רכיבה לכל הרוחות בדרך 40 המיתולוגית

פעמיים דרך 40

ארגנטינה

נובמבר, 2015
יצאנו מהקראטרה אוסטרל, בחזרה לארגנטינה, אחרי 9 ימים של מזג אוויר מושלם, באזור הפכפך מהבחינה הזו. היה לנו מזל גדול ואפילו לא ידענו עד כמה, בהמשך הטיול שלנו נפגוש רוכבים שיספרו לנו שהם רכבו באותו אזור בגשם ואפילו בשלג.

הגענו לפריטו מורנו (העיר, לא הקרחון), עדיין עם גרי וג׳ים, שני הרוכבים האמריקאים שפגשנו, והתחלנו בחיפושים אחר מקום לאכול. צ׳ילה אמנם יפה מאוד, אבל בגזרת האוכל… אפשר לומר שהתגעגענו מאוד לארגנטינה. הבעיה היחידה הייתה שהשעה הייתה 16:00 ביום ראשון וכל מקום בעיר היה סגור. אחרי כשעה של שיטוטים ברחבי העיר ניגש אלינו חורחה, שראה אותנו מחפשים משהו וביקש לעזור לנו למצוא משהו לאכול.

פרידה מהמארחים הנדיבים בעיירה פריטו מורנו

לאחר שגם בעזרתו לא הצלחנו למצוא מסעדה פתוחה בעיר הוא הציע לנו לבוא אליו הבית, כי הם בדיוק סיימו לאכול את האסאדו של יום ראשון ונשארו הרבה שאריות. מתן ואני קפצנו על ההזדמנות והסכמנו בשמחה, מבחינתנו זו הזדמנות מצויינת לזכות להכיר עוד קצת מהאנשים והתרבות הארגנטינאית היפה. ג׳ים וגרי, לעומתנו, היו המומים וחשדניים. עודדנו אותם לקבל את הצעת הכנסת האורחים (בהמשך הם הודו לנו על כך) ועקבנו אחרי חורחה לביתו. המשפחה קיבלה אותנו בזרועות פתוחות והאכילה אותנו בבשר משובח וסלטים שונים.
לאחר ששבענו אנחנו החלטנו להמשיך לרכב עוד באותו יום לכיוון אל צ׳אלטן במטרה לקצר את הדרך למחרת, ואילו גרי וג׳ים החליטו לסיים את הרכיבה ליום זה, ולנסות לרכב את כל המרחק למחרת. נפרדנו מהם בתקווה כי יצליחו להשיג אותנו מחר וניפגש שוב.

התחלנו ברכיבה דרומה על כביש 40, הכביש שחוצה את כל ארגנטינה, מהצפון בגבול עם בוליביה, עד הדרום, אושוואיה. כבר רכבנו חלק ממנו, כשהתחלנו את הרכיבה ממנדוזה, לאחר שלא הצלחנו לחצות לצ׳ילה. על הקטע אותו התכוננו לרכב עכשיו שמענו הרבה סיפורים, שאין איפה לישון בדרך, שחצי ממנו לא סלול, שאין עליו כמעט תנועה ואם תהיה לנו תקלה או בעיה יכולות לעבור שעות עד שמישהו יעבור, שלמות רצות בו חופשי, ושיש בו רוחות מאוד מאוד חזקות.

מהר מאוד גילינו שעניין הרוחות אכן נכון, והרוחות באזור חזקות. השעה כבר התחילה להיות מאוחרת ויש לפנינו כ-120 ק״מ עד העיירה בה נאמר לנו כי יש מלון בו נוכל לישון. מזל שאנחנו בדרום והשמש שוקעת מאוחר. אז רכבנו, בדרך שאין בה דבר מסביב לראות, רכבנו לאט בגלל הרוח ובגלל הפחד להיתקל באיזו למה סוררת שהחליטה לחצות את הכביש. לאחר כשעה וחצי של נסיעה, בשעת דמדומים, ראינו לבסוף אורות המבשרים על היעד המובטח שהתגלה כעיירה עם שלושה וחצי בתים, תחנת דלק קטנה ומלון דרכים שנראה כאילו יצא מתפאורת סרט אימה.

נכנסנו אל המלון שמשמש גם כחנות ומסעדת דרכים קטנה. בחנייה ראינו עוד שני אופנועים קטנים, וכשנכנסנו אל המלון גילינו את בעליהם, שני ברזילאים שנראו כאילו שדדו חנות בגדי עור, מאובזרים מכף רגל ועד ראש בעור שחור. אחד מהם דיבר רק פורטוגזית ואילו השני דיבר גם אנגלית וספרדית. אל מתן הוא פנה באנגלית ואילו אליי התעקש לפנות רק בספרדית, במבטא ברזילאי כבד כל כך שלא הייתי בטוחה מה בכלל יוצא לו מהפה. איכשהו הצלחנו לתקשר, והם סיפרו שהם באו מריו דה ג׳נירו דרך פרגוואי והם מתכוננים להגיע כל הדרך לאושוואיה על כביש 40.

בכלל, עוד נפגוש בדרך המון מטיילים שעושים מסע לכל אורכו של כביש 40 המפורסם, מהצפון ועד לאושוואיה. כמו חבורת הרצים שעברנו בדרך וכמו רמי, רוכב אופניים הצרפתי, שרוכב כל יום 150 ק״מ עד לאושוואיה, כי התפנו לו כמה חודשים אז למה לא בעצם.

אז בילינו את הלילה במלון באמצע שום מקום, 120 ק״מ צפונה ו-200 ק״מ דרומה עד העיירות הקרובות, ולמחרת התחלנו ברכיבה לאל צ׳אלטן. שני הברזילאים יצאו לפנינו אבל אמרו שהם רוכבים לאט, אז בוודאי עוד נפגוש אותם בדרך. ברוח הייתה חזקה והכיוון בו היא פוגעת בנו משתנה בהתאם לעיקולים של הכביש. פעם היא מגיעה מימין ופעם משמאל, כשהיא פוגעת בנו מקדימה מרגישים הקלה, ואם יש לנו מזל היא מגיעה מאחורינו ועוזרת לאופנוע ברכיבה. לפעמים היא כל כך חזקה שמתן רוכב ״בהשכבה״ (בזווית של 45 מעלות). לאחר כשעה של רכיבה הגענו אל הברזילאים, שאכן רכבו לאט. האופנועים שלהם קטנים והרוח קשה עליהם יותר ומטלטלת אותם מצד לצד. בעצירה הבאה בתחנת דלק כבר לא הצלחתי להתמודד עם ההתעקשות לדבר רק אליי בספרדית פורטוגזית לא מובנת, והחלטנו להמשיך לרכב בלעדיהם.

דרך 40 בקטע סלול – בסביבות אל צ'אלטן

מהנקודה הזו הדעות חלוקות לגבי המשך הכביש. יש שאמרו לנו שמכאן ועד לאל צ׳אלטן הוא לא סלול בכלל, ואילו האנשים מהאזור התעקשו שישנם רק 70 ק״מ לא סלולים. למדנו, ועוד נחזור ונלמד בהמשך הטיול, שכשזה מגיע לתנאי דרך וכביש עדיף לשמוע למי שחי כמה שיותר קרוב לדרך המדוברת. במדינות שאנחנו רוכבים בהן האנשים לא מטיילים הרבה ולרוב לא מתרחקים מהאזור בו הם חיים. על כן מידע שאנחנו מקבלים ממי שלא חי באזור יכול להיות מבוסס על ידע מלפני 4-5 שנים, וכבר אינו מעודכן. ואכן, גילינו כי רוב הכביש סלול ובמצב טוב.

התחלנו לראות תמרורי אזהרה מפני למות (למעשה מדובר בגוואנקו, קרובי משפחה של הלמות והאלפקות) וגם התחלנו לראות אותן בכמויות גדולות. בעיקרון ישנן גדרות שמיועדות לשמור אותן הרחק מהכביש, אך בפועל הן פשוט מדלגות מעל הגדרות ומשוטטות חופשי. ראינו גם כמה מהן מוטלות מתות בצידי הדרך, ככל הנראה מפגיעת רכבים.
לאחר כ100 ק״מ נוספים של רכיבה אנחנו מגיעים לקטע לא סלול, שנמצא בעבודות לקראת סלילה. שלא כמו בצ׳ילה, פה הם לפחות משאירים נתיב חלופי שלא מכוסה באבנים שלא מאפשרות רכיבה, ואנחנו עוברים את הקטע ללא בעיות מיוחדות. כמה דקות אחרי שאנחנו חוזרים לכביש סלול, עובר אותנו רוכב אופנוע נוסף ואנחנו מזהים מיד את האופנוע ואת הקסדה, ג׳ים! הוא וגרי יצאו מוקדם בבוקר והצליחו להשיג אותנו.

בכניסה לאל צ'אלטן ברקע גמלוני הסלע של פיצרוי

מכאן אנחנו כבר ממש קרובים לאל צ׳אלטן, כשעה נוספת של רכיבה, והרוחות הולכות ומתגברות ככל שהשעות חולפות. אנחנו ממשיכים עם ג׳ים וגרי על כביש 40, עד הפנייה לאל צ׳אלטן. ברגע שאנחנו משנים כיוון נסיעה, הרוחות מתחזקות. הן ממשיכות להתחזק ככל שאנחנו מתקרבים לעיירה ומגיעות לעוצמות שלא הכרנו, כל כך חזקות שכשאנחנו יורדים לרגע מהאופנוע כדי לצלם תמונה של הפיץ רוי, הרוח כמעט מעיפה אותי מהרגליים. כאמור, רוחות בעצמה שלא הכרנו.

אחרי נסיעה איטית וזהירה אנחנו מגיעים לאל צ׳אלטן בסיומו של יום רכיבה ארוך. זו עיירה קטנה ויפה, למרגלות הר הפיץ רוי המרשים, מלאה בבתים בסגנון בקתות עץ שנותנים תחושה של עיירת סקי. בערב אנחנו יוצאים עם גרי וג׳ים לארוחת ערב מצויינת, נהנים שוב מהבשר של ארגנטינה שכל כך התגעגענו אליו בצ׳ילה. אנחנו מחליטים לקחת עוד יום באל צ׳אלטן ולנוח, ולמחרת לטפס אל הפיץ רוי. גרי וג׳ים, שרוכבים עם אופנועים שכורים ומוגבלים בזמן, מחליטים להמשיך כבר למחרת בדרך דרומה. אנחנו נפרדים מהם בצער וממשיכים במסעות שלנו בנפרד.

פרידה מג'ים וג'רי באל צ'אלטן

את היום הבא בילינו בעיירה הקטנה, שבמהלך היום היא מנומנמת ואילו בערב, כשכל המטיילים חוזרים מהטרקים השונים באזור, היא מתעוררת לחיים. למחרת יצאנו גם אנחנו לטרק הפיץ רוי, והחלטנו לעשות אותו ביום אחד במקום לבלות לילה בקמפינג ולקום לזריחה. המסלול יפה והעלייה לפסגה מפרכת ומלאה ברוחות חזקות. כשהגענו למעלה, פסגת הפיץ רוי הייתה מכוסה בענן, קצת מאכזב, אבל המחזה של ההר והלגונה הקפואה למרגלותיו עדיין יפה ומרשים.

מבט כללי על אל-צ'אלטן

כשיצאנו מאל צ׳אלטן יום לאחר מכן, הרוחות שוב לא נתנו לנו מנוח. הנסיעה לאל קלאפטה, היעד הבא שלנו, קצרה יחסית, אבל הרוחות החזקות כל כך הופכות את הנסיעה לקשה ומעייפת מאוד. הרוחות מגיעות מהצד, במהירות של 50-80 קמ״ש, והן קשות גם לנו וגם לאופנוע, שצריכת הדלק שלו עולה. באמצע הדרך הרוחות מעייפות אותנו כל כך שאנחנו עוצרים בצד הדרך, במקום מסתור מהרוח, שוכבים על האדמה ונחים.

לבסוף אנחנו מגיעים לאל קלאפטה מותשים. אנחנו רוצים לנסוע לקרחון פריטו מורנו המפורסם, אבל כבר עייפים מדי, אז החלטנו לדחות את זה ליום הבא. אבל, מזג האוויר היה הפעם לרעתנו, למחרת הרוחות לא נחלשו והצטרף אליהן גם גשם. תחזית מזג האוויר לא הצביעה על שינוי, ולכן החלטנו לדחות את הביקור בקרחון ולרכב קודם לפוארטו נטאלס ולפארק טורס דל פיינה, בצ׳ילה.

כמובן שגם במהלך הנסיעה לפוארטו נטאלס הרוח לא הרפתה. ההקלה היחידה הורגשה כשהפיתולים כיוונו את הרוח כך שתהיה בגבנו. בכל שאר הזמן ההרגשה היא שאנחנו נלחמים ברוח וכמעט מפסידים. הגענו לבסוף לפוארטו נטאלס ומיד נכנסנו להרצאה המסבירה את המסלולים השונים בפארק, כשהמפורסם בהם הוא טרק ה-W האורך ארבעה ימים. כשנגמרה ההרצאה הלכנו לשכור ציוד קמפינג ולקנות אוכל לטרק, כי רצינו לצאת כבר למחרת. סיימנו את כל הארגונים בשעת לילה מאוחרת והלכנו לישון מוכנים לצאת לטרק מוקדם בבוקר.

אבל כשהתעוררנו למחרת נזכרנו שבעצם אנחנו לא באמת אוהבים קמפינג וטרקים של כמה ימים, ובעצם יש לנו אופנוע, אז למה להתעקש? החזרנו את כל הציוד ששכרנו וקנינו, ויצאנו לרכיבה בפארק, שנמצא כשעתיים נסיעה מהעיר. כשהגענו אל הפארק נגלו אלינו הטורסים, שלושת עמודי הגרניט שנותנים לפארק את שמו. רכבנו בתוך הפארק בין סוגים שונים של חיות; שועלים, גוואנקו, סוסים, ארנבים (שרצים מול האופנוע במהירות אדירה), והמון סוגי ציפורים. ראינו נופים מדהימים, אגמים בצבע טורקיז, הרים מחודדים ומשוננים, ונקודת תצפית אחת בלתי נשכחת.
מזג האוויר בפארק משוגע לחלוטין, הרוחות בו חזקות ומקפיאות והעננים זזים במהירות. רגע אחד אנחנו רוכבים תחת שמש ושמיים בהירים, רגע אחר כך זז מעלינו ענן ומתחיל להוריד גשם. חמש דקות נוספות והשמש חוזרת, וחוזר חלילה. אנחנו רואים את ההרים מתכסים בעננים ומתבהרים לסירוגין. אני בהחלט שמחה שהחלטנו לוותר על הטרק ולרכב במקום, כי הרוחות והקור העז שבאזור כבר מתחילים להקשות עליי.

אנחנו חוזרים לעיר, אוכלים ארוחת ערב מצויינת, הטובה ביותר שאכלנו בצ׳ילה, ומתכוננים לנסיעה למחרת. פוארטו נטאלס היא הנקודה הדרומית ביותר שנגיע אליה במסע שלנו, שכן החלטנו לא לרכב לאושוואיה, ומכאן אנחנו מתחילים להצפין חזרה.

אנחנו מגיעים שוב לאל קלאפטה, לאחר עוד נסיעה מאתגרת, הפעם אנחנו נוסעים ישר לקרחון פריטו מורנו שנמצא במרחק 80 ק״מ מהעיר. אנחנו מגיעים ומתחילים לטייל על המרפסות שבנו כתצפית אל הקרחון הענק שמזכיר את החומה ממשחקי הכס. בהתחלה קשה להבין את הגודל, אבל ככל שמתקדמים מבינים שהדבר הזה עצום, בגובה של עשרות מטרים ונפרש אחורה קילומטרים על גבי קילומטרים. שמחנו שזה הקרחון האחרון שנראה בטיול, כי כנראה שאם היינו רואים אותו לפני הקרחונים האחרים שראינו היינו מתקשים להתלהב מהם.
בשלב זה בטיול לי נשבר לגמרי מהרוחות וממזג האוויר הקפוא בדרום הרחוק והיפה של ארגנטינה. זכרנו את המיקרו אקלים של אל בולסון, שיושבת בתוך עמק ומזג האוויר בה תמיד חמים יותר בכמה מעלות טובות מהסביבה הקרובה. וכבונוס היא גם נטולת רוחות. החלטנו לחזור לשם כמה שיותר מהר. המרחק הוא כ-1300 ק״מ, אם נתאמץ נצליח להגיע לשם ביומיים.

מול קרחון פריטו מורנו

יצאנו לדרך מוקדם בבוקר, בכוונה להגיע חזרה לפריטו מורנו, העיר ממנה התחלנו את הנסיעה דרומה. הדרך לאל בולסון משעממת מאוד, אין נוף יפה ואין הרבה מסביב חוץ מהרבה גוואנקו. אחר הצהריים הגענו לתחנת דלק והחלטנו לעצור להפסקת התרעננות. דלק נמלא כשנסיים. ישבנו בתחנה כשעה, אכלנו כריכים ושתינו קפה, בזמן שברקע מכוניות מתדלקות. כשאנחנו מתכוננים להמשיך בנסיעה וניגשים לתדלק, המתדלק מבשר לנו שנגמר דלק 95 ונשאר רק קצת 97, והוא מתדלק לנו את ששת הליטרים האחרונים שנשארו. אוקיי, אמור להיות לנו מספיק כדי להגיע לתחנה הבאה, תחנת הדלק ליד המלון באמצע שום מקום, שמוכר לנו מהדרך הלוך.

אנחנו ממשיכים בנסיעה שהופכת לקשה יותר ויותר ככל שהשעות חולפות והרוח מתגברת. אני לא יכולה לשבת ישר ולאורך כל הרכיבה אני יושבת בהטייה לצד ימין, הגב כבר כואב לי מאוד ואני מתקשה להמשיך. אנחנו כבר קרובים לתחנת הדלק כשהאופנוע מתחיל להשתנק מעכשיו האופנוע נוסע על אדים ואנחנו מתחילים להכין את עצמנו להליכה ברגל. הרוחות קשות גם לאופנוע וצריכת הדלק שלו עולה, כך שהדלק נגמר מוקדם מהצפוי. אנחנו כבר רואים את האורות שמבשרים על העיירה ומפצירים באופנוע שימשיך רק עוד קצת, רק עוד כמה קילומטרים. איכשהו, בקושי רב ותוך שהוא נכבה מספר פעמים בדרך ומותנע כל פעם מחדש, הוא מצליח לעבור את העליות והירידות עד לעיירה, ולבסוף את 100 המטרים האחרונים בירידה הוא פשוט מתדרדר עם מנוע כבוי ונעצר ממש מול התחנה המיוחלת. אנחנו חשים הקלה עצומה, עד שאנחנו רואים את תור המכוניות המחכות לתדלוק. כן, גם כאן נגמר הדלק.

לא האמנו שנחזור לבלות עוד לילה במקום הנטוש הזה, שמזכיר תפאורה של סרט אימה, בעיירה שנלקחה מתוך סרט אימה, עם עובדים שמזכירים דמויות מסרט אימה. החלטנו לחכות למשאית הדלק שאמורה להגיע. נחכה עד 20:30, שעה לפני שמחשיך כדי שיהיה לנו גם זמן להגיע לעיר. אם לא תגיע עד אז, נבלה פה עוד לילה בלית ברירה. ב20:40 המשאית מגיעה. לא האמנו למזלנו הטוב ומתן מיד יוצא לנסות לתדלק, אלא שמעדכנים אותנו שייקח עוד שעה לפחות עד שהמשאית תסיים למלא את המשאבה, ורק אז ניתן יהיה לתדלק. הבנו שאין ברירה ונאלץ להישאר פה עוד לילה.

העיכוב הבלתי צפוי יעלה לנו ב-130 ק״מ נוספים של רכיבה למחרת, או ביום נוסף בדרך לאל בולסון. אנחנו מחליטים לנסות בכל זאת להגיע לאל בולסון כבר למחרת, למרות שזה אומר שלפנינו יום של כמעט 800 ק״מ רכיבה, יותר מכל יום רכיבה עד כה. היום הבא הולך להיות מאתגר במיוחד.

קמנו בשעה מוקדמת במיוחד, אכלנו ארוחת בוקר, תידלקנו, ויצאנו לדרך הארוכה. אמנם הרוחות הולכות ונחלשות ככל שאנחנו מצפינים, אבל הן עדיין חזקות והגב שלי עוד כואב מאתמול. הדרך ברובה משעממת, אבל מזג האוויר המשתפר והמחשבה על אל בולסון, האזור היפה כל כך וההוסטל שהתאהבנו בו וכעת נחזור אליו, עוזרים לנו להחזיק מעמד. לבסוף, אנחנו מגיעים אל העמק. באופן פלאי ממש, המעלות עולות בן רגע, הכל מסביב נעשה ירוק ופורח, והרוח נעלמת. לאחר שלושה שבועות של רוחות בעוצמות שלא הכרנו, שלא פוסקות ולו לרגע אחד, הגענו לאל בולסון, והכל נרגע.

———————————————————

כל הזכויות C ללסיפור ולצילומים שייכות לנעם ומתן בללי

———————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

לרכוב בארץ עניה עם עושר נופי מדהים

אל הבלוג הדשן של לירן, בו לא תחמיצו ולו תמונה אחת- כאן

בוליביה- לב ליבה הפראי של דרום אמריקה חלק א'.
הערה:כדאי שתתכוננו בהתאם כי גם הפעם יש תמונות עוצרות נשימה ואפילו קפצתי לגיחה קצרה לצ'ילה אז מקווה שתהנו.

02.02.15

לאחר שסיימתי להיפרד מפרו עליתי על הקרנף.שוטר פרואני הוריד את השרשרת שמפרידה בין פרו ובוליביה,שלום נוסף ונכנסתי לשטחה של בוליביה,כמה מטרים לאחר מכן אני מגיע לביקורת הגבולות.
בעמדת הדרכונים אני פוגש קבוצת ישראלים שהגיעו לבוליביה בטיול מאורגן.שיחה קצרה עם אחד המטיילים ואני מבין שלמרות שיש להם ויזה מוכנה מראש רשות ההגירה מערימה קשיים על כניסתם למדינה.
קראתי על כך מבעוד מועד שמאז מבצע "צוק איתן" ממשלת בוליביה מערימה קשיים על קבלת אשרות כניסה(ויזה)למטיילים ישראלים ולכן החלטתי להמשיך ולהשתמש בדרכון האירופאי שלי.
בהמשך עוד אשמע תלונות של בעלי עסקים מקומיים שאוהבים ישראלים ושהמהלך הזה של ממשלת בוליביה פגע בהם קשות היות והמון ישראלים פשוט ויתרו על הבירוקרטיה וכיום הם נמנעים מלהגיע לכאן.
אפשר להתנחם בכך שאנחנו לא לבד בעולם הזה וגם למטיילים עם דרכון אמריקאי או קנדי עושים צרות.
נכנסתי לתור של בעלי אזרחות אירופאית,מלאתי שאלון קצר והשוטר חתם לי מיד על הדרכון ואמר "ברוך הבא".

כמו בכל מעבר גבול עלי לעבור גם במכס ולקבל אישור כניסה גם לקרנף,הפקיד שאל אותי כמה אתם?עניתי ואמרתי לו שאני לבד,הפקיד שלח חיוך לבבי אמר "יופי בוא נסיים כי בדיוק אני יוצא להפסקה בת שעתיים".איזה יופי הגעתי בדיוק בזמן,שוב כמה שאלות,לך תצלם את המסמכים ותחזור אלי,אני ניגש לעמדת צילום המסמכים,מצלם ומשלם על כך וחוזר לפקיד.
הבחור די נחמד ותהליך הכניסה במכס עובר במהירות.
בבוליביה אין צורך לבטח את האופנוע בצד ג' ולכן כל מה שנשאר הוא לעלות על הקרנף ולהתחיל לנסוע במדינה ה- 14 במסע המופלא.
כמו בכל מדינה חדשה גם כאן צפות חששות ותהיות איך תהיה המדינה הזו שנחשבת למדינה המפגרת ביותר מכל שכנותיה בדרום אמריקה.
אני מתחיל בנסיעה וכעבור כמה עשרות מטרים מתחיל גשם חזק מלווה בברד שהפסיק באותה המהירות בה הוא התחיל.הנסיעה אל העיירה הראשונה בה אשן בבוליביה קצרה עד מאוד סה"כ כ 10 ק"מ ממעבר הגבול ובסה"כ כ 145 ק"מ מהעיר פונו(פרו)בה ישנתי בלילה האחרון.
תוך כמה דקות אני מגיע לעיירה קופקבנה(Copacabana).ע"פ מאמר שקראתי השם "קופקבנה" נובע מהשפה האינדיאנית והפירוש ככל הנראה,הוא עיוות של הביטוי "kota kahuana" בשפת האיימרה שפירושו "נוף האגם".
השם ניתן במקור לעיר הזו שעל שפת אגם טיטיקקה בצד הבוליביאני של הגבול,בה התגלתה,על פי אגדה מקומית, מרים הבתולה בפני דייג,שפיסל את דמותה.ולכן דמות הבתולה מקופקבנה אומצה על ידי מלחי בוליביה,ואלה הפיצו אותה למקומות שונים בעולם.
ממש בכניסה אל העיר מצאתי מלון נחמד ודי זול,החדרים גדולים ומרווחים והנוף נפלא.פרקתי את הציוד והלכתי להתקלח במים חמים ונעימים.
מיד לאחר שאני יוצא מהמקלחת אני שומע קול נהמת מנוע של אופנוע גדול,אני ניגש לחלון מיד ורואה בקצה הרחוב אופנוע שנכנס לעיר,נראה שהוא שייך לעוד רוכב זר שהגיע העירה.
על פי צלילו של המנוע אני מבין שמדובר באופנוע מסוג טריומף היות וזהו אופנוע האדוונצ'ר היחיד שמנועו מתהדר ב 3 צילינדרים ולכן הסאונד של המנוע מזכיר את הקול שבוקע מאגזוז של אופנוע ספורט פשוט אי אפשר לטעות בנושא.נראה אולי אפגוש אותו בהמשך הדרך.
כעבור כמה דקות נוספות אני שומע מוזיקה ומיד אני מבין  שמדובר במצעד דרום אמריקאי טיפוסי.
בשבוע האחרון בכל מקום אליו אני מגיע נערך מצעד שכזה.האם הפעם המצעד לכבודי?
צילמתי קצת מחלון החדר ולאחר מכן לבשתי את בגדי התייר ויצאתי לחפש משהו לאכול.

—————————————————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שייכות ללירן מרכוס

—————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

לחוות את פרו ברכיבה – הגרסה המפורטת

לירן מסכם את החלק השלישי של מסעו בפרו. כרגיל מושקע ונוגע כמעט בכל רגע

הבלוג הנפלא של לירן כאן

פרו-פשוט להתעלף כמה שאת יפה-חלק ג'.

21.01.15

בבוקר השלישי בקארז התעוררנו מוקדם היות והיום אנחנו ממשיכים בדרך דרומה ובתכנית להדרים כמה שיותר כאשר המטרה הסופית תהיה לימה(LIMA)עיר הבירה של פרו.
לפני שנצא לדרך ישבנו לאכול ארוחת בוקר במסעדה של המלון,כרגיל שוב עלתה השיחה בינינו לגבי המסלול והיעד הסופי אליו אנחנו מתכננים להגיע.מישל שוב טען שנספיק להגיע ללימה ביום אחד.
המרחק מקארז ללימה הוא כ 500 ק"מ,אני מצידי אמרתי שע"פ הניסיון שצברנו בפרו יהיה קשה וכנראה בלתי אפשרי לרכוב את המרחק הנ"ל ביום אחד,במיוחד כאשר אנחנו רוכבים בהרי האנדים ולא בכביש החוף שהוא הכביש המהיר ורחב.מישל בשלו שלל בזלזול את כל מה שאמרתי.ואני לתומי חשבתי שהוא למד לקח מהמפנצ'ר שתקע אותנו רק שלשום באמצע שום מקום וגרם לנו לנסוע בשטח כ 40 ק"מ בחושך מצרים על שפת תהום.
את האמת קצת נמאס לי כבר מהשיחות עם מישל בנושא תכנון נתיב הנסיעה.
השעה 8:30 הגיע הזמן להיפרד מבעל המלון הסופר נחמד ומשפחתו ומיד לאחר מכן אנחנו מניעים ונוסעים לתחנת הדלק. הנוף נהדר היות ומזג האוויר נפלא ומרחוק אפשר להבחין בהרים הגבוהים בהם טיילנו אתמול.תדלקנו כל אחד מיכל מלא אמרנו שלום לקארז וקדימה לדרך,את ה 50 ק"מ הראשונים אני רוכב במשנה זהירות היות והצמיג הקדמי חדש והוא זקוק לתקופת הרצה כדי להוריד ממנו את שכבת חומר השימור שנמרחה על הצמיג בעת יצורו,חומר השימור חלק אך נועד לשמור על הצמיג בעת אחסנתו.

בנוסף הצמיג האחורי שתוקן ע"י הפאצ'ר מאכר המקומי ואינני יודע כמה התיקון טוב והאם הוא יחזיק לאורך זמן.
שוב אומר הנוף שמסביב מרהיב ביופיו השדות הירוקים עם הכפרים הפסטורליים כאשר מדי פעם מופיעים באופק הרים מושלגים יפיפים.באחת הנקודות אני רוצה לעצור ולצלם ולכן אני מסמן למישל שאני עוצר אך משום מה הוא חולף על פניי וממשיך הלאה,אני ממשיך אחריו וכעבור כק"מ הוא נעצר לצלם במקום שאין מה לצלם,אני אומר למישל "מה נסגר איתך?למה לא עצרת איפה שהאטתי וסימנתי לך לעצור?" מישל עונה לי ואומר "לא שמתי לב שאתה מסמן לי" נו בחיית מישל קרנף כזה גדול מפעיל וינקר (מה שבדרך כלל אני לא עושה למעט אם אני מתכנן להעיר את תשומת ליבך),ובנוסף אני מסמן לך עם היד איך אתה לא שם לב לזה?
טוב בוא נחזור ק"מ אחורה אל המקום שראיתי".עשינו פרסה וחזרנו אל עבר הנקודה בה נראים ההרים המושלגים בזווית הכי מתאימה לצילום.
ולאחר מכן המשכנו הלאה בכביש הצר והפתלתל שרכס ההרים המושלג שנקרא קורדילרה בלאנקה (Cordillera blanca) מלווה אותנו לכל אורך הדרך וסוחט ממני קולות התפעלות בתוך הקסדה,פשוט נהדרררר.
כל כך נהדר ויפה הנוף שמסביב שאני מוצא את עצמי עוצר לצילום כל כמה מאות מטרים,או לחילופים נותן למישל להתקדם קדימה,מאט טיפה ומצלם תוך כדי נסיעה.

המשכנו קדימה וחצינו את העיר חוארז,כעבור כמה דקות של נסיעה בכביש הראשי שסלול די טוב ולכן אנחנו מתקדמים במהירות סבירה + אני נכנס לפנייה חדה וכאשר אני יוצא מהפנייה אני מבחין בניידת משטרה וגזע עץ שקרס ותלוי מעל הכביש,מיד אני בולם ומעט ומסתכל במראה לראות שמישל שם לב שהאטתי בחוזקה,מישל הבחין במכשול בזמן והאט גם.לאחר שצילמתי את המפגע המשכנו בנסיעה.
כעבור כמה דקות נוספות אנחנו מגיעים לכניסה לאחד הכפרים ואז אנחנו מבינים שהעץ לא קרס סתם כי הוא התעייף לעמוד כמה שנים אלא נכרת כדי לחסום את הכביש,מתברר שהכפרים באזור החליטו לחסום את העורק התנועה המרכזי הזה שמספרו 3N.
בכניסה לאותו הכפר אנחנו שמים לב שיש כאן מחאה כלשהי והמקומיים חסמו את הכביש בסלעים,בולי עץ וצמיגים בוערים,אנחנו עוצרים ובוחנים את השטח מרחוק.כעבור כמה דקות אנחנו מחליטים לעבור את המחסום מהצד לאחר שאחד המקומיים מסמן לנו שנמשיך.
עברנו את המחסום והמשכנו קדימה.כמה דקות לאחר מכן עוד מחסום וגם אותו אנחנו עוברים,בצד הדרך נראו שוטרים רבים שמתארגנים לפיזור ההפגנה.

עלינו לעבור את הקטע הזה במהירות לפני שיתחילו המהומות.
בהמשך כל הדרך זרוקות אבנים ולכן תשומת הלב מופנת אליהם.בהמשך עוד ועוד מחסומים ובאחד מהם אנחנו נאלצים לעבור דרך גינה של אחד הבתים כדי לחצות את החסימה.
לאחר מכן נראה שהכביש פנוי ואנחנו ממשיכים הלאה,עד שבכניסה לכפר הבא נראה שבלתי ניתן להמשיך ושהגענו למרכז ההפגנה,כאן כנראה שלא יתנו לנו לעבור,הכביש חסום ועשרות תושבים עומדים כאשר בידיהם אבנים וסלעים,אנחנו עוצרים קרוב למחסום ואחת התושבות חוסמת בגופה את המעבר.
למרות זאת מישל מתקרב עד לרגליה ומנסה בכוח להזיזה תוך כדי שימוש בצופר,האישה מרימה אבן ומאיימת על מישל,אני כבר מוכן לזנק עליה ולחלץ את מישל משם,אמרתי למישל אגרסיביות לא תעזור כאן.
הורדנו את הקסדות ואמרתי בנימוס לה ולחבריה,"אנחנו גרינגואים ולא באנו לפזר את ההפגנה שלכם ברצוננו אך ורק להמשיך הלאה,תנו לנו לעבור בבקשה" כעבור כמה דקות הם הסכימו ונתנו לנו לעבור לא לפני שאמרו לנו שבהמשך הכביש סגור ושם הרבה יותר מסוכן מכאן.
אמרנו תודה והמשכנו.כעבור כמה דקות של רכיבה הגענו למחסום שאותו כנראה באמת לא נצליח לעבור,שיט הם חסמו את הגשר שעובר מעל נהר גועש.הגשר צר וחסום בעזרת סלעים ענקיים ונראה שאכלנו אותה הפעם.
אנחנו עוצרים על הגשר ומחפשים פתרון ונתיב למעבר עם האופנועים.בפינה של הגשר אני מבחין במעבר צר אך מסוכן היות ובצדו הימני אין מעקה והנפילה מטה תהיה כואבת.

בינתיים עשרות מקומיים מגיעים אל הגשר ומתחילים לדבר איתנו ולומר "כאן אין מעבר סעו בחזרה!!!".
כדי להגיע אל הדרך הראשית בה אנחנו מתכננים לנסוע עלינו לחזור על עקבותינו ולבצע עיקוף של כ 250-300 ק"מ לא נראה הגיוני בכלל.
אני אומר למישל שוב בלי עצבים בוא נדבר איתם בגובה העיניים ונראה מה קורה.אנחנו מתחילים לדבר עם המקומיים ולצחוק איתם.למרות הספרדית השבורה שלי אני שואל "מה קרה שיש פה בלגן שכזה?"המקומיים מתחילים לצעוק ולספר שהממשלה החליטה להתנקש בהם, אני אומר להם "להתנקש??"הם עונים "כן להתנקש!!הממשלה החליטה לסגור את מכרות הפחם והזהב באזור ועקב כך מאות משפחות שמתפרנסות מהעבודה במכרות יישארו ללא הכנסה,ולכן אנחנו מפגינים".
למרות שאני לא דובר ספרדית שוטפת אני מכיר כמה קללות בספרדית ולכן אני זורק כמה קללות לאוויר בצירוף המילה ממשלה ומאותו הרגע כבשנו את ליבם של המפגינים.
מתברר שעקב ההפגנה הכביש סגור כבר שבועיים וכנראה ייקח עוד זמן עד שהוא יפתח שוב לתנועה.נראה שהמשטרה מפחדת לפזר את ההפגנה או שפשוט הם קיבלו הוראה לשבת בשקט ולא לעשות כלום.
כבר בהתחלה שמתי לב שאחד המקומיים שנראה היה שהוא ממארגני ההפגנה דומה להוגו שאבז ולכן התחלתי לקרוא לו "הוגו שאבז" או "סניור הוגו" "פרזידנטה שאבז"וכו',בכל פעם שקראתי לו ככה כולם מחאו כפיים וצחקו עד השמיים ונראה היה שזה מה שסדק ואח"כ המיס את הקרח שקפא בינינו.
כעבור כמה דקות של דין ודברים ספוגים בצחקוקים הם מחליטים לאפשר לנו לעבור ואפילו עוזרים לנו לעבור את המכשול,אנחנו מעבירים את הקרנף ראשון בזהירות מרובה,המעבר כל כך צר ולא מאפשר להוריד רגל. בצד אחד ערימת סלעים ואבנית מכוסה בחול ובצד השני השוליים גבוהים מעל הנהר.
באמת שלא מתאים עכשיו ליפול מגובה של כמה מטרים אל הנהר,אני מבקש ממישל שיניח את המצלמה ויבוא לתמוך את הקרנף ויעזור לי לעבור-זה לא זמן לצלם עכשיו!!!,המקומיים נרתמו לעזור וכעבור 2 דקות שנראו כמו נצח עברתי לצד השני.עם יד על הלב היה מאתגר וקצת מפחיד לעבור שם עם הקרנף שעמוס בציוד ושוקל בסביבות ה 400 ק"ג אולי קצת יותר.עכשיו תורו של מישל וגם את האופנוע שלו אנחנו מעבירים תוך כמה דקות.
לפני שממשיכים הפסקת סיגריה להורדת המתח כמה תמונות וצחוקים עם המקומיים ונמשיך קדימה.
בדיוק כאשר רצינו לצאת אל הדרך הגיעו זוג אופנוענים קנדים,בשיחה קצרה איתם התברר שהם הגיעו מפטגוניה שנמצאת בקצה היבשת והם מתכננים לנסוע הביתה עד קנדה,אני אומר להם שמשם הגענו וצפויה להם המשך נסיעה מדהימה.שאלנו אותם האם יש עוד מחסומים בדרך דרומה והם ענו שלא,אמרתי להם שבהמשך יש עוד כמה מחסומים שאפשר לעבור בקלות,רק צריך להיות נחמד מול המקומיים.
הצעתי להם שנעזור להם לחצות את המכשול שעל הגשר ולעומת זאת מישל שוב התעסק במצלמה שלו ולא עזר,לפחות יצאו לנו כמה תמונות מהמחסום המדובר.קראתי לחבר שלי "סניור שאבז" תארגן כמה חברים ובו נעזור לקנדים הנחמדים.
תוך חצי שנייה הגיעו כמה אנשים ולאחר כ 5 דקות הקנדים כבר היו בצד השני.
אמרנו תודה רבה לכולם ואיחלנו המשך דרך צלחה לקנדים והמשכנו דרומה.
אמרתי למישל "נראה שלא נוכל להדביק את הפער בזמנים שנוצר בגלל העיכוב במחסומים,היות והעיכובים  גזלו לנו קצת יותר משעתיים של רכיבה.וכמו שכבר אמרתי בבוקר יש הפתעות בדרך וצריך לקחת אותן בחשבון",כמובן שהפעם מישל לא הגיב בזלזול הנהן עם הראש במעין הסכמה שאומרת "לירן שוב צדקת".
מיד לאחר שעברנו את המחסום וחצינו את העיר נתקלנו בשיירה אין סופית של משאיות,אוטובוסים ומכוניות שהגיעו מצדו השני של הכפר.היות והם נמצאים כאן כבר כמה ימים הם חנו בכל מקום אפשרי ולכן נאלצנו לזגזג בין כלי הרכב ולפעמים אף לנסוע בשולי הדרך הבוציים.

באותו הרגע בו אנו חולפים על פניהם עברה בראשי מחשבה ושאלתי את עצמי "מעניין כמה ימים הם עומדים כאן?הרי ברור שהמשאיות הכבדות אינן יכולות להסתובב בכביש הצר הזה".
בהמשך הדרך אפילו סימנו לנהגים אחרים להסתובב ושהכביש סגור.המשכנו קדימה לכיוון דרום מערב,הכביש המתפתל בין ההרים פשוט יפה וסלול ברמה טובה.מדי פעם מתחיל גשם קל ודי קריר היות ואנחנו רוכבים כמעט שעתיים בגובה של 4,000 מטרים.מה שמוזר היום הוא שלכל אורך הדרך כמעט ואין רכבים בנתיב הנגדי.כנראה שדווח באמצעי התקשורת על כך שהכביש סגור.לקראת 14:00 עצרנו לאכול ארוחת צהריים במסעדה מקומית באחד הישובים,המסעדה בסגנון כפרי ופשוט ומציעה אוכל מקומי ובתפריט אפשר לראות שהם מציעים מכרסם מסוג שרקן(קביה) מטוגן,אני אוהב בשר אך מכרסמים לא נמצאים בשרשרת המזון שלי ולכן אסתפק בבשר קונבנציונלי.הזמנו 2 מנות שכוללות מרק לחימום הגוף ומנה עיקרית שכללה מעין תבשיל שמזכיר גולש מלווה בספגטי ואורז.בזמן שהמתנו לארוחה זוג שוטרים מקומיים התיישב לצידנו.אמרנו שלום והתחלנו לדבר איתם.כמובן שהם שאלו מהיכן באנו ולאן אנחנו ממשיכים ומצד שני עניין אותי לדעת כמה זמן הכביש "סגור",השוטר הנחמד אמר שהכביש סגור כבר שבועיים ושהעסקים בעיירה שלהם נפגעו מכך,אך הם (השוטרים)והתושבים מבינים לליבם של המפגינים ורק ככה הממשלה תשנה את החלטתה לסגור את המכרות.

כנראה שבגלל זה המשטרה יושבת בצד ואינה מנסה לפנות את המפגינים.
לאחר שסיימנו לאכול אמרנו שלום לשוטרים ולבעלת המסעדה והמשכנו בדרכנו.

מהמסעדה והלאה נראה שאנחנו בירידה אחת ארוכה אל עבר גובה פני הים.להזכירכם אנחנו בגובה של כ 4,000 מטרים מעל פני הים,ובשבועיים האחרונים היינו בגובה שנע בין 2,000 ל 4,200 כאשר לרגע אחד ירדנו ל 500 מטרים ומיד טיפסנו בחזרה לגובה הנ"ל.
מד הגובה שעל הGPS לא נח לרגע.הספירה לאחור המשיכה ללא הפסקה וכשירדנו מקו ה 2,000 מטרים הנוף החל להשתנות במהירות ושינה את צבעו מירוק לחום וכך גם הטמפרטורה שעלתה ללא הפסקה.הכביש עדיין פתלתל ועובר בין הרים לצד משהו שנראה כמו נהר עתיק שהתייבש וכעת זורמים בו מעט מאוד מים. כעבור כשעה כבר הגענו למישור.אנחנו כרגע בגובה של כ 500 מטרים,והכביש המפותל נעלם גם הוא והפך לכביש ישר ומשעמם.בכניסה לאחד הכפרים אני מבחין בשוטר שמסמן לנו לעצור ואנחנו עוצרים,אני מוריד קסדה ומדליק סיגריה,לא עשינו כלום ולכן כנראה הוא עצר אותנו לבדיקת רישיונות.
מתברר שהשוטר היה מופתע לראות אותנו מגיעים מהכיוון הזה ולכן הוא עצר אותנו רק כדי לשאול איך הגענו לפה היות והכביש סגור בשבועיים האחרונים וכמעט שלא הגיעו רכבים מהכיוון בו אנחנו הגענו.
כעבור כמה דקות נפרדנו מהשוטר והמשכנו קדימה.לקראת ערב הגענו לעיר בארנקה(Barranca)שנמצאת בגובה פני הים(0-20 מטרים) ולאחר התברברות קלה בעיר מצאנו מלון עם חנייה סגורה.

בשעה האחרונה של הנסיעה הרגשתי את ידית הקלאץ' הופכת לרכה מתמיד.הקלאץ' של הקרנף הוא קלאץ' הידרולי.אסביר בקצרה שבחלק מהאופנועים ידית הקלאץ' מפעילה את הקלאץ' בעזרת כבל ובחלק מהאופנועים בעזרת נוזל הידרולי.היתרונות למערכת שכזו היא רכות התפעול,ויש שטוענים שגם האמינות גבוהה יותר.אני מעדיף את המערכת הרגילה והפשוטה(בעזרת כבל)שקלה יותר לתיקון אך דורשת יותר תחזוקה ותשומת לב.במקרה של תקלה במערכת ההידרולית באמצע שום מקום יכולה להוות בעיה חמורה,לעומת הכבל שאם הוא נקרע אפשר להחליפו במידה שיש אחד שכזה באחד הארגזים או לחילופין להשתמש כפתרון זמני בכבל של אופניים לדוגמה שאפשר להשיג בכל מקום.
החלטתי שמשום מה כנראה שיש אוויר במערכת ולכן קניתי נוזל בלמים(ע"פ הוראות היצרן).לאחר שפרקנו את הציוד ביצעתי ניקוז למערכת ההידרולית וכעת הידית חזרה לתפקד כמו קודם.מוזר אין נזילה ולא ברור מהיכן נכנס האוויר,אני אעקוב אחרי זה.לאחר שסיימתי הלכנו אל קו החוף כדי לראות את השקיעה שהייתה לא משהו בכלל ובערב לקחנו טוק-טוק שהוא מעין ריקשה הודית קטנה ונסענו אל מרכז העיר כדי להסתובב קצת וגם לנשנש משהו לארוחת ערב.
כשסיימנו לאכול חזרנו אל המלון למנוחה לאחר יום ארוך ומעניין בו התחלנו את הרכיבה בגובה של 2,600 מטרים טיפסנו לקצת יותר מ 4,000 מטר וירדנו לגובה פני הים נתקלנו בעשרות תושבים מקומיים שחסמו את הכביש,עברנו מהרים מושלגים לאזור מדברי וחם סה"כ 300 ק"מ מעניינים ומהנים.
מחר נסיעה קצרה ואנחנו נהיה בלימה עיר הבירה.

בשעה 8:00 בבוקר יצאנו מבארנקה המאובקת לכיוון דרום אל לימה הבירה(Lima).המרחק המתוכנן הוא כ 200 ק"מ על קו החוף בכביש מהיר כך שכנראה נגיע לפני הצהריים אל בירת פרו.
הכביש דו מסלולי,סלול היטב וברובו ישר ומשעמם,הנוף מסביב גם הוא משעמם עד מאוד.מדי פעם אנחנו עוצרים לשתות ולחלץ את העצמות,מימיננו אפשר לראות את האוקיינוס הפסיפי שנקרא גם האוקיינוס השקט. לאורך כל הדרך פרוסים לולים ענקיים שמספקים תרנגולות לשוק המקומי וליצוא.עכשיו אני מבין היכן הכמויות האדירות של התרנגולות גדלות.היות ותרנגולות צלויות בגריל הן המאכל הפופולרי ביותר בפרו,בכל עיר או כפר יש חנויות שמוכרות כמויות של עופות בגריל בכל יום.דרך אגב נראה לי שעד כה בדרום אמריקה אכלתי לפחות חצי לול שכזה.

בהמשך עצרנו לאכול משהו בצד הדרך ולאחר מכן המשכנו בנסיעה ונכנסנו ללימה.סיפרתי למישל שחברי יוני בן שלום מאתר הרפתקה היה כאן בשנת 2009 והיות והוא עוקב אחריי התקדמותי יום יום בלייב בעזרת מכשיר הספוט שברשותי,ולכן כאשר יוני ראה שאני מתקרב ללימה הוא שלח לי הודעה עם שם של הוסטל מומלץ בו הוא שהה בלימה.
בכניסה אל העיר הענקית הזו עומסי התנועה התחילו להפגין את עצמתם,עשרות אוטובוסים,מוניות,משאיות ,אופנועים,ריקשות ומה לא נמצאים על הכביש.ולכן הריכוז מתחלק ל 2 הראשון הוא לשרוד את התנועה שמסביב והשני לנווט אל עבר נקודת היעד.
אני מכניס את שם המלון ל GPS ומוביל אל נקודת היעד.כאשר אנחנו מגיעים מתברר שה GPS הוליך אותנו שולל והגענו למקום אחר.החלטנו לחפש מלון בשכונה אליה הגענו,מסתובבים ומסתובבים ולא מוצאים פתאום אני מחליט לחפש שוב ב GPS.הפעם ברשימת המלונות שנמצאת במפות ה GPS אנחנו מוצאים מלון אך הוא יקר מאוד.טוב עוברים אל השם הבא וגם כאן יקר,וכך הלאה עד שלפתע בתחתית הרשימה מופיע ההוסטל "פליינג דוג"הכלב המעופף

שיוני המליץ לי עליו,המחירים גם פה בשמיים בכל זאת ההוסטל נמצא במרכז שכונה יוקרתית בעיר הבירה ולכן שוב לקחנו חדר משותף.כמו כן בעל ההוסטל מאפשר להחנות אופנועים בגינת ההוסטל שכדי להגיע אליה עלינו לחצות את הלובי,אח"כ את הסלון והמטבח ורק אז מגיעים אל הגינה.
פרקנו את הציוד,מקלחת ויצאנו להסתובב מעט ואיך לא גם לאכול משהו.

בלימה אנחנו מתכננים להישאר כמה ימים,כאשר בתכנון לבצע טיפולים לשני האופנועים,לטייל בעיר וגם קצת לנוח.
ביום הראשון החלטנו לטפל באופנועים ולאחר מכן להסתובב בעיר.לכן למחרת מוקדם בבוקר לאחר שחצינו שוב את כל הכניסה הצרה להוסטל נסענו למוסך ימאהה,קניתי שמן מנוע,מסנן שמן ורפידות בלם אחורי אותן אשמור בארגז עד שיגיע מועד החלפתן.
המוסך המרכזי גדול ומנהל שירות הלקוחות מסרב לאפשר לנו לבצע טיפולים בעצמינו.לכן אניו שואל אותו היכן ניתן לבצע את החלפת השמנים לאופנועים בעצמינו והוא מפנה אותנו למוסך מורשה ימאהה כמה רחובות משם.
לאחר שמישל רכש גם שמן נסענו למוסך השני ובעל המקום קיבל אותנו ללא בעיה.בעל המקום הסופר נחמד התלהב עד מאוד כאשר הוא שמע מאיפה הגענו ולאן אנחנו נוסעים.נראה לי שלא הרבה תיירים רכובים על מפלצות הגיעו לטפל אצלו ומיד הוא הורה לעובד שלו לאפשר לנו לטפל באופנועים.המנהל אפילו פינה לנו מקום בתוך המוסך ואפשר לנו להשתמש בכלים שלו(לי יש כלים ולכן רק מישל הזדקק לכלים נוספים שלי אין),כעבור כשעה לאחר שסיימנו להחליף את השמנים שאלתי את בעל המוסך כמה אנחנו חייבים לו? והוא ענה "כלום סעו לשלום" נתתי לו מדבקה עם הלוגו שלי וגם הוא נתן לנו מדבקות עם הלוגו שלו,אמרתי למישל שנדיר למצוא אנשים טובים שכאלו,לא קנינו ממנו כלום והבן אדם הכניס אותנו בידיים פתוחות ונתן לנו לטפל באופנועים מבלי לדרוש כלום.ולכן סיכמנו בינינו לתת לו טיפ של 20 דולר בשבילנו זה קצת אך בשבילו זה המון,במיוחד כאשר הוא לא ציפה לכך.אמרנו תודה כמה פעמים,צילמתי כמה תמונות ונסענו בחזרה להוסטל.

לאחר שהחזרנו את האופנועים אל גינת ההוסטל יצאנו להסתובב ברחובות העיר הנהדרת הזו,המון מטיילים אינם מקדישים זמן להסתובב ברחובותיה של לימה הבירה אלא רק עוצרים בה כנקודת מעבר בין הערים.
העיר יפיפייה והאווירה נפלאה.אהבתי במיוחד את אזור העיר העתיקה,מבנים ישנים צבועים בצבעים שונים בכל כיוון שאליו אסתכל.
התחבורה הציבורית(מטרו)משתמשת באוטובוסים שנוסעים ברחבי העיר בנתיבים מיוחדים ולכן היא יעילה ומהירה.
משום מה פרוסים ברחבי העיר שוטרים שמצוידים באמצעי לפיזור הפגנות בעיקר בקרבת משכנו של הנשיא אך הם אינם מורגשים והשקט מסביב משתלט ויוצר אווירה נפלאה.

בעודנו מסתובבים בכיכר נגשה אלינו בחורה והציעה לנו לקחת סיור באוטובוס תיירים.הסיור עובר ברחובות העיר ועולה גם לתצפית גבוהה מעל העיר,המחיר כ 2.5 דולר לאדם ולכן ללא היסוס אנחנו מסכימים והולכים אחריה אל עבר האוטובוס.
לאחר המתנה קצרה הגיע האוטובוס ולאחר שעשה כמה סיבובים בעיר נסענו לעבר התצפית,כל אותה העת אנחנו מקבלים הסבר מפורט בספרדית בלבד ולכן אני מבין כ 70% ממה שהוסבר לנו.לא נורא אני מנחש ש 30% הנותרים הם סתם מילים כדי להעביר את הנסיעה.

הטיפוס לתצפית די רציני ונשמע שמנוע האוטובוס עובר התעללות רצינית לאחר כ 20 דקות הגענו אל התצפית הגבוהה ולימה הבירה נפרסה לרגלינו.וואו איזו עיר ענקית לא פלא שחיים בה כ 10 מיליון תושבים,כ 2 מיליון תושבים יותר מכל ישראל.

למרות מזג האוויר האביך די נהניתי בתצפית.התרשמתי מגודלה של העיר שאילולי עלינו הנה לא יכולתי לתאר לעצמי כמה שהעיר הזו עצומה.
כעבור כשעה מצאנו עצמינו שוב בעיר ולאחר שאמרנו תודה למדריכת הטיול והנהג המשכנו להסתובב עוד בעיר.באחד מהגנים הציבוריים שכמותם יש רבים בעיר היפה הזו נתקלנו בקבוצה של אנשים שכל אחד עולה בתורו ונואם את נאומו כנגד הנשיא,מתברר שכאן האופוזיציה יוצאת לנאום בפארקים הציבוריים,מאוחר יותר מצאנו משהו לאכול ולקראת חשיכה חזרנו עייפים אך מרוצים להוסטל.
בכניסה להוסטל שמענו מוזיקה ושירה מתנגנים ולכן הלכנו לראות במה מדובר.במרכז הגן הציבורי ראינו קבוצה ענקית של אנשים מבוגרים בחלקם שקמים כל אחד בתורו ושרים שירים מקומיים כשהקהל מצטרף אליהם ושר יחד איתם,משהו שנראה כמו שירה בציבור,לאחר ששאלנו מה פשר הדבר הסבירו לנו שהאנשים הנ"ל חברים במועדון קשישים ומגיעים לערבי שירה כאן בפארק פעם בשבוע.

לסיכום:  שהיתי בפרו חודש ימים בהם רכבתי כ 4,000 ק"מ.כמה מילים נאמרו על פרו ואני יכול לכתוב עליה ללא בעיה עוד כמה פוסטים.פרו היא ארץ מופלאה ויפיפיה מעין כמותה מהמדבר היבש בצפון ועד לדרום ההררי והירוק.הנוף משתנה בכל יום בו אני רוכב וכך גם מזג האוויר,ללא ספק אומר שהתאהבתי בפרו הארץ וגם בפרו המדינה,תושבי פרו נחמדים ומסבירי פנים.הערים הגדולות נפלאות ביופיין העתיק והחדש,הכבישים בפרו סה"כ טובים כשיש כביש וכשאין דרכי העפר ברובם מתוחזקים ברמה טובה.כמו כן הנהגים מכבדים אופנועים והרגשתי די בטוח לנהוג בכבישי המדינה. אשמח לחזור לכאן שוב בעתיד ולכם אני ממליץ לנסוע ולבקר בה.
אז אסטה לואגו פרו נעמת לי מאוד ונתראה בעתיד.

בפוסט הבא- בוליביה בליבה של דרום אמריקה.

תודה שקראתם ואני מקווה שנהניתם מהפוסט.

—————————————————————————

כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות ללירן מרכוס

————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

לרכוב באנדים הפרואנים. קניון דל פאטו וחוארז

לבלוג המדליק של לירן, כאן

פרו-פשוט להתעלף כמה שאת יפה-חלק ב'.
לכבוד השנה החדשה ברצוני לאחל למשפחתי,לחבריי,לקוראי הבלוג ובעצם לכל עם ישראל חג שמח ושנה טובה, שנה של בריאות, אושר, הצלחה, שגשוג והגשמה עצמית.
שנה מתוקה לכולם.

17.01.15

לאחר 3 לילות בקאחמרקה החלטנו להמשיך דרומה, הרגל והיד של מישל עדיין כואבים מהמפגש עם המדרכה אך למרות זאת מישל מחליט שהוא יכול לרכוב ככה.
בשעה 8:00 אנחנו כבר מוכנים לצאת לדרך, אמרנו לבעל המלון תודה רבה הנענו את המנועים ויצאנו לדרך.
מיד בתחילת הנסיעה אני מרגיש שהקרנף מגיב יותר טוב לכל פתיחת מצערת, אך אני מזכיר לעצמי שיכול להיות שהכל רק בראש, לפעמים האפקט הפסיכולוגי לאחר החלפת חלק מסוים בכלי הרכב גורם לנו להרגיש טיפה שונה. עצרנו לתדלק ולאחר מכן המשכנו בנסיעה, את השפעת החלפת המצתים ומסנן האוויר אני אראה בהמשך ע"פ צריכת הדלק וכך אדע האם באמת אני מרגיש שינוי או האפקט הפסיכולוגי פעל הפעם.
התכנון להגיע אל העיירה סנטיאגו דה צ'וקו (SANTIAGO DE CHUCO) והמרחק המשוער הוא כ 280 ק"מ כך שהיום הזה הולך להיות ארוך, כן, לנסוע בפרו 280 ק"מ יכולים לקחת יום שלם ולפעמים גם יותר מיום אחד. פשוט אי אפשר לדעת מה צופה לנו הדרך בהמשך. שמתי לב שבפרו גם כאשר הכביש שמופיע במפה ככביש ראשי/ציר מרכזי, במציאות מדובר בשביל עפר צר ומפותל. אני חוזר ומסביר זאת למישל כאשר הוא מציג מסלול בו הוא מעוניין לנסוע לדוגמה: מישל אומר "תראה הכביש הזה נראה ישר וטוב אפשר לתכנן יותר מרחק היום" אני אומר "סבבה" ואז נכנס למפה בגוגל מפות או ב GPS ונכנס בזום ומוכיח למישל שהכביש מפותל עד מאוד, כמו כן בפרו כמעט כל הכבישים צולמו ע"י גוגל ואפשר לראותם בגוגל "מבט רחוב" (STREET VIEW) כך שאפשר לראות האם הכביש הוא כביש או בעצם שביל עפר. מישל קצת עקשן וגם אני כזה ולכן לפעמים אני מוצא את עצמי חוזר על משפטים קבועים איתו כגון: "כאשר מתכננים עדיף לתכנן אופציות נוספות למקרים ותגובות ולא לתכנן על יבש ללא מחשבה" או "עדיף להתכונן לגרוע מכל והכי הרבה להיות מופתעים לטובה". יכול להיות שהחינוך שאנחנו הישראלים מקבלים במהלך שנותינו ובעיקר בצבא גורמים לנו להתנהג כך, אך אני מעדיף זאת ומישל מקבל את דעתי יותר מפעם אחת, מישל חוזר ואומר שמבחינת הגיל אני יכול להיות הבן שלו אך מבחינת הניסיון בחיים הוא יכול ללמוד ממני הרבה. המון פעמים מישל גם אומר שאני סתם מגזים ואני עונה "סבבה, נראה בסוף היום מי צודק", ועד כה בכל הפעמים שאמרתי לו זאת הוא אמר לי בסוף "צדקת לירן".
כמו בכל ימי הרכיבה האחרונים, גם היום הזה מתחיל נהדר מזג האוויר נפלא הנוף עוצר נשימה והדרך ברובה טובה.
בהמשך הדרך אנחנו חוצים עשרות גשרים שרובם בנויים ממסגרת ברזל וקורות עץ, מדי פעם הכביש הופך לשביל עפר ומדי פעם האספלט חדש ואיכותי.

כעבור כשעה אנחנו נמצאים כבר מעל ל 3,500 מטר הכבישים המפותלים יפיפיים , עולים ויורדים בהרים, הנוף משתנה ומזג האוויר משתנה גם הוא. לפעמים השמש מציצה מבעד לעננים ונראה שאנחנו רודפים אחרי הגשם ולא הוא אחרינו הכבישים רטובים ונראה שירד פה מבול רק לפני כמה דקות, ולכן מהירות הנסיעה יורדת בהתאם. מסביב אפשר להבחין באגמים אין ספור.
היות ואנחנו נוסעים בגובה שכזה (מעל ל 3,500 מ') האוויר הופך לצלול וקריר, יש שיגידו שאפילו קר אך אני אינני דוגמה לאדם הסובל מקור ולכן אומר קריר, מדי פעם משבי רוח מנדנדים אותנו קלות אך סה"כ לא נורא בכלל.
כמעט כל היום אנחנו נוסעים בגובה שנע בין 3,500 ל 4,200 מטרים מה שאומר המון עליות וכמובן גם המון ירידות, זו הפעם הראשונה בטיול שאני וכך גם מישל רוכבים כל היום מעל לגובה 3,500 מ' עד כה בטיול טיפסנו לגובה הנ"ל וכעבור כמה דקות ירדנו לגובה סביר של כ 2,000 מ', ולכן אנחנו נהנים ומזכירים זאת בכל עצירה בהמשך הדרך.
השיא היה בהמשך בו נסענו מעל לשעתיים במעין מישור בגובה שעובר את ה 4,000 מ', כן בדיוק מה שקראתם מעל לשעתיים נסיעה ללא עליות/ירידות חדות מעל ל 4,000 מ'. רק להזכירכם במונחים ישראלים הגובה הוא כמעט כפול מגובהו של הר החרמון האימתני.וואוו פשוט מרשים.

בהמשך אנחנו חוצים ישובים קטנים בהם נראה שהתושבים בהם נראים פשוטים עד מאוד. נראה שרוב תושבי האזור עוסקים בחקלאות ובמכרות הפחם והזהב. אחד הישובים אותו חצינו בדרך נראה ממש עיר מרחוק, עד אשר אנחנו מתקרבים ונכנסים אליו. רוב הבתים עשויים מבוץ וגגות המבנים מכוסים ביריעות פח. מזג האוויר האפרורי והגובה הרב בו אנחנו נמצאים גורם לתחושה שהעיירה הזו ממש אבל ממש ענייה, רחובות העיר מלאים בבוץ ובלכלוך וכנראה שזו בעצם עיירת כורים שעובדים במכרה הפחם שנמצא ביציאה מן העיר. ולכן אנחנו רק חוצים את העיר ואפילו לא חושבים לעצור בה אפילו לא שנייה אחת. בהמשך הדרך היות וירדנו קצת בגובה הנוף משתנה בחדות שוב ונראה ירוק יותר.
לקראת 17:00 הגענו לסטיאגו דה צ'וקו. העיירה נראית פשוטה עד מאוד. עצרנו בכיכר המרכזית וחיפשנו מלון. יש רק 2 אפשרויות ולכן נתתי למישל לבחור היות והוא יותר בעייתי בנושא, לי לא אכפת כל כך זה רק ללילה ואחרי יום רכיבה ארוך שכזה בו נסענו קצת יותר מ 280 ק"מ כל מה שמעניין אותי כעת הוא לנשנש איזה ארוחת צוערב ואח"כ ללכת וליישר את הגב במצב מאוזן. בזמן שמישל בדק את החדרים עשרות תושבים בהו בי, נראה שהם לא רואים פה הרבה תיירים, את האמת גם אני לא רואה תיירים ולא רק פה מהרגע שנכנסנו לפרו לא ראיתי אפילו לא תייר אחד, גם בקאחמרקה שנחשבת למתוירת לא נתקלתי בתייר כלשהו כנראה שהסיבה היא מכיוון שעונת התיירות הסתיימה לפני למעלה מחודש. לי זה לא אכפת ואפילו טוב, בכל המקומות יש מקום והמחירים זולים יותר. מישל חזר ואמר שהחדרים לטעמו אך החנייה נמצאת באחד מהרחובות הסמוכים, אמרתי לו אין בעיה, פרקנו את הציוד ולאחר מכן בעל המלון רץ לפנינו אל צידה השני של הכיכר והראה לנו את החנייה שהיא בעצם מחסן קטן ומוזר בו הוא מייבש פיסות של בשר. כדי להיכנס אל המחסן צריך לטפס 2 מדרגות כאשר הראשונה היא המדרכה והיא די גבוהה. מישל לוקח זאת קשה ומתחיל להתעצבן ולדבר לא יפה "מה זה זה? זו החנייה?" הוא שואל ובעל המלון אומר לו "כן וכדאי לכם לחנות כאן בחוץ מסוכן להשאיר את האופנועים" מישל ממשיך לקטר ואומר "איך נכניס את האופנועים? אין לך קרשים מה אתה רוצה שניפול פה?" את האמת מישל סתם נלחץ אמרתי לו "מישל תרגע, אין בעיה להכניס את האופנועים, זוז הצידה ואני אכנס ראשון" ואכן כך קצת גז והקרנף מטפס בזלזול את המדרגה הראשונה (35 ס"מ) עוד קצת גז ואני מזגזג בין פיסות הבשר שתלויות על "חבל הכביסה", אני אומר "עכשיו תורך" , מישל שקצת מפחד ולחוץ מהסיטואציה מביא כמה קרשים מהמחסן, אני אומר לו מישל "הקרשים האלו לא שווים כלום אין צורך בהם עלה ותן גז אני אתמוך אותך מאחורה ", מישל מתעקש ושם את הקרשים, הגלגל הקדמי מטפס בקלות, לא לפני שהוא שובר את הקרשים לחתיכות, כן האופנועים האלו כבדים עד מאוד וכולל הרוכב המשקל עובר בקלות את ה 400 ק"ג.עכשיו בעיה חדשה, הקרשים שנשברו נתקעו בין מגן הגחון של האופנוע לבין המדרכה מה שגרם לגלגל האחורי להיות באוויר, מישל בלחץ וכולו אדום מתחיל להתעצבן ולקלל בצרפתית, הרחוב נמצא בשיפוע ולכן הוא מגיע רק עם רגל אחת לקרקע, למזלו אני תומך אותו ולכן הוא לא נפל,

אני משכנע את מישל לדרדר אחורה ובפעם השניה ללא קרשים הוא מצליח להיכנס לחנייה. משם הלכנו לאכול משהו, המסעדה היחידה בעיר שמגישה ארוחת ערב נפתחת ב 19:00 ולכן עלינו להמתין כשעה אז ישבנו לנו בכניסה למסעדה והפכנו להיות אטרקציה לילדי המקום, נראה שהם היו סקרנים מאוד לגבי הגרינגואים המאובקים שהגיעו העירה, בהתחלה הם קצת חששו ואולי אף פחדו להתקרב אך בסופו של דבר לאחר כמה חיוכים הם התקרבו אלינו, כעבור כשעה המסעדה נפתחה והזמנתי לי עוף שלם, מישל הסתפק בחצי עוף, המסעדה משפחתית והעוף בגריל פשוט רך וטעים בזמן שהאמא מבשלת הבת בת ה 9 אחראית לכל השאר מסביב,

סידור השולחנות, לקיחת הזמנות, הגשת האוכל וקבלת התשלום עבורו, בארץ ילד בן 9 אפילו לבית ספר הוא לא הולך לבד, פה עקב המצב הקשה והעוני הילדים מתנהגים ועובדים כמו בוגרים. לאחר שסיימנו לאכול שילמנו ולקראת חשיכה חזרנו למלון וכל אחד הלך לחדרו.
מוקדם בבוקר התעוררתי לצד צעקות של אחת הנשים שמוכרת שתייה חמה ברחוב, ארזתי בזריזות את הציוד וירדתי ללובי פגשתי את מישל וישבנו לאכול ארוחת בוקר שכלולה במחיר של החדר, משם הבאנו את האופנועים לפתח המלון והעמסנו את הציוד עליהם.
היום אנחנו מתכננים לנסוע לקאראז (CARAZ) המרחק הוא כ 300 ק"מ,ע"פ מה שראיתי בגוגל הכבישים אל קאראז אינם טובים וברובם אינם סלולים וגם מנהל המלון אישר זאת.אמרתי למישל "נראה לי שהיום לא נספיק לנסוע את המרחק העצום הזה לקאראז, הכבישים אינם טובים ואם הכל יהיה בסדר אנחנו נגיע כשיחשיך", מישל אמר "אתה כל הזמן דואג, זה מה שתכננתי ואנחנו נעשה את זה, יש לנו 300 ק"מ ויקח לנו 6 שעות נסיעה", עניתי לו "שוב מישל אתה חושב שאתה לבד? אתה לא לבד פה ואתה יודע את זה נכון, אתה צריך להקשיב גם מה לי יש לומר ולא לזלזל במה שאני אומר,6  שעות נטו הן לפחות 9 שעות ברוטו, אולי יהיו מחסומים, אולי גשם כבד, כבישים סגורים, תקלות או משהו שכזה" מישל  ענה לי "מצטער לא הבנת אותי נכון ומה שאתה אומר נכון" אמרתי לו "סבבה אז בוא נצא לדרך ונראה מה יהיה היום."
מיד לאחר שיצאנו מסנטיאגו דה צ'וקו הכביש הפך לשביל עפר צר מאוד עם פניות עיוורות, הכנסנו את המנהג שלמדתי בהודו וכך אני עושה מאז שהגעתי לפרו, בכל כביש הררי צר שכזה אני צופר לפני הסיבוב, כך שאם מישהו הולך ברגל או מגיע מהכיוון הנגדי ישים לב וידע שאני מתקרב, שמתי לב שגם חלק מהמקומיים נוהגים לצפצף אז אני לא ארגיש כאן עוף מוזר, אני זוכר שבתחילה ובקולומביה בפרט מישל היה מתעצבן מצפצופים בעיקר בערים הגדולות והיום הוא כבר צפצפן ראשי ומצפצף בהנאה.

לאחר שהרכבתי את הגלגל בחזרה למקומו כאשר אני מאיר את הגלגל והחלקים בעזרת פנס ראש וכעבור כמה דקות המשכנו קדימה. סה"כ בחישוב גס הייתי תקוע שם כ 3 שעות לצערי חצי מהדרך בקניון דל פאטו המפורסם אנחנו נאלץ לרכוב בלילה  חושך מצרים מסביב השביל בו אנחנו נוסעים צר מאוד. לשמאלנו אפשר רק לשמוע את הנהר הגועש. אנחנו יודעים שהתהום עמוקה אך אין לנו שמץ של מושג כמה היא עמוקה. מדי פעם אנחנו חוצים גשרים מעץ ומנהרות ארוכות שנחצבו בסלע.
קניון דל פאטו המפורסם במיוחד לרוכבי אופניים ורוכבי אתגר והרפתקה (אדוונצ'ר). אין לנו ברירה אלא להמשיך קדימה עד לעיירה הבאה בה נמצא מקום ללון בו.
הדרך בקניון עוברת בצמוד לנהר הרוחש הזה והקניון הטבעי מפריד בין 2 רכסי הרים הקורדילרה בלאנקה והנגרה (CORDILLERA BLANCA & CORDILLERA NEGRA)בעונה הגשומה הדרך הופכת לקשה יותר מאשר בעונה היבשה, שלוליות ש"מחביאות" בורות עמוקים ובוץ חלקלק שיכול לשלוח אותך לעשות רפטינג בנהר.
בקטעים היבשים האבק עולה ויוצר מיסוך ולכן בכל פעם שמגיע רכב ממולי אני מאט עד כדי עצירה.
הפנס של הקרנף מפתיע לטובה ויחסית הוא מאיר את השביל בצורה טובה. מישל נוסע מאחור ולכן עלי לשמור על קשר עין. כל הדרך אני חושב על מה שהיה ואיך לעזאזל לא הצלחתי לתקן את הפנצ'ר בעצמי. גם בנושא של מישל רצות לי מחשבות מצד אחד הוא סירב בתוקף לעזור לחבר בעת צרה איך אוכל לסמוך עליו מהיום ומצד שני לאחר אין ספור ניסיונות שכנוע הוא הסכים ועזר ובזכותו אנחנו עכשיו מתקדמים. כנראה שהוא הבין שזו הדרך הנכונה לנהוג בה ושאין מצב שבמצב שכזה הוא אומר לא! ומסרב לעזור.
כעבור כשעה אנחנו מגיעים לישוב קטן בשם יונגאי פמפה(YUNGAY PAMPA)בכניסה לישוב ממש על ה"כביש הראשי" יש קצת אורות ואיזו מסעדונת דרכים וקיוסק קטן על ידו אנחנו עוצרים ומבררים לגבי מקום ללון בו. הבחור מפנה אותנו לבית שמעליו ואומר שם יש מלון. מה שמתברר כאכסנייה כנראה היחידה בעיר, מברור קל נראה שהמקום די מעופש. אך בשעה 22:00 לאחר 260 ק"מ מתוכם 200 ק"מ בשבילים מאובקים, בבוץ ובבורות אנחנו לא מתפנקים, המחיר לחדר הוא המחיר הכי זול עד כה בטיול 2.5 דולר ללילה, ולכן אנחנו שואלים שוב היות והמחיר נשמע לנו תמוהה. כאשר הבחורה חוזרת ואומרת שאכן המחיר הוא 2.5$ אנחנו לוקחים 2 חדרים, פורקים את הציוד מהאופנועים וניגשים לאכול במסעדה שממול.

לפני שאנחנו יוצאים למסעדה מישל מבקש מבעלת האכסנייה מגבת ונייר טואלט היות ולא היה בחדר. התשובה לה הוא זוכה הייתה כך "מגבת אין לנו ונייר טואלט אתה יכול לקנות בקיוסק שלמטה", מה אני אומר לכם חשבתי שראיתי כבר הכל אז הנה הפתעההה פשוט נפלנו מצחוק והלכנו למסעדה.
במסעדה המחירים היו גם נמוכים וב 2 דולר קיבלנו ארוחה חמה שכללה מנת מרק כמנה ראשונה ובשר ותפו"א כמנה עיקרית, לקינוח קנינו 1 ק"ג מנגו בחצי דולר.
במסעדה הזכרתי למישל את נושא השיחה הכמעט יומית שלנו על למה לא מתכננים מסלול על "יבש" היות והיום הייתה לנו דוגמה נהדרת למה שאני טוען כבר המון זמן.מישל אמר "אתה צודק היום סוף סוף הבנתי את זה", תוך כדי חיוך מישל מוסיף "ואני עוד חשבתי לעצמי שנעשה 300 ק"מ ב 6 שעות".
אמרתי למישל עוד כמה וכמה פעמים תודה על זה שבסופו של דבר הוא עזר לי ובזכותו הלילה הזה אנחנו ישנים במיטה ולא על השביל הצר. לילה טוב.

למחרת בבוקר לאחר שארזנו את הציוד נגשנו לאכול ארוחת בוקר במסעדונת שממול וישבנו ודיברנו וכעבור כשעה יצאנו אל הדרך הנסיעה לקאראז קצרה ולפנינו רק 50 ק"מ של שבילי עפר, קטן עלינו אתמול רכבנו 200 ק"מ בשטח דומה ולכן היום יש לנו זמן לעצור ולצלם ולעבור את היום בנסיעה רגועה.
ע"פ הגשם שירד כל הלילה והבוץ שנשטף ברחוב הראשי נראה שמצפה לנו דרך לא פשוטה.
אז קדימה יצאנו לדרך, מיד לאחר שנגמר הקטע היצוק מבטון ברחוב הראשי ממשיכה דרך העפר בה רכבנו אתמול, למרבה הפתעתי שבילי העפר טובים יותר מהשבילים בהם הגענו עד הלום, קטעי הבוץ שמופיעים לפעמים אינם קשים במיוחד ואנחנו עוברים אותם בקלות, הצמיג האחורי (הישן של מישל) שמורכב כעת על הקרנף מספק אחיזה די טובה, הצמיג הנ"ל מסוג מצלר קארו 3(METZELER KAROO 3) הצמיג אמנם ישן אך יכול בשקט לעשות עוד כמה אלפי ק"מ, למרות זאת מישל החליט להרכיב צמיג חדש ולשמור את הישן כרזרבי.
לאחר כ 25 ק"מ אנחנו מגיעים לעיירה קטנה המשמשת את תושבי המפעל ההידרואלקטרי שמייצר חשמל ע"י הזרמת מי הנהר דרך טורבינות. כאן בעצם אנחנו מבינים ומופתעים מכך ששביל העפר מסתיים והאספלט שנסלל פה לפני כשנה וקצת ממשיך עד ליעד שלנו העיר קאראז.

בכל מקרה הדרך מופלאה ועד כה עברנו 4 מנהרות ארוכות ומכאן והלאה ממתינות לנו עוד כ 35 מנהרות.
לאחר הפסקה של כמה דקות אנחנו ממשיכים, סוף סוף קצת אספלט. לא ראינו אספלט כבר מאתמול בצהריים וכעת אנחנו ממשיכים עד ליעד על האספלט, הכביש החדש סלול די טוב אך עדיין צר ושופע בסיבובים, לפני המנהרה הראשונה אנחנו מבחינים בשלט המורה על שימוש בצופר כדי להתריע לרכבי המגיעים ממול, כך גם יהיה לפני כל מנהרה. מנהרה ראשונה וארוכה ואחריה עוד כמה מנהרות קצרות, בתוך חלק מהמנהרות הכביש עדיין לא סלול ובחלקן יש גם מים, להזכירכם יש כ 35 מנהרות אשר נחצבו דרך ההר. חלק מהמנהרות ארוכות ובחלקן יש גם סיבובים עיוורים שלא מאפשרים לראות האם מישהו מגיע ממולנו ולכן בתוך המנהרות אנחנו מאיטים. עקב מפולות החול והסלעים גם כאן הצטברה לה שכבה של חול ושברי סלעים במרכז הנתיב ולכן צריך לבחור מסלול או צמוד לשפת הצוק או קרוב לצלע ההר.מדי פעם אנחנו מבחינים במפלים שוצפים ומדי פעם אנחנו עוברים ממש קרוב לנהר השוצף.
כעבור כרבע שעה אנחנו מבחינים במפל ענק שיוצא מהסכר ההדרואלקטרי, כמובן שאני עוצר וכך גם מישל.מצלמים כמה תמונות וממשיכים הלאה. לקראת צהריים אנחנו מגיעים אל העיר קאראז ומוצאים מלון טוב וזול צמוד לכיכר המרכזית.בעל המלון מרשה לנו לחנות בלובי המלון שמשמש גם כמסעדה.
סה"כ יום נפלא 35 מנהרות מדהימות ומזג האוויר נהדר.

לאחר שהתמקמנו במלון יצאנו לחפש פנצ'רמאכר לקחתי איתי את הצמיג עם החור וגם את הצמיג הקדמי החדש. בימים האחרונים הצמיג הקדמי מספק אחיזה גרועה במיוחד בתנאי בוץ וחול עמוק. הצמיג הקדמי הנ"ל הורכב באלסקה, כן בדיוק מה שקראתם ורכבתי איתו כבר 32,500 ק"מ מרחק מרשים ומכובד לכל הדעות עבור צמיג של אופנוע.כמו כן בזמן האחרון הצמיג התחיל להכניס רעידות לכידון במהירויות נמוכות 40-60 קמ"ש דבר שהציק לי בכל פעם שרציתי לעזוב ידיים לרגע. הצמיג יכול לנסוע עוד כ 1,000 עד 2,000 ק"מ אך היות והכבישים בפרו לא משהו החלטתי להרכיב צמיג חדש.
סיבוב קצר בעיירה ואני מוצא מוסך של הונדה, מנהל המקום שמח ונרגש לראות אופנועים גדולים שהגיעו מצידה השני של אמריקה אך לצערו הוא לא מתעסק עם צמיגים ולכן הוא עולה על אחד האופנועים ואמר "סעו אחריי ואראה לכם היכן אפשר להחליף". כעבור כדקה הגענו לפנצ'ריה ובעל המקום אמר שהוא לא מפרק גלגלים של אופנועים ובטח לא של קרנף שכזה. אמרתי לו "אל דאגה גם ככה אינני רוצה שתפרק את הגלגלים אני אפרק אותם ואתה תחליף את הצמיגים", הוספתי והסברתי לאדון "את האחורי אני רוצה שתתקן ותרכיב בחזרה לגלגל שלי ואת הקדמי תפרק את הישן ותרכיב חדש". הפנצ'רמאכר עונה ואומר "אין בעיה הכל יעלה ביחד 8 דולר", אני לא מתמקח על המחיר המצחיק הזה למרות שאני יודע שזה מחיר מיוחד לגרינגואים וניגש לפרק את הגלגל האחורי. בזמן שאני מפרק עת הגלגל האדון מתקן את הפנצ'ר ולאחר מכן מפרק את הצמיג (של מישל)ומרכיב את הצמיג המתוקן בחזרה למקומו, אני שואל האם התיקון הזה יחזיק מעמד והאדון עונה "כן, יש לך אחריות לכל החיים" טוב נו נקווה שאתה צודק אני עונה, הצמיג הזה יכול לעשות עוד 10,000-15,000 ק"מ ופשוט חבל לי לזרוק אותו, כמו כן איפה לעזאזל אני אמצא היידנאו בפרו.

בדיעבד אני אגלה שאפשר לקנות צמיגי היידנאו בקוסקו אבל אני אבין זאת רק כאשר אהיה בבוליביה.
לאחר שהרכבתי את הגלגל האחורי בחזרה למקומו פירקתי את הגלגל הקדמי ונתתי אותו לאדון, תוך כמה דקות הוא סיים להרכיב את הצמיג והרכבתי את הגלגל בחזרה למקומו לא לפני שבדקתי את מצב רפידות הבלם הקדמיות. נתתי לאדון 10 דולר (8תשלום +2 טיפ על השירות המהיר) אמרנו תודה רבה ויצאנו לחפש מקום לשטוף בו את האופנועים.
כעבור כמה דקות מצאנו שלט שכתוב עליו "שטיפת מכוניות ואופנועים", בעל המקום איננו שם אך הבנות שלו שם ואומרות שנחזור מחר, כאשר אני אומר להם אנחנו צריכים רק מים וסבון ואת השטיפה נבצע בעצמנו הן מסכימות ומראות לנו כיצד לפתוח את המים.
מה שמצחיק כאן הוא שצינור המים מחובר למשאבה חשמלית ושואבת מים מהנחל הסמוך וכל שעלינו לעשות הוא להרים את המפסק.
שטיפת האופנועים חשובה ביותר היות ונצברו כמויות של בוץ על האופנועים בעיקר על המנוע ובאזור הגלגלים והמתלים, שטיפה שכזו תמנע תקלות עתידיות בכל מה שקשור למיסבים ולמתלי האופנועים, כמו כן קירור המנוע ע"י האוויר שזורם סביבו תהיה טובה יותר ללא כמות הבוץ שמודבקת עליו.

לאחר מכן חזרנו אל המלון, יצרתי קשר עם המשפחה לומר שהכל בסדר וכמובן שסיפרתי את מאורעות האתמול.
באזור קאראז יש מספר אגמים יפיפיים שאליהם תכננתי להגיע, אשר נמצאים בפארק לאומי חוארסקארן(PARQUE NACINAL HUASCARAN) מישל שמע עליהם רק ממני והחליט שגם הוא רוצה לראותם ולכן החלפנו בגדים ויצאנו לחפש חנות מידע לתייר.
המידע שקיבלנו אמר שיש אגם אחד נפלא שתיירים ממעטים להגיע אליו היות והוא מרוחק ורב התיירים נוסעים לטייל באגמים שקרובים לעיר חוארז(HUARAZ)שנמצאת כ 50 ק"מ דרומית אלינו.בנוסף נאמר לנו שהדרך אל האגם במצב גרוע עקב הגשמים המרובים באזור ואפשר להשכיר רכב 4X4 כולל נהג במחיר של 30 דולר ליום.שמו של האגם אותו אנחנו רוצים לראות נקרא לגונה פארון(LAGUNA PARON)מישל אמר שהוא לא רוצה להסתכן ולנסות להגיע לשם עם האופנוע ואת האמת המחיר טוב ולכן גם אני אמרתי שאם הדרך אכן הרוסה כדי שניסע ברכב, הנפילה הכי קטנה תעלה לנו יותר כך שהסיכון אינו משתלם.

בעל המלון אמר לנו שכדאי שנדבר עם מוניות פירטיות שחונות בכיכר שגם מוציאות טיולים שכאלו, סימן ההיכר למונית פירטית בפרו היא טויוטה סטיישן לבנה את זה אנחנו כבר יודעים היות ונתקלנו בעשרות רכבים שכאלו.
ניסיתי את מזלי ודיברתי עם כמה נהגים וכולם הציעו לי "מחיר גרינגו" (גבוה ממחיר למקומי)ולכן אמרתי לא תודה וסגרנו סיור למחרת בבוקר.
לפתע מרחוק שמענו מוזיקה חזקה ולכן הלכנו לראות במה מדובר, מתברר שחוגגים כאן איזשהו חג לאחד הקדושים ולכן נערך מצעד בעיר. לאחר שהמצעד חלף הלכנו לאכול משהו במלון ולנוח קצת.
לקראת ערב יצאנו שוב לארוחת ערב במסעדה סינית מקומית שצמודה למלון ולאחר מכן התקפלנו לישון.
למחרת בבוקר הנהג שקבענו איתו (מסוכנות הטיולים) הגיע למלון בדיוק בזמן ויצאנו אל הדרך.

תוך כמה דקות כבר היינו מחוץ לקאראז בשביל המוביל במעלה ההר, מזג האוויר נראה סגרירי ומעונן ואנחנו מקווים שהוא ישתפר מאוחר יותר.
כעבור כחצי שעה השמש יצאה מבין העננים והנוף הירוק שוב נראה מכל עבר והמעבר דרך כפרים ציוריים יפייפים מעלה את המורל, הנסיעה אורכת כשעתיים וסה"כ השביל בו אנחנו נוסעים די טוב ביחסית למה שסיפרו לנו, פה ושם היו קטעים שנהג הטויוטה שפשף את גחון המכונית וחצה כמה שלוליות אך בסה"כ יכולנו בקלות לעשות את הדרך הזו עם האופנועים אני מתנחם בכך שלא הייתי צריך ללבוש את מכנסי הרכיבה והמגפיים, מישל גם ככה נוסע בג'ינס ונעליים למרות שבימים האחרונים הוא התחיל לנעול גם את המגפיים שלו ובכפפות הוא משתשמש כמעט תמיד, לפחות את זה הצלחתי לשנות במישל.
כל התושבים המקומיים שאנחנו חולפים לידם מחייכים ומנופפים לשלום, השמורה נמצאת בגובה 3,400 מטרים ולכן העליה מתמשכת וארוכה, לרגע אני מבחין שמד הטמ"פ של הרכב נמצא בטווח האדום ואני מעיר את תשומת הלב של הנהג שמיד עוצר. אני מבקש מהנהג שידומם את המנוע וכמו כן שיפתח את מכסה המנוע. מבט זריז ואני רואה שלא חסרים מים והבעיה כנראה ממאוורר הקירור של הרדיאטור שלא נכנס לפעולה בזמן, בדיקה זריזה ואני מוצא שפיוז (נתיך) המאוורר שרוף. אני שואל את הנהג האם יש לו פיוז חליפי שכזה אך מצפה לתשובה שלילית היות וזה אינו פיוז רגיל, כמובן שהתשובה שלילית ולכן בעזרת חתיכת מתכת שאני מכין (מנעל כבל ישנה) אני מקצר את מחבר החשמל של יונית המאוורר שמפעילה מיד את המאוורר שמעכשיו יעבוד קבוע עד שהנהג יחליף את הפיוז השרוף בחדש.

כעבור כמה דקות אנחנו ממשיכים בדרך לא לפני שמישל והנהג אומרים כמה פעמים "איזה מזל שיש מכונאי בדרך", אני מתבדח ואומר "אל דאגה החשבונית בדרך איך אתם רוצים לשלם?"
קדימה ממשיכים-ההרים מסביב גבוהים ומרשימים ביופיים, עשרות מפלי מים חלקם גדולים וחלקם דקיקים נשפכים מראש ההרים אל התהום שלרגליהם, הנוף עוצר נשימה ומדי פעם אפשר לראות את העמק בו שוכנת קאראז, עשרות מילות וואו, מדהים, איזה יופי, פשוט מושלם ועוד כמה הגיגים יוצאים מפיותינו.
פשוט מקסים הנוף הזה שמסביב.

זהירות: המשך הצפייה בתמונות הבאות יכול לגרום להתקפי קנאה חריפים או רצון עז לנסוע למקומות הללו. לכן שימו לב:סימני הזיהוי הם אמירה מרובה של מילות וואוו,מקסים,פשוט מושלם ואיזה יופי.ראו הוזהרתם.

בכניסה אל הפארק הלאומי חואסקארן יש שער עם שומר שכעבור כמה צפירות הוא כנראה מתעורר ויוצא מהבוטקה שלו. אפשר להבין אותו בעונה הזו של השנה אין הרבה מטיילים ובאגם הזה בפרט. נהג הטויוטה משלם את הכניסה (כלול במחיר ההסעה) ואנחנו נכנסים אל הפארק בדרכנו אל האגם שעונה לשם לגונה פארון. אנחנו ממשיכים כרבע שעה בנוף עוצר נשימה כאשר הצוקים היפייפים נמתחים משני צדי הרכב. קצת קשה לצלם אותם (צוקים) היות ובשעה הזו של היום השמש נמצאת מאחורי הצוקים אך למרות זאת הם יפים כל כך והשמש גורמת להם להראות קצת אחרת עם הברק של הסלעים הרטובים מיד לאחר מכן אנחנו מגיעים לחנייה.

אנחנו יוצאים בזריזות מהרכב כאשר פיותינו פעורים לרווחה ולא בגלל האוויר הנקי אלה מהנוף שמסביב לאגם פארון (Paron) הכחול טורקיז שניצב ממולנו, ההרים שמסביב מכוסים בחלקם בשלג והעננים מסתירים בתוכם את היופי הזה.
אנחנו מתחילים לצעוד לצד האגם והשקט פשוט מדהים, נתתי למישל להתקדם קדימה וכל מה שרציתי הוא אך ורק להנות מהרגע, כל כך יפה כאן שפשוט מתחשק להישאר כאן, לפרוס שמיכה ולהנות מהיופי השליו שמסביב.
המשכנו להסתובב מסביב לאגם כשעתיים ולאחר מכן חזרנו לנקודת ההתחלה וניגשנו לשפת האגם, הקפצתי לי כמה אבנים על המים השקטים, ולאחר מכן הלכתי לשבת בספסל שממוקם ליד ביתו של פקח השמורה.
לאט לאט העננים החלו להתפזר וברגע קטן נראה שההר המושלג יהיה נקי מעננים לגמרי, חווית המתח האם נראה את ההר המושלג לפני שיגמר זמננו ונצטרך לחזור לקאראז העצימה את החוויה.
אלפי מילים לא יכולות לתאר את עוצמת החוויה ודבר אחד אני יכול להבטיח לכם, המקום הזה נכנס בקלות לרשימת עשרת הגדולים שגדלה כבר ל  20(בחיוך שחצני) ברשימת המקומות היפים ביותר עד כה בטיול.
אז מספיק דיבורים וקדימה לתמונות.

כבר אחה"צ והגיע הזמן לחזור לקאראז, הנסיעה חזרה אורכת כמעט שעתיים וההבדל הוא שכעת השמש נמצאת בצדו השני של העמק ולכן הנוף נראה שונה ביופיו היות והשמש כרגע מאירה את הצוקים האדירים מהכיוון ההפוך. השמיים נקיים יחסית לבוקר ולכן צבעים שונים מיתגלים לעיננו.

פתאום הנחלים נראים כחולים, ההרים חומים ומבריקים, הצמחייה ירוקה-פשוט נפלא.לאחר שהגענו בחזרה לקארז ישבנו לאכול שוב במסעדה של המלון שמציעה כמו בכל פרו "מנת היום" שכוללת בדרך כלל מרק כמנה ראשונה, ומנת עיקרית שכוללת עוף או בשר.לאחר מכן הלכתי לחדר לנוח קצת ותוך כדי גם עדכנתי את המשפחה והחברים שבקבוצת המנשמע שלי במאורעות היום. לקראת השעה 22:00 בערב אנחנו יוצאים לאכול פיצה בכיכר המרכזית ומשם חוזרים למלון לשנת לילה ערבה כאשר יש לנו מספיק צבעים בראש שנוכל לחלום עליהם.נגשתי לקרנף ואמרתי לו "מחר צפוי לנו יום ארוך בהמשך הדרך דרומה אז לילה טוב ונפגש מחר".

בפוסט הבא- פרו ממשיכה להפציץ בנוף יפה ומגוון-ביקור במאצ'ו פיצ'ו ובאגם טיטיקקה.
תודה שקראתם ואני מקווה שנהניתם מהפוסט.

——————————————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ללירן מרכוס

——————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

פרו מפציצה את לירן בנופים ואנשים של פעם בחיים

פרו-פשוט להתעלף כמה שאת יפה-חלק א'.

לבלוג הסופר מפורט וכייפי של לירן נא הכנסו כאן
11.01.15

בוקר אחרון באקוודור, אני מתעורר כחצי שעה לפני השעון המעורר ויוצא למרפסת החדר ומעשן סיגריה,מולי באופק פרוסים הרים גבוהים שנמצאים מעבר לגבול אקוודור עם פרו.
כעבור כמה דקות אני אורז את הציוד והולך לארגן את הקרנף לקראת יציאה אל ארץ חדשה.
בחנייה אני פוגש את מישל שגם קושר את הציוד שלו,הוא שואל אותי "מה קרה?אני רואה שהתעוררת מוקדם היום? "אני עונה למישל "כן,אני מת כבר להגיע לפרו וכנראה שזו הסיבה".
לאחר שסיימנו הלכנו לאכול ארוחת בוקר שכלולה במחיר החדר ואח"כ אמרנו תודה לבעל המלון ויצאנו לדרך מוקדם מהתכנון המקורי.
הדרך למעבר הגבול קצרה ביותר ותוך כמה דקות אנחנו כבר חונים ומתחילים את נוהל המעבר בין משרדי ההגירה והמכס, מעבר הגבול הזה קטן מאוד ומשני צדדיו יושבים פקידי ההגירה והמכס במכולות שעברו הסבה למשרדים.
בצד האקוודורי תהליך היציאה קצר ביותר 2 דקות מקסימום,חתימה בדרכון והחזרת הדף אותו קיבלנו בכניסה לפקידי המכס ואנחנו מורשים לחצות את הגבול.
מישל כהרגלו רץ קדימה ולא מחכה,אני מוציא את המצלמה ומצלם תמונות אחרונות במעבר הגבול בצד של אקוודור.
אמרתי לשוטרים "תודה רבה יש לכם ארץ מדהימה" וחציתי את הגבול לפרו.

כעבור כ 50 מטרים נמצאים רשויות ההגירה והמכס של פרו,גם כאן אנחנו ראשונים ותהליך הכניסה לפרו די קצר,חתימה בדרכון ואח"כ ניגשים למכס,פקיד המכס אומר לנו "ללא ביטוח(צד ג')אני לא נותן לכם אישור כניסה,גשו למסעדה שנמצאת כ 30 מטרים מכאן עשו ביטוח ותחזרו לכאן" עניתי לו "אין בעיה" ונגשנו למסעדה,כשהגענו למסעדה בעל המקום שהמתין בחוץ אמר לנו "באתם לעשות ביטוח?" ענינו לו בחיוב והוא הוביל אותנו לחלקה האחורי של המסעדה,בעל המקום הדליק מנורה קטנה מעל דלפק חברת הביטוח החשוך ומילא ידנית את פוליסות הביטוח שלנו,שלמנו כל אחד 15$ אמרנו תודה וחזרנו אל המכס.
הצגנו לפקיד המכס את תעודות הביטוח חתמנו בטביעת אצבע על הטפסים,אמרנו תודה ויצאנו לדרכינו.

מתחילים לנסוע אני לא מאמין אני בפרו המדינה ה 13 במסע המופלא הזה,הנוף משתנה בחדות והופך למדבר צחיח היות וירדנו בגובה וכעת אנחנו בגובה של 80 מטרים בלבד מעל גובה פני הים ולכן חם בטירוף הכבישים ברמה סבירה,הכביש די שומם וישר ברובו.
כעבור שעה אנחנו מגיעים לעיירה טאמבוגרנדה (TAMBOGRANDE) ומחליטים לחפש כספומט(ATM)כדי להוציא כסף מקומי,אני מעדיף לשמור את הדולרים שבכיסי לארגנטינה שם אקבל שער חליפין גבוה עבור הדולרים.
הכבישים מוצפים בנהגים חוצפנים שנוהגים ביצור מוזר שקרוי "מוטו טקסי",היצור הזה נראה מקדימה כאופנוע ומאחור נראה כמו ריקשה,מעולם לא ראיתי כמויות כאלו של מוטו טקסי ואפילו נראה לי שגם בהודו ראיתי פחות ריקשות ממה שראיתי שם פשוט הזוי הקטע הזה,התברברנו קצת בעיירה ולבסוף מצאנו את מבוקשנו ומשכנו כסף מקומי שנקרא "סול".
החום מעיק והאזור כולו יבש ומאובק,מד הטמפ' מראה 42 מעלות ואני אומר לעצמי שוב "איך שאני שונא חום שכזה" אפילו שיר אפשר לכתוב על זה "כשחם לי אני פחות נחמד,כשחם לי עדיף שאהיה לבד,כשחם לי אני עצבני,כשחם לי אני פחות סבלני,אז אנא ממכם תבינו אותי ותנו קצת ספייס כי אותכם איני רוצה לבאס" ובקיצור תפסו מרחק לרגע עד שמזג האוויר יתקרר.
הכבישים סה"כ טובים אך צריך לשים לב היות וכל כמה דקות אנחנו מופתעים ממעברי מים שיצוקים בכביש,איך אתאר זאת?מעבר המים הוא מעין מעבר מבטון נמוך ממפלס הכביש,פתאום באמצע כביש ישר מופיעה ירידה חדה לאחר מכן קטע ישר ואז שוב עליה,לפעמים ישנו שלט המציין על התקרבות למעבר שכזה ולפעמים הם מופיעים לפתע ואז יש לבלום בחוזקה,ביציאה מהם אני משתדל להאיץ בעליה ולצאת ממנו בווילי על הגלגל האחורי כשהקדמי מכוון גבוה לשמיים,משום מה כל פעם זה גורם לי לתת איזה חיוך דבילי בקסדה.
בנוסף למעברי המים אנחנו נתקלים בכמות עצומה של פסי האטה,הפעם האחרונה שנתקלתי בכל כך הרבה פסי האטה הייתה במקסיקו פשוט מעצבן.
כעבור כשעתיים עצרנו לאכול צהריים פשטנו את המעילים והזמנו מנה בשרית,כשהאוכל הגיע נשארתי בהלם,מה זה?מה עשיתם לבשר?מנסה לאכול אולי זה יהיה טעים אך לא הבשר יבש יותר מהנגב ואני אומר למישל "מה זה יש לבשר טעם של שטיח!" אני מוסיף ואומר "הרגו את הבשר פעמיים,פעם אחת שהרגו את הפרה ובפעם השנייה שיבשו אותו",מתברר שהבשר שהגישו לנו הוא בשר מיובש מה שלא תרם למצב רוחי.ללא ספק הארוחה הגרועה ביותר עד כה בטיול נקווה שקבלת הפנים לפרו תשתנה במהרה.

לקראת 13:30 בצהריים הגענו למרגלות ההרים ואט אט התחלנו לטפס בגובה,ההרים שינו את צבעם והפכו מחומים ויבשים לירקרקים.הכביש הפך פתלתל והאספלט הפך לבטון ובהמשך הפך לשביל עפר,כל אותה העת אנחנו ממשיכים לטפס בגובה הטמפ' צנחה ל 12 מעלות,לאחר שחצינו את הגובה 2000 מטרים מעל פני הים נכנסנו לערפל כבד,השביל עליו אנחנו נוסעים צר מאוד ובוצי והתהום שברב הדרך נמצאת לשמאלינו עמוקה להחריד.באחת העצירות לצילום הבחנתי שפנס אחד בחזיתו של הקרנף הפסיק לעבוד ומישל אמר לי שגם הוא שם לב שאחד הפנסים של הקרנף הפסיק לדלוק אך הוא לא יחס חשיבות לכך..לכן גם ביקשתי ממישל שיוביל היות ויש לו פנסי ערפל ובמידה ויגיע רכב  ממול הוא יראה טוב יותר את הפנסים שלו מישל אמר "לא אינני רוצה להפעיל את פנסי הערפל מהסיבה שהם יגמרו לי את המצבר".אמרתי למישל "מה? נראה לך הגיוני מה שאתה אומר?אז למה מותקנים לך פנסי ערפל אם אתה לא משתמש בהם?" לקחתי שאיפה מלאה באויר קריר ורטוב מהערפל ושוב הסברתי למישל "אתה הביטחון שלי ואני הבטחון שלך,אם אתה רואה משהו לא תקין באופנוע שלי אתה צריך לומר לי ולהיפך.כמו כן האופנוע שלך אמור לספק מספיק מתח להפעלת הפנסים וטעינת המצבר כך שלא אמורה להיות בעיה כלשהי".הוספתי ואמרתי למישל "הביטחון שלך מעל לכל!!מה אתה מעדיף שרכב שבא ממול בערפל כבד שכזה ובסיבובים החדים האלו לא יראה אותך?,גם ככה תנאי הדרך בוציים וגרועים אז לפחות תקטין את הסיכון ותשתמש בפנסי הערפל והמאותתים"? מישל אמר לי שאני צודק ושהוא לא חשב על זה.
טוב לאחר דין ודברים המשכנו בדרכנו ולאחר כשעה כשאנחנו כבר בגובה 3000 מטרים יצאנו מהערפל ויכולנו להנות מהנוף הירוק שמסביב שהחל להפציץ ביופיו,שבילי העפר התייבשו אך לא לגמרי והפכו למהנים יותר היות והעפר היה מהודק יותר ופחות חלק ודביק.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!