסט.

——————————————————————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ללירן מרכוס

—————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

גואטמלה על אופנוע. דרכים צדדיות

והנציגות הישראלית לחופי אטיטלאן

לירן ממשיך לרקד עם הקרנף בשבילי מרכז אמריקה קבלו טעימה וקישור לבלוג האישי והגדוש כל טוב שלו

17.10.14

גואטמלה המהפנטת

כאשר הגעתי לגבול גיליתי שאיבדתי את צרור המפתחות שלי בו היו מפתחות של מנעולי התיקים,מנעולי הארגזים של הקרנף,מנעול הדיסק ומנעול הכבל של הקרנף, איזה עצבים ואכזבה תפסו אותי באותו הרגע, אני לא רגיל לאבד דברים, חיפשתי שוב ושוב ולא מצאתי כנראה שהשארתי אותם על אחד הארגזים כאשר העמסתי את הציוד בבוקר, כעת אני עם המפתחות הרזרביים ועלי לשמור עליהם מכל משמר.

בצדו הבליזי של הגבול נתבקשתי לשלם 30$ בליזי עמלת יציאה לתיירים בלבד,"מה לעזאזל השטות הזאת? ואם אין לי כסף לא תתנו לי לצאת?" גם ככה אני כועס על עצמי עם הסיפור של אבדן צרור המפתחות ועוד באו לי עם השטות הזאת של עמלת יציאה לתיירים, טוב אין ברירה ועלי לשלם, שילמתי קיבלתי חותמת בדרכון והמרתי את שארית הכסף הבליזי לקאצל(Quetzal) גואטמלי, מעבר הגבול בצדו הגואטמלי עבר גם כן במהירות יחסית בנוהל הרגיל, ביקורת דרכונים,מכס הצגת רישיון רכב ונהיגה,בדיקת מספר שילדה, נשלחתי לצדו השני של הרחוב כדי לצלם את הרישיונות והדרכון ותוך כשעה יצאתי לדרכי לא לפני שגלגלי הקרנף רוססו שוב בחומר כלשהו, במעבר הגבול נאמר לי שאין צורך לעשות ביטוח וביטוח אינו חובה בגואטמלה, שאלתי בכל זאת היכן אפשר לעשות ביטוח (צד ג'-הוא הביטוח היחיד שחברות הביטוח מבטחות תיירים)אמרו לי שבעיר הסמוכה אולי אמצא אבל זה גם לא בטוח,יצאתי לדרך ובעיר הראשונה שנמצאת על הגבול חיפשתי ולא מצאתי מי שמבטח,  המשכתי בדרכי ומיד לאחר היציאה מהעיר הבחנתי שהכביש סלול היטב וואוו אחרי בליז סוף סוף כביש נורמלי בלי בורות וסדקים עמוקים נקווה שימשיך ככה, המטרה שלי היא העיירה פלורס  (Flores) שנמצאת על אי באגם המקושר ליבשה ע"י גשר, המרחק ממעבר הגבול לפלורס הוא קצת יותר מ 90 ק"מ ולאחר כשעה ו 20 דקות אני מגיע לפלורס כמה סיבובים ברחובותיו הצרים של האי עד שאני מוציא לי מלון במחיר סביר ועם חנייה, בעודי פורק את הציוד ניגש אלי תייר אחד ומתחיל לגמגם לי באנגלית "איזה יופי, מה מטייל עם אופנוע? מאיפה באת?" אני עונה לו מה קורה גבר" בעברית כמובן, הבן אדם נדהם ואמר בעברית "מה אתה ישראלי?" "כמובן" אמרתי לו, דיברנו כמה דקות וקבענו שנפגש בערב לכוס בירה, הכנסתי את הקרנף לחנייה ואת הציוד שמתי בחדר, התקלחתי ויצאתי קצת להסתובב באי, פגשתי עוד חברה ישראלים הסתובבנו ביחד באי וישבנו לאכול משהו, בערב פגשתי את הבחור שקבעתי איתו בצהריים שתינו בירה ופטפטנו קצת, משם חזרתי למלון קצת עדכוני אינטרנט והתקפלתי לישון.

למחרת היום ניצלתי את היום לסיבובים באי ומנוחה וקצת עדכונים מהארץ, היום אני הולך לישון מוקדם מחר אני נוסע לכפר בשם לנקין (Lanquin)ממנו אצא לראות את פלא הטבע בשם סמוק שמפיי ( Semuc champey) יצאתי בבוקר מפלורס ולאחר התברברות קלה בעיר הגעתי אל הכביש הראשי, כזכור ה GPS שלי מראה לי בערך את הכיוון הכללי וזהו,הכביש סלול ברמה טובה והנני מופתע מכך, שמעתי שבגואטמלה הכבישים גרועים אך עד כה אני מרוצה, הכביש עבר בין שדות והרים ירוקים, מצדי הדרך אנשים מברכים אותי בהינף יד לשלום בעודי חולף על פניהם, לאחר כחצי שעה הכביש נגמר בנהר רחב ידיים, כן בדיוק מה שקראתם הכביש הראשי נגמר לפתע בלי התרעה,את הנהר יש לחצות ברפסודה ממונעת שעושה הלוך וחזור עם כל הרכבים, משאיות, אופנועים והולכי רגל שרוצים לעבור את הנהר הזה, פשוט מצחיק איך כביש ראשי ואיכותי שכזה נחצה לפתע ע"י הנהר, חיכיתי כמה דקות עד שהרפסודה תחזור ותפרוק את הרכבים והנוסעים שהגיעו מצידו השני של הנהר,מחיר החצייה עולה כ 5 קאצל שהם קצת פחות מדולר, חציית הנהר נמשכת כחמש דקות ולאחר הירידה מהמעבורת הכביש היפה נמשך, לאחר כחצי שעה נוספת פניתי אל הדרך המובילה ללנקין מפה והילך כל מה ששמעתי על כבישי גואטמלה התברר כנכון, פה או שהכביש מעולה או שאין כביש ממש כמו האנשים שחיים פה בגואטמלה או שיש להם הכל או שאין להם אפילו מים בברז, שוב אספלט אני שמח ופתאום אני שם לב מרחוק לענפים המונחים באמצע הכביש,סימן היכר עוד מימיי באפריקה כהתראה בפני מכשול,אני מאט ואכן כך, חצי מהנתיב בו אני נוסע חסר!! ומה הכוונה חסר? הוא פשוט איננו נפל ונעלם כתוצאה מהגשמים, בהמשך נתקלתי בתופעה שוב ושוב והיו מקומות שכבר גידרו סביב בבטון מה שמצביע על כך שהמפגע קיים המון זמן, פתאום בצד אני מבחין בנהר עם אגמון כחלחל עצרתי להפסקה ונהניתי מהמחזה, לאחר כמה דקות המשכתי כמה טוב שעצרתי להפסקה כי מפה הכביש הפך לשביל עפר רטוב וחלקלק,בעודי מטפס על השביל תנאי הדרך הפכו לגרועים ביותר, סלעים רטובים ודרדרת (אבנים בגודל כדור טניס) חלקלקה, הקרנף לעס הכל, רציתי לעצור ולצלם אך בתנאים שכאלו בעודי בעליה אינני עוצר ושומר על המומנטום, המשכתי כך כ 80 ק"מ איך שהייתי רוצה ביום שכזה להיות עם אופנוע קליל יותר ובעלי אופי שטח קרבי יותר,הקרנף לא התלונן אפילו פעם אחת, עברתי בין כפרים והמקומיים הסתכלו עלי כאילו נפלתי מהירח, ילדים רצו אחרי וצעקו "גרינגו, גרינגו" היו כאלו שבכו וברחו לביתם,

לאחר שהסיפור עם צעקות הגרינגו קצת נמאס עלי,שיניתי גישה וכל ילד שראיתי צעקתי לו "גרינגו" לפני שהוא צעק, הייתם צריכים לראות את הבעת הפנים המבולבלת שלהם, מה הקטע עם ה"גרינגו" הזה ואם הייתי קורא להם אינדיאנים הם היו אומרים שאני גזען, טוב נו ממשיכים לאחר כשעתיים הגעתי למחסום,הבחור אמר לי "אמיגו עבודות בכביש,הכביש סגור עד לשעה 14:00" אמרתי לו "מה אתה גנוב אין זמן והדרך עוד ארוכה בחיית זום זום תן לי לעבור" הוא עמד על שלו ולא הסכים,לאחר כ 40 דקות עברה משאית עם עובדים של האתר והוא אמר לי "קדימה סע אחריהם" סבבה הנעתי ונסעתי אחריהם לאחר כ 20 ק"מ הכביש הפך שוב לאספלט,"יששש"איזה שמחה תפסה אותי,לאחר כ 5 ק"מ ראיתי שלט שמאלה ללנקין פניתי ושוב דרך עפר גרועה מאד,שאלתי נהג לאחר הפניה "כמה ק"מ ללנקין?" הוא אמר לי "17 ק"מ", סבבה נסעתי כבר למעלה מ 100 ק"מ בדרכים גרועות מה יכול להיות? אז זהו שיכול להיות השביל התפתל בירידה וחלוקי הנחל היו חלקים מתמיד, מערכת ה ABS פעלה יותר מפעם אחת, כמובן ששוב אמרתי בקסדה אופסס ואוי אוי וגם שיואו יותר מפעם אחת,

הגעתי ללנקין ותכננתי להגיע לגסטהאוס ישראלי,אחד המקומיים הצביע לי על הכיוון ואמר שהדרך לא טובה,אמרתי סבבה ננסה מקסימום נחזור ואכן כך השביל הפך לבוצי וחלק יחד עם סלעים ושיפועים לא הגיוניים,לאחר כ 5 ק"מ כאשר כבר מתחיל להחשיך אמרתי לעצמי "עד פה, שרדתי את כל היום הזה ללא נפילות ולא מתאים עכשיו באמצע שום מקום להיתקע או ליפול יש מספיק מקומות לינה בלנקין" עשיתי פרסה בקושי וחזרתי על עקבותיי,מצאתי מלון סביר במחיר טוב יש מזגן וחנייה,אמרתי להם בקבלה שאשאר ליומיים שילמתי עבור הלילה הראשון, נאמר לי שבשבע בבוקר עוברות הסעות לסמוק והמחיר הוא כ 1.5 דולר לכל כיוון וכל שעלי לעשות הוא לחכות על השביל,הלכתי להתקלח ולאכול ומשם לישון,בבוקר קמתי מוקדם ותפסתי את הרכב הראשון שעבר,כן בשביל 3 דולר הלוך וחזור אני מעדיף לתת לקרנף לנוח ומזל שכך, הרכב שאסף אותי הוא בעל הנעה כפולה 4X4 ואיך שהוא סבל, עליות מטורפות עם בוץ, סלעים ושלוליות,כך זה נמשך כ 40 דקות עד שהגעתי לכניסה לפארק הסמוק,הייתי ראשון שם מה שהקנה לי הזדמנות לצלם את הנוף ללא הפרעות, לאחר תשלום הכניסה פקיד הקבלה הסביר לי לאן ללכת, כיוונתי את רגליי לעבר התצפית, שמעתי שיש המון מדרגות אך לא תיארתי לעצמי שיהיו עד כדי כך המוןןן, היו מדרגות מכל הסוגים מדרגות מ:אבנים,אדמה,סלעים שנחצבו,מדרגות עץ וכו' המשכתי בטיפוס היות ורציתי לראות את הנוף מלמעלה כמו שראיתי בתמונות, לאחר כשעה הגעתי רטוב מזיעה אל התצפית ואכן הנוף היה עוצר נשימה, הסמוק שמפיי הוא מקום ייחודי, מדובר בנהר העובר בגאי כאשר במרכז הגאי הנהר חודר אל מערה מתחת לפניי האדמה ומעל המערה נוצרו בריכות בצבע טורקיז מטמטם שמתמלאות ע"י מפלים קטנים הנשפכים מצדי ההרים,מלמעלה אפשר לראות את זרימתו של הנהר כאשר הוא מגיע בצבע חום, באמצע הבריכות הכחולות ולאחר מכן שוב הנהר זורם בצבע חום פשוט לא יאומן ומשגע לכל הדעות.

לאחר כשעה בתצפית ירדתי אל הבריכות(לא באותה הדרך) שוב מדרגות מכל הסוגים ובשיפועים מוזרים, לאחר כ 45 דקות הגעתי אל הבריכות, כבר מרחוק שמעתי את זרימתו של הנהר, הורדתי את החולצה וקפצתי לאחת הבריכות, איזו הקלה ואיזה רענון לאחר הלחות המעיקה של הג'ונגל, צללתי, שחיתי, ישבתי להירגע ולנוח לקראת השעה 13:00 הרגשתי את קיבתי קוראת לי והחלטתי לחזור אל המלון,חיכיתי בשער הכניסה ואין שום רכב הסעה שיוצא כרגע אז התחלתי ללכת ברגל,לאחר כ 400 מטרים עצר לידי טנדר עם משפחה שהיו פה בחופשה ובדיוק חזרו מהסמוק ועצרו לי טרמפ ללנקין,ישבתי מאחורה בארגז יחד עם הדוד והבן שלו,בדרך פטפטנו בספרדית שבורה סיפרתי מאיפה באתי ולאן אני הולך,לאחר כ 40 דקות הגעתי למלון, הנהג עצר לי לחצתי את ידיי כל המשפחה ואמרתי תודה רבה והלכתי למלון. כאשר נכנסתי למלון ניגשתי לקבלה כדי לשאול אם המסעדה כבר פתוחה והם אמרו שכן,יופי אלך לנשנש משהו אך לפני זה אני מעוניין לשלם עבור הלילה הזה, נאמר לי "אין בעיה"הוצאתי את הכסף ואז הגיע מנהל המלון ואמר לי שהחדר שלי כבר ניתן למישהו אחר ואם אני רוצה יש חדר אחר ללא מזגן באותו המחיר, התעצבנתי ואמרתי "אמרתי לכם אתמול שאשאר יומיים אז מה הסיפור הזה עכשיו?"המנהל אמר חכה התקשר לבחור שהזמין את החדר כבר לפני שבוע ושאל אם הוא מוכן לקחת את החדר השני,כמובן שהוא אמר "לא", המנהל חזר אלי ואמר אין אפשרות עליך לעבור חדר,

אמרתי לו "נראה לך שזה הגיוני מה שאתה עושה? אם היית אומר לי אתמול שהחדר לא יהיה פנוי הייתי הולך למקום אחר" הוא חזר ואמר סורי סר אמרתי לו "מה שאתה עושה לא טוב לעסק שלך ושאני עף מפה" לא נראה לי שזה הזיז לו, כבר 14:00 עלי להתארגן הכי מהר שאפשר וצאת משם,עליתי אל החדר ארזתי את הציוד ועפתי משם לעבר העיר קובן(Coban) קצת יותר מ 60 ק"מ מלנקין, דרך היציאה מלנקין עברה בקלות יחסית היות שהפעם הדרך הייתה בעלייה,בדרך ראיתי את המשפחה עם הטנדר נופפתי להם לשלום ולאחר כ 17 ק"מ הגעתי שוב אל האספלט מרחוק נראו ענני סערה,עצרתי החלפתי את הכפפות לכפפות עמידות בגשם כיסיתי את תיק המיכל בכיסוי נגד מים והמשכתי בנסיעה ואכן לאחר כ 5 דקות השמיים נפתחו ומבול שטף אותי,את האמת דיי שמחתי, הגשם ישטוף את הבוץ ממני וגם מהקרנף,הכביש הפך לחלקלק בטירוף ולכן הורדתי את מהירות הנסיעה בהתאם, היו מקומות בהם רציתי לבדוק את רמת האחיזה ובלמתי עם הבלם האחורי והרגשתי שה ABS מתערב מוקדם מהצפוי מה שאומר שעדיין חלקלק ועליי להמשיך לנסוע במשנה זהירות ובמהירות נמוכה לפחות בחצי מהמהירות בה הייתי נוסע אם הכביש היה יבש,במהלך הנסיעה הרגשתי שידית הגז (מצערת) אינה מסתובבת חלק ולפעמים אינה חוזרת בעצמה כאשר עוזבים את היד, סבבה אטפל בזה שאגיע לקובן, לקראת 16:00 הגעתי לעיר קובן לאחר שעברתי כמה מלונות שחלקם נראו כמו כלא במדינות עולם שלישי מצאתי מלון נחמד, פרקתי את הציוד ולפני שהתקלחתי החלטתי לטפל בידית הגז(מצערת),
הוצאתי את הכלים ופירקתי בזריזות את ידית הגז, שמתי לב שהגריז המקורי תחת הידית הפך לג'יפה, היות והידיות של הקרנף בעלות גוף חימום כנראה שעם הזמן הגריז הותך ואגר לכלוך שהפך לעיסה דביקה, ניקיתי את העיסה,באותו הרגע לא היה לי גריז אז שמתי קצת שמן עד שאקנה גריז,הרכבתי חזרה את מנגנות הידית, והידית חזרה לתפקד כמו בהתחלה,הלכתי להתקלח לאכול,קצת עדכונים באינטרנט ועפתי לישון מחר אסע לאגם אטיטלן (Lago de Atitlan).

למחרת יצאתי מקובן בשעה 8:15 בבוקר ע"פ גוגל הדרך אמורה להיות 303 ק"מ, מדוע אני אומר הדרך אמורה להיות 303 ק"מ היות ועד כה תמיד זה היה יותר מהנתון שגוגל קבע, הדרך התחילה בכביש סלול היטב ובנוף נהדר, מהר מאוד הדרך הפכה לגרועה עד מאוד, פתחתי את היום עם נסיעה של 70 ק"מ בשבילי עפר רטובים, עברתי דרך כפרים מוזנחים בסוף העולם, מפולות של סלעים חסמו חלק מהנתיבים ובמקומות אחרים נאלצתי להתרחק ולנסוע כנגד התנועה כל עוד הכביש ריק ולנסות להתרחק כמה שיותר מהקיר המאיים להתמוטט בכל רגע, דווקא במקומות האלו לא עצרתי לצלם, הפעם מהמחשבה שהתמוטטת נוספת צפויה בכל רגע ועלי לעבור זאת כמה שיותר מהר, התכנון להגיע אל כפר ציורי על שפת האגם בשם סן פדרו לה לגונה (San pedro la laguna) בעקבות קריאה בכמה בלוגים של אנשים שונים וביניהם של יוני בן שלום מאתר הרפתקה דוט קום, נכתב שהדרך מצידו הצפון מערבי של אגם אטיטלן אליו אני מתכנן להגיע גרועה עד בלתי עבירה לאופנועים גדולים כמו הקרנף, לכן החלטתי להגיע מצדו הדרום מזרחי של האגם דרך הכפר סנטיאגו אטיטלן (Santiago Atitlan), בהמשך הדרך חזרה שוב להיות סלולה ועברה בין כפרים נידחים הרים עצומים, נהרות, נחלים, מפלים פשוט נוף נהדר ללא סוף, שוב המקומיים בהו בי כמי שהגיע ממאדים ובינינו הם האדימו יותר כאשר חייכתי או פניתי ודיברתי אליהם, היו מקומות בהם האספלט הפך להיות גלי בצורה לא הגיונית עקב האדמה שזזה תחתיו,

חלק מהכביש הראשי עובר דרך ערים ושווקים, כאשר כבר הייתי קרוב לאגם אטיטלן עצרתי כמה פעמים לשאול אנשים ולקבל הכוונה אל עבר הכביש בו אני רוצה לנסוע, היו אנשים שאמרו שאין דרך, היו אנשים שאמרו שאי אפשר לנסוע לשם באופנוע והיו כאלו שאמרו שהכל סבבה, הנוף בדרך ממשיך להיות נהדר וכאשר אני מבחין באגם לראשונה כמעט ואני נזקק לשיניים תותבות, איזה מחזה מרהיב פשוט נפלא, אגם אטיטלן נחשב לאגם העמוק ביותר במרכז אמריקה ובשנות ה50 פאן אמריקן רצו לפתח את ענף התיירות והדייג במקום והביאו לאגם זן של דגים בשם בס שחור (Black bass) מה שגרם לחיסול של זנים מקומיים והכחדה של עוף מים מזן הטבלן הענק שחי אך ורק באגם הנ"ל, עד כה גואטמלה מהממת אותי בכל רגע מחדש,כאשר אני חוצה את הכפר סנטיאגו אטיטלן אני מבחין במבטים מוזרים מצד תושבי הכפר, אני עוצר ושואל הוראות הכוונה וגם כדי לשמוע מה יש להם לומר כולם אמרו סע ישר כל הזמן, כמה ק"מ אחרי הכפר הכביש הופך לשביל והשביל הופך לגיהנום,סלעים ומדרגות סלעים שחלקם בגודל של כדור רגל ומדרגות סלע בגובה של 20-30 ס"מ אני נשאר עם גז קבוע בהילוך ראשון הקרנף לועס הכל בקרת האחיזה במוד הראשון מתחילה להפריע ואני מעבירה למוד שני,צמיגי החצי כביש שלי מספקים אחיזה טובה אך לא כמו של צמיג שטח 100%,
אחח כמה שהייתי רוצה פה אופנוע שטח גזעי, אחרי כל מדרגה שכזו אני נושם לרווחה ולא מאמין, פשוט לא מאמין שהקרנף עובר אותם, ניסיון השטח שלי מהשנים האחרונות אומר לי להמשיך ולא לעצור למרות שאני רוצה לצלם כדי שכולם יבינו את מה שאני מנסה לתאר כאן, כל ג'יפ שבא מולי אני צופר לו שיתן לי לעבור ולא יגרום לי לעצור, לאחר אחד המכשולים שהיה בפניה חדה תוך כדי עליה מגיחה מולי ניידת הפעם נאלצתי לעצור ולתת לה לעבור, השוטרים עצרו לידי ושאלו "אם הכל בסדר?", אמרתי ש"כן ושאלתי עוד כמה זמן אראה אספלט?" הם ענו "עוד 20 מטרים" אמרתי גרסיאס דיוס" (תודה לאל) הם צחקו והמשיכו, מאוחר יותר אבין שהם לא שאלו מתוך נימוס אם הכל בסדר, הגעתי אל האספלט וכעבור 25 דקות ולאחר כ 325 ק"מ ולא כמו שגוגל חישב הגעתי לסן פדרו,החלק הקשה ביותר עד היום במסע היה קצת יותר מ3 ק"מ שנראו כמו נצח,טפחתי לקרנף על מיכלו ואמרתי לו "איזה גבר אתה על זה מגיע לך מיכל דלק פרימיום ומנוחה לשבוע לפחות", חיפשתי לי מקום לינה עם חנייה, ניגשתי למקום שקיבלתי עליו המלצות גסטהאוס ישראלי בשם קאזה בלנקה,בקבלה נאמר לי שיש רק חדרים משותפים ושאין חנייה לקרנף אמרתי לא תודה,לא מתאים,מספיק שמשהו מהציוד שלי יעלם וזה יעלה לי המון,כמו כן את השירות הצבאי שלי סיימתי מזמן ואיני רוצה להידחס עם עוד 6 אנשים בחדר קטן ומה גם שאין חנייה, אז המשכתי לחפש, עברתי ליד בית חב"ד ובחור שעובד שם בשם צמח הפנה אותי למלון 20 מטרים משם עם חנייה, אינטרנט, חדר פרטי, מקלחת עם מים חמים והכל בהבדל של פחות מדולר ללילה, חדר שכזה עלה כמעט 9 דולר ללילה, מחיר שאני יכול להרשות לעצמי להתפנק בו, אז לקחתי את החדר לכמה ימים.

הערה:
מכאן והילך הכביש הפך לגרוע ולכן אני מצטער אבל אין תמונות, פשוט לא יכולתי לעצור.

טוב נמשיך, הגעתי לסן פדרו ולאחר שפרקתי את הציוד, כיסיתי את הקרנף ואמרתי לו להתראות בעוד כמה ימים, התקלחתי החלפתי בגדים ויצאתי לאכול.
כל מי ששמע שהגעתי עם אופנוע מהצד הדרום מזרחי דרך הכפר סנטיאגו, אם זה מקומיים או ישראלים שחיים שם המון שנים אמרו לי שאני לא נורמלי, הכביש נחשב בלתי עביר ולא בטוח בעליל, נשדדים שם אנשים על ימין ועל שמאל אפילו ביוטיוב יש סרטון על אופנוען שנשדד שם כחודשיים לפני (כנסו ליוטיוב ותרשמו motorcycle in guatemala  ותראו בעצמכם) היה לי מזל גדול ולכן השוטרים שאלו אותי אם הכל בסדר.

סוף היום ואני רעב, התחשק לי אוכל ישראלי אז קפצתי אל הקאזה בלנקה, הזמנתי לי מעורב ירושלמי וצלחת של חומוס היה טעים כמו בארץ ואני התענגתי על כל ביס וביס, פשוט ליקקתי את הצלחות
בנוסף נאמר לי שבעל הקאזה בלנקה מארגן על האש מחר לכל הישראלים ללא תשלום, אמרתי תודה אני אבוא מחר ואכן כך היה, אריק בעל הבית קנה נתחים ענקיים של בשר וירון צלה אותם על הגריל היו מלא ישראלים והיה פשוט נהדר אריק פינק את כולם בבשרים וסלטים והיה פשוט יוצא מן הכלל וטעים בטירוף,היו אנשים בארץ שיצאו למסעדת בשר בעקבות התמונות ששלחתי להם.
חזרתי אל הקאזה בלאנקה כמעט מדי יום והשלמתי פערים בטעמים מן הארץ שהיו חסרים לי, פגשתי שוב את שלישיית המוסקטרים מסן קריסטובל במקסיקו ועוד מלא ישראלים, גם פגשתי שוב את החברה הישראלים דניאל ואסף שפגשתי בפלורס וגם הכרתי עוד מלא חברה על הכיפאק, באחד הערבים פגשתי גם את ענבר מהקאזה של יגיל במקסיקו שהגיעה לסופה"ש, העולם פשוט קטן , ביקרתי בבית חב"ד שמנוהל ע"י הרב אברמי עם הצוות שלו מנחם וצמח, פגשתי שם חברה נהדרים, אכלתי שם ארוחת יום שישי, באחד הימים הפלגתי אל העיירה פנחצ'ל עליה שמעתי המלצות את האמת השתעממתי שם בטירוף ולאחר כשעה וקצת כבר הייתי על המעבורת חזרה אל המקום הנפלא הזה שנקרא סן פדרו,אצל עופר משדרות שפתח מסעדת פלאפל ביקרתי כל יום, הפאלפל שלו פשוט נפלא והחומוס שלו עם טעם של חומוס אמיתי ולכן פרגנתי לו ואכלתי אצלו שוב ושוב, יש גם דוכן של שייקים שנקרא "המלאכיות" ובעלות המקום מקומיות דוברות עברית ומכינות מעדני פירות טריים,גם שם ביקרתי כל יום,בסופו של דבר נתקעתי בסן פדרו שבועיים, בהם נחתי, טיילתי, עדכנתי את הבלוג, פגשתי אנשים חדשים ובעיקר אכלתי אוכל נפלא וטעים במיוחד.

באחד הימים יצאתי לטיול מאורגן מבית חב"ד אל ראש ההר "האף האינדיאני" שנמצא מעברו השני של האגם מול סן פדרו, הייתי צריך להגיע לבית חב"ד שנמצא כ 20 מטרים מהמלון ב 3 לפנות בוקר,משם אסף את הקבוצה רכב,לאחר כ 40 דקות נסיעה בכביש המטפס אל ההר הגענו לכפר,מפה יש הליכה במסלול תלול אך לא ארוך משהו כמו 30-40 דקות, הגענו בזמן כדי לראות את הזריחה מראש ההר כעבור כ20 דקות השמיים החלו להאיר והצבעים השתנו מרגע לרגע, הנוף היה מדהים שאי אפשר לתאר, הצבעים המשוגעים, ורוד, כתום, צהוב, כחול, עננים ועם נוף נפלא מסביב, אחד ההרים הגעשיים שבאופק מעשן בלי הפסקה, ללא ספק היה שווה את המאמץ בטיפוס המייגע מילים רק יהרסו כאן,

כמו כן הוגשה לנו ארוחת בוקר-מלאווח עם ביצה, חריף רסק, עגבניות וסלט, ללא ספק אחת הזריחות היפות שראיתי וגם החברה שעובדים בבית חב"ד אמרו שלא כל יום זה ככה ושזכינו למראה נפלא, אז מספיק וקדימה לתמונות.
לאחר כשבועיים החלטתי שזהו עלי להמשיך למרות שיכולתי להישאר שם עוד, סן פדרו הוא מקום שאי אפשר לתאר במילים אגם כחול מוקף בהרי געש חלקם פעילים ומוציאים עשןבערב שלפני נפרדתי מכל האנשים הנפלאים שהכרתי שם והלכתי לארוז את הציוד ולישון.

בבוקר קשרתי את הציוד ויצאתי לדרך, הפעם ביציאה מסן פדרו אקיף את האגם מצדו הצפון מערבי ואסע אל העיר העתיקה בשם אנטיגואה גואטמלה(Antigua Guatemala)הדרך לשם אינה ארוכה רק כ 140 ק"מ הקרנף הניע בשמחה והתחלנו לטפס על הכביש שמלא בפניות פרסה בזוויות ובשיפועים מטורפים חלק מהכביש לא היה סלול אך יחסית לכביש בו הגעתי לסן פדרו כביש זה היה אוטוסטרדה, הנוף מעלף והתמונות שאתם הולכים לראות ישאירו אותכם פעורי פה ואולי אף יגרמו לכם להתפטר או לעזוב הכל ולצאת למסע שכזה בדיוק כמו שאני עשיתי, לאחר סיום הטיפוס האספלט הפך למשובח מאוד, עצרתי לתדלק והקרנף אמר לי "זוכר מה הבטחת שהגענו לסן פדרו?" עניתי לו "כמובן" ותדלקתי לו מיכל מלא בפירמיום גואטמלי.

לקראת הצהריים הגעתי לאנטיגואה לקח לי זמן למצוא מלון עם חנייה והמחירים כאן כמעט כפולים מאלו שבסן פדרו,השומר אמר לי אתה יכול להחנות בחוץ ללא דאגה,אז שאלתי אותו "רגע אז למה אתה מחנה את הקטנוע שלך בפנים?"הוא התחיל לגמגם,המשכתי ואמרתי לו באנגלית "אני חונה בפנים ולא מעניין אותי מה שתגיד" וכך עשיתי בלילות חניתי בתוך הלובי שמשמש כמשרד טיולים ביום,הלכתי להחליף בגדים ויצאתי לטייל בעיר העתיקה שכל רחובותיה עשויים מאבנים מסותתות,אנטיגואה הייתה בעבר עיר הבירה של גואטמלה עד שרעידת אדמה החריבה אותה ותואר הבירה עבר לגואטמלה סיטי, נשארתי באנטיגואה 4 לילות,פגשתי שם חברה שפגשתי במקסיקו וגם בסן פדרו, באחד הימים יצאתי עם בחורה ישראלית בשם מי-בר לטיול סביב העיר עם הקרנף, הבטחתי לה סיבוב עוד בסן פדרו, טיפסנו לתצפית על העיר ואח"כ המשכנו לטפס עוד אל הכפרים שמעל היה יום מהנה ביותר,

בוקר אחד נסעתי לעיר הבירה הסואנת גואטמלה סיטי אל מוסך BMW, שמעתי שבכל מרכז אמריקה וגם בדרומה זה המקום היחיד שאפשר לקנות את הדגם של הצמיגים בו אני מעוניין בדיוק כמו אלו שרכשתי באלסקה (איידנהו K60 סקוט) לאחר ברבורים קלים ותנועה סואנת עם פקקים לרב הגעתי אל המוסך וביקשתי לקנות צמיג אחורי ונאמר לי שהצמיגים האחוריים במחסן בצידה השני של העיר ושהצמיגים יהיו אצלם בשעה 14:00, שיט, מה לעזאזל שתיים בצהריים עכשיו רק 11 הפקידה אמרה לי "אתה יכול לצאת קצת להסתובב בעיר או לשבת כאן ולהמתין" עניתי לה " הספיק לי כבר מהפקקים והבלגן של העיר בדרך לכאן" הסתובבתי קצת ברגל ברחוב הראשי בין השאר נכנסתי לסוכנויות אופנועים אחרות לשטוף קצת את העיניים, חשוב לציין שבגואטמלה סיטי לא כלכך בטוח וזה נראה מכל עבר, בכל חנות, תחנת דלק, מוסך או עסק גדול יש שומר עם שוטגאן כלומר רובה צייד, ישבתי לאכול פיצה ואח"כ חזרתי לסוכנות BMW בשעה 14:00 הגיע הצמיג שילמתי ויצאתי לדרכי, המחיר היה יקר ב 10 דולרים יותר ממה שאפשר לקנות בארה"ב הבדל לא משמעותי ומחיר טוב לכל הדעות, חזרתי לאנטיגואה בכביש האיכותי בו נסעתי בבוקר,יצאתי שוב לפגוש חברים ולהסתובב בעיר, בערב הייתה מסיבת יום הולדת לאחד החברה והיה מגניב,לאחר מכן נפרדתי מכולם מחר אסע לעיר שקרובה לגבול בה אשן לילה אחד ולמחרת אחצה את הגבול להונדורס הבעייתית שעליה שמעתי אין ספור סיפורים במיוחד על מעבר הגבול המושחת שלה ורמת הפשיעה הגבוהה שבה.

למחרת יצאתי מוקדם לקראתי כ 210 ק"מ אל העיר השוכנת קרוב לגבול הונדורס  בשם צ'יקיומולה (Chiquimula) שם אשן לילה,הדרך הייתה לא ארוכה אך מזג האוויר ההררי והנעים הפך לחם והנוף השתנה גם כן, לקראת אחה"צ הגעתי לעיר עם השם המוזר ומצאתי מלון עם חנייה צמודה לחדר,בעודי מחפש מלון הבחנתי בדגלי ישראל על אחת החנויות עצרתי לברר מה פשר הדבר ובעל החנות יצא לקראתי, אמרתי לו שאני מישראל והוא מאוד שמח, החנות מוכרת מים מינרלים ובעל החנות אמר לי שהוא אוהב ישראל וכך גם כל העיר ונתן לי כמה שקיות עם מים קרים לדרך(כן במדינות האלו מוכרים מים בשקיות כמו של שוקו)לאחר מכן שמתי לב שבאמת ברחבי העיר אנשים ממש אוהבים את ישראל.

בערב תדלקתי את הקרנף בפרימיום שוב וקיבלתי שטיפה חינם שמח ומבריק הקרנף ואני חזרנו אל המלון מחר חוצים להונדורס.

גואטמלה לסיכום:

רכבתי בגואטמלה קצת יותר מ1200 ק"מ (לא כולל התברברויות), גואטמלה היא ארץ מדהימה ומגוונת, אנשים נהדרים וכבישים או שהם במה טובה או שהם זוועה, רמת הפשיעה חוגגת שם ולכן יש להיזהר ולפתוח עיניים, אני לא נתקלתי במקרי אלימות אך פגשתי אנשים שכן הותקפו, הנופים בגואטמלה עוצרי נשימה ומזג האוויר שם בדר"כ נעים, הרי הגעש מרהיבים ביופיים והמחירים זולים בטירוף, אם אתם מתכוונים לבקר בגואטמלה אני אהיה מהראשונים שאמליץ לכם לעשות זאת ואם יזדמן לי בעתיד אני אשמח מאוד לחזור לשם שוב.

בפוסט הבא- חצייה זריזה של הונדורס והמעבר לניקרגואה.
תודה שקראתם ואני מקווה שנהניתם מהפוסט.

———————————————————————————————————————————-

כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות ללירן מרכוס

———————————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

לא רבים הגיעו לבליז על אופנוע

הנה סיפור של רוכב מיוחד, במקום מיוחד.

לירן חורש ברכיבה את מרכז אמריקה – כמנהגו מוצא יופי שנסתר מתיירים רגילים. הדיווח שלו מבליז נוטף אהבת אדם ותרבות המקום

קטע ישירות מהבלוג של לירן כאן

דף הפייסבוק של לירן

פליז נא הכירו את בליז!!

10.10.14 לאחר יום מושלם חזרתי למוטל ארזתי את הציוד והלכתי לאכול משהו קטן ומשם חזרה לחדר וקדימה לישון מחר חציית גבול לארץ חדשה ולא מוכרת בליז(Belize).

בבוקר לאחר ששתיתי קפה העמסתי את הציוד על הקרנף, הכנתי את הניירת בהישג יד עבור מעבר הגבולות, המסמכים הדרושים הם: רישיון רכב, רישיון נהיגה, דרכון ואישור מהמכס על הכנסת הקרנף למקסיקו, הדרך למעבר הגבול קצרה ולאחר כחצי שעה הגעתי למעבר הגבול בצדו המקסיקני של הגבול, ניגשתי אל עמדת ביקורת הדרכונים (אימיגרסיון) הדרכון הוחתם בחותמת יציאה ומשם ניגשתי אל המכס (אדוהנה) אמרתי לפקידה "שלום הגעתי לקבל אישור יציאה והחזר פיקדון (400$ אותם שילמתי כפיקדון בטיחואנה שבבאחה קליפורניה בעת הכניסה למקסיקו ) הפקידה ואני יצאנו אל הקרנף, היא ובדקה מספר שילדה+מס' רכב, חזרנו פנימה ותוך כמה דקות כל הניירת הייתה מוכנה, הפקידה אמרה לי "החזר הפיקדון יזוכה בחשבון כרטיס האשראי בו שילמתי, היות והיום יום שישי אתה תראה זיכוי תוך כמה ימים" אמרתי לה "מוצ'ו גרסיאס ואסטה לואגו" חזרתי אל הקרנף ונסעתי לצידו הבליזי של הגבול, חניתי ליד הכניסה לבליז ונכנסתי אל עמדת ביקורת הדרכונים, בבליז כולם דוברים אנגלית מה שיקל עלי מאוד בעת ביקורי בארץ הקטנטונת הזו, השוטרים הנחמדים שאלו אותי את השאלות הרגילות ששואלים במעבר גבול "מאיפה באת? לאן אתה הולך? כמה זמן תשהה בבליז? " וכו', לאחר החתמת הדרכון נאמר לי שעלי לעשות ביטוח צד ג' בליזי שהוא חובה על פי החוק ולאחר מכן עלי לחטא את גלגלי האופנוע בעמדת החיטוי לפני קבלת אישור מהמכס, טוב נו אם אתם אומרים אז אני אעשה אין לי ברירה, מצאתי חלפן כספים והמרתי את הפסו המקסיקני בדולר בליזי, (2 דולר בליזי =1 דולר אמריקאי) אח"כ קיבלתי הוראות הכוונה למשרד הביטוח ואל עמדת החיטוי, לאחר רכישת הביטוח שעלה 30 דולר אמריקאי לחצי שנה (מוזר אבל חודש עלה 40$ בליזי) ניגשתי אל עמדת החיטוי,הבן אדם רשם את מס' האופנוע וגבה 1$ לאחר סיום הרישום הוא יצא ממשרדו והחל לרסס את הגלגלי הקרנף בחומר חיטוי, אמרתי לו "אל תגזים עם החומר הוא יקר מאוד וגם חבר אל תרסס חלקי פלסטיק שונים", לאחר שהוא סיים הנעתי את הקרנף,הוא התעטש ושאל אותי "מה זה החרא הזה שהם ריססו עליו?" אמרתי לו "אל דאגה ראיתי שלולית ליד המכס נעבור דרכה ונשטוף את הדרעק הזה ממך" וכך עשיתי בשלולית הנ"ל , חזרתי אל המכס קיבלתי אישור כניסה לקרנף אמרתי תודה רבה והלכתי לכיוון הקרנף, הראיתי לשוטרת הנחמדה שעמדה במחסום את כל האישורים הנעתי ונסעתי אל תוך בליז , סה"כ כשעה וחצי במעבר הגבול יחסית מהר אז אני לא מתלונן,

למרות שלא שבעתי יצאתי עם חיוך כזה שאם לא היו לי אוזניים החיוך היה עושה סיבוב שלם מסביב לראשי, המשכתי להסתובב בעיר ולצלם את הבתים העשויים מעץ וצבועים בצבעים שונים ומגוונים, במרכז העיר או שאפשר לקרוא לזה עיירה ניצב שעון שעמד מלכת ממש כמו העיירה עצמה, דייגים דגים עם חוט ללא חכה, בקתות העץ מכל עבר, מסעדות פשוטות, רחובות לא סלולים, אנשים פשוטים וחייכנים, אך למרות זאת נראה שבלילה העיר אינה כה בטוחה, רב חלונות ודלתות הבתים והעסקים מסורגים סימן שמראה על פשיעה או חוסר ביטחון, לאחר כשעתיים ישבתי לאכול שוב במסעדה סינית ראיתי בתפריט טיבון ענק (500 גרם) שעלה 4 דולר אז הרשיתי לעצמי להתפנק שוב והזמנתי לי אחד, לאחר כמה דקות הגיעה הסטייק שוחה בתוך רוטב מוזר, "מה? מה זה? מה לעזאזל עשיתם לטיבון שלי? נו מה ציפיתי?מסעדה סינית, בבליז שבמרכז אמריקה ואני מזמין לי טיבון וחולם שהוא יגיע פשוט מהגריל על הצלחת ממש כמו בארה"ב, למרות זאת היה טעים, לא נפלתי מהכיסא או עפתי אל העבר כמו עם הפיצה אך לפחות הפעם כן שבעתי וחזרתי למלון שבע ומאושר, במרחב הפתוח שצמוד לחדרי ישבו כמה חברה צעירים מגרמניה, שוודיה וארה"ב, ישבתי איתם וקשקשנו עד חצות הלילה.

למחרת בבוקר ארזתי את הציוד ויצאתי לשתות קפה בתחנת הדלק שמול המלון,לאחר מכן נסעתי לכיוון הכפר סרטאחנה (Sarteneja) ראיתי תמונות משם עם חופים נפלאים וים כחול טורקיז ורציתי מאוד לראותם, כבר בתחנת הדלק אמרו לי שבעקבות הגשמים הדרך לשם לא כל כך טובה אמרתי לעצמי מה יכול להיות ננסה ואם לא נעבור לתכנית ב',מיד לאחר יציאה מהעיר שהייתה מלאה בבוץ הדרך הפכה לגרועה מאוד העפר הלבן שנראה כמו סיד חלק כמו סבון על שיש רטוב,אפילו האוטובוס שנסע לפניי מדי פעם נסע על הצד כמו סרטן שרץ על החוף,המשכתי וקיוויתי שהדרך רק תלך ותשתפר,אבל זה לא מה שקרה, מצב הדרך רק החמיר ומצאתי את עצמי לבד בין שדות,לאחר כשעה בה עברתי רק כ 10 ק"מ מתוך ה 85 ק"מ שעלי לעבור כדי להגיע אל הכפר, במהלך אותם 10 ק"מ אמרתי חצי מיליון פעם "אופס ושיואוו והופ הופ"  החלטתי לפרסס ולחזור על עקבותיי עד לאספלט הגרוע שכרגע נראה כמו גן עדן לעומת הדרך בה אני נמצא, הקרנף הפך ללבן והתמלא בבוץ ונראה כאילו עבר התעללות, החלטתי לנסוע אל היעד הבא שנקרא קרוקד טרי (Crooked Tree) כל הדרך התפללתי לגשם שיבוא וישטוף אותי ואת הקרנף,המרחק הוא כ 50 ק"מ בכביש + 13 ק"מ בשטח,לאחר כשעה הגעתי אל הכפר קרוקד טרי השוכן לצד אגם שבעונה הטובה אמור להיות מלא בציפורים, הגעתי לכפר וחיפשתי מקום לינה, בכל הכפר יש רק שלושה מוטלים, עברתי בשניים הראשונים, אחד היה סגור כי הבעלים יצא לחופשה והשני היה בשיפוץ אז נסעתי לשלישי וכאשר הגעתי לשם ראיתי את החבורה מאתמול בלילה, גם הם שינו את תכניתם עקב הכבישים הגרועים באזור והגיעו לכאן, גם הם עברו בשאר המוטלים והבינו שזה המקום היחיד לשהות בו, החדר נראה טוב וגם הנוף נהדר ולכן אשאר כאן כמה ימים, היות ואין אינטרנט שלחתי הודעת SMS דרך הספוט להורים שלא ידאגו ויצאתי ליהנות מהנוף, בעל המוטל בשם ארל מקומי שמשפחתו חייה כאן כבר כמה דורות אמר לי שבעקבות הגשמים הרבים מפלס האגם עלה בשלושה מטרים יותר מהרגיל ולכן המון ציפורים עברו לאגם או לביצה אחרת, המפלס אמור לרדת שוב בעוד כחודש, בערב עשינו מדורה וצלינו נקניקיות, שוב קשקשנו וצחקנו עד מאוחר והתקפלנו איש איש לחדרו, נשארתי שם שלושה לילות בהם נחתי הסתובבתי בכפר וגם בביצה שנמצאת כ 5 ק"מ מהכפר, רב תושבי הכפר חיים בצריפים ובתים מעץ והשקט והרוגע בכפר פשוט מהנים, תושבי הכפר ובעצם רב בליז הם צאצאי עבדים מאפריקה ומדברים אנגלית עם מבטא כבד סטייל ג'מייקה.

במהלך שלושת הימים בקרוקד טרי בהם בעיקר נחתי ורבצתי רב היום מול האגם מבלי להיכנס למימיו היות ותושבי המקום אמרו שאפשר להיכנס רק כדאי להיזהר מהתנינים שחיים בו בזמן הגאות, אז כדאי שהם יזהרו(המקומיים) כי אני לא נכנס למים שכנראה יש בהם תנינים,התושבים במקום חיים בגן עדן השקט מסביב,האגם הנפלא,ילד בן 10 יוצא לדוג בקיאק באגם פשוט נהדר, באחד הימים הלכתי אל החנות היחידה בכפר, המוכר סיני (כמו בכל הסופרים בבליז) מוכר מוצרים דרך הסורגים, הגעתי והוא שאל "מה אתה צריך?" אמרתי לו מה אי אפשר להיכנס ולראות מה יש, אולי עוד משהו יתחשק לי" הוא אמר "לא רק אני בפנים" שאלתי אותו "מה עשית שאתה מאחורי סורגים וכמה שנים קיבלת בפנים?" הוא חייך ולא ענה נו טוב לא חברותי הבחור, קניתי קולה ותרסיס נגד חרקים וחזרתי לרבוץ מול האגם, דמיאן הבן הגדול כבר בן 12 באחד הימים הוא אמר לי שהוא יגדל הוא רוצה לגור בעיר ולא להמשיך את מורשת אבותיו שחיים על שפת האגם אין ספור דורות, טיילור(האמריקאי) ואני אמרנו לו שאנשים בעיר חולמים על מקום כמו שיש להם ושיראה לדוגמא אותנו התיירים שבאנו כלכך מרחוק כדי לראות מקום נפלא שכזה ושיבין שמקום כזה הוא נכס לנפש ולא רק לכיס,

הבעיה היחידה במקום הפסטורלי הזה הן הנמלים האדומות שעקצו אותי בכל הזדמנות שהתחשק להן וכנראה הן רצו שגם אני אהיה אדום כמותם, לאחר שלושה ימים הספיק לי מעקיצות הנמלים והחלטתי להמשיך דרומה אל עבר העיר דנגרינגה(Dangriga) כ 200 ק"מ דרומית לקרוקד טרי, נפרדתי מהמשפחה המקסימה-ההורים ארל ונרי ומהילדים דימיאן , ריצ'ארד ופרינסס הקטנה, אמרתי תודה רבה על אירוח נפלא במלונכם הנחמד.יצאתי לדרכי ולאחר שעברתי חזרה את 13 הק"מ בשביל הגישה הרעוע הגעתי חזרה אל הכביש הראשי העובר בין שדות וכפרים,כל הדרך הכביש היה משובש ומלא בורות ולכן תשומת הלב הופנתה בעיקר אל הכביש, לאחר כשעה בעודי עובר ליד תחנת דלק הבחנתי באופנוע מסוג BMW שנראה כאופנוע של מטייל כמוני, עשיתי פרסה וחזרתי לומר שלום, ראיתי שלאופנוע יש לוחית רישוי של בליז, כנראה שהוא לא תייר, הבחור בדיוק בדק לחץ אוויר בגלגלים עצרתי בכל מקרה ולאחר שהוא הוריד הקסדה הבנתי שהוא לא מקומי, לבחור קוראים אל והוא מאוסטרליה הוא רוכב על BMW R80GS משנות ה 90 המוקדמות,

התחלנו לדבר והוא סיפר לי שהוא מטייל כבר כמה שנים והוא הוציא לאופנוע רישוי בבליז כי הוא נשאר כאן תקופה ארוכה, הוא שידרג את האופנוע והוסיף לו מיכל דלק ענק, החליף את הבולם האחורי וקדימה הוא הרכיב פרונט שלם של KTM(אופנוע אנדורו)הוא אמר לי שהוא מחכה לחברים אמריקאים שגרים בבליז ושאם אני רוצה אפשר ללכת לשתות משהו ולאכול צהריים ביחד, אמרתי לו "למה לא אני לא ממהר לשום מקום", אז קפצנו לפיצה שליד יחד עם חבריו שהגיעו לשם גם, הזמנו פיצה וקנקן בירה קרה,לזוג האמריקאי קוראים ג'ואנה ואנטוני שהוא רוכב בעצמו והם החליטו לעזוב את ארה"ב ולהשתקע בבליז,דיברנו קשקשנו והיה מאוד נחמד,לאחר כשעה הם הציעו לי שאבוא יחד איתם אל ביתם שנמצא בפלסנסיה(Placencia) עיירת חוף שנמצאת כ 50 ק"מ דרומית יותר לעיירה בה רציתי לבקר,אמרתי למה לא אסע יחד עם אל לכיוון ביתכם,יצאנו לדרך,הכבישים הפכו למפותלים וממישור הגענו להרים השדות הפכו ליערות והטמפ' ירדה והלחות נעלמה,לאחר כשעה עצרנו לאכול גלידה שזוג גרמני מכין בביתו והיה טעים מאוד,אחה"צ הגענו לביתם הצנוע ואנטוני הראה לי את החנייה שלו, כאשר הוא פתח את הדלתות התחלתי לחייך, בתוך החנייה המשמשת גם כמוסך עמדו כמה אופנועים-DRZ400,BMW R70 וגולת הכותרת BMW HP2 אנטוני מומחה ל BMW ולעוד אופנועים ובקרוב הוא יפתח מוסך משלו וכל מי שמגיע לבליז ויש לו בעיה מכאנית יכול להיעזר בשרותיו,אנטוני רוכב ואוהב אופנועים מושבע,ג'ואנה ואנטוני הציעו לי ולאל להישאר לישון אצלם, אז אל ואני קפצנו לסופר מארקט לקנות כמה דברים לארוחת ערב, הגענו לסופר שכמו כל הסופרים בבליז שייך לסינים שהיגרו לבליז ופתחו סופרים,קנינו כמה דברים וחזרנו לביתם של אנטוני וג'ואנה,אנטוני הדליק פחמים בגריל וצלה בשרים על האש,ישבנו סביב השולחן פטפטנו ואכלנו והיה פשוט מעולה,חדר האורחים בו ישנתי נראה כחדר במלון 5 כוכבים, לקראת חצות הלכתי לישון וישנתי כמו תינוק במיטה המפנקת,בבוקר שתינו קפה ואל אמר לי שהוא אמור לנסוע לדגרינגה לחדש את רישוי האופנוע אז אמרתי לו שאסע איתו ואח"כ אמשיך לכפר על החוף בשם הופקינס (Hopkins) אמרתי לג'ואנה ואנטוני שאני אסע עם אל ואח"כ אמשיך להופקינס הם אמרו לי שהם חשבו שאשאר עוד קצת איתם אך אמרתי להם שאני ממשיך הלאה,לא היה לי נעים לנחות עליהם לעוד לילה למרות שהם פתחו בפני את ביתם ונתנו לי להרגיש חופשי כאילו זה הבית שלי,בהזדמנות זו אומר שוב לאנטוני וג'ואנה שהם אנשים מדהימים ושזה לא מובן מאליו שמישהו כמותם פותח את דלתות ביתם לאדם זר שהם הכירו לראשונה בתחנת דלק באמצע שום מקום , נפרדתי מאנטוני וג'ואנה המקסימים הצטלמנו יחד אמרתי להם את הדברים הנ"ל ומה שבטוח שיש לי זוג חברים חדש.
אל ואני יצאנו לדרכינו, אל לקח אותי לסיור בפלסנסיה שיש בה בתים מפוארים פשוט חלום עצרנו לארוחת בוקר ומשם יצאנו לכיוון דגרינגה,שוב טיפסנו אל ההרים ורכבנו בכבישים מפותלים עם אספלט גרוע ומלא בבורות לפחות הנוף היה ירוק ויפה,לקראת צהריים הגענו אל משרד הרישוי בדגרינגה ובעוד אל נכנס לסדר את הרישיונות אני נשארתי להשגיח על האופנועים ולפטפט קצת עם המקומיים,שוב הציפו אותי זיכרונות מאפריקה וההבדל היחיד מהמדינות בהן הייתי באפריקה הוא שכאן המקומיים דוברים אנגלית,לאחר כחצי שעה אל יצא מחייך עם רישיונות חדשים,נסענו לאכול משהו על החוף ומשם לבקר חברים שלו בפאב מקומי, לקראת אחה"צ אל החליט שהוא יבוא איתי להופקינס וישן שם ללילה,הדרך קצרה וחלקה אינה סלולה לאחר כחצי שעה הגענו להופקינס ומצאנו מקום נחמד שהוא בעצם דירה עם מטבח על החוף, בעלת המקום נחמדה והמחיר סביר לכן החלטתי להישאר כאן 3 לילות, בערב יצאנו למסעדה ואכלתי מנה מקומית המורכבת מעוף ירקות,בננה,סלט ואורז מעולה אחד הנפלאים שטעמתי, לאחר שסיימנו לאכול חזרנו אל הדירה וישבנו עד מאוחר על המרפסת ונהנינו מבריזה שהגיעה מהים,למחרת בבוקר אל החליט שהוא חוזר לחבריו שבדגרינגה ואח"כ לאנטוני וג'ואנה, נפרדנו בחיבוק ואיחולי דרך צלחה אחד לשני.

ביומיים הבאים נחתי, טיילתי בכפר ורבצתי מול החוף, באחד הימים החלטתי לבשל משהו קליל לעצמי ורכשתי כמה דברים בסופר, גיליתי שבבליז הרבה יותר זול ללכת למסעדה מאשר לקנות מוצרים בסופר.

לסיכום:
בליז ארץ מגניבה, אנשים סופר נחמדים נוף נהדר וכבישים גרועים, בליז החזירה אותי בזמן כמה פעמים, פעם אחת לילדותי עם הפיצה הנהדרת שאכלתי באורנג' וולק ופעמים אחרות כאשר צפיתי במקומיים שהם צאצאים של עבדים שהובאו בכפייה מאפריקה והעלו בי זיכרונות מאפריקה ולמאות החברים שלי שם,רציתי להישאר יותר בבליז אך יוקר המחיה ובעיקר התנאים בדרכים גרמו לי לקצר את שהותי, רב האתרים בהם רציתי לבקר הצריכו נסיעה בדרכי עפר לא מתוחזקות שעקב הגשמים הפכו למלכודות של בוץ,הקרנף ומשקלו הרב ובמיוחד עם הצמיגים שמותקנים כרגע עליו אינו מיועד לנסיעה בתנאים שכאלו, היו אנשים שאמרו לי שכדאי לוותר על בליז כי היא יקרה ולא מעניינת אך אני שמח שכן עברתי שם וזכיתי לראות תרבות נוספת ולהכיר אנשים נפלאים, לא יודע אם יום אחד אחזור לבליז אך אני ממליץ לכם אם אתם באזור לנסוע ולבקר בבליז לכמה ימים.

בפוסט הבא- החצייה לגואטמלה המהממת.
תודה שקראתם ואני מקווה שנהניתם מהפוסט.

———————————————————————————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ללירן מרכוס

———————————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

מעבר רכוב במקסיקו ברזולוצייה הכי חדה וקדימה לבליז

עם אפיק

הערה: על מקסיקו אני יכול לכתוב עוד כעשרה פרקים,אך ברצוני להמשיך ולהתקדם הלאה,אז הפעם לכבוד השנה החדשה פוסט ארוך במיוחד מקווה שתיהנו,סליחה מראש למי שזה ארוך מדי עבורו, ושנה טובה בריאות ואושר לכולם!!
21.9.14

בפוסט האחרון סיפרתי על הטיולים שיוצאים מהקאזה של יגיל בסן קריסטובל שבמקסיקו, לאחר שיצאתי לכמה טיולים באזור החלטתי לצאת אל הטיול המרכזי והיקר מכולם קצת יותר מ 100$ שיגיל מוציא אל אגמי מונטבלו ושמורת לאס נובס הטיול אורך כיומיים וכולל הכל, אוכל, שתייה, ציוד קמפינג, הסעות וכו', למרות המחיר הקצת יקר(עבור התקציב שלי) אבל שווה מבחינת הפינוק והמקומות הנפלאים בדרך, בשעה 6:30 בבוקר הנהג הגיע והציוד הועמס אל המיניבוס,בשעה 7:00 גם הקבוצה שמנתה כ 13 מטיילים ישראלים עלתה אל הרכב ויצאנו לדרך, הנסיעה לשמורת ה"לאס נובס" שנמצאת על גבול גואטמלה אורכת קצת יותר מ 4 שעות ולכן בדרך אל השמורה בה נישן אנו עוצרים באגמי מונטבלו, מדובר ב 59 אגמים נפלאים בצבעי כחול עמוק עד טורקיז, כמובן שביום אחד לא נראה את כולם אך המדריך התותח שלנו בשם אפיק (עובד אצל יגיל) לקח את הקבוצה אל האגמים היפים שבהם, באחד מהם אכלנו ארוחת בוקר שאפיק הכין וכללה סלטים, שתייה, גבינות, טונה וכמובן ארוחת בוקר בטעם ישראלי ובאגם אחר שטנו ברפסודה וגם שחינו במימיו הכחולים, האגמים האלו פשוט מטריפים ביופיים הכחול בגווניו השונים עם הירוק שמסביב ומזג האוויר הנוח בהרים הופך את החוויה למושלמת, כמובן שגם האנשים בקבוצה היו על הכיפאק דבר שגרם למורל גבוהה והעצמת החוויה בטיול שכזה, למרות הפרש הגילאים בינינו הרגשתי כחלק בלתי לאחר שהפלגנו ברפסודה וגם שחינו באגם המשכנו בדרכנו אל שמורת הלאס נובס, הדרך יפיפייה והנוף נהדר לאחר כשעתיים הגענו אל השמורה, פרקנו את הציוד ואפיק הוביל אותנו לאורך הנחל ואח"כ אל מקום הלינה המסודר שיגיל בנה, יש מקלחות, שירותים, מתחם לאוהלים ודשא ענק, ישבנו ופטפטנו וחלק פרסו אוהלים ובינתיים אפיק הכין פויקה צמחוני עם אורז ופטריות וגם על האש לאוכלי הבשר(כמוני)שבנינו, היה פשוט טעים ומעולה, לאחר הארוחה המשכנו לדבר ולספר חוויות ומאוחר יותר הלכנו לישון, אני ושלושת המוסקטרים (יפתח, דולב ודור) החלטתנו לישון על מזרנים מתנפחים ללא האוהל וזה היה פשוט תענוג.

בבוקר לאחר הארוחה כולם טיפסו במעלה הג'ונגל אל עבר התצפית על מפלי הלאס נובס, היה בוצי עקב הגשמים המרובים באזור מה שהקשה על הטיפוס, לאחר כשעה אפיק חזר אל המחנה כדי להכין ארוחת צהריים חלק מהאנשים שלא רצו להמשיך חזרו יחד עם אפיק אל המחנה והשאר המשיכו בטיפוס המייגע, כעבור שעה נוספת הגענו אל התצפית, עקב הגשמים המים הכחולים הפכו לחומים אך למרות זאת היה יפה ושווה את המאמץ, ישבנו בתצפית כחצי שעה לפני שחזרנו על עקבותינו אל הירידה המייגעת בחזרה אל המחנה, לטפס בג'ונגל בבוץ זה קשה וחלק אך לרדת קשה יותר ומאוד מחליק, בדרך חזרה היו עשרות אופסים וגם נפילות אני למזלי החלקתי והתיישבתי על התחת פעם אחת לאורך הדרך, אך היו כאלו שזה קרה להם יותר מפעם אחת, מה שהקשה עלי במיוחד הן חוסר בנעלי הליכה ובעודי נועל סנדלי "שורש" משטח ההחלקה היה כפול,הבוץ הצטבר בין כפות הרגליים לסנדלים ובין הסנדלים למסלול ההליכה, היה פשוט חלקלק הבוץ הזה וה ABS לא עזר, לכן במהלך הטיפוס והירידה המצלמות נשארו בתיק כדי שלא יפגעו ולכן אין הרבה תמונות מההליכה,כמו כן אין נקודות חשמל מה שהצריך הפעלת נוהל-משמעת סוללות.

לאחר כשעה הגענו למאהל התקלחנו והרבצנו בשר ושתייה בכמויות, אחה"צ העמסנו את הציוד על המיניבוס ויצאנו אל סן קריסטובל כעבור 5 שעות קצת לפני חצות הגענו עייפים אך מלאי חוויות אל הקאזה.
התכנית הייתה להישאר בסן קריסטובל סה"כ כשבוע,לאחר שבוע בו לא נחתי לרגע מרב הטיולים הנהדרים שיצאתי אליהם החלטתי להישאר כאן לשבוע נוסף אותו אנצל לצורך עדכון הבלוג מנוחה וטעינת מצברים לקראת המשך הדרך.
ואכן כך עשיתי בשבוע הנוסף רק נחתי, באחד מהימים הנעתי את הקרנף שלא יחשוב ששכחתי אותו ובשאר הימים יצאתי בעיקר כדי לאכול וליהנות מהרוגע של העיר השלווה הזו, התחברתי עם עוד הרבה מטיילים, הלכנו גם לבית חב"ד בערב שמחת תורה והיה פשוט תענוג,אז שוב תודה ליגיל,אפיק וענבר על כל הטיולים ובעיקר על השהייה הארוכה בקאזה, היה פשוט נהדר אין כמוכם.

לאחר הפרידה מכל החברה הנהדרים שפגשתי בסן קריסטובל שמתי פעמיי לעבר מפלי האגווה אזול(agua azul) שפירשו מים כחולים,בתמונות שראיתי המפלים היו בצבע כחול טורקיז מדהימים ביופיים,הדרך לשם הייתה הררית ונהדרת רב הכבישים היו ברמה סבירה,סיבובים,נופים,כפרים,עצים בדיוק מה שאני אוהב, לאחר כשעתיים הגעתי אל המפלים שילמתי כניסה אל השמורה ולאחר כמה דקות נסיעה הגעתי אל החניון, בעל אחת המסעדות הציע לשמור לי על הציוד ועל הקרנף במידה ואכל אצלו משהו אח"כ,אמרתי לו "דיר באלק,אני הולך וחוזר ואם משהו חסר תהיה לך בעיה חמורה עם ישראלי עצבני", קשרתי את הקסדה והמעיל  אל הקרנף בעזרת כבל מתכת שיש לי והלכתי לראות את המפלים,עקב הגשמים הם לא היו בצבע כחול אלה חום,התאכזבתי אך למרות הצבע התפעלתי מהנוף ומעוצמת הזרימה, יכול להיות שאם לא הייתי רואה תמונות באינטרנט הייתי מתלהב הרבה יותר, לאחר כשעה פלוס חזרתי אל המסעדה והזמנתי דג שלם מטוגן עם תוספות, התענגתי מכל נגיסה וליקקתי כל אידרה משלד הדג היה פשוט טעים. מן מפלי האגווה אזול המשכתי לכיוון שמורת העתיקות פלאנקה(Palenque) צמוד אל האתר ישנה שמורה עם בונגלוסים בתוך הג'ונגל קראתי באחד מהפורומים שהמקום מאוד נחמד ונקרא מרגריטה אנד אד, לאחר כשעה וחצי הגעתי אל השמורה ומצאתי את המקום יחסית בקלות ולקחתי בונגלוס ליומיים, החדר פשוט מיטה, מאוורר, מקלחת ללא מים חמים וגם אין אינטרנט, הגג עשוי מעלים וסה"כ נחמד ושקט, מסביב אפשר לשמוע את קולות הג'ונגל ואת הנחל הזורם, פרפרים, שירת הציפורים ואת הרוח המנשבת בצמרות העצים, הכנסתי את הציוד לחדר ולאחר שהתקלחתי אני שומע דפיקה בדלת, פתחתי את הדלת ומולי נעמד בחור ממוצא רומני ראדו שראה את הקרנף ורצה לשמוע מי מה מו , אמרתי לו צ'י פהצ'ה? והוא סיפר לי שלפני כמה שנים הוא עשה טיול דומה עם אישתו וכעת הם הגיעו במטוס ססנה פרטי מארה"ב והם מתכוונים לטייל ככה בכל מקסיקו, לאחר כשעה הגיעו צמד אופנוענים מקסיקנים שגם ישנו בשמורה לילה אחד,

החלטתנו כולנו ללכת אל המסעדה הצמודה לחדרים, מרחתי את עצמי באלתוש מקומי ויצאנו לאכול,במסעדה הופיעה תזמורת מקומית שהפליאה בביצועי שירים בסגנון המאיה עם חלילים וגיטרות, האווירה הייתה נהדרת והמוזיקה נפלאה, לאחר ארוחת הערב פרשנו איש איש לחדרו, הלכתי לישון ונרדמתי כאשר קולות הג'ונגל נשמעים מסביב,בבוקר נסעתי כ 5 ק"מ אל האתר הארכאולוגי פלנקה, שילמתי כניסה ומדריך מקומי הציע לי את שירותיו תמורת תשלום, אמרתי בנימוס "לא תודה" והמשכתי לכיוון הפירמידות, כבר מרחוק אפשר היה לראות את הפירמידות והעתיקות, לא הפסקתי להגיד וואוו, איזה מגניב ממש כמו בסרטים, הסתובבתי בין הפירמידות, על חלקם טיפסתי למרות שבפירמידת השמש הבטחתי לעצמי שלא אעשה זאת שוב, פשוט מרשים לראות כיצד חיו עובדי האלילים הללו, ע "י אחת מהפירמידות הגבוהות עמד שומר שהמליץ לי לטפס עליה ושממרומי הפירמידה יש נוף פנורמי יפה,טוב נו כולה מלאאאא מדרגות, נעלה נראה במה מדובר, כמו בכל פירמידה המדרגות היו צרות והשיפוע חד, כאשר כל מדרגה בגובה של כ 50-60 ס"מ,לא נורמליים המאיות האלו, הם היו כאלו קטנים ובנו מדרגות כאלו גבוהות, אולי הם פחדו שהקרבנות שלהם יברחו או שרצו שהקרבנות יהיו כל כך עייפים שפשוט ירצו שהם יהרגו אותם,לאחר כמה דקות של טיפוס הגעתי לפסגה, את האמת הנוף היה מהמם ומרהיב בעצמתו, מסביב שמעתי קולות נביחה ולפעמים שאגות מחרישות אוזניים, הבנתי מיד שאלו הקולות של קופים שאגנים,נשארתי שם כשעה ונהניתי מהנוף ומקולות הקופים, חזרתי אל הבונגלו אחה"צ ובערב הלכתי שוב אל המסעדה ונהניתי שוב מהתזמורת המופלאה שלהם.

כעבור 2 לילות מהנים בבונגלוס של מרגריטה ואז המשכתי לכיוון דרום מערב אל עבר העיר מרידה (Mérida) מרחק של כ 540 ק"מ לכן מצפה לי יום ארוך,הנוף ההררי השתנה למישורי ומשעמם וכך גם מזג האוויר לחם ולח הדרך ברובה הייתה מהירה ולכן הספקתי להגיע למרידה קצת אחרי 14:00 מצאתי מוטל והתכנון הוא לישון כאן לילה ובבוקר מוקדם לנסוע לצ'יצ'ן איצ'ה (chich'en itza) למרות ששמעתי שהמקום נהיה מסחרי עקב היותו אתר מורשת עולמית ולפירמידה המרכזית שהוכרזה כאחד משבעת פלאי עולם ושלא ניתן לטפס על הפירמידה החלטתי לבקר ולראות במה מדובר, בבוקר יצאתי לכיוון צ'יצ'ן איצ'ה כעבור כשעתיים וקצת הגעתי, שילמתי עבור החנייה וניגשתי אל עבר הקופות,כאשר ראיתי את מחיר הכניסה קיבלתי חום 20$???מה בפלנקה היה רק 4$ נו טוב כנראה שהמחיר שווה ואני כבר פה ושילמתי על החנייה אז נכנס ונראה במה מדובר, כל הכניסה מלאה ברוכלים שמוכרים מזכרות דילגתי מהר על האזור הזה ואז הגעתי לפירמידה מרשימה ביופייה שנשתמרה בצורה טובה יחסית לגילה, הפירמידה סימטרית ונראית מכל כיוון בדיוק אותו הדבר ועקב כך עומדים מסביבה תיירים ומוחאים כפיים וצליל מחיאת הכפיים חוזר אל המוחאים בצורה מושלמת, המשכתי להסתובב באתר קצת יותר משעה ודיי השתעממתי חוץ מהפירמידה אין מה לראות, חורבות לא מרשימות במיוחד ומאות רוכלים שמוכרים מזכרות ועוד שטויות, אוי האכזבה והרגשת הניצול שתפסו אותי באותו הרגע והתשלום המוגזם גרמו להרגשה הזו רק להתעצם,פלנקה ופירמידת השמש היו פי 10 יותר יפים, חזרתי לקרנף ונתתי גז לכיוון העיירה טולום (TULUM).

בדרך לטולום כנראה פספסתי את הפנייה באחד הכבישים ושוב הלכתי לאיבוד וכמו תמיד בדיוק שאתה לא יודע היכן אתה נמצא גם נורית הדלק מתחילה להבהב, שוב אמרתי לעצמי "איזה חמור אני שלא תדלקתי קודם"אבל מי תכנן ללכת לאיבוד??לאחר כשעה בעודי עובר בשבילי עפר ואיזה כפר נידח חזרתי אל הכביש הראשי ומצאתי תחנת דלק, הגעתי קצת לפני חושך אל מוטל לובו אין (LOBO INN) שנחשב לזול ומומלץ באתר גרינגו כל האזור הזה נחשב ליקר ובמוטל הזה בעלת המקום אוהבת ישראלים ויודעת כמה מילים בעברית ולכן היא גם עושה הנחות לישראלים, למרות ההנחה המחיר גבוה והחדר זוועה, אמרתי לבעלת המקום שהמזגן לא טוב והיא רצתה להחזיר לי את הכסף, אמרתי לה "כבר חושך ואין ברירה לאן אלך עכשיו??אז אשן פה הלילה", המזגן בחדר אינו מקרר, החדר מסריח, והמקלחת מעפנה כדי להגיע לטוש צריך לדלג מעל האסלה,המיטה גרועה ובקיצור ובעדינות גועל נפש,לאחר שבקושי ישנתי בלילה, קמתי ואכלתי ארוחת בוקר שמוגשת כחלק ממחיר החדר, לאחר מכן תפסתי את בעלת המוטל ואמרתי לה "אני לא רוצה לפגוע בך וחשוב שתדעי שזה המקום הגרוע ביותר בו ישנתי בחיי, "ראיתי שעיניה דומעות הוספתי ואמרתי " כדאי שתשפצו ותשקיעו בעסק שלכם במידה ואתם רוצים להמשיך ולראות פה תיירים ואני אומר זאת לטובתך יכולתי פשוט לקום וללכת אך רציתי שתדעי לפני שיהיה מאוחר" ,
ממש כדקה נסיעה משם מצאתי מוטל יותר זול, וברמה גבוהה, חדרים חדשים, מיטה נוחה, מזגן חדש, טלוויזיה LCD, אם הייתי יודע הייתי בא לכאן כבר אתמול, פרקתי את הציוד והלכתי להסתובב קצת בעיירה ודיי התאכזבתי שמעתי כל כך הרבה דברים על טולום וממש לא אהבתי אותה,משם הלכתי לראות עוד עתיקות שנמצאות על החוף,שילמתי,נכנסתי ושוב התאכזבתי,שחיתי קצת בים ועפתי בחזרה לחדר,בערב פגשתי שוב את ראדו ואישתו(הזוג הרומני מפלנקה)הלכנו לאכול משהו ומשם לישון.
למחרת היום נסעתי למקום שנקרא גראן סינוטה שנמצא כ 5 ק"מ מטולום שילמתי כניסה השכרתי שנורקל ונכנסתי לראות במה מדובר, וואוו קיבלתי חום, אגם בתוך מערה עם מים מתוקים וקרירים וממש צלולים כמו באקווריום, המים זוהרים בכחול טורקיז כמו בסרטים, סוף סוף לאחר כמה אכזבות בא המקום הזה ונתן לי סטירה מצלצלת, נכנסתי אל המים הקרים ופשוט לא רציתי לצאת, דגים, צבי מים, צמחים וגם צוללנים שלומדים לצלול, היה פשוט מחזה מרהיב ביופיו אוי כמה שנהניתי שם זה מקום שאני לא אשכח, חזרתי אל החדר אכלתי והלכתי לישון מחר פלאיה דל כרמן.

למחרת בבוקר יצאתי לנסיעה קצרה מטולום לעיר פלאיה דל כרמן סה"כ 67 ק"מ, הגעתי לפלאיה היקרה,
קצת לפני הצהריים ועצרתי בסנדוויץ" טוניסאי של רות, ישראלית מלוד שגרה במקסיקו כבר 30 שנה, אכלתי ופטפטנו קצת, הסנדוויץ' הנהדר מוגש עם פלפלי שיפקה שהתגעגעתי לטעמם, היה פשוט נפלא, ביקשתי מרות לחפש לי מקום בטוח להשאיר את האופנוע והציוד היות וברצוני לנסוע לקובה לתקופה של שבועיים, רות התקשרה לכמה אנשים ובסוף אמרה לי שיש לה מקום, גם בן דוד שלי רואי שעבד לפני כמה שנים במקסיקו הכיר כמה מקומיים בפלאיה שיוכלו לשמור לי על האופנוע והציוד, יפה אז כנראה שאסע לקובה,לאחר מכן מצאתי מלון במחיר סביר, פרקתי את הציוד וקדימה מחליף את ביגוד הרכיבה במשהו קצר יותר ומתאים למזג אוויר החם וקדימה לראות את החופים הנהדרים בצבע טורקיז ששמעתי עליהם המון סיפורים, אז יאלה מגבת, מים ותוך 5 דקות אני בחוף, אז אני רואה מולי את החוף שכולם אמרו שהוא מדהים מלא באצות ובכלל לא טורקיז כמו שרציתי שיהיה, את האמת התאכזבתי, למרות זאת הלכתי כמה ק"מ על החוף עד שמצאתי מקום שיש בו פחות אצות ונכנסתי אל המים להתרענן מהחום, לאחר כשעה במים לפני שיפלו לי האצבעות מרב הקימוטים שנוצרו בעור יצאתי אל החוף, כמו כן נמאס לי לקפוץ מכל אצה שנדבקת לי לגב או מלטפת לי את הרגל, נשארתי קצת על החוף וחזרתי לחדר להתקלח, בערב יצאתי להסתובב במדרחוב שנראה כמו מדרחוב בכל עיירה מודרנית שאנחנו מכירים,חנויות מותגים וגם מותגי יוקרה, מסעדות, ברים ובקיצור רחוק מאוד ממה שראיתי בכל מקסיקו, ענף התיירות כאן פורח והתייר הרגיל ובעיקר האמריקאי מפזר פה דולרים בקלות ולכן המקומיים מרביצים במחירים, לאחר כשלושה ימים בהם הייתי בים, במדרחוב, במסעדה, שוב בים, שוב במדרחוב ושוב במסעדה, החלטתי שזהו מיציתי ואני ממשיך דרומה לכיוון היעד הבא, על קובה אני אוותר למרות שישנה אפשרות שהיא תשתנה ולא אזכה לראותה כמו שהיא עכשיו, אך קיבלתי רגליים קרות והרגשתי שאני לא יכול להשאיר את הקרנף והציוד מאחור ולנסוע לשבועיים פלוס, אם משהו מהציוד יגנב/יעלם או משהו יקרה לקרנף זה יהיה סוף לטיול ולכן אני מוותר, כמו כן עלות הטיסה והשהייה שם דחפו אותי לוותר על הרעיון

החלטתי להמשיך אך לפני כן אסע למוסך ימאהה שבעיקר בגללו הגעתי לכאן לבצע טיפול לקרנף, כאשר הגעתי אל הסוכנות פנה אלי מנהל הסוכנות דובר אנגלית בשם ג'ונתן, אמרתי לו ש"אני מעוניין לקנות שמן וחלפים ובנוסף האם אפשר להחליף את השמן בחנייה ולתת להם את השמן הישן למחזור?" ג'ונתן שאל "איזה אופנוע יש לך?" עניתי לו "סופר טנרה" ואז התחילה השמחה, "מה?? סופר טנרה?" בהדגשה על הסופר, אמרתי "כן" ג'ונתן ועוד בחור+המחסנאי יצאו מהר לראות את הקרנף ואז התחילו השאלות "מאיפה באת?לאן אתה ממשיך?איך הקרנף?" ועוד, לאחר מכן ג'ונתן אמר לי "אתה יכול לעבוד בתוך המוסך!! ללא תוספת תשלום נוסף, אם חסר לך משהו אנחנו כאן" אמרתי לו "תודה יש לי את כל מה שאני צריך"כאשר נכנסתי אל המוסך סרט התדהמה והשאלות חזר על עצמו בקרב המכונאים והחשמליים של המוסך, לאחר שסיימתי לבצע את הטיפול,יצאתי אל החנייה ואז התחיל מבול, אבל באמת מבול,כזה מבול חזק ראיתי רק כמה פעמיים באפריקה,באסיה ובבאחה קליפורניה, אם נשווה למבול הכי חזק שראיתי בארץ פה הייתי קורא לזה טפטוף, חיכיתי כ 40 דקות וזה לא נגמר, כל הכביש מלא מים,כ 15-20 ס"מ, לאחר כשעה המבול נחלש והפך למה שבארץ אנו קוראים לזה מבול, החלטתי לצאת, כבר צהריים ויש לי 275 ק"מ אל היעד הנפלא הבא, אז קדימה אני יוצא, מנהל המוסך הזהיר אותי ש 15 ק"מ הראשונים עד היציאה מהעיר עשויים מבטון וחלקלקים ביום גשום אז סע בזהירות הוא אמר, הצטלמנו ויצאתי לדרכי ואכן היה חלק ועם השילוב של המים העמוקים על הכביש היה עוד יותר קשה והרגשת החלקלקות הורגשה ומערכת בקרת האחיזה ו הABS הראו לי שהן עובדות, ל כן נסעתי לאט כמו כולם ואז התחיל המבול שוב הפעלתי את המאותתים (רק בצד אחד, לקרנף אין מאותתי חירום) כדי להיראות טוב יותר, משהתחזק המבול והפך לסערה החלטתי לעצור לכמה דקות מתחת לגשר, לאחר כמה דקות המשכתי ותוך כמה ק"מ קצת לפני טולום הכביש הפך ליבש ויכולתי לפצות על הזמן ש"איבדתי"עקב הגשם, הגעתי אל היעד שלי "לגונה באקלר".
לגונה באקלר תהיה המקום האחרון שלי במקסיקו לפני חציית הגבול לבליז (Belize),

כאשר הגעתי ללגונה השמיים היו אפורים כמו לפני סערה, העננים בישרו על מבול או סופה טרופית שהולכת וקרבה, אולי אפילו זו שראיתי כמה שעות קודם לכן בפלאיה דל כרמן, למרות זאת  נסעתי לכיוון המים, סיקרן אותי לראות מה צבעם?
המים אכן היו כחולים אך לא כמו שרציתי שהם יהיו, לא מעניין אותי כלום!! הפעם אני מחכה יום או יומיים כדי לראות את הטורקיז המשגע, הלכתי לחפש מוטל בעיירה הקטנטונת הזו ולאחר כמה סיבובים מצאתי אחד נחמד השייך למשפחה מקומית,פרקתי את הציוד ואז התחיל מבול שיכול היה למלא חצי מהכינרת, לאחר כשעתיים המבול פסק ויצאתי להסתובב קצת בעיירה, את האמת אין פה יותר מדי רחוב אחד ראשי עם כיכר מרכזית מסעדונת או שתיים וזהו, התושבים חולמים שהמקום יתפתח ויהיה כמו קנקון או פלאיה, מה שהם לא מבינים שהמקום יעבד חלק מקיסמו וכבר היום המון חופים מסביב ללגונה הם חופים פרטיים ויש רק נקודה או שניים שהם ציבוריים,לאחר שאכלתי משהו התחיל שוב לטפטף אז חזרתי למוטל,למחרת היום עדיין הכל היה אפור אז החלטתי בזמן המתנתי לשמיים כחולים לעדכן את הבלוג בפוסט חדש, אחר הצהריים השמיים התבהרו ויצאתי להסתובב שוב, נסעתי לאורך האגם וחיפשתי את החוף הציבורי עד שמצאתי אותו כבר היה מאוחר, אך למרות זאת הלגונה היפיפייה הראתה לי את צבעיה הנפלאים, החלטתי להישאר עוד יום ולשכשך במים הנפלאים האלו, למחרת התעוררתי ליום מעונן חלקית ויצאתי אל החוף, נכנסתי אל המים ולא רציתי לצאת, אדמת הלגונה רכה ובוצית ומזכירה לי את הכינרת (רק שפה המים פחות דביקים) לאחר כשעה השמיים התבהרו וסונוורתי מהטורקיז המשגע, חשוב לציין שהמים בלגונה מתוקים מה שהופך את החוויה לנעימה ועצמתית יותר, מעולם לא ראיתי מים בצבע כזה שאינם מלוחים, כאשר יוצאים מהמים לא מרגישים את הצורך לרוץ ולהתקלח פשוט מרגישים כאילו הרגע יצאתי ממקלחת, לאחר יום מושלם חזרתי למוטל ארזתי את הציוד והלכתי לאכול משהו קטן ומשם חזרה לחדר וקדימה לישון מחר חציית גבול לארץ חדשה (בליז).

לסיכום: במקסיקו המופלאה רכבתי כ 4,300 ק"מ (כולל באחה קליפורניה)הכבישים ברובם היו ברמה סבירה,וחלקם סבירה פחות ואף גרועה,בקטעים בהם עליתי בכוונה או בטעות על הדרך המהירה הכביש היה ברמה טובה,במקסיקו פסי האטה בכמות מטורפת ובצורות שונות שלא זכורה לי משום מקום אחר בעולם,שהיתי במקסיקו כחודש וחצי בהם פגשתי אנשים נפלאים,עברתי בין עשרות כפרים,עברתי ממזג אוויר מדברי לטרופי, מחום לקור מאזור מישורי להרים, אוכל מדהים ומגוון וכנראה שהבנתם שהתאהבתי במקסיקו, יש בה כמעט הכל, כל מי שאמר לי אל תלך מסוכן שם טעה בגדול, אפשר לטייל במקסיקו רק צריך לעשות זאת בחכמה, להקשיב למקומיים ולאנשים סביב זה כלל מפתח,לא לרכב בלילה ולהשתדל לא להסתובב לבד בלילות בעיקר בערים הגדולות בכפרים אפשר חופשי, במהלך שהותי לא הרגשתי עוינות מצד המקומיים ותמיד הרגשתי בטוח, עברתי בעשרות מחסומי משטרה וצבא ובכולם עברתי ללא בעיה, פעם אחת בדקו את הרישיונות והדרכון וזהו אף אחד מהם אפילו לא רמז על שוחד וגם כאלו שעצרתי לידם מיוזמתי ודיברתי איתם היו נחמדים.
ללא ספק ארצה לחזור למקסיקו ביום מן הימים היה פשוט נהדרר אז מוצ'ו גראסיאס , ויוה מקסיקו.

תוכלו לעקוב ישירות בבלוג המשגע של לירן

דף הפייסבוק של לירן

—————————————————————————————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ללירן מרכוס

————————————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

כשחוצים את מקסיקו על אופנוע עם לירן, מבינים את הביטוי "לרכוב בתוך החווייה"

(מתנצל על העיכוב בהעלאת סיפורו של לירן מפאת תקלה במערך הבקרה של האתר. יוני)

לירן מרכוס עושה את מקסיקו כרגיל עם כל החושים. בואו לחוות מסלול באופן הכי יסודי. כולל ריחות האוכל וצליל שקשוק הגלים

להלן, קטעים מהדיווח השני ממקסיקו

חג חנוכה שמח לכל בית ישראל.

מקסיקו חוגגת את יום העצמאות שלה בתאריך ה 15.9 כך שאני מתכנן להגיע אל עיר הבירה מקסיקו סיטי(Mexico city) יומיים לפני כן ולמצוא מוטל זול עם חנייה לאופנוע,מקסיקו סיטי היא עיר מפלצתית בסדר גודל בלתי נתפס זו העיר הגדולה ביותר בצפון אמריקה עם כמות תושבים הגדולה מכמות התושבים במדינת ישראל כולה,בעיר כיום יש מעל ל 8.5 מיליון אנשים ובמחוזות שמסביב לעיר כ 23.5 מילון תושבים,
לכן אני מתכוון להיכנס אל העיר הזו ומכין את עצמי נפשית לכך,כמו שאתם כבר יודעים אני לא מת על ערים גדולות וכאן מדובר בעיר גדולה וענקית עם תנועה רבה ופקקים לרב.
לאחר שסיימתי לארוז את הציוד יצאתי לכיוון סדום ועמורה,כבר בכניסה לישובים שמסביב התנועה החלה להיות עמוסה וככל שאני מתקרב אל העיר זה רק הולך ומחמיר,נהגי המשאיות,מוניות,אוטובוסים והמיניבוסים שמים קצוץ על אופנועים והמתח בנהיגה נראה על פני כולם,העשן ממנועי הדיזל נראה מרחוק,לכן הכנסתי את  עצמי למוד מלחמה והכוונה למלחמת הישרדות, לאחר קצת יותר משעתיים הגעתי למרכז העיר,  כבישים חד סיטריים רחובות ללא מוצא ואני ללא GPS וללא מפה נורמלית, כדי לנווט בעיר אני משתמש בגוגל מפות עם נקודות ציון של מוטלים באזור המרכזי ובלב ליבה של מקסיקו סיטי,אני עובר ממוטל למוטל ומאכסניה לאכסניה והכל לא מתאים לדרישותיי,או שמלא או שאין חנייה או שהמחיר בשמיים או שזו שכונה בה לא כדאי לישון, חלק מהרחובות חסומים עקב ההכנות ליום העצמאות דבר שגורם לברבורים להתמשך ללא סוף,לאחר כ 4 שעות בהן אני מזיע כמו סוס ורף הסבלנות שלי כבר מזמן על מצב מבעבע מעצבים לא הצלחתי למצוא מוטל במיקום טוב ושעונה על ציפיותיי כבר 14:00 ואני עדיין מתברבר,נמאס לי לעזאזל עם יום העצמאות ועם עיר הבירה הזאת, החלטתי עד כאן, מפה אני עף כמה שיותר מהר, רק שתבינו כמה היה מעצבן ולא נחמד על הכבישים בעיר הגדולה אני שאוהב לצלם כל דבר לא צילמתי אפילו תמונה אחת במקסיקו סיטי.

טוב החלטתי על תכנית חירום ואני ממשיך אל העיר פואבלה(Puebla) אליה לא בטוח שאספיק להגיע לפניי רדת החשיכה,אך אין לי ברירה,אני ממשיך,גם היציאה מהעיר הייתה קשה ופקוקה ולקח לי המון זמן למצוא את הכביש הנכון לכיוון העיר הנ"ל,בדרך שוב כמו בכל הכבישים שהם לא כבישי אגרה אני עובר בין כפרים ועיירות בדרך,כשעה לפני חושך אני מגיע לעיירה ווחוזינגו (Huejotzingo) משמאלי אני רואה מלון שנראה דיי נחמד אני נכנס ומברר פרטים,החדר יפה, יש חנייה, אינטרנט וממש זול סבבה אני אשאר פה 2 לילות לפחות,את הקרנף חניתי בחנייה מאובטחת שצמודה לחלון בחדרי, באחת העצירות היום הבחנתי שרפידות הבלם האחורי שחוקות כמעט עד הסוף,לאחר קצת יותר מ 20,000 ק"מ סביר בהחלט, מה שכן מוזר שהרפידות האחוריות נגמרו לפני הקדמיות בדר"כ הקדמיות נגמרות קודם,יכול להיות שזה בגלל מערכת הבלימה המשותפת שיש בסופר טנרה (הקרנף) בגדול זו מערכת שמשלבת בלימה בשני הגלגלים, כאשר לוחצים על ידית הבלם הקדמי היא מפעילה גם את האחורי בערך ביחס של 70% קדמי 30% אחורי(אבל אל תתפסו אותי במספרים) לפני שעזבתי את ארצות הברית קניתי 2 סטים של רפידות,אחד קדמי ואחד אחורי, להחליף רפידות אחוריות זה די פשוט, להוציא ולהכניס את הכלים לוקח יותר זמן מלהחליף את הרפידות עצמן, תוך כ 5 דקות הקרנף התחדש בסט חדש ואני לאחר יום עמוס בתנועה רץ להתקלח ולאחר מכן להסתובב בעיירה אליה הגעתי, הלכתי לכיכר המרכזית שנמצאת כדקה הליכה מהמלון,זו כיכר טיפוסית ובכל ישוב במקסיקו יש אחת כזו ורובן נראות אותו הדבר, כיכר עם גינה ומסביב חנויות, כנסייה אחת או יותר דוכני אוכל וכו', העייפות והמתח על הכבישים שליוו אותי למשך כל היום חלפו תוך רגע,הכיכר המרכזית מוכנה לכבוד יום העצמאות,הכיכר מקושטת ומלאה במתקני שעשועים ואיפה שיש מתקנים שכאלו יש גם מלא ילדים ומשפחות,כולם שמחים ומחייכים וואוו איזו אנרגיות חיוביות יש כאן,מצאתי מקום נחמד לארוחת ערב נשנשתי לי כמה טורטיות עם עוף וסלט,לאחר מכן הסתובבתי עוד קצת ברחובות העיירה וחזרתי לנוח מיום ארוך ומתיש, המלון הוא מלון משפחתי נחמד ויפה שמנוהל על ידי הבן קרלוס,למרות הקושי בדיבור השפה הספרדית הצלחנו לדבר ואפילו להתבדח,קרלוס התעניין במסע שלי וביקש לראות תמונות,הראיתי לו על המפה מאיפה באתי ולאן אני מתכוון להמשיך.

נשארתי במלון הנחמד הזה יומיים בהם נחתי והסתובבתי בעיירה הנחמדה,עברתי בין הסמטאות והרחובות שמסביב לכיכר המרכזית,סה"כ עוד עיירה טיפוסית כמו כל העיירות במקסיקו אך כאן האווירה הייתה יוצאת מן הכלל,בתים צבעוניים,כיכר מרכזית יפה,קתדרלה חדשה ואחת עתיקה,חנויות מסביב,מוזיקה וריח האוכל באוויר מה עוד אפשר לבקש פשוט נהדר, הקתדרלה עתיקה הייתה צמודה למלון והעירה אותי בצלצולי פעמון בשעה 6 בבוקר, אז אם כבר קמתי מוקדם אקפוץ לבקר שם ולראות במה מדובר.

לאחר יומיים בעיירה ווחוזינגו החלטתי שאני ממשיך אל עבר המטרה שלי אל העיר סן קריסטובל דה לאס קאסאס(San Cristóbal de Las Casas)שנמצאת במחוז צ'יאפס אך הדרך לשם עוד ארוכה ואצטרך לישון עוד 3 לילות בדרך עד שאגיע לשם, לכן בחרתי לי נתיב לכיוון דרום מזרח אל עבר העיר קורדובה (Córdoba) בה אשן לילה ומשם אמשיך לעיר טוקסטאפק (Tuxtepec) ואח"כ אל העיר מינאטיטלן (Minatitlán) ואז אשנה כיוון לדרום מערב אל העיר סן קריסטובל. בדרך לעיר קורדובה טעיתי באחת מהפניות ועד ששמתי לב שטעיתי כבר התרחקתי ממש ואפשר לומר שהלכתי לאיבוד, הגעתי לכפרים נידחים ולדרכים ללא מוצא הGPS לא מדייק והמפה בגוגל מפות אינה זמינה היות ואין לי אינטרנט,על פי הנתיב שה GPS כן הראה לי אני אמור לעבור דרך שמורת טבע ומשם אגיע לכביש הראשי,שוב התברברתי באחד הכפרים והדרך הפכה מטובה למשובשת ולבוץ, הגעתי לנקודה בה אמרתי עד כאן פרסה וחוזרים לאספלט כנראה שהפנייה שפספסתי בתוך הכפר היא הנכונה שתחזיר אותי לכביש הראשי,כל אותה העת אני ממשיך לטפס בתוך שמורת הטבע פה כבר ממש הלכתי לאיבוד נורת הדלק החלה להבהב ואני אומר לעצמי "איזה חמור אני שלא תדלקתי קודם בתחנה" ואז הצד ההרפתקני אמר "יאללה תמשיך הג'ריקן מאלסקה עדיין מלא וממתין בארגז הימני", המשכתי לטפס בכביש השומם הזה וכבר הגעתי ל 3,000 מ' מעל לפני הים, כבר חשבתי לעצמי אם יהיו שודדים איך אגיב ומה אעשה,פתאום לאחר סיום הטיפוס נפרס לפני נוף מדהים כל העמק ובקצהו העיר מאלטראטה (Maltrata) הכביש יצוק מבטון וחרוץ מחריצים כנראה לניקוז המים, עצרתי באחת הפניות להפסקת צילום ומנוחה למרות האזור השומם הרגשתי בטוח,הנוף המדהים עם האוויר הצלול פשוט עשה לי את היום כל הזמן חזרתי ואמרתי "איזה כיף ללכת לאיבוד", הכביש היורד מטה הוא כביש מפותל מאודדד, שביל הנחש של מצדה פרייר לעומת הכביש הזה, עשרות סיבובים משופעים, ירידה בזווית לא הגיונית, גם בהילוך ראשון המנוע לא מצליח לבלום את הקרנף ואני נעזר בבלמים, הירידה נמשכת כ15 ק"מ בהם השתמשתי במצערת הגז מקסימום 5 פעמים,במהלך ה15 ק"מ הנ"ל ירדתי מגובה 3,000 מ' לגובה 1,000 מ' תוך כמה דקות,בקבוקי המים והקולה התכווצו לצורות מוזרות, כאשר הגעתי לעיירה נכנסתי לתחנת הדלק ותדלקתי 22 ליטר כאשר במיכל אמורים להיות 23 ליטר (ע"פ היצרן) משם המשכתי אל הכביש הראשי ואל העיר קורדובה הגעתי לקראת חשכה ומצאתי מוטל זול וסגרתי את היום.בבוקר לאחר שינה טובה יצאתי לכיוון העיר טוקסטאפק(Tuxtepec)הדרך הייתה נחמדה ועברה דרך כפרים קטנים לקראת ערב הגעתי ומצאתי מוטל נחמד אכלתי התעדכנתי בחדשות מהארץ והלכתי לישון, למחרת המשכתי אל העיר מינאטיטלן (Minatitlán)שגם היא תשמש אך ורק כנקודת עצירה ללילה, הסיפור היחיד שיש לי על העיירה הנ"ל היא דווקא מהמוטל בו ישנתי,שוב נכנסתי לאוטו מוטל והבחורה שאחראית על החדרים יודעת להתמקח ממש טוב וזה היה פשוט מצחיק,  כאשר הגעתי שאלתי "כמה החדר ללילה?", הבחורה ענתה "3 שעות 150 פסו" אמרתי לה "אני לא מעוניין ע"פ שעה אני רוצה חדר ללילה שלם! אני מוכן לשלם 300 פסו על הלילה"היא ענתה לי "לא, 250 פסו עד 8:30 בבוקר" ממש התמקחות,עשיתי פרצוף חושב ורציני לא התווכחתי ואמרתי לה "OK" מתאים לי גם ככה זה השעות בהן אני יוצא ואני עוד רציתי לשלם לה 300 פסו,פשוט מצחיק.

מהעיר מינאטיטלן יצאת לכיוון דרום מערב אל העיר סן קריסטובל דה לאס קאסאס (San Cristóbal de Las Casas) שנמצאת במדינת צ'יאפס(מקסיקו מחולקת ל 31 מדינות) שם אני מתכנן עצירה ארוכה בעיקר למנוחה, הדרך לשם פשוט מעלפת, מתחילים במישור ובגובה פני הים ומסיימים גבוה בהרים,כל מה שבאמצע פשוט תענוג לעיניים,הירוק זוהר הזה שלא משנה כמה פעמים אראה אותו תמיד אתלהב מחדש כאילו זו הפעם הראשונה שאני רואה צבע שכזה,היה חם ולח ומדי פעם גם גשם,אך הדרך נפלאה ועוברת בין הרים ויערות, חוצה נחלים ונהרות, עוד סיבוב ועוד ישורת, הדרך פשוט נהדרת, הצבעים מפציצים מכל עבר ואני מתלהב מכל חצייה של נהר ועוצר על הגשר,הריח באוויר משתנה לאורך הדרך, ריח של עשב שנקצר זה עתה, ריח הבישולים בחציית כפרים, ריח הפרחים וגם אורווה של סוסים, אך בדרך לא הכל ורוד ולפעמים נתקעים אחרי משאית שמעלה עשן כמו קטר קיטור או שאחד הכפריים החליט לשרוף שקיות או זבל וזה פשוט מחניק, מהעיר טוקסלה הכביש הופך לכביש נהדר כמעט 90 ק"מ של עליות וירידות,רב הדרך מפותלת והסיבובים עם האספלט ברמה טובה ברב הדרך פשוט תענוג,כבר גבוה וקצת קריר ומעונן פה ושם נראה קצת ערפל אבל תענוג האוויר הצלול הזה. אחה"צ הגעתי לסן קריסטובל אל הגסטהאוס של בחור ישראלי שחי כבר המון שנים במקסיקו, המקום נקרא הקאזה של יגיל" מקום מוכר לכל מטייל ישראלי במקסיקו, יגיל מוציא מגוון של טיולים והמקום מוצף בישראלים,יהיה טוב קצת לשנן את העברית שלי ולהיפגש עם חברה ישראלים,התכתבתי עם יגיל והודעתי לו שאני מגיע ואשאר אצלו לפחות לשבוע, כאשר הגעתי פרקתי את הציוד מהקרנף, כדי להכניסו לחנייה (מחסן) הייתי צריך להזיז כמה דברים, מבחינת יגיל לא הייתה בעיה והקרנף נכנס למחסן על המ"מ אמרתי לו תנוח טוב כי הדרך עוד ארוכה ונתתי לו לו לנוח לשבוע הקרוב.

פגשתי בקאזה המון חברה ישראלים ממש על הכיפאק, רובם אחרי צבא, ישר קיבלתי פלשבק מהטיול שלי במזרח לאחר שהשתחררתי משירות קבע, למרות פער הגילאים התחברנו ויצאנו לטייל בעיר המקסימה הזאת, העיר מתוירת מאוד ומוצפת במסעדות יוקרה וגם מסעדות מקומיות זולות, האווירה בעיר פשוט מיוחדת והקסם שבה תורם לקצב החיים בסן קריסטובל,רב כבישי העיר עשויים מאבנים מסותתות, העיר שוכנת בהרים ולכן מזג האוויר בדיוק כמו שאני אוהב קריר ונעים ולפעמים יורד גשם ולפעמים חמים אך לא יותר מדי.
מהקאזה של יגיל אפשר לצאת למגוון רחב של טיולים מאורגנים באזור סן קריסטובל, אני בחרתי לצאת לכמה מהם, הטיול הראשון הוא "שייט בקניון סומידרו" ההסעה יוצאת מהמלון כשעה ומשהו של נסיעה אל עבר קניון סומידרו, השייט עובר בין צוקים מרהיבים ביופיים ומסביב אפשר לראות מגוון רחב של ציפורים,תנינים ולפעמים גם קופים,מפלים ענקיים ועוד, הפעם לא ראינו קופים, עקב הגשמים הכבדים הצטברו בכניסה לקניון כמויות אדירות של זבל וגזעי עצים שחסמו את הכניסה ונהג הסירה היה צריך להתאמץ כדי שהסירה תעבור את המכשול ותגיע לצד השני היו רגעים שהיינו בטוחים שאנחנו תקועים ושהיום לא נראה כלום אך הבחור המקומי שמכיר את הנהר כמו את כף ידו פילס את הדרך ולאחר מכן ההפלגה הפכה לתענוג, באחד הקטעים הסירה ממש עברה צמוד למפל שרענן את כולם במימיו הצוננים, ניתן לתמונות לדבר במקומי.

למרות שהייתה ארוחת בוקר בטיול חזרנו רעבים לסן קריסטובל, שמענו שיש מסעדה מקומית שמתמחים בעוף בגריל אז הלכנו לשם וכל אחד אכל עוף שלם,ליקקנו את הצלחת היות והעוף היה פשוט מעולה.למחרת בבוקר יצאתי לעוד טיול מאורגן היוצא מהקאזה של יגיל אל מפל הצ'יפלון", נהג ההסעה הגיע מוקדם ואמר "ציפלון?" אמרתי לו מי "ציפלון? אני נראה לך ציפלון?"יצאנו קבוצה דיי גדולה והיה נחמד מאוד, את הטיול הוביל אפיק, בחור ישראלי שעובד בקאזה של יגיל,

הטיול התחיל בכפר מלא בבריכות טבעיות, הנחל שזורם דרך הכפר מנותב דרך הבריכות של התושבים, כך שהמים בבריכות מתחלפים כל הזמן בצד אחד המים נכנסים ובצד השני יוצאים אל עבר הבריכה הבאה פשוט מחזה נהדר, לאחר שאפיק הכין ארוחת בוקר וכולם נהנו מהבריכות הטבעיות יצאנו לכיוון מפל הצ'יפלון שהוא מפל מרהיב ביופיו המתנשא לגובה של 120 מטרים ובעל זרימה אדירה, אך לפני שמגיעים אליו עצרנו באגם לשחייה קצרה ואח"כ המשכנו אל מפל הצ'פלון במהלך ההליכה שאורכת כחצי שעה עוברים דרך סדרה של מפלים קטנים יותר, טיול נפלא ושווה כל אגורה. בפוסט הבא- המשך מקסיקו, אגמים, מפלים, עתיקות ועוד.
תודה שקראתם ואני מקווה שנהניתם מהפוסט.

להעמקה במסעו של לירן כנסו לבלוג המפורט והעמוס בתמונות שלו

———————————————————————————————————————-

כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות ללירן מרכוס

———————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!