אדם ממשיך להקיף את העולם ומשתף בדרכו הייחודית:

האנשים, הנופים והמסלול האתגרי.

כבר בבואנוס-איירס

סוף סוף אחרי מאמצים רבים, מחשב הנוטבוק שלי חזר לחיים (אינשאללה) והנה עידכון לקטעי המסע האחרונים וכמה צילומים.
אחרי שעזבתי את חוות מנליק במרכז פטאגוניה, רכבתי דרומה לצפות בקרחון הפריטו מורנו (Perito Moreno). מראה מופלא של ממש. שילמתי את דמי הכניסה הגבוהים והחנתי את האופנוע בכניסה ואז צעדתי את הקילומטר וחצי עד לקרחון עצמו. כמובן תוך צילום ללא הפסקה של הנוף המדהים.

מאיזור זה דרומה, הכביש כבר הפך לאספלט סלול ולאחר לילה של קמפינג במישורי הפמפה, חציתי את הגבול בסרו קסטיו (Cerro Castillo) בחזרה לתוך צ'ילה. מגדלי הטורס דל פיינה Torres Del Paine נראו כבר ממרחק של מעל 80 ק"מ בזכות מזג האויר הנאה ששרר. שהיתי יומיים בפארק ומשם המשכתי דרומה, בדרך עפר צרה שיצאה מחלקו הדרומי של הפארק. הדלק כמעט ואזל' אך עם טיפות אחרונות (או ליתר דיוק; אדי דלק) התגלגלתי לתחנת דלק "קוֹפָּק" בעיבורה של פוארטו נאטאלס (Puerto Natales) תדלקתי וגם תיקנתי את הלפטופ הקטן שלי (הייתי צריך להסיר איזה סוס טרויאני) וכמו שבאתי להמשיך, פגשתי חבר; ג'נס (Jens) מגרמניה. ג'נס הוא מארגן מפגש  Horizons Unlimited במרכז גרמניה. נפגשנו שם ונשארנו מאז בקשר. לפרנסתו ג'נס משמש מדריך של אלדוויז ( Edelweiss Tours) – חברה ידועה למדי, של טיולי אופנועים. באירופה (ובעולם). הוא וקבוצת הלקוחות שלו, הזמינו אותי לסעוד איתם ארוחה נהדרת ולבלות את המשך היום. אנשים נהדרים.

המעבורת בתעלת מגלאן- 4.5 ק"מ בין פטאגוניה לארץ האש

כבישי הבטון הובילו אותי בעוד יומיים של רכיבה דרומה והגעתי ממש ברגע האחרון לפני שכבש הספינה קופל. מסיבה שאינה ברורה, אופנוענים זוכים להפלגה חינם, משהו שלוקח 29 דקות וחוצה את מיצרי מגלאן לטיירה דל פואגו. Tierra del Fuego)) טיפסתי לסיפון והשקפתי לכיוון מיצרי מגלאן שהיו עד לפתיחת תעלת פנמה, הדרך הראשית בין מערב אירופה לחוף המערבי של ארצות הברית. אין פלא שפנמה אוחזת בנכס בעל חשיבות אסטרטגית עצומה לארה"ב.
טיירה דל פואגו – היא ארץ האש נקראה כך על ידי מגלאן הנווט שהפליג לכאן במאה ה-16. שם המקום נובע מהאש שראה לאורך החוף. אש שהובערה על ידי ילידי המקום כדי להתחמם וכנראה לצלות אסאדו.

אריקה ויניב

במעבר הגבול בין צ'ילה לארגנטינה, חוויתי הפתעה נעימה בדמות אריקה ויניב [יניב, אולי תיצרו איתי קשר- יוני:)] זוג ישראלי אמריקני שרכבו מלוס-אנג'לס קליפורניה עד לכאן, על שני אופנועי ב.מ.וו. דאקר 650 שלהם. חצינו את הגבול יחד והקמנו אוהלים יחד בלילה גשום וקר לצד הדרך. למחרת, מזג האויר השתפר ובהתלהבות והתרגשות רכבנו יחד לאושואייה. לאורך כל הקטע הזה חשבתי רבות על נקודת הציון הייחודית הזו ועל העובדה שהגורל זימן לי רוכב בן ארצי לחלוק איתו את הקטע האחרון של "קצה הדרך העולמית".
באושואייה הקמנו אוהלים ונחנו כמה ימים במחנה הקמפינג הפנטסטי של מועדון אנדינה (Andina). ואז נפרדנו ואני יצאתי צפונה.

למטה: גאריבלדי פאס – כמה ק"מ מצפון מזרח, לפני הכניסה לאושואייה

אושואייה. מבט ממזרח

איפסתי את מד המרחק. וחייכתי לעצמי; "מכאן, הכיוון הכללי הוא לאלסקה בצפון. רחוק, רחוק, רחוק מכאן".
בדרך פגשתי עוד אפנוען, גווידו Güido מגרמניה. לא ראינו איש את רעהו מאז שהייתי בוואלפריסו צ'ילה, וזה אכן היה נפלא לפגוש אותו ולרכוב ביחד שוב. בעיירה ריו גרנדה Rio Grande הזמינו אותנו בני משפחה מקומית, להתארח בחברתם ונענינו להזמנה ברצון. שם למדנו להכין אמפנדס, ה"בורקס" הדרום אמריקני, פחות או יותר…
ריו גרנדה היא עיר מאובקת שארגנטינה הקימה מסיבות פוליטיות (נשמע מוכר?), כדי לחזק את אחיזתה של ארגנטינה בטיירה דל פואגו. יש כאן מפעל להרכבת מכונות כביסה, מערכות טלויזיה וכדומה. הבתים ברובם חשוכים ויש במקום תחושה של נטישוּת.

21 בפברואר יום הולדתי ה-36 . גווידו ואני בישלנו עוף צלוי די טעים וסעדנו עם משפחת פרז ארוחה מהנה. לא יכולתי לבקש ארוחה או חברה מוצלחים יותר ליום החשוב הזה. ולמחרת בבוקר עם הנג אובר קליל, נפרדתי ממארחי ב Muchos Gracias por Todo (תודה רבה לכולם) ועברתי (שוב) לצד הצ'יליאני של טיירה דל פואגו ועוד כמה מאות ק"מ עד למעבורת אל היבשת.

דרום אמריקה

בעודי מחפש מקום בפאמפאס להקים בו אוהל באותו לילה, איבדתי לשניה את הריכוז ורכבתי ישירות לתוך בור עמוק. האופנוע נפל פנימה ואני טסתי קדימה מעל לכידון… קמתי על רגלי והרמתי את האופנוע תוך בדיקה מהירה לעצמי ולאופנוע. כמה שריטות, אך שום דבר לא נשבר. למזלי. זו היתה תזכורת מפחידה לשנינו, להקפיד על זהירות כפולה; כאשר רוכבים כל יום ולאורך ימים רבים באיזורים נטושים. תופסים בטחון עצמי רב וזה ממש חשוב לשמור כל הזמן על זהירות וערנות על אחת כמה וכמה כשרוכבים לבד על אופנוע.

ב ז ה י ר ו ת   א ד ם !

החבר'ה מחוות מנליק (בה התארחתי בדרכי דרומה) שלחו לי מייל קצר, בו אמרו כי הם כולם יהיו בחוות קונדור (Estancia El Condor) מצפון לעיירה אל-צ'אלטן (El Chaltén)  ב-25 בחודש וכי החלקים שהוזמנו עבור אחת ממשאיות הפורד F200  שלהם שתיקנתי, הגיעו. הדרך לחוות אל קונדור היא חתיכת 130 ק"מ של נתיב חצצי מוכה רוחות אימים… אבל איזה מקום! מדובר בחווה בת 400 אלף דונם (!) הממוקמת לרגלי הקורדיירה Cordillera. משקיפה על אגם סן מרטין (lago San martin).
אכן היה נהדר לפגוש חברים חדשים/ותיקים ובילינו לילה נפלא ביחד. אכלנו בשר בקר ונהנינו איש מחברת רעהו.

היה קשה לומר שלום לאנשים הטובים האלה, שקיבלו אותי כאחד מבני משפחתם ולא ביקשו דבר בתמורה. העמסתי את האופנוע וכיוונתי צפונה לבארילוצ'ה (Bariloche), "איזור האגמים". מקום יפהפה עם קהילות בעלות אופי אירופאי. שוויצרי, גרמני, בריטי. פניתי לדרך 7 האגמים לכיוון סן-מרטין ואז יצאתי מזרחה לעבר המדבר הפאטגוני. באחד הלילות באוהלי לצד הדרך, חזיתי בתצוגה מרהיבה של סופת רעמים וברקים באופק הרחוק (צילום עליון בפוסט).

המדבר הפאטאגוני

שני הימים אחר כך היו רטובים למדי, גשם ניתך כל היום והמים הגיעו לכל פינה… ביום הרכיבה האחרון לכיוון בואנוס איירס, פשוט ארזתי את האוהל הרטוב שלי בתוך הגשם ויצאתי מתוך שדה פולי הסויה בו לנתי להמשך הרכיבה. הדרך היתה מוצפת, לפתע האופנוע התנדדנד והתנועע מצד לצד. משהו מוזר ושונה. עצרתי. וקלטתי; הגלגל הקדמי מפונצ'ר והצמיג יצא מהחישוק. "לא…לא עכשיו!!… לא כאן!!!" חשבתי לעצמי. עצרתי בניחותא ובחנתי את המצב.

קודם כל, אספתי קצת מים מאיזו שלולית הרתחתי אותם והכנתי קפה כמו שצריך. אחר כך, השכבתי את האופנוע, הסרתי את הגלגל הקדמי, סתמתי את הנקב בצמיג. לנפח צמיג טיובלס ללא קומפרסור חשמלי, זו חתיכת עבודה. אז דחפתי פנימה פנימית וברגע שכבר עמדתי לנפח אותה, חקלאי מקומי הגיע לעזרתי. גבר בטנדר טויוטה עצר לידי ובחיוך שאל מה הבעיה. "בוא איתי לחווה שלי יש לי קומפרסור". כך עשיתי והצמיג תוקן במהירות. שמתי לב כי הבחור צולע, במבט ממוקד יותר גיליתי כי חסרה לו רגל אחת. "מה קרה לך?" שאלתי. "איבדתי רגל במלחמת פולקלנד" הוא ענה. הבטנו זה בזה בשתיקה ואחר כך הבנו שאנו חולקים בינינו הרבה מן המשותף. חייכנו. לחצנו ידיים והודתי לאיש הטוב הזה. תאמרו מה שתאמרו על ארגנטינה, אך זה מקום ידידותי.

המציל מהפאמפס ליד הטויוטה שלו

סוף סוף הגעתי לבואנוס-איירס. עיר עצומה בת 15 מליון תושבים, המכסה רדיוס של כ-40 ק"מ. עצירה ראשונה היתה במוסך אופנועני המסע הידוע: "דקאר מוטוס" “Dakar Motos”–   בבעלותם וניהולם של סנדרָה וחבייאר. המקום מפורסם בזכות הסיוע שלו לאופנועני מסע אתגרי וזה היה מקום מושלם בשבילי. תנאי אירוח פשוטים, ידידותיים ונוחים ומוסך איכותי בו ניתן לטפל באופנוע או לתקן אותו.

שני מטרים הצידה מחדר השינה הנ"ל – המוסך, עם אורח שמטפל באופנועו.

חביאר הוא ג'נטלמן אמיתי והסתדרנו מצויין. הבחנתי בדגל ישראל תלוי למעלה בתקרה. במבט קרוב יותר גיליתי את בעליו – יוני בן שלום!
האופנוע טופל. המחשב תוקן. הביטוח נעשה וחברים זכו לביקור. אנחנו מוכנים להרביץ לכביש (כלומר: "טו היט דֶה רוד") מחר.

העצירה הבאה אורוגוואי ואחר כך ברזיל.
אלה החדשות עד עתה. שמרו על עצמכם.
אדם.

——————————————————————————————————————————————————

תרגם וערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאדם שני

——————————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 3 תגובות, הוסף תגובה    

חבורה ישראלית על אופנועי אוּרָאל עתיקים, חצתה את רכסי הטינן-שאן בשיפולי הגבול הסיני. ערן שפיצר מומחה ה"סטאנים" שלנו, יסכם את המסע להנאתנו. צילומים: עדי גלעד ואלדד אהרוני

ביום שלמחרת, אחרי ליל הסדר חנה האופנוע שלי באחת מחוות הבודדים שבנגב ויצאנו לטיול רגלי ארוך. עם שובנו סיפרה לי בעלת המקום שרוסי אחד גילה את האופנוע, הסתובב סביבו בהתרגשות עצומה ובחן אותו במשך דקות ארוכות. לאחר שהצליח להתארגן על עצמו, הוציא מהתיק שלו דיסק וביקש ממנה למסור לי אותו. אתמול בערב פתחתי את הדיסק ואז הגיע תורי להתרגש – הדיסק הוא של מין חברה שמוציאה טיולים באזור של קירגיסטן וקזחסטן. לבחור קוראים וולדימיר והוא מחזיק 7 אופנועי אורל, שזה מין B.M.W. עתיק אבל חדש במונחים של חבלי הארץ הללו ואיתם הוא מארגן טיולים באזור ההררי של קירגיסטן.

כל מסע כזה אורך כשלושה שבועות ועולה כ-2800 דולר כולל הכל! במסע שעשינו לפני כשנה, הסתובבנו בקירגיסטן באזור של ימת איסכול. היינו שם ארבעה ימים ואת ההרים ראינו מרחוק. המדינה הזו כל כך הדהימה אותנו, שאם היינו יודעים היה צריך את כל החודשיים של המסע שלנו להקדיש רק לה או במילים אחרות – "אם יש למישהו חשק לבדוק, אני ממליץ בחום ובמידה גדולה של התלהבות על מסע כזה". כך כתבתי לפני כשנתיים באתר שלי וקיוויתי שמשהו יקרה. הוולדימיר הזה, שעובד למחייתו בהתקנה של מזגנים, לא וויתר ולאחר שיחת הטלפון הראשונה כבר נשבתי בהתלהבותו, – הוא נותן הכל ואני מביא אנשים – ניסתי לעניין את חברי ממועדון אופנועי ה-GS של B.M.W  ולדלות מעוניינים מהיקב ומהגורן, זה לא ממש התקדם ולאחר כשנה קיימתי

ערב שקופיות בביתי. באו כעשרים איש, ההתלהבות לא הצליחה להרים את הגג… "מסובך"…" 15 יום באוגוסט".. "מעט יקר"… "אשתי צריכה ללדת" ועוד מיני סיבות טובות למה לא. אבל היה שם נציג נלהב ובעל נסיון במיזמים הזויים – יורם קפלן, שהחליט שזה מה שנכון לעשות. הוא הצליח לשכנע את שלושת בניו הבוגרים ומינה אותם להיות המבוגרים האחראיים.
חשבתי לתומי, שלא תהיה בעיה לארגן קבוצה נוספת וקבענו שני תאריכי יציאה באוגוסט. קבוצת קפלן התגבשה ולארבעת בני המשפחה נוספו עוד שלושה חברים והעניין נחתם ונסגר. אצלי זה דישדש ולא התקדם ולאחר התלבטות החלטתי לוותר לכל חברי שהכזיבו ולהצטרף בזחילה על הגחון לקבוצה של קפלן. חודשיים לפני ושבוע לאחר ששילמתי את כל עלות הטיול הזה, קרה משהו במשפחתי שהעמיד את האחריות ההורית שלי במבחן ונאלצתי לבטל. בתחילת אוגוסט, יצאו בני המשפחה ולאחר טיסה שעוברת בתורכיה נחתו בבישקק שבקירגיסטאן.
קירגיסטאן היא אחת המדינות שנגזרה בתחילת שנות התשעים מברית המועצות. היא לא הצליחה להתרומם. אין לה אוצרות טבע ורכס הרי הטינן שאן-שעובר לכל אורכה, משאיר מעט מקום למגורים הגיוניים. רוב האוכלוסיה מתרכזת סביב אגם איסכול ועמק כפרגנה. הדת מוסלמית – אבל מאוד מתונה. בסך הכל כ-5 מיליון תושבים, על שטח שהוא כגודלה של אנגליה.

מבישקק, מוסעת החבורה לכפר בו מוחזקים האופנועים וכבר עם הנחיתה, מתחיל אצלם תהליך של הנמכת ציפיות וגיוס של סבלנות להתנהלות המקובלת – אין אופנועים, צריך להביא אותם. וולדימר יוצא לקבץ מרחבי הכפר את האופנועים העתיקים ולאחר זמן חונים מול "הצימר" שלהם תשעה כאלה. לכל אחד סירה ולשניים יש גם דריישפט לגלגל של הסירה – אופנוע 4X4… הם עושים קצת רכיבות נסיון להכרה של הכלים ודי נחרדים לגלות, שהיצירה המכנית המצ'קמקת הזו כמעט ולא ניתנת לשליטה. בלימה טובה היא משאלת לב והסירה כל הזמן מושכת ימינה. זו לא רכיבה, זו מלחמה. מאבק בלתי פוסק עם הרצון של האופנוע לקבוע את דרכו באופן עצמאי.
למחרת יוצאים לדרך. עדיין מישור ודרכים סבירות ונראה שיהיה בסדר. זה לא. ועם תחילת הכניסה להרים כשהדרך מעט משתבשת, מעלה יורם את גלגל הסירה על גבעה קטנה שלא הייתה צריכה להיות שם וכל החבילה מתהפכת. הוא יוצא מזה ללא פגיעה ממשית, אבל נחוש – מפה רק ברכב נורמלי. וולדימיר נאלץ להביא מהכפר הסמוך רכב 4X4 + נהג וחלק גדול מהציוד, עובר לרכב ומקל קצת על הרכיבה.

לוולדימר זה הטיול הראשון שהוא מוציא לקבוצה של ישראלים והוא נחוש להעניק להם את חווית חייהם, לספק את כל מחסורם וכדי שהכל יהיה בסדר, הוא מצרף גם טבחית שלפי עדותם לא יודעת להכין אפילו חביתה… מכונאי עם רגל מגובסת, שמתנייד על קביים. ילד עוזר. מכונאי נוסף ועכשיו גם הנהג עם רכבו – זה נראה כבר כמו משלחת, אבל מצליחים להתקדם. ביום השלישי, מגיעים לשיפולי רכס הטינן-שאן ומתחילים לעלות. לא קל, אבל מסתבר שהאופנועים, שפעם זרם בהם דם גרמני – מפעל של אופנועי B.M.W הועבר בשלמותו אחרי מלחמת העולם השניה, ע"י הרוסים מאירופה הכבושה ומוקם בהרי אורל. האופנועים מיוצרים מאז ללא שינוי מהותי והם למעשה רפליקה של מכניקה משנות הארבעים – מסוגלים למאמץ הנדרש. פה ושם מעט מתחממים, אבל נוסעים. כל אחד מתרגל לאט לאט לאופנוע שלו ולגחמותיו המשונות. הנוף הנפרש מולם מחפה על הכל; פסגות של הרים מושלגים, גבעות אין סופיות של עשב ירוק, נהרות שוצפים, עדרי סוסים ומסביב שקט ונידחות; אין אנשים. אין כלי רכב. אין כבישים ואין טלפון. ביום השלישי מתחילת הכניסה להרים, הם מגיעים לחאן טאש רבאט שהיה נקודת מנוחה לנוודים ולנוסעים בדרך המשי העתיקה. הכרזה על יומיים מנוחה, מתקבלת בשמחה. המכונאים עובדים והרוכבים מטיילים רגלית.
הטבחית מכינה מדי יום את ארוחות הערב והמכונאים עובדים על האופנועים, מנסים בכול כוחם לתחזק את הגרוטאות שלא יתפוררו. יש להם דלי עם סיכים להחלפה. חלקי חילוף לכל תקלה ותיקון פנצ'רים הוא ענין של שגרה – יום אחד של רכיבה על דרך חצצית, זימן להם 15 פנצ'רים. הדלקת האופנועים בשעות הבוקר הקפואות, הוא עניין אירובי מסובך ומתיש. רגלית ההתנעה נעה בניצב למנוע. מהלכה קצר ומשחק נכון עם ידית הגז, היא פעולה שדורשת מיומנות של קוסם. נסיונות מוקדמים, גרמו לאחת מנעליהם להתפרק, אבל כמה בקרים כאלה וגם על זה הם משתלטים.

שני המכונאים משארים אותם פעורי פה, כאשר הם מחליטים לעשות שיפוץ הכרחי לאחד האופנועים. הם מפרקים את הגיר, כל חלקיו; גלגלי השיניים, המיסבים והקפיצים מפוזרים על שמיכה ולאחר כשעה מוחלפת שן ההתנעה. הכל נארז ונסגר ולמרות שנותרו שלושה חלקים קטנים על השמיכה, האופנוע חוזר לטור והם ממשיכים. אין ספק, צמד המכונאים – גיבורי הטיול – בהמשך הם מחליפים בוכנה… גל הינע שנשבר ומתגברים על אין סוף תקלות. באחד האופנועים הייתה דליפה תמידית של בנזין על מכנסי הרוכב – קצת פרופורציות, זו לא תקלה שצריך להתרגש ממנה ועל זה מוותרים.
חניוני הלילה, הם או יורטות – מין אוהל נוודים מונגולי או אוהלים אישיים, אותם ממקמים בחניונים שובי עין. בלילות צונחת הטמפרטורה קרוב לאפס והציוד שסופק להם מאפשר הישרדות נעימה גם בתנאים האלה. האזור בו הם מטיילים, הוא פנינת נוף יוצאת דופן. רכס הרים מקביל בגודלו להרי ההימליה. מעט נמוך יותר בשיא פסגותיו ונשאר נידח והרבה פחות מתוייר בגלל בעיות של נגישות ותשתית תיירותית. חלון ההזדמנויות לטייל כאן קצר – כארבעה חודשים בשנה בלבד. בשאר החודשים, סופות שלגים, גשם בלי סוף וקור מקפיא. את שאריות השלגים, הם פוגשים פה ושם כקרחונים שלא נמסים וכנהרות שוצפים המתנקזים לימת איסכול. דרכי העפר המרשתות בדלילות את חבל הארץ הזה, מיועדות לרכבי  4X4 קשוחים ולא לאופנועים כבדים ומסורבלים וכאן עולה דמותו של וולדימיר, שאומנם מחובר היטב לארץ הזו אבל שום הגיון שמוכר להם לא מאפיין אותו והם נסחפים אחריו ומגשימים את ההזיה הפרטית שלו. עם כל פס הררי ארוך ומתיש עליו מתגברים בחרחור והשתנקות הם ניצבים על הפסגה, מורידים את הקסדה מול ההרים שמסביב ועוד הורדה של כבוד והשתאות לאיש המוזר הזה שהביא אותם לכאן.
עכשיו, כבר בפסגות של הרים בגבהים של 3000 מטר. האוויר מעט דליל, זה לא מפריע לאופנועים שמונעים עם קרבורטורים עתיקים, אבל יורם והילד השאוויש, כבר מתקשים בנשימה ועל פסגות יותר גבוהות שתוכננו כיעד נכסף הם מוותרים. וולדימיר הבטיח מקלחת מחוממת שתותקן באחת הסירות אבל כנראה לא הצליח. לאחר חמישה ימים ללא מקלחת, הם זוכים למין אמבטיה משונה; המורכבת מדלי עם מים חמים, דלי עם קרים ופחית של קופסת שימורים – לערבב ולשפוך על הראש…
עשרה ימים של רכיבה איטית והמעגל שהשלימו בהרים, מסתיים באגם איסכול שם מוחזרות הגרוטאות. לילה בבישקק וחזרה ארצה.

פורסם במגזין 'מוטו' – נובמבר 2009

———————————————————————————————————————-

ערך- יוני. כל הזכויות C לכתיבה שמורות לערן שפיצר. כל הזכויות C לצילומים שמורות לעדי גלעד ואלדד אהרוני

———————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

פטאגוניה ודרומה

קרחון פוריטו מורנו. ליד אל קאלאפאטה

מעבר הגבול לארגנטינה, הוא מבנה עשוי עץ ואבן, פשוט ותכליתי. שלושה פקידים במדים עם מספר מעל כל דלפק וצריך ללכת לפי הסדר מ 1 עד 3. יעיל, קצר ענייני. שישלחו דחוף למרכז אמריקה, את תיק מערך ההדרכה בנושא מעבר גבולות.

אגם "בואנוס איירס"

לעומת צ'ילה, בה מקפידים על בדיקת תיקי הנכנסים, כדי לוודא שאינם נושאים פירות וירקות, ארגנטינה אינה בודקת יותר מדי בציציות הנכנסים אליה. היא המדינה שאליה נושבת הרוח מצ'ילה. רוח קבועה, חזקה וסביר להניח שגם נושאת איתה הרבה דברים לא רצויים.
יום קריר ללא גשם, רוח גב, כביש איכותי ותכניות להגיע היום לרכיבת שטח ב"רוטה קוארנטה" – דרך מס' 40, מילאו אותי שמחה וסקרנות. כבר בקילומטר הראשון, חצו את הכביש זוג ארמדילים. חיה ביישנית בגודל צב מצוי, מכוסה בשריון קשקשים, הניזונה מאכילת נמלים. עד שהבנתי מה שאני רואה, הם כבר אצו להסתתר בשיחים משמאל. אך בכל זאת הם אצלי במצלמה. אגם "בונואס איירס" – זה שהצ'ליאנים קוראים לו "חנראל קאררה", נפרש משמאלי, גלים כסייחים במצנפות קצף לבן, דהרו מזרחה. הדרך התנחשה בפיתולים רחבים, הנוף סביב התרוקן מצמחיה גבוהה והפך שטוח יותר ויותר. פה ושם בקפל קרקע, נחבא מבנה אבן, צריף או אוטובוס שהפך ליחידת מגורים מנופצת שמשות. הייתי בכיוון העיירה פוריטו מורנו (Porito Moreno). אם התסריטאי הדמיוני של מסלולי דרום אמריקה, בנה סיפור מפותל שבו כל יום צריך לקרות משהו מסעיר. הבמאי לקח את זה עוד שלב קדימה. פוריטו מורנו נראתה לי בבואי, כקטע מבוא לפרק הבא בסדרת שליחות קטלנית. אולי בגלל שהגעתי בשעת צהריים בה העיר הייתה בסייסטה, אולי כי רוב הבתים ברחוב הראשי נראו כאילו הם סוג של תפאורה וכמה שיחים יבשים שהתגלגלו ברוח וחצו את דרכי הדגישו את הדרמה. בשני צידי הרחוב חנו רכבים שיצאו זה עתה מנסיעת שטח ארוכה. לא משהו יוצא דופן, פרט לכך שהם היו שייכים לתסריט וסיפור אחר – אולי. כולם היו כלי רכב מקוריים מתחילת המאה העשרים. בנטלי, אם.ג'י. ועוד שמות שכבר נכחדו. צריך להבין, לא מרכב ושלדה ישנים על מכלולים חדשים, כי אם המכוניות המקוריות בשלמותן. בעיני זה היה מדהים.

לשיירה נלוו כמה טנדרים עמוסי צמיגים ומכונאים. נראה שיש כאלה שלוקחים מכונית ששווה כמה מאות אלפים וקורעים אותה במלוא הרצינות במסלול שלא עושה הנחות לאף אחד. אדיר! אחרי שהבנתי שמהרחוב הזה יותר מתמונות יפות לא אראה פרוסת לחם, חזרתי לתחנת הדלק בצומת הכניסה וחטפתי משהו לאכול וגם שני ליטר מים וברוח שעוצמתה רק התגברה, יצאתי בשעה שלוש לערך דרומה, לתוך דרך מספר 40 לכיוון התחנה הראשונה: באחו קאראקולס (Bjo Caracoles) בתחילה הדרך היתה סלולה, קצת מאכזב לנוכח מצב הרוח המסתער שהייתי בו. קמתי הבוקר בידיעה שמחכה לי וואחד נסיעת שטח. הלו מה זה האספלט הזה? לא לדאוג. אחרי 50 קילומטר, הכביש נגדע באיבחה אחת וטארח לתוך החצץ, כשרוח צד מכה בכל הכוח. שמרתי על מהירות בין 50  ל- 70 ק"מש. כשזנב האופנוע מחליק בשליטה מצד לצד, בהתאם לדילוגים שלי מנתיב כבוש אחד לשני. קופץ מעל לתלמים שנטחנו בגלגלי רכבים שנים רבות. שעשועי רכיבה. לכל צד שהבטתי ראיתי רק גבעות שחוחות עטויות פלומת שיחים שפופים, שנראו כמו עדרי קיפודים עגולים הנאחזים בכוח בקרקע. כשנעמדתי על תמוכות האופנוע יכולתי לראות באמת את הגבעות הולכות ונעלמות ומתמזגות לתוך אופק מאובך, תוך שילוב חמוקי שלוחות וחיבוק הדדי.

כאן אפשר לראות מה משמעות ה"גלים" עליהם יש לנסוע לעיתים עשרות קילומטרים.

רכבתי כשעה לגמרי לבד. זה משהו מזכך ומזקק. כאילו כל העולם ובת דודתו, החליטו להשאיר לי את המסלול המיתולוגי הזה לבלות בו לבד. תודה! ממש על קו האופק ממערב ראיתי אבק שעלה מטרקטורים וממשאיות שעסקו בסלילת דרך מקבילה. גם הקטע הזה יסלל. הנתיב בו  נסעתי רוחבו כשלושים מטר והוא כולל דרך חצצית ברוחב כעשרה מטר במרכז, מוגבהת מעט ומשני הצדדים תעלות מתונות שניתן להחליק לתוכן וגם לצאת מבלי להתהפך. אכן דרך נטושה בסוף העולם, ויחד עם זאת מתוחזקת. עוד בטרם הצלחתי לסיים את השיר המדברי של מאיר אריאל וברוזה, וכבר צצה באחו קארקולס על קו האופק הגלי לפנים. אנטנה וקבוצת של כ- 15בניינים חד קומתיים הם יישוב המופיע במפה כאילו מדובר בחדרה לפחות. מאחר ולמדתי את שיש לדעת על המקום. התגלגלתי ישירות למלון הדרכים (המיתולוגי לא פחות) "רוטה 40" הבנוי אבן אדמדמה. את פני קיבלה חזית מכוסה עשרות מדבקות של רוכבי ונהגי אתגר שחלפו במקום לאורך השנים.

נכנסתי לתוך חלל מסעדה/מינימרקט/חדר טלויזיה ומשרד קבלה באחד. הקטור, איש גדל מידות, איטי וחביב, בעל המקום. הסתכל  לעברי בסוג של שעמום סלחני, הנובע כנראה מכך שראה כבר מאות כמוני המגיעים בעיניים נוצצות וחושבים שגילו את זרזורה. קיבלתי את חדר מספר 1 בקצה המסדרון. שתי מיטות צרות. חלון. שירותים במסדרון. זהו. אין כאן אינטרנט ואין בטיח. ואולי טוב שכך. זה מקום להתייחד איתו לא להיות מחובר בשום חוט או אל-חוט לשום דבר. אחרי החלפת בגדים מהירה יצאתי לשוטט ברחבי היישוב, שביום בו כולם בבית מונה 40 תושבים. השמש החלה להנמיך במערב. הימים מתחילים להתארך. ענני גובה ואובך תכלכל שפכו על הכל צללים מאורכים ומטושטשי שוליים. כל מוט מקרי, כל אבן, כל צמח, קיבלו את הבמה לכמה דקות של מופע צלליות חד פעמי. הסתובבתי עם המצלמה ברוח הערה והקלקתי לכל עבר. תחנת משטרה. מאפייה. מוסך. בניין גנרטור. משאבת דלק. מגרש גרוטאות. גדרות גדרות גדרות. היה במקום משהו קפה בגדדי כזה. לפי הפעילות הנמרצת של ציוד מכאני כבד במרחק. הכביש הסלול בדרך גם לכאן. האופנוע נדחף לגומחה בין שני קירות, להשמר מהרוח. לקראת ערב הגיעה קבוצה של עובדים בכביש, לאכול ולהריע לקבוצת הכדורגל שלהם תוך זריקת פחיות בירה זה על זה. התכנסתי בחדר בנסיון לתפור את  מכנסי הרכיבה שכמה תפרים נפרמו בהם וחלקי בד נקרעו מהם והסתבכו בגלגל האחורי.

בפעם המי יודע כמה אני שוב במדבר. לא ישימון ממש אבל מקום רחוק. לא רק מהארץ, כי אם צדדי ומנותק גם בערכים ארגנטינאים. דתות החלו במדבר. אנשים נמלטו אל המדבר. זו הזירה המתבקשת לעבור בה סדנת ניקוי חול פנימית. אני מרגיש בתוכי כי יש משהו בזמניות, בארעיות, בתלישות של מקום שכזה, המאפשר לי לחתוך מבעד לוילונות ומחיצות דמיוניים. לקצר דרך לדיון פנימי דווקא בנושאים מהותיים, חשובים ראשוניים. תובנות עומדות פתאום במנותק מהדחף האנושי להעמיד אותן למבחן מעשי. במקומות כאלה אפשר לפרק ולהרכיב, אפשר לפזר ולערום. אפשר ולו לרגע, לומר "פוס". המפגש שלי עם אנשים גם במקום מרוחק וזר כזה, יש בו מין נגיעה אוורירית של כמיהה הדדית. כל מה שאדע עליהם וכל מה שאחשוב או אזכור משנייה אחת של מבט, מטון מקרי של דיבור וממחוות תנועה סתמית, יהוו עבורי מעתה והלאה את סך ההתרשמות ונקודת המבט שלי על הקטע הזה במסע. כי בשורה התחתונה זו לא רק האדמה. כאן כמו בכל מקום, קודם לכל, הוא האדם.

מבנה פונדק הדרכים הוקם בשנת 1943 וכנראה עמד כאן שנים רבות כחאן נחוץ והכרחי. ככזה הוא בנוי כמבצר קטן.  השכמתי עוד בחשיכה. ידעתי כי עלי לצאת לדרך מוקדם ככל האפשר. הרוח מתחילה להתפרע ממש בסביבות 10 בבוקר ועד אז הרכיבה יכולה להתנהל בנוחות יחסית. הכל טוב ויפה אך דלתות הפונדק ננעלו מבחוץ. כלומר אין לי דרך לעזוב עד שיואיל אדון הקטור להתעורר. לא נותר לי אלא לחמוק מבעד לחלון החדר ממש כמו בקריקטורה בה משתלשלים מהכלא בחבל עשוי סדינים. (פשוט מחלפות שערי כבר קצרות כדי לנקוט בחלופה הראפונצלית). שילשלתי את הציוד, קשור לקצה השמיכה. קפצתי אחריהם וזרקתי פנימה את כלי המילוט. (לא לדאוג, שילמתי עבור החדר ברגע הגעתי אמש). אכן הרוח שככה בלילה. רוטה קווארנטה מחכה לי, עם כשלוש מאות וארבעים ק"מ של דרך חובטת. שמרתי על מהירות נוחה, שאיפשרה לי להביט ארוכות לתוך השממה בצידי הדרך. עדרי גואנקו ג'ינג'ים זהובים, חצו את הדרך ועופות הניינדו, ה"יען" הדרום אמריקני, הנישאים על זוג פולקעס שיודעות גם לרוץ ומהר שמרו מרחק. כמה שהתאמצתי לגעת בנקודה הדמיונית בה מתחברים שולי הדרך באופק, היא המשיכה להתרחק.

הרוח החלה לעלות. ולאחר 110 ק"מ בערך פתאום כביש. וכמו שכבר התרגלתי לתעתוע הזה מהקראטרה אוסטראל. מישהו הצניח לכאן חגורת זפת חלקה ושחורה שמתחילה בשום מקום ונגמרת בשום כלום. איכות סלילה שהיא כשלעצמה שירה. וכמובן במלאת 50 ק"מ של בלט לאופנוע ואספלט, זה נגמר. הצצה במד הדלק הזכיר לי כי אמש לא תדלקתי במשאבה המושבתת בבאחו קאראקולס ולכן לא נותרה לי ברירה אלא לחתוך שמאלה בדרך העפר שהגיעה לעיירה גוברנדור גרגורס (Gobernador Gregores)לתדלק בתחנת הדלק, שם ראיתי רכב גרר עליו נישא אופנוע מרוסק שרוכבו התהפך לפני כשעתיים בהמשך ציר 40 ומאושפז כרגע בבית החולים האיזורי, סובל משברים וחבלות קשות. תזכורת חשובה. חזרתי בדרך מספר 29 להמשך הקווארנטה. הרוח כבר חזרה מההפסקה. וזה הולך להיות קטע משעשע למדי, לכוון את האופנוע קדימה. עם כל רוחבה הנדיב של הדרך, לרשותי נתיב כבוש ממש ברוחב 15 ס"מ בלבד, העובר בין שני רכסים קטנים של חצץ כשכל הזמן איזה מתאבק סומו לא נראה, מנסה לזרוק אותי ואת האופנוע מהזירה הצידה. והרי ידוע שכשמתחילים איתנו בכוח. צריך בעיקר להתרכז. ועם כל הריכוז, עפתי פעמיים לשמאל הדרך, משני משבי רוח פתאומיים. אך גם שנסעתי לפתע לתוך הפאמפאס, זרמתי, נשארתי זקוף וחזרתי באיגוף קליל להמשך הדרך. איפה שהוא פגשתי את מקס וג'ודי שני רוכבים שוויצרים שהגיעו מדרום לכיוון צפון. וממש לפני סוף הקטע החצצי ליד הכפר טרס לאגוס (Tres Lagos) הגיעו דניאל ורוברטו, שני רוכבים ארגנטינאים בדרך דרומה כולם על אופנועי ב.מ.וו.

תדלוק וסנדוויץ' בתחנת הדלק של טרס לאגוס  (Tres Lagos) והאספלט חזר לדרך 40 . המשכתי לכיוון אל צ'אלטן (El Chalten) כפר/עיירה. הגעתי אליה לפני שקיעה על קו האופק עמדה שורת גמלוני הסלע האדירים (הגבוה ביניהם נישא לגובה 3,400 מ') המנציחים את קפטן פיץ-רוי (Fitz-Roy) הקברניט המוכשר של ה"ביגל", אוניית המחקר שהובילה בין השאר גם את דארווין בשנים 1831 – 1836. הכפר עצמו נראה כבר כמו סניף של דיסניוורלד לבלייני טבע. לי נראה כי הרבה כסף נשפך כאן על הקמת תשתית אירוח מצועצעת. סיבוב מהיר ברחובות הביא אותי להוסטל ענק בו קיבלתי מיטה בחדר משותף עם שתי גברות צעירות מסיאטל. ופגישה עם עשרות מטפסי הרים מכל הרמות הגילים והארצות.

מפאת הרוחות העזות, תמיכה נוספת לאופנוע בחניית הלילה

בוקר עמוס ערפל כיסה את הרכס ממערב. אך אני עם הגב אליו, כבר שמתי פני לעבר אל קאלאפטה (El Calafate)שכדי להגיע אליה, יש צורך באיגוף מזרחי עמוק, סביב שני אגמים ענקיים. כביש איכותי נשק לגלגלי ולקראת צהריים,. גלשתי לתוך שקע בין גבעות בו נחבאת אל קאלאפאטה. עד עכשיו העיר הכי תיירותית בה ביקרתי במסע. והסיבה : אנשים באים במיוחד לכאן כדי לקפוץ ולראות את קרחון הפוריטו מורנו הכחול, המתפורר לאיטו תוך מופע אקסטראווגנטי לתוך אגם שהופך בהמשך לנהר בצבע טורקיז חלבי הזורם מזרחה. השתכנתי בחדר משותף באחד ההוסטלים המצטופפים זה ליד זה ברחובות הצדדיים ויצאתי לברר מי נגד מי ברחוב הראשי. בכל החנויות מדברים  אנגלית סבירה. עדרי תיירים במיטב אופנת נורט'-פייס, הילכו אנה ואנה בוהים. נכנסתי לחנות מזכרות מקרית, לרכוש מדבקה עם סמל RUTA 40  מדבקה מהסוג שאני מחלק לאורך המסלול שלי. המחיר שדרשו, 15 פזו. סליחה? עד כאן.

בבוקר ארזתי הכל ויצאתי לכיוון הקרחון, נסיעה של כמה עשרות קילומטרים מערבה. עקפתי שני רכבי"הרפתקאות", כלומר משאיות שעוצבו כאילו מדובר במסע לתוך המאפליה. בהן ישבו תיירים מתרגשים. תשלום של 60 פזו בכניסה לפארק הקרחון והספקתי להגיע שניה לפני שספינת התיירים עליה קפצתי זזה, בדרכה לשוט למרגלות קירות הקרחון הזקופים. מה אומר? אני מבין טוב טוב למה אל קאלאפטה הפכה למה שהיא. הקרחון הזה פשוט מדהים. כל מילה נוספת על הצילומים תמעיט מיופיו. שטנו כחצי שעה במקביל אליו. קצות הקרחון המחודדים, נראו כדבשות דרקון שקולל על ידי מכשפה כל שהיא וקפא. מתוך קפלי הקרח בקעו גווני שש, כחול, תכלת וסגול לא נתפסים. הקור העז לא מנע מעשרות הנוסעים (בהם הרבה ישראלים) לעלות לסיפון העליון, לחוות את הנגיעה הזו בפלא גם אם ממרחק בטוח. בתום השייט, הקפתי את המשך הפארק לקצהו השזור מסלולי הליכה עשויים נירוסטה ומעקות עץ חלקים ומעוצבים, המאפשרים עשרות נקודות תצפית נוספות על הקרחון. מאחת העמדות ניתן לראות גושי קרח ניתקים מהקרחון ונופלים בקול חבטה למים. בחניה פגשתי שני רוכבים מצ'ילה. קלאודיו ודויד בני החמישים ושש, שהגיעו מולפאראיסו Valparaiso)) בצ'ילה לסיבוב של שבועיים. לאחר חמש דקות קלאודיו כבר סיפר לי כי הוא במקור מגנואה באיטליה, שכמו שאני אמור לדעת, נחשבת לאחת הפזורות של השבטים האבודים של ישראל. באיטלקית פשוטה: אנחנו קרובי משפחה. בכיף.

היעד הבא בתכנית הארגנטינאית שלי… מעבר חוזר לצ'ילה. כדי לבקר במגדלי האבן בפארק טורס דל פאיינה   (Torres Del Paine) עוד שכיית חמדה נופית שמרתקת אותי. יצאתי מאיזור אל קאלפטה ועליתי שוב על הקטע הסלול של דרך 40 דרומה. לאחר כמה עשרות קילומטרים, על הציר, דרך 40 יורדת ימינה דרום מערבה. נפרדת מהכביש הסלול והופכת דרך עפר איכותית אמנם, אך גשם שהגיע במאוזן ממש ושהכה בכוח מהצד, מעורב בברד ופתיתי שלג, הוסיף קצת פלפל לקטע בן השעתיים, מצאתי עצמי לא אחת אומר בקול רם "רבק! אז מה עוד תזרוק עלי עכשיו?" בסוף הקטע ה..איך לומר.. חסר האחריות הזה. גיליתי עד כמה חתיכת אספלט רגיל, מסוגלת לשמח איש אחד.

הערב הכהה כבר הפך מזמן ללילה בהיר. מעין אור לא אור. ענני שלג שניכרים מרחוק בכך שהם פשוט מאונכים, עטו לעברי וחלפו דרכי. הבוץ בצידי הדרך, נתן לי להבין שיצאתי מהשטח בזמן. למי שמעוניין להגיע לדרך מספר 40,  אני יכול לציין, כי מי שעוד רוצה לעבור אותה כרכיבת שטח, כדאי שימהר. בתוך שנתיים להערכתי, כולה תהיה סלולה ומי שמעדיף רק רכיבת אספלט, שימתין שנתיים. ברור היה, כי אין לי מה לחפש בשעה כזו במעבר הגבול ולכן החלטתי למשוך לכיוון ריו טורביו  (Rio Turbio) כדי לצוד מיטה. ריו טורביו היא עיר כורים במובן הסוציואקונומי המכיל בתוכו את כל הסופרלטיבים של פשטות, עוני וחיים סביב ובתוך מציאות קשה. בתי מגורים בסגנון מזרח אירופה בתקופה הקומוניסטית. גם אם פה ושם יש מבני מסחר מודרניים, עדיין המכרה וכל הסובב אותו דומיננטי בחזות המקום ומשליכים אוירה דיכאונית משהו סביב. בשני בתי המלון הבסיסיים, לא מצאתי מקום פנוי ובתחנת הדלק הפנתה אותי שוטרת צעירה למעבר הגבול בסמוך לעיירה, לידו שוכן אתר סקי הסגור בתקופה הזו, אך יתכן שיסכימו להשכיר לי חדר. באור אחרון מעל לגובה העננים, עליתי מערבה לתוך ההרים ולאחר כעשרה ק"מ, הגעתי למלון סקי בצבע ורוד שהיה סגור ומסוגר.

בכל זאת גיליתי עשן מיתמר מאחת הארובות. פניתי לשם. קיבלו את פני כריסטינה המנהלת. דייגו הטבח ורודריגו איש התחזוקה. המלון סגור אכן, אך אני מוזמן לבלות בו לילה. דייגו הלך להכין אוכל ורודריגו הלך להבעיר אש בתנור שבמרכז המסעדה הענקית. מלון פרטי ללילה. מה רע? בבוקר העירו אותי כמה כלבים ששרטו בדלת. הצצתי מבעד לחלון. בחוץ הכל היה לבן. שלג כבד ירד בלילה ושכבה לבנה שכבה על הכל. הכביש נראה כאפשרי למעבר. נבדוק. במסעדה פגשתי עד אורחים שהגיעו בלילה. חבורת פראמדיקס צ'יליאנים, שסיפרו לי כי פארק טורס דל פאינה סגור מפאת סופת שלגים שמתחוללת שם כמה ימים, וניתן להגיע אליו רק ברכב עם שרשרות על הצמיגים. אין מצב. סליחה. עליתי על האופנוע ואודרוב למעבר הגבול,  מצפון לריו טורביו. רכיבה על דרך עפר למרחק של 6 ק"מ הביאה אותי למעבר גבול שכבר בכניסה בישרו לי בצד הארגנטינאי, שאני יכול חזור כל הדרך חזרה. כי העובדים בצד הצ'יליאני פתחו בשביתה אתמול. "כמו שנאמר כבר: "…מה עוד יזרקו עלי?". ניסיתי להסביר. אבל מבטם האטום ענה במקומם. חבל על המילים וכל תרגילי הנחמדות. אחורה פנה. סע.

מה עכשיו? סופת שלג תוצרת צ'ילה דחפה אותי בכוח חזרה מזרחה ובתוך שעה וחצי מצאתי עצמי בתחנת דלק בצומת לה אספרנסה, שהוא מעבר הכרחי לנוסעים דרומה מכאן. הטבעתי את יגוני בכוס סודה וחטיף שוקולד, כשלתחנה הגיעו ברעש מנועים מוכר, שני אופנועים מצוחצחים ומלאי מדבקות של חצי מדינות אמריקה. על KTM 950  דונלד ואנט מניו-זילנד ועל  BMW 1150Adv ג'ון מאנגליה. הניו-זילנדים התחילו את מסעם ממש לפני חמישה ימים בולפאראיסו בצ'ילה. וג'ון עשה מסלול כמעט זהה לשלי. הנחית את האופנוע מאנגליה בטורונטו קנדה ורכב ביחד עם חבר מקסיקני לרוחבה. עלו לדד-הורס באלסקה כמוני ומשם התגלגלו דרומה ונפרדו לא מזמן. שלושת אלה התיישבו לידי והמטירו שאלות. וכן, אנט ודונאלד הם הזוג שחילץ את עמנואל ואדם שהתרסקו עם אופנוע בדרך מס' 40 לפני כשבוע. ושפגשתי בקארטרה אוסטראל. עולם קטן. או ליתר דיוק, ככל שהולכים ומתכנסים לשפיץ התחתון של דרום אמריקה, פוגשים יותר ויותר רוכבים בדרך לאושואייה. שלושת נתיני המלכה בדרכם לאושואייה כמוני. ושמעו גם הם על סגירת הגבול ועל סופת השלגים בטורס דל פאינה.

בדרום פטאגוניה הארגנטינית. במרכז מעל לאופק, ענן שלג בדרך

החלטנו להמשיך לאושואייה ביחד. בעודנו אורזים עצמנו, הגיעה לתחנה להקת רוכבים מברזיל בשלושה אופנועי ב.מ.וו. חדשים ורכב מלווה (יש תנאים!), נפרדנו מהם בחדשות על הגבול הצ'יליאני ויצאנו מעודדים ברוח גב, לתוך שלג נמס ולבנבן, אופק אפור וכביש שחור, לכיוון ריו גאייגוס (Rio Gallegos) ממנה נדרים ונחצה את מיצרי מגלאן לארץ האש- טיירה דל פואגו מחר.

בפעם הבאה: ההגעה לאושואייה הקצה הדרומי ביותר. אך לא לסוף המסע.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 10 תגובות, הוסף תגובה    

האנדים הקסומים

צ'ילה וארגנטינה. זיג זג הרי האנדים מתחיל.
בתחילה חשבתי כי לרכיבה על כבישים מרובי מסלולים, לא אקרא מסע. מקסימום אקרא להם "נסיעה". או קטע קישור לתא הנוף הבא. היציאה מסנטיאגו הפגישה אותי שוב עם כביש שנועד לקדוח קיצור דרך כמנהרת זמן. לא לבלות, לא ליהנות לא לכתוב על כך למישהו. להגיע. מעין חניה מנטלית, רגע לפני הזינוק למה שמחכה לי בקפל האחרון של המפה, אותה קבעתי על משקף האופנוע לפני כשלושים ושלושה אלף קילומטרים. אני מתקרב לקצה הדרומי של צ'ילה. בעוד כמה מאות קילומטר, ארד לדרכים כל כך רחוקות, ריקות קשות ומתגעגעות, שהן תפצנה אותי במפגשים עם מרקם וקסם נדירים, אך גם יעמידו אותי שוב, בפני החלטות מעוררות אדרנלין.

גם מדרום לסנטיאגו משלמים על כל מטר סלול. וככזה, הכביש מאד תכליתי. השיפועים נכונים, הרוחב מדוייק והתשלום: שקל לעשרה קילומטר בממוצע. בכל זאת ירדתי לדרכים צדדיות למשך שעתיים, בהן שוטטתי בינות לכרמי יין ושלטים מעוצבים של יקבי בוטיק, אף שאני מתגעגע ליין טוב, בעת רכיבה אני מוותר על התענוג הזה מסיבות ברורות. מתוך סקרנות, עשיתי סיבוב בכדי להרגיש לפחות לרגע שוב קרוב לתחום. לקראת הערב הגעתי לעיר צ'ילאן (Chillan) המחולקת בהתאם למפרט הארכיטקטוני הספרדי הקלאסי, אותו אני זוכר עוד מאנטיגואה בגואטמאלה. משבצות פשוטות ללא שאר רוח תכנוני. סליחה, אך אפילו הכיכר המרכזית לא גרמה לי לתת בה מבט נוסף, ראיתי אותה כבר שלושים פעם. אולי אם הייתי מתחיל את המסע מדרום צפונה, הייתי נלהב. אז מה נשאר גם כאן. לחפש מקום לישון לייבש את הבגדים. לאכול ולשבת על פרטי הציר בהמשך.

כרמים. סליחה. מים בכל מקום

כבר בזריחה, עננים כמו צמר פלדה, הסתבכו בצמרות העצים. גשם קר חדר את כל השכבות, כדי לשאול בשלומם של החריצים בהם לא ביקר מאז גואטמאלה, רסס מים מעורב בלכלוך עלה מגלגלי המכוניות סביב. התחלתי להתרגל לדגדוג הקל העובר לגוף, כשצמיגי ה"קוביות" נושקים לאספלט במהירות נמוכה. החימום בידיות האחיזה של האופנוע זו אולי ההברקה הכי מתחשבת של תעשיית הדו-גלגלי. כאשר קר או רטוב, אני מקליק את הכפתור מימין פעמיים. וכשכפות הידיים חמות. כל הגוף חם. מגפי ה"אלפין-סטאר" שקניתי בקליפורניה, החדירו מים ושוב תפקדו כשני תרמוסי פלסטיק, בהם שיכשכתי רגלי. כך שלא נותר לי אלא לוודא שפרט למקום סגור לאופנוע, למים חמים וחיבור אינטרנט, לינת הלילה תכלול גם מפיץ חום, לייבוש כל ערימת הבגדים שעלי. עד אז קר לי רצח ואני מנסה שוב ושוב, להזכר בשיר הנושא מתוך "13 יום בצרפת" (ניקול קרואזי, אם איני טועה) בעליזות מעושה ומעצבנת. רק שלג חסר לי. (סבלנות, הוא בוא יבוא).

בפינת הבלוג שלי למעלה משמאל, מופיע מונה ימים מאז יצאתי לדרך. אם הייתי צריך להכניס בעצמי את מספר הימים, הייתי ודאי רושם שליש. וזה לא רק בגלל שאני עונה לביטוי השחוק "הזמן טס כשנהנים", אלא בעיקר בגלל שאני לא חי רק בזמן. אני חי במקום. המילה "מקום" טעונה מאין כמותה. נניח לרגע את משמעות כבוד ההוא שבצלמו וכו'. אני לא לגמרי סגור על הרדיוס הפיסי שמגדיר אצלי מקום. ארץ? יבשת? ארבעים הסמ"ר עליהם מונח ישבני באופנוע?  האם מקום הוא משהו הנוסע יחד איתי? או שהוא קטעים קטנים בהם אני חולף ושמצטרפים זה לזה. עד כמה מקום הוא בכלל משהו מוגדר? אני זוכר את תערוכתו של דני קרוון "מקום", בשנת 1982 במוזיאון תל-אביב, תערוכה שריגשה אותי. שם ניסה קרוון לתת ביטוי אישי ורגשי, למושג שכולנו מתשמשים בו בטבעיות בשיח בינינו, אבל אם נחשוב שניה, נראה כי כל אחד מגדיר אותו אחרת.

כן כן, אני יודע שאני חי עכשיו בסרט. בתוך חלום. כשאחזור למקום הפיזי ממנו יצאתי, דבר לא ישתנה סביבי. אך לים כבר לא יהיה אותו ריח. רעשים יצלצלו אחרת וחיי יראו לי מבעד לעשרות אלפי עדשות חדשות שאספתי בדרך.  וגם שאני יודע שלא אצליח להפוך חברבורותי, אני רוצה לנסות לנער אותן, ואחרי כל השנים, לשחרר איזה נמר לחופשי. או לפחות להוציא את החתול.
(זהו, מה אני אשם שיש כאן כבישים ארוכים).

הוסטל "קנדה"

התעוררתי בהוסטל "קנדה" החדש בלב צ'ילאן, בו קיבלתי יחס מיוחד (שני מפיצי חום) בזכות דגל קנדה שהדביק לי ג'ון ממוסך "בלאקפוט" בקאלגרי. ביציאה לדרך כל בוקר, יש לי שיטה. מעין בד"ח. ראשית, אוסף את כל הזבל שלי בשקית ניילון ומניח באשפה, מנער את כלי המיטה ופורש את כיסוי המיטה באופן חלק. אז מרכז ומסדר עליה, את כל החפצים שפיזרתי בחדר, כך שאראה אותם מול עיני שוב ביחד. מפריד את בגדי הרכיבה לערימה בצד. ואז אורז לתוך השקים האטומים את הדברים לפי סדר קבוע. מכניס את המחשב וכל החשמלים לארגז. מניח את השקים והארגז ליד הדלת. ולבסוף מתלבש. מוציא הכל למסדרון וחוזר להפוך את כלי המיטה. סיור אחרון במקלחת ויורד על ארבע להציץ מתחת למיטה. רק אז נוטל את הציוד והולך לאופנוע. ראשית, מציץ בצמיגים לוודא ששום אויר לא ברח בלילה. אחר כך קושר את הציוד מתחיל מאחור בכיוון השעון. לסיום עושה סיבוב סביב האופנוע, עובר על הצמיגים גם במישוש, לוודא שאין קרע, מחפש הזעת שמן בחיבורי היחידות הנעות, נוגע בכבלים, מלטף ברגים וחיבורי פלסטיק, מוודא נעילת ארגזים ומתיחת גומיות. הולך שני צעדים לאחור. מסתכל על האופנוע, סופר שלוש ורק אז עולה עליו.

ככה נראה חדר של אופנוען במסע

העיירה פוקון (Pucon) יושבת לשפתו של אגם וייאריקה ולמרגלות הר הגעש וייאריקה (Villarica) לפחות כך שמעתי, כי כשהגעתי בשעריה בשעות אחר הצהריים. ערפל כבד כיסה את ההרים מזרח וגלים נושאי קצף לבן רמזו כי אין מה לדבר על בילוי בים. הגשם שהבאתי איתי, לא הבין שום רמזים ונכנס יחד איתי בכל הכוח לרחובות המסוגננים. מבני עץ מרשימים, המדברים בשפה מותגית מרושלת/יוקרתית כזו. כלומר קחו את כל מותגי "טי-שירט ב 300 דולר" תכניסו לחדר עם מדפי עץ גס, קש על הרצפה, דלפק מפח גלי, בובות לבושות כמו מטפסי הרים בתוך קיאק, עם ג'י.פי.אס. ערימת חבלים וכובעי פליס סגול. שלושה מסכים דקיקים 42 אינץ. מוסיקת אמ.טי.וי. רועשת ועכשיו תכפילו את זה בחמישה רחובות. המשורר התכוון לכך שמכאן יוצאים לטיפוס להר געש?  לעשות רפטינג? נו? הרגשתי כי הניו-יורקיות העיצובית מיותרת ונלעגת כאן. החיבור הזה לטבע הפראי בסביבה הוא כבר הדבר עצמו, אז למה צריך לקשט? טוב נעזוב. מאחר ובמשרד החברה המוציאה סיורי אתגר בסביבה, אמרו כי אין מה לדבר על טיפוס בתנאי מזג האויר הסוער כרגע. בחרתי בהוסטל ברחוב צדדי. ספון בקובה הקטנה שלי, מוקף טקסטיל מטפטף של גרביים, מגפיים ומעילים, עליהם מנשבת רוח חמסין מלאכותי, מתוך מכשיר חימום זעיר וקצר נשימה. הקשבתי בדממה לסערה המכה בחוץ. הרחתי ריח עשן אורנים מתנור שבער בסלון. והרגשתי שלכאן אני רוצה להגיע שוב יום אחד, למצות את עושר הפעילות שסביב.

ברחובות פוקון

קמתי מוקדם מאד. עוד בחשיכה. חמש. רציתי להגיע מוקדם למעבר הגבול לארגנטינה ומשם לבארילוצ'ה (San Carlos De Bariloche). "איזור האגמים" כפי שהוא מכונה, מכיל עשרות אגמים בגדלים שונים הניזונים מהמשקעים הניתכים על האנדים. סביבם קמה תעשיית נופש ותיירות שלא מביישת שום עיר שוייצרית, אוסטרית, איטלקית או צרפתית. לשם שמתי פעמי. דרך עפר בוצית, מובילה מפוקון בעליה תלולה, למעבר הגבול השוכן מצפון להר הגעש וייאריקה  הר געש פעיל ויפהפה. צורתו קונוס מושלם ועכשיו מכוסה כולו בשמלת שלג לבנה וחלקה. ההר השקיף לעברי כל הדרך בפאס. למעלה חיכה לי ליער עצי ארוקארייה. עץ מחט מיוחד. אשר פרט לעתיקות העצים ויופיים, הם נחשבים מין בשימור. אגב עצים בני משפחת האראוקריה, בני דודים של העצים כאן, שימשו בתקופה בה אוניות מפרש שלטו בימים, בתעשיית התרנים, מעצם היות גזעם זקוף, סימטרי וחזק. וכשנתגלה יער כזה בעולם החדש, מדינות ראו בו נכס כלכלי אסטרטגי, כמו לגלות היום שדה גז. במעבר הגבול הסיפור היה קצרצר גם בצד הצ'יליאני וגם בזה של ארגנטינה ומצאתי עצמי בתוך כמה דקות על כבישים ארגנטינאיים צרים ואיכותיים בדרך לבארילוצ'ה.

הנופים התפתלו והתכרבלו כשמיכת פלאים סביבי. הגשם כמעט פסק ורק קור עז נשך כל הדרך. אגמים בגוון טורקיז חלבי וגבעות מעלות זקנקני עשב. נמתחו משולי הדרך ורצו לתוך המרחקים. לא רציתי להודות בכך, אבל לבארילוצ'ה שרוח מערבית מקפיאה נשבה ברחובותיה בקונצרט של שריקות, הגעתי עם שפעת. וצמוד לערימת התרופות שגלי סידרה לי עם פתקים. נפלתי לתוך מלון פשוט וחם ולעסתי בונבוניירת גלולות לארוחת הערב. אתם מכירים ודאי את התחושה הזו. שאתם חייבים להיות בריאים בבוקר. אז בבוקר החלטתי שאני בריא. במלון פגשתי את אורן וענת שהגיעו לכאן ישירות אחרי השתתפות במרתון אמסטרדם. באו לנוח. התגעגעתי לשיחה על ריצה עם מישהו שמבין עניין, תודה חברים ואורן, בקרוב אתה יורד את השלוש. נשארתי ספון במלון עד שחלטתי זהו. יצאתי לסיבוב רגלי עטוף כמו איזה טרול בדרך למארב בטן. הייתי חייב לברר כמה סוגי שוקולד יש כאן. בחנות מתמחה בפינה קיבלתי הצגת טעימות, שעלתה לי כמובן בקניית חבילה קטנה, לא הצטערתי על כך לאורך כמה ימים מתוקים להפליא.

בארילוצ'ה

הדרך דרומה אל העיירה אסקל (Esquel) הפגישה אותי לראשונה עם ציר מספר 40. שכמו כביש מספר 66 בארה"ב, גם זו דרך שמיתוס שלם נקשר סביבה, היא עוברת לאורכה של ארגנטינה מצפון לדרום. אל חלקה הפראי העובר ומסתיים בקצה פטאגוניה עוד אגיע בהמשך. לא רק הכביש היה 40 גם מהירות הרוח רמזה לי על המחכה בפאטאגוניה, היא הרגישה כמו 40 קשר. אחרי שיצאתי מהעיירה אל בולסון (El Bolson) שבדרך, פשוט עפתי מהנתיב הימיני לזה השמאלי. האופנוע הוטח לשוליים. המחיר: מאותת שמאלי קדמי שבור. בתוך דקות, עצרו ליד כמה רכבים ונהגיהם סייעו לי להרים את האופנוע. נסעתי עוד כקילומטר לצידו השמאלי של טנדר גדול שהסתיר ממני את הרוח, עד שהכביש פנה אל הרוח וכך התקבלתי בשערי העיירה אסקוול, הפרושה כמו דף משבצות, אבל לא של מחברת אחת אלא של כיתה שלמה. פרט לכמה מבנים במרכז, הכל כאן חד קומתי וכמו בהפגנות, כשמבקשים להתפזר על כל הכיכר כדי שיחשבו שהגיעו הרבה. גם כאן. מעט אנשים פרושים על מרחבי ענק. אסקל תשמש לי נקודת מנוחה להחלמה מלאה ובעיקר עמדת זינוק לתוך הקארטרה אוסטראל (Caraterra Austral) – דרך מספר 7, בצד הצ'יליאני של הגבול. עברתי ליד בניין שנראה צבוע בצבעים שמחים ועליו כתוב "פלאנטה" (Planeta) זה מקום כלבבי. את פני קיבלו בעלי המקום מקארנה וגוסטבו. זוג צעיר שמחזיק מקום באמת חם (יענו Cool). נקי, נעים, מאובזר, מעוצב בפשטות תוך שימוש בכל מיני רעיונות שנולדו במוחו של מעצב צעיר. (אהילים מצנצנות ריבה. מנורות שלחן ממכסה שסתומי מנוע. מסגרת מראה מחישוק של אופניים ועוד. ) מאקארנה ששהתה בישראל תקופה קצרה, מפטפטת קצת עברית וגוסטבו מבין אנגלית. המחיר הזעום כלל ארוחת בוקר, חניה סגורה לאופנוע ומיטה בחדר משותף, שהיה בעצם פרטי.

ישו משמאל ואנטוניו בעיירה אל בלוסון, שהכינו לי תה חם למרות שהחנות היתה סגורה

שהיתי כאן יומיים. וגם יצאתי לשוטט בקילומטרים של רחובות, זה מרגיע מאד. באיזורים כאלה בארגנטינה נראה שאחזקת מכונית היא על פי הכלל "כל עוד היא נוסעת". רוב הרכבים שראיתי היו ערימות מתכת עם צמיגים, שלא תתקבלנה אפילו למגרש גרוטאות. אני חושב שרק על הקטע הזה אפשר למכור 30  דקות לנשיונאל ג'יאורגרפיק. נפרדתי מגוסטבו ומקארנה ויצאתי בבוקר גשום, מערבה לכיוון הגבול הצ'יליאני וציר ה"קארטרה אוסטראל" (הדרך הדרומית) צמד מילים שהלהיב את דמיוני. כחבל ארץ רחוק, ראשוני, ריק מאדם וכולו נופי בראשית פראיים. חבל ארץ בו מרגישים שייכים לתקופה של מגלי הארצות. עידן שחשבתי שכבר פיספסתי.

מאסקל יוצא כביש של 20 קילומטר אל הכפר טרוולין (Trevelin) בו תידלקתי "פול" ויצאתי לרכיבה על דרכי עפר שתימשך יומיים שלושה. במעבר הגבול בפוטולאופו (Futoluafu) שוב הופגנה גישה עניינית. חותמות, טפסים וקדימה. גם בצד הארגנטינאי וגם בצד השני. המסלול אותו אני עושה הוא נתיב שיגרתי של ארגנטינאים וצ'ליאנים הנעים מצפון לדרום וההיפך בארצותיהם, תוך קפיצה מצד אחד של הגבול למשנהו כדי לעקוף איזורים בהם טרם נסללו כבישים. אני בחרתי בנתיב הזה, כדי לדלג על הקטע הצפוני של הקאראטרה המתחיל בעיירה פוארטו מונט (Poerto Monet) והמחייב דילוג בין מעבורות החוצות נתיבי מים הקוטעים את הדרך.

ברוכים הבאים לקארטרה אוסטראל

גשם לא פסק לרגע. רכיבת שטח בגשם, יש לה כמה כללים. והראשון הוא לחפש אחיזה. הגשם שניתך, חשף אבנים הנעוצות בקרקע. הקפדתי לעבור עליהן. ולא להתפתות לעבור על פני משטחים חלקים. שסימנו בוץ חבוי. ידעתי כי עדיף מעבר על שולי דשא, על רכיבה לתוך שלולית גדולה, שאיני יודע מה עומקה או אם מתסתתרים בה פיסת ברזל או סלע חד. הדרך היתה קופצנית וצרה בעברה בשטח הררי. סביבי געשה תנועה ערה של רכבים מכל הסוגים. כעבור כתשעים קילומטר הגעתי לחיבור לקארטרה. לא היה שום ציון מיוחד. ה"קארטרה" הגיעה מצפון ורצה לכיוון דרום. צבע החצץ הוא שחור ושלט פשוט ציין כי זו דרך מספר 7 ודיר-באלאק, זה לא מקום להיות שאנן. ניכר על הדרך שהיא נושאת עליה משקל של משאיות כבדות ועצבים של נהגים עייפים. פרט לשני התלמים שסימנו את הנתיבים של צמיגי הרכבים הכבדים, הי קטעים ארוכים של תלמים רוחביים. קטנים כאלה עם רווח של 15 ס"מ בין חריץ לחריץ. כמו פח גלי, רק מעפר קשה, שמכניס גם את האדיש שברוכבים, לוויברציות פורמות תפרים ועוקרות סתימות. אני נקטתי בשיטת ה"תן בגז" וכך התלמים לא הורגשו במלא כוונתם. יש תיאוריות שונות מה גורם להווצרות התלמים. זו תופעה עולמית בדרכי עפר עמוסי תנועה.

מים שחדרו למצלמה מהגשם שדלף כל הזמן, גרמו למנגנון הזום לצאת מדעתו. והתקשתי לכוון ולצלם. בכל זאת, כמו  ילד בלונה-פארק ירוק ודשן, עצרתי ללא הרף ושלחתי קליקים של אושר לכל עץ מיוחד, הר, נחל או צריף חבוט. רוב הזמן הייתי לבד. מדי פעם הופיעה משאית. ומדי כמה קילומטרים עמד בית עץ שמארובתו עלה עשן. אנשים חיים כאן בבדידות. מרחק של כמה עשרות קילומטרים לעיתים בין אחד לשני. שדות מרעה מגודרים ועצי מחט עצומים בקבוצות, צמודים למרגלות הרים ביניהם התפתלה הדרך. ניכר כי מישהו מתחזק ושומר את הדרך במצב נסיעה כל הזמן. בעיירה לה חונטה (La Junta) קיבל את פני מונומנט המעיד כי הדרך נסללה בהוראת אוגוסט פינושה. הדיקטטור שהצליח למות טרם הועמד למשפט על פשעי רצח עמו שלו. אך כאן התושבים עושים לו כבוד. כולל כובעי מצחיה בחנות המזכרות שבתחנת הדלק, עליהם כתוב; "דרך גנראל פינושה".

יציאה בבוקר מהעיירה פויוגואפי

מגודש העננים, הערב הקדים להגיע. האפילה הלכה וגלשה מההרים במזרח, כמו נחיל של צללים. כמו עדר מעורפל הממהר להתכנס בין הגיאיות ואור זרח לכמה דקות מעבר לעננים על הפסגות הגבוהות, בצבע כתום פאסטלי שכבה באחת. זה היה הרגע המושלם להרגיש כי האויר ברח איך שהוא מהצמיג הקדמי. פנס הראש שמונח תמיד בתיק המיכל, הודלק וראשו של מסמר הציץ מבין הקוביות. הנחתי שהמסמר הזה נמצא שם זמן ארוך ואיבוד האויר איטי, לכן ניפחתי את הצמיג לאורה של משאית דלק שנהגה עצר לנסות להגיש לי עזרה. ובחושך מוחלט סגרתי את חמשה עשר הקילומטרים שנותרו על לעיירה הבאה, פויוגואפי (Puyuguopi) השוכנת לחופו של מפרץ שנראה גם בחשיכה מבהיק ומסקרן. הפלגה של כמה מאות קילומטר מערבה בתוך המפרץ הצר, מוציאה את השטים בו לאוקיינוס השקט. סיבוב קצר ברחובות הלא סלולים ובאתי לפתחה של משפחה שעל דלתה היה כתוב "הוסטל". וכך היה. היסטלתי לי לילה נעים וחם והאופנוע בילה באסם עם התרנגולות הכבשה והמחרשה. בבוקר בדקתי את הצמיג. כמו אבן. אויר לא ברח. אך בכל זאת שלפתי את המסמר ודחפתי במקומו "תולעת" גומי רוויה בדבק ניפחתי ולדרך. הדרך המשיכה למחרת ללא שום הנחות. קפיצות וטלטלות מהמטר הראשון. הגובה נע בין 250 ל 380 מטר אך מזג האויר הלך והתקדר עוד. כמה רע כבר יכול להיות? שום בעיה, זה גשם. נתתי בגז. רכיבה בעמידה על התמוכות הביאה אותי לקראת אחר הצהריים לקטע דרך סלול ומכוסה אספלט באיכות הכי חלקה שניתן לסלול. המעבר מדרך שהיא בעצם משטח של חלוקי נחל עגולים ורטובים בגודל ממוצע של אגרוף. לכביש שנחת כאן ממסלול גראנד-פרי לא מסתדר. "אספלטו!" "אספלטו!" צרחתי לעובדים שעסקו בסלילה. והם הרימו אגודל. הנוף הדשן סביב סיפר סיפור שלקוח מספרים על דארווין ובני דורו. תחושה כי כאן עוד לא הצלחנו להרוס. עצי ענק הביטו בי בבוז כאומרים "נראה אותך נוגע בנו" נהר גועש ליווה את הדרך כבעל בית אגרסיבי, שכבר מחכה שתסלתלק לו מהשטח. בעלי כנף חצו את הדרך וסלעים עצומים עמדו תלויים מעל קטעי נקיקים וקירות זקופים. ואז, ללא הודעה מוקדמת. אחרי קילומטר וחצי של דרך סלולה.

שוב הושלכנו האופנוע ואני לתוך דרך מהגיהנום. לא הבנתי כלום! ולאחר עוד שלושים ק"מ שוב דרך סלולה ואיכותית. וככה מהנדסי הכבישם של צ'ילה תיעתעו והיתלו בי עד שש בערב, עת הגעתי לדרך סלולה מרחק כשמונים קילומטר בואכה העיר קוויקא (Coihaique) היושבת על מדרון הפונה צפונה. סיבוב מהיר ושתי שאלות לנהג מונית ומצאתי מקום לינה חם במרכז העיר. גם קוויקא הפכה לנקודת מעבר בין צ'ילה לארגנטינה. עם למעלה משישים אלף תושבים. שוקקת מלאה חנויות ומדרחוב תוסס ופרובנציאלי. בסלון של בית מארחי פגשתי את רומאריו בן ה 24 , שגר בקונספסיון שמדרום לסנטיאגו. הוא שמע משהו על ישראל אבל הוא לא זוכר באיזה הקשר. "אולי משהו עם רובים?" מה חשבתם? קיבל הרצאה. גם קיבל. בקיצור, עוד עובד זר לא חוקי בדרך.

קוויקא

הכביש הסלול המשיך עוד חמישים קילומטר דרומה בהמשך ציר מספר 7. מכאן אני רוצה להגיע לעיירה צ'ילה צ'יקו (Chile Chico) על הגבול עם ארגנטינה. אליה אני מתכוון לעבור כדי לחזור לציר מספר 40 "רוטה קווארנטה" המיתולוגי ואיתו להדרים לתוך פטאגוניה. מחכה לי היום נסיעה של כמה מאות ק"מ בנוף קדומים. יערות עצי מחט עצומים ובעלי חיים מבוייתי ופראיים. השמיים שהיו בהירים בבוקר ואיפשרו לי כמה צילומים סבירים קדרו שוב והגשם לא חדל ושיבש שוב את פעולת העדשה במצלמה. חלפתי על פני אגמים. הדרך נסעה לעיתים ממש על פי מצוקים ש"נפלו" לתוך יובל או נהר מהירים ומהפנטים. הגשם נחלש לפתע ופינה מקומו לפתיתים קלילים של שלג שדאו לעברי ברוח שנעה בעצבנות מצד לצד והחל להערם על האופנוע ועל משקף הקסדה. גם אם בשוליים השלג כבר מילא את כל השקעים. הכביש היה עדיין פנוי משלג והחלטתי שרק אם אראה רכב אחר עוצר ממש, גם אני אעצור. הכל סביב נתכסה בלבן מסנוור. ראיתי לפנים למרחק קטן ועצרתי באחד העיקולים השקטים ליהנות מהשלג שירד בינות לעצי מחט כמו מצנחים קטנים ורק היתה צריכה להיות שם בקתה ממנה בוקעים שירי קריסמס.

אדם מניו-זילנד בדרך על הקאראטרה אוסטראל

כעבור עשרים קילומטר, הדרך ירדה לעמק צר והשלג פסק. בכפר פורטו טרנקילו (Puerto Tranquilo) השוכן לחופו של אגם חנראל קאררה עצום המימדים שהמשכו המזרחי נמצא בשטח ארגנטינה (שם שמו "אגם בואנוס איירס") – פגשתי את אדם ועמנואל, שני רוכבים צ'יליאנים צעירים על שני אופנועי ב.מ.וו 800 שנראו מזועזעים מחווייה של התרסקות שעברו יום לפני ברוטה קווארנטה בצד הארגנטינאי והזהירו אותי מהרוחות החזקות שם בעונה הזו. (וסיפרו לי על זוג ניו-זילנדי שעבר שם על אופנוע וחילץ אותם) בית הקפה החמים, סיפק לכולנו מסתור נהדר וקפה איום וקדימה יצאתי להמשך. הדרך הקיפה ממערב את האגם ועברה לצידו הדרומי. השמים התבהרו מעט אך הדרך על אף אלפי הבורות ומלכודות חצץ הייתה רחבה מהירה ועבירה. לקראת ערב כעשרה קילומטר לפני צ'ילה צ'יקו נתגלתה משמאל לגונה/אגם בצבע טורקיז ירקרק "לאגו וורדה" (Lago Verde) האגם הירוק יושב בעצם על מה שהיה מכרה נחושת. סביבו הרים בגוון ירקרק נחושתי וחופיו לבנים בוהקים מקנים לסביבה תחושה של תמונה מתוך סרט מצוייר דמיוני.

הרוח שבאה מהאגם הרימה גלים לבנים. כל עצי עיירת הגבול צ'לה צ'יקו כאילו מבקשים להגר לארגנטינה, נוטים ממערב מזרחה. מצאתי חניה ומיטה אצל לואיס וונטורה בעל מלון קטן באותו שם. בבוקר השכמתי ונסעתי מזרחה לפגוש את מעבר הגבול הצ'יליאני ארגנטינאי בפעם השלישית בתוך עשרה ימים.

רק הערה קטנה: בחלק הדרומי ממש של דרום אמריקה, בו אני נמצא כרגע,  קשה להשיג קשר סביר לאינטרנט ולכן יתכן שיבוש בלו"ז העידכון של הבלוג.

בפעם הבאה: הקטע האתגרי של דרך מספר 40. אל-צ'לטאן-למרגלות פיץ רוי. ובדיקת הגוונים הכחולים של הקרחון המתקלף שבאל-קאלפאטה.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 21 תגובות, הוסף תגובה