הרפתקה דוט קום

חבורה ישראלית על אופנועי אוּרָאל עתיקים, חצתה את רכסי הטינן-שאן בשיפולי הגבול הסיני. ערן שפיצר מומחה ה"סטאנים" שלנו, יסכם את המסע להנאתנו. צילומים: עדי גלעד ואלדד אהרוני

ביום שלמחרת, אחרי ליל הסדר חנה האופנוע שלי באחת מחוות הבודדים שבנגב ויצאנו לטיול רגלי ארוך. עם שובנו סיפרה לי בעלת המקום שרוסי אחד גילה את האופנוע, הסתובב סביבו בהתרגשות עצומה ובחן אותו במשך דקות ארוכות. לאחר שהצליח להתארגן על עצמו, הוציא מהתיק שלו דיסק וביקש ממנה למסור לי אותו. אתמול בערב פתחתי את הדיסק ואז הגיע תורי להתרגש – הדיסק הוא של מין חברה שמוציאה טיולים באזור של קירגיסטן וקזחסטן. לבחור קוראים וולדימיר והוא מחזיק 7 אופנועי אורל, שזה מין B.M.W. עתיק אבל חדש במונחים של חבלי הארץ הללו ואיתם הוא מארגן טיולים באזור ההררי של קירגיסטן.

כל מסע כזה אורך כשלושה שבועות ועולה כ-2800 דולר כולל הכל! במסע שעשינו לפני כשנה, הסתובבנו בקירגיסטן באזור של ימת איסכול. היינו שם ארבעה ימים ואת ההרים ראינו מרחוק. המדינה הזו כל כך הדהימה אותנו, שאם היינו יודעים היה צריך את כל החודשיים של המסע שלנו להקדיש רק לה או במילים אחרות – "אם יש למישהו חשק לבדוק, אני ממליץ בחום ובמידה גדולה של התלהבות על מסע כזה". כך כתבתי לפני כשנתיים באתר שלי וקיוויתי שמשהו יקרה. הוולדימיר הזה, שעובד למחייתו בהתקנה של מזגנים, לא וויתר ולאחר שיחת הטלפון הראשונה כבר נשבתי בהתלהבותו, – הוא נותן הכל ואני מביא אנשים – ניסתי לעניין את חברי ממועדון אופנועי ה-GS של B.M.W  ולדלות מעוניינים מהיקב ומהגורן, זה לא ממש התקדם ולאחר כשנה קיימתי

ערב שקופיות בביתי. באו כעשרים איש, ההתלהבות לא הצליחה להרים את הגג… "מסובך"…" 15 יום באוגוסט".. "מעט יקר"… "אשתי צריכה ללדת" ועוד מיני סיבות טובות למה לא. אבל היה שם נציג נלהב ובעל נסיון במיזמים הזויים – יורם קפלן, שהחליט שזה מה שנכון לעשות. הוא הצליח לשכנע את שלושת בניו הבוגרים ומינה אותם להיות המבוגרים האחראיים.
חשבתי לתומי, שלא תהיה בעיה לארגן קבוצה נוספת וקבענו שני תאריכי יציאה באוגוסט. קבוצת קפלן התגבשה ולארבעת בני המשפחה נוספו עוד שלושה חברים והעניין נחתם ונסגר. אצלי זה דישדש ולא התקדם ולאחר התלבטות החלטתי לוותר לכל חברי שהכזיבו ולהצטרף בזחילה על הגחון לקבוצה של קפלן. חודשיים לפני ושבוע לאחר ששילמתי את כל עלות הטיול הזה, קרה משהו במשפחתי שהעמיד את האחריות ההורית שלי במבחן ונאלצתי לבטל. בתחילת אוגוסט, יצאו בני המשפחה ולאחר טיסה שעוברת בתורכיה נחתו בבישקק שבקירגיסטאן.
קירגיסטאן היא אחת המדינות שנגזרה בתחילת שנות התשעים מברית המועצות. היא לא הצליחה להתרומם. אין לה אוצרות טבע ורכס הרי הטינן שאן-שעובר לכל אורכה, משאיר מעט מקום למגורים הגיוניים. רוב האוכלוסיה מתרכזת סביב אגם איסכול ועמק כפרגנה. הדת מוסלמית – אבל מאוד מתונה. בסך הכל כ-5 מיליון תושבים, על שטח שהוא כגודלה של אנגליה.

מבישקק, מוסעת החבורה לכפר בו מוחזקים האופנועים וכבר עם הנחיתה, מתחיל אצלם תהליך של הנמכת ציפיות וגיוס של סבלנות להתנהלות המקובלת – אין אופנועים, צריך להביא אותם. וולדימר יוצא לקבץ מרחבי הכפר את האופנועים העתיקים ולאחר זמן חונים מול "הצימר" שלהם תשעה כאלה. לכל אחד סירה ולשניים יש גם דריישפט לגלגל של הסירה – אופנוע 4X4… הם עושים קצת רכיבות נסיון להכרה של הכלים ודי נחרדים לגלות, שהיצירה המכנית המצ'קמקת הזו כמעט ולא ניתנת לשליטה. בלימה טובה היא משאלת לב והסירה כל הזמן מושכת ימינה. זו לא רכיבה, זו מלחמה. מאבק בלתי פוסק עם הרצון של האופנוע לקבוע את דרכו באופן עצמאי.
למחרת יוצאים לדרך. עדיין מישור ודרכים סבירות ונראה שיהיה בסדר. זה לא. ועם תחילת הכניסה להרים כשהדרך מעט משתבשת, מעלה יורם את גלגל הסירה על גבעה קטנה שלא הייתה צריכה להיות שם וכל החבילה מתהפכת. הוא יוצא מזה ללא פגיעה ממשית, אבל נחוש – מפה רק ברכב נורמלי. וולדימיר נאלץ להביא מהכפר הסמוך רכב 4X4 + נהג וחלק גדול מהציוד, עובר לרכב ומקל קצת על הרכיבה.

לוולדימר זה הטיול הראשון שהוא מוציא לקבוצה של ישראלים והוא נחוש להעניק להם את חווית חייהם, לספק את כל מחסורם וכדי שהכל יהיה בסדר, הוא מצרף גם טבחית שלפי עדותם לא יודעת להכין אפילו חביתה… מכונאי עם רגל מגובסת, שמתנייד על קביים. ילד עוזר. מכונאי נוסף ועכשיו גם הנהג עם רכבו – זה נראה כבר כמו משלחת, אבל מצליחים להתקדם. ביום השלישי, מגיעים לשיפולי רכס הטינן-שאן ומתחילים לעלות. לא קל, אבל מסתבר שהאופנועים, שפעם זרם בהם דם גרמני – מפעל של אופנועי B.M.W הועבר בשלמותו אחרי מלחמת העולם השניה, ע"י הרוסים מאירופה הכבושה ומוקם בהרי אורל. האופנועים מיוצרים מאז ללא שינוי מהותי והם למעשה רפליקה של מכניקה משנות הארבעים – מסוגלים למאמץ הנדרש. פה ושם מעט מתחממים, אבל נוסעים. כל אחד מתרגל לאט לאט לאופנוע שלו ולגחמותיו המשונות. הנוף הנפרש מולם מחפה על הכל; פסגות של הרים מושלגים, גבעות אין סופיות של עשב ירוק, נהרות שוצפים, עדרי סוסים ומסביב שקט ונידחות; אין אנשים. אין כלי רכב. אין כבישים ואין טלפון. ביום השלישי מתחילת הכניסה להרים, הם מגיעים לחאן טאש רבאט שהיה נקודת מנוחה לנוודים ולנוסעים בדרך המשי העתיקה. הכרזה על יומיים מנוחה, מתקבלת בשמחה. המכונאים עובדים והרוכבים מטיילים רגלית.
הטבחית מכינה מדי יום את ארוחות הערב והמכונאים עובדים על האופנועים, מנסים בכול כוחם לתחזק את הגרוטאות שלא יתפוררו. יש להם דלי עם סיכים להחלפה. חלקי חילוף לכל תקלה ותיקון פנצ'רים הוא ענין של שגרה – יום אחד של רכיבה על דרך חצצית, זימן להם 15 פנצ'רים. הדלקת האופנועים בשעות הבוקר הקפואות, הוא עניין אירובי מסובך ומתיש. רגלית ההתנעה נעה בניצב למנוע. מהלכה קצר ומשחק נכון עם ידית הגז, היא פעולה שדורשת מיומנות של קוסם. נסיונות מוקדמים, גרמו לאחת מנעליהם להתפרק, אבל כמה בקרים כאלה וגם על זה הם משתלטים.

שני המכונאים משארים אותם פעורי פה, כאשר הם מחליטים לעשות שיפוץ הכרחי לאחד האופנועים. הם מפרקים את הגיר, כל חלקיו; גלגלי השיניים, המיסבים והקפיצים מפוזרים על שמיכה ולאחר כשעה מוחלפת שן ההתנעה. הכל נארז ונסגר ולמרות שנותרו שלושה חלקים קטנים על השמיכה, האופנוע חוזר לטור והם ממשיכים. אין ספק, צמד המכונאים – גיבורי הטיול – בהמשך הם מחליפים בוכנה… גל הינע שנשבר ומתגברים על אין סוף תקלות. באחד האופנועים הייתה דליפה תמידית של בנזין על מכנסי הרוכב – קצת פרופורציות, זו לא תקלה שצריך להתרגש ממנה ועל זה מוותרים.
חניוני הלילה, הם או יורטות – מין אוהל נוודים מונגולי או אוהלים אישיים, אותם ממקמים בחניונים שובי עין. בלילות צונחת הטמפרטורה קרוב לאפס והציוד שסופק להם מאפשר הישרדות נעימה גם בתנאים האלה. האזור בו הם מטיילים, הוא פנינת נוף יוצאת דופן. רכס הרים מקביל בגודלו להרי ההימליה. מעט נמוך יותר בשיא פסגותיו ונשאר נידח והרבה פחות מתוייר בגלל בעיות של נגישות ותשתית תיירותית. חלון ההזדמנויות לטייל כאן קצר – כארבעה חודשים בשנה בלבד. בשאר החודשים, סופות שלגים, גשם בלי סוף וקור מקפיא. את שאריות השלגים, הם פוגשים פה ושם כקרחונים שלא נמסים וכנהרות שוצפים המתנקזים לימת איסכול. דרכי העפר המרשתות בדלילות את חבל הארץ הזה, מיועדות לרכבי  4X4 קשוחים ולא לאופנועים כבדים ומסורבלים וכאן עולה דמותו של וולדימיר, שאומנם מחובר היטב לארץ הזו אבל שום הגיון שמוכר להם לא מאפיין אותו והם נסחפים אחריו ומגשימים את ההזיה הפרטית שלו. עם כל פס הררי ארוך ומתיש עליו מתגברים בחרחור והשתנקות הם ניצבים על הפסגה, מורידים את הקסדה מול ההרים שמסביב ועוד הורדה של כבוד והשתאות לאיש המוזר הזה שהביא אותם לכאן.
עכשיו, כבר בפסגות של הרים בגבהים של 3000 מטר. האוויר מעט דליל, זה לא מפריע לאופנועים שמונעים עם קרבורטורים עתיקים, אבל יורם והילד השאוויש, כבר מתקשים בנשימה ועל פסגות יותר גבוהות שתוכננו כיעד נכסף הם מוותרים. וולדימיר הבטיח מקלחת מחוממת שתותקן באחת הסירות אבל כנראה לא הצליח. לאחר חמישה ימים ללא מקלחת, הם זוכים למין אמבטיה משונה; המורכבת מדלי עם מים חמים, דלי עם קרים ופחית של קופסת שימורים – לערבב ולשפוך על הראש…
עשרה ימים של רכיבה איטית והמעגל שהשלימו בהרים, מסתיים באגם איסכול שם מוחזרות הגרוטאות. לילה בבישקק וחזרה ארצה.

פורסם במגזין 'מוטו' – נובמבר 2009

———————————————————————————————————————-

ערך- יוני. כל הזכויות C לכתיבה שמורות לערן שפיצר. כל הזכויות C לצילומים שמורות לעדי גלעד ואלדד אהרוני

———————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

אז, במדבר הפרואני (היום לפני שנה)…

…והנה אנחנו שוב על אופנוע שועטים אל המדבר.

באמת מדינה קטנה יש לנו. ויחד עם זאת יש בה הכל. רכיבה מדברית במחוזות נטושים. פקקי תנועה מבטון יצוק. שושנות מחלפים מענגים וטיפוס דרדרתי במעלות הרריים… הכל ביום רכיבה אחד.

לקראת סוכות השנה, שינינו את מנהגנו לציין זאת בהקמת סוכה ובחרנו בביקור במדבר, אשר גם לו יש חלק מהותי באתוס החג היהודי. התיישבתי עם גלי על האופנוע שרכשתי -מודל 2006 ("וורנר") – שבקושי זז מעומס מדבקות שעטיתי על גופו (כן, כל הערימה שהבאתי מהמסע, מתפקדת עכשיו כלוח מודעות חסר בושה.) ויצאנו לסיבוב בנגב עם דניאל, יורם, יוסי, טלי, יואב וגלי. בשעה 6:00 בבוקר התייצבנו בצומת הכפר הירוק וגילינו כי ליורם יש בחניה אופנוע עם מצבר מת. אז הוא יאחר.

יצאנו לכיוון חוף זיקים עמוסים בארוחת בוקר. למה עמוסים? כי עד שנגיע כבר אפשר יהיה לקרוא לזה ארוחת בוהוריים. דני על ההרלי פאט-בוי שלו, יוסי וטלי על הוואראדרו. יואב ואני על שני ג'י.אסים 1200 צהובים. הרוח הקרירה כבר פיצתה אותנו על השעה המוקדמת, שעה שאינה קיימת ביומן של דניאל. מאחר והגזיה וערכת הכנת הקפה אמורות היו להגיע עם יורם, פצחנו בתה של בוקר ב"קפה ג'ו" בצומת יד-מרדכי. משם חזרנו מעט צפונה וירדנו בדרך נעימה לכיוון חוף זיקים. מהסוכה הדרומית ביותר בחוף (בארץ) , ראינו בקלות את בתי עזה, שבהמשך שורת משברי הגלים שנצצו בלבן ואת מגדלי התצפית שעל קו הגבול העצבני. אך אנחנו היינו רגועים. בערך…

לא בלי היסוס, נשארתי בבגד הים שלי, שבקושי הכיל את עודף המשקל שאספתי, מאז נחתתי בארץ ורצתי אל הגלים. מי הים היו חמימים וסוחפים. כעשרה ק"מ צפונה מכאן, שוכן החוף אשר על חולותיו גדלתי כילד באשקלון. הים התיכון היה בשבילי הגבול האחרון. השער לחלומות הרטובים תרתי משמע. מכאן הייתי אמור לצאת להקפת כדור הארץ, על ארבע חביות מחוברות בחבל מרפְייָה, שרפי דורות ואני בנינו בחשאי ליד הקבר הרומאי, במרחק מאה מטרים מקו הגלים. יש בי הרבה יחס וגעגוע חי, לאייץ' שתיים או הענק והמלוח הזה. (עד שהגעתי לתיכון, כבר עזבתי את הים-התיכון ועליתי לבוייאר בירושלים, אבל בואו לא ניסחף :))

פרשנו את ארוחת הבוקר שהייתה אוסף של רגעים אחרונים, מול המזווה בבית וכמה פשטידות. היה בסדר, בעיקר משום שכולנו כבר רצינו להמשיך. בינתיים יורם הודיע שאלכס הגבוה – כצפוי מאיש נפלא שכזה – הגיע לביתו, עם מצבר טעון חדש והחליף אותו בכמה דקות. יורם כבר בדרך. בהכירנו את קצב התנועה של יורם, התחלנו לארוז.

יחד עם יורם הפלגנו לכיוון דרום. הדרך עברה לכיוון ניר-עם, משם לכביש צאלים רביבים ומשאבי שדה – תדלוק – ומערבה לכיוון ניצנה. החום, שמשום מה לא חובש כיפה ושעון חורף לא מזיז לו – הכה בנו עד שנמלטנו לאחת מחורשות הלימן, שבשולי הכביש בואכה ניצנה. שם ישבנו גם זללנו את שארית האוכל שהעלה אדים בשקיות הניילון שאיתנו.

כביש הגבול היה פתוח. ירדנו איתו נושקים את מערך מגדלי התצפית המגוחכים מהצד המצרי. יכולנו לרכוב רק למרחק שנקבע על ידי יצרן הרלי דייוידסון. האופנוע של דני יפה. נוח. עושה אחלה רעש. אבל לא אוהב מרתונים. (טוב. יש כבר סוד לגלות: פאר תוצרת אמריקה פינה מקומו מאז לתהילת תוצרת באווריה.) חצינו את מצפה-רמון מהלך 35 ק"מ מהר חריף מזרחה. הקפדנו למלא דלק בתחנת סונול. למה? מה רע בתחנת "דלק" היושבת בכניסה למצפה? ובכן: לידיעת בעלי אופנועים נורמאליים: מערכת האימובילייזר של אופנועי הרלי דייוידסון משביתה את המנוע בתחנה הספציפית הזו. למה? ובכן כידוע הבעיה עם השבחה של גזעים: בסוף הנולד יוצא יפהפה, אבל אידיוט.

ירדנו ממצפה-רמון בכביש הנהדר, אל תוך המכתש כשהשמש בגבנו ויצאנו ממנו מבעד לסיבוב המושלם להטייה נעימה, שחולף בנחל גוונים ולמרגלות הר קטום, אותו טיפסנו גם טיפסנו בימים אחרים. גלי ואני התענגנו שוב על הרכיבה המשותפת. היום לפני שנה חרשנו את דרום פרו וצפון צ'ילה. המדבר כאן הוא יפה יותר. אין ספק בכך.

שיירת האופנועים, בהובלה של יוסי וטלי, הדרימה לעבר צומת שיזפון ושם כבר כיסה אותנו האוויר סביב באבקה סמיכה של חושך.

משיזפון משכתי אני קדימה לעבר מעלה שחרות, בה הזמנו לפני שבוע, מקום ללינת לילה. כעבור עוד 18 קילומטרים, באנו לגב רכס מעלה-שחרות וגילינו כי את הזריחה מחר, לא נראה מהמקום האהוב. האוהל הבדווי במרומי חלקו הצפוני של הרכס – השטח כולו נמכר ליזם נדל"ן שיבנה מלון בוטיק במקום. או כמו שאומרים. הלך עלינו.

מאהל קטן ומאד אשכנזי. שבֵדי כזה, של ברזנטים מאיקאה ושלד מברזלי זוית, חיכה לנו עם מקלחות ושירותי שדה. איש נחמד ומזוקן, קיבל אותנו במאור פנים וארוחת ערב מדברית טעימה. אחרי קצת קישקושים ולגימת בקבוקי היין שהבאנו איתנו, נמרחנו איש איש על מזרונו. ואת האויר ניסרו שריקות ותרועות של אנשים, שהרוויחו את הלילה הזה ביושר.

למחרת השכמנו מוקדם. במדבר, זו מתנה ממש, לפנק את עצמך בקימה מוקדמת. כאן השמש, האבנים, החרקים והסלעיות, נוהגים במין בָּלֶט של אור וצל. קרניים בוקעות וטללים בוהקים. אנשים המתעוררים מאחורי קירות בד דקים – מסגירים את כל הקולות המלווים את ההכרה שלנו כי הלילה חלף.

שוב, ארוחה קלה באוהל המטבח ובשעה שמונה לערך יצאנו לכיוון צפון. כיוונו לעבר ערד דרך מצפה-רמון, ירוחם, המכתש הקטן ומשם רצינו לטפס דרך הכביש החדש שחוצה את דרום הר-חברון לכיוון אמציה ומתחבר לכביש 6. אך כבר באיזור עבדת, החלטנו לשנות את המסלול. החום הכבד המיס את סבלנותנו. גמרנו אומר לחתוך הביתה כשיורם בראש. טלי יוסי דני ויואב בעקבותיו ואנחנו בסוף. חלפנו שוב בצומת משאבי-שדה ונחתנו לארוחת צהריים של פרידה ופיזור בצומת להבים. מכאן רכבנו אמנם בשיירה. אך כעבור חמישה ק"מ מישהו שם לפנים, הגביר למהירות גבוהה ממש.

כך שגלי ואני נשארנו שוב לבד, כשסביבנו אופק עגלגל נושק שפתי גבעות מדבריות ועצי אקליפטוס כסופים, מעטרים את שולי הכביש בקטעים מקריים. לא מיהרנו. בשבילנו זו נסיעת הומאז' לחזרתנו וגעגועינו לנוף הווייתנו, כאן בארץ מולדת. וטוב שכך.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 4 תגובות, הוסף תגובה    

הפעם הבמה לרשות חברים

מוסי ערמון – צלם

צילום: עצים רוקדים

את מוסי (ומיכלי) הכרתי לפני שלושים וחמש שנים לערך. ומאז אנחנו מחוברים גידלנו במקביל ילדים בגילאים מקבילים. וכדי לא לחטוף ממוסי טלפונים מביכים. אומר רק, כי פרט לשותפותו בהכנות והתלבטויות טרם יציאתי למסע וגם אחריו. מוסי היווה את מפקד חמ"ל העורף שלי ושל גלי, כשסגרנו סוויץ' והיינו בקטע בין קיטו באקוודור, ועד לחזרתה של גלי לארץ, כעבור 5 שבועות מצפון צ'ילה.

אקליפטוס

מוסי עוסק בצילום טלויזיה לרשת צרפתית בארץ. וככזה מכסה את מציאות החיים שלנו פה. לשם השפיות עוסק בצילום סטילס, שזו אהבתו האמיתית. את רוב הידע בצילום סטילס, הוא למד בעצמו, פרט לקורס בסיסי במסגרת לימודי הקולנוע באוניברסיטת ת"א, וכן סדנת צילום ב-ICP בניו יורק . מוסי מעדיף מצלמות פשוטות כדי להתרכז בקטע היצירתי, ולא להתקע בקטע הטכני שהופך לעיתים למרכז. כמו כן, מצלמה קטנה ופשוטה מתאימה לאופי הצילומי  של ה-Snap Shot   והיא זמינה תמיד.
שורו, הביטו וראו..

צילום עליון: נחל דישון

צילום עליון: עורב

שפריץ

————————————————————————————

צ'יפס

הפסל ביציאה דרומה מטיחואנה מקסיקו

כשהגעתי לצד המקסיקני של הגבול עם קליפורניה., ראיתי בזוית העין, את גדר המערכת שהקימו האמריקנים כדי למנוע מהמקסיקנים, לחדור לעומק הדשן של המעצמה השבעה. אחרי שעתיים של בירוקרטיה "לבנטינולטינית", אותה צלחתי בחיוך כוותיק טפסולוגיות ישראלי מצוי. יצאתי מטיחואנה בשעת צהריים, החום היה כבד, הלחות הדביקה לי לגוף, את הבד הסינטטי שממנו עשויה חולצת הטי, שלבשתי מתחת למעיל. רכבתי לאורך הגדר מערבה, בכביש שעלה וירד בין חמוקי גבעות בינוניות. פה ושם חלפתי על פני עמדה צבאית חבויה בקפל קרקע, בה חנה לעיתים טנדר משטרה ובו שנים שלושה שוטרים, פניהם אל הגבול. באחד המוצבים הזמניים האלה עצרתי. הייתי סקרן להבין איך נראה הגבול מהצד של החלשים. שני שוטרים שישבו בטנדר לבן, יצאו ממנו מייד ובשטף של ספרדית – שאינה דורשת שום תרגום. הורו לי להניע ולהתחפף. אבל אני הרי לא ממש בעד או נגד המצב הרגיש באיזור, כלומר, אני תייר סקרן, והייתי בטוח שבעזרת חיוך רחב, אצליח לשכנע אותם להחליף איתי כמה מילים. עודי מסיר את הקסדה. משך השוטר שישב בצד הימיני של הטנדר, רצועה ומהקבינה יצא כלב שחור ושעיר, בגובה בינוני. הוא רץ לעברי והשוטר שמשך את הרצועה בכוח מאחור, ניסה לעצור בו. אך הכלב כבר סגר את המרחק. עצר את תנופת הריצה והתייצב לרגלי. הביט בי. רחרח ולפתע נעמד על שתי רגליו האחוריות וניסה ללקק את פני. זה פרם את המתח בשניה. השוטרים המשופמים, לא ידעו את נפשם מרוב צחוק. לא הבנתי כלום, אבל היה ברור שהכלב התנהג הפוך ממה שציפו ממנו. השוטר שהוציא אותו מהרכב, ניגש אלי ולחץ את ידי באנחת רווחה, אני מניח שהשוטר אמר משהו בסגנון: "את כולם הוא טורף. בחיי הוא אוהב אותך. יש עליך איזה נקניק?" היה לי נוח עם החיבה היתרה של הכלב. ושום ריח בשר לא היה עלי (צמחוני). חיבקתי אותו, חפנתי את שער עורפו וגירדתי את חזהו הגרום בחיבה. לאחר מכן נעמדתי עם שני השוטרים והשקפנו לעבר הגבול הקליפורני. הם נתנו לי להציץ במשקפת השדה שלהם. הכלב התיישב למרגלותי, מעיף מדי פעם מבט לעברי, בבחינת: "טוב שאתה עוד כאן?". לאחר כמה מילות נימוס, עם חברי החדשים, כולל קבלת מחמאות בשם צה"ל. נפרדנו. עליתי על האופנוע והמשכתי לכיוון השמש, שכבר נטתה והתייצבה בשליש הדרך ליפול למים. לפתע ידעתי משהו. משהו שהטריד אותי מהרגע שהכלב ההוא קפץ לעברי. משום מה, כשראיתי אותו, גם אני הרגשתי איזה חשק לחבק אותו. הקפיצה שלו לחיקי, ממש לא הפתיעה אותי. הוא היה העתק כמעט מלא של כלבי האהוב צ'יפס, שמת כבר לפני עשרים ושלוש שנים. צ'יפס יצא לעולם ככלב פג, גלי ואני קיבלנו אותו בקופסת נעליים, מזוג צעיר, שכבר מאס בגור האחרון והחלשלוש שנשאר להם מהמלטה של כלבתם. צ'יפס היה איתנו 11 שנים, עד שהורעל בסטריכנין. הוא פרץ ערב אחד הביתה, מיילל ומתפתל מכאבים. לאחר כשעה, נפח את נשמתו בחדר ההמתנה של הווטרינר שאחר להגיע. אהבתי את צ'יפס. הוא מסוג הדברים שמאמנים אנשים צעירים לקחת אחריות. מחבר אותם לחובות השגרה והדאגה, שבהקמת מקום לגור בו. עם בן/ת זוג או בלי. כאלה ההופכים לאט לאוזן קשבת כשאדם רוצה לדבר לעצמו בקול. צ'יפס כמו כל כלב לבעליו. ראה בי (באופן מוטעה כמובן) לא פחות מאלוהים. הוא היה פיקח ושורד. הוא ידע לפענח את מצב הרוח שלנו, יום לפני שידענו בעצמנו שהוא הולך להשתנות. הוא היה אקרובט שידע להלך על שניים, לרוץ כחתול, על גדרות אבן גבוהות ולשיר ביללות כששמע מוסיקת קאנטרי. לאחר מותו לפני עשרים ושלוש שנה כאמור, ישבתי כשבועיים (בין שאר עיסוקי אז) וכתבתי ספר ילדים שלם. כתוב בגוף ראשון – מפיו של צ'יפס. ערוך בחמשירים ומספר איך נראים החיים מנקודת מבטו של כלב רגיל, תמים, טמבל, חביב. ששואל שאלות, המעמידות את חיינו כאנשים באור משעשע.

החמשירים שוכבים מאז באיזו מגירה. דרישת השלום הזו מצ'יפס הנשכח שלי, שקיבלתי בטיחואנה, שלחה אותי לקיים הבטחה ישנה. באותו רגע מול חוף צפון מקסיקו, החלטתי שכשאני חוזר לארץ, אני משלים את העבודה. מאייר את הספר ומוציא אותו לאור. כל ההקדמה הזו באה בכדי לספר שאיורי הספר אוטוטו גמורים. אני יושב בלילות כשהכל שקט, מולי טבלת צבעי המים הישנה שלי, שאיתה כבר איירתי עשרות רבות של ציורים בעבר הרחוק. ושוב, כמו מפגש עם אהבה ישנה שמתייצבת פתאום בדלת, אני מרטיב את מכחול הסייבל העדין בכוס זכוכית, מעביר אותו בין שפתי לחוש את מידת הלחות שבו ומטביל אותו בגוש צבע המים בקופסה שקניתי פעם בהזדמנות בחנות בכפר בהולנד. נייר העשוי תערובת של בד טחון תוצרת פאבריאנו האיטלקית, שוב מונח לפני ואני מצייר עמוד אחרי עמוד. אין חיבור טוב יותר לימים של צ'יפס כמו החוויה הזו. אם תרצו, עוד חלום ישן שעומד להתגשם.

———————————————————————————

יורם ויוסי: ממאנלי עד לֶה

בשנת 2003 סיימנו מסע אופנועים במדינות הבאלטיות. יצאנו ארבעה. חיים, יוסי, יורם ואנוכי. ג'יפ אחד, נגרר ועליו 2 אופנועים. המשימה: להגיע לקצה הצפוני של החוף המערבי של צפון אירופה, תוך חציה של כל המדינות הבאלטיות. מסע שעיקרו רכיבה אין סופית, במישורי אין סוף, בכבישים ללא סוף ועיכובים מעצבנים בין הגבולות של פולין, ליטא, לטביה ואסטוניה. על כך אספר בהזדמנות אחרת. בקיצור. אם אתם רוצים נסיעה נהדרת עם דגש על חברים ושיחות נפש, סעו. אבל אם אתם מחפשים נופים וריגושי הרפתקא, אל תסעו. אבל כאן בהמשך זה סרט אחר… לגמרי.

בדרך ממנאלי לכיוון לֶה

טרם שקע האבק על המסע למדינות הבאלטיות, ושני חברי הטובים, יוסי ויורם, כבר קובעים לי פגישת תכנון למסע הבא. הלו! צריך גם לעבוד. נכון. אבל את מסע הבא, צריך לתכנן הרבה מראש. למה? ככה. נדרשתי לתת תשובה מהירה והיא היתה. "לא!". שני אלה, עלו יום אחד בחודש יולי 2004, על מטוס ירדני וטסו להודו. מניו דלהי טסו למנאלי, באיזה אוירון עם פרופלורים, שאיכותו כבר נתנה להם רמז על אופי המפגשים המוטוריים המחכים להם. במנאלי הם פגשו את ג'וני. משכיר אופנועים משופשף. שאיתו יצרו קשר כבר לפני חצי שנה עוד מהארץ. והוא חיכה, חובק שני אופנועי אנפילד, שלכל אחד מהם מחוברת קופסא מאחור עם חלפים. הרמז כבר ברור.

אחרי שבוע של הסתגלות לגובה (2000+ מ'), הם מילאו דלק במשאבה האחרונה ביציאה ממנאלי ויאללה צפונה להרים. ליתר דיוק לכיוון העיר לֶה השוכנת למי שאינו יודע ממש – בהימאליה. או למי שרוצה דיוק בפרטים – כדי להגיע אליה צריך לעבור באיזור כאבי הראש. כלומר דרך ופאסים בגבהים שמעל 4000 מ'. בסך הכל מדובר במסלול של כ- 450 ק"מ אבל כבר בתחילת הדרך הם הבינו שלושה דברים: אחד: האופנועים מדגם אנפילד. שתוכננו ועוצבו בשליש הראשון של המאה הקודמת. (ועדיין מיוצרים כמו בימי קדם) לא ממש צייתו ליעודם. לא הניעו (קיק סטארט) לא סחבו. לא העבירו הילוכים ולא ממש אחזו בכביש. הכביש הוא הדבר השני: הדרך היתה בעצם דרך עפר ברובה, עם חצץ וטלאי זפת. כבר ביום השני ולאחר יום היכרות כואבת עם האופנוע, הם הגיעו למאהל "קהבות", המוחזק ומתופעל על ידי קהילת הטיבטים שהיגרו לכאן ותפסו בעלות על תעשיית האירוח על הציר. הדבר השלישי הוא חוסר של רכבים נורמאליים על הציר. כלומר פרט למשאיות צבאיות, או כאלה הדוחפות אספקה במעלה ההרים. הם לא פגשו בשלב הזה, עוד מישהו שנדפק לו השכל והחליט לטפס לשם ועוד על אופנוע. אז התמונה ברורה עוד יותר.

הדרך ממאנלי ללה סגורה כחצי שנה בתקופת החורף, עקב מזג האויר הקיצוני הכולל שלגים ובוץ. ולמעשה בכל תחילת קיץ, עסוקים כלים הנדסיים וכוחות צבא, המפוזרים במחנות לאורך הציר, בפילוס הדרך מחדש. הדרך מתחילה בתוך נוף ירוק ומיוער, משובץ כפרים ולאורך הקטע הזה יש לצידי הדרך הרבה חנויות, דוכני מזכרות, אוכל ולבוש. למעשה מכאן יוצאת תיירות אוטובוסים או ג'יפי תיירים, כדי לגעת בנוף שלגי וקצת קרחונים שנשארו מתקופת החורף. הכביש בתחילה היא איכותי. אך מהרגע שהגיעו לאיזורים הנידחים יותר, בהם כבר לא נראה שום עץ באופק, אלא רק גאיות שטופי סחף ומצוקים מהם נשפכו מפולות בוץ, או סתם מפלי מים סואנים. הדרך כבר הייתה רסק אחד גדול, של חצץ רטוב, בורות ותהומות שנפלו לעומקים של כמה קילומטרים.
הדרך היתה במגמת עליה כל הזמן, כל יום לקראת שעות הערב הגיעו יוסי ויורם למאהלים, בהם קיבלו מזרן להניח בו את עצמם בתוך השק"ש שהביאו, מעט מזון והרבה צ'אי. יורם כבר החל לחוש את השפעת הגובה. כאבי ראש קבועים, שהשאירו אותו ער בלילות ועייף בימים. המסע עבר מפאס לפאס שהגבוה ביניהם היה מעבר טאנגלאנגלה

(Tanglangla) שגובהו 17,582רגל, שהם 5,359 מטר. המעבר השני בגובהו בעולם. בקטעי דרך ארוכים ניכר כי היא פונתה רק כמה שעות קודם, ממפולת בוץ ולכן הייתה חלקלקה. באחד המקרים הגיעו יוסי ויורם לגשר בין שני קצות מצוקים, שעבר מעל נהר שזרם בעומק 200 מטרים מתחתם. על גשר המתכת היו מונחות שתי שורות של לוחות עץ, ברוחב המתאים למעבר כלי רכב ארבע גלגלי. ושאר הגשר הוא בעצם חור אחד ארוך. אז איך עוברים עם אופנוע על קרש אחד ברוחב עשרים וחמישה סנטימטר, כשמכל צד תהום? אני יודע בודאות, שזו אחת הפעמים הנדירות, ששני האפיקורסים האלה נשאו תפילה, או לפחות שאלו את עצמם מה הם עושים שם. בקטעים אחרים הדרך עברה בתוך מפלי מי קרח, ששטפו את הדרך ונפלו לתהומות בצד. ובקטעים ארוכים פשוט לא היתה דרך, אלא ערימות חצץ גס שאותו ניתן לעבור במשאית או ג'יפ, אך אופנוע מהסוג המצ'וקמק עליו רכבו, פשוט סירב להמשיך. הוסיפו לכל זה את התקלות המכאניות שחזרו כמה פעמים ביום, חוסר החמצן למנוע וכאמור הילוכים שאינם עוברים. כמובן באותן נקודות הכי מעצבנות. ותבינו מה זה מסע השרדות.

בדרך פגשו יוסי ויורם, זוג ישראלי צעיר שאיתם בילו כמה ימים ברכיבה משותפת. במלאת שבוע ליציאתם ממנאלי הגיעו לאיזור העמק הפורה ולעיר לה, היושבת בגובה נסבל של כ 3500 מ'. צעירים שהם פגשו בלה, לא האמינו שהם הגיעו בדרך הזו. אומרים שעד היום מסתובב סיפור בלה, העובר ממוצ'ילר למוצ'ילר, על שני החבר'ה האלה (שחצו את השישים זה כבר). שעשו משהו בין חסר אחריות, לחד פעמי. או אם תרצו, נועז.  ברגע שיורם ויוסי הגיעו לשם הם טילפנו לג'וני משכיר האופנועים במנאלי והודיעו לו איפה בעיר הם הפקירו את האופנועים, שמיררו להם ת'חיים (אבל גם הוסיפו לחייהם הרבה טעם)  לאחר מנוחה ראויה, עלו על אוירון וחזרו דרומה לכיוון ניו-דלהי. התמונות מדברות בעד עצמן.

——————————————————————————————

החל מהשבוע אני ללא אופנוע. מתנייע עם מה שיש. הפוסט הבא יזכיר נשכחות.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and גלריה and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 4 תגובות, הוסף תגובה    

לחברי שצלצלו לפרגן על המשך כתיבת הבלוג ושירבבו כמה מילות דאגה, אני מבקש להודיע: אפשר להרגע, אני על הקרקע. כלומר על אופנוע. לפני כשבוע, כמה שעות אחרי שהעלתי את הפוסט האחרון, קיבלתי טלפון מחברי הקרוב יורם שהודיע לי בחגיגיות כי האופנוע שלו נמק משיעמום בחנייה, אחרי שהוא שם את עצמו על קטנוע/יאכטה חדש תוצרת ימהה בנפח 400 סמ"ק. כך שאני יכול להתכבד ולרכב על האופנוע הצהוב, לכמה שבועות עד שאמצא את הצפון. כך ששוב ידי שלוחות לפנים וברווח שבין ברכי מתנדנד לו מיכל דלק ולוגו של חברת ב.מ.ו. שוב החניה שלי זוכה לנחת מברשתו של המטאטא.

שוב הוצאתי את השַלט של שער החניה החשמלי מהמגירה וגיליתי, שהרמזורים הקבועים בדרך מהבית למשרד בתל-אביב זוכרים אותי היטב ועדיין פועלים בדיוק על פי אותו תזמון, זה המוכר לי עוד טרם יצאתי למסע שלי. ואף שכרגיל יציאה לכביש היא סוג של יציאה הישרדותית לקרב, התחושה נפלאה. תודה יורם. בשבוע הבא אני עולה ברכיבה בדרכים צדדיות לצפון הארץ לפגישת עבודה. עם הדרך שמחכה לי, באמת מעניינת אותי הפגישה…

תעתועי הגעגוע

כשהייתי אי שם באמצע הקארטרה-אוסטראל בדרום צ'ילה, שכבתי בוקר אחד ער, בקובה הקטנה ששכרתי בעיירה פוארטו פיוהואפי, מנסה לנסח בראשי ביטוי שיביע את געגועי לנמל הבית. עוד רגע והייתי מנכס לעצמי מילים מתוך שיר ספנים דביק. על צריף עץ וחלון עם נר. ניסיתי להזכר איפה בדיוק מונח הספר שהשארתי פתוח בבית שם בארץ. מצאתי עצמי עובר על תוי פניהן של בנותי, על הדרך היומית בין רחוב סוקולוב לקרליבך, אותה עברתי שנים מביתי למקום העבודה. חישבתי איפה בדיוק הייתי אמור להיות באותו רגע אם הייתי בארץ. וכשהתרכזתי ממש שמעתי מרחוק צלילים וקולות שהשארתי בבית. חשבתי על אנשים ומה הייתה תגובתם כשסיפרתי להם שאני יוצא למסע הזה. צחקתי לעצמי כשנזכרתי בתגובתו של יוסי ואחר כך בתגובתה של פקידת הבנק ושל אודי ומשה. איך כל אחד, הביע בעצם נגיעה בגעגוע שיש לו, בו הוא עירב מילים על מרחק וזכרון, כמיהה וחלום. הבנתי שחומר הגלם העיקרי שלי הוא הגעגוע. כי בראש וראשונה מתגעגעים גם לדברים שלא חווינו ולמקומות שלא היינו בהם מעולם. ממה בנוי הגעגוע שלנו? ואיך הוא קופץ פתאום לתוך מחשבה או שיחה? האם צריך להיות במוד מלאנכולי כדי לעורר את הרצון להתחבר לגעגוע? אולי אנחנו תמיד נמצאים ברמה כזו  או אחרת של געגוע. לחברים, לילדים, לתקופה בחיינו, למעשים שעשינו או לתחושות שהיו לנו. בעיני געגוע אינו רק דיבור על זמן עבר, כי אם דרך הבעת מחשבות על כמיהה. כל ההתפלספות הזה נוחתת לתוך הבלוג שלי, כי אני כנראה בסוג של געגוע גם עכשיו. מהצד השני של הקארטרה-אוסטראל, נזכר באנקדוטות. במראות. בפנים, נופים. ואני ממש לא במוד מלאנכולי. אני די שמח. למרבה הפלא, אני מוצא עצמי מהרהר בגעגוע בקטעים שמחים אך גם בקטעי סבל שעברתי, בנפילות קשות, באיבוד דרך, במפגש עם אנשים לא נעימים  וכן, אני מתגעגע לגעגוע שהיה לי שם. לציפיות שהיו לי מהחזרה לארץ.

עמוס נחום

לפני מספר שבועות, התמזל מזלי וידידי עמוס נחום, איתו חלקתי תקופה סוערת בשירות הצבאי, הגיע לביקור בארץ, הלכתי לפגוש בו ולשמוע את הרצאתו המאלפת על חייו כצלם טבע מהמקצועיים בתחומו בעולם. מתמחה בעבודה מקצועית במקומות הכי נידחים, מסוכנים ומאתגרים, בהם שוכנים ענקי הטבע. לוייתנים, כרישים, דגי חרב, דובי קוטב ועוד. הוא איש שהבי.בי.סי. או נשיונאל ג'יאוגראפיק פונים אליו כשהם מכינים כתבה שזוכה אחר כך בפרסים. הכנסו לאתר שלו, מבטיח לכם שכבר תרצו להכיר אותו מקרוב. איש נהדר ויקר.

להלן אחד מהצילומים של עמוס נחום:

ספרים

קצת ארס-פואטיקה (למי שאינו מצוי, ארס(ars) פואטיקה היא כתיבה העוסקת במלאכת הכתיבה), מקדיש כמה שעות בשבוע לכתיבה. אני כותב בלי להרים את הראש ובטוח שבסוף אכניס עריכה, קיצוץ ושכל בשטף הדברים שאני משרבט במסמכי וורד באופן הכי לא מסודר. כך אני משחרר את עצמי מאינוס סיפור החוויות לעלילה. אני אוסף את המרכיבים, הכלים, התיבולים, הזכרונות. אחר כך זה יהיה ספר. ואני יודע שעם כל הכבוד למלאכת הכתיבה. עיקר העבודה תהיה אחרי השלמת הספר.

בשנת 1976 כשהייתי בשנה השניה ללימודי ב"בצלאל" בירושלים, הגעתי לתל-אביב עם תיק עבודות, עברתי בין הוצאות הספרים שאת כתובותיהן הוצאתי מ"דפי-זהב" וללא תיאום מוקדם דפקתי על דלתות של מנהלי הוצאה מופתעים והצעתי לאייר להם ספרים או לעצב עבורם עטיפות. "אני אילוסטרטור" אמרתי. "מה?? מה אתה???" "אילוסטרטור, צייר, מאייר." במקומות שהסכימו להקשיב למשפט שאמרתי עד סופו, קיבלו אותי בסבר פנים פושר, חייכני וסלחני משהו. משל, מה קפץ עלינו הנער הזה, לזעזע את מערך התרבות המודפסת בא"י. הרי הם שומרי הסף של אריה נבון, נחום גוטמן, אבנר כץ ודני קרמן הנפלאים, שכשרונם המדהים ואיוריהם, שלטו בשוק ללא עוררין. רק במקום אחד קיבלו אותי בחום. זו היתה רחלי אידלמן, בעלת ומנהלת הוצאת "שוקן". היא הביטה בתיק העבודות הסטודנטיאלי שלי והחליטה שאין מה להפסיד, "הנה, תכין לי סקיצה לעטיפה ל'ספר הישויות הדמיוניות' של בורחס, שנמצא כרגע בדפוס".

כל הלילה שלאחר הפגישה לא עצמתי עין, ישבתי בחדרי הקטן, ברחוב אהוד 3 בשכונת בקעה והכנתי לא פחות מעשרים ושש סקיצות, שעיקרן איור בצבעי מים, של קבוצות וסדרות הזויות לעטיפות שאולי יצאו יום אחד לדפוס. בבוקר, ירדתי בעיניים נפוחות שוב לשפלה והתייצבתי במשרדי "שוקן", שהיו אז בקצה המערבי של שדרות רוטשילד. מאז כבר עיצבתי ואיירתי כמה מאות עטיפות להוצאת "שוקן", ועיצבתי כמה ספרים. אחד מהם, ספרו של פנחס שדה "איש בחדר סגור לבו שבור ובחוץ יורדת אפילה" זיכה אותי בפרס גוטמן לאיור בשנת 1994.

בינתיים, ענף ההוצאה לאור גדל למימדים ענקיים. גם בזכות מיחשוב תעשיית התקשורת, התפתחות מערך ההפקה, בתי דפוס זולים, התמקצעות מערך ההפצה ושכלול דרישות השוק, שהיה בשל לכשרונות חדשים. ואף שחזו כי כניסת מתחרים ממכרים כמו טלויזיה רב ערוצית ואינטרנט למשבצת הפנאי שלנו – ענף הספרים, רק תפח וגדל. עכשיו אני עסוק בהכנות לקראת הוצאת הספר. שוק שהשתנה משמעותית בשנה האחרונה.

אמנות

מחר תתקיים התערוכה השנתית של האמנים התורמים לוועד למלחמה באיידס והמאורגנת באדיבות בנק-הפועלים. התערוכה הפכה להיות מעין זירת חובה, למי שרוצה לחשוף את יצירתו הפלסטית בפני עשרות אלפי מבקרים אנינים וגם לזכות פעמיים: להערכה, שמשמעה שליפת הארנק. ותרומה, למטרה נעלה. (החל בשנה הבאה יתוגמלו גם האמנים בחלק מהתמורה שתתקבל). בפינת הסטודיו יש לי ערימת ענק של ציורי שמן, שמשום מה לא הצלחתי למכור לאיש. ניסיתי כמה פעמים. תערוכות. לובי של תיאטרון, פואייה של מלון. תערוכה בבית. בקיצור, יצאתי למסע שלי ונשארתי עם ערימה. לשמחתי אני פותח את השנה באירוע המכובד הזה, מתכבד לתרום ולהציג עבודה משלי, כבר שנה שמינית ברציפות. מתוך אתר הקטלוג של התערוכה.

כמה שאריות ופתיתי ביקורת ציוד

תיק מיכל

המוצר: תיק מיכל (תוצרת סין), הוא תיק פלסטי המונח על מיכל הדלק בין בטן הרוכב לכידון. הוא מאפשר איחסון של דברים הדורשים נגישות מהירה. כמו מצלמה, מפות, ציוד שמע. יש תיקי מיכל גדולים המעניקים גם אפשרות להשען קדימה ולהקל מעט על המשקל המוטל על הזרועות בעת הרכיבה.
ביקורת ציוד: התיק נקנה במבצע בחנות של אופנועני "הל איינג'לס" בפרוור נידח של סן-דייגו, לשם הביא אותי דן טופ, קצין צוללות אמריקאי בדימוס, שממלא את זמנו הפנוי באיתור ועזרה לעורכי מסעות שכמוני שנתקעים עם שאלות בדרום קליפורניה. (הוא גם הנחה אותי איך להתכונן לכניסה למקסיקו בכל הקשור לפחדים המלווים כל תייר המתקרב לאיזור בו מתנהלת מלחמת סמים קטלנית) הדגם שקניתי הוא בגודל ביניים מתחבר לאופנוע ברצועות ושלושה אבזמי שחרור מהיר.
יתרונות: בנוי חומרי פלסטיק קשוחים, הרבה כיסים. בעיות: חדיר למים כל טפטוף קל גורם לתכולתו להרטב. תופסני רוכסנים קטנים מקשים על שימוש עם כפפות (הפתרון, לקשור שרוך ארוך לתפס הרוכסן).
לסיכום: תיק בסיסי שנראה כי מתכנניו לא ממש השתמשו במודל שלו. חדירותו למים מזעזעת. רוכסנים שאינם מאסיביים לעבודה קשה. כיסוי מיוחד שנועד לכסות אותו בעת גשם, אינו שקוף ולכן מנטרל את שימושו גם כנושא מפה. שיפוע הכיס העליון, שבחלקו התחתון פתח. גרם כמה פעמים לחפצים ליפול תוך כדי רכיבה.
משהו אישי: הזהירו אותי בלי סוף כי בדרום אמריקה ישדדו אותי על כל מטר. בתחנת הדלק הראשונה בכניסה לרוטה קווארנטה (דרך 40) בארגנטינה. שכחתי את תיק המיכל במגרש החניה ליד התחנה. חזרתי אחרי שעה לערך ומצאתי שהתיק מונח באותו מקום. למרות שעברו שם עשרות כלי רכב והרבה אנשים. איש לא נגע בתיק. (כאן בארץ, ביום הראשון כשיצאתי לעבודה, שכחתי את הכפפות על מושב האופנוע של יורם. כשחזרתי אחרי שלוש דקות, הן כבר נגנבו.)

מגן פרספקס לפנסי הדרך

המוצר: פיסת פרספקס בעובי כשני מילימטר גזורה בגודל המכסה את משטח הזכוכית של הפנסים, מטרתה להגן על הפנסים מפני פגיעה של אבני חצץ הניתזות מהדרך.
ביקורת ציוד: יתרונות: השקעה קטנה שחוסכת כאב לב. מחיר יחידת תאורה באופנוע כזה עולה ה ר ב ה כסף. חסרונות: אסור להשתמש ברכיב הזה בכבישי חלק מהמדינות, כי הוא מעוות את אלומת האור וגורם לה לסנוור.
לסיכום: חתיכת הפלסטיק הזו חטפה הרבה חצץ ממשאיות שבאו מולי בדלטון היי-ויי, בין פיירבנקס לפרודו-ביי בצפון אלסקה וגם בקרטרה-אוסטראל ורוטה-קווארנטה בדרום אמריקה. מגן פשוט שאפשר לייצר לבד. נצמד למקומו בארבעה תופסני וולקרו. חשוב שישאר רווח של כמה מ"מ, בין הפרספקס לבין זכוכית הפנס.
משהו אישי: בחוף מאזונטה במקסיקו כשהייתי צריך לחפור בחול כדי לחלץ את הצמיג האחורי שנתקע, פיסת הפרספקס שימשה לי כאת חפירה.

דגל ישראל

תיאור המוצר: (תוצרת סין), פיסת בד סינטטי בגודל 20 על 30 סנטימטר, עליה שני פסים בצבע תכלת. ביניהם שני משולשי תכלת שווי צלעות מונחים זה מעל זה ויוצרים מגן דוד. אספתי אותה (ועוד עשרות כמוה) בשולי הכביש בו אני מתאמן בריצות ארוכות ליד ביתי.
ביקורת מוצר: יתרונות: נו באמת. חסרונות: נו באמת.
לסיכום: אביזר חשוב ביותר ליצירת קשר מיידי עם מקומיים. לטובה וגם לשלילה. אי אפשר לטעות. אין אחד שלא הביע עמדה. מחולל תשומת לב מספר אחד במסע. ונכון, היו מקומות רבים שהעדפתי לא לחשוף אותו.
משהו אישי: קודם כל, דגל הוא הדבר הכי אישי שחשפתי לפני זרים בהרבה מקומות. באחת הבאסטות של בשלניות הדרכים במקסיקו, קיבלתי הנחה משמעותית מאישה נחמדה, שזיהתה את הסמל על הדגל, בתור סמל של נוצרים מכת איזושהי. כשהסברתי לה כי זה דגל מדינת-ישראל. היא לא הבינה על מה אני מדבר, אבל אהבה את העובדה שאני גר ליד בית-לחם.

——————————————————————————————————————–

וממש בקצה.

לסיכום וכתשובה ללא פירוט יתר כרגע, לשאלה השניה שאני נשאל בהרבה מקרים: זה נכון! אני כבר מבשל את המסע הבא, שישא אופי קצת פחות מתבודד ועם זאת יהיה גם הוא ראשוני ומכונן.  פרטים נרחבים עוד יגיעו. כבר ראיתם שאיני מסתיר דבר.

אני בשלבים האחרונים של עריכת הרצאה מסודרת בת כשעה וחצי, על המסע. הרצאה שאיתה אני מתכוון לצאת לסיבוב בפני מי שרק יחפוץ. בתשלום כמובן. אפשר ליצור איתי קשר בעניין.

עומר כנעני ידידי, העלה שני קטעים ביוטיוב, על המסע שעשה באמריקה הלטינית על אופנוע כשנה לפני. קטע ראשון. וקטע שני הכנסו ותהנו!

בפוסט הבא: ערימת תובנות וכמה טיפים שאני מציע למי שחושב להגשים חלום. ולאו דוקא ברכיבה על אופנוע.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 10 תגובות, הוסף תגובה