מעברי גבול והכנות לקראת מרכז אמריקה

לצאת ממנקורה, ולאו דווקא להמשיך ולחצות את אקוודור, זה היה החלק הקשה, להיקשר למקום ולאנשים ברמה החזקה ביותר שהרגשתי, טוב, לאנשים מדרום אמריקה אולי לא מקומיים – אבל יצרנו סוג של משפחה מוזרה, כל אחד מארץ אחרת וכל אחד מטייל כדי למצוא משהו בעצמו כנראה הסיפור הישן ביותר שקיים אבל עדיין כנראה שזה עובד.
אז נפרדתי מכולם, ויצאתי לכיוון אקוודור, הכרתי את הדרך צפונה לכיוון המעבר גבול כי כבר עשיתי אותה, כבר נסעתי שבוע לפני עם "הארגנטינאית" לכיוון צפון ובלי תוכנית,

עמוסים בפקל קפה וכמה חטיפים, בכל מקרה הדרך לכיוון אקוודור עוברת דרך עיירות דייג חמודות ביותר, אם השקנאים חושבים על גגות הבתים, אחד על השני או ציפורי מים כאלה או אחרות נוסקות וצוללות לתוך הים למטרה אחת, ארוחה טובה וטרייה, מי שלא רכב את צפון פרו כנראה לא יבין, אבל זה יותר דהירה מרכיבה, הכביש עלוב וכורכר במקרה הטוב ובמקרה הפחות טוב יש יותר בורות מכביש מה שגורם לעניין בקפיצות – מזכיר יותר סוס דוהר מאשר DR עצבני, אבל עדיין הנוף שווה את זה.
אז לאחר שעות בודדות הגעתי למעבר גבול, הייתי בטוח שטעיתי בדרך ונכנסתי כבר לאקוודור בלי להחתים יציאה מפרו, לא פרט שהסיח את דעתי כל כך אבל בכל זאת חוסר הוודאות במעבר גבול הזה נגרם מהיותו ענקי, בדיעבד לא מסובך כל כך אבל שונה משאר המעברים ביבשת, כמות בניינים נכבדת,

רק תמצא את הנכון ( לא כל כך גדול ) וכמובן שאי אפשר לטעות עם התורים הגדולים, המעבר כבר די חלק, חוץ מההמתנה הארוכה לא עשו בעיות מיוחדות, עד שמגיעים לאדואנה (מכס), כמובן שחייבים לרדת לכל פרט ופרט וחייבים לראות את האופנוע. הרי למי איכפת אם הוא באמת לבן או רק 40-60 אחוז ממנו לבן, לאופנוע עצמו לא איכפת נכון? אז מה כל כאב הראש הזה, בשונה מהכניסה לפרו, בה צריך ואף רצוי לשחד את הפקידים, לא דרשו ממני לצבעו אותו בלבן, בקשה משונה בפני עצמה שלא ראתה מיותר לציין…
בכל מקרה, מסיים עם מעבר הגבול ונוסע לכיוון העיר הגדולה הראשונה בדרום אקוודור, הלא היא גוואיקיל, עיר גדולה והאמת שנראית מיוחדת ממש, אולי הזכירה לי טיפה את ריו עם שכונות על שלוחות גבעות ושלטים שמבקשים לא לדקור אנשים ברחוב?!
לא הרגשתי שמסוכן שם פשוט שומם יותר מדי לטעמי, אז לאחר לילה בודד החלטתי להמשיך וכמובן שנסעתי צפונה, הדרך מדהימה, כל כך מדהימה שפשוט סטיתי מהמסלול ובחרתי לעלות בהרים שמאריכים את הדרך, לא נורא בכלל עוד שעה נסיעה בשביל הנוף המטורף הזה, כמובן ששילמתי על הבחירה הזו, חברתי למסלול שלי ועליתי על האנדים באקוודור, קר, ערפל ואיך לא גם מבול מטורף. מה שגורם לנסיעה איטית לרמת ה20 קמ"ש לפחות רק כדי לראות את פנסי הרכב שמלפנים וכמובן לא למות, חשוב, יש אנשים שמחכים בבית וגם חבל למות בנסיעה כל כך איטית ובלי ראות או נוף, לא בשביל זה רוכבים.
אז הגעתי לאחר כמה שעות טובות לקיטו, בירת אקוודור, ובהחלטה מוקדמת ידעתי שאני לא נשאר באקוודור בכדי לראות אותה בדרך הקובנציונלית אלא רק לעבור בה ולהגיע לקולומביה, בכל מקרה, הגעתי להוסטל ממש ממש נחמד, זול יחסית ועם היה מלא בחברה הנכונה אולי הייתי שוקל אפילו להישאר, הנוף שנשקף ממנו לשאר העיר היה מרשים, אבל בעצם קר שם ומי רוצה לבלות עכשיו בחורף עוד פעם… אז לאחר לילה הלכתי להחליף את הדולרים של אקוודור ( דולר אמריקאי רגיל, עם מטבעות דולר של אקוודור, מוזרים כבר אמרנו?!) ומשם המשכתי צפונה, הדרך מדהימה, התרגלתי כבר לנוף עוצר עיניים שכבר לא התרשמתי ואולי חבל כי כל הדרך באמת יפה מה גם שהכבישים על רמה. טרנדים אשכרה מכבדים חוקי כביש מערביים! הייתי בהלם תרבות בהתחלה, אך לבסוף זה עבר כשהגעתי לעיירת גבול עם קולומביה, קר גשום וממש לא יפה שם, העברתי לילה קר בציפייה למעבר גבול קשוח ביום של אחרי.

הכניסה לקולומביה היתה ארוכה, קרה ובעיקר לא נעימה עם כמות האקוודורים שרוצים לעבור לקולומביה מה גם שלא חסרים פליטים מונצואלה שבורחים משם כמה שיותר דרומה. באופן מצחיק לא מעניין אותם הסדר הרגיל ואפשר להחתים את האופנוע לפני שמחתימים יציאה בדרכון, אז סידרתי שבע צרפתיות מתוקות שישמרו לי על המקום בזמן שאני מקצר תהליכים, וככה חזרתי אליהן, לעוד שעה של המתנה, לאחר מכן לעבור לצד הקולומביאני, לחכות חצי שעה להחתים כניסה בדרכון ועוד רבע שעה להכניס את האופנוע לארץ, מזל שהפקיד ריחם עליי ולא שלח אותי לצלם עותק של כל מסמך, מזל באמת, סך הכל 3 וחצי שעות עייפות של מעבר גבול ורק פתחנו את היום, עדיין קר וגשום וכבר אין אנרגיה לכל היום אבל בכל זאת, קולומביה, יאללה חיוך אחרון, הנעה אחרונה ולעוף פנימה.
הדרך בדרום קולומביה כל כך משונה, ב-5 שעות מקור מעיק ויערות ירוקים – לחום מייאש עד כדי פתיחה של כל המעיל רק כדי להתאוורר אפילו במקצת. היה שווה את זה, לקראת הערב הגעתי לעיירה בשם פופיאן, באזהרתו של גיא לא ניסיתי להמשיך לקאלי באותו היום, מה שבמבט לאחור אחת ההחלטות החכמות שעשיתי, אכלתי והלכתי לישון בבוקר כבר המשכתי לכיוון קאלי, הדרך יפה אך לא משמעותית כמו הכניסה לעיר עצמה. האופנוע כבה, ואני מחליט להתחיל לדחוף, אולי אגיע לתחנת דלק ופשוט אמתין שם, אני בטוח שהמנוע סתם התחמם והוא כיבה את עצמו כדי לא לגרום ליונס, אחרי הכל הדי אר מקורר באמצעות אוויר, ובקאלי חם כמו שלא חם בשום מקום אחר. למזלי, עצר מלפני על קאסטום בחור מקומי בשם "פויו", ("עוף" בספרדית מי שלא מתמצא ), קצת מצחיק, היה ממש נחמד והציע לחכות איתי ולרכב איתי עד תחנת הדלק הקרובה, תוך כדי שאנחנו מחכים, פויו שולף שלחברה טובה שלו יש פוסאדה לאופנועים ממש קרוב ואם אני רוצה הוא יברר אם יש מקום וממש כדאי לי כי זה יהיה בחינם, המוח הסקפטי שלי מתחיל לעבוד אני לא יודע מה לעשות ובו זמנית אני משחרר לאוויר " היי למה לא, בכיף, ממש תודה", הרי כל החוויות בחיים מתחילות מפאק איט, לא?
אז נסענו לפוסאדה ומסתבר שזה בכלל הבית של בחורה בשם "מאמוצ׳ה" שזה מעין מאמי או מאמא, בחורה נחמדה ביותר שגר איתה בן זוגה, קומה מעליהם אחיה וחברה שלו, עוד חבר בחדר לידם, הכלב שלהם זאוס

ומסתבר שאני בקומה השלישית והאחרונה למשך חמישה ימים שלמים, פאק איט לא? משתלם לחלוטין, במיוחד שהבעיה באופנוע לא היתה התחממות אלא בעיה בקרבורטור שלא נפתח מספיק וגרם לכשל, לפילטר דלק שנמס מהחום, ובאזור 10 שעות מוסך שבין לבין אני לוקח את האופנוע לראות אם הוא מסתדר בכביש וכל פעם מחדש הוא מראה שהוא מכונה משומנת היטב, ואז שעוצרים הוא נכבה, בחזרה למוסך.
לאחר שסודר, כבר החלטתי שהספיק ואני נפרדים מהחברה בקאלי, איך לא, חייב לבשל להם, אז נהנו משקשוקה בשרית אסלית, ובבוקר שאחרי נסעתי לסלנטו להיפגש עם חבר.

הגעתי לסלנטו ונפגשתי עם שגיא, לא ראיתי את הבן אדם מאז קוסקו חודשיים לאחור, ובשיחה מהירה והשלמת פערים יצא שמאז קוסקו אני עברתי דרך לימה לכיוון מנקורה, חציתי את אקוודור בשלושה ימים, חמישה ימים עם מקומיים בקאלי, והוא בינתיים הספיק לעשות את אקוודור ואיי גלאפגוס, להיכנס לקולומביה לטוס למקסיקו לקרוז ולחזור כדי שניפגש, לא הייתי בטוח מי נהנה יותר אבל לא הייתי מוותר על החוויות הללו בעד שום הון שבעולם.
בכל מקרה, סלנטו מדהימה, הכל ירוק, הנופים מטורפים, חם שם ויש שם את יער הדקלים שהם גלגל הגבוהים בעולם שזה יוצא דופן לחלוטין, ולחולה קפה שכמוני, סלנטו היא הגשמת חלום עם סיור קפה נחמד ביותר וכל האווירה שסובבת את פיסת האלוהות הזו.

מסלנטו המשכנו למדג׳ין, עיר מגניבה עם וייב צעיר שיש לאן לצאת ולאכול אוכל טוב וזול וכמובן לבשל ארוחות מתאימות לאימונים שלנו ( חייבים לשמור על כושר בשביל האופנוע ), שלושה ימים בסלנטו והספיק לנו, רוצים לחזור לשגרה של החוף, קצת להירגע על בטן גב ולתפוס צבע על הדרך אין בזה רע, אז מה עושים, נוסעים לטגנגה שבצפון, ומגיעים

לנקודה הצפונית ביותר בדרום אמריקה על הדרך!!!
לטגנגה לקח לי יומיים להגיע, בהגעה להוסטל קרעתי ממני את בגדי הרכיבה וקפצתי לבריכה לפני שאמרתי שלום לחברים, סדר עדיפויות נכון אני מאמין לאחר מכן שמתקררים אפשר להתחבק ולצאת לבדוק את העיירה, מה גם שיש דברים לעשות שם, פארק נורא תיירותי אבל עם חופים יפים בטירוף ובכלל, צריך לחשוב על איך אני מעביר את האופנוע למרכז אמריקה, משימה לא פשוטה ולא זולה בכלל אם מתחשבים שאני מטייל על זמן קצוב.
לאחר כמעט שבוע בצפון קולומביה, החלטתי שאני מטיס את האופנוע, אין לי זמן לחכות לקרוז שיוצא רק חודש אחרי, אז אני חייב לרדת דרומה לבוגוטה, בירת קולומביה, עיר מלאה בהיסטוריה, ( מי שראה narcos זה המקום ובכלל קולומביה), יומיים נסיעה לחוצים, מהירים, נטולי הפסקות ארוכות ואוכל איכותי, אני מגיע לעיר על הבוקר, נכנס לפקק המוני, ומסתבר שגם זה לטובה, עוצר אותי אופנוען על Suzuki Vstrom, לבוש במיטב המיגון, ושואל אותי איך זה שאין לי תיקים נגד גשם, מפה לשם יש לו חברה , "adventure bag "קוראים לו חורחה, והוא יביא לי תיקים במתנה,

עם חורחה

האנשים הכי נחמדים ביבשת כבר אמרתי ללא ספק, כולי נדהם אומר לו אלף פעמים תודה מדברים עוד קצת על החיים וממשיכים איש איש בדרכו, הגעתי למשרד של Cargorider ומשם התחיל יום סידורים מייגע בלהעסיר את האופנוע, התחיל בטפסים וחתימות, עבר לשטיפת האופנוע משם לקחת את האופנוע לשדה התעופה, להעביר את כל התיקים בשיקוף, ומשם למשרד באדואנה הקולומביאני, לא אחר מאשר הDIAN, עוד כאב ראש רציני, כל היום הזה נגמר באזור 10 בלילה להגיע להוסטל, לקבל תיקים מאנשים טובים באמצע הדרך וללכת לישון, המרכז (אמריקה) הרי מחכה.

———————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לדין אלבו

———————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

לחוות את פרו ברכיבה – הגרסה המפורטת

לירן מסכם את החלק השלישי של מסעו בפרו. כרגיל מושקע ונוגע כמעט בכל רגע

הבלוג הנפלא של לירן כאן

פרו-פשוט להתעלף כמה שאת יפה-חלק ג'.

21.01.15

בבוקר השלישי בקארז התעוררנו מוקדם היות והיום אנחנו ממשיכים בדרך דרומה ובתכנית להדרים כמה שיותר כאשר המטרה הסופית תהיה לימה(LIMA)עיר הבירה של פרו.
לפני שנצא לדרך ישבנו לאכול ארוחת בוקר במסעדה של המלון,כרגיל שוב עלתה השיחה בינינו לגבי המסלול והיעד הסופי אליו אנחנו מתכננים להגיע.מישל שוב טען שנספיק להגיע ללימה ביום אחד.
המרחק מקארז ללימה הוא כ 500 ק"מ,אני מצידי אמרתי שע"פ הניסיון שצברנו בפרו יהיה קשה וכנראה בלתי אפשרי לרכוב את המרחק הנ"ל ביום אחד,במיוחד כאשר אנחנו רוכבים בהרי האנדים ולא בכביש החוף שהוא הכביש המהיר ורחב.מישל בשלו שלל בזלזול את כל מה שאמרתי.ואני לתומי חשבתי שהוא למד לקח מהמפנצ'ר שתקע אותנו רק שלשום באמצע שום מקום וגרם לנו לנסוע בשטח כ 40 ק"מ בחושך מצרים על שפת תהום.
את האמת קצת נמאס לי כבר מהשיחות עם מישל בנושא תכנון נתיב הנסיעה.
השעה 8:30 הגיע הזמן להיפרד מבעל המלון הסופר נחמד ומשפחתו ומיד לאחר מכן אנחנו מניעים ונוסעים לתחנת הדלק. הנוף נהדר היות ומזג האוויר נפלא ומרחוק אפשר להבחין בהרים הגבוהים בהם טיילנו אתמול.תדלקנו כל אחד מיכל מלא אמרנו שלום לקארז וקדימה לדרך,את ה 50 ק"מ הראשונים אני רוכב במשנה זהירות היות והצמיג הקדמי חדש והוא זקוק לתקופת הרצה כדי להוריד ממנו את שכבת חומר השימור שנמרחה על הצמיג בעת יצורו,חומר השימור חלק אך נועד לשמור על הצמיג בעת אחסנתו.

בנוסף הצמיג האחורי שתוקן ע"י הפאצ'ר מאכר המקומי ואינני יודע כמה התיקון טוב והאם הוא יחזיק לאורך זמן.
שוב אומר הנוף שמסביב מרהיב ביופיו השדות הירוקים עם הכפרים הפסטורליים כאשר מדי פעם מופיעים באופק הרים מושלגים יפיפים.באחת הנקודות אני רוצה לעצור ולצלם ולכן אני מסמן למישל שאני עוצר אך משום מה הוא חולף על פניי וממשיך הלאה,אני ממשיך אחריו וכעבור כק"מ הוא נעצר לצלם במקום שאין מה לצלם,אני אומר למישל "מה נסגר איתך?למה לא עצרת איפה שהאטתי וסימנתי לך לעצור?" מישל עונה לי ואומר "לא שמתי לב שאתה מסמן לי" נו בחיית מישל קרנף כזה גדול מפעיל וינקר (מה שבדרך כלל אני לא עושה למעט אם אני מתכנן להעיר את תשומת ליבך),ובנוסף אני מסמן לך עם היד איך אתה לא שם לב לזה?
טוב בוא נחזור ק"מ אחורה אל המקום שראיתי".עשינו פרסה וחזרנו אל עבר הנקודה בה נראים ההרים המושלגים בזווית הכי מתאימה לצילום.
ולאחר מכן המשכנו הלאה בכביש הצר והפתלתל שרכס ההרים המושלג שנקרא קורדילרה בלאנקה (Cordillera blanca) מלווה אותנו לכל אורך הדרך וסוחט ממני קולות התפעלות בתוך הקסדה,פשוט נהדרררר.
כל כך נהדר ויפה הנוף שמסביב שאני מוצא את עצמי עוצר לצילום כל כמה מאות מטרים,או לחילופים נותן למישל להתקדם קדימה,מאט טיפה ומצלם תוך כדי נסיעה.

המשכנו קדימה וחצינו את העיר חוארז,כעבור כמה דקות של נסיעה בכביש הראשי שסלול די טוב ולכן אנחנו מתקדמים במהירות סבירה + אני נכנס לפנייה חדה וכאשר אני יוצא מהפנייה אני מבחין בניידת משטרה וגזע עץ שקרס ותלוי מעל הכביש,מיד אני בולם ומעט ומסתכל במראה לראות שמישל שם לב שהאטתי בחוזקה,מישל הבחין במכשול בזמן והאט גם.לאחר שצילמתי את המפגע המשכנו בנסיעה.
כעבור כמה דקות נוספות אנחנו מגיעים לכניסה לאחד הכפרים ואז אנחנו מבינים שהעץ לא קרס סתם כי הוא התעייף לעמוד כמה שנים אלא נכרת כדי לחסום את הכביש,מתברר שהכפרים באזור החליטו לחסום את העורק התנועה המרכזי הזה שמספרו 3N.
בכניסה לאותו הכפר אנחנו שמים לב שיש כאן מחאה כלשהי והמקומיים חסמו את הכביש בסלעים,בולי עץ וצמיגים בוערים,אנחנו עוצרים ובוחנים את השטח מרחוק.כעבור כמה דקות אנחנו מחליטים לעבור את המחסום מהצד לאחר שאחד המקומיים מסמן לנו שנמשיך.
עברנו את המחסום והמשכנו קדימה.כמה דקות לאחר מכן עוד מחסום וגם אותו אנחנו עוברים,בצד הדרך נראו שוטרים רבים שמתארגנים לפיזור ההפגנה.

עלינו לעבור את הקטע הזה במהירות לפני שיתחילו המהומות.
בהמשך כל הדרך זרוקות אבנים ולכן תשומת הלב מופנת אליהם.בהמשך עוד ועוד מחסומים ובאחד מהם אנחנו נאלצים לעבור דרך גינה של אחד הבתים כדי לחצות את החסימה.
לאחר מכן נראה שהכביש פנוי ואנחנו ממשיכים הלאה,עד שבכניסה לכפר הבא נראה שבלתי ניתן להמשיך ושהגענו למרכז ההפגנה,כאן כנראה שלא יתנו לנו לעבור,הכביש חסום ועשרות תושבים עומדים כאשר בידיהם אבנים וסלעים,אנחנו עוצרים קרוב למחסום ואחת התושבות חוסמת בגופה את המעבר.
למרות זאת מישל מתקרב עד לרגליה ומנסה בכוח להזיזה תוך כדי שימוש בצופר,האישה מרימה אבן ומאיימת על מישל,אני כבר מוכן לזנק עליה ולחלץ את מישל משם,אמרתי למישל אגרסיביות לא תעזור כאן.
הורדנו את הקסדות ואמרתי בנימוס לה ולחבריה,"אנחנו גרינגואים ולא באנו לפזר את ההפגנה שלכם ברצוננו אך ורק להמשיך הלאה,תנו לנו לעבור בבקשה" כעבור כמה דקות הם הסכימו ונתנו לנו לעבור לא לפני שאמרו לנו שבהמשך הכביש סגור ושם הרבה יותר מסוכן מכאן.
אמרנו תודה והמשכנו.כעבור כמה דקות של רכיבה הגענו למחסום שאותו כנראה באמת לא נצליח לעבור,שיט הם חסמו את הגשר שעובר מעל נהר גועש.הגשר צר וחסום בעזרת סלעים ענקיים ונראה שאכלנו אותה הפעם.
אנחנו עוצרים על הגשר ומחפשים פתרון ונתיב למעבר עם האופנועים.בפינה של הגשר אני מבחין במעבר צר אך מסוכן היות ובצדו הימני אין מעקה והנפילה מטה תהיה כואבת.

בינתיים עשרות מקומיים מגיעים אל הגשר ומתחילים לדבר איתנו ולומר "כאן אין מעבר סעו בחזרה!!!".
כדי להגיע אל הדרך הראשית בה אנחנו מתכננים לנסוע עלינו לחזור על עקבותינו ולבצע עיקוף של כ 250-300 ק"מ לא נראה הגיוני בכלל.
אני אומר למישל שוב בלי עצבים בוא נדבר איתם בגובה העיניים ונראה מה קורה.אנחנו מתחילים לדבר עם המקומיים ולצחוק איתם.למרות הספרדית השבורה שלי אני שואל "מה קרה שיש פה בלגן שכזה?"המקומיים מתחילים לצעוק ולספר שהממשלה החליטה להתנקש בהם, אני אומר להם "להתנקש??"הם עונים "כן להתנקש!!הממשלה החליטה לסגור את מכרות הפחם והזהב באזור ועקב כך מאות משפחות שמתפרנסות מהעבודה במכרות יישארו ללא הכנסה,ולכן אנחנו מפגינים".
למרות שאני לא דובר ספרדית שוטפת אני מכיר כמה קללות בספרדית ולכן אני זורק כמה קללות לאוויר בצירוף המילה ממשלה ומאותו הרגע כבשנו את ליבם של המפגינים.
מתברר שעקב ההפגנה הכביש סגור כבר שבועיים וכנראה ייקח עוד זמן עד שהוא יפתח שוב לתנועה.נראה שהמשטרה מפחדת לפזר את ההפגנה או שפשוט הם קיבלו הוראה לשבת בשקט ולא לעשות כלום.
כבר בהתחלה שמתי לב שאחד המקומיים שנראה היה שהוא ממארגני ההפגנה דומה להוגו שאבז ולכן התחלתי לקרוא לו "הוגו שאבז" או "סניור הוגו" "פרזידנטה שאבז"וכו',בכל פעם שקראתי לו ככה כולם מחאו כפיים וצחקו עד השמיים ונראה היה שזה מה שסדק ואח"כ המיס את הקרח שקפא בינינו.
כעבור כמה דקות של דין ודברים ספוגים בצחקוקים הם מחליטים לאפשר לנו לעבור ואפילו עוזרים לנו לעבור את המכשול,אנחנו מעבירים את הקרנף ראשון בזהירות מרובה,המעבר כל כך צר ולא מאפשר להוריד רגל. בצד אחד ערימת סלעים ואבנית מכוסה בחול ובצד השני השוליים גבוהים מעל הנהר.
באמת שלא מתאים עכשיו ליפול מגובה של כמה מטרים אל הנהר,אני מבקש ממישל שיניח את המצלמה ויבוא לתמוך את הקרנף ויעזור לי לעבור-זה לא זמן לצלם עכשיו!!!,המקומיים נרתמו לעזור וכעבור 2 דקות שנראו כמו נצח עברתי לצד השני.עם יד על הלב היה מאתגר וקצת מפחיד לעבור שם עם הקרנף שעמוס בציוד ושוקל בסביבות ה 400 ק"ג אולי קצת יותר.עכשיו תורו של מישל וגם את האופנוע שלו אנחנו מעבירים תוך כמה דקות.
לפני שממשיכים הפסקת סיגריה להורדת המתח כמה תמונות וצחוקים עם המקומיים ונמשיך קדימה.
בדיוק כאשר רצינו לצאת אל הדרך הגיעו זוג אופנוענים קנדים,בשיחה קצרה איתם התברר שהם הגיעו מפטגוניה שנמצאת בקצה היבשת והם מתכננים לנסוע הביתה עד קנדה,אני אומר להם שמשם הגענו וצפויה להם המשך נסיעה מדהימה.שאלנו אותם האם יש עוד מחסומים בדרך דרומה והם ענו שלא,אמרתי להם שבהמשך יש עוד כמה מחסומים שאפשר לעבור בקלות,רק צריך להיות נחמד מול המקומיים.
הצעתי להם שנעזור להם לחצות את המכשול שעל הגשר ולעומת זאת מישל שוב התעסק במצלמה שלו ולא עזר,לפחות יצאו לנו כמה תמונות מהמחסום המדובר.קראתי לחבר שלי "סניור שאבז" תארגן כמה חברים ובו נעזור לקנדים הנחמדים.
תוך חצי שנייה הגיעו כמה אנשים ולאחר כ 5 דקות הקנדים כבר היו בצד השני.
אמרנו תודה רבה לכולם ואיחלנו המשך דרך צלחה לקנדים והמשכנו דרומה.
אמרתי למישל "נראה שלא נוכל להדביק את הפער בזמנים שנוצר בגלל העיכוב במחסומים,היות והעיכובים  גזלו לנו קצת יותר משעתיים של רכיבה.וכמו שכבר אמרתי בבוקר יש הפתעות בדרך וצריך לקחת אותן בחשבון",כמובן שהפעם מישל לא הגיב בזלזול הנהן עם הראש במעין הסכמה שאומרת "לירן שוב צדקת".
מיד לאחר שעברנו את המחסום וחצינו את העיר נתקלנו בשיירה אין סופית של משאיות,אוטובוסים ומכוניות שהגיעו מצדו השני של הכפר.היות והם נמצאים כאן כבר כמה ימים הם חנו בכל מקום אפשרי ולכן נאלצנו לזגזג בין כלי הרכב ולפעמים אף לנסוע בשולי הדרך הבוציים.

באותו הרגע בו אנו חולפים על פניהם עברה בראשי מחשבה ושאלתי את עצמי "מעניין כמה ימים הם עומדים כאן?הרי ברור שהמשאיות הכבדות אינן יכולות להסתובב בכביש הצר הזה".
בהמשך הדרך אפילו סימנו לנהגים אחרים להסתובב ושהכביש סגור.המשכנו קדימה לכיוון דרום מערב,הכביש המתפתל בין ההרים פשוט יפה וסלול ברמה טובה.מדי פעם מתחיל גשם קל ודי קריר היות ואנחנו רוכבים כמעט שעתיים בגובה של 4,000 מטרים.מה שמוזר היום הוא שלכל אורך הדרך כמעט ואין רכבים בנתיב הנגדי.כנראה שדווח באמצעי התקשורת על כך שהכביש סגור.לקראת 14:00 עצרנו לאכול ארוחת צהריים במסעדה מקומית באחד הישובים,המסעדה בסגנון כפרי ופשוט ומציעה אוכל מקומי ובתפריט אפשר לראות שהם מציעים מכרסם מסוג שרקן(קביה) מטוגן,אני אוהב בשר אך מכרסמים לא נמצאים בשרשרת המזון שלי ולכן אסתפק בבשר קונבנציונלי.הזמנו 2 מנות שכוללות מרק לחימום הגוף ומנה עיקרית שכללה מעין תבשיל שמזכיר גולש מלווה בספגטי ואורז.בזמן שהמתנו לארוחה זוג שוטרים מקומיים התיישב לצידנו.אמרנו שלום והתחלנו לדבר איתם.כמובן שהם שאלו מהיכן באנו ולאן אנחנו ממשיכים ומצד שני עניין אותי לדעת כמה זמן הכביש "סגור",השוטר הנחמד אמר שהכביש סגור כבר שבועיים ושהעסקים בעיירה שלהם נפגעו מכך,אך הם (השוטרים)והתושבים מבינים לליבם של המפגינים ורק ככה הממשלה תשנה את החלטתה לסגור את המכרות.

כנראה שבגלל זה המשטרה יושבת בצד ואינה מנסה לפנות את המפגינים.
לאחר שסיימנו לאכול אמרנו שלום לשוטרים ולבעלת המסעדה והמשכנו בדרכנו.

מהמסעדה והלאה נראה שאנחנו בירידה אחת ארוכה אל עבר גובה פני הים.להזכירכם אנחנו בגובה של כ 4,000 מטרים מעל פני הים,ובשבועיים האחרונים היינו בגובה שנע בין 2,000 ל 4,200 כאשר לרגע אחד ירדנו ל 500 מטרים ומיד טיפסנו בחזרה לגובה הנ"ל.
מד הגובה שעל הGPS לא נח לרגע.הספירה לאחור המשיכה ללא הפסקה וכשירדנו מקו ה 2,000 מטרים הנוף החל להשתנות במהירות ושינה את צבעו מירוק לחום וכך גם הטמפרטורה שעלתה ללא הפסקה.הכביש עדיין פתלתל ועובר בין הרים לצד משהו שנראה כמו נהר עתיק שהתייבש וכעת זורמים בו מעט מאוד מים. כעבור כשעה כבר הגענו למישור.אנחנו כרגע בגובה של כ 500 מטרים,והכביש המפותל נעלם גם הוא והפך לכביש ישר ומשעמם.בכניסה לאחד הכפרים אני מבחין בשוטר שמסמן לנו לעצור ואנחנו עוצרים,אני מוריד קסדה ומדליק סיגריה,לא עשינו כלום ולכן כנראה הוא עצר אותנו לבדיקת רישיונות.
מתברר שהשוטר היה מופתע לראות אותנו מגיעים מהכיוון הזה ולכן הוא עצר אותנו רק כדי לשאול איך הגענו לפה היות והכביש סגור בשבועיים האחרונים וכמעט שלא הגיעו רכבים מהכיוון בו אנחנו הגענו.
כעבור כמה דקות נפרדנו מהשוטר והמשכנו קדימה.לקראת ערב הגענו לעיר בארנקה(Barranca)שנמצאת בגובה פני הים(0-20 מטרים) ולאחר התברברות קלה בעיר מצאנו מלון עם חנייה סגורה.

בשעה האחרונה של הנסיעה הרגשתי את ידית הקלאץ' הופכת לרכה מתמיד.הקלאץ' של הקרנף הוא קלאץ' הידרולי.אסביר בקצרה שבחלק מהאופנועים ידית הקלאץ' מפעילה את הקלאץ' בעזרת כבל ובחלק מהאופנועים בעזרת נוזל הידרולי.היתרונות למערכת שכזו היא רכות התפעול,ויש שטוענים שגם האמינות גבוהה יותר.אני מעדיף את המערכת הרגילה והפשוטה(בעזרת כבל)שקלה יותר לתיקון אך דורשת יותר תחזוקה ותשומת לב.במקרה של תקלה במערכת ההידרולית באמצע שום מקום יכולה להוות בעיה חמורה,לעומת הכבל שאם הוא נקרע אפשר להחליפו במידה שיש אחד שכזה באחד הארגזים או לחילופין להשתמש כפתרון זמני בכבל של אופניים לדוגמה שאפשר להשיג בכל מקום.
החלטתי שמשום מה כנראה שיש אוויר במערכת ולכן קניתי נוזל בלמים(ע"פ הוראות היצרן).לאחר שפרקנו את הציוד ביצעתי ניקוז למערכת ההידרולית וכעת הידית חזרה לתפקד כמו קודם.מוזר אין נזילה ולא ברור מהיכן נכנס האוויר,אני אעקוב אחרי זה.לאחר שסיימתי הלכנו אל קו החוף כדי לראות את השקיעה שהייתה לא משהו בכלל ובערב לקחנו טוק-טוק שהוא מעין ריקשה הודית קטנה ונסענו אל מרכז העיר כדי להסתובב קצת וגם לנשנש משהו לארוחת ערב.
כשסיימנו לאכול חזרנו אל המלון למנוחה לאחר יום ארוך ומעניין בו התחלנו את הרכיבה בגובה של 2,600 מטרים טיפסנו לקצת יותר מ 4,000 מטר וירדנו לגובה פני הים נתקלנו בעשרות תושבים מקומיים שחסמו את הכביש,עברנו מהרים מושלגים לאזור מדברי וחם סה"כ 300 ק"מ מעניינים ומהנים.
מחר נסיעה קצרה ואנחנו נהיה בלימה עיר הבירה.

בשעה 8:00 בבוקר יצאנו מבארנקה המאובקת לכיוון דרום אל לימה הבירה(Lima).המרחק המתוכנן הוא כ 200 ק"מ על קו החוף בכביש מהיר כך שכנראה נגיע לפני הצהריים אל בירת פרו.
הכביש דו מסלולי,סלול היטב וברובו ישר ומשעמם,הנוף מסביב גם הוא משעמם עד מאוד.מדי פעם אנחנו עוצרים לשתות ולחלץ את העצמות,מימיננו אפשר לראות את האוקיינוס הפסיפי שנקרא גם האוקיינוס השקט. לאורך כל הדרך פרוסים לולים ענקיים שמספקים תרנגולות לשוק המקומי וליצוא.עכשיו אני מבין היכן הכמויות האדירות של התרנגולות גדלות.היות ותרנגולות צלויות בגריל הן המאכל הפופולרי ביותר בפרו,בכל עיר או כפר יש חנויות שמוכרות כמויות של עופות בגריל בכל יום.דרך אגב נראה לי שעד כה בדרום אמריקה אכלתי לפחות חצי לול שכזה.

בהמשך עצרנו לאכול משהו בצד הדרך ולאחר מכן המשכנו בנסיעה ונכנסנו ללימה.סיפרתי למישל שחברי יוני בן שלום מאתר הרפתקה היה כאן בשנת 2009 והיות והוא עוקב אחריי התקדמותי יום יום בלייב בעזרת מכשיר הספוט שברשותי,ולכן כאשר יוני ראה שאני מתקרב ללימה הוא שלח לי הודעה עם שם של הוסטל מומלץ בו הוא שהה בלימה.
בכניסה אל העיר הענקית הזו עומסי התנועה התחילו להפגין את עצמתם,עשרות אוטובוסים,מוניות,משאיות ,אופנועים,ריקשות ומה לא נמצאים על הכביש.ולכן הריכוז מתחלק ל 2 הראשון הוא לשרוד את התנועה שמסביב והשני לנווט אל עבר נקודת היעד.
אני מכניס את שם המלון ל GPS ומוביל אל נקודת היעד.כאשר אנחנו מגיעים מתברר שה GPS הוליך אותנו שולל והגענו למקום אחר.החלטנו לחפש מלון בשכונה אליה הגענו,מסתובבים ומסתובבים ולא מוצאים פתאום אני מחליט לחפש שוב ב GPS.הפעם ברשימת המלונות שנמצאת במפות ה GPS אנחנו מוצאים מלון אך הוא יקר מאוד.טוב עוברים אל השם הבא וגם כאן יקר,וכך הלאה עד שלפתע בתחתית הרשימה מופיע ההוסטל "פליינג דוג"הכלב המעופף

שיוני המליץ לי עליו,המחירים גם פה בשמיים בכל זאת ההוסטל נמצא במרכז שכונה יוקרתית בעיר הבירה ולכן שוב לקחנו חדר משותף.כמו כן בעל ההוסטל מאפשר להחנות אופנועים בגינת ההוסטל שכדי להגיע אליה עלינו לחצות את הלובי,אח"כ את הסלון והמטבח ורק אז מגיעים אל הגינה.
פרקנו את הציוד,מקלחת ויצאנו להסתובב מעט ואיך לא גם לאכול משהו.

בלימה אנחנו מתכננים להישאר כמה ימים,כאשר בתכנון לבצע טיפולים לשני האופנועים,לטייל בעיר וגם קצת לנוח.
ביום הראשון החלטנו לטפל באופנועים ולאחר מכן להסתובב בעיר.לכן למחרת מוקדם בבוקר לאחר שחצינו שוב את כל הכניסה הצרה להוסטל נסענו למוסך ימאהה,קניתי שמן מנוע,מסנן שמן ורפידות בלם אחורי אותן אשמור בארגז עד שיגיע מועד החלפתן.
המוסך המרכזי גדול ומנהל שירות הלקוחות מסרב לאפשר לנו לבצע טיפולים בעצמינו.לכן אניו שואל אותו היכן ניתן לבצע את החלפת השמנים לאופנועים בעצמינו והוא מפנה אותנו למוסך מורשה ימאהה כמה רחובות משם.
לאחר שמישל רכש גם שמן נסענו למוסך השני ובעל המקום קיבל אותנו ללא בעיה.בעל המקום הסופר נחמד התלהב עד מאוד כאשר הוא שמע מאיפה הגענו ולאן אנחנו נוסעים.נראה לי שלא הרבה תיירים רכובים על מפלצות הגיעו לטפל אצלו ומיד הוא הורה לעובד שלו לאפשר לנו לטפל באופנועים.המנהל אפילו פינה לנו מקום בתוך המוסך ואפשר לנו להשתמש בכלים שלו(לי יש כלים ולכן רק מישל הזדקק לכלים נוספים שלי אין),כעבור כשעה לאחר שסיימנו להחליף את השמנים שאלתי את בעל המוסך כמה אנחנו חייבים לו? והוא ענה "כלום סעו לשלום" נתתי לו מדבקה עם הלוגו שלי וגם הוא נתן לנו מדבקות עם הלוגו שלו,אמרתי למישל שנדיר למצוא אנשים טובים שכאלו,לא קנינו ממנו כלום והבן אדם הכניס אותנו בידיים פתוחות ונתן לנו לטפל באופנועים מבלי לדרוש כלום.ולכן סיכמנו בינינו לתת לו טיפ של 20 דולר בשבילנו זה קצת אך בשבילו זה המון,במיוחד כאשר הוא לא ציפה לכך.אמרנו תודה כמה פעמים,צילמתי כמה תמונות ונסענו בחזרה להוסטל.

לאחר שהחזרנו את האופנועים אל גינת ההוסטל יצאנו להסתובב ברחובות העיר הנהדרת הזו,המון מטיילים אינם מקדישים זמן להסתובב ברחובותיה של לימה הבירה אלא רק עוצרים בה כנקודת מעבר בין הערים.
העיר יפיפייה והאווירה נפלאה.אהבתי במיוחד את אזור העיר העתיקה,מבנים ישנים צבועים בצבעים שונים בכל כיוון שאליו אסתכל.
התחבורה הציבורית(מטרו)משתמשת באוטובוסים שנוסעים ברחבי העיר בנתיבים מיוחדים ולכן היא יעילה ומהירה.
משום מה פרוסים ברחבי העיר שוטרים שמצוידים באמצעי לפיזור הפגנות בעיקר בקרבת משכנו של הנשיא אך הם אינם מורגשים והשקט מסביב משתלט ויוצר אווירה נפלאה.

בעודנו מסתובבים בכיכר נגשה אלינו בחורה והציעה לנו לקחת סיור באוטובוס תיירים.הסיור עובר ברחובות העיר ועולה גם לתצפית גבוהה מעל העיר,המחיר כ 2.5 דולר לאדם ולכן ללא היסוס אנחנו מסכימים והולכים אחריה אל עבר האוטובוס.
לאחר המתנה קצרה הגיע האוטובוס ולאחר שעשה כמה סיבובים בעיר נסענו לעבר התצפית,כל אותה העת אנחנו מקבלים הסבר מפורט בספרדית בלבד ולכן אני מבין כ 70% ממה שהוסבר לנו.לא נורא אני מנחש ש 30% הנותרים הם סתם מילים כדי להעביר את הנסיעה.

הטיפוס לתצפית די רציני ונשמע שמנוע האוטובוס עובר התעללות רצינית לאחר כ 20 דקות הגענו אל התצפית הגבוהה ולימה הבירה נפרסה לרגלינו.וואו איזו עיר ענקית לא פלא שחיים בה כ 10 מיליון תושבים,כ 2 מיליון תושבים יותר מכל ישראל.

למרות מזג האוויר האביך די נהניתי בתצפית.התרשמתי מגודלה של העיר שאילולי עלינו הנה לא יכולתי לתאר לעצמי כמה שהעיר הזו עצומה.
כעבור כשעה מצאנו עצמינו שוב בעיר ולאחר שאמרנו תודה למדריכת הטיול והנהג המשכנו להסתובב עוד בעיר.באחד מהגנים הציבוריים שכמותם יש רבים בעיר היפה הזו נתקלנו בקבוצה של אנשים שכל אחד עולה בתורו ונואם את נאומו כנגד הנשיא,מתברר שכאן האופוזיציה יוצאת לנאום בפארקים הציבוריים,מאוחר יותר מצאנו משהו לאכול ולקראת חשיכה חזרנו עייפים אך מרוצים להוסטל.
בכניסה להוסטל שמענו מוזיקה ושירה מתנגנים ולכן הלכנו לראות במה מדובר.במרכז הגן הציבורי ראינו קבוצה ענקית של אנשים מבוגרים בחלקם שקמים כל אחד בתורו ושרים שירים מקומיים כשהקהל מצטרף אליהם ושר יחד איתם,משהו שנראה כמו שירה בציבור,לאחר ששאלנו מה פשר הדבר הסבירו לנו שהאנשים הנ"ל חברים במועדון קשישים ומגיעים לערבי שירה כאן בפארק פעם בשבוע.

לסיכום:  שהיתי בפרו חודש ימים בהם רכבתי כ 4,000 ק"מ.כמה מילים נאמרו על פרו ואני יכול לכתוב עליה ללא בעיה עוד כמה פוסטים.פרו היא ארץ מופלאה ויפיפיה מעין כמותה מהמדבר היבש בצפון ועד לדרום ההררי והירוק.הנוף משתנה בכל יום בו אני רוכב וכך גם מזג האוויר,ללא ספק אומר שהתאהבתי בפרו הארץ וגם בפרו המדינה,תושבי פרו נחמדים ומסבירי פנים.הערים הגדולות נפלאות ביופיין העתיק והחדש,הכבישים בפרו סה"כ טובים כשיש כביש וכשאין דרכי העפר ברובם מתוחזקים ברמה טובה.כמו כן הנהגים מכבדים אופנועים והרגשתי די בטוח לנהוג בכבישי המדינה. אשמח לחזור לכאן שוב בעתיד ולכם אני ממליץ לנסוע ולבקר בה.
אז אסטה לואגו פרו נעמת לי מאוד ונתראה בעתיד.

בפוסט הבא- בוליביה בליבה של דרום אמריקה.

תודה שקראתם ואני מקווה שנהניתם מהפוסט.

—————————————————————————

כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות ללירן מרכוס

————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

לא רבים הגיעו לבליז על אופנוע

הנה סיפור של רוכב מיוחד, במקום מיוחד.

לירן חורש ברכיבה את מרכז אמריקה – כמנהגו מוצא יופי שנסתר מתיירים רגילים. הדיווח שלו מבליז נוטף אהבת אדם ותרבות המקום

קטע ישירות מהבלוג של לירן כאן

דף הפייסבוק של לירן

פליז נא הכירו את בליז!!

10.10.14 לאחר יום מושלם חזרתי למוטל ארזתי את הציוד והלכתי לאכול משהו קטן ומשם חזרה לחדר וקדימה לישון מחר חציית גבול לארץ חדשה ולא מוכרת בליז(Belize).

בבוקר לאחר ששתיתי קפה העמסתי את הציוד על הקרנף, הכנתי את הניירת בהישג יד עבור מעבר הגבולות, המסמכים הדרושים הם: רישיון רכב, רישיון נהיגה, דרכון ואישור מהמכס על הכנסת הקרנף למקסיקו, הדרך למעבר הגבול קצרה ולאחר כחצי שעה הגעתי למעבר הגבול בצדו המקסיקני של הגבול, ניגשתי אל עמדת ביקורת הדרכונים (אימיגרסיון) הדרכון הוחתם בחותמת יציאה ומשם ניגשתי אל המכס (אדוהנה) אמרתי לפקידה "שלום הגעתי לקבל אישור יציאה והחזר פיקדון (400$ אותם שילמתי כפיקדון בטיחואנה שבבאחה קליפורניה בעת הכניסה למקסיקו ) הפקידה ואני יצאנו אל הקרנף, היא ובדקה מספר שילדה+מס' רכב, חזרנו פנימה ותוך כמה דקות כל הניירת הייתה מוכנה, הפקידה אמרה לי "החזר הפיקדון יזוכה בחשבון כרטיס האשראי בו שילמתי, היות והיום יום שישי אתה תראה זיכוי תוך כמה ימים" אמרתי לה "מוצ'ו גרסיאס ואסטה לואגו" חזרתי אל הקרנף ונסעתי לצידו הבליזי של הגבול, חניתי ליד הכניסה לבליז ונכנסתי אל עמדת ביקורת הדרכונים, בבליז כולם דוברים אנגלית מה שיקל עלי מאוד בעת ביקורי בארץ הקטנטונת הזו, השוטרים הנחמדים שאלו אותי את השאלות הרגילות ששואלים במעבר גבול "מאיפה באת? לאן אתה הולך? כמה זמן תשהה בבליז? " וכו', לאחר החתמת הדרכון נאמר לי שעלי לעשות ביטוח צד ג' בליזי שהוא חובה על פי החוק ולאחר מכן עלי לחטא את גלגלי האופנוע בעמדת החיטוי לפני קבלת אישור מהמכס, טוב נו אם אתם אומרים אז אני אעשה אין לי ברירה, מצאתי חלפן כספים והמרתי את הפסו המקסיקני בדולר בליזי, (2 דולר בליזי =1 דולר אמריקאי) אח"כ קיבלתי הוראות הכוונה למשרד הביטוח ואל עמדת החיטוי, לאחר רכישת הביטוח שעלה 30 דולר אמריקאי לחצי שנה (מוזר אבל חודש עלה 40$ בליזי) ניגשתי אל עמדת החיטוי,הבן אדם רשם את מס' האופנוע וגבה 1$ לאחר סיום הרישום הוא יצא ממשרדו והחל לרסס את הגלגלי הקרנף בחומר חיטוי, אמרתי לו "אל תגזים עם החומר הוא יקר מאוד וגם חבר אל תרסס חלקי פלסטיק שונים", לאחר שהוא סיים הנעתי את הקרנף,הוא התעטש ושאל אותי "מה זה החרא הזה שהם ריססו עליו?" אמרתי לו "אל דאגה ראיתי שלולית ליד המכס נעבור דרכה ונשטוף את הדרעק הזה ממך" וכך עשיתי בשלולית הנ"ל , חזרתי אל המכס קיבלתי אישור כניסה לקרנף אמרתי תודה רבה והלכתי לכיוון הקרנף, הראיתי לשוטרת הנחמדה שעמדה במחסום את כל האישורים הנעתי ונסעתי אל תוך בליז , סה"כ כשעה וחצי במעבר הגבול יחסית מהר אז אני לא מתלונן,

למרות שלא שבעתי יצאתי עם חיוך כזה שאם לא היו לי אוזניים החיוך היה עושה סיבוב שלם מסביב לראשי, המשכתי להסתובב בעיר ולצלם את הבתים העשויים מעץ וצבועים בצבעים שונים ומגוונים, במרכז העיר או שאפשר לקרוא לזה עיירה ניצב שעון שעמד מלכת ממש כמו העיירה עצמה, דייגים דגים עם חוט ללא חכה, בקתות העץ מכל עבר, מסעדות פשוטות, רחובות לא סלולים, אנשים פשוטים וחייכנים, אך למרות זאת נראה שבלילה העיר אינה כה בטוחה, רב חלונות ודלתות הבתים והעסקים מסורגים סימן שמראה על פשיעה או חוסר ביטחון, לאחר כשעתיים ישבתי לאכול שוב במסעדה סינית ראיתי בתפריט טיבון ענק (500 גרם) שעלה 4 דולר אז הרשיתי לעצמי להתפנק שוב והזמנתי לי אחד, לאחר כמה דקות הגיעה הסטייק שוחה בתוך רוטב מוזר, "מה? מה זה? מה לעזאזל עשיתם לטיבון שלי? נו מה ציפיתי?מסעדה סינית, בבליז שבמרכז אמריקה ואני מזמין לי טיבון וחולם שהוא יגיע פשוט מהגריל על הצלחת ממש כמו בארה"ב, למרות זאת היה טעים, לא נפלתי מהכיסא או עפתי אל העבר כמו עם הפיצה אך לפחות הפעם כן שבעתי וחזרתי למלון שבע ומאושר, במרחב הפתוח שצמוד לחדרי ישבו כמה חברה צעירים מגרמניה, שוודיה וארה"ב, ישבתי איתם וקשקשנו עד חצות הלילה.

למחרת בבוקר ארזתי את הציוד ויצאתי לשתות קפה בתחנת הדלק שמול המלון,לאחר מכן נסעתי לכיוון הכפר סרטאחנה (Sarteneja) ראיתי תמונות משם עם חופים נפלאים וים כחול טורקיז ורציתי מאוד לראותם, כבר בתחנת הדלק אמרו לי שבעקבות הגשמים הדרך לשם לא כל כך טובה אמרתי לעצמי מה יכול להיות ננסה ואם לא נעבור לתכנית ב',מיד לאחר יציאה מהעיר שהייתה מלאה בבוץ הדרך הפכה לגרועה מאוד העפר הלבן שנראה כמו סיד חלק כמו סבון על שיש רטוב,אפילו האוטובוס שנסע לפניי מדי פעם נסע על הצד כמו סרטן שרץ על החוף,המשכתי וקיוויתי שהדרך רק תלך ותשתפר,אבל זה לא מה שקרה, מצב הדרך רק החמיר ומצאתי את עצמי לבד בין שדות,לאחר כשעה בה עברתי רק כ 10 ק"מ מתוך ה 85 ק"מ שעלי לעבור כדי להגיע אל הכפר, במהלך אותם 10 ק"מ אמרתי חצי מיליון פעם "אופס ושיואוו והופ הופ"  החלטתי לפרסס ולחזור על עקבותיי עד לאספלט הגרוע שכרגע נראה כמו גן עדן לעומת הדרך בה אני נמצא, הקרנף הפך ללבן והתמלא בבוץ ונראה כאילו עבר התעללות, החלטתי לנסוע אל היעד הבא שנקרא קרוקד טרי (Crooked Tree) כל הדרך התפללתי לגשם שיבוא וישטוף אותי ואת הקרנף,המרחק הוא כ 50 ק"מ בכביש + 13 ק"מ בשטח,לאחר כשעה הגעתי אל הכפר קרוקד טרי השוכן לצד אגם שבעונה הטובה אמור להיות מלא בציפורים, הגעתי לכפר וחיפשתי מקום לינה, בכל הכפר יש רק שלושה מוטלים, עברתי בשניים הראשונים, אחד היה סגור כי הבעלים יצא לחופשה והשני היה בשיפוץ אז נסעתי לשלישי וכאשר הגעתי לשם ראיתי את החבורה מאתמול בלילה, גם הם שינו את תכניתם עקב הכבישים הגרועים באזור והגיעו לכאן, גם הם עברו בשאר המוטלים והבינו שזה המקום היחיד לשהות בו, החדר נראה טוב וגם הנוף נהדר ולכן אשאר כאן כמה ימים, היות ואין אינטרנט שלחתי הודעת SMS דרך הספוט להורים שלא ידאגו ויצאתי ליהנות מהנוף, בעל המוטל בשם ארל מקומי שמשפחתו חייה כאן כבר כמה דורות אמר לי שבעקבות הגשמים הרבים מפלס האגם עלה בשלושה מטרים יותר מהרגיל ולכן המון ציפורים עברו לאגם או לביצה אחרת, המפלס אמור לרדת שוב בעוד כחודש, בערב עשינו מדורה וצלינו נקניקיות, שוב קשקשנו וצחקנו עד מאוחר והתקפלנו איש איש לחדרו, נשארתי שם שלושה לילות בהם נחתי הסתובבתי בכפר וגם בביצה שנמצאת כ 5 ק"מ מהכפר, רב תושבי הכפר חיים בצריפים ובתים מעץ והשקט והרוגע בכפר פשוט מהנים, תושבי הכפר ובעצם רב בליז הם צאצאי עבדים מאפריקה ומדברים אנגלית עם מבטא כבד סטייל ג'מייקה.

במהלך שלושת הימים בקרוקד טרי בהם בעיקר נחתי ורבצתי רב היום מול האגם מבלי להיכנס למימיו היות ותושבי המקום אמרו שאפשר להיכנס רק כדאי להיזהר מהתנינים שחיים בו בזמן הגאות, אז כדאי שהם יזהרו(המקומיים) כי אני לא נכנס למים שכנראה יש בהם תנינים,התושבים במקום חיים בגן עדן השקט מסביב,האגם הנפלא,ילד בן 10 יוצא לדוג בקיאק באגם פשוט נהדר, באחד הימים הלכתי אל החנות היחידה בכפר, המוכר סיני (כמו בכל הסופרים בבליז) מוכר מוצרים דרך הסורגים, הגעתי והוא שאל "מה אתה צריך?" אמרתי לו מה אי אפשר להיכנס ולראות מה יש, אולי עוד משהו יתחשק לי" הוא אמר "לא רק אני בפנים" שאלתי אותו "מה עשית שאתה מאחורי סורגים וכמה שנים קיבלת בפנים?" הוא חייך ולא ענה נו טוב לא חברותי הבחור, קניתי קולה ותרסיס נגד חרקים וחזרתי לרבוץ מול האגם, דמיאן הבן הגדול כבר בן 12 באחד הימים הוא אמר לי שהוא יגדל הוא רוצה לגור בעיר ולא להמשיך את מורשת אבותיו שחיים על שפת האגם אין ספור דורות, טיילור(האמריקאי) ואני אמרנו לו שאנשים בעיר חולמים על מקום כמו שיש להם ושיראה לדוגמא אותנו התיירים שבאנו כלכך מרחוק כדי לראות מקום נפלא שכזה ושיבין שמקום כזה הוא נכס לנפש ולא רק לכיס,

הבעיה היחידה במקום הפסטורלי הזה הן הנמלים האדומות שעקצו אותי בכל הזדמנות שהתחשק להן וכנראה הן רצו שגם אני אהיה אדום כמותם, לאחר שלושה ימים הספיק לי מעקיצות הנמלים והחלטתי להמשיך דרומה אל עבר העיר דנגרינגה(Dangriga) כ 200 ק"מ דרומית לקרוקד טרי, נפרדתי מהמשפחה המקסימה-ההורים ארל ונרי ומהילדים דימיאן , ריצ'ארד ופרינסס הקטנה, אמרתי תודה רבה על אירוח נפלא במלונכם הנחמד.יצאתי לדרכי ולאחר שעברתי חזרה את 13 הק"מ בשביל הגישה הרעוע הגעתי חזרה אל הכביש הראשי העובר בין שדות וכפרים,כל הדרך הכביש היה משובש ומלא בורות ולכן תשומת הלב הופנתה בעיקר אל הכביש, לאחר כשעה בעודי עובר ליד תחנת דלק הבחנתי באופנוע מסוג BMW שנראה כאופנוע של מטייל כמוני, עשיתי פרסה וחזרתי לומר שלום, ראיתי שלאופנוע יש לוחית רישוי של בליז, כנראה שהוא לא תייר, הבחור בדיוק בדק לחץ אוויר בגלגלים עצרתי בכל מקרה ולאחר שהוא הוריד הקסדה הבנתי שהוא לא מקומי, לבחור קוראים אל והוא מאוסטרליה הוא רוכב על BMW R80GS משנות ה 90 המוקדמות,

התחלנו לדבר והוא סיפר לי שהוא מטייל כבר כמה שנים והוא הוציא לאופנוע רישוי בבליז כי הוא נשאר כאן תקופה ארוכה, הוא שידרג את האופנוע והוסיף לו מיכל דלק ענק, החליף את הבולם האחורי וקדימה הוא הרכיב פרונט שלם של KTM(אופנוע אנדורו)הוא אמר לי שהוא מחכה לחברים אמריקאים שגרים בבליז ושאם אני רוצה אפשר ללכת לשתות משהו ולאכול צהריים ביחד, אמרתי לו "למה לא אני לא ממהר לשום מקום", אז קפצנו לפיצה שליד יחד עם חבריו שהגיעו לשם גם, הזמנו פיצה וקנקן בירה קרה,לזוג האמריקאי קוראים ג'ואנה ואנטוני שהוא רוכב בעצמו והם החליטו לעזוב את ארה"ב ולהשתקע בבליז,דיברנו קשקשנו והיה מאוד נחמד,לאחר כשעה הם הציעו לי שאבוא יחד איתם אל ביתם שנמצא בפלסנסיה(Placencia) עיירת חוף שנמצאת כ 50 ק"מ דרומית יותר לעיירה בה רציתי לבקר,אמרתי למה לא אסע יחד עם אל לכיוון ביתכם,יצאנו לדרך,הכבישים הפכו למפותלים וממישור הגענו להרים השדות הפכו ליערות והטמפ' ירדה והלחות נעלמה,לאחר כשעה עצרנו לאכול גלידה שזוג גרמני מכין בביתו והיה טעים מאוד,אחה"צ הגענו לביתם הצנוע ואנטוני הראה לי את החנייה שלו, כאשר הוא פתח את הדלתות התחלתי לחייך, בתוך החנייה המשמשת גם כמוסך עמדו כמה אופנועים-DRZ400,BMW R70 וגולת הכותרת BMW HP2 אנטוני מומחה ל BMW ולעוד אופנועים ובקרוב הוא יפתח מוסך משלו וכל מי שמגיע לבליז ויש לו בעיה מכאנית יכול להיעזר בשרותיו,אנטוני רוכב ואוהב אופנועים מושבע,ג'ואנה ואנטוני הציעו לי ולאל להישאר לישון אצלם, אז אל ואני קפצנו לסופר מארקט לקנות כמה דברים לארוחת ערב, הגענו לסופר שכמו כל הסופרים בבליז שייך לסינים שהיגרו לבליז ופתחו סופרים,קנינו כמה דברים וחזרנו לביתם של אנטוני וג'ואנה,אנטוני הדליק פחמים בגריל וצלה בשרים על האש,ישבנו סביב השולחן פטפטנו ואכלנו והיה פשוט מעולה,חדר האורחים בו ישנתי נראה כחדר במלון 5 כוכבים, לקראת חצות הלכתי לישון וישנתי כמו תינוק במיטה המפנקת,בבוקר שתינו קפה ואל אמר לי שהוא אמור לנסוע לדגרינגה לחדש את רישוי האופנוע אז אמרתי לו שאסע איתו ואח"כ אמשיך לכפר על החוף בשם הופקינס (Hopkins) אמרתי לג'ואנה ואנטוני שאני אסע עם אל ואח"כ אמשיך להופקינס הם אמרו לי שהם חשבו שאשאר עוד קצת איתם אך אמרתי להם שאני ממשיך הלאה,לא היה לי נעים לנחות עליהם לעוד לילה למרות שהם פתחו בפני את ביתם ונתנו לי להרגיש חופשי כאילו זה הבית שלי,בהזדמנות זו אומר שוב לאנטוני וג'ואנה שהם אנשים מדהימים ושזה לא מובן מאליו שמישהו כמותם פותח את דלתות ביתם לאדם זר שהם הכירו לראשונה בתחנת דלק באמצע שום מקום , נפרדתי מאנטוני וג'ואנה המקסימים הצטלמנו יחד אמרתי להם את הדברים הנ"ל ומה שבטוח שיש לי זוג חברים חדש.
אל ואני יצאנו לדרכינו, אל לקח אותי לסיור בפלסנסיה שיש בה בתים מפוארים פשוט חלום עצרנו לארוחת בוקר ומשם יצאנו לכיוון דגרינגה,שוב טיפסנו אל ההרים ורכבנו בכבישים מפותלים עם אספלט גרוע ומלא בבורות לפחות הנוף היה ירוק ויפה,לקראת צהריים הגענו אל משרד הרישוי בדגרינגה ובעוד אל נכנס לסדר את הרישיונות אני נשארתי להשגיח על האופנועים ולפטפט קצת עם המקומיים,שוב הציפו אותי זיכרונות מאפריקה וההבדל היחיד מהמדינות בהן הייתי באפריקה הוא שכאן המקומיים דוברים אנגלית,לאחר כחצי שעה אל יצא מחייך עם רישיונות חדשים,נסענו לאכול משהו על החוף ומשם לבקר חברים שלו בפאב מקומי, לקראת אחה"צ אל החליט שהוא יבוא איתי להופקינס וישן שם ללילה,הדרך קצרה וחלקה אינה סלולה לאחר כחצי שעה הגענו להופקינס ומצאנו מקום נחמד שהוא בעצם דירה עם מטבח על החוף, בעלת המקום נחמדה והמחיר סביר לכן החלטתי להישאר כאן 3 לילות, בערב יצאנו למסעדה ואכלתי מנה מקומית המורכבת מעוף ירקות,בננה,סלט ואורז מעולה אחד הנפלאים שטעמתי, לאחר שסיימנו לאכול חזרנו אל הדירה וישבנו עד מאוחר על המרפסת ונהנינו מבריזה שהגיעה מהים,למחרת בבוקר אל החליט שהוא חוזר לחבריו שבדגרינגה ואח"כ לאנטוני וג'ואנה, נפרדנו בחיבוק ואיחולי דרך צלחה אחד לשני.

ביומיים הבאים נחתי, טיילתי בכפר ורבצתי מול החוף, באחד הימים החלטתי לבשל משהו קליל לעצמי ורכשתי כמה דברים בסופר, גיליתי שבבליז הרבה יותר זול ללכת למסעדה מאשר לקנות מוצרים בסופר.

לסיכום:
בליז ארץ מגניבה, אנשים סופר נחמדים נוף נהדר וכבישים גרועים, בליז החזירה אותי בזמן כמה פעמים, פעם אחת לילדותי עם הפיצה הנהדרת שאכלתי באורנג' וולק ופעמים אחרות כאשר צפיתי במקומיים שהם צאצאים של עבדים שהובאו בכפייה מאפריקה והעלו בי זיכרונות מאפריקה ולמאות החברים שלי שם,רציתי להישאר יותר בבליז אך יוקר המחיה ובעיקר התנאים בדרכים גרמו לי לקצר את שהותי, רב האתרים בהם רציתי לבקר הצריכו נסיעה בדרכי עפר לא מתוחזקות שעקב הגשמים הפכו למלכודות של בוץ,הקרנף ומשקלו הרב ובמיוחד עם הצמיגים שמותקנים כרגע עליו אינו מיועד לנסיעה בתנאים שכאלו, היו אנשים שאמרו לי שכדאי לוותר על בליז כי היא יקרה ולא מעניינת אך אני שמח שכן עברתי שם וזכיתי לראות תרבות נוספת ולהכיר אנשים נפלאים, לא יודע אם יום אחד אחזור לבליז אך אני ממליץ לכם אם אתם באזור לנסוע ולבקר בבליז לכמה ימים.

בפוסט הבא- החצייה לגואטמלה המהממת.
תודה שקראתם ואני מקווה שנהניתם מהפוסט.

———————————————————————————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ללירן מרכוס

———————————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

מעבר רכוב במקסיקו ברזולוצייה הכי חדה וקדימה לבליז

עם אפיק

הערה: על מקסיקו אני יכול לכתוב עוד כעשרה פרקים,אך ברצוני להמשיך ולהתקדם הלאה,אז הפעם לכבוד השנה החדשה פוסט ארוך במיוחד מקווה שתיהנו,סליחה מראש למי שזה ארוך מדי עבורו, ושנה טובה בריאות ואושר לכולם!!
21.9.14

בפוסט האחרון סיפרתי על הטיולים שיוצאים מהקאזה של יגיל בסן קריסטובל שבמקסיקו, לאחר שיצאתי לכמה טיולים באזור החלטתי לצאת אל הטיול המרכזי והיקר מכולם קצת יותר מ 100$ שיגיל מוציא אל אגמי מונטבלו ושמורת לאס נובס הטיול אורך כיומיים וכולל הכל, אוכל, שתייה, ציוד קמפינג, הסעות וכו', למרות המחיר הקצת יקר(עבור התקציב שלי) אבל שווה מבחינת הפינוק והמקומות הנפלאים בדרך, בשעה 6:30 בבוקר הנהג הגיע והציוד הועמס אל המיניבוס,בשעה 7:00 גם הקבוצה שמנתה כ 13 מטיילים ישראלים עלתה אל הרכב ויצאנו לדרך, הנסיעה לשמורת ה"לאס נובס" שנמצאת על גבול גואטמלה אורכת קצת יותר מ 4 שעות ולכן בדרך אל השמורה בה נישן אנו עוצרים באגמי מונטבלו, מדובר ב 59 אגמים נפלאים בצבעי כחול עמוק עד טורקיז, כמובן שביום אחד לא נראה את כולם אך המדריך התותח שלנו בשם אפיק (עובד אצל יגיל) לקח את הקבוצה אל האגמים היפים שבהם, באחד מהם אכלנו ארוחת בוקר שאפיק הכין וכללה סלטים, שתייה, גבינות, טונה וכמובן ארוחת בוקר בטעם ישראלי ובאגם אחר שטנו ברפסודה וגם שחינו במימיו הכחולים, האגמים האלו פשוט מטריפים ביופיים הכחול בגווניו השונים עם הירוק שמסביב ומזג האוויר הנוח בהרים הופך את החוויה למושלמת, כמובן שגם האנשים בקבוצה היו על הכיפאק דבר שגרם למורל גבוהה והעצמת החוויה בטיול שכזה, למרות הפרש הגילאים בינינו הרגשתי כחלק בלתי לאחר שהפלגנו ברפסודה וגם שחינו באגם המשכנו בדרכנו אל שמורת הלאס נובס, הדרך יפיפייה והנוף נהדר לאחר כשעתיים הגענו אל השמורה, פרקנו את הציוד ואפיק הוביל אותנו לאורך הנחל ואח"כ אל מקום הלינה המסודר שיגיל בנה, יש מקלחות, שירותים, מתחם לאוהלים ודשא ענק, ישבנו ופטפטנו וחלק פרסו אוהלים ובינתיים אפיק הכין פויקה צמחוני עם אורז ופטריות וגם על האש לאוכלי הבשר(כמוני)שבנינו, היה פשוט טעים ומעולה, לאחר הארוחה המשכנו לדבר ולספר חוויות ומאוחר יותר הלכנו לישון, אני ושלושת המוסקטרים (יפתח, דולב ודור) החלטתנו לישון על מזרנים מתנפחים ללא האוהל וזה היה פשוט תענוג.

בבוקר לאחר הארוחה כולם טיפסו במעלה הג'ונגל אל עבר התצפית על מפלי הלאס נובס, היה בוצי עקב הגשמים המרובים באזור מה שהקשה על הטיפוס, לאחר כשעה אפיק חזר אל המחנה כדי להכין ארוחת צהריים חלק מהאנשים שלא רצו להמשיך חזרו יחד עם אפיק אל המחנה והשאר המשיכו בטיפוס המייגע, כעבור שעה נוספת הגענו אל התצפית, עקב הגשמים המים הכחולים הפכו לחומים אך למרות זאת היה יפה ושווה את המאמץ, ישבנו בתצפית כחצי שעה לפני שחזרנו על עקבותינו אל הירידה המייגעת בחזרה אל המחנה, לטפס בג'ונגל בבוץ זה קשה וחלק אך לרדת קשה יותר ומאוד מחליק, בדרך חזרה היו עשרות אופסים וגם נפילות אני למזלי החלקתי והתיישבתי על התחת פעם אחת לאורך הדרך, אך היו כאלו שזה קרה להם יותר מפעם אחת, מה שהקשה עלי במיוחד הן חוסר בנעלי הליכה ובעודי נועל סנדלי "שורש" משטח ההחלקה היה כפול,הבוץ הצטבר בין כפות הרגליים לסנדלים ובין הסנדלים למסלול ההליכה, היה פשוט חלקלק הבוץ הזה וה ABS לא עזר, לכן במהלך הטיפוס והירידה המצלמות נשארו בתיק כדי שלא יפגעו ולכן אין הרבה תמונות מההליכה,כמו כן אין נקודות חשמל מה שהצריך הפעלת נוהל-משמעת סוללות.

לאחר כשעה הגענו למאהל התקלחנו והרבצנו בשר ושתייה בכמויות, אחה"צ העמסנו את הציוד על המיניבוס ויצאנו אל סן קריסטובל כעבור 5 שעות קצת לפני חצות הגענו עייפים אך מלאי חוויות אל הקאזה.
התכנית הייתה להישאר בסן קריסטובל סה"כ כשבוע,לאחר שבוע בו לא נחתי לרגע מרב הטיולים הנהדרים שיצאתי אליהם החלטתי להישאר כאן לשבוע נוסף אותו אנצל לצורך עדכון הבלוג מנוחה וטעינת מצברים לקראת המשך הדרך.
ואכן כך עשיתי בשבוע הנוסף רק נחתי, באחד מהימים הנעתי את הקרנף שלא יחשוב ששכחתי אותו ובשאר הימים יצאתי בעיקר כדי לאכול וליהנות מהרוגע של העיר השלווה הזו, התחברתי עם עוד הרבה מטיילים, הלכנו גם לבית חב"ד בערב שמחת תורה והיה פשוט תענוג,אז שוב תודה ליגיל,אפיק וענבר על כל הטיולים ובעיקר על השהייה הארוכה בקאזה, היה פשוט נהדר אין כמוכם.

לאחר הפרידה מכל החברה הנהדרים שפגשתי בסן קריסטובל שמתי פעמיי לעבר מפלי האגווה אזול(agua azul) שפירשו מים כחולים,בתמונות שראיתי המפלים היו בצבע כחול טורקיז מדהימים ביופיים,הדרך לשם הייתה הררית ונהדרת רב הכבישים היו ברמה סבירה,סיבובים,נופים,כפרים,עצים בדיוק מה שאני אוהב, לאחר כשעתיים הגעתי אל המפלים שילמתי כניסה אל השמורה ולאחר כמה דקות נסיעה הגעתי אל החניון, בעל אחת המסעדות הציע לשמור לי על הציוד ועל הקרנף במידה ואכל אצלו משהו אח"כ,אמרתי לו "דיר באלק,אני הולך וחוזר ואם משהו חסר תהיה לך בעיה חמורה עם ישראלי עצבני", קשרתי את הקסדה והמעיל  אל הקרנף בעזרת כבל מתכת שיש לי והלכתי לראות את המפלים,עקב הגשמים הם לא היו בצבע כחול אלה חום,התאכזבתי אך למרות הצבע התפעלתי מהנוף ומעוצמת הזרימה, יכול להיות שאם לא הייתי רואה תמונות באינטרנט הייתי מתלהב הרבה יותר, לאחר כשעה פלוס חזרתי אל המסעדה והזמנתי דג שלם מטוגן עם תוספות, התענגתי מכל נגיסה וליקקתי כל אידרה משלד הדג היה פשוט טעים. מן מפלי האגווה אזול המשכתי לכיוון שמורת העתיקות פלאנקה(Palenque) צמוד אל האתר ישנה שמורה עם בונגלוסים בתוך הג'ונגל קראתי באחד מהפורומים שהמקום מאוד נחמד ונקרא מרגריטה אנד אד, לאחר כשעה וחצי הגעתי אל השמורה ומצאתי את המקום יחסית בקלות ולקחתי בונגלוס ליומיים, החדר פשוט מיטה, מאוורר, מקלחת ללא מים חמים וגם אין אינטרנט, הגג עשוי מעלים וסה"כ נחמד ושקט, מסביב אפשר לשמוע את קולות הג'ונגל ואת הנחל הזורם, פרפרים, שירת הציפורים ואת הרוח המנשבת בצמרות העצים, הכנסתי את הציוד לחדר ולאחר שהתקלחתי אני שומע דפיקה בדלת, פתחתי את הדלת ומולי נעמד בחור ממוצא רומני ראדו שראה את הקרנף ורצה לשמוע מי מה מו , אמרתי לו צ'י פהצ'ה? והוא סיפר לי שלפני כמה שנים הוא עשה טיול דומה עם אישתו וכעת הם הגיעו במטוס ססנה פרטי מארה"ב והם מתכוונים לטייל ככה בכל מקסיקו, לאחר כשעה הגיעו צמד אופנוענים מקסיקנים שגם ישנו בשמורה לילה אחד,

החלטתנו כולנו ללכת אל המסעדה הצמודה לחדרים, מרחתי את עצמי באלתוש מקומי ויצאנו לאכול,במסעדה הופיעה תזמורת מקומית שהפליאה בביצועי שירים בסגנון המאיה עם חלילים וגיטרות, האווירה הייתה נהדרת והמוזיקה נפלאה, לאחר ארוחת הערב פרשנו איש איש לחדרו, הלכתי לישון ונרדמתי כאשר קולות הג'ונגל נשמעים מסביב,בבוקר נסעתי כ 5 ק"מ אל האתר הארכאולוגי פלנקה, שילמתי כניסה ומדריך מקומי הציע לי את שירותיו תמורת תשלום, אמרתי בנימוס "לא תודה" והמשכתי לכיוון הפירמידות, כבר מרחוק אפשר היה לראות את הפירמידות והעתיקות, לא הפסקתי להגיד וואוו, איזה מגניב ממש כמו בסרטים, הסתובבתי בין הפירמידות, על חלקם טיפסתי למרות שבפירמידת השמש הבטחתי לעצמי שלא אעשה זאת שוב, פשוט מרשים לראות כיצד חיו עובדי האלילים הללו, ע "י אחת מהפירמידות הגבוהות עמד שומר שהמליץ לי לטפס עליה ושממרומי הפירמידה יש נוף פנורמי יפה,טוב נו כולה מלאאאא מדרגות, נעלה נראה במה מדובר, כמו בכל פירמידה המדרגות היו צרות והשיפוע חד, כאשר כל מדרגה בגובה של כ 50-60 ס"מ,לא נורמליים המאיות האלו, הם היו כאלו קטנים ובנו מדרגות כאלו גבוהות, אולי הם פחדו שהקרבנות שלהם יברחו או שרצו שהקרבנות יהיו כל כך עייפים שפשוט ירצו שהם יהרגו אותם,לאחר כמה דקות של טיפוס הגעתי לפסגה, את האמת הנוף היה מהמם ומרהיב בעצמתו, מסביב שמעתי קולות נביחה ולפעמים שאגות מחרישות אוזניים, הבנתי מיד שאלו הקולות של קופים שאגנים,נשארתי שם כשעה ונהניתי מהנוף ומקולות הקופים, חזרתי אל הבונגלו אחה"צ ובערב הלכתי שוב אל המסעדה ונהניתי שוב מהתזמורת המופלאה שלהם.

כעבור 2 לילות מהנים בבונגלוס של מרגריטה ואז המשכתי לכיוון דרום מערב אל עבר העיר מרידה (Mérida) מרחק של כ 540 ק"מ לכן מצפה לי יום ארוך,הנוף ההררי השתנה למישורי ומשעמם וכך גם מזג האוויר לחם ולח הדרך ברובה הייתה מהירה ולכן הספקתי להגיע למרידה קצת אחרי 14:00 מצאתי מוטל והתכנון הוא לישון כאן לילה ובבוקר מוקדם לנסוע לצ'יצ'ן איצ'ה (chich'en itza) למרות ששמעתי שהמקום נהיה מסחרי עקב היותו אתר מורשת עולמית ולפירמידה המרכזית שהוכרזה כאחד משבעת פלאי עולם ושלא ניתן לטפס על הפירמידה החלטתי לבקר ולראות במה מדובר, בבוקר יצאתי לכיוון צ'יצ'ן איצ'ה כעבור כשעתיים וקצת הגעתי, שילמתי עבור החנייה וניגשתי אל עבר הקופות,כאשר ראיתי את מחיר הכניסה קיבלתי חום 20$???מה בפלנקה היה רק 4$ נו טוב כנראה שהמחיר שווה ואני כבר פה ושילמתי על החנייה אז נכנס ונראה במה מדובר, כל הכניסה מלאה ברוכלים שמוכרים מזכרות דילגתי מהר על האזור הזה ואז הגעתי לפירמידה מרשימה ביופייה שנשתמרה בצורה טובה יחסית לגילה, הפירמידה סימטרית ונראית מכל כיוון בדיוק אותו הדבר ועקב כך עומדים מסביבה תיירים ומוחאים כפיים וצליל מחיאת הכפיים חוזר אל המוחאים בצורה מושלמת, המשכתי להסתובב באתר קצת יותר משעה ודיי השתעממתי חוץ מהפירמידה אין מה לראות, חורבות לא מרשימות במיוחד ומאות רוכלים שמוכרים מזכרות ועוד שטויות, אוי האכזבה והרגשת הניצול שתפסו אותי באותו הרגע והתשלום המוגזם גרמו להרגשה הזו רק להתעצם,פלנקה ופירמידת השמש היו פי 10 יותר יפים, חזרתי לקרנף ונתתי גז לכיוון העיירה טולום (TULUM).

בדרך לטולום כנראה פספסתי את הפנייה באחד הכבישים ושוב הלכתי לאיבוד וכמו תמיד בדיוק שאתה לא יודע היכן אתה נמצא גם נורית הדלק מתחילה להבהב, שוב אמרתי לעצמי "איזה חמור אני שלא תדלקתי קודם"אבל מי תכנן ללכת לאיבוד??לאחר כשעה בעודי עובר בשבילי עפר ואיזה כפר נידח חזרתי אל הכביש הראשי ומצאתי תחנת דלק, הגעתי קצת לפני חושך אל מוטל לובו אין (LOBO INN) שנחשב לזול ומומלץ באתר גרינגו כל האזור הזה נחשב ליקר ובמוטל הזה בעלת המקום אוהבת ישראלים ויודעת כמה מילים בעברית ולכן היא גם עושה הנחות לישראלים, למרות ההנחה המחיר גבוה והחדר זוועה, אמרתי לבעלת המקום שהמזגן לא טוב והיא רצתה להחזיר לי את הכסף, אמרתי לה "כבר חושך ואין ברירה לאן אלך עכשיו??אז אשן פה הלילה", המזגן בחדר אינו מקרר, החדר מסריח, והמקלחת מעפנה כדי להגיע לטוש צריך לדלג מעל האסלה,המיטה גרועה ובקיצור ובעדינות גועל נפש,לאחר שבקושי ישנתי בלילה, קמתי ואכלתי ארוחת בוקר שמוגשת כחלק ממחיר החדר, לאחר מכן תפסתי את בעלת המוטל ואמרתי לה "אני לא רוצה לפגוע בך וחשוב שתדעי שזה המקום הגרוע ביותר בו ישנתי בחיי, "ראיתי שעיניה דומעות הוספתי ואמרתי " כדאי שתשפצו ותשקיעו בעסק שלכם במידה ואתם רוצים להמשיך ולראות פה תיירים ואני אומר זאת לטובתך יכולתי פשוט לקום וללכת אך רציתי שתדעי לפני שיהיה מאוחר" ,
ממש כדקה נסיעה משם מצאתי מוטל יותר זול, וברמה גבוהה, חדרים חדשים, מיטה נוחה, מזגן חדש, טלוויזיה LCD, אם הייתי יודע הייתי בא לכאן כבר אתמול, פרקתי את הציוד והלכתי להסתובב קצת בעיירה ודיי התאכזבתי שמעתי כל כך הרבה דברים על טולום וממש לא אהבתי אותה,משם הלכתי לראות עוד עתיקות שנמצאות על החוף,שילמתי,נכנסתי ושוב התאכזבתי,שחיתי קצת בים ועפתי בחזרה לחדר,בערב פגשתי שוב את ראדו ואישתו(הזוג הרומני מפלנקה)הלכנו לאכול משהו ומשם לישון.
למחרת היום נסעתי למקום שנקרא גראן סינוטה שנמצא כ 5 ק"מ מטולום שילמתי כניסה השכרתי שנורקל ונכנסתי לראות במה מדובר, וואוו קיבלתי חום, אגם בתוך מערה עם מים מתוקים וקרירים וממש צלולים כמו באקווריום, המים זוהרים בכחול טורקיז כמו בסרטים, סוף סוף לאחר כמה אכזבות בא המקום הזה ונתן לי סטירה מצלצלת, נכנסתי אל המים הקרים ופשוט לא רציתי לצאת, דגים, צבי מים, צמחים וגם צוללנים שלומדים לצלול, היה פשוט מחזה מרהיב ביופיו אוי כמה שנהניתי שם זה מקום שאני לא אשכח, חזרתי אל החדר אכלתי והלכתי לישון מחר פלאיה דל כרמן.

למחרת בבוקר יצאתי לנסיעה קצרה מטולום לעיר פלאיה דל כרמן סה"כ 67 ק"מ, הגעתי לפלאיה היקרה,
קצת לפני הצהריים ועצרתי בסנדוויץ" טוניסאי של רות, ישראלית מלוד שגרה במקסיקו כבר 30 שנה, אכלתי ופטפטנו קצת, הסנדוויץ' הנהדר מוגש עם פלפלי שיפקה שהתגעגעתי לטעמם, היה פשוט נפלא, ביקשתי מרות לחפש לי מקום בטוח להשאיר את האופנוע והציוד היות וברצוני לנסוע לקובה לתקופה של שבועיים, רות התקשרה לכמה אנשים ובסוף אמרה לי שיש לה מקום, גם בן דוד שלי רואי שעבד לפני כמה שנים במקסיקו הכיר כמה מקומיים בפלאיה שיוכלו לשמור לי על האופנוע והציוד, יפה אז כנראה שאסע לקובה,לאחר מכן מצאתי מלון במחיר סביר, פרקתי את הציוד וקדימה מחליף את ביגוד הרכיבה במשהו קצר יותר ומתאים למזג אוויר החם וקדימה לראות את החופים הנהדרים בצבע טורקיז ששמעתי עליהם המון סיפורים, אז יאלה מגבת, מים ותוך 5 דקות אני בחוף, אז אני רואה מולי את החוף שכולם אמרו שהוא מדהים מלא באצות ובכלל לא טורקיז כמו שרציתי שיהיה, את האמת התאכזבתי, למרות זאת הלכתי כמה ק"מ על החוף עד שמצאתי מקום שיש בו פחות אצות ונכנסתי אל המים להתרענן מהחום, לאחר כשעה במים לפני שיפלו לי האצבעות מרב הקימוטים שנוצרו בעור יצאתי אל החוף, כמו כן נמאס לי לקפוץ מכל אצה שנדבקת לי לגב או מלטפת לי את הרגל, נשארתי קצת על החוף וחזרתי לחדר להתקלח, בערב יצאתי להסתובב במדרחוב שנראה כמו מדרחוב בכל עיירה מודרנית שאנחנו מכירים,חנויות מותגים וגם מותגי יוקרה, מסעדות, ברים ובקיצור רחוק מאוד ממה שראיתי בכל מקסיקו, ענף התיירות כאן פורח והתייר הרגיל ובעיקר האמריקאי מפזר פה דולרים בקלות ולכן המקומיים מרביצים במחירים, לאחר כשלושה ימים בהם הייתי בים, במדרחוב, במסעדה, שוב בים, שוב במדרחוב ושוב במסעדה, החלטתי שזהו מיציתי ואני ממשיך דרומה לכיוון היעד הבא, על קובה אני אוותר למרות שישנה אפשרות שהיא תשתנה ולא אזכה לראותה כמו שהיא עכשיו, אך קיבלתי רגליים קרות והרגשתי שאני לא יכול להשאיר את הקרנף והציוד מאחור ולנסוע לשבועיים פלוס, אם משהו מהציוד יגנב/יעלם או משהו יקרה לקרנף זה יהיה סוף לטיול ולכן אני מוותר, כמו כן עלות הטיסה והשהייה שם דחפו אותי לוותר על הרעיון

החלטתי להמשיך אך לפני כן אסע למוסך ימאהה שבעיקר בגללו הגעתי לכאן לבצע טיפול לקרנף, כאשר הגעתי אל הסוכנות פנה אלי מנהל הסוכנות דובר אנגלית בשם ג'ונתן, אמרתי לו ש"אני מעוניין לקנות שמן וחלפים ובנוסף האם אפשר להחליף את השמן בחנייה ולתת להם את השמן הישן למחזור?" ג'ונתן שאל "איזה אופנוע יש לך?" עניתי לו "סופר טנרה" ואז התחילה השמחה, "מה?? סופר טנרה?" בהדגשה על הסופר, אמרתי "כן" ג'ונתן ועוד בחור+המחסנאי יצאו מהר לראות את הקרנף ואז התחילו השאלות "מאיפה באת?לאן אתה ממשיך?איך הקרנף?" ועוד, לאחר מכן ג'ונתן אמר לי "אתה יכול לעבוד בתוך המוסך!! ללא תוספת תשלום נוסף, אם חסר לך משהו אנחנו כאן" אמרתי לו "תודה יש לי את כל מה שאני צריך"כאשר נכנסתי אל המוסך סרט התדהמה והשאלות חזר על עצמו בקרב המכונאים והחשמליים של המוסך, לאחר שסיימתי לבצע את הטיפול,יצאתי אל החנייה ואז התחיל מבול, אבל באמת מבול,כזה מבול חזק ראיתי רק כמה פעמיים באפריקה,באסיה ובבאחה קליפורניה, אם נשווה למבול הכי חזק שראיתי בארץ פה הייתי קורא לזה טפטוף, חיכיתי כ 40 דקות וזה לא נגמר, כל הכביש מלא מים,כ 15-20 ס"מ, לאחר כשעה המבול נחלש והפך למה שבארץ אנו קוראים לזה מבול, החלטתי לצאת, כבר צהריים ויש לי 275 ק"מ אל היעד הנפלא הבא, אז קדימה אני יוצא, מנהל המוסך הזהיר אותי ש 15 ק"מ הראשונים עד היציאה מהעיר עשויים מבטון וחלקלקים ביום גשום אז סע בזהירות הוא אמר, הצטלמנו ויצאתי לדרכי ואכן היה חלק ועם השילוב של המים העמוקים על הכביש היה עוד יותר קשה והרגשת החלקלקות הורגשה ומערכת בקרת האחיזה ו הABS הראו לי שהן עובדות, ל כן נסעתי לאט כמו כולם ואז התחיל המבול שוב הפעלתי את המאותתים (רק בצד אחד, לקרנף אין מאותתי חירום) כדי להיראות טוב יותר, משהתחזק המבול והפך לסערה החלטתי לעצור לכמה דקות מתחת לגשר, לאחר כמה דקות המשכתי ותוך כמה ק"מ קצת לפני טולום הכביש הפך ליבש ויכולתי לפצות על הזמן ש"איבדתי"עקב הגשם, הגעתי אל היעד שלי "לגונה באקלר".
לגונה באקלר תהיה המקום האחרון שלי במקסיקו לפני חציית הגבול לבליז (Belize),

כאשר הגעתי ללגונה השמיים היו אפורים כמו לפני סערה, העננים בישרו על מבול או סופה טרופית שהולכת וקרבה, אולי אפילו זו שראיתי כמה שעות קודם לכן בפלאיה דל כרמן, למרות זאת  נסעתי לכיוון המים, סיקרן אותי לראות מה צבעם?
המים אכן היו כחולים אך לא כמו שרציתי שהם יהיו, לא מעניין אותי כלום!! הפעם אני מחכה יום או יומיים כדי לראות את הטורקיז המשגע, הלכתי לחפש מוטל בעיירה הקטנטונת הזו ולאחר כמה סיבובים מצאתי אחד נחמד השייך למשפחה מקומית,פרקתי את הציוד ואז התחיל מבול שיכול היה למלא חצי מהכינרת, לאחר כשעתיים המבול פסק ויצאתי להסתובב קצת בעיירה, את האמת אין פה יותר מדי רחוב אחד ראשי עם כיכר מרכזית מסעדונת או שתיים וזהו, התושבים חולמים שהמקום יתפתח ויהיה כמו קנקון או פלאיה, מה שהם לא מבינים שהמקום יעבד חלק מקיסמו וכבר היום המון חופים מסביב ללגונה הם חופים פרטיים ויש רק נקודה או שניים שהם ציבוריים,לאחר שאכלתי משהו התחיל שוב לטפטף אז חזרתי למוטל,למחרת היום עדיין הכל היה אפור אז החלטתי בזמן המתנתי לשמיים כחולים לעדכן את הבלוג בפוסט חדש, אחר הצהריים השמיים התבהרו ויצאתי להסתובב שוב, נסעתי לאורך האגם וחיפשתי את החוף הציבורי עד שמצאתי אותו כבר היה מאוחר, אך למרות זאת הלגונה היפיפייה הראתה לי את צבעיה הנפלאים, החלטתי להישאר עוד יום ולשכשך במים הנפלאים האלו, למחרת התעוררתי ליום מעונן חלקית ויצאתי אל החוף, נכנסתי אל המים ולא רציתי לצאת, אדמת הלגונה רכה ובוצית ומזכירה לי את הכינרת (רק שפה המים פחות דביקים) לאחר כשעה השמיים התבהרו וסונוורתי מהטורקיז המשגע, חשוב לציין שהמים בלגונה מתוקים מה שהופך את החוויה לנעימה ועצמתית יותר, מעולם לא ראיתי מים בצבע כזה שאינם מלוחים, כאשר יוצאים מהמים לא מרגישים את הצורך לרוץ ולהתקלח פשוט מרגישים כאילו הרגע יצאתי ממקלחת, לאחר יום מושלם חזרתי למוטל ארזתי את הציוד והלכתי לאכול משהו קטן ומשם חזרה לחדר וקדימה לישון מחר חציית גבול לארץ חדשה (בליז).

לסיכום: במקסיקו המופלאה רכבתי כ 4,300 ק"מ (כולל באחה קליפורניה)הכבישים ברובם היו ברמה סבירה,וחלקם סבירה פחות ואף גרועה,בקטעים בהם עליתי בכוונה או בטעות על הדרך המהירה הכביש היה ברמה טובה,במקסיקו פסי האטה בכמות מטורפת ובצורות שונות שלא זכורה לי משום מקום אחר בעולם,שהיתי במקסיקו כחודש וחצי בהם פגשתי אנשים נפלאים,עברתי בין עשרות כפרים,עברתי ממזג אוויר מדברי לטרופי, מחום לקור מאזור מישורי להרים, אוכל מדהים ומגוון וכנראה שהבנתם שהתאהבתי במקסיקו, יש בה כמעט הכל, כל מי שאמר לי אל תלך מסוכן שם טעה בגדול, אפשר לטייל במקסיקו רק צריך לעשות זאת בחכמה, להקשיב למקומיים ולאנשים סביב זה כלל מפתח,לא לרכב בלילה ולהשתדל לא להסתובב לבד בלילות בעיקר בערים הגדולות בכפרים אפשר חופשי, במהלך שהותי לא הרגשתי עוינות מצד המקומיים ותמיד הרגשתי בטוח, עברתי בעשרות מחסומי משטרה וצבא ובכולם עברתי ללא בעיה, פעם אחת בדקו את הרישיונות והדרכון וזהו אף אחד מהם אפילו לא רמז על שוחד וגם כאלו שעצרתי לידם מיוזמתי ודיברתי איתם היו נחמדים.
ללא ספק ארצה לחזור למקסיקו ביום מן הימים היה פשוט נהדרר אז מוצ'ו גראסיאס , ויוה מקסיקו.

תוכלו לעקוב ישירות בבלוג המשגע של לירן

דף הפייסבוק של לירן

—————————————————————————————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ללירן מרכוס

————————————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

כשחוצים את מקסיקו על אופנוע עם לירן, מבינים את הביטוי "לרכוב בתוך החווייה"

(מתנצל על העיכוב בהעלאת סיפורו של לירן מפאת תקלה במערך הבקרה של האתר. יוני)

לירן מרכוס עושה את מקסיקו כרגיל עם כל החושים. בואו לחוות מסלול באופן הכי יסודי. כולל ריחות האוכל וצליל שקשוק הגלים

להלן, קטעים מהדיווח השני ממקסיקו

חג חנוכה שמח לכל בית ישראל.

מקסיקו חוגגת את יום העצמאות שלה בתאריך ה 15.9 כך שאני מתכנן להגיע אל עיר הבירה מקסיקו סיטי(Mexico city) יומיים לפני כן ולמצוא מוטל זול עם חנייה לאופנוע,מקסיקו סיטי היא עיר מפלצתית בסדר גודל בלתי נתפס זו העיר הגדולה ביותר בצפון אמריקה עם כמות תושבים הגדולה מכמות התושבים במדינת ישראל כולה,בעיר כיום יש מעל ל 8.5 מיליון אנשים ובמחוזות שמסביב לעיר כ 23.5 מילון תושבים,
לכן אני מתכוון להיכנס אל העיר הזו ומכין את עצמי נפשית לכך,כמו שאתם כבר יודעים אני לא מת על ערים גדולות וכאן מדובר בעיר גדולה וענקית עם תנועה רבה ופקקים לרב.
לאחר שסיימתי לארוז את הציוד יצאתי לכיוון סדום ועמורה,כבר בכניסה לישובים שמסביב התנועה החלה להיות עמוסה וככל שאני מתקרב אל העיר זה רק הולך ומחמיר,נהגי המשאיות,מוניות,אוטובוסים והמיניבוסים שמים קצוץ על אופנועים והמתח בנהיגה נראה על פני כולם,העשן ממנועי הדיזל נראה מרחוק,לכן הכנסתי את  עצמי למוד מלחמה והכוונה למלחמת הישרדות, לאחר קצת יותר משעתיים הגעתי למרכז העיר,  כבישים חד סיטריים רחובות ללא מוצא ואני ללא GPS וללא מפה נורמלית, כדי לנווט בעיר אני משתמש בגוגל מפות עם נקודות ציון של מוטלים באזור המרכזי ובלב ליבה של מקסיקו סיטי,אני עובר ממוטל למוטל ומאכסניה לאכסניה והכל לא מתאים לדרישותיי,או שמלא או שאין חנייה או שהמחיר בשמיים או שזו שכונה בה לא כדאי לישון, חלק מהרחובות חסומים עקב ההכנות ליום העצמאות דבר שגורם לברבורים להתמשך ללא סוף,לאחר כ 4 שעות בהן אני מזיע כמו סוס ורף הסבלנות שלי כבר מזמן על מצב מבעבע מעצבים לא הצלחתי למצוא מוטל במיקום טוב ושעונה על ציפיותיי כבר 14:00 ואני עדיין מתברבר,נמאס לי לעזאזל עם יום העצמאות ועם עיר הבירה הזאת, החלטתי עד כאן, מפה אני עף כמה שיותר מהר, רק שתבינו כמה היה מעצבן ולא נחמד על הכבישים בעיר הגדולה אני שאוהב לצלם כל דבר לא צילמתי אפילו תמונה אחת במקסיקו סיטי.

טוב החלטתי על תכנית חירום ואני ממשיך אל העיר פואבלה(Puebla) אליה לא בטוח שאספיק להגיע לפניי רדת החשיכה,אך אין לי ברירה,אני ממשיך,גם היציאה מהעיר הייתה קשה ופקוקה ולקח לי המון זמן למצוא את הכביש הנכון לכיוון העיר הנ"ל,בדרך שוב כמו בכל הכבישים שהם לא כבישי אגרה אני עובר בין כפרים ועיירות בדרך,כשעה לפני חושך אני מגיע לעיירה ווחוזינגו (Huejotzingo) משמאלי אני רואה מלון שנראה דיי נחמד אני נכנס ומברר פרטים,החדר יפה, יש חנייה, אינטרנט וממש זול סבבה אני אשאר פה 2 לילות לפחות,את הקרנף חניתי בחנייה מאובטחת שצמודה לחלון בחדרי, באחת העצירות היום הבחנתי שרפידות הבלם האחורי שחוקות כמעט עד הסוף,לאחר קצת יותר מ 20,000 ק"מ סביר בהחלט, מה שכן מוזר שהרפידות האחוריות נגמרו לפני הקדמיות בדר"כ הקדמיות נגמרות קודם,יכול להיות שזה בגלל מערכת הבלימה המשותפת שיש בסופר טנרה (הקרנף) בגדול זו מערכת שמשלבת בלימה בשני הגלגלים, כאשר לוחצים על ידית הבלם הקדמי היא מפעילה גם את האחורי בערך ביחס של 70% קדמי 30% אחורי(אבל אל תתפסו אותי במספרים) לפני שעזבתי את ארצות הברית קניתי 2 סטים של רפידות,אחד קדמי ואחד אחורי, להחליף רפידות אחוריות זה די פשוט, להוציא ולהכניס את הכלים לוקח יותר זמן מלהחליף את הרפידות עצמן, תוך כ 5 דקות הקרנף התחדש בסט חדש ואני לאחר יום עמוס בתנועה רץ להתקלח ולאחר מכן להסתובב בעיירה אליה הגעתי, הלכתי לכיכר המרכזית שנמצאת כדקה הליכה מהמלון,זו כיכר טיפוסית ובכל ישוב במקסיקו יש אחת כזו ורובן נראות אותו הדבר, כיכר עם גינה ומסביב חנויות, כנסייה אחת או יותר דוכני אוכל וכו', העייפות והמתח על הכבישים שליוו אותי למשך כל היום חלפו תוך רגע,הכיכר המרכזית מוכנה לכבוד יום העצמאות,הכיכר מקושטת ומלאה במתקני שעשועים ואיפה שיש מתקנים שכאלו יש גם מלא ילדים ומשפחות,כולם שמחים ומחייכים וואוו איזו אנרגיות חיוביות יש כאן,מצאתי מקום נחמד לארוחת ערב נשנשתי לי כמה טורטיות עם עוף וסלט,לאחר מכן הסתובבתי עוד קצת ברחובות העיירה וחזרתי לנוח מיום ארוך ומתיש, המלון הוא מלון משפחתי נחמד ויפה שמנוהל על ידי הבן קרלוס,למרות הקושי בדיבור השפה הספרדית הצלחנו לדבר ואפילו להתבדח,קרלוס התעניין במסע שלי וביקש לראות תמונות,הראיתי לו על המפה מאיפה באתי ולאן אני מתכוון להמשיך.

נשארתי במלון הנחמד הזה יומיים בהם נחתי והסתובבתי בעיירה הנחמדה,עברתי בין הסמטאות והרחובות שמסביב לכיכר המרכזית,סה"כ עוד עיירה טיפוסית כמו כל העיירות במקסיקו אך כאן האווירה הייתה יוצאת מן הכלל,בתים צבעוניים,כיכר מרכזית יפה,קתדרלה חדשה ואחת עתיקה,חנויות מסביב,מוזיקה וריח האוכל באוויר מה עוד אפשר לבקש פשוט נהדר, הקתדרלה עתיקה הייתה צמודה למלון והעירה אותי בצלצולי פעמון בשעה 6 בבוקר, אז אם כבר קמתי מוקדם אקפוץ לבקר שם ולראות במה מדובר.

לאחר יומיים בעיירה ווחוזינגו החלטתי שאני ממשיך אל עבר המטרה שלי אל העיר סן קריסטובל דה לאס קאסאס(San Cristóbal de Las Casas)שנמצאת במחוז צ'יאפס אך הדרך לשם עוד ארוכה ואצטרך לישון עוד 3 לילות בדרך עד שאגיע לשם, לכן בחרתי לי נתיב לכיוון דרום מזרח אל עבר העיר קורדובה (Córdoba) בה אשן לילה ומשם אמשיך לעיר טוקסטאפק (Tuxtepec) ואח"כ אל העיר מינאטיטלן (Minatitlán) ואז אשנה כיוון לדרום מערב אל העיר סן קריסטובל. בדרך לעיר קורדובה טעיתי באחת מהפניות ועד ששמתי לב שטעיתי כבר התרחקתי ממש ואפשר לומר שהלכתי לאיבוד, הגעתי לכפרים נידחים ולדרכים ללא מוצא הGPS לא מדייק והמפה בגוגל מפות אינה זמינה היות ואין לי אינטרנט,על פי הנתיב שה GPS כן הראה לי אני אמור לעבור דרך שמורת טבע ומשם אגיע לכביש הראשי,שוב התברברתי באחד הכפרים והדרך הפכה מטובה למשובשת ולבוץ, הגעתי לנקודה בה אמרתי עד כאן פרסה וחוזרים לאספלט כנראה שהפנייה שפספסתי בתוך הכפר היא הנכונה שתחזיר אותי לכביש הראשי,כל אותה העת אני ממשיך לטפס בתוך שמורת הטבע פה כבר ממש הלכתי לאיבוד נורת הדלק החלה להבהב ואני אומר לעצמי "איזה חמור אני שלא תדלקתי קודם בתחנה" ואז הצד ההרפתקני אמר "יאללה תמשיך הג'ריקן מאלסקה עדיין מלא וממתין בארגז הימני", המשכתי לטפס בכביש השומם הזה וכבר הגעתי ל 3,000 מ' מעל לפני הים, כבר חשבתי לעצמי אם יהיו שודדים איך אגיב ומה אעשה,פתאום לאחר סיום הטיפוס נפרס לפני נוף מדהים כל העמק ובקצהו העיר מאלטראטה (Maltrata) הכביש יצוק מבטון וחרוץ מחריצים כנראה לניקוז המים, עצרתי באחת הפניות להפסקת צילום ומנוחה למרות האזור השומם הרגשתי בטוח,הנוף המדהים עם האוויר הצלול פשוט עשה לי את היום כל הזמן חזרתי ואמרתי "איזה כיף ללכת לאיבוד", הכביש היורד מטה הוא כביש מפותל מאודדד, שביל הנחש של מצדה פרייר לעומת הכביש הזה, עשרות סיבובים משופעים, ירידה בזווית לא הגיונית, גם בהילוך ראשון המנוע לא מצליח לבלום את הקרנף ואני נעזר בבלמים, הירידה נמשכת כ15 ק"מ בהם השתמשתי במצערת הגז מקסימום 5 פעמים,במהלך ה15 ק"מ הנ"ל ירדתי מגובה 3,000 מ' לגובה 1,000 מ' תוך כמה דקות,בקבוקי המים והקולה התכווצו לצורות מוזרות, כאשר הגעתי לעיירה נכנסתי לתחנת הדלק ותדלקתי 22 ליטר כאשר במיכל אמורים להיות 23 ליטר (ע"פ היצרן) משם המשכתי אל הכביש הראשי ואל העיר קורדובה הגעתי לקראת חשכה ומצאתי מוטל זול וסגרתי את היום.בבוקר לאחר שינה טובה יצאתי לכיוון העיר טוקסטאפק(Tuxtepec)הדרך הייתה נחמדה ועברה דרך כפרים קטנים לקראת ערב הגעתי ומצאתי מוטל נחמד אכלתי התעדכנתי בחדשות מהארץ והלכתי לישון, למחרת המשכתי אל העיר מינאטיטלן (Minatitlán)שגם היא תשמש אך ורק כנקודת עצירה ללילה, הסיפור היחיד שיש לי על העיירה הנ"ל היא דווקא מהמוטל בו ישנתי,שוב נכנסתי לאוטו מוטל והבחורה שאחראית על החדרים יודעת להתמקח ממש טוב וזה היה פשוט מצחיק,  כאשר הגעתי שאלתי "כמה החדר ללילה?", הבחורה ענתה "3 שעות 150 פסו" אמרתי לה "אני לא מעוניין ע"פ שעה אני רוצה חדר ללילה שלם! אני מוכן לשלם 300 פסו על הלילה"היא ענתה לי "לא, 250 פסו עד 8:30 בבוקר" ממש התמקחות,עשיתי פרצוף חושב ורציני לא התווכחתי ואמרתי לה "OK" מתאים לי גם ככה זה השעות בהן אני יוצא ואני עוד רציתי לשלם לה 300 פסו,פשוט מצחיק.

מהעיר מינאטיטלן יצאת לכיוון דרום מערב אל העיר סן קריסטובל דה לאס קאסאס (San Cristóbal de Las Casas) שנמצאת במדינת צ'יאפס(מקסיקו מחולקת ל 31 מדינות) שם אני מתכנן עצירה ארוכה בעיקר למנוחה, הדרך לשם פשוט מעלפת, מתחילים במישור ובגובה פני הים ומסיימים גבוה בהרים,כל מה שבאמצע פשוט תענוג לעיניים,הירוק זוהר הזה שלא משנה כמה פעמים אראה אותו תמיד אתלהב מחדש כאילו זו הפעם הראשונה שאני רואה צבע שכזה,היה חם ולח ומדי פעם גם גשם,אך הדרך נפלאה ועוברת בין הרים ויערות, חוצה נחלים ונהרות, עוד סיבוב ועוד ישורת, הדרך פשוט נהדרת, הצבעים מפציצים מכל עבר ואני מתלהב מכל חצייה של נהר ועוצר על הגשר,הריח באוויר משתנה לאורך הדרך, ריח של עשב שנקצר זה עתה, ריח הבישולים בחציית כפרים, ריח הפרחים וגם אורווה של סוסים, אך בדרך לא הכל ורוד ולפעמים נתקעים אחרי משאית שמעלה עשן כמו קטר קיטור או שאחד הכפריים החליט לשרוף שקיות או זבל וזה פשוט מחניק, מהעיר טוקסלה הכביש הופך לכביש נהדר כמעט 90 ק"מ של עליות וירידות,רב הדרך מפותלת והסיבובים עם האספלט ברמה טובה ברב הדרך פשוט תענוג,כבר גבוה וקצת קריר ומעונן פה ושם נראה קצת ערפל אבל תענוג האוויר הצלול הזה. אחה"צ הגעתי לסן קריסטובל אל הגסטהאוס של בחור ישראלי שחי כבר המון שנים במקסיקו, המקום נקרא הקאזה של יגיל" מקום מוכר לכל מטייל ישראלי במקסיקו, יגיל מוציא מגוון של טיולים והמקום מוצף בישראלים,יהיה טוב קצת לשנן את העברית שלי ולהיפגש עם חברה ישראלים,התכתבתי עם יגיל והודעתי לו שאני מגיע ואשאר אצלו לפחות לשבוע, כאשר הגעתי פרקתי את הציוד מהקרנף, כדי להכניסו לחנייה (מחסן) הייתי צריך להזיז כמה דברים, מבחינת יגיל לא הייתה בעיה והקרנף נכנס למחסן על המ"מ אמרתי לו תנוח טוב כי הדרך עוד ארוכה ונתתי לו לו לנוח לשבוע הקרוב.

פגשתי בקאזה המון חברה ישראלים ממש על הכיפאק, רובם אחרי צבא, ישר קיבלתי פלשבק מהטיול שלי במזרח לאחר שהשתחררתי משירות קבע, למרות פער הגילאים התחברנו ויצאנו לטייל בעיר המקסימה הזאת, העיר מתוירת מאוד ומוצפת במסעדות יוקרה וגם מסעדות מקומיות זולות, האווירה בעיר פשוט מיוחדת והקסם שבה תורם לקצב החיים בסן קריסטובל,רב כבישי העיר עשויים מאבנים מסותתות, העיר שוכנת בהרים ולכן מזג האוויר בדיוק כמו שאני אוהב קריר ונעים ולפעמים יורד גשם ולפעמים חמים אך לא יותר מדי.
מהקאזה של יגיל אפשר לצאת למגוון רחב של טיולים מאורגנים באזור סן קריסטובל, אני בחרתי לצאת לכמה מהם, הטיול הראשון הוא "שייט בקניון סומידרו" ההסעה יוצאת מהמלון כשעה ומשהו של נסיעה אל עבר קניון סומידרו, השייט עובר בין צוקים מרהיבים ביופיים ומסביב אפשר לראות מגוון רחב של ציפורים,תנינים ולפעמים גם קופים,מפלים ענקיים ועוד, הפעם לא ראינו קופים, עקב הגשמים הכבדים הצטברו בכניסה לקניון כמויות אדירות של זבל וגזעי עצים שחסמו את הכניסה ונהג הסירה היה צריך להתאמץ כדי שהסירה תעבור את המכשול ותגיע לצד השני היו רגעים שהיינו בטוחים שאנחנו תקועים ושהיום לא נראה כלום אך הבחור המקומי שמכיר את הנהר כמו את כף ידו פילס את הדרך ולאחר מכן ההפלגה הפכה לתענוג, באחד הקטעים הסירה ממש עברה צמוד למפל שרענן את כולם במימיו הצוננים, ניתן לתמונות לדבר במקומי.

למרות שהייתה ארוחת בוקר בטיול חזרנו רעבים לסן קריסטובל, שמענו שיש מסעדה מקומית שמתמחים בעוף בגריל אז הלכנו לשם וכל אחד אכל עוף שלם,ליקקנו את הצלחת היות והעוף היה פשוט מעולה.למחרת בבוקר יצאתי לעוד טיול מאורגן היוצא מהקאזה של יגיל אל מפל הצ'יפלון", נהג ההסעה הגיע מוקדם ואמר "ציפלון?" אמרתי לו מי "ציפלון? אני נראה לך ציפלון?"יצאנו קבוצה דיי גדולה והיה נחמד מאוד, את הטיול הוביל אפיק, בחור ישראלי שעובד בקאזה של יגיל,

הטיול התחיל בכפר מלא בבריכות טבעיות, הנחל שזורם דרך הכפר מנותב דרך הבריכות של התושבים, כך שהמים בבריכות מתחלפים כל הזמן בצד אחד המים נכנסים ובצד השני יוצאים אל עבר הבריכה הבאה פשוט מחזה נהדר, לאחר שאפיק הכין ארוחת בוקר וכולם נהנו מהבריכות הטבעיות יצאנו לכיוון מפל הצ'יפלון שהוא מפל מרהיב ביופיו המתנשא לגובה של 120 מטרים ובעל זרימה אדירה, אך לפני שמגיעים אליו עצרנו באגם לשחייה קצרה ואח"כ המשכנו אל מפל הצ'פלון במהלך ההליכה שאורכת כחצי שעה עוברים דרך סדרה של מפלים קטנים יותר, טיול נפלא ושווה כל אגורה. בפוסט הבא- המשך מקסיקו, אגמים, מפלים, עתיקות ועוד.
תודה שקראתם ואני מקווה שנהניתם מהפוסט.

להעמקה במסעו של לירן כנסו לבלוג המפורט והעמוס בתמונות שלו

———————————————————————————————————————-

כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות ללירן מרכוס

———————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!