לירן חוצה את בוגוטה

ומדרים בדרך לאקוודור

לאחר הפסקה קלה.

לירן חוזר עם הפרק המשלים על המעבר בקולומביה, כרגיל ביסודיות. ויש הרבה גם באתר הדשן של לירן כאן.

קולומביה-אהבה ממבט ראשון פרק 3.
20.12.14

הערה:לפני שתקראו את הפוסט הנ"ל גשו למטבח והכינו קנקן של קפה משובח.פוסט זה מסכם את החלק הקולומביאני של הטיול ולכן הוא ארוך ומוצף בתמונות.

שבת בבוקר יום יפה,אנחנו יושבים בבית קפה צרפתי.העוגות והעוגיות בנוסח צרפתי אך הקפה שמוגש הוא קפה קולומביאני טהור,איזו ארומה ואיזה טעם שחבל על הזמן פשוט מעולה.
כן אנחנו  בבוגוטה (Bogota) בירת קולומביה, שמעתי וקראתי המון סיפורים על העיר הזו.
חברים טובים שלי איציק ונדב היו פה בשנת 1998 כשבוגוטה הייתה עוד מסוכנת. אנשים אחרים סיפרו לי שזו עיר משעממת וגם מסוכנת מאוד, מלחמות רחוב בין קרטלי הסמים והמשטרה ועוד עשרות סיפורים על תיירים שנשדדו.
אני רציתי להגיע לבוגוטה כדי לראות אותה בעצמי, מישל החליט להגיע לבוגוטה כדי לקנות צמיגים ולטפל באופנוע שלו, ולכן החלטנו ביחד שנשאר כאן כמה ימים.
האזור בו אנחנו ישנים הוא העיר העתיקה של בוגוטה, באזור הזה של בוגוטה הבתים והמבנים ישנים מאוד ובנויים בסגנון קולוניאלי עתיק וזה מה שיפה כאן.
לאחר שסיימנו לשתות את הקפה הנהדר הזה החלטנו לעלות לתצפית על העיר בוגוטה, אל התצפית אפשר להגיע ברכבל היוצא ממרגלות ההר שמשקיף על בוגוטה או לטפס על ההר ברגל, בחרנו באפשרות הראשונה. בוגוטה נמצאת בגובה של כ 2,640 מטרים מעל לפני הים, כן העיר הנ"ל גבוהה יותר בכ 400 מטרים מפסגת החרמון (בצד הישראלי) ולכן יש אנשים שסובלים מקשיי נשימה.
התחלנו ללכת אל תחנת הרכבל שנמצאת כ 40 דקות הליכה מהמלון בו אנחנו שוהים. רחובות העיר צרים וברובם חד סיטריים. הבניינים והבתים מסביב ישנים וחלקם גם מוזנחים.
כמעט בכל רחוב אנו נתקלים בקירות מקושטים בגרפיטי וציורי קיר יפים להפליא אפילו יפה יותר מהקירות שצילמתי בקרטחנה, הגרפיטי בבוגטה נראה ומרגיש הרבה יותר כואב וממורמר מהגרפיטי שראיתי בקרטחנה.
הגרפיטי הוא פשוט אומנות רחוב בו האמנים מראים את רגשותיהם האמיתיים, כל כמה צעדים אני נתקל בציור קיר אחר שגורם לי להתפעל ולומר ואוו ואיזה יופי, תותח הצייר הזה ועוד משפטים בסגנון.
בהמשך הדרך ראינו המון שוטרים וכאשר שאלנו אותם "כיצד מגיעים לרכבל?" הם הסבירו לנו כיצד להגיע ובנוסף אמרו לנו ללכת אך ורק ברחובות הראשיים היות והשכונות באזור מסוכנות לתייר המצוי, כמו כן השוטרים אמרו לנו להכניס את המצלמות לתיקים בכדי לא למשוך את תשומת לבם של הגנבים. המשכנו ללכת וכעבור כ 20 דקות נוספות הגענו לתחנת הרכבל, כרטיס הלוך ושוב עולה כ 6$ כאשר ישנה אופציה לעלות בקרון רכבת חשמלית ולרדת ברכבל או הלוך וחזור ברכבל. אנחנו בחרנו באופציה הראשונה.

קרון הרכבת מוזר במקצת ומחולק לתאים משופעים ומדורגים בהם אנשים עומדים בזוית לא נוחה ונזקקים להישען על דפנות הקרון. כאשר הקרון מתחיל לטפס העמידה הופכת לנוחה וזקופה היות ורצפת הקרון מתוכננת להיות מאוזנת בעת הטיפוס.
לאחר כ 15 דקות בהן הקרון טיפס כ 600 מטרים הגענו לפסגת ההר שנמצאת בגובה של 3,200 מטרים וכעת בוגוטה פרוסה לרגלינו במבט פנורמי יוצא מן הכלל, איזו עיר ענקית!!.
מזג האוויר הנפלא מאפשר לנו מבט על העיר שנפרסת כמעט עד לאופק, כמו כן בתצפית ישנה כנסיה עתיקה ויפה המוקפת בגינות נוי נהדרות, נשארנו בתצפית קצת יותר משעה, פשוט ישבנו ונהנינו מהנוף.
את הדרך מהתצפית מטה עשינו ברכבל לאחר כמה דקות הגענו למרגלות ההר.
מיד לאחר שיצאנו מהתחנה פגשתי את ולרי דיילת בחברת דלתא שהגיעה לבוגוטה לכמה ימים, ולרי שאלה אותי "כיצד מגיעים למרכז העיר?" הסברתי לה והוספתי "אנחנו גם הולכים לשם רוצה להצטרף אלינו?" ולרי ענתה בחיוב ואמרה "כן אני אשמח" אז קדימה נמשיך ביחד.
בעודנו הולכים ברחובות העיר התחלנו לדבר ולספר על הטיול שלנו וולרי סיפרה על עצמה. לאחר כשעה הגענו אל הכיכר המרכזית, התיישבנו על אחד הספסלים ואכלנו פירות טריים דיברנו, צחקנו והצטלמנו עם המבנים העתיקים והמרשימים שבנויים סביב הכיכר.
משם המשכנו לטייל ובאחד הרחובות ע"י הכיכר המרכזית הבחנו במחסום צבאי בו החיילים בודקים את כל מי שנכנס אל הרחוב. ע"פ השלטים הבנתי שכאן נמצא ארמונו של הנשיא, שיחה קצרה עם החיילים שחמושים ברובי "גליל" וכדי לשבור את הקרח אני אומר להם "זה רובה גליל מישראל!! הרובה הכי טוב בעולם" הם מיד שואלים איך אני יודע, ואני מסביר להם שאני מישראל. החיילים מיד מבקשים להצטלם איתי ופותחים לנו את השער, אנחנו לוחצים ידיים ואומרים המשך יום טוב אחד לשני. כמו כן אנחנו מורשים ללכת צמוד לגדר של ארמון הנשיא ולצלם את משמר הנשיא וארמונו, שאר האזרחים שמורשים לעבור שם עושים זאת מעברו השני של הכביש רחוק מהגדר ממש VIP אנחנו.

בעודנו ממשיכים להסתובב בעיר אני מתחיל להבחין בתושבים מקומיים שמסמנים לנו סימנים, נהג מונית אחד צופר ומסמן "לא"עם האצבע המורה שלו, בחור אחר עם אופניים זורק איזו מילה, אישה אחרת אומרת "גרינגו לא", בחור אחר מסמן בידיו על המצלמה שמישל נושא על חזהו. כמו כן אני מבחין שהמון שוטרים מתהלכים ברחובות, כנראה החשדות שלי אמתיים והגענו לאזור מסוכן ולכן הארתי את תשומת ליבם של מישל וולרי וגם היא אמרה שהיא שמה לב לכך ושזה קצת מוזר. אמרתי סבבה בוא ונשאל את השוטרים מה קורה כאן.
נגשנו לקבוצת שוטרים בצומת הרחובות ומישל שאל אותם "האם האזור בטוח לתיירים?" השוטרים השיבו בשלילה והוסיפו שגם להם כשוטרים האזור מסוכן וכדאי שנכניס את המצלמות לתיק ונעשה פרסה ושנחזור על עקבותינו. במקרים שכאלו צריך להקשיב לשוטרים ולקרוא את שפת הגוף של התושבים שמסביב.
חזרנו על עקבותינו והמשכנו להסתובב בשאר רחובות העיר כאשר אנחנו עוצרים מדי פעם בבתי קפה,ו גם מסעדה מקומית לארוחת צהריים לקראת ערב ישבנו לארוחה נוספת ומשם חזרנו למלון.
למחרת היום מישל שכנע אותי לבוא איתו לראות כמה מוזיאונים. אני שאינני חובב מוזיאונים הסכמתי לבוא, מה כבר יכול להיות אולי זה כן ימצא חן בעיניי. בימי ראשון בחלק מהמוזיאונים הכניסה חופשית ואינה כרוכה בתשלום. המוזיאון הראשון בו ביקרנו היה מוזיאון הזהב,מוזיאון זה מציג חפצי אומנות ופריטים ארכיאולוגיים מזהב שנמצאו בקולומביה. כמו כן מתואר תהליך מציאת הזהב עיבודו והאזורים בו נמצאו הממצאים, סה"כ נחמד במוזיאון הזה דווקא מצאתי עניין.משם המשכנו לעוד כמה מוזיאונים שברובם באמת שהשתעממתי.
לקראת צהריים ביקרנו במוזיאון לאומנות מודרנית. אני עובר בזריזות ומסתכל על המוצגים ומישל לעומת זאת מקפיד להסתכל על המוצגים ולהתעכב על כל תמונה שהוא רואה ואני חושב לעצמי כמה זמן אפשר להסתכל על אותה התמונה?
השקט במוזיאונים פשוט הורג אותי, במוזיאון האחרון היה כל כך מעניין שנרדמתי לחצי שעה על אחד הספסלים שנמצא בגינת המוזיאון, כאשר מישל מצא אותי ישן על הספסל הוא התחיל לצחוק ואמר "אני רואה שאתה נהנה מהמוזיאון" עניתי לו "כמובן מה יותר טוב מנמנום קל על הספסל לצד קולות מזרקת המים והציפורים?"
בנוסף אמרתי למישל "אני מילאתי את מכסת המוזיאונים שלי לעשר שנים הבאות וכעת בוא נלך לאכול משהו", הלכנו למסעדת בשרים טובה ולאחר מכן המשכנו להסתובב עד שעות הערב.
בבוקר השלישי בבוגוטה מישל קם מוקדם העמיס את הצמיגים החדשים ונסע אל המוסך שגונזלו (יבואן הצמיגים) המליץ עליו. אני קמתי לי מאוחר ויצאתי לשתות קפה של בוקר, בימים האחרונים אמרתי למישל שאת הצמיג האחורי שלו לא יחליף היות והוא עדיין במצב טוב, אך מישל החליט להרכיב את הצמיג החדש בכל זאת, ולכן שכנעתי אותו לקחת את הצמיג הישן בחזרה ולהשתמש בו כצמיג ספייר למקרה חירום, וטוב שהוא עשה ככה בהמשך אנחנו נזדקק לו.

במוזיאון בוטרו -בוגוטה

בזמן שמישל היה במוסך אני הסתובבתי שוב ברחובות הסובבים את המלון, אכלתי חומוס בגסטהאוס "הבית של יפתח"עדכנתי את הבלוג ואפילו נחתי קצת, אחה"צ מישל חזר למלון עייף מיום המתנה ארוך במוסך.
לקראת 20:00 יצאנו לאכול ארוחת ערב ומשם למלון מחר אנחנו ממשיכים דרומה. למחרת בבוקר התעוררנו מוקדם, המטרה שלנו היא העיר צ'ינצ'ינה (Chinchiná) שם נפגוש את ניקולס איש הקשר שלנו אשר יקח אותנו לחוות הקפה שבבעלותו, מישל קיבל המלצה על המקום מג'יל הצרפתי (בעל המסעדה במדג'ין) כדי להגיע לצ'ינצ'ינה עלינו לבחור באחת מהדרכים הנ"ל: לחזור על אותו הכביש אליו הגענו לבוגוטה ולעבור שוב דרך העיר הונדה או לבחור בכביש אחר בו עדיין לא נסענו ולעבור דרך העיירה סלנטו (Salento).
בחרנו באפשרות השנייה היות ובכביש הזה עדיין לא נסענו, כך גם יצא לנו לראות עוד עיירה בה עדיין לא היינו.
בשעה 7:30 מישל ואני הלכנו אל החניון שנמצא ברחוב המקביל כדי להביא את האופנועים לפתח המלון.

"בוקר קרנף!! מה שלומך?כבר 4 ימים שאתה נח והגיע הזמן להמשיך הלאה אז קדימה תתעורר", לחיצה קצרה על כפתור ההתנעה והקרנף התעורר מתרדמתו.
עדיין קר בחוץ אך ההליכה הלוך וחזור עם הציוד מהחדר לקרנף חיממה את גופי, קשרתי את תיק הציוד והצמיג החדש לאוכפו האחורי ונגשתי לחדר להביא את ציוד הרכיבה,היות ואנחנו רוכבים בזוג האופנועים לא נשארו לרגע לבד ברחוב,כאשר אני נכנס למלון מישל משגיח על האופנועים וכאשר הוא נכנס אני שם.
בשעה 8:00 יצאנו לדרכנו, מרחק הנסיעה לסלנטו הוא כ 300 ק"מ, אך קודם כל עלינו לצאת מהעיר העמוסה הזו.יום שני בבוקר והעיר מתעוררת מסוף השבוע, רק 8 בבוקר והכבישים כבר עמוסים, כדי לצאת מהעיר עלינו לעבור כ 20 ק"מ בהם אנו נאלצים לפלס דרכנו בתנועה הסואנת, למרות העומס הפעם זה עבר בקלות ובזריזות. כעבור כשעה הגענו אל כביש מספר 40 בו נמשיך עד לעיר סלנטו. מיד לאחר שיצאנו מהעיר הנוף הקולומביאני חזר לצבעו הירוק זוהר, הכביש רחב וסלול ברמה גבוהה, מזג האוויר שמשי ונעים פשוט מושלם. כמו בכל יום רכיבה בקולומביה גם היום הזה עמוס בעליות, ירידות, משאיות מעשנות, עשרות אופנועים קטני נפח, מכוניות, אוטובוסים ואיך לא פיתולים בלי סוף.
במהלך היום עצרנו מדי פעם למנוחה ורענון וכמובן שניצלתי זאת גם כדי לצלם קצת. כביש 40 ברובו הוא כביש רחב אך היו גם קטעים צרים בעלי נתיב אחד לכל כיוון,בהם מצאנו את עצמנו עוקפים בלי סוף את כל אותם הרכבים הכבדים שמטפסים את העליות בכבדות או שזוחלים בירידות.

לקראת צהריים עצרנו לנשנש איזה סטייק ולאחר ששבענו המשכנו להתפתל שוב במעלה אחד ההרים אך הפעם הרגשתי שהטיפוס ארוך מקודמיו, הפעם במהלך הטיפוס הטמפ' ירדה באופן כזה שאפילו התחיל להיות קריר, אני מביט במד הטמפ' ורואה 48F (מעלות פרנהייט) שהן כ 9 מעלות צלזיוס, אנחנו כבר בגובה העננים ועדיין ממשיכים לטפס, מדי פעם העננים מכסים את הכביש ואנחנו עוברים בתוך הערפל, כל הזמן אני מציץ אל ה GPS ורואה את מד הגובה ממשיך לטפס, כאשר בשיא הטיפוס מד הגובה מראה 3,283 מטרים הכי גבוה שרכבתי עד כה בטיול.
הנוף הירוק והאין סופי לא נגמר וכמה פעמים שאומר זאת לא אצליח לבטא ולהסביר כמה שהכל כל כך ירוק וכל כך יפה.

לקראת אחה"צ הגענו לעיירה סלנטו הרחובות בנויים בזווית כל כך חזקה שמקשה על העצירה בצידי הרחובות, כאשר מישל ניסה לעצור באחד הפעמים ליד מלון הוא כמעט ונפל היות וקשה להחזיק בהמה ששוקלת כמעט 500 קילו בזוית שכזו. בכיכר המרכזית חיכו עשרות מאכרים או יחצ"נים של הוסטלים שאמרו בו אקח אותכם למלון טוב, אך העדפנו להסתדר בעצמנו וכעבור כמה דקות מצאנו מלון ברמה טובה מאוד+חניה+אינטרנט ומים חמים והכל ב 15$, מגניב בכל השאר רצו יותר ונתנו פחות אז לקחנו 2 חדרים ללילה אחד.
פרקנו את הציוד מקלחת וקדימה יצאנו לסיבוב בעיירה הרגועה הזו.

רחובות העיירה מרוצפים באבנים מסותתות, והמקום נראה כישוב מתויר. בשיחה עם אחד המקומיים שדיבר אנגלית אנחנו מבינים שדעות התושבים חלוקות בנושא פיתוח העיירה, חלקם תומך בפיתוח והגדלת העיירה וחלקם מתנגד נחרצות לכך. למרות זאת נראה שכל תושבי סלנטו מחייכים ושמחים במעט שיש להם, כמו כן אותו בחור המליץ לנו לטפס על ההר שמשקיף על העיירה, הוא הוסיף ואמר "עליכם לטפס רק 200 מדרגות ואתם בתצפית" מה??רק 200 מדרגות? אמרתי בקול ומישל החל לחייך, אמרתי למישל "עזוב אותך אין לי כוח לטפס לשם" אך הוא שכנע אותי וטיפסנו במעלה המדרגות הנוף היה יפה אך לא "וואו" כמו שהבחור אמר.
התיישבנו על הדשא והמתנו לשקיעה, כמה דקות לאחר שהשמש שקעה, התברר לנו שבצידה השני של הגבעה ישנה תצפית נוספת המשקיפה על עמק יפייפה שמוקף בחוות שמגדלות קפה. כמו כן שמתי לב שאל התצפית השנייה מגיעים רכבים, בדיקה קצרה ואכן יש כביש גישה מסודר. היות וכבר חשוך אמרתי למישל מחר בבוקר לפני שנצא לדרך נעלה לכאן עם האופנועים נצלם קצת ונשקיף על הנוף ואח"כ נצא לדרכינו.
חזרנו מטה אל העיירה דרך כביש הגישה, לפתע בעודנו הולכים בסמטאות הרחנו ריח חזק של קפה משובח, עקבנו אחרי הריח עד לבית הקפה. התיישבנו ונהנינו מכוס קפה משובח ונפלא, משם המשכנו למסעדה לאכול ארוחת ערב שהייתה זוועה ומשם למלון.
7:30 בבוקר העיירה סלנטו שקטה כמעט לגמרי למעט ציוץ הציפורים, היום אנחנו מתכננים לנסוע אל העיר צ'ינצ'ינה (Chinchiná) הנמצאת במרחק נסיעה קצר מאוד, רק 60 ק"מ ולכן היום אנחנו איננו ממהרים לצאת אל הדרך. כעבור כמה דקות מישל מגיע עם שני קרואסונים חמים ומציע שנלך לשתות קפה במקום בו הוא רכש את הקרואסונים. מובן שהסכמתי והלכנו לשתות קפה איכותי ומאפה טעים לפני היציאה.
לאחר ששתינו והתעוררנו יצאנו אל הדרך אך לפני שנעזוב את העיירה נעלה לתצפית, נסיעה קצרה ואנחנו שם כמו בכל יום מזג האוויר נפלא והנוף מהתצפית אל עבר עמק הקפה פשוט מדהים, שוב פגשנו מקומיים שהתלהבו מהאופנועים וביקשו להצטלם יחד איתנו. לאחר שסיימנו לדבר ולהצטלם יצאנו מהעיירה.

הדרך מסלנטו לכיוון צ'ינצ'ינה נפלאה והאספלט משובח כמה ק"מ לפני היעד הכביש הרחב הפך לכביש צר שעובר בין שדות ויערות לפרקים, מדי פעם אני מבחין בחוות קפה והמחזה פשוט נפלא.
לקראת השעה 12:00 הגענו לכיכר המרכזית בצ'ינצ'ינה, והמתנו שם כחצי שעה עד שניקולס הגיע לאסוף אותנו.
כאשר ניקולס הגיע הוא הסביר לנו שבחווה בה נישן אין מטבח ואין מה לאכול שם, מה?? היינו בשוק, מישל הסביר לו שאנחנו מתכננים לשהות שם כמה ימים ופשוט ליהנות מהשקט ומהנוף שמסביב ואיך לא גם מהקפה ולכן אנחנו רוצים למצוא פתרון לנושא האוכל, לאחר מחשבה קצרה ניקולס הציע שהוא יכין אוכל בבית העובדים שבחווה ושאנחנו נשלם לו על הארוחות, הסכמנו על מחיר ויצאנו לכיוון החווה.
"קדימה ניקולס סע ואנחנו בעקבותיך" ניקולס נוהג בג'יפ 4X4 ומוביל אותנו ברחובות העיר לכיוון החווה, מיד לאחר שיצאנו מהעיר הדרך הסלולה הפכה לדרך חתחתים שלפעמים הנתיב בו אנחנו נוסעים יצוק מרצועות בטון.
השיפוע כל כך חזק שפשוט אי אפשר לעצור, ניקולס נוסע לפני לאט ואני מסמן לו להתקדם, היות והוא גורם לי לנסוע במהירות אטית ולא נוחה לזווית הטיפוס בשביל הצר הזה, לאחר כמה דקות אני מבחין שמישל כבר לא מאחורי, בעזרת הצפצפה אני מסמן לניקולס לעצור בהזדמנות הראשונה בה אנחנו נמתין למישל.
לאחר כמה דקות אנחנו מבינים שמישל כנראה עצר או נתקע או חלילה נפל ולכן הוא לא מגיע, אני אומר לניקולס שחייבים לחזור ולראות מה קרה למישל ולכאני מסתובב וחוזר על עקבותיי וכך גם ניקולס.
לאחר כמה דקות של נסיעה אני מגיע למישל המיוזע ולאופנוע שלו ששוכב על הצד, מתברר שצדקנו ומישל באמת נפל, למזלנו לא קרה לו כלום למעט פגיעה באגו שלו.
מישל ועוד שני מקומיים ניסו להרים את האופנוע אך ללא הצלחה עקב השיפוע החזק, נסינו שוב כולם ביחד וכלום, פשוט בלתי אפשרי, מישל נכנס ללחץ והחל להפליא בקללות בצרפתית, אמרתי לכולם בואו נסובב את האופנוע לכיוון הירידה וננסה שוב וכך עשינו, ניסיון נוסף והאופנוע עמד על גלגליו.

מישל החליט שהספיק לו להיום והוא אינו מתכוון להמשיך אל החווה כשהוא רכוב על האופנוע, ולכן שאלנו את ניקולס היכן אנחנו יכולים להחנות את האופנועים לכמה ימים בביטחון מוחלט, ניקולס הציע שנחנה אצל חבר טוב שלו שהוא גם בעליו של חניון סגור ומאובטח. ניקולס הבטיח לנו שהמקום בטוח, סמכנו עליו שאכן המקום בטוח היות ואנחנו אורחים שלו אין מצב שהוא ידפוק אותנו.
נסענו חזרה העירה החנינו את האופנועים ולקחנו את הציוד שנצטרך בג'יפ של ניקולס, בדרך לחווה ניקולס עצר בסופרמרקט שנקנה לנו כמה דברים, בנוסף עצרנו לאכול צהריים באחת ממסעדות העוף בגריל שכל כך פופולריות בכל עיר בקולומביה, מישל הזמין חצי עוף ואילו אני הזמנתי לי עוף שלם שהיה טעים להפליא.
לאחר מכן נסענו בג'יפ אל החווה, בדיעבד שמחנו על ההחלטה לחזור העירה כדי להחנות את האופנועים שם, מתברר שמצב הדרך רק נעשה גרוע יותר ויותר ככל שמטפסים, סיבובים חדים באופן כזה שהג'יפ אינו יכול לקחת את הסיבוב ללא צורך בנסיעה אחורנית פעם אחת לפחות, שיפועים בזווית לא נורמלית בוץ ומה לא, הנסיעה בג'יפ הופכת להרפתקה בפני עצמה.
לאחר כשעה הגענו אל החווה, שוב ניקולס הפתיע אותנו ואמר שאין חדרים נפרדים, למרות שבהתכתבויות עם מישל הוא הבטיח שיש מקום לאכול בו ושיש חדרים נפרדים, נו מה לעשות אנחנו כבר פה וזה המצב אז לא נורא ניקח חדר משותף.
זה לא שאנחנו מתפנקים מדי אבל לא תמיד מישל ואני באותו הראש, אני אוהב ללכת לישון מאוחר ומישל מוקדם ואז יוצא מצב לא נעים שאני מפריע לו, ובבוקר המצב הפוך הוא מתעורר ב 4:30 ולא יכול לזוז ולהרגיש בנוח היות ואני עדיין ישן, כמו כן למישל היו עוד כמה דברים אישיים שאין זה המקום לפרטם שהפריעו לי ולכן העדפתי לישון לבד.
אני בטוח שגם לו היו סיבות שכאלו אך אינני יודע היות ולא דיברנו על זה.
בחוות הקפה פגשנו את קרלוס אביו של ניקולס ואת נטליה אישתו של ניקולס.

קרלוס הוא מרצה באוניברסיטה המקומית והיה גם יו"ר מגדלי הקפה תקופה ארוכה הוא פשוט אנציקלופדיה מהלכת ויודע הכל על צמח הקפה. במהלך 3 הימים בחווה קרלוס השתדל להסביר לנו כמה שיותר על תהליך גידול הקפה, כל כמה דקות שתינו קפה טרי שנקלה ונטחן במקום.
קרלוס לקח אותנו לסיור במטעי הקפה ונתן הסבר מפורט על סוגי הקפה שהוא מגדל, על כמה שהעבודה במטעי הקפה מפרכת וקשה בעיקר עקב התחזוקה שמסביב לעצי הקפה. עצי הקפה גדלים על מדרונות ההר וקשה מאוד ללכת לידם עקב השיפוע החזק. היות ומזג האוויר טרופי כאן עשבים טפילים גדלים ללא הרף ובמהירות ומאיימים על עצי הקפה ולכן יש להשמידם בהקדם האפשרי.
הקטיף נעשה 3 פעמים בשנה בצורה ידנית ורק מלחשוב על זה וכבר אני מתעייף.
קטפתי כמה פולי הקפה מן העץ, קילפתי את הקליפה וטעמתי את הפולים, הטעם הוא של קפה והמרקם של הפולים חלק, פשוט סוכרייה של קפה.
קרלוס מוסיף ואומר שלצערו ניקולס הבן אינו רוצה להמשיך את מסורת אבותיו וחלומו להקים במקום מלון בו הוא יארח תיירים.
כמו כן הוא עסוק בגידול עדר פרות המונה 17 פרות ולכל פרה יש שם כאשר לאחת מהן קוראים נטליה על שם אישתו, על פי ניקולס זו הפרה היפה מכולן ולכן היא קרויה על שם אישתו, לכו תבינו אותה זה דווקא מצחיק. אני רוצה לראות מה היה קורה בארץ אם בעל היה קורא לפרה על שם אישתו, לדעתי במקרה הטוב הוא היה ישן במרפסת לכל החיים.
באחד הימים אמרתי לקרלוס וניקולס שיש לי קפה טחון שהגיע מישראל והצעתי להכין פינג'אן כדי שיטעמו ממנו, הסברתי להם שהקפה לא גדל בישראל אלא רק נקלה ונטחן בארץ.
את שקית הקפה טורקי הנ"ל קיבלתי מיוני מבית חב"ד בניקרגואה ושמרתי אותה לאירועים מיוחדים, פתחתי את השקית ונתתי לקרלוס להריח את הארומה שבקעה מהשקית. קרלוס חייך ואמר שהריח מעולה, ניגשתי למטבחון ובישלתי את הקפה על האש. ריח קפה הטורקי נישא באוויר וקרלוס חייך ללא הפסקה, לאחר שמזגתי את הקפה ישבנו במרפסת לצד הנוף הירוק ולגמנו ממנו בהנאה, קרלוס האב ניקולס ומישל התלהבו מאוד מהטעם של הטורקי, קרלוס הוסיף ואמר שהקפה מעולה ושהוא התרשם ממנו לטובה, כיף לשמוע זאת מאנציקלופדיית הקפה המהלכת שכל חייו סבבו סביב הקפה אותו הוא מגדל.
באחד הימים קרלוס הציג בפניי את יומנו בו הוא נוהג להחתים את אורחיו והראה לי שהיו כמה ישראלים פה לפני כמה שנים וביקש שגם אני אכתוב ביומן וכך עשיתי.
לאחר 4 ימים בהם שתינו קפה, אכלנו, שתינו שוב קפה, נחנו קצת, שוב שתינו קפה, שוב אכלנו ושוב שתינו קפה החלטתו שאנחנו ממשיכים, נפרדנו מכולם ואמרנו תודה רבה היה ביקור מאלף ומענג ועזבנו את החווה. ניקולס ונטליה החזירו אותנו העירה. מצאנו את האופנועים בריאים ושלמים, העמסנו את הציוד ויצאנו לדרכנו. ניקולס ונטליה(אישתו) התעקשו ללוות אותנו עד ליציאה מהעיר צ'ינצ'ינה. נפרדנו שוב מניקולס ונטליה ויצאנו לדרכנו דרומה לכיוון העיר פופאיאן (Popayán).
מחוות הקפה אל העיר פופאיאן מרחק הנסיעה הוא כ 370 ק"מ.

האספלט איכותי ורחב ידיים, לאחר שהנמכנו בגובה מזג האוויר השתנה והפך ללוהט. הנוף מסביב השתנה גם הוא והפך מהרים ירוקים לשדות רחבים הנמתחים עד לאופק, מדי פעם היה אפשר לראות משאיות וטרקטורים גוררים עגלות אשר מועמסות בכמות בלתי נתפסת של קנה סוכר, בצידיי הכביש אפשר לראות מדי פעם מקומיים שיוצאים מהשדות ומתהלכים עם מצ'טות בידיהם, שמתי לב שבאזור הזה המקומיים נראים שונים ביחס לאחיהם בצפון כאן הם נראים כצאצאים של יוצאי אפריקה לא כולם כמובן אך הרבה ביחס לצפון קולומביה.
לקראת אחה"צ הגענו לפופאיאן ולאחר כמה סיבובים בעיר מצאנו מלון נחמד עם חנייה. הבעיה שהמחיר גבוה, בזמן שמישל הלך לחפש מלון אחר בקצה הרחוב ואני נשארתי לשמור על האופנועים יצאה אלי פקידת הקבלה ואמרה שהיא מוכנה לתת לנו הנחה, התמקחתי איתה כמה דקות היות והבנתי שאם היא יצאה אלינו לרחוב כנראה שהיא זקוקה ללקוחות, כעבור כמה דקות של התמקחות היא הסכימה שניקח 2 חדרים במחיר שרצינו, מישל בדיוק חזר וכאשר הוא שמע את המחיר החדש הוא הסכים ולקחנו מיד 2 חדרים.
חנינו בלובי המלון פרקנו את הציוד החלפנו בגדים ויצאנו להסתובב ברחובות העיר.
פופאיאן היא עיר פשוטה ונעימה הבנויה בסגנון קולוניאלי יפייפה. העיר גם נקראת העיר הלבנה היות ורוב הבתים והמבנים בעיר צבועים בצבע לבן. לאורך השנים העיר פופאיאן הייתה ביתם של 17 מנשיאי קולומביה.
המשכנו להסתובב בעיר ומצאנו בית קפה איכותי שמגיש קפה בכל צורה, מישל הזמין קפה הפוך ואני הזמנתי אייס קפה על בסיס אספרסו, עוד לפני שטועמים מהקפה אפשר להבחין בצורת ההגשה הנפלאה שעל הקצפת שמעטרת את האייס קפה מפוזרים פירורים מוזהבים, הארומה נפלאה והטעם משגעעע.
לקראת ערב חזרנו למלון והחלטנו שלא שבענו מהעיר ולכן נשאר כאן עוד יום אחד לפחות.
למחרת בבוקר נתבקשנו להזיז את האופנועים היות והמקום הופך למסעדה לקראת הצהריים, פקידת הקבלה אמרה לנו שיש להם הסכם עם המלון הסמוך ואנחנו יכולים לחנות שם ללא תשלום, אמרנו אין בעיה והעברנו את האופנועים למלון הסמוך. משם המשכנו לבית הקפה מאתמול ולאחר מכן המשכנו להסתובב בעיר הלבנה, הלכנו לראות גשר עתיק, ולאחר מכן ביקרנו באוניברסיטה ובביתו של ראש העיר שהיה גם אחד מנשיאיה של קולומביה.
שוב הזמן טס ומצאנו את עצמנו שוב במלון רק לאחר שהחשיך.

בבוקר שלמחרת ב 8:00 העמסנו את הציוד על האופנועים אמרנו שלום ותודה רבה לאנשי המלון הידידותיים להפליא ויצאנו לדרכנו לעבר עיירת הגבול איפיאלס (Ipiales) שנמצאת במרחק של כ 340 ק"מ מפופאין. לאחר כשעה מאז שעזבנו את "העיר הלבנה" שוב הנוף החל להשתנות, שוב טיפסנו בהרים לגובה של 1,700 מטר והסתנוורנו מהירוק זוהר של הצמחייה הטרופית, ומזג אוויר נעים מאוד.
בהמשך הדרך ירדנו בגובה לכ 500 מטר הנוף השתנה שוב, ממש מדבר בו גדלים קקטוסים ומזג האוויר הפך לחם ויבש, אך עדיין קצת ירוק פה, באזור הזה אני מבחין פתאום באנשים שיושבים בצידי הדרכים ומושיטים יד לתרומה, העוני נראה מסביב ונראה שהאזור מוזנח עד מאוד, אפילו הכבישים כאן סדוקים ופשוט זה נראה כמו מדינה אחרת, למרות זאת כאשר אנחנו עוברים בכפרים המקומיים משפריצים עלינו מים בעזרת דליים או שקיות, בהמשך נבין שיש היום חג וזו המסורת ולכן זו הסיבה שחלק מהרוכבים המקומיים לבושים בשכמיות גשם באזור חם ויבש שכזה.
אני התעצבנתי מהקטע הזה של זריקת המים לעברנו וכך גם מישל, לא נעים לקבל כמות גדולה של מים תוך כדי נסיעה פשוט המסה הזאת שפוגעת בך מורגשת כמכה רצינית, ותוך כדי בלימה או סיבוב זה מסוכן עד מאוד.
מהר מאוד הבנתי את הקטע ולכן בכל פעם שמישהו המתין בצד הכביש או שראיתי סימני מים על הכביש האטתי עד כדי עצירה וסימנתי ואמרתי למקומיים "לא!!!" ולרב הם כבדו את בקשתי, מישל ראה שהשיטה עובדת וגם הוא עשה כך.
בהמשך הדרך החלנו לטפס שוב, הפעם הטיפוס היה ארוך ומזג האוויר השתנה שוב והפך לנעים ואפילו קר הנוף שוב ירוק שנראה עד האופק, האספלט השתפר מעט אך עדיין במצב פחות טוב ממה שראינו בשאר הכבישים בקולומביה, אפילו מחסומי הדרכים של הצבא נראו מאוימים יותר ולכן החיילים כאן עומדים עם קסדות ושכפצ"ים לגופם, באחד המחסומים אחד החיילם סיפר לנו שהאזור הנ"ל מותקף על ידי המורדים ולכן יש יותר מחסומי דרכים, אנחנו לא הרגשנו מאויימים אפילו לא לאלפית השנייה.
באחד הקטעים הגבוהים והערפליים ראיתי ב GPS במד הגובה 3,180 מטרים,הטמפ' ירדה ל 10 מעלות ואנחנו כבר קרובים לאיפיאלס העייפות מראה את אותותיה ולמרות שרכבנו רק כ 300 ק"מ אנחנו נמצאים בדרך המקסימה הזו כבר למעלה משש שעות. בהמשך הדרך נחסמה עקב תאונה, הפקק היה עצום אך למרות זאת השתחלנו בין המכוניות וכעבור כמה דקות הגעתי לראש הטור, בדיוק שהגעתי לראש הטור השוטר סימן שאפשר לנסוע, מישל היה מאחורי אז התחלתי בנסיעה. לאחר כמה מטרים ראיתי אוטובוס הפוך ומרוסק על דופן ההר, היות והכביש צר אין היכן לעצור ולכן לא הספקתי לצלם תמונה מאזור התאונה, כעבור כמה דקות אני מבחין שמישל אינו מאחורי ואני עוצר וממתין לו, היות ובנתיב הנגדי עומדות עשרות מכוניות, משאיות ואוטובוסים איני יכול לחזור על עקבותיי ולראות היכן הצרפתי נעלם, כעבור כמה דקות מישל מגיע אני מסמן לו להמשיך ומיד דולק בעקבותיו, מכאן והילך התנועה זרמה ללא עיכובים נוספים.
לקראת חשיכה הגענו לאיפיאלס העיר נראית זוועה ונראה שהביטחון אליו היינו מורגלים בקולומביה אינו שורר כאן, לאחר כחצי שעה מצאנו מלון מעופש בו נשהה את הלילה.
איפיאלס זה מקום שאינו מזמין ונראה כעיר רפאים, כל התושבים בהם נתקלנו בעודנו מחפשים מלון נראים מוזרים ומחשידים ולכן היום אנחנו לא מסתובבים בעיר. חנינו בחנייה של המלון קרוב לכלב מאיים ועצבני כבר קר כאן והיום נישן בגובה של 2,980 מטרים, כן גבוה בכ 800 מטרים מהחרמון הישראלי.
לקראת ערב נעשה קר ואפילו בלובי המלון ישבנו עם מעילים. את ארוחת הערב אכלנו במלון כאשר הטבחית ובתה שמעו שאני מישראל הן התלהבו נורא, אמרתי לה "אני גר 45 ק"מ מחרוסלם (ירושלים) המשפט הזה הוציא את האמא משלוותה והיא ביקשה שאבוא איתה לכנסייה כדי שנתפלל ביחד. אך אני סירבתי בעדינות ואמרתי לה שאני עייף, הן אף ביקשו להצטלם איתי וכל הערב האם ובתה לא הפסיקו להוציא קולות התפעלות מוזרים כגון: אההה, יוווו, אייי דבר שהפך עם הזמן לבדיחה ביני לבין מישל.

ללא ספק אחד המקומות המוזרים ביותר בהם עברתי עד כה.
לאחר יום ארוך ומתיש התקפלתי לחדר המעופש לסיכום, התחלנו את היום ב-29 מעלות בגובה 1700 מטר אח"כ המשיך להתחמם ל 43 מעלות כאשר היינו בגובה 500 מטר ובהמשך התקרר ל 6 מעלות כשההינו בגובה 3,180 ובלילה באיפיאלס הטמפ' ירדה ל 3 מעלות בגובה 2,980 מטרים.
החלטנו לעצור באיפיאלס משתי סיבות: הראשונה היא כשעוד התכוננתי לצאת למסע ראיתי שיש כנסייה יפיפייה כאן שחייבת ביקור ולאחר שהראיתי למישל תמונות בגוגל הוא הסכים שזו נקודה שחייב לבקר בה,  והסיבה השנייה היא שזו עיר גבול בה נישן לפני החצייה לאקוודור.
למחרת בבוקר קמנו מוקדם, עדיין קר בחוץ, אפילו הכלב האימתני שקשור ליד האופנועים ונבח ללא הפסקה אתמול אינו מעז להוציא את אפו מהמלונה.
העמסנו את הציוד על האופנועים, אך לפני שניסע לראות את הכנסייה שנמצאת כ 15 ק"מ מהמלון עלינו לתדלק, נורית הדלק החלה להבהב כבר אתמול בכניסה אל העיר אז ניגשנו לתחנת הדלק ליד המלון, מיד המתדלק קפץ ואמר לנו שאין בנזין במשאבה ושעלינו לנסוע לתחנה אחרת בצד שני של העיר, נו טוב זה בדרך לכנסייה אז קדימה לדרך, כעבור כמה דקות הגענו לתחנת הדלק וגם כאן נאמר לנו שאין בנזין ושיש מחסור בכל העיר, החלטנו להמשיך אל עבר הכנסייה ואם לא נמצא דלק נתדלק בחזרה איפשהו בדרך למעבר הגבול.
היות והכנסייה בנויה על צלע ההר בתחתית העמק אפשר לראות אותה מרחוק כבר מכמה ק"מ. כעבור כמה דקות הגענו למתחם הענק של הכנסייה, אחד השוטרים כיוון אותנו לעבר החנייה שנמצאת כחצי ק"מ מהכנסייה עצמה, השומרת בכניסה לחניון דרשה שנשלם חנייה, ראיתי שיש כביש המשך המוביל אל הכנסייה ובצחוק אמרתי לשומרת "אין לנו כסף ושרק באנו לראות את הכנסייה", לא הספקתי למצמץ או לקרוץ ולומר לה שזו בדיחה והיא מיד ענתה "אין בעיה סעו בהמשך הכביש המוביל מטה שם יש חנייה בחינם" לא התווכחנו ומיד נסענו מטה, מתברר שהכביש הנ"ל מגיע עד לכנסייה שם יש חניון אחר בחינם, יפה יצא לנו טוב.
בעודנו צועדים אל הכנסייה ניתן היה להבחין בנהר שזורם תחת הגשר שמוביל אל הכנסייה, בתחתית ההר ישנה תחנה הידרואלקטרית שמייצרת חשמל.

בכנסייה מרשימה ביופייה ונראה שהושקעה כאן המון מחשבה וירידה לפרטים, מאוד שמחתי שלא ויתרתי על האתר הנ"ל היות והכנסייה מרשימה מאוד.
לאחר שסיימנו לבקר בכנסייה חזרנו על עקבותינו והמשכנו בחיפוש אחר תחנת דלק, לכל תחנה שהגענו נאמר לנו שאין דלק, ונאמר לנו "סעו לתחנה אחרת", בסופו של דבר איכשהו חזרנו לתחנה הראשונה בה היינו בבוקר כן זו שצמודה למלון, כאשר אני נכנס לתחנה אני מבחין במתדלק מוציא את הצינור מפתח המילוי של מכונית ואומר לנהג סע לשלום, אני אומר לו "שלום גאזולינה פורפאבור" והוא אומר לי "אין דלק" אני אומר לו "עכשיו תדלקת את המכונית הזאת וגם אני צריך דלק", הוא עונה לי "זה היה דיזל פה זה לא אמריקה" פה כבר נשרף לי הפיוז, הורדתי קסדה ונגשתי אליו ואמרתי לו "תגיד לי אתה חושב שאני מטומטם? אני מכונאי אז אל תספר לי סיפורים זו הייתה מכונית עם מנוע בנזין,ככה אתה מקבל פני תיירים? ודרך אגב אני ישראלי ולא אמריקאי", מנהלת התחנה שמעה אותי ויצאה החוצה אמרה לי "אדוני,כבר חודש לא שלחו לנו אספקת דלק והדלק במכלים נועד לרכבי ממשלה, אבל רק בגלל שאתה תייר ועוד מארץ הקודש אנחנו נתדלק לך את האופנוע, אנחנו מכבדים ואוהבים תיירים".

לאחר שתדלקנו אמרנו תודה ונסענו למעבר הגבול עם אקוודור.

קולומביה לסיכום: רכבתי בקולומביה כמעט 3,000 ק"מ ב-28 ימים , קולומביה ארץ מדהימה בעלת תרבות עשירה. האנשים בקולומביה מופלאים וחמים עד מאוד, למרות שכולם אמרו לי על קולומביה "השתגעת מה אתה נוסע לשם ועוד עם אופנוע?" קראתי כמה שהיא מסוכנת ולא מסבירה פנים, מלחמות הקרטלים סביב הסחר בסמים ומה לא? אני לעומת זאת לא הרגשתי ולו לרגע אחד מאוים או במצב סכנה, הנוף ההררי בקולומביה עוצר נשימה והירוק זה מכל עבר עושה נפלאות לנפש האדם, הקפה המהולל בעל טעם חזק וארומה איכותית-פשוט תענוג.
כבישי קולומביה מרשימים באיכותם ויותר מפעם אחת הרגשתי כמו במסלול מירוצים.
תרבות הנהיגה והכבוד לאופנוען נראים כל רגע רכיבה נתון.
אשמח עד מאוד לבקר במדינה המופלאה והמקסימה הזאת בעתיד ולכל מי ששואל קולומביה היא מדינה חובה בטיול שכזה.

עוד מידע:

הבלוג של לירן

דף הפייס של לירן

בפוסט הבא-אקוודור ארץ קו המשווה.
תודה שקראתם ואני מקווה שנהניתם מהפוסט.

———————————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ללירן מרכוס

———————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

קולומביה-אהבה ממבט ראשון פרק 2.

17.12.14

לירן מרכוס ממשיך להפליא בדרכי קולומביה הירוקות והמפותלות. הנה עוד פרק.

לעיון מעמיק בבלוג השקדני של לירן כנסו בבקשה לכאן

מדג'ין היא עיר גדולה בכל מובן המילה,אינני חובב ערים גדולות אך את מדג'ין אהבתי ולכן שהיתי בה 3 לילות.
בבוקר הרביעי במדג'ין לאחר שהכנו לעצמנו חביתה ושתינו קפה עם סיגריה של בוקר לבשנו את חליפות הרכיבה,(במקרה של מישל זה ג'ינס ומעיל רכיבה) והעמסנו את הציוד על האופנועים.התכנון להיום הוא לנסוע אל עיירה מיוחדת ביופייה עליה שמעתי וקראתי עוד לפני צאתי למסע.שמה של העיירה הוא גואטפה(Guatape),
הנסיעה ממדג'ין לגואטפה קצרה מאוד רק 90 ק"מ ואמורה להימשך לכל היותר שעתיים,מישל לא שמע על המקום אך לאחר שהראיתי לו תמונות בגוגל הוא השתכנע והחליט שהוא גם רוצה לראות את המקום הזה. אמרנו יפה תודה לבעל הגסטהאוס ואישתו ויצאנו לדרכנו,היות ויצאנו מוקדם היציאה מהעיר הייתה קלה ומהירה.הכביש בו בחרנו לנסוע מטפס בפיתולים אין סופיים אל התצפית שמשקיפה על העיר,האוויר הקריר והנקי עם ריחות הצמחייה מסביב,מעצים את החוויה. וכמו בכל סופה של עליה מגיעה ירידה ארוכה ומהנה.
הנוף הירוק זוהר של קולומביה פשוט משגע וסוחט המון קריאות וואוו בתוך הקסדה.

כעבור כשעה וקצת אני מתחיל מדי פעם לראות את המטרה אליה רציתי להגיע,מדובר בסלע ענק שנמצא באמצע עמק עם נוף מרהיב ביופיו ונקרא לה פדרה-האבן של אל-פנול (La Piedra Del Penol)הסלע הענק הזה בגובה של כ 200 מטר נראה מרחוק מאוד,הסלע הנ"ל בולט בשטח ונראה כאילו הוא נפל מהשמיים,בכל האזור מסביב אין עוד אחד כמותו או קטן ממנו.
על הסלע הנ"ל אפשר לטפס באמצעות מאות מדרגות שנבנו עליו ומראש הסלע אפשר לראות נוף עוצר נשימה.היות ואנחנו לבושים (לפחות אני),בחליפת רכיבה ומגפיים כבדים וגם האופנועים עמוסים בציוד נמשיך קודם כל אל העיירה ונמצא מקום לינה.כמו כן נפרוק את הציוד ואחליף את ציוד הרכיבה הכבד והחם במשהו יותר קליל ומאוורר.
הכביש המפותל עובר למרגלות הסלע ובעודנו חולפים ליד הסלע אני מנסה שלא להביט לכיוונו ולשמור את החוויה לכשנגיע אליו.המשכנו אל העיירה גואטפה שנמצאת כ 5 ק"מ מהסלע.כעבור כמה דקות מצאנו מלון זול וחנייה ברחוב ממש מתחת לחלון,גואטפה מתוירת מאוד ולכן בטוחה מאוד,השוטרים מסתובבים ברחובות העיירה ורמת הפשיעה נמוכה.עקב כך אני מרגיש בטוח לחנות את הקרנף ברחוב,למרות זאת כיסיתי ונעלתי בשני מנעולים,מישל אינו סוחב איתו מנעול ולכן קשרתי את הגלגלים שלנו יחד.

במהלך הטיול מצאתי סימן היכר שקל לזהות וכך אני יודע האם הגעתי למקום בטוח או למקום שרמת הפשיעה בו גבוהה,הסימן שלי הוא סורגים.בערים שהפשע חוגג בהן יש סורגים על כל שער וחלון,לא משנה אם זו מסעדה,בית מלון,פיצוציה או כל מבנה אחר וכאשר אני מגיע למקום בו אין סורגים בכלל אני יודע שהגעתי למקום בטוח.
טוב ממשיכים,החלפנו בגדים בזריזות ונסענו כ 5 ק"מ חזרה אל הסלע,ההתרגשות בעיצומה,הפעם אני מביט אל הסלע מרחוק,ככל שאנחנו מתקרבים אליו הוא נראה יותר ויותר מרשים,לסלע קוראים "לה פדרה" שבתרגום חופשי הוא האבן ובעצם מדובר בסלע גרניט עצום המתנשא לגובה של כ 200 מטר וניצב במרכזו של עמק ציורי ירוק שמוקף באין ספור אגמים וישובים קטנים.
האגמים שמסביב נוצרו בעקבות בנייתו של סכר ענק באזור שגרם להצפת שטחים גדולים מסביב לגואטפה.
כאשר הגענו אל החניה למרגלות הסלע העצום הזה החיוך נמתח על פניי,באותה השנייה אחזה אותי שמחה אדירה,כל כך רציתי לראות את הקסם הזה,כבר בחנייה הנוף מסביב מהמם ביופיו ומספיק מבט חטוף כדי להוציא קריאת וואוו ואיזה יופי.אך אני השתדלתי שלא להביט ולשמור את הבום שאקבל שאראה את הנוף מראש הסלע.שילמנו כניסה ועכשיו כל מה שנותר הוא לטפס את גרם המדרגות האדיר הזה.מתחילים לטפס, המדרגות ממוספרות בצבע צהוב בקפיצות של 25,זווית הטיפוס לא קשה במיוחד והמספרים מעודדים ומקלים פסיכולוגית על המטפסים,

יאלה קדימה 100 מדרגות,ממשיכים לטפס,250 מדרגות וממשיכים לטפס,הנוף מסביב כבר מראה את אותותיו,400 מדרגות והסוף לא נראה באופק,אני עוצר למנוחה והסדרת נשימה,בסיס הסלע וגואטפה נמצאים בגובה של 2,135 מטרים מעל גובה פני הים,כמעט כמו פסגתו של הר החרמון ולכן צריך לנוח ולהשלים את המחסור בחמצן אז סיגריה וממשיכים,500 מדרגות,אני מביט מטה והקרנף נראה כנקודה קטנה בחנייה,600 מדרגות,675 מדרגות,700 והסוף נראה קרב ובא עוד קצת ואני בפסגה,725 מדרגות,כן רק עוד 15 בלבד ואני רואה את המספר המיוחל,כעבור 10 שניות הגעתי למדרגה האחרונה 740 מדרגות,ישששש סיימתי אני בראש הסלע,החיוך שנמרח על פניי שוב והפעם לא בגלל שסיימתי את הטיפוס אלא בגלל הנוף האדיר ועוצר הנשימה מסביב, "לה פדרה" איזה יופי,כל כך רציתי להגיע לכאן ועשיתי זאת,אני פשוט מאושר וגאה בעצמי.
היינו בתצפית קצת יותר משעה,צילמתי ללא הפסקה ומכל זווית אפשרית,לאחר שסיימתי לצלם פשוט התיישבתי ונהניתי מעצמתו של הטבע שבמקרה הזה גם יד אדם גרמה לו להראות ככה,ללא ספק המקום הזה הוא דובדבן אדום ומתוק בנוף המהמם של קולומביה.
עכשיו הדרך למטה מתחילה,מה שיפה בקולומביה זה בכל מקום שיש בו מדרגות או הרבה אנשים יש נתיב לכל כיוון וכך גם פה,יש גרם מדרגות לאנשים שעולים ואחד כזה לאלו שיורדים,כאן המדרגות אינן מסומנות ולכן אינני יודע כמה מדרגות היו בירידה מן הסלע,אך הירידה עברה בקלות ובמהירות.
לאחר כעשרים דקות הגענו לחנייה.אמרתי למישל שאני חייב תמונה יחד עם הקרנף והסלע.
ע"י הקרנף חיכה לי בחור שביקש לצלם את בנו עם הקרנף,הוא שאל אותי את סדרת השאלות הרגילה והתעניין במסלול הטיול,לאחר שהוא צילם את בנו לא נשארתי חייב והצטלמתי איתו גם.מיד לאחר מכן הנעתי את הקרנף שמנועו כבר התקרר לגמרי ונסעתי לקצהו של חניון הכורכר,מישל החליט לבוא לשם ברגל ואת האמת נראה לי שהוא הצטער על כך היות והוא ביקש להצטלם כאשר הוא יושב על הקרנף(האופנוע שלו נשאר בכניסה אל החניון),תיירים מקומיים ביקשו גם הם להצטלם עם הקרנף ונראה שהוא היה אטרקציה גדולה יותר מאשר הסלע הענק שמאחור.
לאחר שסיימנו את הביקור בסלע המדהים הזה חזרנו אל העיירה גואטפה,חנינו ליד החדר במלון ויצאנו להסתובב בעיירה המיוחדת הזו.
מה שמיוחד בגואטפה הוא המנהג שלהם לקשט כל דבר מסביב ובמיוחד את הבתים,כל בית מעוטר בקישוט יצוק בקיר הבית או העסק ע"פ הזמנה אישית,יש חברה מיוחדת שזו עיסוקה והעיטורים פשוט מדהימים,יש מי שיעטר את ביתו בפרחים,אחר בחיות,אחר במשאיות וכו'.

באזור הכיכר המרכזית בעיירה כל בית צבוע בצבע אחר.חלקם צבועים בכמה צבעים
אי אפשר להאמין כל דבר בעיירה הזו מקושט וצבוע בשלל צבעים,מכוניות,ריקשות(תלת אופן), משאיות,חנויות,המוצרים בחנויות,כל רגע המבט נמשך לכיוון אחר,האנשים ברחוב מחייכים והאווירה נינוחה ומהנה.
מעולם לא ראיתי עיירה כל כך צבעונית וכל כך מקושטת,והכוונה לקישוטים קבועים ולא כאלו של יום העצמאות. במילה אחת-מדהים ובשתי מילים פשוט מדהים.
לקראת ערב ישבנו ואכלנו במסעדה שצמודה למלון ולאחר מכן חזרנו אל המלון למנוחה,המיטות בחדרים היו כל כך קשות שברגע שהתיישבתי על המיטה חשבתי שזזה לי חוליה,גם מישל אמר לי שהוא היה בשוק ובעל המלון אמר שככה הם אוהבים את המיטות שלהם,ההרגשה שלי הייתה כאילו שישבתי על ספסל מבטון,בדקתי מתחת למצעים ואכן זהו מזרן.

למרות המזרן הקשה ישנתי טוב ובבוקר בשעה 8:00 נפגשנו לארוחת בוקר ומשם נסענו אל עבר בירתה של קולומביה עיר בוגוטה(Bogota),כשתכננו את הנתיב לבוגוטה עוד כשהיינו במדג'ין אמרתי למישל שיש עוד מקום שאני רוצה לראות בדרך לשם,המקום אותו אני רוצה לראות נקרא הסיאנדה נאפולס(Hacienda Napoles)שהוא מבצרו של פאבלו אסקובר.המרחק מגואטפה לנאפולס הוא כ 100 ק"מ.החלטנו לצאת מוקדם היות ולאחר שנבקר בנאפולס עלינו להמשיך לכיוון בוגוטה המרחק המשוער מגואטפה לבוגוטה הוא כ 550 ק"מ,מישל אמר "סבבה נצא מוקדם,נבקר בנאפולס ומשם נמשיך לבוגוטה",עניתי לו "לפי דעתי לא נספיק הכל ביום אחד,550 ק"מ בכבישים מפותלים כולל עצירות לתמונות והפסקות רענון+ביקור בביתו של פאבלו אסקובר,זה קצת לחוץ ולכן עלינו למצוא נקודת עצירה חלופית ללילה" מישל אמר "אל תדאג אנחנו נספיק הכל" ,אמרתי לו "כשמתכננים נתיב נסיעה,עלינו לחשוב ולחשב גם דברים נוספים כגון:פקקים,עבודות בכביש,תקלות,משאיות איטיות וכו' ולא לחשב ולתכנן על יבש" כן כבר אמרתי לו את זה כמה פעמים אך הוא נשאר בשלו,אז סבבה אני אבדוק אופציה חלופית ואשמור אותה במגירת ההפתעות שלי,יצאנו לדרכנו מהמקום הציורי והנפלא הזה שנקרא גואטפה,ב 30 הק"מ הראשונים עברנו באותו הכביש בו נסענו אתמול בצהריים,כמו שכבר אמרתי בעבר גם הפעם הדרך בכיוון ההפוך נראתה כמו דרך חדשה והנוף שהיה במראה אתמול הפעם הופיע בחזית,הרים וגבעות מכוסים בעשבים בצבע ירוק זוהר,מאות עצים פזורים מסביב
ריח הצמחייה נשאב לאפי,פשוט התענוג.
בדרך אנחנו נתקלים בכמה מחסומי דרכים,חלק מהמחסומים הוקמו עקב שיפוץ ועבודות בכביש וחלקם הם נקודות בדיקה של הצבא או המשטרה הקולומביאנית.
באחד המחסומים עצרתי בצד והתחלתי לפטפט עם החיילים,כל החיילים נושאים רובי גליל וכאשר הם שומעים שאני מישראל החיילים מתלהבים ואומרים שישראל הכי חזקה בעולם ומתחילים לשאול שאלות.
סיפרתי לחיילים על הטיול של מישל ושלי והם כל כך התלהבו מזוג התיירים המוזרים שרוכבים על מפלצות עמוסות בציוד.החיילים אינם דוברים צרפתית ולכן שאלתי את מישל בצרפתית, "רוצה להצטלם על הטנק?" הוא ענה לי שהוא מעולם לא טיפס על טנק,ניצלתי את הרגע החברותי עם החיילים ושאלתי  אותם "אפשר לטפס על הטנק שלכם?"הם לא יכלו לענות בשלילה ואמרו "בטח שכן",לא חיכינו יותר מדי ומיד מישל ואני טיפסנו כל אחד בתורו על הטנק.הקלקנו כמה תמונות עם הטנק ועם החיילים אמרנו תודה רבה והמשכנו בדרכנו.

בהמשך נתקלנו בעוד מחסומי דרכים הפעם לרגל עבודות בכביש בכל אחד שכזה עצרנו לכמה דקות,זמן ההמתנה הארוך ביותר היה כחצי שעה.בכל מחסום שכזה האופנוענים מחכים בראש התור וכאשר זמן ההמתנה ארוך נוצרת קבוצה ענקית של אופנועים ברובם אופנועים קטני נפח.מישל ואני מנצלים את ההזדמנות למנוחה ולפטפוט עם המקומיים.בכל מפגש שכזה אנחנו אנחנו עונים על השאלות הרגילות שבדרך כלל נשאלות ע"פ אותו הסדר כאילו שכל מקומי קיבל דף "שאלון לתייר המזדמן",מאיפה באתם?,לאן אתם הולכים?,איזה נפח המנוע?,וכמה הוא עולה?.
הנושא הזה של השאלות הנ"ל הפך לבדיחה בינינו(מישל ואני)מישל אוהב להתבדח וכך גם אני ולכן אנחנו צוחקים הרבה כמעט על כל דבר.
כעבור כמה דקות עובד המחסום מקבל הוראה במכשיר הקשר לפתוח את הדרך ולאפשר לנו להמשיך בדרכינו,בכל פעם שכזו כל האופנועים יוצאים מהמחסום כמו בזינוק למירוץ,אנחנו נותנים להם לזנק לפנינו שירגישו טוב עם עצמם וכעבור כמה פניות בהמשך הם כבר ינופפו לנו לשלום כאשר נחלוף על פניהם ונביט בהם במראה שלנו.לקראת 11:00 הגענו אל הכניסה להסיאנדה נאפולס(Hacienda Napoles)אחוזתו של פאבלו אסקובר.
פאבלו אסקובר ברון הסמים קולומביאני מהמפורסמים בהיסטורית הפשע המאורגן.פאבלו החל כגנב פשוט והפך עם השנים למבוקש מספר 1 ע"י ארה"ב,יש הטוענים כי בשנות השבעים והשמונים הוא שלט ב 80% משוק הסחר בקוקאין ועמד בראש ארגון אכזרי ביותר,שלא בחל ברציחת שוטרים,שופטים,אזרחים,פושעים או כל אחד אחר שעמד בדרכו,אפילו מועמדים לנשיאות חוסלו ע"י אסקובר,בנוסף כחלק מהלחימה ברשויות ארגונו אפילו הפיל מטוס ופיצץ בניינים,למרות זאת בעיניי העניים הוא נחשב כ"רובין הוד" הקולומביאני

היות והוא הרבה בתרומות לקהילה הענייה בעיקר בעיר מדג'ין בה הוא גדל,הוא בנה בעיר כנסיות,בתי חולים, מגרשי כדורגל,רשת בתי מרקחת ועוד,בזכות הקרטל שלו הוא הפך לדמות מוערצת עד מאוד שהטילה אימה על כולם.בשיא ההצלחה שלו הוא דורג ע"י מגזין "פורבס" במקום שביעי בעולם כאשר הכנסתו השנתית עמדה על כ 30 מיליארד דולר בשנה.
פאבלו היה חובב מכוניות וגם השתתף במירוצים שהתקיימו במדינה,הוא ניצח בהמון מירוצים וכנראה לא מהסיבה שהוא היה נהג כל כך טוב לעומת מתחריו,אלא מהסיבה שמתחריו פחדו לעקוף אותו.עד היום בקולומביה אנשים מפחדים כאשר הם שומעים את שמו ומפחדים לדבר עליו לטוב ולרע,פאבלו השתמש במשפט השכנוע שלו שאמר פלטה או פלומו (plata o plomo)והכוונה לכסף או עופרת,או שתקבל את השוחד או שתקבל כדור.בדצמבר 1993 לאחר שנים מרובות בהן המשטרה הקולומביאנית בסיוע ארה"ב ניסו לתפוס אותו הוא אותר במדג'ין ולאחר קרב יריות מול המשטרה הוא נהרג.יש הטוענים שהוא שהוא הוצא להורג ע"י השוטרים אך אין הוכחה לכך.
את הכניסה לאחוזה הסיאנדה נאפולס מעטר שער ועליו דגם של מטוס ישן שאיתו ביצע אסקובר את הברחת הסמים הראשונה לארה"ב,בתוך האחוזה הענקית הזו יש גן חיות בו אפשר לראות,פילים,היפופוטמים,אריות, נמרים ועוד.החיות הנ"ל הוברחו מאפריקה לקולומביה ע"י אדון אסקובר.כחלק מהמלחמה נגדו הממשלה הלאימה את כל נכסיו ומסרה אותו לידי האנשים העניים שגרים באזור הנכס,כך גם האחוזה הזו שכיום משמשת כגן חיות ציבורי ומוזיאון המציג את אורח חייו המפואר.שילמנו כניסה ונסענו בדרך עפר לסרוק את האחוזה,כמו בכל קולומביה גם פה הכל מסודר,השבילים מסומנים.
כמו כן יש הסבר על המפה המצוירת אותה קיבלנו בכניסה אשר מראה ומספרת בקצרה על כל נקודה בשטח העצום  הזה, סה"כ 20 ק"מ מרובע שכולל: אגמים, עצים,חיות,מסלול המראה,מכוניות מפוארות(כיום גרוטאות),אופנועים,מסלול מירוץ,בית עם בריכה ובקיצור כל מה שכסף יכול לקנות הבן אדם חי כמו מלך.

כיום הבית שנהרס ברובו מעוטר בפוסטרים ותמונות שפורסמו בעיתונים והחדשות בה הוא מוצג כרוצח נבזה שרצח מאות אזרחים,אז כנראה ש"רובין הוד" הוא לא היה.
קראת 14:30 סיימנו את הביקור באחוזה המפוארת וחזרנו אל הכביש הראשי,סוף סוף קצת אוויר זורם בפתחי האוורור של חליפת הרכיבה והקסדה.החום הכבד ששורר באזור הנ"ל מכביד מאוד בעיקר כשרוכבים לאט.לאחר כחצי שעה עצרנו לרענון בצד הדרך,המרחק לעיר הבירה בוגוטה הוא כ 270 ק"מ כבר 15:00 וע"פ חישוב מהיר אנחנו זקוקים לקצת יותר מ 5 שעות כדי לגמוע את המרחק הנ"ל.כן למרות שרב הכבישים סלולים ברמה טובה פלוס המהירות הממוצעת בכבישי קולומביה נעה סביב ה 50-60 קמ"ש.היום כנראה כבר לא נגיע לבוגוטה,זה הזמן לשלוף את אופציה ב' מהמגירה,היעד החדש תהיה העיר הונדה(Honda)כן בדיוק מה שקראתם,יש עיר בשם הונדה,התבדחתי עם מישל שאולי לא יכניסו אותנו העירה היות ואנחנו מגיעים עם ימאהה ו BMW.

המשכנו בנסיעה וקצת לפני חשיכה הגענו העירה ועצרנו ליד המלון הראשון שמופיע ב GPS.בנוהל הרגיל מישל נכנס לבדוק ואני נשארתי להשגיח על האופנועים.משום מה כל מי שעובר ברחוב מסתכל עלי בחשש כאילו שאני רוצה לאכול אותו,אולי בגלל שאני גדול?אולי בגלל שאני קרניבור?או אולי בגלל הזקן שגדל על פניי בחודשים האחרונים.בכל מקרה זו האסטרטגיה שלי במרכז ודרום אמריקה,כאן מכבדים אנשים מזוקנים.לאחר כמה דקות מישל חוזר ואומר שהמלון יקר(ִִִִ20$ לאדם) ויש רק חדרים משותפים,אמרתי למישל "לא!! גם יקר וגם חדרים משותפים,בוא נמשיך למלון הבא,יש לי עוד אחד ב GPS סע אחרי",המשכנו למקום הבא וכעבור כדקה הגענו להוסטל נחמד,מישל נכנס לבדוק ולשאול את השאלות הרגילות,"יש חנייה?,יש אינטרנט?יש מקלחות?"וכו' כן אנחנו כבר מתורגלים ועלינו לשאול הכל מראש כדי שלא נופתע לאחר קבלת החדר.לאחר כמה דקות מישל חוזר ואומר שהמקום לא כל כך נראה לו וגם אין אינטרנט,נכנסתי לראות ואמרתי למישל "לא כל כך נורא,אבל אם לא מתאים לך בוא נמשיך לבא בתור" בעל ההוסטל המליץ לנו על מקום אחר בהמשך הרחוב,מישל הלך ברגל לבדוק וחזר מחויך,שאלתי אותו נו איך?מישל אמר"קדימה בוא ניסע לשם,המקום נראה מעולה הכל חדש רק 12$ לחדר פרטי ויש חנייה ענקית!!",אמרתי לו "סבבה,נשמע טוב,אם זה מתאים לך אז מתאים גם לי" נסענו לסוף הרחוב,חנינו בחנייה,פרקנו את הציוד,מקלחת וקדימה לאכול הבטן שלי כבר נדבקה לגב.
יצאנו לחפש מקום לאכול,העיר הונדה אינה מעניינת במיוחד ונראה שהתושבים פשוטים למדי,העיר הזו נמצאת במקום נמוך בין ההרים ולכן חם פה.כמו שכבר הבנתם אינני אוהב את מזג האוויר הזה אך אין ברירה זה חלק מההרפתקה ואני לוקח זאת בקלות.כאשר הגענו להוסטל שמנו לב שלא רחוק משם יש גשר תלוי גבוה ויפה שחוצה נהר רחב ידיים ולכן לפני שיחשיך הלכנו לצלם קצת,בעודנו צועדים על המדרכה שבנויה על הגשר שמתי לב שברגע שמשאית כבדה חוצה את הגשר הוא מתנדנד קלות,וואו הרגשה מוזרה בהחלט, צילמנו קצת והמשכנו בחיפוש אחר מקום שימלא את קיבותינו,האנשים ברחוב מביטים בנו כאילו שנפלנו מהירח,כנראה שאין הרבה תיירים שעוצרים כאן,לאחר כמה דקות האף שלי תפס שובל של ריח שהוביל אותנו למסעדה שצולה עופות על הגריל,הזמנו עוף שלם כל אחד והיה ממש טעים.

משם חזרנו ישר להוסטל ולקראת חצות הלכנו לישון,מחר נגיע לעיר הבירה הענקית בוגוטה.מחרת בבוקר לאחר ששתינו קפה יצאנו לדרכנו עוד כ 170 ק"מ אנחנו נגיע לבוגוטה,לאחר שיצאנו מהונדה הנמוכה והחמה התחלנו שוב לטפס בכבישים המפותלים של קולומביה,שוב עולים ויורדים בין ההרים.הטמפ' שוב קרירה וצוננת והנוף ירוק כמו שאני אוהב,גם כאן אנחנו נתקלים במחסומי דרכים עקב עבודות בכביש וגם כאלו של הצבא,לקראת הצהריים הגענו לכניסה לבוגוטה,היעד הראשון שלנו בעיר הזו הוא יבואן צמיגי היידנאו בקולומביה.מישל יצר קשר והתכתב עם היבואן וקבע איתו שנגיע לקנות צמיגים,הצמיגים של מישל כמעט וגמורים במיוחד הקדמי שלו,אצלי המצב טוב יותר-אחורי חדש(כמה מאות ק"מ)והקדמי הורכב באלסקה אך עדיין תקין,ע"פ מה שנאמר לי בדרום אמריקה קשה למצוא צמיגים במידות שאנחנו צריכים ולכן כדאי לקנות כאן.
הכניסה לעיר הפקוקה והסואנת הזו אינה נעימה כלל,במיוחד כאשר רוכבים על מפלצות במשקל 450 ק"ג ברוחב של חצי מכונית.היות ואנחנו רוכבים ביחד הסיפור הופך למסובך יותר,כמו בכל כניסה לאזור עמוס שכזה עברתי למוד ריכוז מקסימלי,המוזיקה בקסדה הופסקה,ועכשיו כל מה שנותר הוא:

להיזהר מכל הנהגים שמסביבי,קטנועים,אוטובוסים,משאיות,מוניות,הולכי רגל וכו',לשים לב לחוקי התנועה,לשמור על קשר עין עם מישל שגם מנסה לשרוד את התנועה הכבדה הזו ולשים לב להכוונות הGPS.
סתם לדוגמה כל כך צפוף כאן והנהגים חסרי סבלנות כמו בכל עיר גדולה,פעם אחת בעודי עומד בין המכוניות בפקק אני מרגיש נדנוד קל,אני מסתכל שמאלה ואני רואה פגוש של מרצדס יוקרתית נצמד ונוגע בצידו של ארגז המתכת של הקרנף,סימנתי לנהג בתנועת יד ים תיכונית "מה אתה דפוק איפה העיניים שלך?"נראה לי שהוא נבהל מהאיש המגודל שצועק עליו.הסתכלתי שהוא לא גרם לי לנזק וכעבור שניה התנועה התחילה לזוז,נתתי גז ובמבט חטוף הספקתי לראות שלמרצדס נשארה שריטה מכוערת על הפגוש,למזלי זה לא קרה באשמתי אז שיתמודד עם התוצאות בעצמו .
לאחר כשעה בה נסענו כ 10 ק"מ בלבד הגענו ליבואן הצמיגים,מישל צלצל בפעמון וכעבור דקה נפתחה הדלת ואיש נחמד ניגש לעברנו לחץ את ידינו ואמר "שלום שמי גונזלו,בואו תכניסו את האופנועים פנימה".
מתברר שגונזלו רוכב בעצמו על אופנוע מסוג BMW מדגם GS1200R Adventure בצבע אדום בדיוק כמו ששקלתי לקנות בעודי מפנטז על המסע הזה.בזמן שאנחנו יושבים ושותים קפה במשרדו של גונזלו הוא סיפר לנו שהוא מתעסק ביבוא חלקי חילוף למשאיות ובעל חברה ענקית בתחום.הנושא של יבוא הצמיגים הוא עסק צדדי ופחות למטרת רווח ובעקרון הוא נועד לעזרה למועדון האופנועים בו הוא חבר.ע"פ דבריו קשה מאוד למצוא את הצמיגים הנ"ל כאן והוא היחיד בדרום אמריקה שמייבא את הדגם הנ"ל.לכן הוא החליט לקחת זאת על עצמו ולייבא אותם בעצמו עבורו ועבור חבריו ומדי פעם גם תיירים שכמונו עוצרים אצלו להתחדש בצמיגים.

גונזלו מוכר את הצמיגים אך לא מתקין אותם,כדי להתקין את הצמיגים יש לגשת למוסך אופנועים שנמצא לא רחוק משם,מישל קנה זוג צמיגים ואני החלטתי לקנות צמיג קדמי בלבד אותו ארכיב בהמשך הדרך,מישל היה מופתע הוא לא תיאר לעצמו שגונזלו אינו מתקין את הצמיגים,אמרתי לו גם ככה אתה מתכנן להכניס את האופנוע לטיפול אז קח איתך את הצמיגים ומחר או מחרתיים ירכיבו לך אותם במוסך.שילמנו לגונזלו על הצמיגים ואת האמת המחיר היה טוב מאוד,שילמתי בדיוק את אותו המחיר כמו באלסקה.מישל אמר "אין בעיה נעשה ככה אני אקשור את הצמיגים מאחור ואתקין אותם במוסך".גונזלו אמר "מה פתאום תגיד לי איפה אתה מטפל והצמיגים ישלחו לשם מיד על חשבוני,בנוסף עכשיו כבר 2 בצהריים אז בואו נלך לאכול משהו", אמרנו לו "מתאים לא אכלנו כלום היום קדימה אחריך" ויצאנו יחד עם גונזלו לקניון שנמצא כ 3 רחובות ממשרדו.גונזלו שאל אותנו מה אנחנו רוצים לאכול ואמרנו לו "מה שמתאים לך מתאים גם לנו" הוא אמר "יאלה בואו תנסו משהו מקומי".הזמנו ארוחת צהריים טיפוסית ע"פ המלצתו של גונזלו.
גונזלו לא הסכים שנשלם היות ואנחנו אורחים וככה זה בקולומביה.
ניגשנו אל השולחן ולאחר כמה דקות הזמזם אותו קיבלנו זמזם וסימן לנו שצריך לגשת אל הדלפק כדי לקבל את מה שהזמנו.ניגשנו לדלפק וכל אחד קיבל מגש עם אבוקדו,אורז,צלפים,כמה רטבים מרק ירקות עם חתיכות עוף ותירס ואפילו סוכריה,

המשכנו לדבר ולספר חוויות.לאחר שסיימנו לאכול המשכנו לסניף של רשת בתי קפה קולומביאנית מפורסמת בשם חואן ולדז (Juan Valdez) אחחח איזה ניחוח נישא באוויר והקפה פשוט מעולה,גם כאן גונזלו לא נתן לנו לשלם היות ואנחנו אורחים שלו.בזמן ששתינו את הקפה ארובות השמיים נפתחו ומבול שטף את הרחובות,חיכינו כשעה עד יעבור זעם וחזרנו לקחת את האופנועים והצמיגים החדשים.פרדנו לשלום מגונזלו הסופר נחמד אמרנו תודה רבה ונסענו לדרכנו.מישל אמר שהוא קרא על הוסטל מומלץ בו אנחנו יכולים לישון ולאחר כרבע שעה הגענו לשם,מישל נכנס לברר וחזר עם תשובה שלילית,"אין מקום וגם אין חנייה"אמר מישל,למזלי קראתי על מקום מומלץ בשם הוטל פלאזה ששייך ליהודי באזור העיר העתיקה,נסענו לשם וכאשר הגענו גם שם לא הייתה חנייה.לא רחוק משם נמצא מקום מפורסם בקרב התרמילאים הישראלים בשם "הבית של יפתח",כאשר צלצלתי בפעמון נשאלתי דרך האינטרקום "מי זה איתך?" עניתי "זה מישל הוא צרפתי ואנחנו מטיילים ביחד" נאמר לי שהמקום הוא לישראלים בלבד,לא צריך נישן במקום אחר,חזרנו להולטל פלאזה,לקחנו חדרים ונאמר לנו שברחוב ליד ישנו חניון מאובטח בו נוכל לחנות את האופנועים תמורת תשלום,ניגשנו לחניון וסגרנו על מחיר טוב עבור 4 ימים מלאים.
לאחר שהחנינו את האופנועים קשרתי אותם אחד לשני עם מנעול שקניתי בארה"ב(למישל אין מנעולים) חזרנו למלון וקבענו להיפגש  בלובי בעוד כעשרים דקות.
קפצתי להתקלח,בעודי פותח את המים השטוצר(הצינור שיוצא מהקיר)ניתק ונופל על הראש שלי,ניגשתי מיד לקבלה ודרשתי להחליף חדר,פקיד הקבלה שאל אותי "מי ישלם על הנזק?" אמרתי לו בחצי חיוך "עוד רגע וגם לך יהיה נזק,תן לי מפתח לחדר אחר" נראה לי שהוא נבהל ממני ומיד ללא היסוס הוא שלף מפתח אחר ונתן לי אותו. חזרתי אל החדר התקלחתי ופגשתי את מישל בלובי,יצאנו להסתובב קצת באזור המלון.אכלנו שתינו,צחקנו ודיברנו,אני לא מאמין,כן אנחנו בבוגוטה בירת קולומביה.חזרנו למלון אמרנו לילה טוב מחר נצא לחרוש את העיר.בפוסט הבא-בוגוטה,עמק הקפה והמשך הנסיעה דרומה.
תודה שקראתם ואני מקווה שנהניתם מהפוסט.

בפוסט הבא-בוגוטה,עמק הקפה והמשך הנסיעה דרומה.

—————————————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ללירן מרכוס

———————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

המעבר מפנמה לקולומביה

המאירה פנים לרוכבי אופנוע

הנה זה חוזר- לירן ממשיך להפליא בצילומים וסיפור דרך נהדר – הקטע לקוח מהבלוג השוקק מידע שלו – כאן – תיהנו!

הערה:הפוסט על קולומביה יחולק לשני פרקים לפחות,היות וצילמתי וחוויתי כל כך הרבה וברצוני לשתפכם במקסימום מהחוויה ולכן פשוט קשה להכניס הכל בפרק אחד אז סליחה מראש.

לאחר שסיימנו להעמיס את האופנועים חזרנו אל הטרמינל החתמנו דרכונים ועלינו למעבורת הענקית הזאת קפצתי לראות שהקרנף קשור ועגון לרצפה כמו שצריך,מיגל ואני ניגשנו לקבלה שנראית כמו קבלה במלון איכותי,קיבלנו מפתחות לחדר ובשעה 19:30 יצאנו אל הדרך,ביי ביי צפון ומרכז אמריקה אני מפליג ליבשת חדשה בה עדיין לא ביקרתי וגם לך פנמה שלום ולא להתראות ארץ הניירת והביורוקרטיה המיותרת.
הלכתי אל החדר יחד עם מיגל(ספרדי)החדר כל כך קטנטן שאפילו אי אפשר להסתובב,הלכת למקלחת- תחזור ברוורס,ההפלגה ארוכה ותימשך כ 20 שעות ולכן החלטתי לשטוף את המגפיים בעיקר בחלק הפנימי שלהם כך שעד מחר שנגיע לקולומביה הן תתייבשנה,המעבורת שייכת לחברה איטלקית ולכן הצוות על המעבורת מאיטליה וכך גם המסעדה ושמעתי עליה דברים טובים אז הגיע הזמן להעמיד במבחן הטעימות את הפיצה האיטלקית מול הפיצה מבליז,כן אותה הפיצה שנתנה לי סטירה והחזירה אותי אחורה בזמן לפחות ב 25 שנה אל עבר ילדותי,הלכתי למסעדה עם מיגל ובמסעדה פגשתי שוב את מישל(צרפתי) ישבנו ופטפטנו והזמנו כל אחד פיצה,הביס הראשון שהוא הביס המשמעותי בעיניי והוא זה שקובע האם הפיצה מנצחת או לא היות והנגיסה הראשונה בפיצה בבליז היא זו שנתנה לי את הסטירה,לאחר כרבע שעה הגיעה הפיצה הריח שעולה ממנה נהדר וגם צורתה מראה שהכינו אותה באופן ידני,חתכתי חתיכה והתכוננתי למבחן הטעימה,נגסתי נגיסה ממשולש הפיצה שהחזקתי בידי וואוו פשוט טעים,חיכיתי לסטירה שתחזיר אותי אחורה בזמן וגם אם לא 25 שנה אז לפחות כמה חודשים אל אותה הפיצה בבליז,אך משום מה לא חזרתי בזמן לשום מקום אלא נשארתי כאן בהווה במסעדה איטלקית על "מעבורת הרפאים",אחזור ואומר שהפיצה הייתה טעימה אך לא נפלתי מהכיסא,לאחר שסיימנו לאכול מישל שאל אותי עם מי אני רוכב אמרתי לו שעד עכשיו הייתי לבד כל הדרך ושלשום רכבתי עם מיגל כל היום(אמנם רק בפנמה סיטי) ואפילו לקחנו חדר ביחד אז אולי אמשיך עם מיגל דרומה עדיין לא דיברנו על זה,ישבתי עוד קצת במסעדה ופגשתי עוד ועוד תיירים, אחד מהם תייר מהולנד עם פנס בעין,שאלתי אותו מה קרה לפנים שלך?והוא סיפר לי שהוא הותקף ונשדד בעיירת החוף סן חואן דל סור שבניקרגואה,לאחר שחזר ממסיבה בה הוא שתה קצת הוא החליט ללכת אל הכספומט ושלושה שודדים כנראה עקבו אחריו ותקפו אותו,הם הכריחו אותו להוציא סכום גדול ממה שהוא התכוון למשוך מהכספומט,בדיעבד הוא מודה בטעות ואמר "נהגתי בטיפשות ולכן זה מגיע לי",אמרתי לו ששמעתי על עוד המון מקרים שכאלו ספציפית בעיר הנ"ל ושלא אהבתי את המקומיים בניקרגואה,לאחר כשעתיים חזרתי אל החדר עייף מיום ארוך של ביורוקרטיה,מיגל כבר הלך לישון ולכן השתדלתי לשמור על שקט,התקלחתי והלכתי לישון.

בבוקר לאחר שהתעוררתי חזרתי למסעדה ושתיתי קפה,לאחר מכן לקחתי איתי את המגפיים שעדיין לא התייבשו ויצאתי לסיפון ליהנות מהשמש והרוח,במהלך היום שאלתי את מיגל מה התכניות שלו להמשך הדרך?האם יש לו המלצה על מלון בקרטחנה אליה אנחנו נגיע בערב? וכו' על כל השאלות הוא ענה "נראה" או "לא יודע" או "אני מעדיף לצאת כל יום ב 5 לפנות בוקר ולנסוע עד הצהריים" וכו' ולכן הבנתי ממנו שהוא לא כל כך מעוניין לרכב ביחד,לא רוצה לא צריך,אחה"צ הגענו לקרטחנה שבקולומביה נאמר לנו להמתין במסעדה עד שנקבל אישור מהרשויות,כעבור כ 40 דקות דלת המעבורת נפתחה ומיד נכנס בחור מרשויות ההגירה ואמר לכולם לצאת ולחנות לצד המעבורת,יצאנו מהמעבורת וגלגלי הקרנף נגעו לראשונה באדמת יבשת דרום אמריקה האושר נראה על פני כולם וכך גם אני כל כך שמחתי שסוף סוף הגעתי לדרום אמריקה עליה שמעתי כל כך הרבה סיפורים,לאחר שכל האופנועים עזבו את המעבורת אותו הבחור מרשויות ההגירה ליווה את כולנו בתהליך החתמת הדרכונים ותהליך הכנסת האופנועים במכס,לא נדרשנו להציג צילומים של הרישיונות והדרכונים היות והבחור צילם בעצמו,לאחר שכולם סיימו את התהליך חזרנו אל האופנועים,פקידת מכס הגיעה ואימתה את הנתונים שברשותה,מספרי שילדה ומספרי רישוי וחתמה על הטופס,כמו כן כאשר הגענו תעודת ביטוח צד ג' שהיא חובה בקולומביה הייתה מוכנה עם כל פרטי האופנועים,נדרשנו לשלם 19 דולר עבור התעודה ושוחררנו לדרכינו,סה"כ כל התהליך לקח קצת יותר משעה,מיד הרגשתי את ההבדל בין פנמה לקולומביה הכל מסודר הכל מתוקתק פשוט חוויה,אני כבר אוהב את קולומביה,היות והבנתי שמיגל הספרדי אינו מעוניין להמשיך יחד שאלתי את מישל הצרפתי שהראה נכונות להמשיך יחד האם הוא רוצה שנרכב ביחד והוא אמר כמובן,הנענו את האופנועים ויצאנו מהנמל אל עבר העיר קרטחנה,כעבור כ 20 דקות מצאנו מלון נחמד במחיר סביר וחנינו בלובי של המלון,החלפנו בגדים ויצאנו להסתובב בעיר.

קרטחנה(Cartagena) או בשמה המלא קרטחנה דה אינדיאס היא עיר עתיקה ומיוחדת ביופייה שידעה מלחמות רבות עקב מיקומה האסטרטגי,אהבתי במיוחד את העיר העתיקה ורחובותיה הצרים,מבנים קולוניאליים צבועים במבחר צבעים,הרחובות די נקיים והאנשים פשוט יפים ונחמדים,כל רחובות העיר מקושטים בנורות צבעוניות היות וחג המולד מתקרב ובא,מישל ואני התיישבנו במסעדה מקומית והיינו התיירים היחידים במקום,לאחר שסיימנו לאכול המשכנו להסתובב בעיר ופתאום אני שומע שוב "לירן!!"אני מסתובב ואת מי אני רואה מולי?כן,מי אם לא את כריס ולורי,תוך כדי שאנחנו מתחבקים אני אומר להם "ראיתם מה זה?אמרתי לכם שניפגש שוב" הכרתי להם את מישל דיברנו כחצי שעה בה הם סיפרו לנו על הפלגתם באוניית המפרש שהגיע לקרטחנה באותו היום והאופנועים עדיין על האוניה ורק מחר ישוחררו מהמכס,נפרדנו במשפט הרגיל הם אמרו "אנחנו ממהרים דרומה ולכן אולי לא נפגש שוב" ואני אמרתי להם"נפגש בהמשך הדרך",מישל ואני המשכנו להסתובב בעיר ושוב אני שומע "לירן!!"נו מי זה הפעם?אה סילביאנה ופיליפה הזוג הצ'יליאני שחי בארה"ב ופגשתי בתחנת הדלק בבוקטה שבפנמה,"מנשמע חברים?"ישר פיליפה אמר לי ולמישל "בואו שבו ותשתו איתנו בירה", אמרתי "יאלה סבבה" סביב השולחן הענק ישבו כ 10 רוכבים מתוכם 3 זוגות ושתו בירה כולם הגיעו היום באוניית המפרש,על האוניה היו 17 אופנועים כולם בדרך דרומה,הם סיפרו לי על ההפלגה,5 ימים בים כאשר הם עצרו וביקרו בכמה איים בים הקריבי בצד הפנמי,הם אכלו ושתו כיד המלך על האוניה,"וואוו נשמע מגניב נשמע שעשיתם חיים משוגעים"אני אומר ואז התחילו הסיפורים על מחלות הים בהם הם הקיאו את נשמתם,הצריבה מהשמש היות והם שהו רב הזמן על הסיפון וכו'.
מצד אחד קינאתי בהם קצת היות והם ביקרו באיים מצד שני ראיתי קצת יותר מהם במרכז אמריקה במיוחד בחלקה הדרומי,היות והם מיהרו להגיע לאוניה בזמן כי הם קנו כרטיסים 6 חודשים מראש,התנחמתי בכך שזמן ההפלגה לקח להם פי 5 מאשר לי וגם עלתה פי 3 ואת האופנועים הם העמיסו בעזרת חבלים ומנוף, כאשר לחלק מהם נגרם נזק מינורי בעת ההרמה,אז כמו בכל דבר יש פלוסים ויש מינוסים,לאחר שסיימנו לשתות כמה בירות חזרנו למלון,ישבנו במרפסת ובעל המלון אמר "הקפה על חשבון הבית,תרגישו חופשי לשתות כמה שאתם רוצים" אז שתינו כמה כוסות של קפה קולומביאני משובח ולאחר כשעה קבענו לשעה 8:30 בבוקר והלכנו לישון.
בבוקר בשעה שקבענו מישל ואני יצאנו לאכול ארוחת בוקר,משם המשכנו לראות את אחד מהאתרים ההיסטוריים בעיר שהוא מבצר סן פיליפה,המבצר הוקם בשנת 1639 ובנייתו הושלמה לאחר 150 שנה בשנת 1789 כצורך הגנה על תושבי העיר ונתיבי התחבורה וכמו כל מבצר אחר הוא מוקם בנקודה אסטרטגית גבוהה שחולשת על העיר והכניסות אליה,שילמנו כניסה והסתובבנו כשעתיים במבצר המרשים הזה,בתוך המבצר יכולנו לראות רשת מעברים נסתרים העוברים בעומקו של המבצר,כמו כן עשרות תותחים עתיקים שנפרשו בראש המבצר,פשוט נפלא.

בהמשך כל אותו היום המשכנו להסתובב בעיר היפה הזאת,בחלק מהרחובות ראינו קירות שמעוטרים בגרפיטי מקצועי ממש אומנות רחוב עם ציורים מרשימים באיכות מעולה ולא הגרפיטי המכוער שאנחנו מכירים,לקראת ערב חזרנו אל המלון עייפים ותשושים אך עם מקבץ ענק של תמונות נפלאות,שתינו שוב קפה במרפסת והלכנו לישון מחר אנחנו ממשיכים דרומה.למחרת בבוקר בשעה 8:30 בדיוק לאחר שאכלנו כל אחד 2 אמפנדות ושתינו קפה יצאנו לדרך,הכביש עבר בין הרים וכפרים קטנים לפעמים כל כך קטנים שפשוט אי אפשר לקרוא לזה כפר,הנוף הירוק המשיך להרהיב ביופיו הטרופי,טיפסנו בהרים,ירדנו אל הגיאיות,לאחר מכן טיפסנו שוב הפעם העליה הייתה ארוכה ונמשכה לאורך זמן המשאיות נעות לאט מאוד ובקושי מצליחות לעלות את העליות האלו,כל משאית שכזו מוציאה עננים של פיח שנראים מרחוק,המשכנו לטפס עד לגובה 2,827 מטרים כן קצת יותר מגובהו של הר החרמון,הדרך מפותלת עם קצת ערפל ואפילו קריר,נחמד אני מת על זה,הכבישים בקולומביה בנויים ככה שרב הזמן אתה מוצא את עצמך עולה עליות בהרים או יורד בירידות ולאורך רב היום הכבישים מפותלים וסלולים ברובם ברמה טובה פלוס,לקראת צהריים עצרנו לאכול במסעדת דרכים,שוב הרבצתי מנת בשרית ואפילו גבינות מקומיות שמכינים במחלבה שליד המסעדה,בעל הבית הציע לנו לטעום מהן ואח"כ גם חייב אותנו בחשבון על הטעימות,נו לכו תבינו את זה,את האמת הפעם לא היה לי כוח להתווכח וגם ככה הארוחה הייתה זולה אז שילמנו והמשכנו דרומה,שוב בדרך נראים מכל עבר מפלי מים לכל כיוון שאפנה את ראשי אראה מפל מים כלשהו לפעמים מפלים קטנים ולפעמים מפלים גבוהים ושוצפים,המקומיים מנצלים את המים הרבים כדי לשטוף את רכבם,לאורך הכביש נראו זרנוקי מים המתיזים את מימיהם גבוה לשמים,המקומיים פשוט ניתבו את זרם הנחלים אל תוך צינורות השקיה והמים ניתזים באוויר ללא צורך במשאבה כלשהי,ממשיכים בדרך וריחות מגוונים נישאים אל עבר אפי,ריח הצמחיה הרטובה מגשם או לחות,ריח הפרות,ריח העצים,ריח הסוסים,ריח הקפה וריח המסעדות פשוט נפלא,היו גם ריחות כמו משאיות מעשנות עשן דיזל שחור,קטנועים מעשנים עשן של דלק מעורבב בשמן(ריח אותו דווקא אני אוהב),חשוב לציין שבכבישי האגרה בקולומביה אופנועים פטורים מתשלום ובכל נקודת תשלום שכזו יש נתיב מיוחד לאופנועים בו אנו עוברים חופשי,ויוה קולומביה,מדי פעם אנחנו מגיעים לקטעי כביש שבשיפוץ והתנועה נעצרת,לפעמים לזמן ארוך של כ 45 דקות,

לקראת ערב הגענו למדג'ין(Medellín) ומצאנו במקרה גסטהאוס שבעליו יהודי גאה והוא אפילו יודע כמה מילים בעברית,החדר היחיד שפנוי הוא חדר בעל 3 מיטות ולכן מישל ואני החלטנו לקחת את החדר ביחד,אנחנו נשאר כאן כמה ימים אז ככה שזה יקל קצת על ההוצאות,החלפנו בגדים ויצאנו לחפש משהו לאכול,לאחר שאכלנו חזרנו למלון והתיישבנו לתכנן את הנתיב למחר,כאשר אנחנו יושבים לתכנן את הנתיב ליום שלמחרת אני שב וחוזר ואומר למישל,"צריך לקחת בחשבון הפתעות שכאלו כגון,מזג אוויר,תקלות, שיפוצים בכביש וכו' ולא לחשב על יבש" לעומת זאת מישל כל הזמן אומר לדוגמה "יש לנו 600 ק"מ ואנחנו רוכבים במהירות ממוצעת של 90 קמ"ש אז זה יקח לנו 7 שעות" בתור אחד שלא אוהב להתווכח אומר "סבבה נחיה ונראה בכל מקרה נכין תכנית מגירה" ומניסיון תכנית המגירה בדר"כ הופכת לתכנית היומית.

אתחיל ואומר שלמדג'ין אפשר לקרוא גם מדיין,מדג'ין היא עיר ענקית שנמצאת בגובה 1,500 מטר מעל פני הים,עיר זו נחשבת לעיר השנייה בגודלה בקולומביה ומתגוררים בה למעלה מ 2.5 מיליון תושבים,העיר הזאת מפותחת כל כך שאפילו יש בה מטרו(רכבת קלה)חשמלית שמגיעה לרוב אזורי העיר ואפשר למצוא בעיר הזו כל מה שתרצו,מדג'ין הייתה העיר בה גדל פבלו אסקובר אחד מסוחרי הסמים העשירים והאכזריים בהיסטוריה ובתחילת דרכו כינו אותו כ"רובין הוד" של קולומביה,הוא היה כל כך אכזר שעד היום אנשים מקבלים עור של ברווז כאשר הם שומעים את שמו למרות שהוא נהרג ע"י המשטרה לפני למעלה מ20 שנה,בעבר העיר נחשבה לאחת מהמסוכנות בעולם,אך כיום היא די בטוחה ואני הרגשתי בה בטוח מאוד.
טוב נמשיך בבוקר הלכתי למוסך ימאהה שנמצא כ 50 מטרים מהגסטהאוס ושאלתי האם אני יכול לבצע את הטיפול בעצמי במידה וארכוש את החלקים אצלם,נציג המכירות אמר לי כמובן אין בעיה צעדתי חזרה לגסטהאוס להביא את הקרנף,קניתי את כל החלקים הנחוצים לטיפול,היות והחלקים בקולומביה זולים ביחסית לשאר המדינות קניתי עוד כמה חלקים להמשך הדרך,לאחר מכן ביצעתי את הטיפול בחניית המוסך,כשסיימתי אמרתי תודה רבה,כמה תמונות עם החברה הנחמדים ,החזרתי את הקרנף אל החנייה בגסטהאוס,התקלחתי זריז ויצאנו להסתובב בעיר.
מישל חולם לראות את פסליו וציוריו של אמן קולומביאני מפורסם בשם פרננדו בוטרו שאוהב לצייר ולפסל את דמויותיו שמנות,לכן היעד הראשון שהלכנו לראות בעיר הוא כיכר בוטרו,כדי להגיע לשם נסענו במטרו,קנינו כרטיס כיוון אחד כי פה לא מוכרים כרטיסיות בעלות של קצת פחות מדולר,עם כרטיס אחד אפשר לנסוע הלוך וחזור בכל רחבי העיר בתנאי שנשארים בתחנה ולא יוצאים ממנה החוצה,הרכבת הגיעה בדיוק בזמן ונסענו בה כ 10 דקות עד שהגענו לתחנה שקרובה לכיכר,הייתם צריכים לראות את ההתרגשות שאחזה במישל,למרות השפם הענקי שלו אפשר היה לראות את חיוכו הזורח,דרך אגב מישל מקבל המון מחמאות על השפם שלו במיוחד בדרום אמריקה,הסתובבנו וצילמנו,מישל התמקד בפסלים המרובים שפזורים בכיכר וצילם כל פסל מכל זווית אפשרית,אני בינתיים צילמתי חוץ מאת הפסלים כמובן צילמתי גם את האנשים המסתובבים ברחוב,הקולומביאנים מסביב פשוט נחמדים כולם מחייכים והאווירה כל כך שלווה ורגועה ברחובות,לא שמעתי אפילו צעקה אחת במהלך כל היום,אפילו השוטרים שמסתובבים ברחובות נהנים בחיוב לשאלה "אתה יכול לצלם אותי" כן ראיתי יותר מפעם אחת שמישהו או אפילו משפחה שרצתה להצטלם כולם ביחד ופשוט ביקשו מהשוטר שיצלם אותם,התבדחתי ואמרתי "אולי מהסיבה שהוא היחיד שלא יברח עם המצלמה",

הסתובבנו ברחובות העיר כל אותו היום,אכלנו שתינו ולקראת ערב הלכנו לפגוש בחור צרפתי שאחותו עבדה עם מישל במקום עבודתו בצרפת,ישבנו לאכול והזמנתי לי ספגטי בולונז שהיה נחמד ולא יותר מזה,שוב רכבת מטרו עמוסה ואחרי יום ארוך שכזה כל מה שנותר הוא מקלחת,פיפי ולישון,לילה טוב.
למחרת בבוקר לאחר שאכלנו את "ארוחת הבוקר" שכלולה במחיר ואני אסביר מדוע שמתי מרכאות,אתמול בבוקר שאלנו את הבחור שיושב בקבלה של הגסטהאוס איפה מקבלים את ארוחת הבוקר שכלולה במחיר?הוא ענה גשו לחנות שצמודה לכניסה ושייכת לבעל הגסטהאוס והוא יתן לכם את ארוחת הבוקר" אמרתי למישל "סבבה בוא נלך לחנות ונראה מי מה מו" לאחר כעשרים שניות הגענו לדלפק החנות שאלנו "איפה ארוחת הבוקר" והבחורה שהייתה במקום שמה בידינו ואמרה "בבקשה 2 ביצים ו 2 פרוסות לחם לכל אחד,המטבח ליד החדר שלכם והקפה פה בפינה תרגישו חופשי" אני מסתכל על מישל והוא עלי והתחלנו לצחוק, אמרנו "מה אלו ביצים טריות בוא נלך לטגן אותן"לאחר שטיגנו את הביצים ישבנו לאכול,זמן הטיגון היה ארוך יותר מהארוחה עצמה,לאחר מכן החלטנו שגם היום נצא להסתובב במדג'ין,היות וחלק מהשכונות בנויות על מדרונות ההרים שמסביב המטרו לא יכולה להגיע לשם ולכן כחלק מהתחבורה הציבורית יש רכבלים,החלטנו לקחת אחד מהם כדי לראות את נוף העיר מהגובה,מתברר שאין צורך בתשלום נוסף והכרטיס שרכשנו עבור המטרו תקף גם לרכבל(כל עוד לא יוצאים מהתחנה לרחוב),הנוף הנשקף מעל יפה מאוד ובמדג'ין רב הבניינים והבתים צבועים בצבע חום אדמה מה שמתאים על פי דעתי לצבע הטבעי(ירוק וחום)ומשתלב יפה בנוף,שוב עלינו למטרו רק שהפעם היה כל כך עמוס שנאלצנו להידחס כמו סרדינים בקופסת שימורים,יד אחת בכיס עם הארנק והיד השנייה אוחזת ברצועת אחיזה שתלויה מהתקרה,לא שאפשר ליפול לאנשהו אבל בכל זאת,לאחר מכן הסתובבנו עוד קצת בשווקים ובמדרחוב ולקראת ערב הלכנו לפסטיבל האורות שמתקיים בדצמבר ונמצא לאורך הנהר,בפסטיבל הנ"ל כל דבר אפשרי מקושט בנורות לד,אפילו מעל הנהר פרוסה רשת עם נורות לד שמשנות את צבעם כל רגע,בובות ענקיות,במות מקושטות בדמויות של חיות ואנשים וכו' וכמובן מוזיקה ואנשים שמחים הולכים לאורך הנהר ופשוט שרים ונהנים,פשוט נהדר.

כעבור כמה שעות חזרנו לאזור של הגסטהאוס וחיפשנו מקום לאכול ארוחת ערב,היות וכל המקומות שנמצאים בסמוך לגסטהאוס מגישים אוכל מהיר ישבנו לאכול פיצה באחת המסעדות,כל אחד הזמין "משולש" פיצה ענק בגודל של מגש אוכל צבאי,כשסיימנו לאכול חזרנו לחדר ומחר נרכב לעיר סנטה פה דה אנטיוקויה לביקור לכמה שעות ולקראת ערב נחזור למדג'ין.העיר סנטה פה דה אנטיוקויה(Santa Fe de Antioquia) נמצאת כ 60 ק"מ מהעיר מדג'ין,לאחר ששוב כל אחד טיגן לעצמו את "ארוחת הבוקר" שהוא קיבל בגסטהאוס ישבנו ואכלנו ושתינו קפה קולומביאני משובח הנענו ויצאנו אל הדרך,הכבישים במדג'ין ומחוצה לה משובחים והנהגים מכבדים את חוקי הנהיגה,כעבור כ 20 דקות יצאנו מהעיר,שוב נופים ירוקים בהרים שמסביב והכבישים מפותלים,היות והעיר סנטה פה נמצאת נמוך ביחס למדג'ין רב הדרך הייתה בירידה ארוכה והטמפ' הנוחה התחילה לעלות,לפתע אני רואה שלט מוזר ולפני שאני מבין מהו הגענו למנהרה ארוכה שחוצה את ההר ואורכה כ 4 ק"מ,מצידה השני של המנהרה הנוף המשיך להדהים הרים גבוהים,מטעי בננות,נחלים,ואדיות,גשרים,פשוט נפלא,לאחר כ 40 דקות מאז שיצאנו את ממדג'ין הגענו אל היעד,סנטה פה היא עיר קולוניאלית עתיקה שנמצאת גאוגרפית נמוך יותר ממדג'ן ולכן גם חם מאוד כ 40 מעלות בצל והירוק הזוהר מסביב הפך ירוק כהה וחום,קשרתי את המעיל והקסדה ויצאנו להסתובב ולאכול משהו על הדרך,מרבית ממבני העיר נשתמרו בצורה טובה,רחובות העיר מסותתים והאווירה שקטה ופסטורלית,באחד מהרחובות יש מוזיאון המציג מוצגים שנמצאו באזור והכניסה אליו חופשית אז נכנסנו להעיף מבט קצרצר,לאחר שהסתובבנו כשעתיים בעיר הקטנה הזו ישבנו לאכול במסעדה מקומית ביכר המרכזית ומשם חזרנו אל האופנועים נסענו אל הגשר התלוי שהוא בעצם הסיבה שרציתי לבוא אל העיר הזאת,שמו של הגשר הוא  פונטה דה אוקסידנטה(Puente de Occidente)בתרגום חופשי גשר המערב, הגשר עתיק ועבר לאחרונה שיפוץ,בנייתו החלה בשנת 1887 והוא היה נחשב לאחד מהגשרים התלויים הארוכים בזמנו,כמובן שהיום יש כבר גשרים ארוכים ממנו,הגשר צר ומאפשר נסיעה בכיוון אחד כל פעם,על הגשר יש שלושה נתיבים המרכזי לרכבים קטנים ובצדדים להולכי הרגל,הגשר עשוי מעץ ועשרות כבלי מתכת השזורים מאלפי גידים,פשוט גשר מרשים ביופיו,חצינו את הגשר פעמיים צילמנו,שתינו משהו קר ומשם קדימה חזרה למדג'ין,

החום המעיק גרם לנו לרצות לחזור אל העיר הגבוהה שם היה קריר ונעים,חזרנו באותה הדרך בה הגענו,שוב ירוק,שוב מנהרה,שוב נעים ואנחנו במדג'ין.

ואוטוטו יעלה כאן פרק 2 על הרכיבה בקולומביה.

—————————————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ללירן מרכוס

—————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

עם אופנוע, תמיד חוצים עולם על גשר צר –

בפנמה אפילו יותר!

לירן מגיע לקצה הדרומי של מרכז אמריקה. קבלו דיווח מסחרר מרוכב מחוייב וסוער – או כנסו לבלוג המפורט של לירן כאן

30.11.14

למחרת בבוקר העמסתי את הציוד על הקרנף ויצאתי מפוארטו חימנז (Puerto Jiménez) אל הדרך לכיוון הגבול בין קוסטה ריקה לפנמה,לקראת השעה  12:00 הגעתי אל מעבר הגבול, הצד של קוסטה ריקה עבר בזריזות יחסית, ניגשתי אל עמדת החתמת הדרכונים והשוטרת הנחמדה שלחה אותי לשלם מס יציאה כן שוב גובים תשלום מוזר עבור יציאה ממדינה בה התייר כבר הוציא המון מזומנים "אז אם זה אפשרי ניקח עוד קצת על הדרך" חשבה לעצמה הממשלה של קוסטה ריקה,חיפשתי את המשרד בו אני אמור לשלם ולאחר כמה דקות מצאתי את ה"משרד" בתחילה חשבתי שזו תחבולה,הבחור יושב עם מחשב נייד בתוך רכב בחנייה ועליו כתוב "שלם כאן את מס העזיבה",שאלתי שוב כמה אנשים וכולם אמרו לי שכן זהו ה"משרד" שילמתי לבחור וביקשתי קבלה,הוא אמר שאין לו קבלות אבל הנתונים מועברים באמצעות המחשב,הוא רשם את פרטי הדרכון במחשב ואמר לי אתה יכול לחזור אל השוטרת בביקורת הדרכונים היא תראה ששילמת,לא נראה לי כל העסק הזה ולכן אמרתי לו "בחורצ'יק אם אין לך קבלה בוא איתי ותגיד לה ששילמתי" ואכן כך היה הבחור בא איתי ועמד לידי עד שהדרכון הוחתם,משם אל משרד המכס בו המוכס ביקש את הדף שקיבלתי בכניסה לקוסטה ריקה ואמר לי "סע לשלום" מבלי שהוא בא וראה את הקרנף יופי טופי וביי ביי קוסטה ריקה,הנעתי את הקרנף וניגשתי אל עבר הצד של פנמה,בחנייה מול משרד המכס  ראיתי אופנוע מסוג KTM 990 Adventure עם מספר שווייצרי ואני מבין שהוא גם נוסע דרומה,לאחר כמה שניות הגיעו רוכבי האופנוע,זוג שווייצרי בשם דניאל וסילביה וגם הם מטיילים באמריקות,הם הכווינו אותי אל עבר עמדת ביקורת הדרכונים,ניגשתי לשם והייתי ראשון בתור אמרתי "הולה" הפקיד אמר לי "יש לך כסף? אמרתי לו "כמובן מה חשבת שתייר מגיע לכאן ללא כסף?"

הראיתי לו שיש לי בארנק כ 200 דולר הוא ענה ואמר "עליך להציג 500 דולר במזומן ואם אין לך אתה יכול לגשת לבנק ממול ולמשוך את היתרה?" מה?? לעזאזל עכשיו אני צריך ללכת בחזרה אל הקרנף לפרוק את הצמיג הרזרבי ולחפור בתיק ולהוציא את יתרת הכסף, שאלתי את דניאל וסילביה האם גם מהם ביקשו לראות מזומנים והם אמרו שכן והציעו לתת לי 300$ אמרתי להם תודה אבל אני כבר אקח מהקרנף אולי הפקיד יראה שלקחתי ממכם ויעשה לי בעיות,חזרתי אל הפקיד והראיתי לו חופן שטרות בכף ידי,הפקיד אפילו לא ספר כמה יש שם ופשוט חתם בדרכון ואמר לי לגשת למכס, הלכתי בחזרה אל המכס,דניאל וסילביה עדיין ממתינים לפקידה שתזין את פרטי האופנוע במחשב, הם אמרו לי שהם כבר כחצי שעה ממתינים ושעלי לצלם את הרישיונות והדרכון ולעשות ביטוח לפני שאני מגיע לדלפק של המכס,הלכתי בזריזות צילמתי את המסמכים ועשיתי ביטוח,חזרתי אל המכס ודניאל וסילביה עדיין שם, הפקידה חזרה אל הדלפק ולקחה ממני את המסמכים הסתכלה עלי במבט מדוכא ואמרה "תמתין", בזמן ששלשותינו המתנו למסמכים התחלנו לדבר ולהחליף חוויות מהטיולים שלנו,דניאל וסילביה מתכננים לחצות מפנמה לקולומביה באוניית מפרש שיוצאת פעם בחודש במסלול שאורך כ 5 ימים בים ,גם כריס ולורי(שפגשתי בקוסטה ריקה)יפליגו איתם,הם סיפרו לי שלאוניית המפרש צריך להזמין מקום ולשלם מראש ושהם הזמינו כרטיסים כבר לפני כחצי שנה ושילמו כ 1,500 דולר היות והם זוג עם אופנוע,אבל לרוכב יחיד זה כ 1,000 דולר,הם שאלו אותי האם גם אני באונייה יחד איתם ואמרתי להם שלא,הם שאלו אותי כיצד אני מתכנן לחצות מפנמה לקולומביה?אמרתי להם ששמעתי על "מעבורת רפאים",בשם פרי אקספרס(Ferry xpress)מדוע אני קורא לה כך? קראתי על כך שקיימת מעבורת כלשהי שכולם טוענים שזאת שמועה ואין אחת כזו,אפילו אדון גוגל מתקשה למצוא נתונים על המעבורת הנ"ל,אבל אני אופטימי והכל יסתדר לטובה,לאחר כ 45 דקות בעודנו מדברים הפקידה חזרה שוב עם הטופס של דניאל וסילביה,כאשר הם בדקו את הנתונים שהוזנו הם מצאו המון טעויות,כגון מספר שילדה לא נכון, ארץ רישום האופנוע שנת יצור ועוד,נתונים אלו חשובים ביותר ובמידה ויש טעות ברישומם כנראה שתהיה בעיה בעת היציאה מהמדינה,דניאל וסילביה הראו לה שיש טעויות והיא חזרה אל המחשב לתקנם,בזמן ההמתנה שמנו לב שהמקומיים עוברים בזריזות את המכס ושאלנו מדוע זה כך והם הסבירו לנו שיש רק פקידה אחת לרכבים של תיירים(מספר זר) ושנמתין בסבלנות,אמרתי להם באמת? אנחנו כמעט שעתיים ממתינים ואנחנו 2 האופנועים/רכבים היחידים של תיירים שחוצים היום את הגבול,דרך החלון אפשר לראות שהפקידה אינה עובדת,היא מדברת בטלפון בזמן שאנחנו ממתינים,אח"כ הפקידה ניגשת למקרר לוקחת גלידה ואנחנו עדיין ממתינים,אח"כ היא שוב ניגשת למקרר ולוקחת פרי,אנחנו עדיין ממתינים,לאחר כ 45 דקות נוספות הפקידה עם הפרצוף החמוץ מגיעה עם הטופס המיוחל של דניאל וסילביה וכן שוב טעות,שוב היא ניגשת למחשב שנמצא מאחורי הקיר ואנחנו ממתינים בחוץ לאחר כחצי שעה היא חוזרת וניחשתם נכון שוב טעות,מה לעזאזל כל כך קשה?? כבר כמעט 3 שעות את עובדת על אותו המסמך ועדיין יש טעויות כשהיא מתקנת נתון אחד היא טועה בשני וכו' ממש כישרון נולד הפקידה הזו,נו יאללה כבר אחה"צ וצריך להתקדם לפני שיחשיך, לאחר כשעה נכנסתי אל המנהל לשאול מה קורה???אנחנו פה כבר 3 שעות, כמה זמן צריך לחכות למסמך עלוב אחד? הוא אמר "אל דאגה יש בעיה במחשב ולכן לוקח זמן" לא רציתי לומר לו שהבעיה בפקידה שמקום לעבוד היא מרוקנת את המקרר בשיטתיות,כעבור חצי שעה נוספת היא חזרה לדלפק,דניאל וסילביה בדקו והפעם חיוך מילא את פניהם "אין טעויות" הם אמרו בקול יששש,נפרדנו והם יצאו לדרכם,אני נשארתי להמתין כעבור 30 דקות הפקידה חזרה עם הטופס שלי וניחשתם נכון יש טעות,הראיתי לפקידה שמספר השלדה לא נכון ושעליה לתקן זאת,היא הסתכלה עלי ברוגז וכמעט נתנה לי ביס,אמרתי לה כבר 16:00 ועוד מעט מחשיך בבקשה תזדרזי אני רוצה להספיק להגיע לעיר בשם דויד(David) שנמצאת כ 55 ק"מ מכאן לפני רדת החשיכה,לאחר כחצי נוספת הפקידה חוזרת והפעם אין טעויות יופי,מאברוק,שיחקת אותה וכל הכבוד מגיע לך צל"ש רק שלוש וחצי שעות להדפיס מסמך אחד!!!, ללא ספק זהו מעבר הגבול הכי ארוך שהיה לי עד כה בטיול למעלה מ 4 שעות מבוזבזות בהמתנה אין סופית, כמו כן הכסף המקומי בפנמה נקרא בלבואה אך בקושי אפשר למצוא אותו ולכן דולר אמריקאי נחשב כמטבע הרשמי לכן אין צורך להמיר כסף בגבול הנעתי ויצאתי לדרכי אל עבר העיר דויד לא לפני שגלגלי הקרנף רוססו שוב בחומר נגד חרקים.

מיד לאחר שהתחלתי לנסוע התחיל מבול ועוד איזה מבול,כל טיפה בגודל של שקית שוקו,תוך שנייה הכל היה מוצף למזלי הציוד רכיבה האיכותי שלי השאיר אותי יבש,לאחר כ 10 דקות עברתי את שבר הענן ונסעתי אל היעד בעיר דויד שנקרא "הקיבוץ של ריטה" שמנוהל ע"י מוטי בחור ישראלי שהתחתן עם ריטה בחורה מקומית וביחד הם מנהלים את המלון,מוטי מוציא טיולים באזור וריטה מנהלת את משק הבית ומכינה שקשוקה נהדרת ודואגת לאורחים,בגינה שלהם אפשר למצוא אין ספור בעלי חיים: עשרות  ציפורים,קופים וכלבים.
מיד כשמוטי הגיע הוא הכין לי קפה שחור(מקומי)מעולה,ישבנו ודיברנו הוא סיפר לי על עצמו ועיסוקיו ואני על הטיול שלי,מוטי יוצא למחרת לשבועיים כדי להדריך טיול מאורגן של חברי ילדות שלו ולכן זו הפעם היחידה שראיתי אותו,המקום נחמד מאוד שקט ורגוע ולכן החלטתי להישאר כאן כמה לילות כדי לנוח ולצבור כוחות,יצאתי לאכול משהו בעיר וכשחזרתי למלון פגשתי חברה ישראלים שכבר פגשתי בגואטמלה ואח"כ שוב בניקרגואה אז היה עם מי לדבר ולשחק ביליארד בשולחן המוצב בין החדרים.
ביומיים הבאים שיחקתי עם הקופים הצקתי לתוקן(סוג של ציפור) שניסה לתקוף אותי יותר מפעם אחת אכלתי שקשוקה עם סלט ישראלי בבקרים ועדכנתי את הבלוג בעיקר נחתי.

ביום הרביעי בפנמה לאחר שאכלתי שקשוקה העמסתי את הקרנף,אמרתי לריטה תודה רבה ונסעתי אל העיירה בוקטה(Boquete)החלטתי לנסוע לעיירה בוקטה היות והיא נמצאת בהרים בגובה של קצת יותר מ 1000 מטר מעל גובה פני הים, קצת נמאס עלי מהלחות והחום של ניקרגואה וקוסטה ריקה והתגעגעתי אל אוויר ההרים,הנסיעה קצרה מאוד,קצת פחות מ 50 ק"מ,כ 20 דקות לאחר שיצאתי מהעיר דויד התחלתי לטפס בגובה,רב הכביש ישר ואינו נראה כעליה מד הגובה ב GPS הוא האינדיקציה הראשונה שלי וכך אני רואה שאני מטפס בגובה,כשמד הגובה ציין שהגעתי לגובה 600 מטר הגיעה האינדיקציה השנייה והיא הטמפ' החיצונית שהחלה לרדת לרמה שאני אוהב,כאשר הגעתי לבוקטה היה אפילו קריר,איזה כיף אני מת על זה,אוויר הרים צלול כיין בלי ריח של אורנים כי הם פשוט לא גדלים כאן, אבל תמיד כשאני מטפס בגובה אני נזכר בשבתות בהן רכבתי בכביש 1 עם חבריי לכיוון ירושלים וצור הדסה וכאשר היינו מגיעים לאבו גוש הטמפ' הייתה יורדת פלאים והאוויר הנקי היה ממלא את נחיריי אפי,לאחר שהגעתי לבוקטה חיפשתי מקום לינה במחיר סביר אך ללא הצלחה, המשכתי לשוטט בעיר הקטנה הזו ולפתע בתחנת הדלק הבחנתי באופנוע מסוג סוזוקי וי סטרום 1000 עם מספר רישוי מקליפורניה עמוס בציוד ובזוג רוכבים,ניגשתי לברר איתם ולומר שלום,הרוכבים הם זוג בשם פיליפה וסילביאנה זוג מצ'ילה שחי בארה"ב וגם הם יפליגו באוניית המפרש לקולומביה,אמרתי להם שבדיוק הגעתי ואני מחפש מקום לינה,הם אמרו שהם בדיוק עוזבים ושהם שהו במקום נחמד וזול ושאם אני רוצה הם יראו לי היכן הוא נמצא,אמרתי להם "סבבה אני עוקב אחריכם" לאחר כ 2 דקות הגענו למקום,לחצנו ידיים והם המשיכו בדרכם לא לפני שאמרנו אחד לשני שבטח נתראה בהמשך הדרך לקצה העולם,פרקתי את הציוד מהקרנף ונכנסתי אל החדר,התחברתי לאינטרנט וחשכו עיניי,קיבלתי מלא הודעות שאנשים לא מצליחים לראות תמונות בפוסט האחרון שפרסמתי, אמרתי אין מצב,לא יכול להיות וכאשר פתחתי את הפוסט ראיתי שזה נכון,מה??איך זה יכול להיות??פתחתי פוסטים אחרים וגם שם אין תמונות,מה זה לעזאזל?איזה עצבים כל ההשקעה והזמן בהעלאת תמונות והן פשוט נעלמו ברגע,שלחתי הודעה לעומר חברי הטוב ושאלתי מה יכולה להיות הסיבה לכך?בינתיים ניסיתי לחשוב מה גרם לכך ואז נפל לי האסימון שיטטט אתמול גוגל שלחו לי הודעה ואמרו שחשבון הגוגל שלי כמעט מלא ועלי לנקות מידע שנשמר במערכת או לרכוש חבילת זיכרון מוגדלת מהם, אני שאינני גאון מחשבים החלטתי למחוק תמונות מגוגל פלוס,כיצד יכולתי לנחש שזה ימחק גם את התמונות שנמצאות בבלוג ששייך לגוגל, איזה עצבים אני עומד להתפוצץ,עכשיו צריך להעלות את כל התמונות מחדש פוסט אחרי פוסט (למחרת בבוקר עומר גם אמר לי שזו הסיבה) התחלתי להעלות תמונה אחר תמונה, במשך כל היום שהיתי מול המחשב כמו איזה חמור ורק העליתי תמונות,לקראת ערב אני שומע מישהו קורא מחוץ לחדר "לירן,לירן" אמרתי לעצמי "מי זה יכול להיות?"יצאתי החוצה לראות מי זה ואת מי אני רואה מולי? מי אם לא את כריס ולורי (זוג הקנדי שפגשתי בקוסטה ריקה כמה פעמים), איזו שמחה,"ראינו את האופנוע שלך חונה בגינה,אתה בא לאכול משהו? " הם שואלים "לאכול?בטח שאני בא,אמרתי לכם שנפגש שוב",יצאנו למרכז העיירה ומצאנו מסעדה נחמדה הזמנו מהמלצר אוכל ושתייה,דיברנו,צחקנו וסיפרנו חוויות,לכריס יש יומן בו הוא מתעד את מסעותיהם והמדבקה שנתתי לו בקוסטה ריקה מודבקת בתחילת היומן מגניב!! לאחר כשעתיים הזמנו חשבון וכאשר באתי לשלם את חלקי נאמר לי שהחשבון כבר שולם,אמרתי להם "מה שילמתם גם את חשבוני?" והם ענו "כן היום אנחנו החלטנו להזמין אותך לארוחת ערב" וואוו אמרתי "תודה רבה כבוד הוא לי להכיר זוג נהדר שכמותכם" צעדנו אל המלון והמשכנו לפטפט כל הדרך,בפתח המלון שלהם נפרדנו וכריס ולורי אמרו שוב "להתראות לא בטוח שנפגש שוב היות ואנחנו ממהרים להגיע דרומה לפטגוניה" אמרתי להם "גם לאחר שחצינו לקוסטה ריקה אמרתם לי זאת ומאז נפגשנו כבר פעמיים ולכן אני בטוח שנפגש שוב איפשהו בדרך דרומה",שוב אחזור ואומר שכריס ולורי הם זוג מיוחד אנשים פתוחים,חייכנים ונחמדים להפליא ואני מקווה שאפגוש אותם שוב בהמשך הדרך.

ביומיים הבאים המשכתי להעלות תמונות אל הפוסטים הקודמים,תכננתי להיות בעיירה בוקטה כדי לנוח וליהנות מהעיירה השקטה הזו,כמו כן לנצל את הזמן לכתוב פוסט חדש ולהסתובב באזור ובמקום זה אני מוצא את עצמי יושב כמעט כל היום ועד השעות הקטנות של הלילה ומעלה תמונות אל הפוסטים הישנים,היות והבלוג נכתב עבורכם הקוראים(כאלו שקראו וכאלו שיקראו בעתיד) אני מרגיש אחריות לעשות זאת על הצד הטוב ביותר ולא יכול להיות מצב שחסרות תמונות שמעבירות את תחושת החוויה,הנוף,החיות,הצבעים והאנשים בצורה שאף מילה אינה יכולה לתאר,אני יכול לספר ולכתוב מהיום ועד מחר מה שראיתי הרחתי וחוויתי אך מבט אחד על תמונה כלשהי יכולה לתאר את החוויה בצורה מידית(למעט הריח כמובן) שכן "תמונה אחת שווה לאלף מילים".
לאחר שהשלמתי את העלאת כל התמונות ופרסמתי גם פוסט חדש החלטתי להמשיך דרומה אל עבר העיירה אל ואיה דה אנטון(El Valle de Anton)  (בספרדית ל' כפולה הוגים כאות י' ),עוד עיירה בהרים בה אוכל ליהנות מאוויר צלול וטמפ' נוחה ונעימה,הדרך אינה ארוכה ונמצאת במרחק של קצת יותר מ 380 ק"מ מבוקטה העמסתי את הקרנף ויצאתי לדרך,הדרך חזרה לעיר דויד הייתה ברובה ירידה ארוכה,הטמפ' עלתה ואיתה גם הגיעה הלחות האופיינית לאזור,רב הדרך הייתה די משעממת למזלי יש לי מוזיקה בקסדה שהנעימה את זמני,הכביש שנקרא פאן אמריקנה(Carretera Panamericana) שהוא בעצם מערכת של כבישים ומוגדר ככביש הארוך ביותר בעולם ומשתרע לאורך כ 48,000 ק"מ כבר נסעתי עליו כמה פעמים במהלך המסע שלי ועוד אסע עליו אלפי ק"מ נוספים בהמשך,כאן בפנמה הכביש ברובו סלול היטב וחלקו יצוק מבטון,למעט כמה קטעים שכרגע בשיפוץ וקטע אחד מבטון באורך כ 100 ק"מ שמוזנח ומרובה בבורות וסדקים עמוקים לאורך ולרוחב הכביש,מה שקצת העיר אותי מהתופעה שהגדרתי כ"נמנמת הכביש המהיר",כמו כן בדרך יש גם כמה נקודות ביקורת של המשטרה וגם של המכס בהן אני מתבקש להציג רישיונות ומיד ממשיך הלאה,לאחר קצת יותר מ 3 שעות פניתי אל הכביש המוביל אל העיירה אל ואיה דה אנטון ואז שוב התחיל גשם,הכביש מפותל ומטפס במעלה ההרים,הנוף ירוק משגע וכמו שכבר הבנתם אני משוגע על הירוק הטרופי הזה שמפציץ בשלל צבעיו כל גבעה,מישור והר,הצמיג האחורי שלי כבר עייף והאחיזה שלו גרועה בקטעים הרטובים,כן זה אותו הצמיג שהתקנתי באלסקה והוא כבר עבר למעלה מ 23,350 ק"מ ולכן הוא כבר חלק,כאשר אגיע אל הכפר אחליף אותו בצמיג חדש אותו אני או יותר נכון הקרנף סוחב מגואטמלה סיטי,המשכתי בנסיעה איטית בגשם השוטף כחצי שעה וקצת לפני שהגעתי אל העיירה אל ואיה הגשם פסק,מיד לאחר שמצאתי מלון פרקתי את הציוד וניגשתי לפרק את הגלגל האחורי במטרה להחליף את הצמיג השחוק,ניסיתי להחליף את הצמיג בעצמי,פעולה שעשיתי עשרות פעמים בעבר אך ללא הצלחה,

הצמיג הזה עקשן ושפתותיו דבוקות אל החישוק,שמעתי מרוכבים אחרים שצמיג זה ספציפית (מסוג היידנאו מהדגם K60) מאוד קשה להחלפה ידנית היות ודפנות הצמיג קשות ואינן גמישות,ניסיתי לדרוך על הצמיג,ניסיתי ללחוץ עליו בעזרת הרגלית המרכזית(ג'ק אמצע) של הקרנף וכלום הצמיג לא מראה סימן של "קדימה עוד קצת לחץ ואני יוצא",היות וידעתי שהצמיג הנ"ל קשה להחלפה וידאתי לפני הפירוק שיש פנצ'רמאכר בעיירה בעל מכשיר להחלפת צמיגים ובמידה ולא אצליח אגש אליו ואכן כך עשיתי,הבחור נמצא ממש מעבר לרחוב כך שהמיקום מושלם,לקחתי את הגלגל והצמיג החדש וניגשתי אליו,שאלתי כמה עולה להחליף את הצמיג הישן ובצמיג החדש והוא אמר 3$, נתתי לו את אישורי והוא החל לעבוד, הצמיג העקשן נפרד מהחישוק לאחר שנלחץ בכוח ע"י מכשיר פנאומטי יעודי והצמיג החדש הורכב במקומו,חשוב לציין שוב שהצמיג הנ"ל הגיע מאלסקה לפנמה ועבר תלאות ומזגי אוויר משתנים,מחום לקור,בגשם,בשמש,בחול, בסלעים ובבוץ ולמרות זאת שרד כל כך הרבה ק"מ,מעולם לא היה לי צמיג של אופנוע שהחזיק כל כך הרבה, רב הצמיגים שנסעתי איתם בעבר נגמרו מקסימום אחרי 4-10 אלפים ק"מ והצמיג הנ"ל מסוג היידנאו K60 עבר למעלה מ 23,350 ק"מ ותוכנן במיוחד עבור רוכבים שרוצים צמיג עם אורך חיים מופלג שכזה,כמובן אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלימה,הרצון להאריך את חיי הצמיג בא על חשבון התפשרות בדברים אחרים כגון:אחיזה בתנאים רטובים בשבילי עפר ובאספלט.
לאחר שהמכונאי סיים אמרתי לו תודה רבה נתתי לו 5 דולר ואמרתי לו שעם העודף יקנה גלידה לילד שלו, חזרתי למלון והרכבתי את הגלגל,לאחר מכן עליתי לכיוון חדרי ובלובי שליד החדר פגשתי זוג אמריקאים בשם רוג'ר וויקי,אמרתי יפה שלום וכאן נוצר הקליק בנינו התחלנו לדבר על כל העולם ואחותו,רוג'ר הוא בחור יהודי והוא מאוד שמח לשמוע שאני מישראל ואני מטייל באמריקות,רוג'ר כבר עבר את גיל ה 70 והידע שלו נרחב בכל תחום,הוא טייל בלמעלה מ 90 מדינות ואפשר לומר שהוא הקיף את העולם,העיסוק בעיקרי שלו הוא מוזיקה והוא הבטיח לי שישלח אלי הביתה לישראל דיסק עם אלבומו הראשון,את ויקי הוא מכיר עשרות שנים והיא אהבתו הראשונה ולמעשה הם לא חיו ביחד במהלך חייהם עד לשנים האחרונות, הם הגיעו לפנמה במטרה לברר את תנאי ההגירה לכאן היות והם מאסו מקצב החיים בארה"ב והחליטו לגוון קצת לעת זקנה ולחיות את שנות הזהב בשקט ובשלווה במדינה טרופית שכזו,לאחר שישבנו כמה שעות החלטתי שהגיע הזמן ללכת ולאכול או יותר נכון הקיבה שלי קראה לי ואמרה "יאלה מספיק לדבר צריך לנגוס במשהו לפני שיהיה מאוחר והכל ייסגר"

יצאתי למסעדה שליד המלון הזמנתי משהו נחמד שכולל בשר כמובן וחזרתי למלון,כמובן שרוג'ר היה שם ואנחנו המשכנו לפטפט עד לשעות הקטנות של הלילה,רוג'ר הזכיר לי את חברי הטוב ויקטור(ממקום עבודתי האחרון) גם ויקטור בסביבות הגיל הנ"ל וגם איתו היה לי חיבור מושלם ממש מהרגע הראשון שהכרנו וכאשר היינו באפריקה ביחד בכל סוף יום ישבנו ודיברנו ללא סוף וכאשר הוא חזר לארץ מסיבותיו האישיות שמרנו על קשר טלפוני קבוע.
לקראת השעה 2:00 לפנות בוקר אמרנו לילה טוב וקבענו ל8:30 בבוקר לצאת לגן החיות המקומי הידוע במגוון החיות שבו ואכן כך היה 8:30 בול בזמן יצאנו אל עבר גן החיות העיירה שקטה מאוד והמרחק אל גן החיות הוא כ 1.5 ק"מ,כמובן שכל הדרך דיברנו וצחקנו ולאחר כ 20 דקות הגענו אל גן החיות,הפקידה בכניסה אמרה לנו שאנחנו ראשונים ולפי דעתי גם היחידים בהמשך היום,שילמנו כניסה והתחלנו להסתובב,מגוון הציפורים רחב ומה שהדהים אותי במיוחד הם הפסיונים הצבעוניים,איזה צבעים מדהימים יש להם,היו גם טפירים,קופים,תרנגולות,כבשים,צבים,מכרסמים וצפרדעים נדירות,גן החיות אינו גדול או מטופח אבל הוא פשוט יפה ומגוון וממוקם באזור הררי ופסטורלי וזה כנראה הקסם שבו,טיילנו כמה שעות בגן החיות עד שהחלטנו לחזור אל העיירה,לאחר הצעידה חזרה ישבנו בבית קפה מקומי והזמנו משהו לאכול ולשתות,אני הזמנתי אמפנדות ממולאות בעוף ובבשר משהו קר ולסיום קפה כך גם רוג'ר וויקי,לאחר שנגסתי באמפנדה השנייה הרגשתי סחרחורת,הסתכלתי לצדדים והרגשתי משהו זז תחת כפות רגליי,מיד הבנתי שזו לא סחרחורת אלא רעידת אדמה,אמרתי מיד לרוג'ר וויקי "רעידת אדמה!!!",רעידת האדמה נמשכה כ 25 שניות והייתה דיי חזקה,המקומיים היו מופתעים ומבוהלים ואפילו העצים מסביב התנדנדו לצדדים,זו פעם ראשונה שאני מרגיש רעידת אדמה ואת האמת דיי נהניתי וחיוך נמרח על פניי,כשהרעידה עצרה חיכיתי לנוספת שכן שמעתי שתמיד יש את הרעידות הקטנות שאחרי אך לצערי ולשמחת הסובבים אותי הן לא הגיעו,רוג'ר שאל את אחד המקומיים האם יש להם הרבה רעידות שכאלו והמקומי אמר שאחת ל 3-5 שנים יש רעידה שכזו וכל שאר הזמן הרעידות חלשות וקצרות יותר,אמרתי להם יופי הרווחנו התבדחתי ואמרתי להם יש אנשים שמשלמים המון כסף על אלכוהול,סמים או כל דבר אחר להיות מסוחררים ואנחנו קיבלנו את זה בחינם,כולם צחקו והמשיכו לפטפט,בסיום הארוחה רוג'ר ניגש אל הקופה ושילם את החשבון,אמרתי לו "מדוע שילמת גם עלי?"הוא אמר "היום זה על חשבוני",חזרנו למלון וישבנו שוב עד מאוחר בלילה רוג'ר אמר שלמחרת בבוקר הם עוזבים עם האוטובוס של שעה 9:00 אל עבר העיר סנטיאגו,אמרתי לו שאני אתעורר בזמן ואומר שלום.
בבוקר נפרדנו לשלום בחיבוקים ובאיחולי הצלחה,החלפנו אימיילים ורוג'ר וויקי הבטיחו שהם יעקבו אחרי המסע שלי בבלוג הנ"ל ושאנחנו נשמור על קשר.
אנצל מקום זה ואומר שרוג'ר וויקי הם אנשים מדהימים מעניינים להפליא שהחליטו ללכת בעקבות לבם ואהבתם ולחיות ביחד בפרק ב' של החיים,אז שוב רוג'ר וויקי אם אתם קוראים שורות אלו אז אומר שכבוד הוא לי להכיר בני אדם טובים שכמותכם ורוג'ר כמו שהבטחת הדיסק עם האלבום הראשון הגיע אל בית הוריי אז שוב תודה רבה ונפגש בעתיד.לאחר שרוג'ר וויקו יצאו לדרכם העמסתי את הציוד על הקרנף ויצאתי לדרכי אל עבר עיר הבירה פנמה סיטי(Panama city), התכנון הוא לברר האם "מעבורת הרפאים" אכן קיימת ואם כן כיצד אני עולה עליה במעט המידע שכן הצלחתי למצוא על המעבורת הבנתי שיש להכין שלל ניירת ואישורים ושהמעבורת מפליגה פעמיים בשבוע,היום יום ראשון כך שהכל סגור אז אגיע לפנמה אתמקם במלון ומחר יום שני בשעות הבוקר אברר במשרדי החברה האם יש או אין מעבורת לקולומביה ואם כן אסדר את האישורים הנחוצים,

הנסיעה לפנמה סיטי שוב הייתה על כביש הפאן אמריקנה המשעמם,קצת לפני העיר החל שוב מבול,פניתי בטעות אל אחת הערים וירדתי מהכביש הראשי,הצמיג החדש קצת מחליק על הכביש הרטוב וגורם להרגשת אי נוחות,לאחר הרכבת כל צמיג חדש יש לרכוב כ 50-100 ק"מ בזהירות יתרה היות ולאחר סיום תהליך היצור הצמיגים מצופים בחומר שימור על בסיס סיליקון היוצר שכבה חלקה לצורך הגנה לאורך זמן בעת אחסנתם,הצמיג הנ"ל גם ככה אינו מספק אחיזה טובה בכביש רטוב ועם חומר השימור המצב הופך לחלקלק ביותר כאשר יש גשם,פתאום משמאלי אני קולט M צהובה,ביצעתי פרסה והלכתי לנשנש דאבל במקדונלדס עד שיעבור ענן הגשם הנ"ל, לאחר שסיימתי לאכול הגשם כמעט ופסק המשכתי אל עבר העיר פנמה סיטי,בכניסה אל העיר נמצא גשר מרשים ביופיו הבנוי מעל לכניסה לתעלת פנמה המפורסמת ונקרא "גשר האמריקות"הגשר בנוי בצורת קשת ואורכו 1,654 מטרים,רוכבי האדוונצ'ר מאמינים באמונה תפלה שיש לחצותו לפחות פעמים כנגד עין הרע,אני חציתי אותו 3 פעמים,בסוף הגשר(בכיוון היציאה מפנמה צפונה) ישנה נקודת תצפית על הגשר,היות ואסור לפנות שמאלה אל התצפית וגם ככה אני מתכנן לחצותו שוב החלטתי להמשיך ולעצור שם בחזרה,הגשר גבוה והנוף משני צדדיו מרהיב ביופיו,לאחר שחציתי את הגשר עצרתי בצד ורציתי לעשות פרסה,חיכיתי ששוטר תנועה שעמד במקום לא יסתכל עלי והופלה אני שוב על הגשר,שוב נהניתי מהנוף ולאחר הגשר עצרתי בתצפית לצלם את הגשר המפורסם הזה,משם המשכתי לכביש העובר תחתיו וחוזר אל הגשר,חציתי אותו בפעם השלישית והמשכתי אל העיר פנמה סיטי,הכניסה אל עיר הבירה ביום ראשון מקלה עד מאוד כמעט ואין תנועה על הכבישים,מצאתי מלון באזור הכניסה לעיר, פרקתי את הציוד ויצאתי להסתובב בעיר,גורדי השחקים נראים מכל עבר,כבר המון זמן שלא ראיתי עיר שכזו, הכבישים והרחובות נקיים ואני מופתע מכך לטובה,הלכתי אל עבר החוף ומצאתי תצפית יפיפייה אל עבר הנוף העירוני,משם המשכתי עוד קצת להסתובב וחזרתי למלון,בעל המסעדה במלון שאל אותי מה ברצוני לאכול ואמר שהם סוגרים ב 18:30,אמרתי לו סבבה אני אזמין את מנת הבשר עם תפו"א אך קודם אלך להתקלח ואח"כ בשעה 18:00 אבוא לאכול,בשעה 6 אפס אפס הגעתי אל המסעדה והיא הייתה סגורה,פקיד הקבלה הגיש לי קופסת קלקר ואמר "הנה ארוחת הערב שלך" אמרתי לו "מה ת'לגיד?מה זה?נראה לך באמת שאני אשלם מחיר של מסעדה על אוכל קר שמוגש בחמגשית?" הוא אמר "אתה יכול לחמם במיקרו שכאן" אמרתי לו "חביבי אתה יכול לחמם את זה ולאכול את זה בעצמך,מנהל המסעדה אמר לי ואתה שמעת בעצמך שהם פתוחים עד 18:30 וזו לא צורה להגיש לי את האוכל",המשכתי ואמרתי לו תוך כדי חיוך "דיר באלק אני רעב,והבשר שלך נראה רך מאוד בעיקר באזור הידיים" הוא חייך ואמר "אתה צודק ככה לא מגישים אוכל,אם אתה רוצה יש פה מקדונלדס ממש מעבר לפינה" אמרתי "סבבה שאתה מבין אותי" ועפתי לנשנש דאבל.

למחרת בבוקר ניגשתי לחפש את משרדי "מעבורת הרפאים" לאחר שיטוטים מצאתי את המשרד הקטנטן שלהם אך הוא היה סגור,קראתי באחד הפורומים שכדי לצאת מפנמה במעבורת הנ"ל נדרש אישור מהמשטרה והרשויות ניגשתי לתחנת המשטרה בכניסה לעיר והם אמרו שהיום זה חג ולכן הכל סגור כולל המשטרה ורק מחר אוכל לבוא ולקבל את האישור הנ"ל,בעקרון תכננתי לקנות כרטיס למעבורת ולקבל אישור יציאה מהרשויות ביום שני,ביום שלישי לבקר בתעלת פנמה וביום רביעי להפליג לקולומביה ועכשיו הכל השתנה ולכן החלטתי לשנות את הסדר ומיד נסעתי אל תעלת פנמה.לאחר כרבע שעה הגעתי לאתר התיירותי שמאפשר צפייה בתהליך חציית האוניות בתעלת פנמה, התעלה מאפשרת מעבר מהאוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס השקט ולהפך,בעבר האוניות שיצאו מהארצות שנמצאות במערבה של יבשות אמריקה(הצפונית והדרומית)היו צריכות להקיף את דרום אמריקה ומצרי מגלן כדי לשוט מזרחה ובניית התעלה קיצרה משמעותית את אורך מסלול השייט,בגדול במרכז התעלה יש 2 נתיבים שהם בעצם תאי ציפה,הבדלי הגובה בין שני האוקיינוסים  הוא כ 16.5 מטר ובכדי להתגבר על הפרשי הגובה,ניבנו 3 שערים בכל נתיב כאשר השער הראשון נפתח האונייה מכוונת את עצמה אל עבר תא הציפה ונעה בכוחות עצמה,האונייה מחוברת בעזרת כבלים לקטרים חשמליים המכונים מיולים(פרדות) שעוזרים לרב החובל לכוון את האונייה בקו ישר,לאחר שהאונייה נכנסה לתא הציפה השער מאחוריה נסגר,כעת האונייה נמצאת בתא סגור,ע"י תעלות מים התא מתמלא במים ומגביה או יותר נכון מציף את האונייה ב 16.5 מטרים(חוק הכלים השלובים)תהליך שלוקח כחצי שעה,לאחר שהמפלסים הושוו נפתח השער האמצעי והאונייה מתקדמת בכוחות עצמה קדימה והמיולים רק עוזרים בהכוונתה לאחר שסיימה להתקדם השער האמצעי נסגר ורק לאחר מכן השער השלישי נפתח והאונייה ממשיכה במסעה(מקווה שהצלחתי להסביר כמו שצריך היות וקל יותר להבין כאשר רואים זאת בשידור חי)היות והגעתי לשם בצהריים ראיתי רק 2 אוניות ענקיות חוצות את התעלה ועוד כמה יאכטות פרטיות,סה"כ מבנה מרשים ומחשבה הנדסית מתוחכמת,מרשים לראות איך מיכלית דלק ענקית חוצה את התעלה,לאחר כשעתיים של צפייה באוניות וסירות שחוצות את התעלה חזרתי למלון אכלתי משהו והלכתי לישון.

למחרת בבוקר יצאתי שוב לתחנת המשטרה,כאשר הגעתי לחנייה פגשתי עוד רוכב בשם מיגל מספרד גם הוא שמע על "מעבורת הרפאים" והגיע לקבל אישורים,יופי לא רק אני שמעתי עליה,המתנו כחצי שעה לשוטר שיבוא ויבדוק את האופנועים,שוב פעם ניירת,2 צילומים של רישיון הרכב,2 צילומים של הדרכון,2 צילומים של רישיון הנהיגה,השוטר בדק את מספרי השלדה השווה נתונים ואמר "הכל טוב תגיעו ב 15:00 למשרדי ה DIJ משרד לחקירות משפטיות (Direccion de Investigacion Judicial)שמעבר לכביש" וצמוד לפוליסיה נסיונאל,סבבה אמרנו תודה לשוטר נתראה ב 15:00 אמרתי למיגל עכשיו רק 9:00 יש לנו זמן אולי נלך לרכוש כרטיסים למעבורת?הוא אמר קדימה בוא ניסע לשם,לאחר כרבע שעה היינו במשרד המצ'וקמק של החברה פרי אקספרס(Ferry xpress)התור היה ארוך והמתנו שם כשעתיים בזמן הזה הגיעו עוד ועוד אופנוענים,כולם לא שמעו על תהליך הביורוקרטי של הרשויות והמשטרה,בזמן ההמתנה סיפרנו להם על התהליך וכאשר הגיע תורינו(מיגל ואני)כבר הבנו שיש מעבורת אמיתית שמפליגה מפנמה לקולומביה,ביקשנו לרכוש כרטיסים וכאשר אמרנו שיש גם אופנועים הם סירבו בתחילה למכור לנו כרטיסים היות ולא סיימנו את התהליך הביורוקרטי,אמרנו להם שהמסמכים יהיו מוכנים בעוד כמה שעות ולא בטוח שנספיק לחזור עד השעה 17:00 שהמשרד נסגר,הפקידה הסכימה ומכרה לנו 2 כרטיסים בחדר זוגי הכי פשוט שיש במחיר 309 דולר לאדם+אופנוע,החלטנו לקחת חדר היות וזמן ההפלגה הוא כ 19 שעות ועלינו להיות בנמל בשעה 8:00 בבוקר לצורך בידוק והעמסת האופנועים וההפלגה יוצאת רק בשעה 19:30 ולכן קצת יותר יקר אבל נוכל לישון כמו בני אדם לאחר יום ארוך,הפקידה במשרד שוב ביקשה צילומים של המסמכים וכו' לאחר ששילמנו הפקידה אמרה את הכרטיס תקבלו לאחר שתציגו את האישורים שתקבלו מהרשויות,אמרנו סבבה נתראה מאוחר יותר,מאוחר יותר נבין שאנחנו האופנוענים היחידים שהיא הסכימה למכור להם כרטיסים ללא הצגת האישורים,אמרתי למיגל שאני צריך לקנות רפידות בלם אחורי לקרנף והוא אמר "סבבה אני בא איתך" הגענו למוסך ימאהה חיכינו בתור עד שאחד הנציגים התפנה,"שלום אני רוצה לקנות רפידות אחוריות לסופר טנרה" הנציג אמר "בסדר מיד" הפקיד התיישב מול המחשב וחיפש את המספר הקטלוגי שלהן,לאחר שהוא מצא את המספר הוא הדפיס על דף ואמר "גש עם הדף למחסן ותראה אם יש במלאי"ניגשתי למחסן עם הדף והמחסנאי אמר כן יש במלאי וחתם על הדף,חזרתי אל הפקיד הראשון ואמרתי לו "כן יש במלאי" הוא אמר "יופי" והדפיס דף חדש עם המחיר ואמר "גש עם הדף הנ"ל לשלם בקופה" ניגשתי לשלם והפקידה ספרה את הכסף והדפיסה דף אחר בשני העתקים ואמרה "בבקשה,חזור אל הפקיד הראשון"חזרתי ואמרתי לו שילמתי, הוא לקח העתק אחד וחתם על השני והדפיס עוד דף חדש עבור המחסנאי ואמר "תודה שקנית גש עם הדף הזה למחסנאי והוא יתן לך את הרפידות" קיבלתי את הרפידות וגם סחרחורת במתנה סה"כ כ 45 דקות כדי לקנות רפידות,רק שתבינו שלושתם יושבים במרחק שלא עובר את ה 10 מטרים מהראשון לאחרון,פשוט מצחיק ומעצבן באותה מידה כמה ניירת וכמה סיבובים בחדר קטן אחד מה כבר רציתי לקנות כולה חלק זול ולא משמעותי אם זה ככה במוסך כיצד זה מתנהל בדרגים הגבוהים יותר ובממשלה שלהם?
זו דוגמה קטנה מדוע קראתי לפוסט הזה "פנמה ארץ הניירת והביורוקרטיה המיותרת",משם מיגל נסע למלון שלו ואני הלכתי לאכול וקבענו להיפגש בשעה 15:00 בתחנת המשטרה,הגענו בול בזמן,השארנו רישיון נהיגה בשער הכניסה וקיבלנו תג אורח,אחד האופנוענים מצרפת בשם מישל הגיע ושאל מהו התהליך?הפניתי אותו למשרד שמעבר לכביש ואמרתי לו שאנחנו מסרנו את כל המסמכים שם ושעליו לגשת לשם ביחד עם האופנוע כדי שהשוטר יאמת נתונים,לאחר כמה דקות אחת השוטרות הגיעה ואמרה תמתינו בסבלנות ונעלמה באחד המשרדים,היו שם עוד מלא אופנוענים לאחר כ 40 דקות אחת השוטרות יצאה וביקשה עוד צילומים של המסמכים לעזאזל כמה צילומים אתם צריכים?כולם מסרו לה את הצילומים והיא נעלמה שוב, מישל(הצרפתי)חזר והשוטר בכניסה סירב להכניסו היות והוא הגיע במכנסים קצרים השוטר אמר לו לך תחליף למכנסיים ארוכים ותחזור,הוא ניסה להסביר והתחנן שהמלון רחוק ועליו להפליג מחר אך השוטר בשלו,למרות זאת הוא הצליח להתגנב ולמסור את הצילומים לשוטרת,כל פעם שהשוטר נכנס הוא גירש את מישל החוצה,מוזר אבל לגבר אסור להגיע בשורט בעוד שחלק מהפקידות מסתובבות בחצאיות,נו לכו תבינו את הראש שלהם,הזמן עובר והשוטרת לא חוזרת,השעה כבר 16:00,עוד 10 דקות חולפות וכלום עוד פחות משעה המשרד של המעבורת נסגר והוא נמצא בצידה השני של העיר,16:25 וכלום השוטרת לא נראית באופק 16:35 השוטרת יוצאת ומחלקת את המסמכים אותם עלינו להציג במשרדי חברת הספנות ומחר בנמל,מיגל ואני החלטנו לטוס למשרדי המעבורת ולקבל את הכרטיסים לפני שהם סוגרים,הנענו את האופנועים וטסנו משם,בדרך לקצה השני של העיר הייתה תנועה ולכן רכבנו על נתיב התחבורה הציבורי עד שקפץ שוטר והורה לנו לעצור היות ומיגל עצר עצרתי גם אני,השוטר הגיע ושאל שאלות אני עניתי לו בעברית ומיגל פנה אל ליבו בספרדית והסביר לו שאנחנו ממהרים ולא ידענו שבפנמה אסור לרכב על הנתיב הזה, השוטר אמר "אתם משוחררים רק על תיסעו על הנתיב הזה" מיגל אמר אחלה ומה אתם חושבים?כמובן שהמשכנו כי אין זמן ואנחנו חייבים לכופף קצת את החוקים,לאחר כמה דקות ראינו שוב שוטר אך הפעם ראינו אותו בזמן עברנו 3 נתיבים שמאלה,עברנו את השוטר וחזרנו לנתיב הפנוי,הגענו למשרדי המעבורת בשעה 16:53 קיבלנו את הכרטיסים ונאמר לנו להתייצב בנמל של העיר קולון(Colon)שנמצאת כ 75 ק"מ מפנמה סיטי בשעה 8:00 ביום שלמחרת,אמרנו תודה וניפגש מחר,מיגל אמר שהוא לא יודע באיזו שעה הוא יגיע ושנפגש כבר שם,אמרתי סבבה לא רוצה לרכב ביחד לא צריך,בכל מקרה אני לא מתכוון להעיר את הציפורים בנמל ולכן תכננתי להגיע לשם בשעה תשע או תשע וחצי.

בבוקר שתיתי קפה העמסתי את הציוד ויצאתי לדרך בשעה 8:30 לאחר כ 45 דקות הגעתי לעיר קולון ומתברר שיש 2 נמלים שם אחד לאוניות משא ואחד לאוניות הנוסעים,בנמל הראשון נאמר לי שעלי לחצות את העיר לצידה השני ושם אמצא את הנמל,לאחר כרבע שעה אכן מצאתי את הנמל ומתברר שמישל(הצרפתי)כבר שם הוא הגיע ראשון בשעה 8:15 ועד עכשיו אף אחד לא דיבר איתו,אני ידעתי שזה מוקדם ולכן החלטתי להגיע ב 9:30 אחרי הגיעו עוד ועוד אופנועים,התחלנו את התהליך ביקורת הדרכונים והמכס,הפקידה שם דרשה עוד צילומי מסמכים ואח"כ היא ביקשה שוב צילומי מסמכים נוספים,לאחר כשעתיים הגיע שוטרים ופקידי מכס ושוב,ניחשתם נכון,הם ביקשו עוד צילומי מסמכים ושוב בדקו את מספרי השלדה של האופנועים לעומת הצילום והמקור,אח"כ הגיעו עוד פקחים שמפקחים על השוטרים שבדקו ואימתו את מה שהשוטרים מאתמול כבר בדקו ורשמו וחוזר חלילה פשוט ליצנות לשמה,לקראת השעה 15:30 "מעבורת הרפאים" הגיעה לרציף ונאמר לנו לנסוע אל עבר הטרמינל,שוב הגיעו שוטרים אך הפעם הם לא ביקשו צילומים אולי כי הם הבינו שכבר מסרנו להם צילומים בכמות שהצריכה כריתת עצים של חצי יער,הפעם השוטרים אמרו לנו לרוקן את כל תכולת הארגזים של האופנועים ולהניחם על הרצפה כמעין מסדר צבאי,כמו כן את התיקים יש להניח בצמוד לשאר הציוד,לאחר שכולם סיימו לרוקן את הארגזים הגיע שוטר עם כלב לרחרח את הציוד,כמו שכבר הבנתם לכל שוטר יש שוטר אחר שבודק שוב וככה גם עם הכלבים,לאחר שהכלב השני סיים לרחרח את הציוד,הכביסה המלוכלכת והאבק של 15 אופנועים וציודם קיבלנו הוראה להעמיס את הציוד חזרה לא לפני שנעביר את התיקים הגדולים במכונת השיקוף,

הייתי אומר שהם קצת הגזימו בתהליך הביורוקרטי שלהם והכלבים שלהם חיפשו כנראה סמים,התבדחתי ואמרתי מי הטיפש שירצה להבריח סמים מפנמה לקולומביה בירת הסמים של דרום אמריקה כיוון ההברחות הוא בכלל הפוך,העמסנו את הציוד בחזרה על האופנועים ונסענו לרציף,שוב ליצנות היות והנמל אינו ערוך להעמסת רכבים אנחנו התבקשנו להכניס את האופנועים ברכיבה דרך אחת מדלתות הצד של המעבורת ועל מנת לעבור בפתחה הצר עלינו לפרק את אחד הארגזים כדי שנוכל להיכנס,לאחר כשעה נוספת התחלנו להכניס את האופנועים אחד אחרי השני,המעבורת הזאת ענקית ויכולה לקחת בבטנה כ 500 מכוניות ומשאיות קטנות,אך היות והרציף בנמל אינו ערוך לכך כל מה שיהיה בבטנה הוא 15 אופנועים בלבד כמו כן המעבורת בנויה לשאת 1,200 נוסעים והיות אינה מפורסמת ומשווקת כראוי הלילה יהיה על סיפונה 170 אנשים בלבד, שוב אומר ליצנות לשמה ולכן השם שנתתי למעבורת כמה חודשים לפני שהגעתי לפנמה מתאים לה בהחלט,אז כן את קיימת ונעים להכיר "מעבורת הרפאים" שכמותך.

לאחר שסיימנו להעמיס את האופנועים חזרנו אל הטרמינל החתמנו דרכונים ועלינו למעבורת הענקית הזאת קפצתי לראות שהקרנף קשור ועגון לרצפה כמו שצריך,מיגל ואני ניגשנו לקבלה שנראית כמו קבלה במלון איכותי,קיבלנו מפתחות לחדר ובשעה 19:30 יצאנו אל הדרך,ביי ביי צפון ומרכז אמריקה אני מפליג ליבשת חדשה בה עדיין לא ביקרתי וגם לך פנמה שלום ולא להתראות ארץ הניירת והביורוקרטיה המיותרת.

פנמה לסיכום:

שהיתי בפנמה 12 ימים מתוכם 3 ימים הייתי עסוק בהעלאת תמונות אל הבלוג ועוד 2.5 ימים הייתי עסוק סביב ניירת וביורוקרטיה בשאר הימים רכבתי קצת יותר מ 700 ק"מ,מנקודת מבטי האישית אומר שהאנשים בפנמה נחמדים מאוד והנוף טרופי וירוק להפליא,מגוון החיות במדינה הוא עצום,פנמה שימשה עבורי ארץ מעבר ולכן חקרתי אותה קצת פחות,פנמה ידועה באיים הקסומים שלה בים הקריבי אך לשם לא הגעתי היות ולא רציתי להשאיר את הקרנף מאחור לכמה ימים,רב הכבישים בהם נסעתי היו סה"כ ברמה טובה,המטבע המקומי הוא דולר אמריקאי מה שגורם לרמת מחירים יקרה יחסית למרכז אמריקה,פנמה סיטי היא עיר מודרנית ומתקדמת בה אפשר למצוא הכל,מה שהפחית לי את ההנאה ולפעמים גם הרגיז אותי היא כמות הניירת והזמן המבוזבז על ביורוקרטיה שאינה נחוצה החל ממעבר הגבול בצידה הצפוני דרך קניית החלקים במוסכים ועד למעבר הגבול בצידה הדרומי ולכן קראתי ככה לפוסט הזה,לא חושב שאחזור אי פעם לפנמה ואם כן אז ארצה לראות חלקים שלא ראיתי כגון האיים בים הקריבי.

————————————————————————————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ללירן מרכוס

————————————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

על אופנוע אל תוך המסלול ירוק של קוסטה ריקה

לירן ממשיך בדיווח מהנה בדרך דרומה. והפעם ממעצמת הטבע הירוקה של מרכז אמריקה. קבלו תקציר וכנסו לכאן אם תרצו עוד.

קוסטה ריקה-נפלאות הטבע.
19.11.14

כאשר ירדתי מהמעבורת ניגש אלי בחור ואמר לי "ישנת במלון זה וזה ולא שילמת עכשיו תן לי את כסף או שאני מתקשר למשטרה" מה??? מאיפה באת לי על הבוקר??שילמתי מראש עבור הלילות אז אתה יכול ללכת לחפש את החברים שלך,נתתי לו מבט של בואיינה על מי באת לעבוד?ואמרתי לו "תתקשר למי שאתה רוצה פוליס נו פוליס, פריזידנטה אנד אקסטרה " הבחור הבין שהוא מנסה לעבוד על הבן אדם הלא נכון עשה כאילו הוא מתקשר ונעלם בקהל שעל המזח,אני מצידי הנעתי את הקרנף ותוך כשעה הייתי בגבול קוסטה ריקה ככה שהנוכל הזה יכול רק לחלום שהוא יראה אותי שוב.

כאשר הגעתי אל מעבר הגבול בצידה של ניקרגואה פגשתי זוג קנדי שגם נוסעים דרומה, כריס רוכב על קוואסאקי KLR650 ואישתו רוכבת על קוואסאקי KLX250 סופרמוטו (אופנוע שטח שמותאם לנסיעה בכביש) התחלנו לדבר ולעבור את תהליך היציאה מניקרגואה,בביקורת הדרכונים נתבקשנו לשלם דמי יציאה בסך 1.5 דולר היות והדולרים נשארו באופנוע ביקשתי לשלם את דמי היציאה בכסף מקומי(קורדובה) ושוטר ענה לי בגסות "התשלום בדולר בלבד פה לא מקבלים קורדובה", כריס נתן לי 2 דולר ומסרתי אותם לשוטר החוצפן הוא החתים את הדרכון והחזיר לי עודף בקורדובה,אמרתי לו "מה זה??למה העודף אינו בדולר?חשבתי שפה אתם לא עובדים עם קורדובה?" הוא אמר "ככה זה פה" אמרתי לו "תודה ולא להתראות ושכדאי שיתנהג יפה יותר מול התיירים שנותנים הכנסה טובה למדינה הענייה שלו" הוא הנהן בראשו ואני הסתובבתי והלכתי להמיר את הכסף המקומי(קורדובה) שנותר לי כסף של קוסטה ריקה שנקרא קולון, כאשר קיבלתי את השטרות של קוסטה ריקה הבנתי שזאת ארץ החיות והטבע,בדר"כ על שטרות כסף יש תמונות של אנשים מפורסמים,מנהיגים,אמנים וכו' ופה על כל שטר יש חיה וטבע,כן זה מה שאני מקווה לראות פה בארץ הזו, לאחר מכן ניגשנו אל המכס כדי לסיים את תהליך המעבר של האופנועים לך לפה, לך לשם,תחתים את הפקיד הזה וגם את הפקידה הזו וכמובן את השוטר ההוא והשוטרת ההיא,לאחר כשעה שכולם סיימו לחתום והדף שקיבלתי בכניסה לניקרגואה התמלא בחתימות ונראה כמו מגילת העצמאות עלינו על האופנועים וניתבנו את דרכנו בין המשאיות אל עבר קוסטה ריקה, שמעתי שבקוסטה ריקה יותר מאורגנים ותהליך המעבר אמור להיות קצר,הגענו אל מעבר הדרכונים והתור היה ארוך, לאחר כ 40 דקות דרכוננו הוחתם ונגשנו אל המכס, גם פה לקח לנו זמן והנוהל זהה למדינות הקודמות לך תצלם את המסמכים ותחזור לכאן, צילמנו וחזרנו אל הפקידה ואז היא אמרה לכו תעשו ביטוח ותחזרו שוב,"מה לא יכולת לומר זאת לפני זה?" עכשיו לך תעשה ביטוח ותמתין שוב בתור,עשינו ביטוח וחזרנו אל הפקידה שתדפיס את המסמכים,ואוו כמה זמן מעבר הגבול הכי ארוך עד כה סה"כ כשעתיים וחצי בכלל לא מה ששמעתי על המעבר הנ"ל, לפחות הייתי עם כריס ולורי והיה לי עם מי לדבר בזמן הזה,יופי אפשר לצאת לדרך, כריס ולורי הציעו לעצור בדרך לאכול משהו,התחלנו לנסוע ולאחר כרבע שעה החל גשם,המשכנו בנסיעה עד שראינו מסעדה מקומית בצד הדרך אז עצרנו לאכול,כריס סיפר לי שלפני 7 שנים הוא כבר עשה את המסע הזה מקנדה לפטגוניה וזו הפעם השנייה שלו וואוו מגניב זה מה שקוראים לו טיול משלים,לאחר ארוחת הצהריים כל אחד יצא לדרכו, כריס ולורי נסעו לפגוש חברים באזור פלאיה דל קוקו ואני נסעתי לחוף בשם פלאיה תמרינדו (Playa Tamarindo) נפרדנו לשלום ואמרתי להם שמאוד נהניתי בחברתם ושהם האופנוענים הראשונים אותם אני פוגש מאז שפגשתי את אל האוסטרלי בבליז,

הדרך אל החוף הייתה נהדרת למעט עבודות בכביש במקום אחד שם התעכבתי כחצי שעה,לקראת אחה"צ הגעתי אל החוף,התחלתי לחפש מקום לינה,אם יש משהו שאני לא אוהב בטיול זה למצוא מקום ללינה בסיומו של יום ארוך,וואוו הכל יקר פה,כל מקום בו אני מברר מה עלות החדר אני מקבל חום,יותר יקר מארצות הברית כאן, במוטל אחד שהיה ריק לגמרי אני מנסה להתמקח על המחיר אך ללא הצלחה נתקלתי בכמה מקומות כאלו שבעל המוטל מעדיף שהמוטל יהיה ריק ולא לתת הנחה לתייר מזדמן ואת זה אני לא אבין לעולם עדיף ציפור אחת על המנגל מאשר 2 על העץ,המשכתי להסתובב עד שמצאתי מקום במחיר סביר,פרקתי את הציוד ויצאתי לראות את החוף ואת העיירה המאוד מתוירת,רצועת החוף רחבה ומלאה בגולשים מכל הארצות,מכל המינים, בכל הגילאים ובכל הגדלים, לקראת ערב ולא רחוק מהמוטל שלי מצאתי מסעדה ישראלית, בעלי המסעדה הם זוג ישראלים בשם איציק וקרן שירדו מהארץ ופתחו מסעדה,האוכל שהם מכינים מדהים וטרי,הזמנתי סלטים וחומוס כמו בארץ ופשוט נהניתי מכל נגיסה,איציק מוכר בשוק האופנועים הישראלי ובעברו היה שותף במוסך גדול ומוכר בתל אביב בשם "אישימוטו",כאשר הוא שמע שהגעתי עם אופנוע הוא ישר התיישב והתחלנו לדבר,כמובן שהוא התעניין במסע ושמח לשמוע חוויות מהטיול שלי,

למחרת היום הלכתי שוב אל הים,טיילתי על החוף ונהניתי לראות את הגולשים שברובם הם גולשים מתחילים אז היה קצת מצחיק לראות אותם מתרסקים בפוזות משונות ואת המנוסים והמקצועיים שבהם גולשים במהירות ובהנאה כמעט עד לחוף עצמו,לאחר כ 3 שעות מזג האוויר השתנה ועננים כיסו את השמיים כבר צהריים וצריך לנשנש משהו,שמעתי על מסעדת בשרים ארגנטינאית בשם "פטגוניה" וכאשר חזרתי מן החוף הלכתי לבדוק במה מדובר כ 50 מטרים לפני המסעדה חוש הריח גבר על חוש הראייה וכמו בסרטים המצוירים האף שלי הוביל אותי אל המסעדה,התיישבתי והזמנתי סטייק 500 גרם ,המתנתי בציפייה בינתיים החל מבול ואני שמחתי שהחלטתי לעזוב את החוף בדיוק בזמן,לאחר כ 15 דקות אני מבחין במלצרית ניגשת לכיווני ואני אומר בלב "או סוף סוף כבר התעלפתי מהריח שמסביב ועכשיו הגיע תורי",המלצרית הניחה את הצלחת ואיך שאני חייכתי באותו הרגע ולא בגלל שהמלצרית הייתה יפה(כי באמת היא לא הייתה יפה) הסטייק נראה נפלא ורמת הצלייה בדיוק כמו שביקשתי,אכלתי בזריזות את התוספות ומיד ניגשתי אל הסטייק שהמתין בסבלנות במיציו,חתכתי את החתיכה הראשונה והכנסתי אותה אל הפה,וואוו איזה טעם ואוי הרכות ממש תענוג,כל ביס נוסף מהסטייק רק הגביר את חיוכי,פשוט מעולה ואפשר לומר ללא ספק שזה אחד הסטייקים הטובים שאכלתי עד כה בטיול.

משם חזרתי למנוחת אחה"צ במוטל,מאוחר יותר לקראת ערב חזרתי שוב למסעדה של איציק וקרן ופגשתי שם שלושה חברה ישראלים-אביעד,איתמר ויוני אותם פגשתי לפני כמה ימים בניקרגואה,דיברנו ואכלנו,לאחר ששמעו מה שאכלתי בצהריים הם אמרו שהם גם חייבים לנסות ולכן קבענו למחרת ארוחת צהריים בשעה 13:00,נפרדנו וכל אחד חזר למלון שלו.
למחרת בבוקר לאחר ששתיתי קפה הלכתי שוב אל החוף, צעדתי לאורכו של החוף, אספתי צדפים וקונכיות, שוב צפיתי בגולשים, בהמשך התרחקתי קצת וישבתי רחוק מכל ההמולה ופשוט נהניתי מהשלווה ומרעש הגלים, לקראת השעה 12:45 הלכתי לכיוון מסעדת פטגוניה,

הגעתי אל המסעדה בדיוק בשעה 13:00 כמו שקבענו, גם אביעד, יוני ואיתמר דייקו כמו שעון שווייצרי והגיעו בול בזמן,התבדחתי ואמרתי שלמסעדה שכזו אסור לאחר היות וזה שהגיע ראשון וממתין לשאר יכול למות בזמן ההמתנה עקב הריחות שבוקעים מהמטבח,הזמנו כל אחד סטייק רציני,לאחר המתנה קצרה הגיעו הצלחות והחיוך שעלה על פניי אתמול חזר רק כפול 4, לא אשכח איך שכולם אמרו וואו כאשר הסטייקים הגיעו, שקט השתרר סביב השולחן כל אחד חתך חתיכה וטעם, שוב נגיסה בבשר הצלוי והעסיסי הזה,בדיוק כמו שאני אוהב והטעם פשוט מופלא  לאחר שסיימנו לאכול נתתי לכל אחד מדבקה עם הלוגו של "פעם בחיים" יוני הבטיח לי שהוא ידביק את המדבקה על הגיטרה האהובה עליו שממתינה לו בביתו בישראל,

נפרדנו ואמרנו אחד לשני דרך צלחה ואולי נפגש בהמשך הדרך,משם חזרתי למלון לארוז את הדברים מחר אני ממשיך דרומה אל עבר חוף אחר קצת פחות מתויר בשם סמרה(Playa Samara)מאוחר יותר שוב ביקרתי במסעדה של איציק וקרן,נפרדתי גם מהם והתקפלתי לישון.בבוקר העמסתי את הקרנף ויצאנו לדרכינו,בחרתי לנסוע על קו החוף היות וחשבתי שהדרך משם תהיה יותר יפה ומעניינת ואכן כך היה, לאחר כ 20 ק"מ הכביש הסלול הפך לדרך עפר העוברת בין כפרים וישובים קטנים, הדרך ברובה טובה ומאפשרת נסיעה במהירות סבירה של 65-85 קמ"ש,עליות ירידות,גשרים מעץ,שדרות עצים,פרות,שדות מסביב,פרפרים בכמויות עצומות, פה ושם גם הים מציץ מבעד לעצים ולפעמים גם פוגשים כמה אנשים בדרך,מכשולי מים והכוונה לנחלים זורמים חלקם עמוקים, התלהבתי כל כך מהמעבר המים הראשון שחציתי אותו הלוך ושוב כמה פעמים כדי להרטיב ולשטוף את הקרנף,בהמשך חציתי לפחות עוד 15 נחלים שכאלו,לקראת אחה"צ שכבר הייתי כ 15 ק"מ מהיעד הסופי הגעתי למעבר מים נוסף וראיתי ג'יפ שתקוע ומפלס המים הזורמים מגיעים עד לגובה החלונות אז את המעבר הזה לא אנסה לחצות,שיט כמעט כבר הגעתי מה עושים עכשיו? איזו אכזבה אם הייתי נוסע דרך הכביש כבר הייתי בסמרה,החלטתי לחזור אל העיירה האחרונה שראיתי ולחפש מקום ללון בו,לאחר שהסתובבתי שם כחצי שעה והבנתי שהמחירים פה בשמיים הבנתי שהעיירה הזו לא בשבילי,אמרתי לעצמי שאכנס לעוד מלון אחד ואם לא אקבל מחיר טוב אחזור עוד עיירה אחת אחורנית, כאשר נכנסתי לחניית המלון שמשכיר בונגלוסים בעל המלון יצא מיד לעברי ואמר "איזה יופי סופר טנרה גם אני רוכב ויש לי BMW,אפשר להצטלם יחד עם האופנוע שלך?" אמרתי לו "כמובן ודרך אגב קוראים לו קרנף" התחלנו לדבר והוא סיפר לי שקוראים לו הנרי והוא אמריקאי שהחליט להגר ולפתוח מלון בקוסטה ריקה,סיפרתי לו שאני הייתי בדרך לסמרה והנהר שדרומית לעיירה כלכך עמוק שאי אפשר לחצותו ולכן חזרתי ואני ממש מאוכזב, הוא כיוון אותי לדרך אחרת ואמר "אתה יכול לנסוע לשם עוד היום ואתה תגיע לפני חשיכה" אמרתי לו "איזה יופי" ובשנייה החיוך חזר אל פניי,הוספתי ואמרתי לו "תודה רבה הנרי וטוב שיש אנשים טובים באמצע הדרך",אמרתי שלום צילמתי אותו יחד עם הקרנף ויצאתי לכיוון סמרה,כשעה וחצי לפי השקיעה הגעתי אל החוף,כל המלונות יקרים בקוסטה ריקה ומחיר ללילה הוא בסביבות ה 60$ עברתי בין כמה מקומות עד שמצאתי אחד ב 20$ ואכן גם החדר נראה ככה ממש "חירבה" לא נורא,אשאר פה לילה אחד,החלפתי בגדים ויצאתי אל החוף,צעדתי לאורך החוף, צילמתי את השקיעה וישבתי לנשנש משהו במסעדה שעל החוף,היות ולא שבעתי יצאתי להסתובב ברחוב הראשי ואז הבחנתי בשלט "פלאפל" איזה יופי בו נבדוק מי נגד מי,נגשתי למוכר שדיבר ספרדית שוטפת התחלתי לדבר בספרדית שבורה כמה עולה וכו' והוא(המוכר) שאל אותי באנגלית עם מבטא ספרדי מאיפה אני, עניתי לו "מארץ הפלאפל" אז הוא שאל "אתה מדבר עברית?" עניתי לו בעברית "כן כמובן ואתה? הוא ענה "בטח" אז אמרתי לו תוך כדי שאני קורץ לו "אז למה לעזאזל אנחנו מדברים בספרדית שבורה ובאנגלית בנינו",התחלנו לדבר ושוב אותן השאלות שאני עונה עליהם כבר כמה חודשים, מאיפה באת? ולאן אתה הולך? רק שהפעם זה היה קצת אחרת אליאס הוא בחור ישראלי ממוצא ארגנטינאי שהתחתן בקוסטה ריקה עם בחורה מקומית שהחליט להמשיך את חייו עם אישתו כאן בקוסטה ריקה, אליאס אוהב לחייך וממש מנומס והיה לי מאוד כיף לאכול אצלו וגם הפלאפל שלו טעים, לאחר שסיימתי לאכול ואליאס ניגש לשרת את שאר הלקוחות נפרדתי ממנו לשלום וחזרתי למלון,אם אפשר לקרוא לזה ככה.

למחרת החלטתי לנסוע לעבר העיירה סנטה הלנה(Santa Elena)שנמצאת קרוב לשמורת מונטה וורדה(Monteverde)שמורה יפיפייה ומלאה באטרקציות ובבעלי חיים,יצאתי בבוקר בדרך שסלולה היטב, לאחר כחצי שעה עצרתי לצלם את מד המרחק של הקרנף ברגע שהתחלף ל 30,000 ק"מ,הנוף מסביב ירוק ומזג האוויר חם ולח,הכביש המישורי סלול ברמה בינונית וחלקיו הישרים מפתים לפתוח מצערת ולעוף קדימה,באחד הקטעים אני מבחין בשוטר עם מד לייזר המנסה לצוד נהגים ממהרים מניסיון אם יש אחד כזה אז בהמשך יהיו עוד כמה ולכן אני משתדל לנסוע במהירות החוקית(למרות שכולם עוברים את המהירות המותרת בכמה עשרות קמ"שים,לקראת הצהריים החל גשם והכביש המתפתל מטפס בין ההרים ומוביל לסנטה הלנה הפך לדרך עפר חלקלקה עליות,ירידות,בוץ,אבנים בכל הגדלים,ציפורים,נוף מרהיב ואפילו תוקן (ציפור) אחד שחולף ממש מולי פשוט מרהיב,הטמפ' ירדה בחדות והלחות נעלמה,לקראת ערב הגעתי אל העיירה וחיפשתי מלון, עצרתי במקום שמומלץ ע"י ישראלים רבים וביררתי מחיר,המחיר יקר 50$ בחדר משותף אין חנייה והבחור שעובד שם אמר זה הכי זול שתמצא בעיר "באמת??לא מאמין אני אמשיך לחפש" לאחר כרבע שעה מצאתי מלון ב 35$ עם ארוחת בוקר שכלולה במחיר וכמובן חנייה,פרקתי את הציוד ונכנסתי להתקלח ואיזו הפתעה מים חמים ואפילו רותחים ישר מהקיר ולא באמצעי חימום מאולתרים,

כבר כמה חודשים ואפשר לומר שמאז מקסיקו בבית של יגיל שבסן קריסטובל היתה הפעם האחרונה שהיו לי מים חמים ישר מהברז,לכן התענגתי במקלחת ארוכה מהרגיל,לאחר מכן יצאתי להסתובב בעיירה ולחפש לי דיל עבור אחת מהאטרקציות שבגללה הגעתי לכאן והיא גלישה על כבלים בגבהים עצומים ונקראת קנופי(צמרות עצים) זיפליין, מה שאנחנו בארץ מכנים כ"אומגה", מתברר שכולם מוכרים את אותו הדבר וההבדלים במחיר זניחים אז לקחתי את הדיל שהמלון בו אני שוהה מציע,מחר מוקדם בבוקר אני יוצא להגשים עוד חלום אמרתי לילה טוב ועפתי לישון.

בבוקר קמתי ב 6:30 אכלתי ארוחת בוקר ויצאתי להמתין להסעה שתאסוף אותי בשעה 7:20 בפתח המלון, ההסעה הגיע בזמן ולאחר כ 25 דקות הגענו אל האתר,הולבשנו ברתמות הבטחה קיבלנו תדריך בטיחות ויצאנו לדרך בתכנון 17 כבלים,נדנדה(טרזן) ומעלית(ירידה בחבל סנפלינג),ההתרגשות בשיאה היות ואני מגשים חלום היום,תכננתי לצלם עם מצלמת הגופרו כאשר היא מותקנת על ידית אחיזה טלסקופית אך המדריך אמר שאסור,ראיתי שלחלק מהקסדות אותן אנחנו מקבלים יש מתאמים למצלמת גופרו וביקשתי מאחת הבחורות שקיבלה קסדה עם מתאם להחליף איתי קסדה ולמזלי היא הסכימה,התחלנו מהקל אל הכבד והכוונה בתחילה היו כבלים קצרים ונמוכים ולאט לאט הגובה עלה ואורך הכבל גדל,השיא הגיע לקראת הכבלים האחרונים ואורך הכבל עליו אנחנו גולשים עלה בהדרגה 300 מ' אח'כ 450 מ' ,650 מ' בגבהים שנעים מ 60 -150 מטרים מעל פני האדמה והשיא הגיע בכבל הארוך מכולם בו תנוחת הישיבה האנכית הופכת לשכיבה אופקית ובעצם הגוף מקביל לכבל והתנוחה נקראת "סופרמן",אורך הכבל כ 1200 מטרים והגובה מעל פני האדמה הוא כ 200 מטרים,אני חולה על השטויות האלו ואת האמת היה שווה כל אגורה, הכבל הארוך מהנה מאוד ופשוט כיפי הידיים חופשיות ואני פורס אותן לצדדים ומזמר לי את המוזיקה הידועה מסרטי סופרמן,הכבל עובר מעל עמק בין 2 הרים ואני מרחף מעל העננים במהירות סבירה, נוף מדהים, הכל ירוק וממש נפלא, לקראת ההגעה לצדו השני של העמק בכמה מהמטרים האחרונים האדמה מתקרבת ואני עובר בין צמרות עצים עד לנקודת הבלימה פשוט נפלא אין מילים.
לאחר שסיימנו וגלשנו על כל הכבלים חזרנו אל הכניסה אל האתר והמתנו להסעה שתחזיר אותנו לסנטה הלנה,פתאום אני מבחין במשהו צבעוני עף מעלי ונוחת ממש לידי, אני מסתכל שוב ולא מאמין תוכי מזן ארה גדול ויפה, ראיתי בחיי כבר תוכי שכזה אך מעולם לא ראיתי אותו עף וחופשי בטבע,זה פשוט מהמם,
לקראת ערב חזרנו לסנטה הלנה ורכשתי דיל נוסף למחר בבוקר אל הגשרים התלויים,וחוות הפרפרים.

למחרת בבוקר לאחר ארוחת בוקר ההסעה אספה אותי ואת גבריאלה הארגנטינאית שגם יוצאת לראות את הגשרים התלויים מהמלון ולאחר כחצי שעה הגענו אל הפארק שילמנו כניסה והתחלנו לצעוד בג'ונגל לאורך השביל במסלול מעגלי,כל כמה מאות מטרים היה גשר שתלויי מעל פני האדמה ומעל צמרות העצים סה"כ כ 10 גשרים תלויים שהארוך מכולם באורך של 350 מטרים, הנוף מדהים והצמחייה פראית לגמרי, קולות הציפורים המצייצות וחלקן גם שרות נשמעות מכל עבר,שאגות הקופים נשמעות מרחוק לאחר כ 3 שעות הסתיים השביל והגענו בחזרה אל נקודת המוצא מפה אני ממשיך לבד אל חוות הפרפרים הנמצאת באתר,
כבר בכניסה לחוות הפרפרים אפשר לראות עשרות פרפרים ובתוך החווה רואים כיצד הפרפרים בוקעים מהגולם ומתעופפים בפעם הראשונה בחייהם הקצרצרים, פרפרים קטנים וגם כאלו גדולים בגודל של כף יד בצבעים מרהיבים פשוט נהדר,הקבוצה קיבלה הסבר מפורט מהמדריך ולאחר 40 דקות הסיור הסתיים וחזרתי אל הקבלה והחלטתי ללכת לראות את הצופיות באזור בו הן אוכלות וגדלות עשרות צופיות יונקות דבש מצוף מקנקנים מיוחדים ומתעופפות במהירות מסחררת בין האנשים למרות שקשה לתפוס צופיות בעדשת המצלמה הצלחתי לתפוס כמה בעדשתי,פתאום מישהו קורא לי בשמי "לירן" אני מסתובב ורואה את כריס שפגשתי בגבול,אני שואל אותו "איפה לורי"(אישתו) והוא עונה לי בחיוך "היא מחכה בחוץ עד שאסיים לצלם את הצופיות",לאחר שסיימתי לצלם יצאתי החוצה ופגשתי את לורי,דיברנו עד שהגיעה ההסעה שלי,קבענו להיפגש בסנטה הלנה וכך עשינו אחה"צ.
למחרת היום נחתי במלון כתבתי פוסט חדש וקצת עדכונים מהארץ ארזתי את הציוד והכנתי נתיב בו אסע למחרת היום.

בבוקר לאחר ששתיתי קפה ונשנשתי ארוחת בוקר העמסתי את הקרנף ויצאתי לכיוון הר ארנל,היות ובימים האחרונים ירד המון גשם הדרך מסנטה הלנה(מונטה ורדה) הייתה רטובה וחלקה במיוחד צמיגי ההיידנאו רק הקשו על הרכיבה היות ורמת האחיזה שלהם בתנאים רטובים גרועה ביותר במיוחד האחורי שכבר עשה את שלו.
לאחר כ 60 ק"מ בתנאים חלקלקים הגעתי שוב אל האספלט והמשכתי בנתיב המתוכנן הדרך עברה בין הרים ירוקים בלי סוף, כל כך ירוק פה שזה פשוט מדהים והנוף עוצר נשימה, באחד הכפרים בדרך עצרתי לאכול במאפייה גרמנית שמפורסמת בקרב רוכבי האדוונצ'ר וגם בעל המסעדה רוכב בעצמו, הזמנתי סנדוויץ' ולאחר שסיימתי המשכתי בדרכי את האמת היה יקר ולא מי יודע מה כנראה שחוש הטעם שלי קצת שונה מאלו שהמליצו עליו בפורומי האופנועים בחו"ל, בהמשך הכביש המשיך להתפתל בין ההרים ועבר ליד אגמים כחולים מדי פעם חוצה גשרים יפיפים,לקראת הצהריים הגעתי לארנל, כל מקומות הלינה בתקציב שלי תפוסים וההר געש מכוסה בעננים אז אני ממשיך לתכנית ב' שהיא מלון המנוהל ע"י ישראלים כ 50 ק"מ מארנל, לקראת אחה"צ הגעתי לשמורה מבודדת בה נמצא המלון הישראלי,נכנסתי לקבלה ושאלתי כמה עולה חדר ללילה,לאחר שנאמר לי שחדר עולה 120$ עניתי בחיוך "מה כל כך יקר?זה חורג מהתקציב שלי אז תודה ובהצלחה אני ממשיך הלאה" המשכתי אל העיר הבאה בשם סן רמון(San Ramon)הנוף ההררי עם הירוק המשגע הזה פשוט חלום,בהמשך ערפל כיסה את הנוף מסביב וגם את הכביש אך לא לזמן ארוך,לקראת ערב הגעתי לסן רמון ולאחר חיפושים מצאתי מלון במחיר סביר 30$ כולל חנייה,יצאתי להסתובב בעיר,אכלתי וחזרתי למלון.למחרת בבוקר המשכתי בדרכי דרומה אל עבר שמורת הטבע מנואל אנטוניו,שמעתי שבכפר שנמצא קצת לפני הכניסה אל השמורה הכל יקר ובהגזמה ולכן תכננתי לישון בעיירה שנמצאת סמוך אליו בשם קואפוס

(Quepos)הכביש ההררי ממשיך ומתפתל בירידה ארוכה,הטמפ' מתחילה לעלות וכך גם הלחות,באחת העצירות בדרך לתדלוק ורענון,נעצר ליד הקרנף בחור עם טריומף 1200 אקספלורר,ניגשתי לדבר איתו, מדובר בבחור קנדי בשם מייקל, בעל חברה לכריתת עצים והוא בחופשה קצרה מאוד ולכן את הדרך מקנדה לקוסטה ריקה הוא עשה ב 11 ימים בלבד,את האופנוע הוא יאחסן כאן עד לתחילת הקיץ הבא ולאחר מכן הוא יחזור וימשיך לחקור את האזור,החלטתנו להמשיך ולרכב ביחד היום, נתתי לו להוביל כדי שאראה את תגובותיו ואיך הוא רוכב,לא מתאים לי שמישהו לא מנוסה ישב לי על הזנב ובמקרה חירום לא יבלום כמו שצריך ויכנס בי,כמו כן כאשר מישהו לא מנוסה נוסע מאחורי מישהו עם ניסיון זה מסוכן גם בשבילו היות והוא יכול להיבהל ממהירות הכניסה לפנייה שאליה הוא לא רגיל ואם הוא היה לבד אז מהירותו הייתה שונה, טוב אז ממשיכים, הדרך הפכה למישורית וגם הלחות חזרה להציק ומורגשת במיוחד כאשר עוצרים ומשב הרוח נפסק,לאורך הדרך עברנו בין כפרים וישובים,תרבות הנהיגה כאן הרבה יותר טובה מהמדינות האחרות במרכז אמריקה,כאשר חצינו את אחד הגשרים ראינו שכולם עוצרים ומסתכלים למטה מעניין מה יש שם ששווה לראות מבט חטוף ואני מבחין בתנינים ענקיים,לאחר שחצינו את הגשר עצרנו בחנייה מסודרת צמוד לזוג שוטרים נחמד שהסכימו לשים עין על הציוד והאופנועים,מייקל ואני הלכנו בזריזות לצלם את המפלצות שרובצות לצד הנהר וחזרנו אל האופנועים,אמרנו תודה לשוטרים הנחמדים, הצטלמנו והמשכנו בדרכנו, לקראת אחה"צ הגענו לקואפוס, מייקל החליט שהוא מוותר על השמורה וממשיך למקום אחר, אמרנו אחד לשני היה נפלא,תודה וניפגש בהמשך,מצאתי מלון בכניסה לעיירה קואפוס וכעבור 20 דקות אני מבחין במייקל שוב, מתברר שהוא חזר לתדלק היות ובהמשך הדרך תחנת הדלק סגורה,"סבבה אולי נלך לאכול משהו?"אני אומר, והוא עונה לי "בטח" ישבנו במסעדה ליד המלון אכלנו ושתינו מייקל היה כל כך רעב שהוא אכל 3 מנות עיקריות,לאחר הארוחה שוב נפרדנו ומייקל המשיך בדרכו ואני חזרתי למלון.

למחרת בבוקר נסעתי לראות את שמורת הטבע מנואל אנטוניו(Manuel Antonio)התור הארוך בכניסה מוכיח שזו אחת משמורות הטבע הפופולריות באזור,שילמתי כניסה והתחלתי לצעוד בשבילי השמורה,כל אותה העת אני מביט לצדדים ומנסה לראות חיות,ציפורים ופרפרים,אך כלום,פשוט שום חייה חוץ מכמה סרטנים אדומים,מה זה? איפה כל החיות?אולי הם יצאו לחופשת קיץ?המשכתי להסתובב ולטפס במעלה המדרגות,לאחר כשעה וחצי אני מתחיל לשמוע קולות של קופים,מחפש על העצים ופה ושם מצליח לראות איזה קופיף או שניים,וגם משפחה שלימה שעוברת בין הענפים ממש מעלי,איזה יופי!! אני ממשיך ורואה עוד הרבה קופים ואז השביל במעלה ההר מסתיים בתצפית יפה אל הים,חזרתי אחורה וירדתי אל עבר החוף שהוא גם חלק מן השמורה,הגעתי אל רצועת החוף ובעודי יושב על החוף איגואנה חולפת לידי,לאחר 2 דקות קופיף מגיע ומנסה לחטוף תפוח מאחת הבחורות בהמשך ראיתי גם רקונים(דביבונים),שקנאים מאות סרטנים,פרפרים ועוד היה פשוט נפלא ושווה כל גרוש.

לקראת אחה"צ חזרתי לכיוון המלון אך לא לפני שאעצור בבר מסעדה אל אוויון(El Avion) או בעברית "האווירון" מקום מוכר שהוא בעצם מסעדה ובר שבנויים סביב מטוס תובלה המחירים יקרים אז רק עצרתי לצלם והמשכתי אל עבר המלון.

למחרת ארזתי את הציוד ויצאתי אל עבר שמורת הטבע קורקובדו(Corcovado)נסיעה של כ 250 ק"מ שוב הכביש עובר צמוד לקו החוף ומדי פעם אני עוצר לצלם,הנוף פשוט מרהיב והצמחייה הירוקה מגיעה כמעט עד למימיו של האוקיאנוס,כאשר הגעתי לחצי האי אוסה (Osa Peninsula) הכביש הפך למשובש ובהמשך גם לשביל עפר הגשמים הרבים שירדו באזור גרמו לנזק לחלק מהשבילים,חציתי שוב נחלים שחצו את הכביש ולקראת המלון בו תכננתי ללון תנאי הדרך הפכו לגרועים ולא מתאימים לרכיבה עם הקרנף וצמיגיו,הבוץ וחלוקי הנחל החלקים גרמו למערכת בקרת האחיזה לעבוד שעות נוספות,גם ה ABS התערב הפעם מוקדם מן הצפוי,גשם זלעפות החל לרדת וכאשר ראיתי שזה רק הולך ונהיה גרוע החלטתי להסתובב ולשוב לעיירה פוארטו חימנז(Puerto Jiménez),אין מה לעשות לפעמים צריך לוותר ולא להיות חמור וללכת עם הראש בקיר בסביבה שוממת שכזו,עדיף לפספס מקום שכזה ולא לגרום לנזק או פציעה שתחסל את המשכו של המסע,מצאתי מלון קצת יקר עם מיטה קטנה ובקושי מאוורר במחיר לא זול אבל יש חנייה, מחר אני ממשיך אל עבר הגבול עם פנמה.
למחרת היום נסעתי את כל הדרך חזרה אל הכביש הראשי ולקראת 12:00 הגעתי אל מעבר הגבול עם פנמה הצד של קוסטה ריקה עבר בזריזות וניגשתי אל עבר הצד של פנמה אך זה כבר יהיה בפוסט הבא.

לסיכום:
קוסטה ריקה היא מדינת הטבע ובעלי החיים,רכבתי בקוסטה ריקה קצת יותר מ 1,200 ק"מ ב 10 ימים,היות והיא מתוירת עד מאוד היא יקרה להפליא בהשוואה לשאר מדינות במרכז אמריקה,רב התיירים מגיעים מארה"ב וממערב אירופה דבר שמקפיץ את המחירים עד לשמיים,בחלק מן המסעדות והמלונות המחירים הופיעו בדולרים ובחלק מהמקומות בקולונס(כסף מקומי)כאשר המחירים הופיעו בדולרים שילמתי בדולרים עקב החישוב בשער נמוך מהשער הנכון ע"י אותם בעלי מלונות או מסעדות ולכן יוצא שמשלמים יותר קולונס עבור אותה המנה(ובחישוב פשוט יותר דולרים),ציפיתי לראות בקוסטה ריקה קצת יותר חופים פראיים ופחות מתוירים,כדי למצוא אחד שכזה צריך רכב 4X4 ופשוט לנסוע על החוף עד שמגיעים לאחד שכזה,כמו כן הופתעתי מכמות הכבישים הלא סלולים שמצוינים במפות ככבישים סלולים,שמורות הטבע פשוט מופלאות וכמו שכבר ציינתי אפילו השטרות מעוטרים בשלל חיות,המקומיים ממש נחמדים בעיקר מחוץ לערים המתוירות,בקיצור קוסטה ריקה מדינה נפלאה ואולי יום אחד אחזור לכאן שוב ואשאר קצת יותר.

לבלוג הנפלא של לירן הקליקו כאן

לדף הפייסבוק שלך לירן כאן

—————————————————————————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ללירן מרכוס

—————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!