מקסיקו -טעות או קשיי הסתגלות -באחה קליפורניה

באמת אין על הבנאדם, כותב שקדן ומוכשר. צלם בלתי נלאה. קבלו טעימה נוספת מדיווחי המסע של לירן מרכוס:

31.8.14

הלילה האחרון בארה"ב עבר מהר מדי, הלכתי לישון יחסית מאוחר וכיוונתי את השעון לשעה 6:30, אני רוצה לחצות את הגבול בשעה מוקדמת וכך להספיק את תהליך מעבר הגבול כמה שיותר מהר ולהרחיק דרומה, לאחר קשירת התיק הקטן יותר (ללא ציוד הקמפינג) על האופנוע וסיור זריז בחדר לראות שלא שכחתי כלום (כמו בכל פעם לפני שאני יוצא לדרך) חזרה שוב הבדיחה שאני מריץ לעצמי "גם אם שכחת לא נורא יש לך יותר מדי דברים גם ככה" בדיקות אחרונות,ביטוח למקסיקו יש,דרכון יש (אפילו שניים), כסף/כרטיסי אשראי יש, טלפון, מצלמות יש אז קדימה לדרך,כ בר בישיבה על הקרנף עוד לפני שהנעתי אותו אני מרגיש הקלה, פשוט נוח יותר על מושבו של הקרנף , הבדל משמעותי במשקל ובנפח עם התיק הקטן יותר.
הנעתי ויצאתי לתדלק ומשם קדימה למעבר הגבול, הנסיעה למעבר הגבול הייתה קצרה מאוד סה"כ 10 דקות על הכביש המהיר, שלטים המזהירים שאין אפשרות לחזור חזרה מעלים חששות,הכביש ממשיך ואני רואה מולי דגל מקסיקו(México) ענק שמתנוסס מעל הכביש,ממשיך כמו כולם על הכביש המוקף חומות וגדרות משני  הצדדים עד לעמדת הבידוק המשטרתי, שם עוצרים כולם ונבדקים ע"י המשטרה המקסיקנית, מאיפה באת ולאן אתה הולך,היו כאלו שבדקו להם את המכוניות,תיקים,מזוודות וכו' גם לאחד האופנועים שהיה לפני בדקו הכל, משום מה לי ויתרו ורק שאלו אותי את השאלות מאיפה באתי ולאן אני הולך? אני חושב שזה מה שהוא שאל היות והוא דיבר ספרדית ואני לא מדבר את השפה,לאחר שהשוטר רשם את שמי ואת מספר האופנוע הוא אמר לי שאני יכול להתקדם, כנראה שעניתי נכון על השאלות או שפשוט לא היה לו כוח לעוד גרינגו, שאלתי אותו "היכן ביקורת הדרכונים?" והוא סימן לי באצבע, שם בהמשך, כמובן שהמשכתי כמו כולם אל עבר הלא נודע שתושביה מדברים בשפה שאני לא מכיר, אותה ארץ מסוכנת שכולם חוששים מפניה,כ ל מי ששמע שאני מתכוון לנסוע למקסיקו אמר לי "מה אתה נורמלי? מאוד מסוכן שם רוצחים אנשים ברחוב", כששאלתי אם הם היו שם הם ענו תמיד "לא, אבל זה מה ששמענו".

שיניתי את מד המהירות ממיילים לקילומטרים ושוב צריך להתרגל מחדש למהירויות ולמרחקים בקילומטרים, הנעתי והמשכתי כמו כולם המשכתי על הכביש הראשי ומיד הבחנתי בהבדל התהומי בין שתי הארצות שרק גדר,חומה ואמצעי אבטחה מפרידים ביניהן,פתאום הכבישים פחות טובים,נהגים צופרים מכל עבר,לכלוך בשולי הכביש וברחובות,אוטובוסים,משאיות ובעצם כמעט כל רכב שני מעשן כמו קטר, תרבות נהיגה שונה ופחות אדיבה, לכן שמתי את עצמי במוד נהיגה ערני ביותר, חשוב לומר שחוץ מהקטע של תרבות נהיגה שונה עלי להתרגל גם לזה שמכאן ואומר זאת בעדינות ה GPS שלי לא יעיל כמו בארה"ב וקנדה וכמעט שאינו עובד,הסיבה לכך היא שה GPS מגיע עם מפות לצפון אמריקה בלבד וחברת גרמין(Garmin) המהוללת דורשת כ 100 דולר על כל ארץ ממקסיקו ועד פנמה,למה מה קרה? זה פשוט יקר ומוגזם,לצורך השוואה רכשתי את המפות של כל דרום אמריקה כולל פנמה ב 85 דולר,ולכן אני לא מוכן לשלם עבור המפות של כל הארצות שבדרך אז מפה ועד פנמה חוזרים לשיטה הישנה שקוראים לה מפות וחוש התמצאות במרחב.
זכרתי בקריאה בפורומים השונים שביקורת הדרכונים ואישור הכניסה לאופנוע אינם מתבצעים בגבול אלא במרחק מה משם,לכן המשכתי מנקודת הביקורת של השוטרים פנימה אל עבר העיר טיחואנה (Tijuana), מקסיקו מחולקת פרובינציות (מדינות) וטיחואנה היא העיר הגדולה ביותר במדינת חצי האי- באחה קליפורניה (Baja California), כך אני ממשיך ומתקדם ומעמיק אל תוך באחה קליפורניה, כל העת אני מחפש שלט אימגריסיון (הגירה) או דואנה (מכס)ו פשוט אני לא רואה אחד שכזה, לא מספיק שצריך להתרכז בחוקי התנועה החדשים ואין GPS אני צריך לחפש שלטים בספרדית, לעזאזל מה זה?? איזה בלאגן! אה כן וחם שחבל הזמן, אני פשוט יכול לחצות ככה את כל הבאחה ורק חסר שיבוא לי עכשיו איזה שוטר צמא לשטרות ירוקים ויראה שאין לי אישור כניסה לקרנף ו/או חותמת בדרכון, לאחר כ 25 ק"מ החלטתי שזהו התרחקתי כבר יותר מדי וכנראה פספסתי את נקודת ביקורת הדרכונים,לכן עשיתי פרסה ונסעתי צפונה חזרה, התמלאתי כולי בעצבים ואמרתי "איזה טמטום זה שעמדות ביקורת הדרכונים והמכס שנמצאות בכל שער למדינה נורמלית אינם נמצאים בשעריה של הבאחה ותייר כמוני צריך לחפש אותה לאחר שהוא כבר נמצא במדינתם ותחת חוקיהם ללא אשרה, עצרתי בכמה מקומות ושאלתי בשפה שבורה ובתנועות ידיים כל מיני אנשים כגון:שומר בסוכנות רכב, נהג מונית ואנשים ברחוב פספורטה קונטרול? אימיגרסיון? טמפונה פספורטה ועוד מילים שהוספתי להם S או A בסוף ותאמינו לי זה עבד, כל אחד מהם קידם אותי לכיוון המטרה,המקום אליו הגעתי נמצא בתוך אזור התעשייה והשכונות הצדדיות של טיחואנה, את ההכוונה האחרונה קיבלתי ממתדלק והוא הצביע לי על הכיוון בו אמצא את משטרת ההגירה, לשמחתי הרבה מצאתי בסופו של דבר את המקום ולמזלי זה היה יום ראשון כך שהתנועה בכבישים לא הייתה סואנת במיוחד ובמשרד ההגירה הייתי ראשון ובעצם גם אחרון, הערתי את הפקידים משנתם ואמרתי להם "אולה פספורטה קונטרול?" הם ענו לי "סי" אמרתי להם יופי יאלה תחתימו את הדרכון, השוטר מלמל משהו וחייך והצביע לי על הדלפקים שבחדר הסמוך הבנתי שעליי ללכת לשם וכנראה לשלם עבור הוויזה, למזלי העובד בדלפק דיבר אנגלית שוטפת והסביר לי את הנהלים שכבר היו ידועים לי מקריאה בפורומים השונים, עלי לשלם 25 דולר עבור הוויזה שלי ופיקדון של 400 דולר עבור האופנוע, הפיקדון נועד להבטיח שאצא עם האופנוע ממקסיקו ולא אמכור אותו בתחומי המדינה,את הפיקדון אני אקבל בחזרה כאשר אצא ממקסיקו בדיוק באותו אמצעי בו שילמתי (מזומן יוחזר במזומן וכרטיס אשראי יזוכה בחשבון), סה"כ הייתי שם כשעה ולמצוא את המקום לקח לי כשעתיים וחצי שוב אמרתי לעצמי "איזה מזל שיום ראשון ואין תור "כבר חצי יום עבר ורק עכשיו אני רשמית תייר עם אשרת שהייה ל 180 יום יופי אפשר לצאת לדרך, המפה של מקסיקו שקיבלתי כאשר רכשתי ביטוח די שטחית ולא מפורטת, בכל חנות בארה"ב בה עברתי וחיפשתי מפת כבישים למקסיקו נעניתי בשלילה ולכן זו המפה היחידה שיש לי ואיתה נסתדר.

החלטתי לחצות את באחה קליפורניה משתי סיבות,הראשונה היא הסיבה הביטחונית כל צפון מקסיקו נחשב לאזור מסוכן ובאחה קליפורניה המתוירת נחשבת לבטוחה יותר, הסיבה השנייה היא שכאן מתקיים מרוץ ראלי מפורסם והנופים המיוחדים שיש בבאחה יש רק בבאחה, גם פה אזור הגבול נחשב מסוכן ובשליטת הקרטל ולכן על פי כל ההמלצות של כולם עלי להתרחק כמה שיותר מן הגבול לכיוון דרום, היציאה מטיחואנה אל הכביש הראשי הייתה הרפתקה בפני עצמה החום,פסי האטה ענקיים, כבישים ללא שילוט וכו' כל הדרך אמרתי לעצמי "איזה טעות זה לחצות למקסיקו, היית צריך להישאר בארה"ב" המשכתי לומר גם בקול "איזו טעות!! ומה אני עושה כאן בכלל" ועוד כמה שאלות מורידות חשק ואז בא הצד ההרפתקני שלי התערב ואמר "דבר ראשון נגמרת לך הוויזה לארה"ב בעוד יומיים" דבר שני עזוב אותך שטויות היית במקומות גרועים מזה במזרח אסיה ובאפריקה לשתי האחרונות הגעת כאשר אתה לא מדבר את השפה המקומית ולא יודע מי נגד מי ולבסוף הכל הסתדר ונהנית" אז אמרתי לצד ההרפתקני שבי "תשמע וזה וגם ההוא וגם זה" הצד ההרפתקני ענה בזלזול "עזוב שטויות, תהיה אופטימי והכל יסתדר על הצד הטוב ביותר"
לאחר כשעה וחצי של ברבורים תרתי משמע גם בקסדה וגם בטיחואנה הגעתי שוב אל הכביש הראשי שמוביל לעיר אנסנדה (Ensenada) שם אני מתכנן לשהות את 2 הלילות הבאים.
החלטתי שממקסיקו ודרומה אני מוריד קצב ומתחיל ליהנות ממקומות אליהם אני מגיע, הדרך לשם הייתה נחמדה ועל כביש סלול ברמה טובה פלוס ועובר על קו החוף מדי פעם אפשר לראות את הים,פתאום הגעתי לנקודת תשלום ואז הבנתי שהכביש שסלול טוב הינו כביש אגרה, שילמתי והמשכתי,חיפשתי שילוט המורה על אנסנדה בכביש אחר שהוא לא כביש אגרה ולקח לי זמן ועוד נקודת תשלום כדי להבין שהכביש המקביל הינו הכביש החינמי, בהזדמנות הראשונה שתהיה לי אעבור לשם וכך עשיתי, למעשה הבטחתי לעצמי שמעכשיו אני רק על כבישים ללא אגרה,כך גם אחסוך כסף וגם אעבור בכפרים וערים בדרך לאחר כמה שעות הגעתי לאנסנדה בעיר הזו אין יותר מדי מה לעשות, החלטתי להישאר בה יומיים כדי לתת לעצמי אפשרות להתאקלם לארץ חדשה ולשפה החדשה בה אני יודע מילים בודדות כמו שלום,תודה, בוקר טוב ולילה טוב, מצאתי לי מוטל זול והלכתי להסתובב קצת ברגל ולראות מי נגד מי, מצאתי לי מסעדה מקומית נחמדה שמפוצצת במקומיים, הזמנתי לי ארוחה שכמובן הגיע עם סלסת עגבניות חריפה ונאצ'וס (כמו דוריטוס) לאחר שסיימתי לאכול המלצר הגיש לי חשבון מנופח ונעלם, עכשיו לך תסביר למלצר שהחשבון לא שלי ושיש פה טעות, ניסיתי בעדינות והוא אמר "לא זה החשבון שלך!!", ניסיתי שוב קצת יותר באגרסיביות והוא בשלו "החשבון שלך", אולי לא הבנתי? אך ע"פ שפת הגוף זה כנראה מה שהיה זה רק מה שחסר לי אחרי יום ארוך של התברברויות בחום של טיחואנה, כל אותה העת אני מחפש את המלצר שנתן לי שירות מהרגע שהגעתי למסעדה ועד לקבלת החשבון השגוי (הוא גם זה שנתן לי אותו ונעלם) המשכתי לחפש את המלצר אך לא  מצאתי ואז פתאום נשרף לי הפיוז של הצד המרוקאי שלי קראתי לאחראי ואמרתי לו בשפה עילגת מעורבבת באנגלית ובשפת ידיים "זה לא שלי, אני לא גרינגו טיפש כמו שאתם חושבים! איך אני (למרות שאני גדול יכול לאכול כמה מנות בבת אחת?", הוא הסתכל עלי ואמר "צודק, טעות, סליחה" סוף כל סוף הגיע החשבון הנכון שהוא חצי מהסכום הנקוב בחשבון הראשון שהוגש לי, שילמתי אמרתי גרסיאס ועפתי משם, אחלה נחיתה במקום חדש כנראה שכך יהיה מעכשיו והלאה, את היום שלמחרת העברתי בעדכון הבלוג וטיול קטן בעיר, הלכתי לקניות בסופר וראיתי בחור מקומי שעובד במקום עם כיפה וציצית, ניגשתי אליו אמרתי "אולה" והצבעתי על עצמי "ישראל" הוא חיבק אותי ודיבר ספרדית את רב מה שהוא אמר לא הבנתי וחבל, שברנו את השיניים כ10 דקות הוא צילם את האופנוע ואני אותו ונפרדנו.

לאחר 2 לילות באנסנדה המשכתי עד לנקודה בתחילת המדבר בה תכננתי לעצור שוב ליומיים, המרחק מאנסנדה אל העיירה אל רוסריו (El Rosario) הוא 365 ק"מ כך שאפשרי בהחלט לעשות זאת ביום אחד בקצב רגוע בכבישי הבאחה, רב הדרך הייתה לא הרחק מקו חוף, למרות שיכולתי באותו היום להתקדם עוד יותר דרומה החלטתי לעצור שם, מקריאה בפורומים השונים היות ונקודת הלינה הבאה (שאחרי אל רוסריו) נמצאת במלון מבודד בלב המדבר והוא יקר מאוד ביחס לזה שבאל רוסריו ולכן אשן שם ועל היקר אדלג, הדרך לשם הייתה יפה אך כבישי הבאחה נטולי שוליים דבר שהקשה על העצירות לצילום ומנוחה, כאשר ראיתי שבילים שהייתה אפשרות לרדת אליהם ניצלתי את ההזדמנות לעצור למנוחה ולצילום, וכך המשכתי עד אל רוסריו שכל אותו היום אני מנסה להתרגל ומשתדל להינות מהארץ החדשה בה אני נמצא, במקום בו החלטתי לעצור בכניסה לעיירה ישנה מסעדה מפורסמת ולא מזמן הם פתחו צמוד למסעדה גם מוטל, המסעדה בשם "מאמא אספינוזה" (Mama espinoza's restaurant), מסעדה זו התפרסמה בעקבות מירוץ הראלי המפורסם "באחה 1000" וגם ה 500 (אורך המסלולים במיילים) שעוברים במקום ושם הייתה נקודת ביקורת ומנוחה, כל המסעדה מעוטרת בחתימות ותמונות של גדולי הרוכבים בהיסטוריית מרוצי הבאחה, האוכל במסעדה טוב וטעים, היות ואני תותח בספרדית ישר קלטתי שכתוב באחת מהשורות בתפריט "ביסטייק" ישר הצבעתי על זה ואמרתי למלצרית "אני רוצה את זה פורפאבור", בעודי חולם על הסטייק
שהולך להגיע צילמתי קצת את הקירות והתמונות במסעדה והמתנתי בסבלנות לסטייק, הגישו לי שוב נאצ'וס וסלסת עגבניות חריפה וטעימה ואז הגיעה המנה העיקרית לה ציפיתי…. "מרק עם חתיכות בשר" צחקתי לי "מה זה איפה הסטייק?" טוב נו, זה כבר קרה לי במדינות אחרות בהן הייתי ולא ידעתי את השפה המקומית אז לקחתי את זה בקלות למרות שהייתי מת לאיזה סטייק טוב באותו הרגע כמו בכל רגע, את האמת היה טעים מאוד ולמחרת באחת הארוחות הזמנתי את זה שוב, אל המלון הגיעו חבורת של צעירים אוסטרלים נחמדים, הם קנו רכב בארה"ב ותכננו לנסוע איתו ממקסיקו ועד פנמה,ישבנו באותו הערב סביב המדורה שאת גזעיה קיבלנו מבעלת המוטל, תמיד ידעתי שהאוסטרלים אוהבים בירה, עכשיו הם הוכיחו לי זאת, אני שתיתי 2 פחיות גדולות כל אחת (650ml) והם כל אחד שתה לפחות 20 פחיות רגילות במהלך הערב, דיברנו, צחקנו, סיפרנו חוויות וסיפורים והלכנו לישון לפנות בוקר.

היום שלמחרת הוקדש למנוחה לקראת הנסיעה הארוכה(מבחינת זמן)במדבר החם והיבש, בתכנון לעבור את כל הקטע הקשה ביום אחד ארוך וחם עד לעיירה בשם באיה דה לוס אנחלס שנמצאת על קו החוף המזרחי ושמעתי עליה דברים טובים.טוב קדימה ממשיכים-למחרת בבוקר קמתי מוקדם כהרגלי ויצאתי לדרך, הנסיעה המתוכננת היא מ"מאמא אספינוזה" בצד המערבי של חצי האי אל באיה דה לוס אנחלס בצידו המזרחי של חצי האי מרחק של כ 300 ק"מ , החום מתיש לאורך הדרך אך הנוף מפצה על כך למרות החום הכבד אני מוצא לעצמי מקומות טובים לעצירה וכל הדרך אני מחפש סביב את יערות הקקטוסים הענקיים והמפורסמים של באחה קליפורניה,הנוף ומזג האוויר משתנים מרגע לרגע והופך מחם ויבש לעוד יותר חם ועוד יותר יבש,הכביש הוא כביש צר ויחסית במצב טוב,כאשר אני בלב המדבר פתאום הם מתחילים להתגלות, פה ושם אני רואה איזה קקטוסון ומתחיל להתלהב כמו ילד בג'מבורי, לאט לאט הקקטוסים הענקיים מתרבים ונראים בכל צד שאליו אביט, כמות הזנים הגדלים פה מרשימה ונראה שיש פה עשרות אם לא מאות זנים של קקטוסים וכל זן משוויץ ביופיו אחד גדול,שני אדמדם, שלישי לבן, אחר קוצני וכו', פשוט נפלא, הבעיה היא שחם כאן ואני שוב מתחיל לדמיין אינדיאנים וגופות שהעופות הדורסים מחפשים ממעל, אני אומר לעצמי גשם לא היה מזיק כאן לצנן את האווירה, בהמשך כל היום הנוף דיי מונוטוני ומתחיל לשעמם, נמאס לי כבר מלראות רק מדבר, מאז שחציתי את מונטנה לפני כמעט חודש אני רואה רק מדבר, למרות שכל מדבר שראיתי שונה מקודמו זה כבר נמאס, ובמיוחד זה של באחה קליפורניה פשוט שממה, הכביש צר מאוד וללא שוליים קצת מקשה ולפעמים בלתי אפשרי לעצור ולצלם ובכל פעם שאני מבחין במקום בו ניתן לעצור אני עוצר ומצלם. לפני שממשיכים, נכון שנמאס לכם לראות קקטוסים?? תחשבו מה אני הרגשתי שזה מה שראיתי למשך כמה ימים ללא הפסקה, נשבע לכם שחלמתי על קקטוסים בלילה.

יאלה נתקדם, כך אני ממשיך כל אותו היום עד שאני מגיע אל הפנייה לכיוון העיירה באיה דה לוס אנחלס שמרוחקת כ  70 ק"מ מן הכביש הראשי שחוצה את הבאחה ע"פ ה GPS הייתי אמור לפנות כבר לפני כמה ק"מ, אך השילוט הראה שהוא טועה,המשכתי ככה עד לעיירה הנ"ל, סה"כ נסעתי באותו היו 610ק"מ בהגיעי אל העיירה באיה דה לוס אנחלס אני מבחין שאני נמצא בה כמעט לבד, מה שבטוח שאני הגרינגו היחיד בעיירה, חיפשתי לי מקום לישון בו וחם, חם מאוד, מצאתי לי מקום זול וממוזג רצתי למקלחת להוריד ממני את שכבות האבק והזיעה ויצאתי לחפש מסעדה על קו החוף, מתברר שהתחושה הראשונית שאני לבד בעיירה נכונה והעיירה נטושה כמו עיר רפאים, הרבה עסקים סגורים וכך גם כל המסעדות שעל קו החוף, עצרתי במקום אחד שנראה כפתוח אמרתי כמה פעמים "אולה" ולא הייתה תשובה המשכתי הלאה ומשלא מצאתי מקום לאכול בו עצרתי במיני מארקט אחד קניתי לי 2 בקבוקי שתייה גדולים שימלאו את קיבתי וימלאו את גופי נוזלים שהתאדו וחזרתי אל החדר ליהנות מהמיזוג, שוב אמרתי לי "מה זה החום הזה איפה הגשם?" שוב התלוננתי ואמרתי "נמאס לי אני איש של קר וירוק ואפשר גם חמים וירוק ולא יבש וחם ושהכל מת מסביב", יצאתי מהחדר לנשום אוויר כמו חם מייבש שיער ושמתי לב שבעל המלון דובר אנגלית לשם שינוי, ראיתי אותו הולך וחוזר עם נגרר מלא במים איתו הוא ממלא את הבריכה של המלון, שאלתי אותו מה פשר הדבר והוא הסביר לי שאת המים הם מביאים מאזור מרוחק יותר ושיש הרבה בעייות בבאיה דה לוס אנחלס ואחת מהן היא מחסור חמור במים ובמוצרי גלם והממשלה לא עושה כלום בנדון ולכם המון תושבים ואנשי עסקים פשוט קמו ועזבו וחיפשו מקום שיותר קל וזול לחיות בו, פשוט חבל המקום בעל פוטנציאל חופים יפים עם הרים חומים ממול מזכיר קצת את חופי אילת ויש אומרים את חופיה של סיני, בערב אכלתי במוטל, התכתבתי קצת עם המשפחה והחברים, החלטתי שנמאס לי מחום וממדבר ולכן מחר אמשוך כמה שיותר דרומה ובגדול מסיים את חציית הבאחה כמה שיותר מהר, לכן הכנתי את עצמי לעוד יום ארוך ואני מקווה שלא יהיה חם, רקדתי את ריקוד הגשם ועפתי למיטה.

בוקר כולם ישנים רק אני והקרנף מתכוננים ליציאה המטרה היום העיר לורטו (LORETO) המרחק לשם הוא 610 ק"מ וכבר על הבוקר חם כנראה שהריקוד האינדיאני לא עזר ושוב פיללתי לגשם, אמרתי לעצמי "לירן מה זה? בדרך כלל זה עובד שאתה מבקש גשם, אולי פה צריך לבקש בספרדית" יצאנו לדרך מבאיה דה לוס אנחלס ועד לכביש הראשי יש כ 70 ק"מ אותם רכבתי אתמול, לאחר חצי יום רכיבה הנוף לאט לאט להשתנות, פתאום שוב ירוק אמנם ירוק מדברי סטייל אזור באר שבע ודרומה אך גם טוב נמאס לי מהחום והצהוב הזה בעיניים ואיתו מגיע גם הגשם, כן אותו הגשם לו ייחלתי בימים האחרונים, הפעם היה כל כך חם שביקשתי יותר מפעם אחת וכאשר הגשם הגיע הוא הגיע בגדול או אפשר לומר בענק כל אותו היום רכבתי בגשם כנראה שריקוד הגשם בכל זאת עבד,הכביש המישורי, הישר והמשעמם עם רוחות הצד וסופות החול והאבק הפך לכביש מפותל עולה ויורד בין ההרים, לפני כל סיבוב חד יש שילוט ולפעמים פסי האטה, אך אין צורך כי הדרך הקלה ביותר לזיהוי מפגע בדרך או סיבוב חד היא מצבה מעוטרת ומלאה בנרות לזכר מי שלא התייחס לשלטים המזהירים על הסכנה הקרבה, בעצם לכל אורך הדרך אפשר להבחין בכל סיבוב יש מצבה שכזו, או שהם סוגדים לסיבובים או שהיו פה מלא תאונות קטלניות,הגשם והרוחות מתגברים, את הסיבובים אני לוקח בזהירות מרובה היות שאי אפשר לדעת איזו  הפתעה כל סיבוב מכין לי ומה מסתתר מאחורי כל אחד שכזה, אם זה מכשול או סתם נהג שהחליט "ליישר"את הסיבוב, כל הזמן אני מדגיש לעצמי שמקסיקו זו מדינת עולם שלישי אז צריך להתנהג בהתאם, מדי פעם אני מבחין באבנים שהידרדרו מדופן ההר ובבוץ על הכביש והבעיה להבחין במכשול כזה היא בעיקר בסיבובים, הרוח משתנה מצד לצד ומנדנדת אותי ואת הקרנף, בהמשך הדרך זכיתי לראות בשידור חי אבנים בגודל של כדור סל מדרדרות ומתגלגלות על הכביש בעודי עובר ביניהם, במהלך היום אני עובר בעיירות מוצפות וממשיך בדרכי לכיוון לורטו, לאחר כ 400 ק"מ וכשהעיר סנטה רוסליה (Santa Rosalía) נראית באופק שהיא גם נקודת העצירה ללילה בקלסר החרום (למקרה הצורך) אני מגיע אל מעבר בכביש מוצף מה זה מוצף? עובר בו שיטפון וזרימה רצינית של מי גשמים, אני עוצר בצד, גשם יורד כל הזמן ללא הפסקה, למרות הגשם אני מוריד קסדה, מדליק סיגריה ואומר לעצמי "לירן עד כאן על תהיה חמור!! מה לעזאזל אני צריך לעשות?" לחזור חזרה לא עולה בחשבון 400 ק"מ ובעוד כמה שעות מתחיל להחשיך אני כבר קרוב מאוד (3 ק"מ) ולחזור אל העיר הקודמת לא בא בחשבון ואני לא אספיק להגיע לשם לפני החושך, לאחר כמה דקות אני מבחין במשאית שחוצה בהצלחה את זרם המים, לאחר עוד כמה דקות עוד משאית ועוד טנדר, אני שם לב שהנתיב הימני קל יותר למעבר אך גם כך המים די עמוקים והבעיה לא העומק אם כי היא הזרם והפסולת שזורמת בו,סלעים ובוץ בטוח יש ואולי גם ענפים ועוד הפתעות,

למעלה, הקרנף אחר מעבר מכשול המים

אחד הטנדרים עוצר לידי ושואל אם אני רוצה להיצמד אל הדופן שלו ולנסוע במקביל בעת החצייה ואני מסרב בנימוס, זה יכול להיות גרוע יותר בעת החצייה אני יכול לפגוע בו או הוא בי, מה גם שהגלגלים שלו יצרו גלים שאולי יפריעו לי, לאחר כחצי שעה בה צפיתי ברכבים, משאיות ואוטובוסים חוצים וגם עליתי והנעתי את הקרנף כמה וכמה פעמים, ובכל פעם אמרתי לעצמי "מה אתה גנוב? בוא נחכה עוד קצת,מצד שני המפלס לא ירד בשעות הקרובות ואת האמת אין לי ברירה", לבסוף תפסתי אומץ והחלטתי לחצות, אמרתי לקרנף "יאללה חביבי אין ברירה צריך לחצות" עליתי על הקרנף הנעתי והתחלתי להתקרב אל הנהר שחצה את הכביש, כיוונתי לאזור בו חצו המשאיות והטנדרים, כנראה שם יהיה יותר קל היות וגלגליהם פתחו נתיב, נכנסתי בהילוך ראשון אל המים והמים הגיעו עד גובה חצי הגלגל, שמרתי על גז קבוע ואת האמת זה היה פשוט יותר ממה שהיה נדמה לי, ללא נדנודים או איבוד יציבות פשוט ישר לכיוון השני לאחר שחציתי עצרתי לצלם את השיטפון, טפחתי על מכלו של הקרנף ואמרתי לו "איזה גבר אתה, אשכרה קרנף" לצערי הסוללה של הגו פרו נגמרה ולא צילמתי תוך כדי החצייה לקח להמשך, משם המשכתי עוד כ 200 ק"מ עד לעיירה לורטו, הנוף השתנה בבום אחד ושוב הרים רק הפעם עם מבט אל הים בחלק מהמקומות אמרתי לעצמי "בואנה אתה בתאילנד לא במקסיקו" המבט אל המפרצים והלגונות עם הים השטוח והאיים הירוקים פשוט מדהים, בכניסה לעיירה ראיתי המון אנשים ונראה שכל העיירה יצאה לראות את השיטפון שעובר בנחל כאילו שזה מחזה בלתי רגיל עבורם שוב טעות שלי שלא צילמתי את זה, בהמשך אני אבין שזה היה באמת אירוע לא שיגרתי, מצאתי לי מקום לישון ויצאתי להסתובב בעיר ולחפש מקום למלא את קיבתי, הגשם לא הפסיק לרדת וכל העיירה הייתה מוצפת כל הרחובות מלאים במים עד גובה המדרכה ואני כמו ילד נוסע בגשם עם שורט וסנדלים (במהירות איטית כמובן) משפריץ מים לצדדים ומחייך בקסדה כמו איזה שיכור, אכלתי ארוחה טובה וחזרתי רטוב ומבסוט אל המוטל שוב קצת עדכונים מהארץ, פיפי ולישון. למחרת יצאתי לדרך ללה פז מרחק 356 ק"מ לתפוס מעבורת שתיקח אותי ואת הקרנף הרחק מבאחה קליפורניה בחזרה אל היבשת ואל מקסיקו עצמה.

הדרך הייתה ארוכה ולא פשוטה רוחות צד חזקות מאוד ומשתנות מצד לצד פעם תוקפות מימין ופעם משמאל, הכי כיף שיש רוחות גב הקרנף משייט כמעט בלי גז, בדרך עברתי שוב במקומות מקסימים, חלקם הררים וירוקים, שוב מישור משעמם עם רוחות וסופות חול, שוב הרים ירוקים וגשם, שוב חם ושמיים ללא ענן מעל ים כחול, וואוו כמה שינויים יש ביום אחד במסע שכזה, הגעתי ללה פז ושאלתי היכן המעבורת, התברברתי שוב בתוך העיר כאשר ה GPS לא עוזר בכלל עד שמצאתי את הכביש המוביל אל הנמל, מתברר שהגעתי בדיוק בזמן והמעבורת יוצאת בעוד כשעה וחצי, קניתי כרטיס בשבילי, משם הפנו אותי לעמדת שקילת הרכבים כדי לחשב את עלות השטתו של הקרנף הלבן,

להמשך, דלגו לבלוג של לירן 

דף הפייס של לירן כאן

———————————————————————————————————

כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות ללירן מרכוס

———————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

לירן מרכוס בדרכו היסודית

מושך את כולנו כמו בתוך חלום

תזכורת מפוסט קודם: וכך בנוף עוצר נשימה או בעצם עם כל הצמחיה והירוק בעיניים שרק מעצים את הנשימה המשכתי עד שחציתי את ה"גבול" (יש רק שלט ברוך הבא וזהו) למדינת אורגון (OREGON).
המשכתי בנסיעה בכביש הכניסה לאורגון עד שעצרתי לתדלק באיזו עיירה שנראית כמוכת עוני, ע"פ הבתים,החנויות,המכוניות והאחוזות הנטושות הכל מוצע למכירה מכל עבר,גם האנשים נראים קשיי יום ונראה שהמשבר שפקד את ארה"ב עדיין שולט פה (אולי אני טועה אך כך זה נראה).
החלטתי למשוך כמה שיותר עד שהגעתי לעיירה בשם שאדי קוב (SHADY COVE) בערב קפצתי למסעדונת מעבר לכביש,זו מסעדה סינית נחמדה ואני דווקא הזמנתי אוכל תאילנדי שהיה טעים ומרענן וקצת מגוון את התפריט,במסעדה פגשתי זוג נחמד שישב מאחורי והתעניין מאיפה באתי ולאן אני הולך,דיברנו בין ביס אחד למשנהו ובסיום הארוחה הזמנתי חשבון הבעל קם חטף ממני את החשבון ושילם על הארוחה אמרתי לא שאין צורך אבל הוא התעקש אז ויתרתי לאחר הניסיון הראשון,כמו שאומרים נותנים לך תיקח, מרביצים לך תברח אחח איזה אמריקאים נחמדים כן ירבו, אמרתי לו תודה,איחלנו איחולי בריאות והצלחה אחד לשני, הצטלמנו יחד וחזרתי למוטל מעבר לכביש

.27.6.14

למחרת היום נסעתי למקום שבשבילו חתכתי מזרחה מכביש החוף למקום בשם Crater lake
שהוא הר געש רדום כשבלוע של ההר ישנו אגם קסום שחלמתי לראותו,לפני כמה שנים קראתי בלוג של זוג מאוסטרליה שביקר במקום ופרסם תמונות ושם פעם ראשונה שנתקלתי במחזה המדהים הזה,
אמרתי לעצמי "לירן אתה חייב את זה לעצמך" וכך עשיתי, בלילה ירד גשם וכאשר יצאתי לדרך התפללתי שאזור ההר יהיה נקי ושטוף שמש, אבל מה הערפל והגשם התאהבו בי ועוקבים אחרי לכל מקום, למרות זאת המשכתי וכאשר הגעתי עד לשם לאחר טיפוס ארוך בכביש שופע סיבובים,היה כזה ערפל שלא ראיתי את האף שלי… איזה באסה בכדי לראות את המקום הארכתי את הדרך במאות ק"מ ובסוף לא זכיתי לראות את המחזה ביום שמשי ונטול ערפל/גשם ממש אכזבה אבל אני לא אתן לזה להוריד לי את המצב רוח,

לאחר החלטה זריזה נתתי להר עוד הזדמנות "הר נחמד, אתה לא תביא אותי עד לפה ובסוף תתכסה בערפל שבקושי רואים את הכביש". אז חיפשתי מוטל קרוב בערך כ 20 מייל משם, הגעתי למוטל דרכים שהיה נראה חשוד בהתחלה גם בגלל המחיר וגם כי היה נטוש לגמרי, למרות זאת לקחתי חדר, נסעתי לתדלק ולאכול צהריים בעיירה הקרובה, לאחר מכן חזרתי למוטל, החוות דעת הראשונית שלי הייתה שגויה מה שלא אופייני לי, שוחחתי קצת עם בעלת המקום, אישה נחמדה שעובדת קשה למחייתה ומכינה לאורחים עוגות ועוגיות ללא תמורה, היא נתנה לי עצות וטיפים היכן לבקר וכו', היא גם סיפרה שבשנתיים האחרונות יוקר המחיה והמחסור בתיירים עקב צמצום עונת השלגים פגעו לה בעסק, לשמחתי ולשמחת בעלת המוטל הגיעו עוד אנשים והמוטל היה מלא עד אפס מקום בערב, עד הערב התעסקתי שוב עם כיוון הבולמים, בדיקת נוזלים,לחצי אוויר וכו' בשעה 19:00 החלטתי לקפוץ לננשנש איזה משהו במסעדה מעבר לכביש, כאשר הגעתי ראיתי שני שלטים על החלון והדלת בצד ימין כתוב "פתוח" ובצד שמאל "סגור" ניסיתי והדלת נפתחה, שאלתי "תגידו פתוח או סגור" הם אמרו שבדיוק סגרו ובעודי מפרסס שאלה המלצרית שהיא גם השותפה במקום "האם אני לבד?" עניתי כן אז היא אמרה "בוא שב" ונעלה מיד את הדלת שלא יכנסו עוד עוברי אורח כמוני, למזלי ואני אומר שוב, למזלי הם הכניסו אותי ולא בגלל שהייתי הולך למיטה רעב, אלא האוכל היה פשוט טעיםםםם, במבט ראשוני זה היה נראה לא משהו הסטייק עוף המיוחד שלהם אך מניסיון עבר אמרתי בוא נטעם מה יש להפסיד, הכי הרבה נתחתן עם האסלה בשבוע הקרוב, לא התאכזבתי היה מעולה ושוב החזרתי צלחת שלא צריכה שטיפה, שאלתי אותם מדוע אתם סוגרים כל כך מוקדם הם הסבירו שבשעות האלו האנשים כבר לא מגיעים והעסקים לא משהו בשנתיים האחרונות, עוד בן אדם שאומר לי זאת.
חזרתי למלון שבע ומחייך ובערב פגשתי מלא אנשים וגם זוג אמריקאי נחמד בפנסיה שרוכב על   BMW R1200GS ADV סביב ארה"ב שגם כמוני נתנו עוד הזדמנות להר והתחזית הבטיחה לטוב, הבעל בשם ג'רי סיפר לי שלאופנוע היו כבר כמה בעיות עם גל ההינע והקלאץ ושעלה לו כמה אלפי דולרים לתקנו וחוץ מזה הם די מרוצים, האופנוע גם צורך שמן לעומת שלי שכרגע כבר עם 2,600 מייל ולא הוספתי לו אפילו גרם, טפו טפו טפו, לאחר שסיימנו לדבר השמים התבהרו, ביקשתי מכולם לא לרקוד את ריקוד הגשם וגם אם הם שרים אז רק במקלחת, נקווה שמחר גם יהיה כך כהרגלי נשיקה לאופנוע בברכת לילה טוב וחתכתי לישון.

28.6.14

בבוקר למחרת התעוררתי וראיתי שמים נקיים יששש, קפה זריז ועוגה מעשה ידיה של בעלת המוטל בכדי לפתוח את הבוקר,האישה הנחמדה גם נתנה לי שקית עם סופגניות לדרך איזה אישה טובה,חוזר לחדר התארגנות העמסת ציוד ויאלה אני טס לשם עכשיו לפני שהמז"א ישתנה ויחזור הערפל שרודף אחרי, אני והחבר שלי(האופנוע למי שלא הבין)טיפסנו שוב להר והדרך נראית כמו דרך חדשה למרות שרק אתמול נסענו בה, איך שהטמפ' משתנה והאוויר נעשה קריר ונעים (לי לפחות) הפסגה נמצאת מעל 7,600 רגל שזה קצת יותר מ 2,300 מ' אין ערפל ואין עננים איזה כיף מטפסים עד שפתאום לאחר אחד הסיבובים נגלה האגם המהמם הזה, כחול הכי כחול שאפשר לדמיין, מסביב ההרים בחלקם מושלגים, האוויר הנקי והקריר, יש עוד אנשים אך השקט מסביב כולם מתפלאים ונראה לי שהם בשוק או שזה בגלל שהם אמריקאים יש שקט מופתי, אני משתהה על יד כל תצפית מכל כיוון אפשרי איזה מקום נפלא, עולות המחשבות ואומרות רק שההר לא יתעורר בזמן הקרוב ויהרוס את היופי הזה, צילמתי עשרות תמונות שלא מביישות את הפירמה כל תמונה פשוט גלויה ואז ראיתי זוג בשנות השישים שמנסים לצלם את עצמם,הצעתי לצלם אותם כך שהם לא יסרבו לצלם גם אותי…האיש שאל מי אני ומה מו מי ולאחר שסיפרתי הוא סיפר שהם כנופיה של הארליסטים וביום יום הם לא עושים יותר מדי בלגן אלא רק שצריך…, הוא נתן לי מטבע מעץ עם הלוגו של הכנופיה ואמר שהוא אהב אותי וזה למזל שאשמור אותו אצלי בכיס, הצטלמתי עם כולם ונפרדו דרכינו,

משם נסעתי צפונה וחציתי אזורים חקלאים עם שדות, כרמים, רפתות לולים, פירות ומה לא איזה ריחות משגעים, האף שלי אבד שעות נוספות, השדות אחרי הגשם הדשא שבעל הבית החליט לקצור, הרפת שבדיוק חלפתי על פניה כל רגע ריח אחר חודר לי לאף ושוב זו אחת הסיבות שבאופנוע יותר כיף לטייל, לאחר כמה שעות נסיעה בהם חציתי גשרים מעל נחלים ונהרות יפיפים עם אגמים כחולים ופסגות הרים מושלגות והכי מגניב זה שפתאום לאחר סיבוב או מבין העצים או סתם סיבוב של הראש מתגלים מראות נפלאים של מפל, אגם כחול או איזה הר מושלג, אם היו נותנים לי שקל על כל וואוו שאמרתי הייתי עושה טיול ארוך יותר, כך המשכתי עד שחציתי את הגבול לוושינגטון (המדינה לא העיר) מצאתי מוטל דיברתי עם המשפחה והחברים סיפרתי והשווצתי איזה יום מדהים עבר עלי והלכתי לישון ולחלום על מה שראיתי מחר יום חדש.
29.6.14

היום לשם שינוי השעון לא זינזן אז התעוררתי מאוחר ב 8:30 שיט, אני תכננתי לראות 2 הרי געש  מפורסמים בוושינגטון את הר סנט הלנס וההר השני הר רנייר שהוא ההר הגבוהה ביותר ברכס הקסקייד שני ההרים כרגע לא פעילים הרינייר התפרץ בפעם האחרונה לפני כ 150 שנה והסנט הלנס התפרץ התפרצות רצינית בשנת 1980 ההתפרצות הזו גרמה לנזק רציני,נהרגו בה 75 אנשים ונגרם נזק סביבתי לתשתיות ולבתים, אומרים שזו הייתה ההתפרצות הקטלנית ביותר בהיסטוריה של ארה"ב, הדופן של ההר(לוע) קרסה וההר איבד מגובהו כ 400 מטרים,שני ההרים מדהימים ובגלל זה רציתי לראות אותם במו עיניי ולצלמם בעדשותיי, נו אז מה אתם מנחשים?אם אמרתם שראיתי וצילמתי אתם טועים!! הערפל והגשם האלו לא מניחים לי אז מה עושים? עושים לו את תרגיל הקרייטר לייק (אגם המכתש) מחפשים מוטל קרוב וסוגרים את היום בארוחה חמימה.

בבוקר התרגיל עבד והשמיים התבהרו אז קדימה להתארגן ולצאת יש היום לצלם את הסנט הלנס שותה קפה מתארגן וזז הדרך אל ההר יפה ומוצפת בנוף בכבישים מדהימים ובדרכי למעלה אני קולט שלט למסלול הדראג ימינה, אני מיד עוצר פרסה ובוא נלך לראות מה קורה שם,אז מסלול הדראג היה סגור, אבל היה שם מסלול סופר קרוס פתוח והתאמנו שם רוכבים מתחילים ורוכבים תותחים אז הוצאתי מצלמות והתחלתי להקליק, איך שהתגעגעתי לצלילים האלו של ה 4 פעימות ולריח של ה 2 פעימות ההר ימתין בזמן שאני שוטף את העיניים, נהנה מהמוזיקה של ה 4 פע' ומסניף את העשן של ה 2 פע', לאחר כשעה חזרתי למוד נסיעה, ההר מתחיל להראות את פסגתו מרחוק וככל שמתקרבים הוא גדל ונעשה יפה יותר, בדרך אני עוצר בכמה תצפיות ומצלם את ההר והנוף.
בסוף הגעתי לתצפית האחרונה ופגשתי שני חברים מהלוניטונס שלא מפחדים ומתקרבים אלי ללא חשש, אז גם אותם צילמתי. בכדי לנסוע להר השני שהוא הרנייר שהוא בעצם מאחורי הסנט הלנס במרחק יריקה יש לנסוע חזרה את

כל הכביש שבאתי ממנו בבוקר ולבצע הקפה של קצת יותר מ 50 מייל היות ואין כביש המחבר בין שני הכבישים שמובילים לכל הר.
אז להר הזה אני לא אספיק להגיע היום אז קדימה למצוא מקום זול ולהתמקם לקראת הלילה,הגעתי לעיירה קטנטונת בשם RANDLE המוטל נמצא על הכביש הראשי שהוא לא מפריע בכלל לשקט הפסטורלי ומאחורי המלון יש הרים יפיפים ,איזה נוף אני אומר לעצמי והשקט הפסטורלי, הבחורה שעובדת בקבלה אמרה שהנסיעה קצרה ותוך מקסימום שעה אני יהיה שם יש עוד 5 שעות, אז חישוב גס שעה וחצי לכל כיוון נשאר לי שעתיים לצלם את ההר אז קדימה החלטתי ונסעתי לבקר בשמורה בה שוכן ההר היפיפה, הכביש המוביל להר נמצא בשיפוצים אך למרות זאת אפשר לנסוע בקצב סביר, בדרך למעלה שוב מפלים יערות ריחות מדהימים אנשים נחמדים ונוף משגע, לאחר שצילמתי את ההר חזרתי למוטל הדרך חזרה מכביש אחר ביציאה השניה של השמורה הוא כביש מעלף פשוט מעולה עם נוף ללא סוף, חזרתי רעב אך מרוצה למוטל הנ"ל יש גם מסעדת דרכים עם אוכל משגע אז יצאתי לבדוק מי נגד מי ומה אלו הריחות המשגעים הבוקעים משם, לא התאכזבתי וגם הם זכו לקבל צלחת נקייה חזרה.

וושינגטון(המשך)הר הרנייר וגן עדן לאדוונצ'ר

אז להר הזה אני לא אספיק להגיע היום אז קדימה למצוא מקום זול ולהתמקם לקראת הלילה, הגעתי לעיירה קטנטונת בשם RANDLE המוטל נמצא על הכביש הראשי,שהוא לא מפריע בכלל לשקט מסביב ומאחורי המלון יש הרים יפיפים, איזה נוף אני אומר לעצמי והשקט הפסטורלי, הבחורה שעובדת בקבלה אמרה שהנסיעה קצרה להר הרנייר ותוך מקסימום שעה אני אהיה שם יש עוד 5 שעות, אז חישוב גס שעה וחצי לכל כיוון נשאר לי שעתיים לצלם את ההר אז קדימה החלטתי ונסעתי לבקר בשמורה בה שוכן ההר היפיפה,הכביש המוביל להר נמצא בשיפוצים אך למרות זאת אפשר לנסוע בקצב סביר, בדרך למעלה שוב מפלים יערות ריחות מדהימים אנשים נחמדים ונוף משגע, לאחר שצילמתי את ההר חזרתי למוטל, הדרך חזרה עשיתי מכביש אחר מהיציאה השנייה של השמורה הכביש הזה מעלף, פשוט מעולה עם נוף ללא סוף.
1.7.14
לאחר שהתעוררתי ושתיתי קפה עם ארוחת בוקר פשוטה אך טעימה,כיוונתי את GPS לכתובת של חנות בסיאטל בה רציתי לבקר ולהתאבזר.
חנות זו מוכרת אביזרים במיוחד לאופנועי אדוונצ'ר, החנות של חברה גרמנית בשם TOURATECH
ואני מאמין שלרוכבים שבינינו השם מוכר החנות מלאה בציוד, אביזרים, ואופנועים משופצרים ומדוגמים,
אין מה להוסיף פשוט גן עדן לאופנועי ורוכבי אדוונצ'ר.

להמשך קריאה ומעקב – זה הבלוג של לירן

דף הפייס של לירן כאן

————————————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ללירן מרכוס

————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

לרכוב בנוף החד פעמי של פארק היוסמטי

לירן מרכוס ממשיך לגלות את היופי וההנאה של הרכיבה לבד . קטעים מהבלוג העשיר שלירן העלה. תיהנו

לפני פארק יוסמיטי עצרתי כדי לקנות קצת קופסאות שימורים ושתיה שיהיה עם מה להרגיע את הקיבה שכרגע היא היחידה שאני מחויב לתת לה דין וחשבון ולעדכן אותה פעם ביום לפחות
הפארק נחשב לאחד מאתרי התיירות הגדולים בקליפורניה מעריכים ש 3.5 מיליון תיירים מבקרים בו מדי שנה, הפארק שופע בבעלי חיים, צמחייה, צוקי גרניט ענקיים, מפלים נחלים ועוד.
הגעתי ליוסמיטי אחח עוד פארק יפיפה זה בדיוק כמו בתמונות יששש, הכביש עובר בתוך יערות עצומים וגם פה יש עצי סקויה מהגדולים בעולם, איזה כיף לא מספיק מה שראיתי ביום שלפני גם פה נמצאים הענקיים המרשימים האלו.

פשוט חובה 2 הפארקים האלו מדהימים אין מילים יותר טובות לתארם כל מילה נוספת רק תגרע מיופים תראו בתמונות, עקב ריבוי המטיילים יוסמיטי ידועה בקושי למצוא מקום פנוי באתרים המורשים לקמפינג, אני מצאתי די בקלות, סיימתי לי יום עמוס פרסתי אוהל, ארוחת ערב משימורים ולילה טוב.

למחרת בבוקר למרות העייפות שנחתה עלי בסוף היום הקודם התעוררתי כהרגלי מוקדם, הטמפ' הייתה 0 מעלות צלזיוס ובהמשך היום הטמפ' נסקה ל 35 מעלות צלזיוס מתחיל באריזת הציוד ובתכנון להגיע לסן פרנסיסקו.

טוב ממשיכים והדרכים מדהימות והנוף משגע עם כביש חדש ושוב שופע בסיבובים מגניבים.א בל מה? מד המרחק מראה כבר על   560 מייל וצריך לבצע טיפול ראשון ב 600 מייל מה עושים מחפשים מוסך מורשה של YAMAHA מצחיק אבל אני שכל חיי טיפלתי לאנשים ברכבים ובאופנועים שלהם חייב ללכת למוסך בכדי לא לפגוע באחריות איזה באסה אני אבזבז גם זמן וגם כסף והיות שאני מכיר מקרוב את המוסכים קצת קשה לי לסמוך על כאלו שאני לא מכיר טוב אין ברירה אם חייבים אז חייבים.

הגעתי לעיר נידחת בשם מודסטו Modesto ומצאתי מוסך יבואן, אך מנהל המקום הסביר לי שהוא עסוק ואם אני רוצה שאחכה עד סוף היום אולי יהיה לו זמן, אמרתי לו, לא תודה, האם הוא מכיר מוסך קרוב הוא אמר לי שבעיר הבאה בשם נודסט ו((Nodesto יש, ביקשתי את הכתובת והוא נתן לי, הגעתי למוסך ובחור נחמד בשם ברט המילטון שהוא גם הבעלים הבין שאני באמצע מסע ואמר לי כמובן אני מכניס את האופנוע עכשיו קרא למנהל עבודה ואמר לו שיקבל אותי היות ואני באמצע טיול, בינתיים הלכתי למסעדה ליד ונפלתי על מנת כנפיים ברוטב ברביקיו ופיצה הייתי רעב לאחר יומיים באוהל, היה מעולה ליקקתי את האצבעות והחזרתי להם צלחת שלא צריכה שטיפה.
המסעדה היא מסעדה של אופנוענים יפה ומעוטרת בתמונות ובאופנועים אמיתיים תלויים מהתקרה ועל הקירות ושייכת למוסך הארלי דוידסון הצמוד ממש, אהבתי את העיצוב השירות וכמובן האוכל,
איזה מגניב זה שממלאים חופשי את השתייה/קפה בחינם (משלמים פעם אחת בלבד), רק דבר אחד לא ברור אם גם ככה ממלאים חופשי מדוע זה משנה אם אני שותה בכוס גדולה או קטנה נו לך תבין האמריקאים אוהבים הכול גדול למרות שאצלנו במקדונלדס ההמבורגר הרבה יותר גדול,
לאחר כשעתיים וחצי האופנוע היה מוכן, הוחלפו כל השמנים ובוצע ריקול (קריאת תיקון) למחברי הנורות הראשיות,

על הדרך קניתי כפפות קיציות, כי פשוט הכפפות גורטקס המעולות שקניתי מתאימות יותר לגשם ולקור ארחיב עליהם בהמשך, הייתי חייב עוד זוג כי מצאתי את עצמי פעמיים רוכב נגד העקרונות שלי בלי כפפות, כמו שאמר חבר מהולל מפורום פול גז בשם GN250 "איך תספור את הכסף מהביטוח, אם נסעת בלי כפפות", הבחור היה גאון כל מי שאני אומר לו את זה פה בארה"ב מתגלגל מצחוק, טוב אז שילמתי ואמרתי תודה לברט והצוות שלו ויצאתי לדרכי… המשך ועוד פרטים בבלוג של לירן

בפוסט הבא טעימה מסן פרנסיסקו והנסיעה על כביש החוף מס 1 המפואר.

———————————————————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שייכות ללירן מרכוס

———————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

מימוש חלום של איש מיוחד

החוֹוֶה את תשוקת המסע בכל החושים

לירן – אופנוען מנוסה ומחוייב, יצא לרכוב באמריקות לאחר תכנון יסודי, התארגנות ולימוד – מבלי לוותר על שום חלק, פריט או הנאה. קבלו טעימה מהבלוג הנפלא שלו. כתיבה מפורטת וצילומים בשפע.

 כנהוג כאן, אכניס מדי פעם איזכורים על מסעו של לירן וקישורים לבלוג שלו. בהצלחה אמיגו! (יוני)

קודם כל סרטון טרי מהרכיבה לסקויה פארק

(נא להגדיל מסך ולסמן בגלגל השיניים רזולוצייה 1080)

[youtube_sc url="http://youtu.be/1Dq8_4hDPS0"]

הרפתקה של פעם בחיים

שלום לכולם אז איך מתחילים סיפור שכזה שכולל יציאה אל הלא נודע עריכה וכתיבת בלוג אישי,קניית ציוד ואופנוע(על הציוד והאופנוע ארחיב בהמשך).
אז נתחיל -קצת עלי:
שמי לירן בן 37 חיי ונושם אופנועים מאז שאני זוכר את עצמי, את החלום לצאת לטיול עם אופנוע, לא חשוב לאן אני חולם כבר המון שנים, במהלך השנים האחרונות חלמתי על טיול באמריקות (צפון,דרום ומה שבאמצע) ולאחר תקופה די ארוכה באפריקה במסגרת העבודה (6 שנים+) החלטתי לעזוב את הכול ולצאת לדרך.
מספיק עם השיטוטים בפורומים השונים וקריאת מאמרים מטיולים של אנשים אחרים וכן התמונות שראיתי לא נותנות לי מנוח,הגיע הזמן ועכשיו תורי.

אז התחלתי כך:
התפטרתי ממקום העבודה וקניתי כרטיס טיסה  לתאריך ה 11.06.2014 היעד הוא ד.מערב ארה"ב לעיר לוס אנג'לס שבקליפורניה,
חבר שלי בשם עומר הכין לי לוגו לטיול נפרדתי מהמשפחה והחברים ויאלה לשדה"ת.
אם אתם שואלים מדוע לשם?אני אענה שפשוט קליפורניה היא ארץ האופנועים ולוס אנג'לס וסן פרנסיסקו מלאות בחנויות של אופנועים וציוד לאופנועים,כמו כן שוק היד שנייה נותן מגוון עשיר יותר לבחירת החתן המיועד,
אם לא שאלתם מדוע לשם?בכל זאת קיבלתם תשובה.

הנחיתה בלוס אנג'לס הייתה לאחר דרך ארוכה ומיגעת שהחלה בטיסה מוקדמת להולנד(4.5 שעות) ועיכוב של 3 שעות בטיסת המשך עקב תקלה במנוע,לאחר שהתקלה תוקנה המראנו ללוס אנג'לס לטיסה ארוכה של 11 שעות,לאחר הנחיתה קיבלתי קבלת פנים בשדה התעופה עם שוטרי מעבר גבול שעובדים בעצלתיים וכעבור שעתיים יצאתי מהשדה תעופה סה"כ 25 שעות מרגע שיצאתי מהבית ועד שהגעתי למלון.
ביציאה מהשדה חיכה לי חבר מהצבא בשם דניאל שהודעתי לו שאני בא והוא מיד נרתם לעזרתי ומאז שהגעתי הוא עזר ועוזר בכל מה שהוא יכול,נסענו למלון הנחנו את המזוודות ויצאנו לאכול בשר….
אחחח איזה סטייק נהניתי מכל נגיסה הסטייק היה כל כך רך שהוא נחתך עם סכין הפוך לאחר כמה חיתוכים שמתי לב לכך.

בבוקר שלמחרת התעוררתי מוקדם ללא ג'ט לג ובהצעתו של דניאל שכרתי רכב וGPS והתחלתי לחרוש את כל האזור של לוס אנג'לס,
בכמה ימים נסעתי כ 750 מייל(1מייל=1.6ק"מ)בהם חיפשתי אופנוע וציוד,כל האופנועים שראיתי עוד כשהייתי בארץ באתר בשם קרייגליסט (כמו יד 2 אבל אמריקאי)נמכרו וקצת הייתי מאוכזב  חזרתי למלון וסגרתי את היום הראשון.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

המסע ממשיך לכיוון צפון

ולשמורות הטבע של מזרח פטגוניה

הצג מפה גדולה יותר

יום שבת 26.1.2013
אין ספק שקשה לעזוב מקום יפה ונעים כמו אל קלפטה, ויחד עם זאת, אין ברירה וחייבים להמשיך בדרך. אכלתי ארוחת בוקר טובה בהוסטל ויצאתי לרכיבה הלא ארוכה בתקווה למצוא פתרון למיקרו סווי'ץ של רגלית האופנוע, שלא מפריע לרכיבה אבל אני מרגיש חסר בלי זה. משטר הרוחות באיזור זה של פטגוניה הוא ממערב למזרח ולכן מזג האויר היה הרבה יותר טוב מאשר בדרך הלוך והרכיבה עברה בנעימים כאשר הגעתי ל Rio gallego  ולחנות האופנועים היחידה בעיר, אמר לי בעל המקום שהם לא מחזיקים חלקים כאלה, כי הם לא נשברים… ואז הוא הבין את הגיחוך שבדבריו מכוון שהחזקתי ביד חלק כזה שבור. כמובן שזה לא ממש עזר לפתרון הבעיה. התמקמתי באותו מלון קטן מהפעמיים הקודמות שעברתי כאן. מקלחת ויצאתי לסיבוב מאכלים מקומיים (אמפנדה וסנדביץ מיגה). בערב חזיתי במראה מדהים האופייני לעונת השנה בחלק זה של העולם, הקרוב כל כך לאנטארטיקה: משחקי צבע על כל גווני האדום סגול בוהקים נמתחו על כל השמים ומנגד ירח מלא ועגול. (לצערי המצלמה נשארה מאחור) במידה ולמישהו היתה מצלמה 180 מעלות הוא היה זוכה לצילום שהיה ראוי לתואר "תמונת השנה".

כביש מספר 3 העובר לאורך החוף האטלנטי של דרום אמריקה בארגנטינה. באמת "כביש ללא סוף"

יום ראשון 27.1.2013
יצאתי צפונה מריו גאייגוס. הפעם שלא כמו בשהייתי הקודמת כאן בעיר הדרומית ביותר בפאטגוניה, לא היתה הפסקת חשמל, אבל הרי כדי להצדיק את המושג "אחד המקומות הרחוקים בעולם", אי אפשר בלי תקלות; אז האינטרנט עדיין לא תיפקד כראוי. במקרים כאלה, אני שולח SMS הביתה להודיע שהכל בסדר ויוצא לדרך. אומרים שאמריקה הלטינית זה סוג של עולם שלישי. אך, איני זוכר אם ציינתי בעבר, כי כיסוי הרשתות ההסלולרית במרכז ודרום אמריקה, הוא מושלם ובהרבה מקרים, טוב יותר מאשר באיזורים נרחבים בארה"ב וקנדה המודרניות בהן היו מקומות שלא הייתה לנו תקשורת סלולרית – כשעוד רכבתי שם עם יוסי ונייג'ל. הרכיבה צפונה בשעה הראשונה הייתה נעימה, אך לאחר מכן החלה לטוס סביבי רוח שהגיעה ממערב – כזו שרק פטגוניה יודעת לייצר כמותה (ביחד עם מונטנה בארה"ב) והרכיבה הפכה לקשה עד לתחנה הראשונה לאחר כ – 250 ק"מ רצופים בהם לא ירדתי מהאופנוע. לא זכור לי דבר דומה במסע הזה עד היום. את מאה הק"מ האחרונים עד Puerto san julian, נסעתי באיטיות שהקלה על הרכיבה. חזרתי ללון באותו מקום שהייתי בו לפני כשבוע בדרך דרומה  ומכוון שקליטת האינטרנט כאן איכותית למדי, אני משלים יומיים אחרונים בכתיבה ומתכנן את המסלול לימים הקרובים.

יום שני 28.1.2013
אמש כיוונתי שעון כדי לקום יחסית מוקדם ולהספיק להגיע ליעד הבא: העיר Comodoro rivadavia. שם אני מקווה למצוא פתרון לטיפול תקופתי לאופנוע ואולי חלקים שלא הצלחתי למצוא דרומה מכאן. הרכיבה בשעה הראשונה עברה טוב ולאחר מכן חזרתי למאבק עם  ידידתי הרוח למשך כשעתיים ולאחר שנתרצתה, נעלמה. ההפתעה של היום הגיעה באמצע היום, כאשר לפתע הרגשתי כאילו אני רוכב בוואקום. לא הייתה רוח. שקט מוחלט והרגשה שכאילו אני מנותק מהעולם. הסתכלתי לצדדים לראות אם אני מתקדם. זרקתי מבט ללוח הנתונים… ובדקתי אם השעונים עובדים ואולי בכלל יש צלחת מעופפת מעלי או בכלל אני חולם. אלה היו כמה דקות מדהימות של חוויה שקשה לתאר. למרות הניסיון שלי כאן לעשות זאת. לאחר כמה דקות בהן כנראה הייתי עם רוח גב, שהייתה בדיוק במהירות בה נסע האופנוע ונתנה תחושה שהכל עומד ממש… הכל חזר לקדמותו. החוויה נשארה. דבר משונה נוסף קרה לי כאשר הגעתי לעיר  Caleta Olivia. כרנאה החליטו בעיירה הזו, שאין צורך בשילוט. העיירה לא ממש קטנה ולא מצאתי שלט אחד המורה לאן לנסוע. פשוט יש לרכוב לפי התחושה ולתקן את עצמך לפי החושים. ממש משונה. הגעתי בשעה סבירה למוסך של Honda  אך Nada  (כלום), אין להם אפשרות לעשות טיפול ואין חלקים. מצאתי לינה במקום הכי זול בעיר וגם הוא היה יקר משמעותית, ביחס לימים קודמים. נראה כי הסיבה לכך, היא העובדה שזאת עיר בה יש תעשית נפט מפותחת ולכן רמת ויוקר המחיה גבוהים יותר. עשיתי את הסיבוב הרגלי והגסטרונומי הרגיל שלי וחזרתי לנוח.

למעלה: פסל קודח הנפט במרכז העיירה קאלטאה אוליביה – מסמל את מקור עושרה – נפט!

יום שלישי 29.1.2013
גם היום בחרתי בשעת יציאה מוקדמת. הסיבה הפעם היא ה- 480 ק"מ שחיכו לי. היציאה צפונה היתה קצת איטית בגלל כביש קצת משובש ותנועה רבה, אך לאחר כשעה, הרכיבה על כביש החוף המזרחי של ארגנטינה – כביש מספר 3 – הפכה להיות נעימה ומהירה. בימים כאלה, העצירות הן בתחנות דלק הפזורות לאורך הציר במרחקים של כ – 150 ק"מ בערך אחת מהשניה וצמוד להן מקום נעים לאכול ולשתות. אחת השמורות היפות באזור היא Reserva punta tombo . מקובל להניח בקרב יודעי דבר, כי יש בה הכי הרבה פינגווינים במקום אחד – לאחר אנטארטיקה ולפי המפה, הדרך לשם – כ-60 ק"מ מהכביש הראשי – אינה סלולה. אך כאשר עברתי בצומת, הדרך דווקא נראתה סלולה. עצרתי לשאול נהג אוטובוס מקומי והוא אישר באזני כי רק 16 הק"מ האחרונים לפני השמורה אינם סלולים. החלטתי להאריך את היום הארוך גם ככה ולהכנס לשמורה. החלק הלא סלול התברר כארוך יותר; כ – 22 ק"מ ויחד עם זאת, חוויית הפינגווינים היתה שווה את המאמץ. הכמות אדירה; לא עשרות, לא מאות, כי אם אלפים של פינגווינים מהסוג הניקרא "מאגלן" והם עכשיו בסוף תקופת הרבייה. בסביבות נובמבר, נולדים הצעירים ולאחר כחודשיים, הם מגיעים לגודל של כמעט בוגר. אז הם משילים את הפרווה שלהם וזה הסימן שהם בשלים ליציאה לים ללמוד לשחות. מסתבר, שכל זוג מגיע בדיוק לאותו קן כל שנה ומקיים בו את מצוות פרו ורבו. לי היתה חוויה נחמדה כאשר ישבתי לנוח ליד סככת הפקח, התקרב אלי פינגווין אחד (כך חשבתי בהתחלה) ומייד הגיע הזכר (שהוא גדול קצת יותר) והחזיר את זוגתו בדחיפה הביתה (לקן) זה היה די מצחיק. לאחר מכן המשכתי עד לעיר המחוז Puerto madryn השוכנת לחופו של מפרץ ובקרבת חצי האי ואלדז והתמקמתי בהוסטל מומלץ מאד על ידי הלונלי פלנט.

יום רביעי 30.1.2013
היום שלי בפוארטו מאדרין סבב סביב הטיפול באופנוע ואכן סוף סוף (!) מצאתי מקום מתאים. השארתי את חברי למסע עם הנחיות לטיפול, לחיזוקים ובדיקות שביקשתי לעשות (נהייתי מבין באופנועים פתאום…) ויצאתי לטייל בעיר הנחמדה הזאת. אין לי מושג איך עבר לי הזמן, אבל הלכתי לפאב לראות את משחק חצי הגמר הספרדי בין ריאל וברצלונה. לאחר המשחק, הייתי צריך לשרוף עוד שעה והיא עברה לי בקלות לאורך טיילת החוף שהייתה מלאה באנשים ובפעילויות. נודע לי כי מחר לא עובדים (מעט מאד אנשים יודעים את הסיבה), אבל אם יש יום חופש – כמובן שכאן כולם שמחים. ההסבר הוא: שלפני 200 שנה נגמרה העבדות כאן (סיבה טובה לא לעבוד). בשבוע הבא יש עוד שני ימים כאלה והסיבה היא הקרנבל שנחוג בכל ארגנטינה ובעוד מדינות. בסוף היום קיבלתי אופנוע נקי ומטופל היטב ובנוסף, בעל המוסך הפגיש אותי עם בחור מקומי שהתעניין בקניית האופנוע. החלפנו פרטים ואמרנו שנשמור על קשר.

למעלה: פוארטו מאדרין

יום חמישי 31.1.2013
נשארתי בפוארטו-מאדרין עוד יום. קרבתה של העיר לשמורת הטבע הגדולה בחצי האי ואלדז מביאה אליה הרבה תיירי טבע. החלטתי לנוח מעט מרכיבה ולקחתי טיול מאורגן ל – Penisula valdes רוב הדרכים אינן סלולות ואורך הסיור כ- 400 ק"מ, (כמעט כמו המרחק האוירי בין מטולה לאילת) החלטתי לחסוך קצת קשיי רכיבה ולתת לנהג להתמודד עם דרכי העפר והחצץ. הטיול מתחיל במוזיאון קטן בכניסה לשמורה, בו ניתן לראות שלד של לוויתן וסרט על חצי האי. לאחר מכן ממשיכים לנסוע ל- Caleta valdes לשתי תצפיות; הראשונה על אריות-ים (היו מעט מהם)  והשניה תצפית מדהימה על מספר אדיר של פינגוויני מהמין מאגלן, בצבעים חזקים יותר ולדעתי גם גדולים יותר מאלה שראיתי בשמורת Puerto tombo אבל המדריך חלק על דעתי. לאחר מכן ממשיכים ל –  Punta norte שם יש תצפית אדירה על מספר גדול של פילי-ים מעורבים עם אריות-ים הרובצים מטרים ספורים מעמדות התצפית. זה סיפק לי ריגוש אדיר והפך את היום לחוויה של ממש. היינו בקבוצה 13 איש+נהג ומדריך. מהם 8 ארגנטינאים, 1 אמריקאית, 2 גרמנים, צרפתי ושני ישראלים; אני ובחור אילם בשם שמואל מהוד-השרון. בדרך חזרה, כאשר כבר הכרנו קצת זה את זה, הטיול הפך לפחות רשמי ויותר חברתי, התחיל לרוץ ברכב הומור ארגנטינאי בריא, שפשוט הצחיק אותי ועשה לי את הנסיעה לחוייה נוספת עד ההגעה להוסטל בפוארטו מאדרין.

עד כאן להפעם , סוף שבוע נעים לכולם  ממני    גבי

—————————————————————————————————————————————————

ערך יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לגבי פלקסר

—————————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!