זהו, המסע תם

השלג שחגג איתי את צאתי צפונה מאושואייה נטש אותי כמאה קילומטר משם. אני חוזר על אותו כביש ממש ואותה מעבורת שתחצה את מיצר מגלאן ואל העיר ריו גאייגוס. החלטתי לעשות את כל המרחק הזה בנסיעה רצופה אחת.

העלייה צפונה לבואנוס איירס מרחק של כ-3000 ק"מ, היא קטע שניתן לקרוא לו מנהלתי, יחד עם זאת, זו רכיבה אתגרית לכל דבר. נכון שהגעתי לקצה, אך גם בדרך למעלה, יש די מקומות מעניינים ודרך תובענית.
בריו גאייגוס השתכנתי באותו חדר והחלפתי צמיג אחורי במוסך קרוב, מצמיגי השטח שהרכבתי בסנטיאגו צ'ילה לפני  כ- 4500 ק"מ, כבר לא נשאר הרבה. כביש מספר 3 הוא איכותי, מסלול אחד לכל כיוון וכל מה שראיתי בדרך שעלתה עד לפוארטו סאן יוליאן (Puerto San Julian), היו שדות פאמפאס צפופי שיחים ומגודרים בגדר הדרום אמריקאית הסטנדרטית שגובהה שמונים ס"מ והמחולקת לקטעי עמודי עץ בני 8 כלונסאות דקים ואחד עבה, בינהם מתוחים 5 חוטי מתכת. עדרי מקנה ובקר רעו במרחבים ומדי פעם חצתה את הכביש להקת גואנקו, אשר דילגה מעל לגדר בקלילות ונעלמה לתוך האופק.

ביום השני הגעתי לסן יוליאן. מקום שמאד רציתי להכיר מקרוב. זה התחיל ממפגש שלי עם ספריו של אנטואן דה סנט אקזיפרי, הדוכס/טייס/סופר הצרפתי ,שידוע יותר כמי שכתב את "הנסיך הקטן". עם משל החיים, שהוא ארג שם בדמיון ויד קלה, גדלו דורות של אנשים שלמדו משהו על פרספקטיבה. הספר שלו שאהבתי מכל, היה ספרון קטן שנכתב ב-1931  ותורגם בידי מנשה לוין עוד בשנת 1946 ; "טיסת לילה". (הוצאת ספריית פועלים) בין דפיו מספר סנט אקזיפרי על התקופה טרם מלחמת העולם השניה, בה עבד כטייס באוירונים שהובילו דואר מארץ האש לבואנוס איירס. התאהבתי בספר. היה בו סיפור על העזה מול מחוייבות. ריחוק מול קרבה. סקרנות למרות הרבה ידע. צפיפות מול ריקנות. הוא ידע למלא כל מישור ריק בפאמפאס וכל גבנון בענני קומולונימבוס שראה באופק, בתיאור עוצמתי. הזדהתי עם יכולתו לראות מרחבית באופן יוצא דופן. התחברות רגשית לסובב אותו, כזו הלוקחת בחשבון כל כך הרבה נקודות מבט ולא רק פיזיות. הוא דיבר על בדידות, על טבע אנושי, על כמיהה, פחד, געגוע. הוא ידע לצבוע בכמה שורות מנוסחות, דברים פשוטים לכאורה ולהעבירם מתיאור מקרה חסר חשיבות, לאמירה ערכית. את הספר הזה אני נושא איתי לכל מקום. גם במסע הזה הוא שכב שם בתחתית הארגז הימיני. שמא אזדקק לכמה רגעים של שאר רוח. לא הוצאתי את הספר עד שהגעתי לסאן יוליאן. המקום מוזכר כאחת מתחנות התדלוק שמטוסו היה נוחת בה. שם נקרא המקום "כפר קטן". היום זו עיירה החיה מעבודה בתעשיית הנפט באיזור ומעצם מיקומה לחופו של מפרץ שליו.

למפרץ הזה הגיע ב- 31 במרץ 1520 פרדיננד מגלאן ויסד את פוארטו סאן יוליאן. מגלאן שסבל רבות מתככים, בגידות, בריחות ומרידות של אנשי צוותו. תלה כאן שניים מהמורדים. לימים ( 1578) הגיע גם פרנסיס דרייק הימאי הבריטי, שהחל כשודד ים והמשיך לתוך דפי ההסטוריה כמגלה ארצות בשם בית המלוכה (בעיקר בזכות העברת האוצרות ששדד למחסני הכתר) וערף על החוף את ראשו של סגנו המורד. הגעתי לכאן בשעת בין ערביים, נסיעה של שלושה קילומטר מזרחה מהכביש הראשי. את מרכז העיירה חוצה רחוב ברוחב מאה מטר, במרכזו גן נשוב רוחות. באתי לטיילת לאורך החוף, בה עמדו שתי אנדרטאות, אחת בדמות אניית מפרש לציון הגעת מגלאן למקום והשניה מטוס מיראז' שהוצב על עמוד בטון לזכר הנופלים במלחמת פוקלאנד בשנת 1982. על חרטומו מצויירות שלוש משחתות, שכנראה היה שותף בפגיעה בהן. ניכר, כי בקיץ המפרץ הרחב תוסס בתיירים שבאים לחוף השטוח והמזמין. ואולי שתי האנדרטאות הפכו כבר מזמן לעוד אובייקט בסגנון "תחכה לי עם הקניות ליד המיראז'". והנה אני מגיע לכאן להזכיר מישהו, שאין מצב לדחוק אותו לתוך היסטוריית הגיבורים הרשמיים של המקום. סנט אקזיפרי חזר לצרפת (אחרי שהות בארה"ב) למרות גילו המבוגר, הצטרף לצבא צרפת החופשית ויצא לכמה גיחות הפצצה וקרב אל מול מטוסי גרמניה, במרחב האוירי שבין דרום צרפת לחופי איטליה. הוא אבד בים מול חופי מרסיי באחת הגיחות האחרונות של המלחמה. (לפני זמן לא רב טען חוקר צרפתי כי מצא את שרידיו). ישבתי שם על שפת המדרכה מול החוף ושוב קראתי את הפרק בו הוא מספר על ההגעה למקום…
"…אגב ירידה במנוע מואט מעל סאן יוליאן, חש פביאן עייפות מתפשטת בו. כל מה שמנעים חייהם של בני אדם נתעצם והלך לנגד עיניו: בתי מגוריהם, בתי הקפה הקטנים שלהם, האילנות שבצילם הם מטיילים. משול היה פביאן לאותו כובש המשקיף בערב נצחונותיו על פני ארצות קיסרותו ומגלה את האושר הענוותני של הבריות. פביאן הרגיש שצריך הוא להניח את נשקו מידו, לחוש בכובד גופו, בפיקוק אבריו, – גם היסורים הם לו לאדם מידה של עשירות – להיות אדם פשוט, המביט בעד החלון ורואה חזות שמעתה ואילך לא תחול בה תמורה. כפר זעיר זה, הוא היה מקבלו. לאחר שאדם מרבה לבור, מסתפק הוא במקרה שנזדמן לו ויכול הוא לאהבו. מקרה זה מגבילך בדומה לאהבה. משתוקק פביאן להאריך באותו כפר ימים ושנים, ליטול שם חלקו בנצח…" כמה מדוייק.

יצאתי למחרת מסאן יוליאן. חלפתי ליד מה שנראה לי כמו המנחת הישן, בו כנראה השתמש גם סנט אקזיפרי והגעתי לקומודורו ריבדיבה (Comodoro Rivadiva) העיר הגדולה בפטגוניה, המשמשת כמרכז תעשיית הנפט של ארגנטינה. אולי העיר המלוכלכת ביותר שראיתי בכל המסע. שקיות ניילון שמתעופפות כנראה מהמזבלה העירונית, שאיזה חכמולוג מיקם ממערב לעיר בה מנשבת רוח מערבית קבועה, היו דבוקות לכל גדר, חוט, קיר או שלט ואנשים מהלכים להם ברחובות מטונפים, משליכים עטיפות ארטיקים למדרכה ולא ממצמצים. עמדתי לרגע להסתכל וראיתי שזו מציאות, לא מקרה בודד. הזוי זו מילה ממעיטה. בינתיים נודע לי  כי יואן וונסה, שני הרוכבים הבריטים שגלי ואני פגשנו באקוודור, במדבר בפרו וגם בקוסקו. הכל במקרה. נמצאים בעיירה כמאתיים ק"מ מערבה. קבענו שהם באים לאיזור שלי ונבלה יום ביחד. הם  סיפרו בבואם כי יש באופנוע שלהם נזילה מהבולם האחורי, ובעיקרון אחרי ההתהפכות בבוליביה, הם ממעיטים כמה שניתן לרדת לדרכי עפר. בתכניתם להגיע רק עד לקרחון פריטו מורנו ומשם לחתוך הביתה. בדקתי את הבולם שלהם. לי הוא נראה תקין. ישבתי ערב שלם עם שניהם ושכנעתי אותם כי לקרבה כזו לאושואייה על אופנוע, הם כבר לא יגיעו לעולם והם חייבים לעשות מאמץ ולהצמד לתכניות שלהם. למחרת הם אכן יצאו לשם (הגיעו וכרגע כבר עולים צפונה).

תכננתי להגיע לחצי האי וולדז, שמורת טבע לחופיה מגיעים יונקי ים, החל בלוייתנים ועד אריות ופילי ים וגם להקות פינגווינים, שזו עונת הדגירה שלהם. בקיצור, אתר חובה. לשם כך גלגלתי עצמי לעיירה פוארטו מאדרין (Puerto Madrin) היושבת בתוך מפרץ מאורך ושקט. שכרתי חדר ב- B&B  ויצאתי מוקדם מאד ליום רכיבה ארוך בדרכי עפר של השמורה העצומה, קפצתי מנקודת תצפית אחת לרעותה. מהלך כולל של כ- 400 ק"מ.  בשמורה, חופים המעוצבים ומסודרים כדי לקלוט את התיירות הרבה המגיעה לכאן. פרט למקומות בהם בעלי החיים חוצים את הגדרות ואז הם ממש לרגליך, יש ללכת בשבילים מגודרים ומסומנים כדי לא להפריע להם. פינגווינים ואריות-ים שוכבים להם שם כאילו אנחנו לא קיימים. אינם  בורחים  ואינם חוששים. חווייה מתקנת, למי שרגיל שרוב בעלי החיים בטבע נעלמים כשהוא מתקרב.

נכון, אני כבר מקפל את המסע אבל עייפות היא אוייב מספר אחד של מי שנוהג או רוכב ולכן החלטתי לרבוץ יום שלם על חוף הים הנעים בפוארטו מאדרין ופשוט לנוח בין דפיו של ספר.
בדרך לבואנוס איירס עברתי עוד בעיירות טרס ארויוס  (Tres Aroyos) ואזול (Azul)  ובחלוף שמונה ימים, באתי אחר צהריים אחד לתוככי בואנוס איירס. שם כיוונתי למקום הנקרא "דקאר מוטוס" שהפך כבר למוסד בעל שם עולמי בקרב רוכבים המגיעים לדרום אמריקה או עוזבים אותה על אופנוע. זוג (יהודים) הוא מכונאי והיא אשתו הנחמדה, הקימו מוסך היושב בשכונת פלורידה בשולי העיר. בו ניתן לקבל שירותי תיקונים וטיפולים לכל סוגי האופנועים המגיעים ליבשת, (שלא תמיד ליצרן או לדגם יש כאן איזה כיסוי מקצועי) ובפינת המוסך, חדר המכיל 4 מיטות, מטבחון ומקלחת חמה. מאחור, חצר בה ניתן להקים אוהלים למי שמתאים דווקא קמפינג. ניתן להסתייע בהם בארגון הטסה החוצה מארגנטינה, או עזרה בשחרור מהמכס למי שמגיע. כבר מהדרך שריינתי לעצמי מקום כאן. חבייאר וסנדרה קיבלו את פני בחמימות. והתארגנתי כאן להכנת האופנוע להטסה בחזרה לסן פרנסיסקו שם הוא יעמוד למכירה.

זורייק מצ'כיה 3 שנים עם הפסקות, על האופנוע סביב העולם.

ברנד מגרמניה (משמאל) בא להשלים המסע בדרום אמריקה. אחרי איחסון של האופנוע כאן לכמה חודשים.

כריס בן 26 (משמאל) מוונקובר קנדה, בדרך לאושואייה על ק.ל.ר.

DV מגרמניה בן 32, רפד רכב במקצועו, נוסע בהפסקות סביב העולם כבר שנתיים

בואנוס איירס בה יצאתי לשוטט היא עיר מ ד ה י מ ה . כן, ממש בקיצור. מטרופולין גועש כלי רכב. עטור שדירות עצים ופארקים, רחובות רחבים ובניינים מקסימים ביופיים ובאיכות תחזוקתם. נראה כי בשעת צהריים כל 13 מליון התושבים  יורדים ביחד לאכול. ולאכול בארגנטינה למי שלא תפס עוד, זה לא כדי להיות שבע, זה כדי להיות שמח. ממסעדות אסאדו בחזיתן מסתובבת קרוסלה של בעלי חיים משופדים, סביב מדורת גחלים ועד למסעדות בריאות הכי יאפיות, עם אוכל ירוק, צלחות מרובעות ושישה סוגי קפה. אם תל אביב היא עיר ללא הפסקה. כאן ההפסקה בצהריים היא קודש. אך הפיצוי מגיע בערב בה שעת הסגירה נמתחת וחיי הלילה תוססים כאן ברמות.

בבואנוס איירס

לאחר יומיים רכבתי לשדה התעופה כדי לשלוח את האופנוע חזרה לסן פרנסיסקו שם הוא יעמוד למכירה (לא ניתן להעלותו לארץ, עקב חוק האוסר יבוא של כלי רכב שגילם מעל שנתיים). פירקתי ממנו מספר חלקים כדי להקטין את נפח האריזה ואורז מקצועי, עטף אותו לנגד עיני למשלוח. מלגזה איטית נשאה את חברי הקשוח למסע, כפות אך זקוף, לתוך מחסן משלוחים אפל.

זה אכן הפוסט האחרון הנוגע למסע והמשוגר במהלכו. אך זה אינו סופו של הבלוג. הכתיבה מהדרך הייתה אתגר לא קטן כשלעצמו. אף שאני חי בארץ מול מחשב רוב הזמן. ההחלטה שכפיתי על עצמי להכין כתבה מהדרך על כל קטע מסלול, דרשה ממני משמעת ברזל, כוחות והרבה אילתור. כמו בהכנת הפוסט הזה, בישלתי את הרעיונות תוך רכיבה. בהפסקות הייתי רושם על פתק שמות אנשים, מקומות או גבהים. לעיתים הפתק היה אובד או נרטב בגשם ומתפורר. הייתי מכניס בסוף היום דברים לטיוטה בפנקס. מתחיל לערוך לפי סדר. מחטט באינטרנט לחפש קישורים. במפות, לעדכן שמות. נכנס למחסן הצילומים, לארגן משהו רלבנטי מהעבר. לעיתים בחושך, ישבתי לאייר משהו שישאר לי בזכרון. ואז פעם בשבוע, הייתי מקדיש בממוצע שבע שעות. כן, שבע שעות. שנהניתי מכל שניה בהן, לכתוב ולערוך את הפוסט, מחזור התעסקות שכלל כתיבה, מחיקה, עריכה ותיקונים ואז הכנסת תמונות. לעיתים, באמצע הכנסת הדברים הרשת נפלה, או שהמחשב פתאום שבת או כבה, לפני שעשיתי "סייב". ואז הכל מהתחלה. באוהל, בתחנות דלק. בצריפים דלוחים או במסעדה שכבר רצו לסגור והשאירו לי יציאה לחשמל, אז ישבתי ברחוב עד הבוקר להשלים. וגם האופרציה להכנס לשידור הישיר אצל אבי אתגר, ברשת ב' בשבתות, כשבארץ צהרי היום ואצלי שלוש לפנות בוקר, באיזה חור ביוקון או במקסיקו באוהל רטוב, או בהוסטל בין שמונה אנשים ישנים בחדר משותף. מה שחייב אותי לצאת לקור בחוץ לדבר לרדיו כאילו אני באיזה אולפן וגם לנסות לזכור הכל ולהישמע מעניין וקולח.

לשבת פעם בשבוע עם המידע והחומרים ולנסות לדחוס הכל ל-1200 מילה עבור "וואי-נט". כשברור לי שאני מדבר לקהל שונה, המחפש מקצב וניסוחים שונים. שם חשבתי לא מה לכתוב, אלא מה לקצץ. גם בידיעה כי בזירה הזו מסתובבים הרבה סכינאים גסי רוח, שמדגימים יותר מכל את כוחה של תיבת התהודה הציבורית חינמית הזו, לשלוף שדים ולשגרם לחלל בלי לדפוק חשבון. תא ווידוי בו אנשים אומרים עלי דברים, אבל מתכוונים לעצמם. לקח לי זמן להבין זאת. היו גם שצדקו בביקורתם. בתחילה ניסיתי ליצור קשר עם כמה קיצוניים ממש והצלחתי. לחלקם הצלחתי להסביר.  עם זאת, אני רוצה להודות לגרועים שבמגיבים שירדו מתחת לחגורה. כי הם נתנו לי נקודות שפל אנושיות, להשוות אליהן דברים בחיי ולכן באופן אבסורדי, אני מעריך אותם.
גם אם בסופו של דבר יצאתי למסע פיסי תובעני. הדיווח השוטף, נתן לי מימד נוסף שבו בעצם דיברתי דרככם עם עצמי בקול רם, וחוויתי את הצדדים האינטלקטואליים והרגשיים של מה שהמסע היה בשבילי. יש לי כוונה לספר כאן עוד על הנחיתה בארץ ולהכין פוסט פרטני ובו ביקורת וחוות דעת הוגנת, על הציוד שלקחתי איתי. שוודאי יעניין מספר ניכר מקוראי. ואני מניח שיהיו עוד אי אילו עניינים שאגלה כי עלי להעלותם לכאן. מקווה שאשב במהרה להפוך את המסע הזה לספר, שיכיל מן הסתם הרבה דברים שטרם סיפרתי עליהם, מעצם היותי בתוך הדבר עצמו וניתן לכתוב עליהם רק ממרחק. וגם מפאת רגישותם של ארועים ואנשים, דברים שנכון להכניס רק לספר.

יחד עם זאת. עוד בטרם אני נוטש את דרום אמריקה, חשובה לי הבעת התודה הפומבית. לאנשים יקרים שהיו לידי ואיתי לפני ולאורך הדרך. זה נכון, נסיעה למקום רחוק, מקרבת:

גלי שלי. האדם, האהבה והחברה הכי גדולים שזכיתי בהם בחיי. בנותי אילאיל, טל ותמר הנפלאות שלי, שהעניקו לי מכוח אהבתן. להמשיך ולחתור הלאה. לאחותי שירלי שלא חסכה כלום, כדי לסייע לי בכל ההתארגנויות ביציאה לדרך בקליפורניה. לשלמה שובל גיסי שללא היסוס העמיד את כל כולו לידי שם בניכר. ולנורית אחותי שבארץ. שכיסתה לגלי ולי את הגב בכל רגע. ובנשימה אחת כי גם זו משפחה ולעיתים אף יותר; מיכלי ומוסי חברי האהובים שהשתרעו עשרות פעמים על גדרות וליוו את גלי ואותי בכל הקשיים שנערמו, שתיחזקו לי את מצב הרוח באופן שוטף ומלטף עד כדי מבוכה. לעומר לוי שהסתער על הכנת הבלוג שלי והבאתו לרמה מקצועית כמו שרציתי. ואיפשר לי לנהל אותו באופן שוטף, תוך התגייסות בלילות ארוכים של תקלות וניתוקים. לרוניתי וגידי, זיוית ואודי, אלפא ואילן, שליוו אותי בהכנות ואחריהן. ליורם יוסי ודניאל, חברי הקרובים. לאורלי ברק. רפי ויגאל חברים ותיקים לעבודה. לגרסיאלה למשה ותמנע. תודה ללקוחותי. כולם עודדו אותי ושמרו איתי על קשר. תודה לעומר כנעני שישב איתי כמה פעמים, על המסלול והוסיף מנסיונו באמריקה הלטינית, בה רכב לאושואייה על אופנוע כשנה לפני. מיקי קאופמן וגדעון עמיחי חברי הטובים. לבועז ארוך ממוסך משין גן בבנימינה, שהכין אותי לקטע המכונאי במסע. לחברי במועדון אופנועי השטח של ב.מ.וו. תודה לרמי יגרמן הנפלא מ"קרט" יבואני מצלמות "קאנון" לישראל, שהיה הראשון לתרום ממש למסע.  ותודה לאנשי "קמור" יבואנית אופנועי ב.מ.וו לישראל, שהתגייסו לעזור באמצע הדרך. תודה לאבי אתגר ולרשת ב'. לאיווי ועמית מ- Ynet. לאנשים הנפלאים מהחברה הגיאוגרפית ששמעו על המסע שלי ועודדו. לכל האנשים המדהימים שארחו אותי בביתם: סינדי וערן בלב מדינת וואשינגטון. הגר ועופר בסיאטל וואשינגטון. רוני ואדם בקאלגרי קנדה. היידי ורפי בקאמאריו קליפורניה. עמיר פורת בסן דייגו. ירון ניר בן דודי ואסטריד בטפוזטלאן מקסיקו. ג'ראלדין ואילן בוואחאקה מקסיקו. רוזי ואבי בלימה פרו. עשרות אנשים טובים שכתבו לי מיילים אישיים עם הצעות והזמנות לארח אותי תחת קורתם, במסלול שעברתי. הרבים שתרמו מהידע שלהם על מקומות או חידושים עדכניים לאורך הציר. לוורנר באוזנהארט ידידי, שהקיף כבר את העולם על אופנוע כמה פעמים, שאמר לי בפשטות "ג'אסט גו!" וכמובן לכל מי שהתיישב להגיב לבלוג הזה. חברים קיימים, חברים שחזרנו להיות וחברים חדשים. אין לשום אדם מושג כמה הקשר הזה חשוב לי. כי למדתי במסע לא רק על ארצות, על תרבויות עתיקות, על רכיבת אופנועים ועל השרדות במקומות מאתגרים. קיבלתי שיעור מדהים על מי שחיים סביבי בחיי השוטפים, מהמעגלים הכי קרובים ועד לאנשים רחוקים חסרי פנים, שוודאי לא אפגוש לעולם. עם עוצמה אנושית, נשמה וטוב לב נדירים. וכמו שאני יודע שהגשמת החלום שלי עוררה אחרים להאמין ביכולתם לממש חלומות. גם אני מודה למי שפיזרו לעברי מעט אבק כוכבים והשראה בדרך לקצה הדרך. כולכם הייתם בכיס שהכי קרוב ללב. וכשהיה לי באמת בודד וזיפת על הנשמה אך גם בהרבה רגעי אושר, זכרתי וחיבקתי את כולכם. הייתם איתי. אין לכם שמץ שימצהו של שימצון של מושג, כמה התעלות ושמחה הוספתם לחיי.

תודה.

מהקצה הצפוני, בפונדק קאריבו במחנה הקודחים בדד-הורס, פרודו ביי. אלסקה.

…ועד לקצה הדרומי, בפארק להפאטייה אושואייה, ארגנטינה.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 45 תגובות, הוסף תגובה    

פטאגוניה ודרומה

קרחון פוריטו מורנו. ליד אל קאלאפאטה

מעבר הגבול לארגנטינה, הוא מבנה עשוי עץ ואבן, פשוט ותכליתי. שלושה פקידים במדים עם מספר מעל כל דלפק וצריך ללכת לפי הסדר מ 1 עד 3. יעיל, קצר ענייני. שישלחו דחוף למרכז אמריקה, את תיק מערך ההדרכה בנושא מעבר גבולות.

אגם "בואנוס איירס"

לעומת צ'ילה, בה מקפידים על בדיקת תיקי הנכנסים, כדי לוודא שאינם נושאים פירות וירקות, ארגנטינה אינה בודקת יותר מדי בציציות הנכנסים אליה. היא המדינה שאליה נושבת הרוח מצ'ילה. רוח קבועה, חזקה וסביר להניח שגם נושאת איתה הרבה דברים לא רצויים.
יום קריר ללא גשם, רוח גב, כביש איכותי ותכניות להגיע היום לרכיבת שטח ב"רוטה קוארנטה" – דרך מס' 40, מילאו אותי שמחה וסקרנות. כבר בקילומטר הראשון, חצו את הכביש זוג ארמדילים. חיה ביישנית בגודל צב מצוי, מכוסה בשריון קשקשים, הניזונה מאכילת נמלים. עד שהבנתי מה שאני רואה, הם כבר אצו להסתתר בשיחים משמאל. אך בכל זאת הם אצלי במצלמה. אגם "בונואס איירס" – זה שהצ'ליאנים קוראים לו "חנראל קאררה", נפרש משמאלי, גלים כסייחים במצנפות קצף לבן, דהרו מזרחה. הדרך התנחשה בפיתולים רחבים, הנוף סביב התרוקן מצמחיה גבוהה והפך שטוח יותר ויותר. פה ושם בקפל קרקע, נחבא מבנה אבן, צריף או אוטובוס שהפך ליחידת מגורים מנופצת שמשות. הייתי בכיוון העיירה פוריטו מורנו (Porito Moreno). אם התסריטאי הדמיוני של מסלולי דרום אמריקה, בנה סיפור מפותל שבו כל יום צריך לקרות משהו מסעיר. הבמאי לקח את זה עוד שלב קדימה. פוריטו מורנו נראתה לי בבואי, כקטע מבוא לפרק הבא בסדרת שליחות קטלנית. אולי בגלל שהגעתי בשעת צהריים בה העיר הייתה בסייסטה, אולי כי רוב הבתים ברחוב הראשי נראו כאילו הם סוג של תפאורה וכמה שיחים יבשים שהתגלגלו ברוח וחצו את דרכי הדגישו את הדרמה. בשני צידי הרחוב חנו רכבים שיצאו זה עתה מנסיעת שטח ארוכה. לא משהו יוצא דופן, פרט לכך שהם היו שייכים לתסריט וסיפור אחר – אולי. כולם היו כלי רכב מקוריים מתחילת המאה העשרים. בנטלי, אם.ג'י. ועוד שמות שכבר נכחדו. צריך להבין, לא מרכב ושלדה ישנים על מכלולים חדשים, כי אם המכוניות המקוריות בשלמותן. בעיני זה היה מדהים.

לשיירה נלוו כמה טנדרים עמוסי צמיגים ומכונאים. נראה שיש כאלה שלוקחים מכונית ששווה כמה מאות אלפים וקורעים אותה במלוא הרצינות במסלול שלא עושה הנחות לאף אחד. אדיר! אחרי שהבנתי שמהרחוב הזה יותר מתמונות יפות לא אראה פרוסת לחם, חזרתי לתחנת הדלק בצומת הכניסה וחטפתי משהו לאכול וגם שני ליטר מים וברוח שעוצמתה רק התגברה, יצאתי בשעה שלוש לערך דרומה, לתוך דרך מספר 40 לכיוון התחנה הראשונה: באחו קאראקולס (Bjo Caracoles) בתחילה הדרך היתה סלולה, קצת מאכזב לנוכח מצב הרוח המסתער שהייתי בו. קמתי הבוקר בידיעה שמחכה לי וואחד נסיעת שטח. הלו מה זה האספלט הזה? לא לדאוג. אחרי 50 קילומטר, הכביש נגדע באיבחה אחת וטארח לתוך החצץ, כשרוח צד מכה בכל הכוח. שמרתי על מהירות בין 50  ל- 70 ק"מש. כשזנב האופנוע מחליק בשליטה מצד לצד, בהתאם לדילוגים שלי מנתיב כבוש אחד לשני. קופץ מעל לתלמים שנטחנו בגלגלי רכבים שנים רבות. שעשועי רכיבה. לכל צד שהבטתי ראיתי רק גבעות שחוחות עטויות פלומת שיחים שפופים, שנראו כמו עדרי קיפודים עגולים הנאחזים בכוח בקרקע. כשנעמדתי על תמוכות האופנוע יכולתי לראות באמת את הגבעות הולכות ונעלמות ומתמזגות לתוך אופק מאובך, תוך שילוב חמוקי שלוחות וחיבוק הדדי.

כאן אפשר לראות מה משמעות ה"גלים" עליהם יש לנסוע לעיתים עשרות קילומטרים.

רכבתי כשעה לגמרי לבד. זה משהו מזכך ומזקק. כאילו כל העולם ובת דודתו, החליטו להשאיר לי את המסלול המיתולוגי הזה לבלות בו לבד. תודה! ממש על קו האופק ממערב ראיתי אבק שעלה מטרקטורים וממשאיות שעסקו בסלילת דרך מקבילה. גם הקטע הזה יסלל. הנתיב בו  נסעתי רוחבו כשלושים מטר והוא כולל דרך חצצית ברוחב כעשרה מטר במרכז, מוגבהת מעט ומשני הצדדים תעלות מתונות שניתן להחליק לתוכן וגם לצאת מבלי להתהפך. אכן דרך נטושה בסוף העולם, ויחד עם זאת מתוחזקת. עוד בטרם הצלחתי לסיים את השיר המדברי של מאיר אריאל וברוזה, וכבר צצה באחו קארקולס על קו האופק הגלי לפנים. אנטנה וקבוצת של כ- 15בניינים חד קומתיים הם יישוב המופיע במפה כאילו מדובר בחדרה לפחות. מאחר ולמדתי את שיש לדעת על המקום. התגלגלתי ישירות למלון הדרכים (המיתולוגי לא פחות) "רוטה 40" הבנוי אבן אדמדמה. את פני קיבלה חזית מכוסה עשרות מדבקות של רוכבי ונהגי אתגר שחלפו במקום לאורך השנים.

נכנסתי לתוך חלל מסעדה/מינימרקט/חדר טלויזיה ומשרד קבלה באחד. הקטור, איש גדל מידות, איטי וחביב, בעל המקום. הסתכל  לעברי בסוג של שעמום סלחני, הנובע כנראה מכך שראה כבר מאות כמוני המגיעים בעיניים נוצצות וחושבים שגילו את זרזורה. קיבלתי את חדר מספר 1 בקצה המסדרון. שתי מיטות צרות. חלון. שירותים במסדרון. זהו. אין כאן אינטרנט ואין בטיח. ואולי טוב שכך. זה מקום להתייחד איתו לא להיות מחובר בשום חוט או אל-חוט לשום דבר. אחרי החלפת בגדים מהירה יצאתי לשוטט ברחבי היישוב, שביום בו כולם בבית מונה 40 תושבים. השמש החלה להנמיך במערב. הימים מתחילים להתארך. ענני גובה ואובך תכלכל שפכו על הכל צללים מאורכים ומטושטשי שוליים. כל מוט מקרי, כל אבן, כל צמח, קיבלו את הבמה לכמה דקות של מופע צלליות חד פעמי. הסתובבתי עם המצלמה ברוח הערה והקלקתי לכל עבר. תחנת משטרה. מאפייה. מוסך. בניין גנרטור. משאבת דלק. מגרש גרוטאות. גדרות גדרות גדרות. היה במקום משהו קפה בגדדי כזה. לפי הפעילות הנמרצת של ציוד מכאני כבד במרחק. הכביש הסלול בדרך גם לכאן. האופנוע נדחף לגומחה בין שני קירות, להשמר מהרוח. לקראת ערב הגיעה קבוצה של עובדים בכביש, לאכול ולהריע לקבוצת הכדורגל שלהם תוך זריקת פחיות בירה זה על זה. התכנסתי בחדר בנסיון לתפור את  מכנסי הרכיבה שכמה תפרים נפרמו בהם וחלקי בד נקרעו מהם והסתבכו בגלגל האחורי.

בפעם המי יודע כמה אני שוב במדבר. לא ישימון ממש אבל מקום רחוק. לא רק מהארץ, כי אם צדדי ומנותק גם בערכים ארגנטינאים. דתות החלו במדבר. אנשים נמלטו אל המדבר. זו הזירה המתבקשת לעבור בה סדנת ניקוי חול פנימית. אני מרגיש בתוכי כי יש משהו בזמניות, בארעיות, בתלישות של מקום שכזה, המאפשר לי לחתוך מבעד לוילונות ומחיצות דמיוניים. לקצר דרך לדיון פנימי דווקא בנושאים מהותיים, חשובים ראשוניים. תובנות עומדות פתאום במנותק מהדחף האנושי להעמיד אותן למבחן מעשי. במקומות כאלה אפשר לפרק ולהרכיב, אפשר לפזר ולערום. אפשר ולו לרגע, לומר "פוס". המפגש שלי עם אנשים גם במקום מרוחק וזר כזה, יש בו מין נגיעה אוורירית של כמיהה הדדית. כל מה שאדע עליהם וכל מה שאחשוב או אזכור משנייה אחת של מבט, מטון מקרי של דיבור וממחוות תנועה סתמית, יהוו עבורי מעתה והלאה את סך ההתרשמות ונקודת המבט שלי על הקטע הזה במסע. כי בשורה התחתונה זו לא רק האדמה. כאן כמו בכל מקום, קודם לכל, הוא האדם.

מבנה פונדק הדרכים הוקם בשנת 1943 וכנראה עמד כאן שנים רבות כחאן נחוץ והכרחי. ככזה הוא בנוי כמבצר קטן.  השכמתי עוד בחשיכה. ידעתי כי עלי לצאת לדרך מוקדם ככל האפשר. הרוח מתחילה להתפרע ממש בסביבות 10 בבוקר ועד אז הרכיבה יכולה להתנהל בנוחות יחסית. הכל טוב ויפה אך דלתות הפונדק ננעלו מבחוץ. כלומר אין לי דרך לעזוב עד שיואיל אדון הקטור להתעורר. לא נותר לי אלא לחמוק מבעד לחלון החדר ממש כמו בקריקטורה בה משתלשלים מהכלא בחבל עשוי סדינים. (פשוט מחלפות שערי כבר קצרות כדי לנקוט בחלופה הראפונצלית). שילשלתי את הציוד, קשור לקצה השמיכה. קפצתי אחריהם וזרקתי פנימה את כלי המילוט. (לא לדאוג, שילמתי עבור החדר ברגע הגעתי אמש). אכן הרוח שככה בלילה. רוטה קווארנטה מחכה לי, עם כשלוש מאות וארבעים ק"מ של דרך חובטת. שמרתי על מהירות נוחה, שאיפשרה לי להביט ארוכות לתוך השממה בצידי הדרך. עדרי גואנקו ג'ינג'ים זהובים, חצו את הדרך ועופות הניינדו, ה"יען" הדרום אמריקני, הנישאים על זוג פולקעס שיודעות גם לרוץ ומהר שמרו מרחק. כמה שהתאמצתי לגעת בנקודה הדמיונית בה מתחברים שולי הדרך באופק, היא המשיכה להתרחק.

הרוח החלה לעלות. ולאחר 110 ק"מ בערך פתאום כביש. וכמו שכבר התרגלתי לתעתוע הזה מהקראטרה אוסטראל. מישהו הצניח לכאן חגורת זפת חלקה ושחורה שמתחילה בשום מקום ונגמרת בשום כלום. איכות סלילה שהיא כשלעצמה שירה. וכמובן במלאת 50 ק"מ של בלט לאופנוע ואספלט, זה נגמר. הצצה במד הדלק הזכיר לי כי אמש לא תדלקתי במשאבה המושבתת בבאחו קאראקולס ולכן לא נותרה לי ברירה אלא לחתוך שמאלה בדרך העפר שהגיעה לעיירה גוברנדור גרגורס (Gobernador Gregores)לתדלק בתחנת הדלק, שם ראיתי רכב גרר עליו נישא אופנוע מרוסק שרוכבו התהפך לפני כשעתיים בהמשך ציר 40 ומאושפז כרגע בבית החולים האיזורי, סובל משברים וחבלות קשות. תזכורת חשובה. חזרתי בדרך מספר 29 להמשך הקווארנטה. הרוח כבר חזרה מההפסקה. וזה הולך להיות קטע משעשע למדי, לכוון את האופנוע קדימה. עם כל רוחבה הנדיב של הדרך, לרשותי נתיב כבוש ממש ברוחב 15 ס"מ בלבד, העובר בין שני רכסים קטנים של חצץ כשכל הזמן איזה מתאבק סומו לא נראה, מנסה לזרוק אותי ואת האופנוע מהזירה הצידה. והרי ידוע שכשמתחילים איתנו בכוח. צריך בעיקר להתרכז. ועם כל הריכוז, עפתי פעמיים לשמאל הדרך, משני משבי רוח פתאומיים. אך גם שנסעתי לפתע לתוך הפאמפאס, זרמתי, נשארתי זקוף וחזרתי באיגוף קליל להמשך הדרך. איפה שהוא פגשתי את מקס וג'ודי שני רוכבים שוויצרים שהגיעו מדרום לכיוון צפון. וממש לפני סוף הקטע החצצי ליד הכפר טרס לאגוס (Tres Lagos) הגיעו דניאל ורוברטו, שני רוכבים ארגנטינאים בדרך דרומה כולם על אופנועי ב.מ.וו.

תדלוק וסנדוויץ' בתחנת הדלק של טרס לאגוס  (Tres Lagos) והאספלט חזר לדרך 40 . המשכתי לכיוון אל צ'אלטן (El Chalten) כפר/עיירה. הגעתי אליה לפני שקיעה על קו האופק עמדה שורת גמלוני הסלע האדירים (הגבוה ביניהם נישא לגובה 3,400 מ') המנציחים את קפטן פיץ-רוי (Fitz-Roy) הקברניט המוכשר של ה"ביגל", אוניית המחקר שהובילה בין השאר גם את דארווין בשנים 1831 – 1836. הכפר עצמו נראה כבר כמו סניף של דיסניוורלד לבלייני טבע. לי נראה כי הרבה כסף נשפך כאן על הקמת תשתית אירוח מצועצעת. סיבוב מהיר ברחובות הביא אותי להוסטל ענק בו קיבלתי מיטה בחדר משותף עם שתי גברות צעירות מסיאטל. ופגישה עם עשרות מטפסי הרים מכל הרמות הגילים והארצות.

מפאת הרוחות העזות, תמיכה נוספת לאופנוע בחניית הלילה

בוקר עמוס ערפל כיסה את הרכס ממערב. אך אני עם הגב אליו, כבר שמתי פני לעבר אל קאלאפטה (El Calafate)שכדי להגיע אליה, יש צורך באיגוף מזרחי עמוק, סביב שני אגמים ענקיים. כביש איכותי נשק לגלגלי ולקראת צהריים,. גלשתי לתוך שקע בין גבעות בו נחבאת אל קאלאפאטה. עד עכשיו העיר הכי תיירותית בה ביקרתי במסע. והסיבה : אנשים באים במיוחד לכאן כדי לקפוץ ולראות את קרחון הפוריטו מורנו הכחול, המתפורר לאיטו תוך מופע אקסטראווגנטי לתוך אגם שהופך בהמשך לנהר בצבע טורקיז חלבי הזורם מזרחה. השתכנתי בחדר משותף באחד ההוסטלים המצטופפים זה ליד זה ברחובות הצדדיים ויצאתי לברר מי נגד מי ברחוב הראשי. בכל החנויות מדברים  אנגלית סבירה. עדרי תיירים במיטב אופנת נורט'-פייס, הילכו אנה ואנה בוהים. נכנסתי לחנות מזכרות מקרית, לרכוש מדבקה עם סמל RUTA 40  מדבקה מהסוג שאני מחלק לאורך המסלול שלי. המחיר שדרשו, 15 פזו. סליחה? עד כאן.

בבוקר ארזתי הכל ויצאתי לכיוון הקרחון, נסיעה של כמה עשרות קילומטרים מערבה. עקפתי שני רכבי"הרפתקאות", כלומר משאיות שעוצבו כאילו מדובר במסע לתוך המאפליה. בהן ישבו תיירים מתרגשים. תשלום של 60 פזו בכניסה לפארק הקרחון והספקתי להגיע שניה לפני שספינת התיירים עליה קפצתי זזה, בדרכה לשוט למרגלות קירות הקרחון הזקופים. מה אומר? אני מבין טוב טוב למה אל קאלאפטה הפכה למה שהיא. הקרחון הזה פשוט מדהים. כל מילה נוספת על הצילומים תמעיט מיופיו. שטנו כחצי שעה במקביל אליו. קצות הקרחון המחודדים, נראו כדבשות דרקון שקולל על ידי מכשפה כל שהיא וקפא. מתוך קפלי הקרח בקעו גווני שש, כחול, תכלת וסגול לא נתפסים. הקור העז לא מנע מעשרות הנוסעים (בהם הרבה ישראלים) לעלות לסיפון העליון, לחוות את הנגיעה הזו בפלא גם אם ממרחק בטוח. בתום השייט, הקפתי את המשך הפארק לקצהו השזור מסלולי הליכה עשויים נירוסטה ומעקות עץ חלקים ומעוצבים, המאפשרים עשרות נקודות תצפית נוספות על הקרחון. מאחת העמדות ניתן לראות גושי קרח ניתקים מהקרחון ונופלים בקול חבטה למים. בחניה פגשתי שני רוכבים מצ'ילה. קלאודיו ודויד בני החמישים ושש, שהגיעו מולפאראיסו Valparaiso)) בצ'ילה לסיבוב של שבועיים. לאחר חמש דקות קלאודיו כבר סיפר לי כי הוא במקור מגנואה באיטליה, שכמו שאני אמור לדעת, נחשבת לאחת הפזורות של השבטים האבודים של ישראל. באיטלקית פשוטה: אנחנו קרובי משפחה. בכיף.

היעד הבא בתכנית הארגנטינאית שלי… מעבר חוזר לצ'ילה. כדי לבקר במגדלי האבן בפארק טורס דל פאיינה   (Torres Del Paine) עוד שכיית חמדה נופית שמרתקת אותי. יצאתי מאיזור אל קאלפטה ועליתי שוב על הקטע הסלול של דרך 40 דרומה. לאחר כמה עשרות קילומטרים, על הציר, דרך 40 יורדת ימינה דרום מערבה. נפרדת מהכביש הסלול והופכת דרך עפר איכותית אמנם, אך גשם שהגיע במאוזן ממש ושהכה בכוח מהצד, מעורב בברד ופתיתי שלג, הוסיף קצת פלפל לקטע בן השעתיים, מצאתי עצמי לא אחת אומר בקול רם "רבק! אז מה עוד תזרוק עלי עכשיו?" בסוף הקטע ה..איך לומר.. חסר האחריות הזה. גיליתי עד כמה חתיכת אספלט רגיל, מסוגלת לשמח איש אחד.

הערב הכהה כבר הפך מזמן ללילה בהיר. מעין אור לא אור. ענני שלג שניכרים מרחוק בכך שהם פשוט מאונכים, עטו לעברי וחלפו דרכי. הבוץ בצידי הדרך, נתן לי להבין שיצאתי מהשטח בזמן. למי שמעוניין להגיע לדרך מספר 40,  אני יכול לציין, כי מי שעוד רוצה לעבור אותה כרכיבת שטח, כדאי שימהר. בתוך שנתיים להערכתי, כולה תהיה סלולה ומי שמעדיף רק רכיבת אספלט, שימתין שנתיים. ברור היה, כי אין לי מה לחפש בשעה כזו במעבר הגבול ולכן החלטתי למשוך לכיוון ריו טורביו  (Rio Turbio) כדי לצוד מיטה. ריו טורביו היא עיר כורים במובן הסוציואקונומי המכיל בתוכו את כל הסופרלטיבים של פשטות, עוני וחיים סביב ובתוך מציאות קשה. בתי מגורים בסגנון מזרח אירופה בתקופה הקומוניסטית. גם אם פה ושם יש מבני מסחר מודרניים, עדיין המכרה וכל הסובב אותו דומיננטי בחזות המקום ומשליכים אוירה דיכאונית משהו סביב. בשני בתי המלון הבסיסיים, לא מצאתי מקום פנוי ובתחנת הדלק הפנתה אותי שוטרת צעירה למעבר הגבול בסמוך לעיירה, לידו שוכן אתר סקי הסגור בתקופה הזו, אך יתכן שיסכימו להשכיר לי חדר. באור אחרון מעל לגובה העננים, עליתי מערבה לתוך ההרים ולאחר כעשרה ק"מ, הגעתי למלון סקי בצבע ורוד שהיה סגור ומסוגר.

בכל זאת גיליתי עשן מיתמר מאחת הארובות. פניתי לשם. קיבלו את פני כריסטינה המנהלת. דייגו הטבח ורודריגו איש התחזוקה. המלון סגור אכן, אך אני מוזמן לבלות בו לילה. דייגו הלך להכין אוכל ורודריגו הלך להבעיר אש בתנור שבמרכז המסעדה הענקית. מלון פרטי ללילה. מה רע? בבוקר העירו אותי כמה כלבים ששרטו בדלת. הצצתי מבעד לחלון. בחוץ הכל היה לבן. שלג כבד ירד בלילה ושכבה לבנה שכבה על הכל. הכביש נראה כאפשרי למעבר. נבדוק. במסעדה פגשתי עד אורחים שהגיעו בלילה. חבורת פראמדיקס צ'יליאנים, שסיפרו לי כי פארק טורס דל פאינה סגור מפאת סופת שלגים שמתחוללת שם כמה ימים, וניתן להגיע אליו רק ברכב עם שרשרות על הצמיגים. אין מצב. סליחה. עליתי על האופנוע ואודרוב למעבר הגבול,  מצפון לריו טורביו. רכיבה על דרך עפר למרחק של 6 ק"מ הביאה אותי למעבר גבול שכבר בכניסה בישרו לי בצד הארגנטינאי, שאני יכול חזור כל הדרך חזרה. כי העובדים בצד הצ'יליאני פתחו בשביתה אתמול. "כמו שנאמר כבר: "…מה עוד יזרקו עלי?". ניסיתי להסביר. אבל מבטם האטום ענה במקומם. חבל על המילים וכל תרגילי הנחמדות. אחורה פנה. סע.

מה עכשיו? סופת שלג תוצרת צ'ילה דחפה אותי בכוח חזרה מזרחה ובתוך שעה וחצי מצאתי עצמי בתחנת דלק בצומת לה אספרנסה, שהוא מעבר הכרחי לנוסעים דרומה מכאן. הטבעתי את יגוני בכוס סודה וחטיף שוקולד, כשלתחנה הגיעו ברעש מנועים מוכר, שני אופנועים מצוחצחים ומלאי מדבקות של חצי מדינות אמריקה. על KTM 950  דונלד ואנט מניו-זילנד ועל  BMW 1150Adv ג'ון מאנגליה. הניו-זילנדים התחילו את מסעם ממש לפני חמישה ימים בולפאראיסו בצ'ילה. וג'ון עשה מסלול כמעט זהה לשלי. הנחית את האופנוע מאנגליה בטורונטו קנדה ורכב ביחד עם חבר מקסיקני לרוחבה. עלו לדד-הורס באלסקה כמוני ומשם התגלגלו דרומה ונפרדו לא מזמן. שלושת אלה התיישבו לידי והמטירו שאלות. וכן, אנט ודונאלד הם הזוג שחילץ את עמנואל ואדם שהתרסקו עם אופנוע בדרך מס' 40 לפני כשבוע. ושפגשתי בקארטרה אוסטראל. עולם קטן. או ליתר דיוק, ככל שהולכים ומתכנסים לשפיץ התחתון של דרום אמריקה, פוגשים יותר ויותר רוכבים בדרך לאושואייה. שלושת נתיני המלכה בדרכם לאושואייה כמוני. ושמעו גם הם על סגירת הגבול ועל סופת השלגים בטורס דל פאינה.

בדרום פטאגוניה הארגנטינית. במרכז מעל לאופק, ענן שלג בדרך

החלטנו להמשיך לאושואייה ביחד. בעודנו אורזים עצמנו, הגיעה לתחנה להקת רוכבים מברזיל בשלושה אופנועי ב.מ.וו. חדשים ורכב מלווה (יש תנאים!), נפרדנו מהם בחדשות על הגבול הצ'יליאני ויצאנו מעודדים ברוח גב, לתוך שלג נמס ולבנבן, אופק אפור וכביש שחור, לכיוון ריו גאייגוס (Rio Gallegos) ממנה נדרים ונחצה את מיצרי מגלאן לארץ האש- טיירה דל פואגו מחר.

בפעם הבאה: ההגעה לאושואייה הקצה הדרומי ביותר. אך לא לסוף המסע.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 10 תגובות, הוסף תגובה    

האנדים הקסומים

צ'ילה וארגנטינה. זיג זג הרי האנדים מתחיל.
בתחילה חשבתי כי לרכיבה על כבישים מרובי מסלולים, לא אקרא מסע. מקסימום אקרא להם "נסיעה". או קטע קישור לתא הנוף הבא. היציאה מסנטיאגו הפגישה אותי שוב עם כביש שנועד לקדוח קיצור דרך כמנהרת זמן. לא לבלות, לא ליהנות לא לכתוב על כך למישהו. להגיע. מעין חניה מנטלית, רגע לפני הזינוק למה שמחכה לי בקפל האחרון של המפה, אותה קבעתי על משקף האופנוע לפני כשלושים ושלושה אלף קילומטרים. אני מתקרב לקצה הדרומי של צ'ילה. בעוד כמה מאות קילומטר, ארד לדרכים כל כך רחוקות, ריקות קשות ומתגעגעות, שהן תפצנה אותי במפגשים עם מרקם וקסם נדירים, אך גם יעמידו אותי שוב, בפני החלטות מעוררות אדרנלין.

גם מדרום לסנטיאגו משלמים על כל מטר סלול. וככזה, הכביש מאד תכליתי. השיפועים נכונים, הרוחב מדוייק והתשלום: שקל לעשרה קילומטר בממוצע. בכל זאת ירדתי לדרכים צדדיות למשך שעתיים, בהן שוטטתי בינות לכרמי יין ושלטים מעוצבים של יקבי בוטיק, אף שאני מתגעגע ליין טוב, בעת רכיבה אני מוותר על התענוג הזה מסיבות ברורות. מתוך סקרנות, עשיתי סיבוב בכדי להרגיש לפחות לרגע שוב קרוב לתחום. לקראת הערב הגעתי לעיר צ'ילאן (Chillan) המחולקת בהתאם למפרט הארכיטקטוני הספרדי הקלאסי, אותו אני זוכר עוד מאנטיגואה בגואטמאלה. משבצות פשוטות ללא שאר רוח תכנוני. סליחה, אך אפילו הכיכר המרכזית לא גרמה לי לתת בה מבט נוסף, ראיתי אותה כבר שלושים פעם. אולי אם הייתי מתחיל את המסע מדרום צפונה, הייתי נלהב. אז מה נשאר גם כאן. לחפש מקום לישון לייבש את הבגדים. לאכול ולשבת על פרטי הציר בהמשך.

כרמים. סליחה. מים בכל מקום

כבר בזריחה, עננים כמו צמר פלדה, הסתבכו בצמרות העצים. גשם קר חדר את כל השכבות, כדי לשאול בשלומם של החריצים בהם לא ביקר מאז גואטמאלה, רסס מים מעורב בלכלוך עלה מגלגלי המכוניות סביב. התחלתי להתרגל לדגדוג הקל העובר לגוף, כשצמיגי ה"קוביות" נושקים לאספלט במהירות נמוכה. החימום בידיות האחיזה של האופנוע זו אולי ההברקה הכי מתחשבת של תעשיית הדו-גלגלי. כאשר קר או רטוב, אני מקליק את הכפתור מימין פעמיים. וכשכפות הידיים חמות. כל הגוף חם. מגפי ה"אלפין-סטאר" שקניתי בקליפורניה, החדירו מים ושוב תפקדו כשני תרמוסי פלסטיק, בהם שיכשכתי רגלי. כך שלא נותר לי אלא לוודא שפרט למקום סגור לאופנוע, למים חמים וחיבור אינטרנט, לינת הלילה תכלול גם מפיץ חום, לייבוש כל ערימת הבגדים שעלי. עד אז קר לי רצח ואני מנסה שוב ושוב, להזכר בשיר הנושא מתוך "13 יום בצרפת" (ניקול קרואזי, אם איני טועה) בעליזות מעושה ומעצבנת. רק שלג חסר לי. (סבלנות, הוא בוא יבוא).

בפינת הבלוג שלי למעלה משמאל, מופיע מונה ימים מאז יצאתי לדרך. אם הייתי צריך להכניס בעצמי את מספר הימים, הייתי ודאי רושם שליש. וזה לא רק בגלל שאני עונה לביטוי השחוק "הזמן טס כשנהנים", אלא בעיקר בגלל שאני לא חי רק בזמן. אני חי במקום. המילה "מקום" טעונה מאין כמותה. נניח לרגע את משמעות כבוד ההוא שבצלמו וכו'. אני לא לגמרי סגור על הרדיוס הפיסי שמגדיר אצלי מקום. ארץ? יבשת? ארבעים הסמ"ר עליהם מונח ישבני באופנוע?  האם מקום הוא משהו הנוסע יחד איתי? או שהוא קטעים קטנים בהם אני חולף ושמצטרפים זה לזה. עד כמה מקום הוא בכלל משהו מוגדר? אני זוכר את תערוכתו של דני קרוון "מקום", בשנת 1982 במוזיאון תל-אביב, תערוכה שריגשה אותי. שם ניסה קרוון לתת ביטוי אישי ורגשי, למושג שכולנו מתשמשים בו בטבעיות בשיח בינינו, אבל אם נחשוב שניה, נראה כי כל אחד מגדיר אותו אחרת.

כן כן, אני יודע שאני חי עכשיו בסרט. בתוך חלום. כשאחזור למקום הפיזי ממנו יצאתי, דבר לא ישתנה סביבי. אך לים כבר לא יהיה אותו ריח. רעשים יצלצלו אחרת וחיי יראו לי מבעד לעשרות אלפי עדשות חדשות שאספתי בדרך.  וגם שאני יודע שלא אצליח להפוך חברבורותי, אני רוצה לנסות לנער אותן, ואחרי כל השנים, לשחרר איזה נמר לחופשי. או לפחות להוציא את החתול.
(זהו, מה אני אשם שיש כאן כבישים ארוכים).

הוסטל "קנדה"

התעוררתי בהוסטל "קנדה" החדש בלב צ'ילאן, בו קיבלתי יחס מיוחד (שני מפיצי חום) בזכות דגל קנדה שהדביק לי ג'ון ממוסך "בלאקפוט" בקאלגרי. ביציאה לדרך כל בוקר, יש לי שיטה. מעין בד"ח. ראשית, אוסף את כל הזבל שלי בשקית ניילון ומניח באשפה, מנער את כלי המיטה ופורש את כיסוי המיטה באופן חלק. אז מרכז ומסדר עליה, את כל החפצים שפיזרתי בחדר, כך שאראה אותם מול עיני שוב ביחד. מפריד את בגדי הרכיבה לערימה בצד. ואז אורז לתוך השקים האטומים את הדברים לפי סדר קבוע. מכניס את המחשב וכל החשמלים לארגז. מניח את השקים והארגז ליד הדלת. ולבסוף מתלבש. מוציא הכל למסדרון וחוזר להפוך את כלי המיטה. סיור אחרון במקלחת ויורד על ארבע להציץ מתחת למיטה. רק אז נוטל את הציוד והולך לאופנוע. ראשית, מציץ בצמיגים לוודא ששום אויר לא ברח בלילה. אחר כך קושר את הציוד מתחיל מאחור בכיוון השעון. לסיום עושה סיבוב סביב האופנוע, עובר על הצמיגים גם במישוש, לוודא שאין קרע, מחפש הזעת שמן בחיבורי היחידות הנעות, נוגע בכבלים, מלטף ברגים וחיבורי פלסטיק, מוודא נעילת ארגזים ומתיחת גומיות. הולך שני צעדים לאחור. מסתכל על האופנוע, סופר שלוש ורק אז עולה עליו.

ככה נראה חדר של אופנוען במסע

העיירה פוקון (Pucon) יושבת לשפתו של אגם וייאריקה ולמרגלות הר הגעש וייאריקה (Villarica) לפחות כך שמעתי, כי כשהגעתי בשעריה בשעות אחר הצהריים. ערפל כבד כיסה את ההרים מזרח וגלים נושאי קצף לבן רמזו כי אין מה לדבר על בילוי בים. הגשם שהבאתי איתי, לא הבין שום רמזים ונכנס יחד איתי בכל הכוח לרחובות המסוגננים. מבני עץ מרשימים, המדברים בשפה מותגית מרושלת/יוקרתית כזו. כלומר קחו את כל מותגי "טי-שירט ב 300 דולר" תכניסו לחדר עם מדפי עץ גס, קש על הרצפה, דלפק מפח גלי, בובות לבושות כמו מטפסי הרים בתוך קיאק, עם ג'י.פי.אס. ערימת חבלים וכובעי פליס סגול. שלושה מסכים דקיקים 42 אינץ. מוסיקת אמ.טי.וי. רועשת ועכשיו תכפילו את זה בחמישה רחובות. המשורר התכוון לכך שמכאן יוצאים לטיפוס להר געש?  לעשות רפטינג? נו? הרגשתי כי הניו-יורקיות העיצובית מיותרת ונלעגת כאן. החיבור הזה לטבע הפראי בסביבה הוא כבר הדבר עצמו, אז למה צריך לקשט? טוב נעזוב. מאחר ובמשרד החברה המוציאה סיורי אתגר בסביבה, אמרו כי אין מה לדבר על טיפוס בתנאי מזג האויר הסוער כרגע. בחרתי בהוסטל ברחוב צדדי. ספון בקובה הקטנה שלי, מוקף טקסטיל מטפטף של גרביים, מגפיים ומעילים, עליהם מנשבת רוח חמסין מלאכותי, מתוך מכשיר חימום זעיר וקצר נשימה. הקשבתי בדממה לסערה המכה בחוץ. הרחתי ריח עשן אורנים מתנור שבער בסלון. והרגשתי שלכאן אני רוצה להגיע שוב יום אחד, למצות את עושר הפעילות שסביב.

ברחובות פוקון

קמתי מוקדם מאד. עוד בחשיכה. חמש. רציתי להגיע מוקדם למעבר הגבול לארגנטינה ומשם לבארילוצ'ה (San Carlos De Bariloche). "איזור האגמים" כפי שהוא מכונה, מכיל עשרות אגמים בגדלים שונים הניזונים מהמשקעים הניתכים על האנדים. סביבם קמה תעשיית נופש ותיירות שלא מביישת שום עיר שוייצרית, אוסטרית, איטלקית או צרפתית. לשם שמתי פעמי. דרך עפר בוצית, מובילה מפוקון בעליה תלולה, למעבר הגבול השוכן מצפון להר הגעש וייאריקה  הר געש פעיל ויפהפה. צורתו קונוס מושלם ועכשיו מכוסה כולו בשמלת שלג לבנה וחלקה. ההר השקיף לעברי כל הדרך בפאס. למעלה חיכה לי ליער עצי ארוקארייה. עץ מחט מיוחד. אשר פרט לעתיקות העצים ויופיים, הם נחשבים מין בשימור. אגב עצים בני משפחת האראוקריה, בני דודים של העצים כאן, שימשו בתקופה בה אוניות מפרש שלטו בימים, בתעשיית התרנים, מעצם היות גזעם זקוף, סימטרי וחזק. וכשנתגלה יער כזה בעולם החדש, מדינות ראו בו נכס כלכלי אסטרטגי, כמו לגלות היום שדה גז. במעבר הגבול הסיפור היה קצרצר גם בצד הצ'יליאני וגם בזה של ארגנטינה ומצאתי עצמי בתוך כמה דקות על כבישים ארגנטינאיים צרים ואיכותיים בדרך לבארילוצ'ה.

הנופים התפתלו והתכרבלו כשמיכת פלאים סביבי. הגשם כמעט פסק ורק קור עז נשך כל הדרך. אגמים בגוון טורקיז חלבי וגבעות מעלות זקנקני עשב. נמתחו משולי הדרך ורצו לתוך המרחקים. לא רציתי להודות בכך, אבל לבארילוצ'ה שרוח מערבית מקפיאה נשבה ברחובותיה בקונצרט של שריקות, הגעתי עם שפעת. וצמוד לערימת התרופות שגלי סידרה לי עם פתקים. נפלתי לתוך מלון פשוט וחם ולעסתי בונבוניירת גלולות לארוחת הערב. אתם מכירים ודאי את התחושה הזו. שאתם חייבים להיות בריאים בבוקר. אז בבוקר החלטתי שאני בריא. במלון פגשתי את אורן וענת שהגיעו לכאן ישירות אחרי השתתפות במרתון אמסטרדם. באו לנוח. התגעגעתי לשיחה על ריצה עם מישהו שמבין עניין, תודה חברים ואורן, בקרוב אתה יורד את השלוש. נשארתי ספון במלון עד שחלטתי זהו. יצאתי לסיבוב רגלי עטוף כמו איזה טרול בדרך למארב בטן. הייתי חייב לברר כמה סוגי שוקולד יש כאן. בחנות מתמחה בפינה קיבלתי הצגת טעימות, שעלתה לי כמובן בקניית חבילה קטנה, לא הצטערתי על כך לאורך כמה ימים מתוקים להפליא.

בארילוצ'ה

הדרך דרומה אל העיירה אסקל (Esquel) הפגישה אותי לראשונה עם ציר מספר 40. שכמו כביש מספר 66 בארה"ב, גם זו דרך שמיתוס שלם נקשר סביבה, היא עוברת לאורכה של ארגנטינה מצפון לדרום. אל חלקה הפראי העובר ומסתיים בקצה פטאגוניה עוד אגיע בהמשך. לא רק הכביש היה 40 גם מהירות הרוח רמזה לי על המחכה בפאטאגוניה, היא הרגישה כמו 40 קשר. אחרי שיצאתי מהעיירה אל בולסון (El Bolson) שבדרך, פשוט עפתי מהנתיב הימיני לזה השמאלי. האופנוע הוטח לשוליים. המחיר: מאותת שמאלי קדמי שבור. בתוך דקות, עצרו ליד כמה רכבים ונהגיהם סייעו לי להרים את האופנוע. נסעתי עוד כקילומטר לצידו השמאלי של טנדר גדול שהסתיר ממני את הרוח, עד שהכביש פנה אל הרוח וכך התקבלתי בשערי העיירה אסקוול, הפרושה כמו דף משבצות, אבל לא של מחברת אחת אלא של כיתה שלמה. פרט לכמה מבנים במרכז, הכל כאן חד קומתי וכמו בהפגנות, כשמבקשים להתפזר על כל הכיכר כדי שיחשבו שהגיעו הרבה. גם כאן. מעט אנשים פרושים על מרחבי ענק. אסקל תשמש לי נקודת מנוחה להחלמה מלאה ובעיקר עמדת זינוק לתוך הקארטרה אוסטראל (Caraterra Austral) – דרך מספר 7, בצד הצ'יליאני של הגבול. עברתי ליד בניין שנראה צבוע בצבעים שמחים ועליו כתוב "פלאנטה" (Planeta) זה מקום כלבבי. את פני קיבלו בעלי המקום מקארנה וגוסטבו. זוג צעיר שמחזיק מקום באמת חם (יענו Cool). נקי, נעים, מאובזר, מעוצב בפשטות תוך שימוש בכל מיני רעיונות שנולדו במוחו של מעצב צעיר. (אהילים מצנצנות ריבה. מנורות שלחן ממכסה שסתומי מנוע. מסגרת מראה מחישוק של אופניים ועוד. ) מאקארנה ששהתה בישראל תקופה קצרה, מפטפטת קצת עברית וגוסטבו מבין אנגלית. המחיר הזעום כלל ארוחת בוקר, חניה סגורה לאופנוע ומיטה בחדר משותף, שהיה בעצם פרטי.

ישו משמאל ואנטוניו בעיירה אל בלוסון, שהכינו לי תה חם למרות שהחנות היתה סגורה

שהיתי כאן יומיים. וגם יצאתי לשוטט בקילומטרים של רחובות, זה מרגיע מאד. באיזורים כאלה בארגנטינה נראה שאחזקת מכונית היא על פי הכלל "כל עוד היא נוסעת". רוב הרכבים שראיתי היו ערימות מתכת עם צמיגים, שלא תתקבלנה אפילו למגרש גרוטאות. אני חושב שרק על הקטע הזה אפשר למכור 30  דקות לנשיונאל ג'יאורגרפיק. נפרדתי מגוסטבו ומקארנה ויצאתי בבוקר גשום, מערבה לכיוון הגבול הצ'יליאני וציר ה"קארטרה אוסטראל" (הדרך הדרומית) צמד מילים שהלהיב את דמיוני. כחבל ארץ רחוק, ראשוני, ריק מאדם וכולו נופי בראשית פראיים. חבל ארץ בו מרגישים שייכים לתקופה של מגלי הארצות. עידן שחשבתי שכבר פיספסתי.

מאסקל יוצא כביש של 20 קילומטר אל הכפר טרוולין (Trevelin) בו תידלקתי "פול" ויצאתי לרכיבה על דרכי עפר שתימשך יומיים שלושה. במעבר הגבול בפוטולאופו (Futoluafu) שוב הופגנה גישה עניינית. חותמות, טפסים וקדימה. גם בצד הארגנטינאי וגם בצד השני. המסלול אותו אני עושה הוא נתיב שיגרתי של ארגנטינאים וצ'ליאנים הנעים מצפון לדרום וההיפך בארצותיהם, תוך קפיצה מצד אחד של הגבול למשנהו כדי לעקוף איזורים בהם טרם נסללו כבישים. אני בחרתי בנתיב הזה, כדי לדלג על הקטע הצפוני של הקאראטרה המתחיל בעיירה פוארטו מונט (Poerto Monet) והמחייב דילוג בין מעבורות החוצות נתיבי מים הקוטעים את הדרך.

ברוכים הבאים לקארטרה אוסטראל

גשם לא פסק לרגע. רכיבת שטח בגשם, יש לה כמה כללים. והראשון הוא לחפש אחיזה. הגשם שניתך, חשף אבנים הנעוצות בקרקע. הקפדתי לעבור עליהן. ולא להתפתות לעבור על פני משטחים חלקים. שסימנו בוץ חבוי. ידעתי כי עדיף מעבר על שולי דשא, על רכיבה לתוך שלולית גדולה, שאיני יודע מה עומקה או אם מתסתתרים בה פיסת ברזל או סלע חד. הדרך היתה קופצנית וצרה בעברה בשטח הררי. סביבי געשה תנועה ערה של רכבים מכל הסוגים. כעבור כתשעים קילומטר הגעתי לחיבור לקארטרה. לא היה שום ציון מיוחד. ה"קארטרה" הגיעה מצפון ורצה לכיוון דרום. צבע החצץ הוא שחור ושלט פשוט ציין כי זו דרך מספר 7 ודיר-באלאק, זה לא מקום להיות שאנן. ניכר על הדרך שהיא נושאת עליה משקל של משאיות כבדות ועצבים של נהגים עייפים. פרט לשני התלמים שסימנו את הנתיבים של צמיגי הרכבים הכבדים, הי קטעים ארוכים של תלמים רוחביים. קטנים כאלה עם רווח של 15 ס"מ בין חריץ לחריץ. כמו פח גלי, רק מעפר קשה, שמכניס גם את האדיש שברוכבים, לוויברציות פורמות תפרים ועוקרות סתימות. אני נקטתי בשיטת ה"תן בגז" וכך התלמים לא הורגשו במלא כוונתם. יש תיאוריות שונות מה גורם להווצרות התלמים. זו תופעה עולמית בדרכי עפר עמוסי תנועה.

מים שחדרו למצלמה מהגשם שדלף כל הזמן, גרמו למנגנון הזום לצאת מדעתו. והתקשתי לכוון ולצלם. בכל זאת, כמו  ילד בלונה-פארק ירוק ודשן, עצרתי ללא הרף ושלחתי קליקים של אושר לכל עץ מיוחד, הר, נחל או צריף חבוט. רוב הזמן הייתי לבד. מדי פעם הופיעה משאית. ומדי כמה קילומטרים עמד בית עץ שמארובתו עלה עשן. אנשים חיים כאן בבדידות. מרחק של כמה עשרות קילומטרים לעיתים בין אחד לשני. שדות מרעה מגודרים ועצי מחט עצומים בקבוצות, צמודים למרגלות הרים ביניהם התפתלה הדרך. ניכר כי מישהו מתחזק ושומר את הדרך במצב נסיעה כל הזמן. בעיירה לה חונטה (La Junta) קיבל את פני מונומנט המעיד כי הדרך נסללה בהוראת אוגוסט פינושה. הדיקטטור שהצליח למות טרם הועמד למשפט על פשעי רצח עמו שלו. אך כאן התושבים עושים לו כבוד. כולל כובעי מצחיה בחנות המזכרות שבתחנת הדלק, עליהם כתוב; "דרך גנראל פינושה".

יציאה בבוקר מהעיירה פויוגואפי

מגודש העננים, הערב הקדים להגיע. האפילה הלכה וגלשה מההרים במזרח, כמו נחיל של צללים. כמו עדר מעורפל הממהר להתכנס בין הגיאיות ואור זרח לכמה דקות מעבר לעננים על הפסגות הגבוהות, בצבע כתום פאסטלי שכבה באחת. זה היה הרגע המושלם להרגיש כי האויר ברח איך שהוא מהצמיג הקדמי. פנס הראש שמונח תמיד בתיק המיכל, הודלק וראשו של מסמר הציץ מבין הקוביות. הנחתי שהמסמר הזה נמצא שם זמן ארוך ואיבוד האויר איטי, לכן ניפחתי את הצמיג לאורה של משאית דלק שנהגה עצר לנסות להגיש לי עזרה. ובחושך מוחלט סגרתי את חמשה עשר הקילומטרים שנותרו על לעיירה הבאה, פויוגואפי (Puyuguopi) השוכנת לחופו של מפרץ שנראה גם בחשיכה מבהיק ומסקרן. הפלגה של כמה מאות קילומטר מערבה בתוך המפרץ הצר, מוציאה את השטים בו לאוקיינוס השקט. סיבוב קצר ברחובות הלא סלולים ובאתי לפתחה של משפחה שעל דלתה היה כתוב "הוסטל". וכך היה. היסטלתי לי לילה נעים וחם והאופנוע בילה באסם עם התרנגולות הכבשה והמחרשה. בבוקר בדקתי את הצמיג. כמו אבן. אויר לא ברח. אך בכל זאת שלפתי את המסמר ודחפתי במקומו "תולעת" גומי רוויה בדבק ניפחתי ולדרך. הדרך המשיכה למחרת ללא שום הנחות. קפיצות וטלטלות מהמטר הראשון. הגובה נע בין 250 ל 380 מטר אך מזג האויר הלך והתקדר עוד. כמה רע כבר יכול להיות? שום בעיה, זה גשם. נתתי בגז. רכיבה בעמידה על התמוכות הביאה אותי לקראת אחר הצהריים לקטע דרך סלול ומכוסה אספלט באיכות הכי חלקה שניתן לסלול. המעבר מדרך שהיא בעצם משטח של חלוקי נחל עגולים ורטובים בגודל ממוצע של אגרוף. לכביש שנחת כאן ממסלול גראנד-פרי לא מסתדר. "אספלטו!" "אספלטו!" צרחתי לעובדים שעסקו בסלילה. והם הרימו אגודל. הנוף הדשן סביב סיפר סיפור שלקוח מספרים על דארווין ובני דורו. תחושה כי כאן עוד לא הצלחנו להרוס. עצי ענק הביטו בי בבוז כאומרים "נראה אותך נוגע בנו" נהר גועש ליווה את הדרך כבעל בית אגרסיבי, שכבר מחכה שתסלתלק לו מהשטח. בעלי כנף חצו את הדרך וסלעים עצומים עמדו תלויים מעל קטעי נקיקים וקירות זקופים. ואז, ללא הודעה מוקדמת. אחרי קילומטר וחצי של דרך סלולה.

שוב הושלכנו האופנוע ואני לתוך דרך מהגיהנום. לא הבנתי כלום! ולאחר עוד שלושים ק"מ שוב דרך סלולה ואיכותית. וככה מהנדסי הכבישם של צ'ילה תיעתעו והיתלו בי עד שש בערב, עת הגעתי לדרך סלולה מרחק כשמונים קילומטר בואכה העיר קוויקא (Coihaique) היושבת על מדרון הפונה צפונה. סיבוב מהיר ושתי שאלות לנהג מונית ומצאתי מקום לינה חם במרכז העיר. גם קוויקא הפכה לנקודת מעבר בין צ'ילה לארגנטינה. עם למעלה משישים אלף תושבים. שוקקת מלאה חנויות ומדרחוב תוסס ופרובנציאלי. בסלון של בית מארחי פגשתי את רומאריו בן ה 24 , שגר בקונספסיון שמדרום לסנטיאגו. הוא שמע משהו על ישראל אבל הוא לא זוכר באיזה הקשר. "אולי משהו עם רובים?" מה חשבתם? קיבל הרצאה. גם קיבל. בקיצור, עוד עובד זר לא חוקי בדרך.

קוויקא

הכביש הסלול המשיך עוד חמישים קילומטר דרומה בהמשך ציר מספר 7. מכאן אני רוצה להגיע לעיירה צ'ילה צ'יקו (Chile Chico) על הגבול עם ארגנטינה. אליה אני מתכוון לעבור כדי לחזור לציר מספר 40 "רוטה קווארנטה" המיתולוגי ואיתו להדרים לתוך פטאגוניה. מחכה לי היום נסיעה של כמה מאות ק"מ בנוף קדומים. יערות עצי מחט עצומים ובעלי חיים מבוייתי ופראיים. השמיים שהיו בהירים בבוקר ואיפשרו לי כמה צילומים סבירים קדרו שוב והגשם לא חדל ושיבש שוב את פעולת העדשה במצלמה. חלפתי על פני אגמים. הדרך נסעה לעיתים ממש על פי מצוקים ש"נפלו" לתוך יובל או נהר מהירים ומהפנטים. הגשם נחלש לפתע ופינה מקומו לפתיתים קלילים של שלג שדאו לעברי ברוח שנעה בעצבנות מצד לצד והחל להערם על האופנוע ועל משקף הקסדה. גם אם בשוליים השלג כבר מילא את כל השקעים. הכביש היה עדיין פנוי משלג והחלטתי שרק אם אראה רכב אחר עוצר ממש, גם אני אעצור. הכל סביב נתכסה בלבן מסנוור. ראיתי לפנים למרחק קטן ועצרתי באחד העיקולים השקטים ליהנות מהשלג שירד בינות לעצי מחט כמו מצנחים קטנים ורק היתה צריכה להיות שם בקתה ממנה בוקעים שירי קריסמס.

אדם מניו-זילנד בדרך על הקאראטרה אוסטראל

כעבור עשרים קילומטר, הדרך ירדה לעמק צר והשלג פסק. בכפר פורטו טרנקילו (Puerto Tranquilo) השוכן לחופו של אגם חנראל קאררה עצום המימדים שהמשכו המזרחי נמצא בשטח ארגנטינה (שם שמו "אגם בואנוס איירס") – פגשתי את אדם ועמנואל, שני רוכבים צ'יליאנים צעירים על שני אופנועי ב.מ.וו 800 שנראו מזועזעים מחווייה של התרסקות שעברו יום לפני ברוטה קווארנטה בצד הארגנטינאי והזהירו אותי מהרוחות החזקות שם בעונה הזו. (וסיפרו לי על זוג ניו-זילנדי שעבר שם על אופנוע וחילץ אותם) בית הקפה החמים, סיפק לכולנו מסתור נהדר וקפה איום וקדימה יצאתי להמשך. הדרך הקיפה ממערב את האגם ועברה לצידו הדרומי. השמים התבהרו מעט אך הדרך על אף אלפי הבורות ומלכודות חצץ הייתה רחבה מהירה ועבירה. לקראת ערב כעשרה קילומטר לפני צ'ילה צ'יקו נתגלתה משמאל לגונה/אגם בצבע טורקיז ירקרק "לאגו וורדה" (Lago Verde) האגם הירוק יושב בעצם על מה שהיה מכרה נחושת. סביבו הרים בגוון ירקרק נחושתי וחופיו לבנים בוהקים מקנים לסביבה תחושה של תמונה מתוך סרט מצוייר דמיוני.

הרוח שבאה מהאגם הרימה גלים לבנים. כל עצי עיירת הגבול צ'לה צ'יקו כאילו מבקשים להגר לארגנטינה, נוטים ממערב מזרחה. מצאתי חניה ומיטה אצל לואיס וונטורה בעל מלון קטן באותו שם. בבוקר השכמתי ונסעתי מזרחה לפגוש את מעבר הגבול הצ'יליאני ארגנטינאי בפעם השלישית בתוך עשרה ימים.

רק הערה קטנה: בחלק הדרומי ממש של דרום אמריקה, בו אני נמצא כרגע,  קשה להשיג קשר סביר לאינטרנט ולכן יתכן שיבוש בלו"ז העידכון של הבלוג.

בפעם הבאה: הקטע האתגרי של דרך מספר 40. אל-צ'לטאן-למרגלות פיץ רוי. ובדיקת הגוונים הכחולים של הקרחון המתקלף שבאל-קאלפאטה.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 21 תגובות, הוסף תגובה    

בפעם הבאה: פוקון עיירה שהיא חנות אחת גדולה להרפתקאות. המעבר הראשון לארגנטינה. בארילוצ'ה, אסקוול והמשך הציר דרומה. לכיוון הקארטרה אוסטראל

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 15 תגובות, הוסף תגובה    

עם גלי במרחבי פרו וצ׳ילה

"…זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה"...(ירמיהו ב' 2)
גם אם הציטוט למעלה, גדול על הבלוג הקטן שלי, אני מרגיש איתו בסדר ולכן סלח ירמי ואף שלדבריך, אמר את הדברים אלוהים בכבודו ובעצמו לעם ישראל, אני בטוח שדגני המורה הנערץ שלי לתנ"ך, היה מאשר לי לדבר בגוף ראשון תוך שימוש בציטוט, כי המדבר במקרה שלנו היה מוחשי כל כך. עיון מעמיק בפירוש בש"י*, מעלה כי הפסוק מדבר על כוחה של אהבה, על מסירות ועל גדולת הנפש שבמתן אמון באחר. אני רוצה לומר את זה לגלי שלי.

את הפוסט הזה, אני כותב, לאחר שגלי כבר חזרה לארץ. הפרידה ממנה השאירה בי פתאום בור. הגענו בשעה שבע בבוקר לשדה התעופה הקטן מצפון לעיר אנטופאגאסטה (Antofagasta) שבצפון צ'ילה ואיזה אוירון לבן, לקח אותה רחוק ממני לתוך שמים מכוסי ערפל נמוך. כך שלא יכולתי לראות אם היא נופפה לי לשלום, או אם הספיקה לכסות בהבל את חלון המטוס ולסמן עליו באצבעה, לב. חמישה שבועות היינו כרוכים זה בזה, כמו שני מזלגות שהשיניים שלהם לא מסוגלים להנתק. כמה מכם זוכים לחבק בשעות היום, את אהוב/ת ליבכם תשע שעות רצופות? חמש? שלוש? ולעשות את זה כמעט יום אחרי יום. כמה מכם מוצאים נושאי שיחה עם חברים, גם אחרי שלושה שבועות של דיבור צמוד צמוד, בתוך התרגשויות הרודפות זו את זו? כמה מכם מבינים איזה כוח צריך בכדי לרכב במושב האחורי, במדבריות שלא נגמרים ובסוף היום לחייך לעודד ולהיות עם כל הלב בהרפתקה? גלי הגיעה בדיוק בזמן. התגעגעתי אליה ולריח הבית שהגיע איתה. ועכשיו אני שוב לבד, מדבר לעצמי בקול רם, מספר לכם על זה ועוד חושב שאני נורמאלי.

לאחר שנפרדנו מפונו לחופו של אגם טיטיקאקא, הגענו לכביש שהיה בעיצומה של סלילה מחודשת, מה ששלח אותנו בלית ברירה, לדרך עפר עוקפת. כמה דקות לפני שחלפנו בה, עברה עליה מיכלית שהציפה את הדרך במים, כדי למנוע מאבק לעלות והפכה את הדרך לעיסת בוץ שלא עברנו אלא חמישה מטרים, בטרם החלקנו ועפנו לאמצע בריכת בוץ, גלי קיבלה מכה במותן ואני בירך. היינו מרוחים בשכבה חומה כהה. כמה חבל שזה לא היה שוקולד. אנשים עצרו מכוניותיהם, תוך החלקה ללא שליטה ומיהרו לעזור לנו להתרומם. לא הצלחנו לעמוד על הרגליים והחלקנו שוב ושוב והאופנוע יחד איתנו. ואם אלה לא היינו אנחנו, היינו משתוללים מצחוק, לכן, צחקנו קלות. בסוף יצאנו ממלכודת הבוץ ובלי הסברים מיותרים בספרדית ספרותית לפועלים שעסקו בתיקון הכביש, חזרנו לדרך שהיתה בסלילה, עלינו עליה ועברנו אותה בזהירות להמשך דרכנו.
לשנינו כאב הראש כבר כמה ימים, מתוך אי הסתגלות לגבהים של מעל 3500 מטר, בהם הסתובבנו. ועל אף שלעסנו כל מיני גלולות, חיפשנו באינטרנט טריקים עוקפי תסמונת גבהים, אחזנו קמעות ולחשנו לחשים ותפילות. היינו במצב בו כל מה שעניין אותנו זה לרדת בגובה. אך מערבה מהעיר חוליאקה, הדרך הלכה והגביה עוד ועוד וכעבור כמאה קילומטר כבר עלינו מעל ל-4500 מטר. נסענו בתוך רמה שטוחה והבנו שוב, כמה קשה להיות כלב כאן – ללא עץ אחד לרפואה. הנוף החל לקבל מאפיינים מדבריים ככל שהתקדמנו דרום מערבה. איכות הכביש המעולה היתה סוג של נחמה וגם עזרה לנו להתקדם מהר. ממש לפני שיא הרמה, הכביש חלף בין מספר אגמים חלקים, לחופם רעו עדרי גואנקו ובשוליהם עמדו פלמינגו ורדרדים ועסקו במלאכת סינון המים וחיפוש מזון במקורם המוזר.

כמאה קילומטרים לפני אריקיפה (Arequipa) הכל הפך להיות מדברי נטו. רוחות צולבות, הרימו מערבולות אבק וחול בשולי הדרך ויחד עם זאת, הקור רק גבר. מרחוק בדרום, הציצה לעברנו פסגתו הצחיחה של הר הגעש אל-מאטי (El Mati) מגובה של כמעט 6000 מטר ומימין ליוותה אותנו מסילת הברזל של הרכבת  היורדת מקוסקו לשפלה. באחד המקומות מצאנו שלט המכריז על המלחה הגדולה שלידה חלפנו, כעל אגם. לאחר שש שעות של רכיבה לא קלה, גם אם בנופי בראשית. הגענו לאריקיפה. עיר שמתחילה במפעלים עשנים למוצרי בטון, שכונות עוני, כבישים מפורקים וככל שהתכנסנו למרכזה, התגלתה עיר שלווה, ירוקה ופורחת.

מבואות אריקיפה

שכרנו חדר במלון קטן, בתוך שכונה שקטה המחולקת לקבוצות בניינים דו קומתיים מעוצבים בסגנון הכי מערבי יאפי שפוגשים גם בארץ. מגודרים בגדר סורגים גבוהה, עם שומר בכניסה. אריקיפה יושבת בגובה של כ-2300 מטר וכבר ביום הראשון התחלנו להשתחרר מתסמיני הגובה. אני בדרך הקשה וגלי בדרך הקלה יותר. את הרמז לכך שמדובר במלון בבעלות אופנוען, מצאנו במחירון פרטי הכביסה, בו היה סעיף "מעיל אופנוע". את המקום הקים לארס, בחור הולנדי שנישא לגברת פרואנית, השתקע בעיר לפני שמונה שנים. בבעלותו חברה לטיולי אופנועי שטח קלים, אליה מגיעים רוכבים מכל העולם כדי לרכב במדבריות של פרו, בוליביה וצפון צ'ילה. הוא בחן בעיניים נוצצות את הב.מ.וו שלי.ישבנו כאן יומיים רגועים בהם קפצנו למרכז העתיק. שוטטנו במרכז העיר, שהיפה בה הוא שהרחובות הבתים והכיכרות נשמרו בעיצובם הקולוניאלי הקלאסי. ועם הכבוד לייחוד של העיר הזו, התיישבנו במסעדה הצופה על הכיכר המרכזית בה עומדת מזרקה וענני יונים טסו ונחתו בין האנשים שנחו בצל. את עיני תפס דורס שחור, פרס אני מניח, שעמד על כרכוב אחד הגגות וחיפש לעצמו ארוחה תוך מעקב על מעוף היונים (אף שידוע לי, כי הוא אוכל פגרים ואינו עוסק בצייד). השעה הייתה צהרי היום, לפתע פרש הפרס את כנפיו ונעמד כמו פסל חי לכמה דקות כאומר "אני הבוס". קליק, קליק. הוא מתועד.

הכיכר באריקיפה

בבוקר מאוחר, יצאנו לכיוון הגבול עם צ'ילה. לשמחתנו הנמכנו עוד ועוד והמדבר הפך להיות ריק, חולי, רחב ושטוח. הכביש שנמתח מאיתנו למרחקים אדירים כמו קו אחד שחור שמתכנס לחוד מחט ממש, הזדמנות נדירה להתסכל לתוך המושג "אין סוף". לא כל כך ידענו אם עלינו להתלהב או להתאכזב. באמצע שום כלום, בשולי הכביש עצרנו לאכול. כל שעניין אותנו זה להגיע לעיר הבאה מוקווגואה (Moquegua) שאני מבטיח פרס של דלי חול שלם, למי שמוכיח שהוא שלף את המילה הזו אי פעם ב"ארץ עיר". יותר חור מטימבוקטו. מה לנו ולדבר הזה. עיר שבאמת נתקעה לה בתוך עמק קטן ופורה בו עובר נהר לא גדול. הכל פה משדר שתיירים לא עוצרים כאן. אולי לתדלק. אבל בטח לא לישון. היינו מכוסחים מעיפות, אז: חניה. חדר. מקלחת. מיטה. בוקר. אוכל. דלק. שלום. שמנו את העיר טאקנה (Tacna) על האף והדרך הטובה המשיכה לצלול לגובה פני הים.

מעבר הגבול לצ'ילה' כלל את כל הטקסים הבירוקרטיים הרגילים לאמריקה הלטינית. כאן זה מפגש בין פרו, מדינה שתקועה בחול, לצ'ילה מדינה שמנערת במהירות את עצמה ומתפתחת בקצב מהיר. לאחר שרשרת פקידים, טפסים וכמה אנשים נחמדים שהבינו יפה מאד ששני הישראלים האלה, זה באמת אירוע לא שגרתי וסידרו ליווי של דובר אנגלית שעבר איתנו את כל המסלול. אנשים טובים. כמו שיצאנו ממעבר הגבול לכיוון העיר אריקה (Arica), הבנו שאנחנו במקום שמדבר בכלים אחרים, כשמדובר בניהול מערכות כבישים, תחזוקה, שילוט, תחנות דלק. בכניסה לאריקה, פגשנו עוד מלאך בסדרת מלאכי המסע, נהג מיניוואן שהבין שאנחנו קצת אבודים, עצר ונידב עצמו להוביל אותנו לאן שנרצה  ולקח אותנו עד לפתח ההוסטל של רוס. בחור ניוזילנדי הנשוי לצ'יליאנית. המקום מקסים בפשטותו ובתחושת הבית שהוא מעניק. רוס עושה הכל לבד ("אם אני רוצה שזה ייעשה נכון, אני צריך לעשות לבד"). נגר, מסגר, בונה. מארח. מסביר על מסלולי טיול באיזור. מזמין מוניות. מדפיס. בקיצור, איש מקסים. פגישה עם הסופרמרקט המקומי, נתנה לנו איכון מהיר גם על רמת החיים בצ'ילה. מצאנו בו הכל. גם בעיר המרוטה הזו בקצה הצפוני של צ'ילה (שאורכה כ-4300 ק"מ), אנשים מחזיקים רמת חיים סבירה. לראשונה באמריקה הלטינית, אני מזהה מעמד ביניים.

המלאך שלנו באריקה

התמונה הזו מוגשת באהבה לחדוה הגדי זיסמן

רוס הציע לנו לעבור דרך נאת המדבר פיקה (Pica), שם הוא אמר, הכפר בנוי סביב מעיין מים חמים שיהיה כיף להכנס לתוכו ויש במקום הוסטל נעים. נאת-מדבר, הוא ביטוי קסמים, באזני מי שלועס חול כבר שבוע. ולכן המראנו בקלילות, לתוך קטעי מדבר נוספים עצרנו בדרך במסעדה שיכולה בקלות לקבל את הלוגו של כושי רימון כסוג של זיכון. באמצע ערבה צחיחה, כמה עצים, מסעדה מעולפת מחום ואוכל של בני אדם: מרק. לחם. ירקות. אורז. הגענו לקראת ערב לפיקה. כאן האכזבה היתה גדולה. מעיין המים החמים נתגלה כחור בקיר סלע ולידו בריכה מבטון מכוער בגודל 20 על 15 מטר, בה רבצו אנשים כמו היפופוטמים. והכל מוקף בארכיטקטורה ועיצוב של בריכה עירונית מיושנת מהסוג הכי לא מזמין. קצת הלאה משם עמד אגמון קטן בו צפה פסולת וסביב, דוכני רוכלים המנסים לדחוף לנכנסים גלגלי-ים וציוד המתאים לאגם בגודל הכנרת לפחות. ההוסטל עליו קיבלנו המלצה, לא היה אלא צריף בחצרם של זוג קשישים חביבים שהשאלה לגבי אינטרנט שזרקתי לעברם, היתה בשבילם סוג של אחשדרפנים. לפחות המזרן היה סביר. ברחנו משם עם שחר. לכיוון אנטופאגאסטה.

פאטה מורגאנה מיימית באופק

הדרך שוב חצתה מדבריות. לא סתם, אלא את צפון מדבר האטאקאמה. אחד מיצרני ההכנסות העיקריים של צ'ילה. שזכתה בו אחרי מלחמת האוקינוס השקט ברבע האחרון של המאה ה-19 (1879-83), בה הביסה צ'ילה הקטנה, את בוליביה ופרו ובהסכמים בעקבות המלחמה, המדבר הזה נשאר ברשותה. הוא מנוקד במאות מכרות עיליים ותת קרקעיים, החופרים בשקדנות עפרות מתכת (בעיקר נחושת) ושולחים אותן לתעשיות הכבדות ברחבי העולם מבעד לשורת נמלי הטענה הפזורים לאורך חופי צ'ילה. שמנו לב גם לרמת הזיהום העצומה שהמכרות ומפעלי עיבוד חומרי הכריה, שולחים לאויר. כלי הרכב סביבנו, הפכו להיות איכותיים יותר, מודרניים ומן הסתם מהירים הרבה יותר.

כבר כמאה קילומטר לפני אנטופגאסטה המסתתרת על חוף האוקיינוס מעבר לשורת הרים חלודים ורוויי תחמוצות מתכת, הבחנו  בענן הערפל השוכב על הרכס, כמו שמיכת פוך על חמוקי אישה כהת עור. הערפל כאן, זו תופעה שנכיר עוד מקרוב. לחות העולה מהאוקיינוס אינה מתגבשת לעננים, אלא רובצת מעל החוף בגובה כמה עשרות מטרים, כשכבה לבנה. עיר שחיה רוב הזמן בצל הערפילים, עם כמה התבהרויות מהירות וקצרות. המצב האקלימי הייחודי הזה הביא לכך שמדבר האטאקמה שבחלקו הצפוני עברנו והשוכן ממזרח, לא זכה לטיפת גשם מעל 400 שנה, עליהן יש תיעוד וכנראה הרבה יותר מכך. – המדבר נחשב היבש בעולם.

רחובות אנטופאגאסטה

לעניות דעתי, אנטופאגאסטה אינה נמצאת בשום תכנית של שום מוצ'ילר או תייר נורמאלי שמתכננים לבקר בדרום אמריקה. ונראה שאזרחי העיר ופרנסיה יודעים את זה. לכן הם עסוקים בעיקר בענייניהם ובהתפרנסות. העיר היא נקודת היישוב העיקרית לשירות המכרות והתעשיות הנספחות לתחום, ברדיוס גדול מזרחה. ועושה רושם שכאן מרויחים מספיק, כי זו עיר סואנת ומלאת חיים. הרחובות מיושנים אמנם, אך מלאי חנויות בכל רמה. בתי כלבו עצומים סביב מדרחוב תוסס. מסעדות וגנים ציבוריים מתוחזקים, יפים ופורחים. ולאורך החוף, קניון ("מול") ענק, שנראה כמו חיבור בין שלושה קניונים בארץ. ובו יש כל מה שאתם מעלים בדעתכם, כולל סוכנויות רכב על שלל הרכבים הכי עדכניים. ואגב, קטנועים ואופנועים קלים, מוכרים בחנויות של מוצרי חשמל. מה שלדעתי היה צריך לקרות גם בארץ (כבר לפני שנתיים, ניסיתי להסביר את הרעיון לאחד היבואנים של דו-גלגלי לארץ, כי הגיע הזמן למכור קטנועים קלים כמו שמוכרים מיקסרים או טלויזיות. כאן אני רואה שהקונספט עובד). לאנטופאגאסטה יש סמל, אייקון אחד ויחיד שהוענק לה על ידי הטבע. זו קשת, מעין שער סלע, הבולט מהים במרחק כמה מאות מטרים מהחוף הצפוני שלה: "לה פורטדה" "השער" אולי ראיתי את תמונתו פעם, עכשיו למדתי איפה זה.

כן, שלושה ימים לפני חזרתה של גלי הביתה, המסע המשותף שלנו עבר לפאזה של קיפול והתאוששות. חיפשנו את כתובת המלון שהומלץ לנו ובאחד הצמתים בו רציתי לפנות שמאלה, עקפה אותי משמאל מונית, שאם לא הייתי מבחין בה ולוחץ על הבלמים בכל הכוח, המסע ואנחנו היינו נגמרים. מעצירת החרום שלי, נפלנו שנינו הצידה אולי בפעם הרביעית.
שכרנו דירה בקומה שביעית של מלון דירות, המאובזרת כמו דירה לדוגמא, עם כל מה שיש בקטלוג – עברנו שיקום איטי מכמה ימים קשים בהם רכבנו בתנאים מדבריים לא קלים. גלי הגיעה לקטע הקשה בכל המסע עד עתה, ועמדה בכך בגבורה. היה חשוב לנו הביחד. שחיפה במשהו על הקושי. ההצטרפות של גלי יכלה לצאת לפועל רק בתקופת חופשות החגים. לא יכולנו לבנות אותה יותר טוב. אנחנו רק יודעים שהנסיעה הבאה שלנו תהיה בתוך יערות, אגמים, ופסגות מושלגות. שלא לדבר על חופי ים זרועי דקלים.
לאחר הפרידה מגלי, שבתי למלון להעמיס את האופנוע ולקראת הצהריים יצאתי חזרה צפון מזרחה, 200 ק"מ לתוך מדבר האטאקאמה אל העיר קאלאמה (Calama), עיר מחוז במרכז מכרות. וממנה המשכתי עוד כמאה ק"מ לכיוון הכפר/אתר התיירות, סן-פדרו דה אטאקאמה (San Pedro de Atacama). מקום שהפך ליעד תיירות מדברית לוהט. הכפר שרחובותיו הן דרכי עפר מעלות אבק ובתיו עשויים בוץ, עלול להטעות ברגע הראשון, אך הצצה במחירי לינה, מסעדות וטיולים מאורגנים היוצאים מכאן, מבהיר מהר מאד שלכאן צריך להגיע עם ארנק עבה וחשבון פתוח.

ברחובות סן פדרו

מפה יוצאים לכמה אתרים מרתקים. למשטחי מלח הצמודים ליישוב.  לעמק יפה הדומה לפני הירח, גם הוא במרחק קצר. לאתר נביעת גייזרים במרחק כ-90 ק"מ' בטטיו  (Tatio) ואפשר לבחור בטיול של כמה ימים, המגיע למדבר המלח ליד הכפר יויוני (Salar de Uyuni)  בבוליביה. סן-פדרו מלאה במדריכים צעירים, המיומנים בהדרכה כמעט כל שפה ולרשותם צי רכבי שטח מדוגמים ונוחים. נכנסתי ללינה במלון צנוע. בחצר פגשתי את מארק, בחור גרמני שעוסק בהדרכת קבוצות המגיעות מגרמניה. התייעצתי איתו לגבי המסלול שתכננתי ליום המחר. החלטתי להגיע לשדה הגייזרים טטיו וידוע לי כי מדובר בדרך לא סלולה של כ- 90 ק"מ. הוא תיאר לי את הדרך המצפה לי בפרוטרוט. רשמתי כמה נתונים וכתבתי הערות על מרחקים וציוני דרך חשובים.

בשעה שבע בבוקר, מצוייד בעוד שני בקבוקי מים. עמוס עם כל הציוד שלי איתי, כדי שאם אחליט להשאר בשטח או לשנות כיוון, לא אצטרך לחזור לסן-פדרו. הורדתי לחץ בצמיגים שכבר אותתו שמגיע זמנם. ויצאתי נחוש לכיוון כללי צפון, על דרך עפר כבושה. בעשרת הקילומטרים הראשונים, דרך העפר היתה חלקה ככביש ואז הפכה לדרך חצצית. לא קשה יותר מהדרכים אותן חציתי עשרות פעמים כשהייתי יורד עם אופנוע לנגב. מצאתי עצמי לגמרי לבד, מדי כחצי שעה הגיע מולי טנדר או רכב שטח של טיול מאורגן, גם קבוצת רוכבים על אופנועי שטח מושכרים. מד הגובה הראה 3500 מטר. איכות המסלול השתנתה כל הזמן, לעיתים חולית, לעיתים חצצית ולעיתים כבושה וחלקה. לאורך הציר היה שילוט איכותי שהוצב בצמתים והוסיף לתחושת הבטחון.

רוב הזמן רכבתי בעמידה, טכניקה המסייעת לשליטה באופנוע וממזערת את החבטות, כך אני יכול להזיז את הגוף קדימה ואחורה או לצדדים ולאזן את תנועת האופנוע ביתר קלות. באחת העליות בקטע מהיר, נקלעתי למלכודת חול שהסתתרה מעבר לפניה ימינה ועפתי עם האופנוע לצד שמאל. לא משהו נדיר או דרמטי. רק כדי להרים את האופנוע נזקקתי ליותר זמן מהרגיל. האויר הדליל בחמצן, עשה את שלו. פרקתי בעצלתיים את הציוד. וחפרתי בעזרת פלח אבן חדה, שתי תעלות מתחת לגלגלים כדי שהרמת האופנוע תהיה קלה יותר. והופ  הוא הורם. לאחר מאמץ שכזה, מנוחה של עשר דקות.

לאתר הגייזרים הגעתי אחרי סדרת נפילות ועוד התהפכות קטנה בדרך. משהו שעיכב אותי כמה שעות מיותרות. האתר שהוא שטח בגודל כקילומטר על שניים. במרחקים של כמה עשרות מטר זה מזה, נובעים גייזרים של מים רותחים או רק אדי מים מתוך האדמה. התופעה נובעת מזרימה של מי תהום קרים על שכבה של סלעים חמים בעומק האדמה, חום הסלעים נגרם מפעילות טרמית בשולי הרי הגעש הניצבים סביב. חלק מהנביעות, הן בעצם בריכות קטנות בקוטר כשני מטר, עטורות התאבנות של מינראלים בצורות וגוונים שונים. במרכזן מבעבעים מים רותחים, ממש כמו סיר מים או קומקום ששכחנו על הכירה. ומדי כמה דקות מתגבר הלחץ ולאויר מזנק נד מים שרצוי לא לעמוד בקרבתו.

הכנסתי יד לאחת הבריכות – כן, יש לי כוויה קלה. טעם המים מלוח. או בעצם חמוץ, מלוח, מריר. טפו, איכס. ליד כל גייזר רציני הוקמה מרפסת תצפית, כדי למנוע ממבקרים להתקרב אל הנביעה. קליפת האדמה בקרבתה עלולה להתמוטט ממשקל אדם וליפול לתוך יורה רותחת כאן לבד בקיביני, זה תענוג מפוקפק. זהו. מיציתי. מאחר וכאמור נשאתי על האופנוע את כל הציוד שלי. החלטתי לא לשוב לסן-פדרו אלא להמשיך לכיוון העיר קאלאמה בצלע השניה של הקטע המדברי. וכך בבדידות מזהירה ורכיבה זהירה, משכתי על דרכי העפר לכיוון עיר הכורים, מרחק 80 ק"מ מתוכם 60 ק"מ דרך עפר טחונה ומחורבשת, באמצעה פגשתי את ברברה השוויצרית על אופני התיור שלה, שבאה לחצות את האטאקאמה לגמרי לבד. משהו חד פעמי החבר'ה האלה.

דרך עפר מהודקת וחלקה

בקאלאמה, מול המסעדה בה עצרתי ללעוס משהו, לאחר היציאה מהשטח

עשרים הק"מ הנותרים, הם דרך עפר כבושה שמשרתת גם את המכרות באיזור וככזו היא חלקה ומהירה. קאלאמה נהנית מהפרוספריטי של עסקי הכריה ולכן יש בה בתי מלון בשפע ומחיריהם גם הם של חברת שפע. נפרדתי מ-30 דולר, תמורת לילה נוח ובעיקר אמבטיה מרפאת מכאובי נפילות, בה רבצתי שעה וחצי עד שהעור בקצות האצבעות נראה כמו דפים מספר של גמדים. [כן, רעיון לסיפור בלשי בו הפושע משאיר טביעת אצבעות אחרי שהן שרו כמה שעות במים. החוקר חושב בתחילה כי מדובר בסוג של כפפות סרוגות.  אך התעלומה נפתרת אחרי שהבלש מזהה את הכובסת (או האופנוען שישב באמבטיה) כחשוד העיקרי וכו' וגו' ] הביקור באיזור סן-פדרו סימן בשבילי את הפרידה מהמדבר. פניתי חזרה על כביש 5 ה"פאן אמריקאנה", לכיוון דרום מערב וכיוונתי מבעד ללב האמיתי של מדבר האטאקאמה, לכביש החוף, בואכה העיירה טלטל (Taltal). ראשית, התגעגעתי לים. גדלתי באשקלון מול הים וים אצלי זו סוג של התניה לרוגע ואיפוס מערכות פנימיות. אני צריך גלים מתנפצים כדי לשטוף מעלי את החול. ושנית איזה שם מקורי, זה מעין ד"ש. יש לי בבית טלטל משלי. בתי המרכזית טל. ואחרי שביקרתי בתמרינדו בקוסטה-ריקה, לכבודה של תמר בתי הצעירה. וכדי לפרגן גם לאילאיל בתי הבכורה, הרי האותיות IL , הן הקיצור המקובל לישראל ולכן ILIL זו תזכורת נהדרת. כמאה ק"מ לפני הפניה לאנטופאגאסטה, הגעתי לשלט המודיע שאני חוצה את חוג הגדי. (כן, אני גדי) הקו הדרומי של חגורת האיזור הטרופי שמרכזה בקו-המשווה. את צפונה תוחם חוג-הסרטן (וגלי היא סרטן, אז הבנתם) אותו חציתי בצפון מקסיקו. חוג הגדי, הוא הקו הרוחב הדרומי ביותר בו השמש מגיעה לזניט, כלומר ניצבת לכדור הארץ. מכאן הצל תמיד ארוך ומזג האויר הופך ממוזג יותר. מבחינתי קריר יותר. אני מקוה שלא קריר מדי.

כמה מבטים על טלטל

המוטל בעיירה טלטל

*בן שלום יוני
בפעם הבאה: לאורך החופים הקרירים והפראיים. עם מחשבות לקנות כאן כמה קילומטרים של גלים מתנפצים (לצערי, לא מקבלים כסף של מונופול). העיירה טלטל. העיר לה-סרנה. מפגש עם חוזה והגעה לסנטיאגו.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 9 תגובות, הוסף תגובה