הקולומביה שבתוכי

ההרים החלו לגבוה יותר ויותר, הדרך נגללה לפני כמו שטיח אפור. הצמחיה שפעה במזרקות עצי בננה וקוקוס שזינקו מתוך הסבך והעננים ממעל השתחוו מעל הנוף כמו רקדניות בלט שמנמנות, רגע לפני שהן פורצות בבכי. ביציאה הדרום מערבית מבוגוטה, הכביש עבר בשכונות שהתעוררו בעצלתיים ליום שבת, יומם של הסוחרים, הרוכלים וגובי הכסף במגרשי החניה. יום שוק. קבוצות של תלמידים בתלבושות אחידות צבעו את המדרכות ושוטרים מנומנמים עמדו בקרנות רחוב, מחכים להסתערות כלי הרכב היומית. מיכל הדלק אותת לי שהוא כבר חי על אדים. כלל חשוב ברכיבת מסע; אל תגיד "נמלא אחר כך" תמלא עכשיו!, בוודאי בארצות בהן התזזית וההגיון המעורפל מנהלים את השגרה. גם אם נראה שתהיינה עוד הרבה תחנות דלק בהמשך. אל תסמוך על כך לעולם.
בבחירת הכיוון ליעד הבא, גם כשאני בטוח לחלוטין, מגובה במפה וציוני דרך בג'י.פי.אס. – אני מעדיף לשאול. זה סוג של חיבור לנהגים סביבי שניכר משפת הגוף שלהם ושל מכוניותיהם שהמופע העב"מי ההזוי שלי, בבוקר הכי שגרתי של חייהם, מפיח בהם התלהבות ותחושה שהם נוגעים במשהו חד פעמי. אני נהנה לתת להם את ההזדמנות לקחת חלק בפנטזיה.

שואל על כיוונים ועל שמות, מקומות או מרחקים. האיש בטויוטה השחורה מימין נצמד אלי כבר שני קילומטר. ברמזור הראשון, קפץ מהרכב, ניגש אלי ושאל אם אני צריך עזרה בבחירת הכיוון. משפחה שלמה בטנדר אדום לפני, לא חדלה לנופף אלי והיה ברור לי שהגדולים מסבירים לקטנים, מה מצוייר במפה שמופיעה בסמל המסע המודבק בחזית האופנוע. גם נהגים שעמדו לידי ברמזור המשיכו בהסברים, אף שהרמזור כבר השתנה לירוק ומסביב איש לא צפר. אלה רגעי חסד שאני אוצר, שמשאירים בי סימנים נעימים של זכרון מחוייך. מצדיקים את הנחת היסוד, שבסוף כולנו אותו דבר. הבתים האחרונים של בוגוטה נעלמו כנקודות במראות האופנוע ולפנים הכביש החל להסתלסל בין שלוחות הרים ומורדות שהסתירו ערוצי נהרות בעומק חמוקיהם. בעודי מהרהר בנחת,

חלף על פני בצווחת מנוע אופנוע ספורט, כמו אומר: "בוא נראה אותך משיג אותי, שוויצר!". לאופנוענים שכאלה אני מגיב תמיד בחיוך ביני לביני. מה לי ולרכיבה ספורטיבית עכשיו? לא עברתי יותר משלושה קילומטר והימאהה הכחול עם שני רוכביו כבר עמדו במחסום שיפוצי הדרך הראשון להיום. אמנם הכבישים בקולומביה רחבים ויפים, אך מדי כמה קילומטרים נעשים בהם שיפורים, שיפוצים וסלילה מחודשת של קטעים שנסחפו או כוסו במפולות סלע. כך שהכביש הרחב הופך לנתיב אחד המנוהל על ידי עובדים בשני קצותיו, המתירים בכל פעם לשיירה מכיוון אחד לעבור בו. הגעתי לשני הרוכבים על אופנוע הספורט שהתעלמו מנפנוף השלום שלי ורכנו על האופנוע שלהם דרוכים לזינוק מראש הטור. הדקות חלפו, והם על קצות האצבעות, מחכים לגונג. וכשהוא היכה, הם שוב נעלמו מעבר לכתף ההר הרחוקה.

באיזור הזה, בו הדרך חצובה בשולי ההר, הכביש מוצף מים מדי פעם. הם מגיעים ממפלים זעירים הנופלים מראשי הקירות שכורסמו ברכס וצריך להיזהר מהחלקה. המשכתי לרכב בנינוחות, תוך הקשבה למוסיקה ברזילאית שיודעת להתאים את קצב הלב לקצב המנוע. באחד העיקולים הרחבים שמאחריהם הכביש נפל בזווית חדה ימינה לתוך ירידה תלולה. ראיתי התקהלות בצד הדרך. תאונה. מגן המתכת משמאל היה פרוץ. נראה שמישהו עף לתהום משמאל. עצרתי לראות במה מדובר וליבי דפק. הבטתי מעבר למחסום המתכת וקיוותי לא לראות את המראה שממנו חששתי. רווח לי כשראיתי כי זו היתה "רק" משאית/מיכלית ענק, שנהגה לא "לקח" את הסיבוב והמשיך ישירות למדרון, למזלו, המדרון היה משופע והוא נעצר אחרי כמאה מטר. המשכתי. לאחר כעשרים קילומטר, שוב מחסום תיקוני דרך. עברתי כחמישים מכוניות שעמדו בטור והגעתי לראשו. שם חיכו לי שני הרוכבים שהסירו את הקסדות ועמדו ליד האופנוע. הפעם החלפנו מילות ברכה. מסביב נתקבצו לראש הטור עוד רוכבי קטנועים ואופנועים קלים והביטו בשתיקה במפלץ עליו רכבתי. האחראי למחסום אמר שהעיכוב ימשך כעשרים דקות.

החלטתי לשבור את השתיקה לטושת העיניים סביבי. שלפתי את שקית סוכריות ה- m&m שלי וחילקתי חופנים של כדורים צבעוניים למי שרק הושיט יד. זה שבר את הקרח, פתאום נשאלתי שאלות באנגלוספרדית מהירה ועניתי עליהן בספרדועברית איטית. מכאן ועד המשך 450 הקילומטרים של רכיבת היום, כבר היו לי חברים לנפנופי שלום, מחוות עקיפה ופינוי נתיב. הכבישים בקולומביה הם כבישי אגרה. אך אופנועים פטורים מתשלום, בכל כניסה לכביש אגרה יש בצד ימין מסלול כניסה חינם לאופנועים. מעורר מחשבות על היחס לדו-גלגלי במולדת.

היעד להיום, העיר קאלי (Cali) השוכנת כארבע מאות קילומטר מדרום מערב לבוגוטה. כדי להגיע אליה יש אפשרות לרכב בדרכים צדדיות החולפות בנוף הררי פרוע ובכבישים באיכות בינונית ולקנח באיגוף דרומי דרך העיר הואילה (Huila), או לחתוך מעט צפון מערבה דרך העיר ארמניה (Armenia)  ואז לרדת לאורך הרמה הפנימית המערבית שנמתחת דרום מערבה, כמעט עד גבול אקוודור. בחרתי באפשרות השניה. ההכנה אמש ליציאה שלי לקטע הקולומביאני, החלה בקבלת מייל טרי מהבית, אליו היה מצורף קישור לדיווחים עדכניים מהנעשה בדרום קולומביה. כלומר לא רשימת הפסטיבלים או הירידים השבטיים, לא גובה הגלים בחוף ולא עוצמת מי המפלים, כי אם הדבר שהכי מאפיין את קולומביה בשנים האחרונות. הטרור. דיווחים על עוד חטיפות שנעשו השבוע, בדיוק על  הציר עליו אני רוכב – רציחות ומעשי שוד שהתרחשו ממש לפני ימים ספורים.

היו קטעי דרך ארוכים בהם מצאתי עצמי בודד לחלוטין. היו מקומות בהם הכביש היה כל  כך מוזנח שחשבתי שאולי טעיתי בדרך. ולא היה את מי לשאול. ולא אחת, ציפיתי למצוא מחסום דרכים מאולתר מעבר לפניה חדה, בו ישדדו אותי במקרה הטוב ובכמה מקרים בהם חלפתי על פני רכב חונה, במקום נידח, חשבתי שיקפצו מתוכו אנשים ויכוונו אלי נשק. מי שרוכב על אופנוע יודע שבסופו של דבר, רכיבה על אופנוע היא מסע אחד ארוך של תסריטי אירועי תקלות, מכשולים או סכנות. שכותרתם פשוטה: "והיה אם". כלומר, בכל רגע עלי לחשוב על "מה עלי לעשות אם…"  יהיה שמן על הכביש, אם הרכב לפני יעצור פתאום, אם זה שמאחור יתקע בי, אם אמצא מולי רכב שיצא לעקיפה חסרת אחריות… אם ואם ואם. בזכות החשיבה הזו, אופנוענים אמיתיים שורדים. אבל כאן עלי לגייס חשיבת "אם" מסוג אחר. מה עלי לעשות, אם אתקל בחוליית חוטפים שתהפוך את הדיווחים מהמסע שלי מפוסטים קלילים ומטומבלים, לנתון חדשותי? בלי שום חשיבה על מעשי גבורה, אני מחזיק בהיכון את לחצן קריאת החירום של מכשיר ה"ספוט" (Spot) שהוא מכשיר איכון לווייני למצבי חירום, אותו רכשתי טרם היציאה לדרך. ההתעסקות בטרדות הבטחוניות לא המעיטו בכלום את ההנאה שחשתי מהנוף סביבי. כמות הפרפרים שחצו את הכביש והציפרים הצבעוניות שקיפצו ודאו לצידי הדרך הפתיעו אותי בעוצמתם. מאז הבוקר חצו את דרכי שחלפה באיזורים טרופיים, חמישה פרפרי מורפו כחולים וענקיים שבהקו בגוון טורקיז מתכתי ומעופם הוא נפנוף עצל, איטי ולעיתים נמרץ. במסעדה בה ראיתי חבורה של שוטרים סועדים. עצרתי והזמנתי מרק ירקות ולחם. לפחות מכאן הרגשתי, אצא בשלום. כשנכנסתי הבנתי שכולם רתוקים למשחק הכדורגל בין קולומביה לאקוודור ששודר באותו זמן על מסך בפינת המסעדה. עכשיו יכול כל פרח טרור לחטוף אותי, את המסעדה ואת כל משטרת קולומביה. רק קיוותי שגם הטרוריסטים צמודים עכשיו למסכים. הגעתי לקאלי ממש עם חשיכה. עיר ענקית עם מרכז מודרני וכבישים עטורי צמחיה מטופחת. וכיוונתי להוסטל "איגואנה" הממוקם באחת משכונות הוילות בגבעות שבמערב העיר.

השוק של קאלי

קיבלתי חדר עם מקלחת קרה ובניין מלא תרמילאים צעירים וגם שני זוגות מבוגרים יותר. לא היה קשר אינטרנט מפאת תקלה, אבל היתה מוסיקה נהדרת של גיטריסט אנגלי שישב בפינה החדר ונתן לכולנו קונצרט חינם. עזבתי את קאלי בשעה חמש וחצי, חשבתי כי בשעה כזו אצליח לחצות את שולי העיר הצפופה ולהמנע מהתקעות בכאוס התחבורתי המאפיין את השכונות הדרומיות כאן. אך מה לעשות, הכביש היוצא דרומה מקאלי חולף באמצע השוק. ושוק כמו שידוע לנו זה איזור זוחל, נדחף, חונה באמצע הכביש וצופר, שיש לי אליו יחס אמביוולנטי. כי מצד אחד אני אוהב את זה ומצד שני, יש לי בתכנית חתיכת מרחק להיום. ריחות השוק המתעורר, קריאות הסוחרים באינטונציה הזהה בכל השפות בעולם. הקונים הרבים שגדשו כל פינה, באותה התנהלות כמו בכל שוק בעולם. של בחירת הפרי, הושטתו למוכר לשקילה וספירת העודף בטרם הכנסתו לכיס. חיממו את ליבי, הרגשתי שוב בבית. המשכתי. קאלי שוכנת במרכז רמה בגובה ממוצע של 1500 מטר. אוירה יבש ונעים. שדות קנה סוכר מאופק לאופק וכמה בתי זיקוק ההופכים את הסוכר לדלק. מולי חלפו משאיות שהובילו את קציר קני הסוכר, בארבע חמש ושש מיכליות נגררות קשורות זו אחרי זו, כרכבת כביש.

מחסומי הצבא על הדרך הלכו ותכפו. ידעתי שזה סימן, כי אני באיזור מועד. במהרה הנוף השתנה לחצי מדברי. לפתע נעלמה הצמחיה הטרופית וקרחות עשב וקוצים יבשים במדרונות סלעיים, החלו לתת את הטון לנוף. החום עלה  ונהיה שרבי ממש. חלפתי בין כפרים עלובי מראה וריח. אנשים פשוטי לבוש נברו בערימות אשפה ובתים זנוחי חזית. רוב האנשים היו כהי עור ממוצא אפריקני. ניכר שהגעתי לאיזו חצר אחורית של קולומביה. הכביש המריא עוד ועוד לגבהים שמעל 2500 מטר. ושמתי לב כי גם בגובה 2700 מטר צמחו עצי מנגו, בננה וקוקוס השייכים לאיזורי צמיחה טרופיים ונמוכים.

פרדות המשמשות את החקלאים במטעי הקפה. רק כך הם יכולים להגיע לחלקות התלולות

תחזוקת הכבישים היתה טובה מאד והתהומות מימין ומשמאל שנפלו אנכית לעומק של מעל שני קילומטר, גם הם היו עשויים טוב מאד… מפחידים ושלחו אותי לרכוב קרוב למרכז הכביש. מדי פעם כשמשכתי נשימה אחת גדולה. נזכרתי כי האויר כאן דליל בחמצן.

כנסיה בפסטו

גם התנועה היתה דלילה שמתי לב כי כמו במרכז אמריקה, הגם שהערים עמוסות ופקוקות ברכבים פרטיים. אנשים אינם נוסעים כך סתם מעיר לעיר ברכבם הפרטי. בדרכים הראשיות יש משאיות בכל גודל, אוטובוסים עם כל גווני העשן, כמה טנדרים פתוחים ואולי עשר מכוניות פרטיות שחלפו על פני ביום. לעיירה פסטו (Pasto), הגעתי לקראת ארבע אחר הצהרים. האויר היה צלול ועל הסביבה כולה היה נסוך אור צהבהב שהדגיש את יפי המקום עד למרחקים. העיר מונחת בעמק באמצע רכס גבוה, רחב ועטור שלוחות הרים הנאספות למרכז העיר במורדות מתונים. תיתורת העיר מכוסה בצפיפות, בבתים בגוון אדמדם.

כיכר העיר פסטו

ללא שאלות רבות זיהיתי מבעד לרחובות הפשוטים, את צריחי הכנסיות וכך ידעתי להגיע למרכז הסוקאלו, שם חשבתי, וודאי אמצא גם מקום ללינת הלילה. פסטו תהיה, על אף יופיה המדהים. לא יותר מחניית לילה, בדרך לגבול עם אקוודור המתוכננת למחרת בבוקר. מרכז פסטו הוא  שילוב בין עתיק לחדש, בין סואן לאיטי, בין מתוח, לבין כמה שוטרים ששוטטו באיזור והפגינו נוכחות מוגזמת לטעמי. ההוסטל "קאולה" ממוקם ממש במרכז מול הכנסיה, בקומה שניה של בנין משופץ בסגנון קולוניאלי. היו במקום עוד זוג אוסטרלים שיצאו לעולם עד שיגמר הכסף או שייתפסו עם שקית הגראס. האופנוע ננעל במגרש חניה ממול.

ככל שאני מתקרב לגבול עם אקוודור, אני מרגיש כמו מי שפתאום מסתכל כל כמה דקות על השעונים והמחוונים, כי הוא מבין שהזמן אוזל. הפגישה עם גלי בקיטו, תהיה סוף הקטע העצמאי, הבודד. הראשון של המסע. עד לשם, אני כל הזמן רק עם עצמי. חווה את השלווה שבבדידות, אך גם את הצורך לדבר עם  מישהו, לחלוק. לדון על מה חשוב ומה לא. מנסה להביט עלי מהצד, מתלבט אם לצחוק או להצטער. אני נוזף בעצמי. ומצחיק את עצמי וברגעים מסויימים מתמלא בגעגוע, שלא תמיד ברור לי למי הוא. ומוצא פתאום שהנוף מיטשטש מבעד לדמעות – כאלה שעולות בלחץ ובמהירות, מלוות בכאב בגשר האף. חושב על בנותי, מה הייתי רוצה לומר להן ממש ברגע זה, עורג לגלי שלי. אני חושב על חברים שאני אוהב. על סבלם ועל שמחותיהם. נזכר בפרצופים שאיבדתי בקרב או בתיגרות הקיום. אני נזכר בגדי. איש שאהבתי, שלא הייתי ער מספיק לסימנים, לפני שטרף את נפשו בכפו. הנוף סביבי הוא לעיתים לא יותר מתפאורה בסרט פנימי שאני מחבר. סיפור הנשען על דברים קטנים שאני רואה. דברים סתמיים שלא תיארתי לעצמי, כמה עוצמה יש בהם לחבר אותי לחוסרים. ומה חסר לי כאן באמת? מנוחה. חיבוק. מילה. אני כל הזמן מדגדג את התובנות הבומבסטיות, הצדקניות והמקובעות שלי ומאתגר אותן למול מסקנות קטנות שאני אוסף כל הזמן. ואחרי כמה קטעי מחשבה על האבסורד שבחיים, אני מבין גם כמה דקיק הגבול בין אומץ לטיפשות. וכי עלי להמשיך במסע הזה לא כי אני אמיץ, אלא כי אני פחדן שיודע שבלעדי המסע הפנימי שלי, אני נדון לגסיסה איטית. לא כאדם אלא כחולם – וזה לדעתי הפחד הכי גדול שיש.

מעבר הגבול בין קולומביה לאקוודור

מפסטו יצאתי דרומה, לכיוון מעבר הגבול עם אקוודור, אותו חציתי במצב רוח שמח ושטותניקי כזה שאפף אותי והביא אנשים לחייך אלי מכל עבר. בעוד שבוע ראש-השנה וכבר השבוע, גלי שלי. דרכון: חותמת. אופנוע: חותמת. מוכס: חותמת.  וכביש שמח כבר רץ לאחור במעלה הדרך לקיטו בירת אקוודור.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 25 תגובות, הוסף תגובה    

מבאך ועד קצה הבאחה.

הלילה הראשון במקסיקו מאחור, השכמתי בחניון בסאנטו תומאס ובשש כבר הייתי ארוז להמשך. בתחנת הדלק מול הפארק היה רק דלק "רגולאר". הזרקת הדלק באופנוע תצטרך להסתדר עם מה שיש. (ואני כנראה אצטרך להתרגל לכך שבמקסיקו אין תחרות בתחום הדלק. יש את "פמקס" והיא החברה היחידה שראיתי עד עתה, שמוכרת דלק.)

המשכתי דרומה. האייפוד שתמר אירגנה לי, התחיל בקטע מעובד של יצירות באך שהוקלטו בשיתוף אנשי השבט שאירחו את ד"ר אלברט שוויצר בלמברנה בגבון שבאפריקה. ביצוע שהתאים לדופק הלב שהלם כתוף טם-טם בקצב פראי שרץ ליד מוסיקה בעלת מבנה קלאסי סדור. זה לא היה חשש או פחד, אבל כן, היה בי סוג של מתח. ולאחר כחמישים ק"מ ראיתי בצד הדרך שני אופנועים חונים לצד באסטה. עצרתי שם ופגשתי בסטאן, מעצב אינטרנט בן 23 ויורי, אלקטרונאי בן 26 שני בלגים צעירים מעיירה בסביבות בריסל, אשר רכשו שני אופנועי קאווסאקי 650  KLR בלוס-אנג'לס ונמצאים בדרך למרכז אמריקה דרך הבאחה כמוני. סטאן ירכב עד לקנקון במקסיקו לפגוש את חברתו ויורי עד לפנמה. החלטנו להמשיך היום לרכוב יחד.

קבענו שלא עוברים את השישים מייל לשעה ומי שרוצה לעצור משתדל להודיע קודם. פנינו היו מועדות לחוף הנופש באהייה-דה-לוס-אנחלס במרכז הצד המערבי של חצי האי באחה. נפגשנו ממש על סיפו של המדבר המקסיקאני הכי אופייני. עצי קקטוס ענקיים כיסו את צידי הדרך עד האופק. הנוף היה יבש ובצבעי חום צהוב. פרט לעמודי חשמל הכל היה ראשוני ופראי. כאן גם נפגשתי בתחביב הגראפיטי המקסיקאני. כנראה שכולם מסתובבים עם צבעי ספריי בכליהם וברגע שמתגלה סלע יפה וחלק בשולי דרך כלשהי, מייד מרססים אותו במשהו. קיבלתי עוד מימד על התרבות אליה באתי.

בהסתמך על הנחיותיו של דן טופ, שהדריך אותי בפרוטרוט על המצפה לי בבאחה ידעתי שיש תחנה בהמשך בצומת ממנה פונה הדרך לבהיאה דה-לוס אנחלס, ולא טרחתי למלא דלק בזמן. וכשהגענו לצומת הזה, מצאנו כי תחנת הדלק נטושה זה מכבר ואין שום סיכוי למצוא אפילו טיפת "רגולאר". ואז משום מקום הגיע טנדר (איזה שום מקום, הבנאדם ישב בצל בצד וחיכה) עליו שתי חביות ומשאבה ידנית ומוכר בכובע סומבררו מנפנף בשלט "גאסולינה". לא נותר לנו אלא להצטייד בחמישה ליטרים שקיווינו שאינם מטונפים או מהולים ולהמשיך.

לפתע בתוך המדבר הרותח הזה ראינו בצד הדרך שקנאי אפור עומד ומנפנף בכנפיו. היה ברור לי שהוא נפלט מאיזו להקה שחלפה והמרחק מהים הוא כ- 60 ק"מ. אם ישרוד את הטורפים. יתכן ובצינת הערב יצליח להתרומם ולהמשיך. שקנאים עפים גם בלילה.

החום המעיק בו רכבנו כל היום החל להצטנן מעט ככל שהתקרבנו לאיזור החוף. ואז בת אחת מגובה של כמאתיים מטרים, נתגלה לנו הים. לשני שותפי אין את הזכרון הקולקטיבי הישראלי. אבל אני, לרגע הרגשתי מול חופי סיני. הרי סלע חשופים שחורים אדומים, יורדים כמעט עד קו המים וממול מעבר למפרץ, צלליות של רכסי הרים מעורפלים משהו. בתווך ים בצבע טורקיז ולחופו עיירה הבנויה מעין חושות, סוכות ומבנים בבניה עצמית כאלה עם שאריות "קוצי" ברזל בולטים מתוך היציקות, קירות המחכים לטיח או צבע ומוכנים לרגע להמשך הבניה כשהמשפחה תגדל. מוכר גם כן.

סטאן מימין ויורי

נכנסנו למסעדה הכי קרובה לקו המים ממש מול המזח. תמורת 100פזו (ביחד), צללנו לתוך צלחות בוריטוס, אורז, דגים, בקבוקי מים קרים ובירות קפואות. ותמורת עוד שלושים פזו לראש, הורשינו להקים אוהלים על חוף המסעדה שיתרונה הגדול כמו שהציג בעל המקום – נוכחותו של חייל חמוש כל הלילה במקום. בחיי נועייבה. אבל שני שותפי לקטע הנסיעה היום לא ממש הבינו על מה אני מדבר.

הם החליטו שלמחרת הם רוצים להמשיך דרומה ברכיבת שטח של כמאה וחמישים ק"מ על הציר של מירוץ הבאחה המיתולוגי. (ג'וי בירן ידידי, יש לך ד"ש מהמסלול) אני לעומתם נאמן לתכניות ולמגבלות ששמתי לעצמי. תכננתי לחזור לכביש הראשי מהלך שמונים ק"מ ולהמשיך עליו דרומה. נפרדנו בלחיצת יד בידיעה שעוד ניפגש בהמשך.

ככה בדיוק אנחנו רוצים להתעורר כל בוקר בשארית חיינו

בוקר ופרידה, לא לפני שהחלפנו ליורי צמיג באופנוע

חום המדבר ורוחות שחגו כל הזמן מצד לצד, הדגימו לי את הצד הפחות סימפאטי של המדבר. רציתי שהיום הזה כבר יגמר. עברתי דרך איזור בו מתרחש נס חקלאי, ממש בתוך המדורה היבשה הזו פתאום שדות ירוקים וחממות כמו בבקעת הירדן ובכניסה לאיזור שלט שאי אפשר לטעות בו "NETAFIM"  כן החברים טיפטפו עצמם לכאן כמו גדולים.

נטפים, כל הכבוד חברים! כבר פעם שניה במסע הזה שאני פוגש מדבריות שעזרתם להפריח.

בעיירה גואררו נגרו(Guerrero Negro) מצאתי סככה בה מכרו חיבור לאינטרנט ועצרתי כדי להתעדכן ולעדכן את גלי על מיקומי. והמשכתי הלאה בכיוון כללי מערבה לעבר העיירה סנטה רוזלייה ׂ(Santa Rozalia) וחלפתי על פני שלושה מחסומי צבא. בכולם הרמתי את מכסה הקסדה חייכתי, ברכתי לשלום ושולחתי לדרכי שלא כמו הרבה רכבים אחרים שנעצרו וחלקם פורקו לבדיקה. אין מה לדאוג ,זה עוד יגיע גם אלי. אבל בינתיים "בואנו דיאס" וקדימה. (נכון, לא העזתי לצלם… עדיין)

זה אינו עץ, זה סוג של קקטוס

לקראת הערב הגעתי לסנטה רוזלייה. וגיליתי שקמפינג לא קיים בה אבל מוטל סביר עולה 28 דולר והרגשתי שאחרי שלושה ימים של תנור מגיע לי מזגן, מקלחת ומזרן. הלכתי לסיבוב רגלי בעיירה. חלק מהרחובות מרוצפים אבן אותנטית. מעגן דייגים קטן, ועוד מעגן מעבורות גדול יותר וחנויות בסגנון של פעם. אין רשתות או מותגים, הכל קטן ועשוי באהבה ומאופיין בסוג של דלות.

המצלמה על הקיר מימין שולטת על הכניסה לתא הכספומט בו משכתי כסף בסנטה רוזליה

גיליתי שבמקסיקו יש פרנסה בשפע לציירי קירות. (אולי החבר'ה עם הספריי והגרפיטי על הסלעים, הם המילואימניקים של אלה) אין שלטי חוצות מפח או דיקט עם הדפסת משי והזרקת דיו, לפחות לא באיזורים האלה. מציירים וכותבים ישר על הקיר. וזה כל כך יפה בעיני שמצאתי עצמי עומד מול שלטים כאלה לא אחת מתפעל מהצבעוניות, המיומנות והכשרון וכמי שבא מהענף. זה אחלה בסיס למשהו.

כשחזרתי למוטל פגשתי את אנטוניו בן העשרים וחמש, הבן של בעלת המקום, מנהל משמרת הלילה שביחד בשילוב ספרדית רצוצה שלי, עם אנגלית קצוצה שלו, הבנתי שהוא גדל במקום. מאחוריו 12 שנות לימוד ולפניו חתונה קרובה למריה בחירת ליבו, אותה מצא בביקור באתר נופש באיזור העיר מזאטלאן. הוא מתכוון להגדיל את המקום וכן, להכניס אינטרנט כסטנדרט לכל אורח שיחפוץ בכך. דרומה משם במרחק כשמונים ק"מ גיליתי למחרת חופי חול זהוב ואתרי קמפינג לרוב. אך לא הצטערתי. כי הנסיעה בחושך עדיהם היתה גוררת אותי לעבור על אחד מכללי הברזל של הנסיעה – אין נסיעות בלילה ובודאי לא במקומות כאלה. אלא במקרה חירום. יצאתי בבוקר לא לפני שעשיתי עוד סיור קליל בעיירה הקטנה וראיתי איך קהילה שבה כולם מכירים טוב טוב את כולם, מתחילה להתעורר בצעקות בוקר טוב מקצה הרחוב ועד קצהו.

הכביש דרומה העובר על המצוקים מעל קו המים, משקיף לעבר מפרצונים פיורדים ואיים ציוריים, ביניהם עגנו יאכטות מפרש בינוניות  ומבני קש היו פזורים בין דקלים ותמרים. עצרתי באחד החופים להתרענן וללעוס ארוחת בוקר איטית. חשבתי להשאר שם, אך בעלי המקום הסבירו לי שהם מצפים לקהל שהזמין מקום מראש. המשכתי פנימה לתוך היבשה.

איזו עקשנות צריך כדי להצמיח משהו מהאדמה הזו

עברתי באיזורים יבשים ממש. אך ראיתי שוב ושוב שהמקסיקנים הם חבר'ה קשוחים. מחזירים מלחמה. ובמקומות הכי בלתי צפויים הם נאחזים במעט שיש לקרקע לתת. חוות ושטחי מרעה. שדות שמחכים לגשם שכנראה לא יגיע לעולם.

לאורך הדרכים, במקום שילוט של קמפיין זהירות בדרכים יש מאות מצבות מטופחות יותר ומטופחות פחות לזכר נספים. זה בדרך כלל סימן לסיבוב קרוב ולצורך להוריד רגל מהגז.

תחזוקת הכבישים בבאחה ראויה לציון גבוה. היו רק שני מקרים בהם הכביש רעד מעט מתחת לגלגלי האופנוע. שמתי לב שעם כל המוזנחות של רוב כלי הרכב. נהגים נהגו בהתחשבות והבנת הנקרא בכביש ולא ניסו להיות צודקים גדולים אלא המשיכו בנסיעה תוך סוג של חוכמת דרך. דבר נוסף שקיבל את פני עם הכניסה למקסיקו הם פסי ההאטה. הו, זו תופעה שאפשר לכתוב עליה פוסט ארוך ושלם. וגם מכתב תודה לחברת "אוהלינס" יצרנית הבולמים המעולה שעליהם אני מתנדנד בבטחה. לפני כל עיירה או באסטה או סיבוב, יש פתאום שורת פסים לרוחב הכביש במרחקים של כ 3  מטר זה מזה. ולכל פס צמודה הגבהת אספלט קטנה של סנטימטר בערך משהו שאפשר לסבול, אך אם לא הבנת את הרמז מחכה לך גבעה של ממש בקצה שורת הפסים שם אתה עובר לראשון ונוסע כמו על חוט בקרקס. וזה קורה כל הזמן ואני שאיני רגיל בכך לקח לי כשמונה פעמים להפנים את המציאות הזו. אך יש הרבה מקרים שללא כל התראה מגיע אליך פס הגבהה שכזה וזה באמת מצחיק, אבל כשזה קורה למישהו אחר. ולפי מה שידוע לי הפטנט הזה יחכה לי עד לקצה התחתון של דרום אמריקה.

כבר הצהרתי שאני אוהב מדבריות. כאן, המדבר נתן לי טעימה מהצד הפחות נעים שלו, שגם זו – ככל שזה נשמע מוזר – חווייה חיובית בעיני. המונוטוניות. החום הבלתי נתפס והרוחות הצולבות שתעתעו בי בהפתעה כל היום, בהטילם לכביש ענני אבק וחול שהיה עלי לחצותם לעיתים תוך סיבוב על פי תהום, או בקטע כביש שלא ידעתי מי יגיח מתוך אבק סמיך כצמר גפן חום. הגעתי להבנה עם עצמי שאני צריך קצת הפסקה מהצהוב הלוהט.

זה ברנרדו ממנו קניתי מחבת קטנה (14 פזו) במקום זו שאיבדתי בפיירבנקס. ואחיו הקטן ראפאל

ולכן כמו מי שמריץ סרט קדימה במכה אחת. החלטתי לסיים את קטע הבאחה עד סוף היום. מהלך עוד 300 ק"מ עד לעיר הגדולה לה-פאז שבדרום חצי האי.

לה פאז – באחה קליפורניה, מקסיקו.

הגעתי ללה-פאז, עיר סימפאטית ותוססת עם חוף ארוך ומטופח, בשעה שש בערב. עצרתי, ישבתי לנוח לשתות משהו ולהבין מה הלאה, נהג מונית הסביר לי איך להגיע לחוף טוקלוטה (Tocalote) במפרץ ממזרח לעיר, בו יש אפשרות להקים אוהל בחינם. הגעתי לחוף רחצה נעים וחולי שבין המתרחצים במים השקטים, השתכשכו כמה להקות שקנאים שעסקו בדייג אינטנסיבי. של ריחוף, המראות, נסיקות וצלילות ממש בין המתרחצים.ישבתי בהנאה והקאנון עבדה על אוטומט של 6 תמונות ברצף.

לאורך החוף עמדה סדרת סככות קש ובהן מסעדות-דוכנים פשוטות, שתיה קרה וחטיפים בסיסיים. פגשתי באיש נחמד בשם ארתורו, ששמו הראשון "ישראל", הוא המליץ לי לבחור בצד הימיני של החוף להקמת האוהל, כי זה הצד השקט יותר בלילה. חיכיתי עד לנפול החשיכה, כדי להבין טוב יותר איפה המקום הכי טוב להקים בו אוהל. נופשים החלו לעזוב את המקום, הדוכנים נסגרו, סירות הנופש נעלמו לאופק ונשארתי כמעט לבד. הקמתי האוהל כיסיתי האופנוע וצללתי לשינה. בשעה שתים לערך התעוררתי לנוכח סופת חול שהכתה בכל העוצמה באוהל. הטיחה את האופנוע לחול והיה ברור לי שהמיקום שלי חייב שינוי מיידי.

הבטתי סביבי ראיתי צלליות של מכוניות חונות על קו המים ובכל אחת זוג. סליחה, אבל מישהו צריך להרים ת'אופנוע, הלכתי לטנדר שחנה הכי קרוב, קראתי מרחוק וביקשתי עזרה יצא בחור צעיר וחסון עם חיוך לבבי על פניו, נחלץ ללא שום גינונים לעזור לי להרים את האופנוע. העברתי את המחנה אל מאחורי שקע קרקע עמוק ועד הבוקר השקט חזר.

מחר אעלה למעבורת שתישא אותי  מעבר למפרץ קליפורניה לעיר מאזאטלן, למקסיקו העיקרית. זו הפרושה מגבול ארה"ב בצפון ועד לגואטמלה בדרום.

בפרק הבא: ירוק עמוק, לחות, עצי קוקוס – מקסיקו הסובטרופית. וחוש טעם המנגו חוזר אלי לאט. פוארטו וייארטה ודרומה לאורך כביש 200 המענג . עושה איחוי על חוף כמעט פרטי משלי. וגם התקלות ראשונה – קבוצת חמושים חסמה את דרכי ושלחה אותי לאיגוף של 500 ק"מ…

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 15 תגובות, הוסף תגובה    

קנדה ממשיכה להצטיין כמדינה נעימה

ההתעוררות שלי לקול שכשוך עופות מים באגם לידי מתחילה בפקיחת עיניים והמשך שכיבה שקטה של כעשר דקות, אני בודק עם עצמי הבוקר אם אני מרגיש בודד או משהו כזה. ומגיע למסקנה שאדם מרגיש בודד כשהוא בבעיה. ובלי פילצוף גדול, אני מרגיש מוקף כל הזמן באנשים, באירועים, בחוויות, במקומות שאיני מסוגל להכיל. אני עולה על גדותי ממש. וכשמסתיים היום, עוסק עוד זמן בנסיונות לפרק וללעוס את היום שעברתי. מעלה גירה כאילו יש לי ארבע קיבות כמו לפרה. הכתיבה כאן בבלוג וביומן הנכתב בפנקס קטן, נותנים לי הזדמנות לחזור אחורה לתוך מה שקרה. והבדיקה המודעת הזו שאני עושה מבהירה לי דבר פשוט, שאיני מודה בו באופן כל כך מוצהר בחיי השוטפים – שכן, כנראה אני מאושר.

רשמים משולי הדרך בין טוד-ריבר לפורט-נלסון

יצאתי מטוד-ריבר בשעה 8 לערך. הכבישים היו עמוסים ברכבים וניכר שאני עובר באיזור מתוייר בכבדות, עשרות קראוונים בשולי הדרכים ולחופי אגמים קטנים שביצבצו מבין חורשות ויערות. הדרך נישאה מעל לנהר מוסקווא שרוחבו כמאתיים מטר ושזרם באסרטיביות של נחשולים וקצף לבן מדרום לדרך. עצרתי מדי פעם כדי להתרשם ולספוג את המראה. באחד מקטעי הכביש נסעתי בעליה שהסתיימה בקצה גבעה, כשהייתי בשיא העליה והכביש המשיך מעבר לה, (מה שנקרא המשך עיוור) חתך את דרכי קראוון שנהגו החליט לפנות שמאלה לאיזור עצירה מול הנוף, למרות קו הפרדה רצוף כפול. הצלחתי לבלום ברגע האחרון ולמנוע התנגשות. נהגים סביב החלו לצפור לנהג הקראוון שישב הלום ונעול במושבו. זה הזכיר לי שהכבישים בקנדה עמוסים ב"סאנדיי-קראוון-דרייברס", תיירים השוכרים קראוון ויוצאים איתו למרחבים ולא תמיד מבינים מה יש להם ביד, את חוקי המקום. או סתם מתרגשים מפיסת נוף הגורמת להם לנהוג בפזיזות. הפנמתי את החווייה. כלומר עלי לרענן את המודעות שלי לסגנון רכיבה הגנתי. הלוקח בחשבון, (בהגזמה כמובן) "שכולם כאן כדי להרוג את האופנוען". לנסות לצפות שגיאות של נהגים אחרים. ולקחת טווח בטחון בכל מצב גבולי.

תחנת הדלק "האסקי" בפורט נלסון

לאחר כשעה וחצי הגעתי לעיירת שירותי הדרך לנוסעים בציר (עדיין האלקאן), פורט-נלסון (Fort Nelson) . כאן הכביש עושה פניה של תשעים מעלות דרומה. בפורט-נלסון עצרתי לתדלק בתחת הדלק "האסקי" ולחסל את שאריות המזון מצקלוני הדל. נכנסתי לתוך משרדי התחנה כדי לשלם. הסתבר לי שכרטיס הויזה שלי לא קביל ישירות במשאבות הדלק. באחת התחנות הסביר לי בעליה כי מאחר וקנדה היא גן-עדן לזייפני כרטיסי אשראי ורמאים באמצעים וירטואליים, רוב חברות האשראי מקשות על נושאי הכרטיסים שלהן בשימוש שוטף ויומיומי בקנדה. כך שאני נופל עם הויזה שלי לתוך הסדק הבטיחותי שויזה נוקטת בו. צריך לעבור השפלות יומיומיות של הצגת דרכון, רשיון נהיגה, פנקס שבוי ואישור מהמורה צילה – על כל עשרים דולר שאני מבקש לשלם. אבל גם כאן, אני לוקח את זה בכיף ומנצל זאת כדי להכיר את האדם שמולי. (מאוחר יותר, גלי כבר יצרה קשר עם ויזה בארץ והעניין סודר פחות או יותר).

סינג

בתוך התחנה פגשתי את סינג. שנראה לי תלוש לחלוטין מדימוי עיירת הכורים או ציידי הפרוות שמשדר קו הרקיע שלה. סינג הוא סיקי שהגיע לכאן לפני שנתיים, עובד כנותן שירות בתחנה. מנקה שמשות למכוניות ומטאטא את הרחבה. הצלחתי להחליף איתו כמה מילים תחת עינה הזועמת של בעלת המקום ממרום מושבה ליד הקופה. סינג הצמחוני, הגיע לכאן בעקבות בתו שנישאה לנהג מקומי. הוא מבשל לבד את ארוחותיו וגר במרתף של בניין מול התחנה. לקח לי כמה שניות להבין שנענוע ראשו מצד לצד משמעו הסכמה כנהוג בהודו – לבקשתי לצלם אותו…אחר כך קפצתי למרכול העירוני.

מארק מימין וביל

בפינת הרחוב ראיתי שני רוכבים שירדו מאופנועיהם מול המסעדה שנראתה הכי יקרה בשטח. עצרתי לידם ופגשתי את מארק מסולט לייק סיטי ביוטה ואת ביל מעיירה ליד קלגרי באלברטה, שיצאו לפני ארבעה ימים לרכיבה צפונה. שני אנשים נחמדים מהצד השבע של החשבונית. ניכר באיכות הציוד שאיתם ומהגרפיקה והתארים על כרטיסי הביקור המוזהבים שלהם, שהם חיים טוב מאד. למארק יש חברה שמתמחה בשיפור ויזואלי של צילומי פורטרט (ריטוש) באמצעות תוכנות גראפיות. חברתו מעסיקה מעל חמש מאות עובדים המעלימים קמטים וחצ'קונים מצילומי אנשים הנשלחים אליהם באינטרנט. וביל כבר פנסיונר, שדילג על ציון גילו ורק טען שאני (59) בגיל של בנו הבכור. גם בפורט-נלסון עשיתי משאל מהיר בין שישה אנשים שונים שפגשתי: כמה תושבים גרים כאן. והתוצאות, בין אלפיים לחמשת אלפים.

,תמונות מהמשכו דרומה של כביש 97

כביש מספר 97 דרומה רץ מתחת לגלגלים במהירות רגועה של 80-90 קמ"ש. היעד, פורט סיינט ג'ון (Fort Saint John) כשלוש מאות ותשעים ק"מ מכאן. הנוף סביב הפך שטוח יותר, באופק הרחוק גבהו הרים כחלחלים שהתמזגו לתוך השמים במעושן (מלשון עשן, אצל הציירים מתקופת דה וינצ'י קראו לזה "ספומטורה" – עישון. ניתן לראות זאת ברקע תמונתה של המונה ליסה שאין קו אופק חד, אלא מיזוג בין שמים לקרקע) במישורים הקרובים, קרצו מדי פעם אגמים בוהקים שנחבאו בתוך יערות ושדות עשב צהבהב. שוב חצו את הכביש בעלי חיים. אילי מוס, דוב שחור, ודב חום שהתיישב לסעוד שאריות של בעל כנף כלשהו בשולי הדרך. אך שוד ושבר. הסוללות במצלמה התרוקנו ולא עזרו כל קללות השכנוע שלי. לא הצלחתי לסחוט ולו תמונה אחת. והדוב – שלא כמו עם ישראל למנהיגיו – נותן רק הזדמנות אחת. נעלם. תדלקתי בפינק מאונטיין (Pink mauntain) והרגשתי שהיום עומד להסתיים בקרוב. כלומר כבר שבע בערב ועדיין לא ראיתי שום מקום לזרוק בו אוהל. בשעה 8 הגעתי באור אחרון לפורט סיינט ג'ון.

שון ראיין

לחופו של אגם קטן מצאתי חניון פרטי ועבור 20 דולר קיבלתי שטיח דשא רך, מקלחת חמה ואת שון ראיין כשכן מצד אחד ואת טרי וג'ואן מהצד השני. עודי מקים את האוהל, ניגש אלי שון הציג את עצמו והתיישב לשולחן הקק"ל שלי. שון נראה מדוכדך. בחור בן 37 שעוסק למחייתו באיתור ופירוק של אגזוזי מכוניות. כן כן זה העיסוק המקורי שהוא טען שהמציא לעצמו. ומה הרעיון? בממירים הקטאליטיים שהם חלק בלתי נפרד ממערכות הפליטה במכוניות כיום, יש כמה גרם פלטינה. כחלק מהחומרים המאפשרים את תהליך "ניקוי" הגזים הנפלטים מהמנוע בטרם הם משתחררים לאויר. אז מה שהבחור עושה. הוא מגיע למזבלות של מכוניות. למוסכים ולאנשים פרטיים שמאסו ברכבם וחותך החוצה את הממיר. אותו הוא שולח לחברה בנברסקה ארה"ב שמפרקת ומתיכה ומפיקה את הפלטינה מהממיר המשומש. שם שילמו לו עד עתה כ-170 דולר ליחידה. עכשיו נכנסו לעסק מתחרים והמחירים ירדו מתחת למאה דולר היחידה ולכן שון ראיין שלא סיים שש שנות לימוד, החליט להתמסד, הוא קנה פיסת אדמה ליד ווייט-הורס, היכן ששמע שאביו גר והוא בדרך לשם, אבל עדיין שואל המון שאלות. הוא שאל לדעתי, קצת מפתיע, אך שינסתי את מיטב הגיוני לומר כמה מילים. כל שאמרתי לו זה שאכן הרעיון להצמד לעיר מבוססת (יחסית) הוא רעיון טוב, כי שם יש תמיד יותר הזדמנויות. בוודאי במצב של אי ודאות כלכלית או מקצועית. שון הלך לישון בוואן החבוט שלו אבל לדעתי לא נרדם כל הלילה.

ג'ואן וטרי

מייד אחריו התיישבו לשלחני טרי וג'ואן. טרי עובד בחברת דלק מקומית בתחזוקת צינורות. וג'ואן היא אשתו במשרה מלאה. שניהם הגיעו לכאן לכמה חודשים עם הקראוון הנגרר שלהם והרלי אלקטרא-גלייד של ג'ואן. הם שמעו על ישראל משהו, אז עזרתי להם למקם את ישראל על פי מיטב שמות המקומות הנוצריים שאני מכיר בארץ. הם היו נדיבים מאד בהציעם לי את השטקר שלהם לטעון בו את הסוללות במחשב שלי למשך הלילה.

תמונות מהדרך דרומה מפורט סיינט ג'ון

למחרת שמתי את ג'אספר (Jasper) עיירה בתוך הרוקיס הקנדיים על החרטום. כ- 450 ק"מ. בתחילה חשבתי לעשות איגוף דרך פרינס-ג'ורג', אך שיניתי מסלול לכיוון דוסון קריק (Dawson Creek)  העיר המרכזית מצפון לרוקיס הקנדיים. לאחר שעת רכיבה הגעתי בשעריה. שוב, רחוב ראשי עם כל המניירות והססמאות שאמורות לגרום לעובר האורח לבחור במסעדה או מוטל אלו ולא אחרים. פגשתי שני רוכבים צעירים שהיו בדרכם צפונה: טיילור ואדריאן, שהציעו לי להגיע לנקודה חשובה בעיירה הזו – נקודת האפס של האלקאן. אז הגעתי לנקודה הזו, צילמתי, ננזפתי על ידי שוטר על עצירה במקום אסור והמשכתי הלאה.

נקודת האפס של ציר האלקאן

משכתי לכיוון העיר גרנד פררי (Grande Prairie). ושוב כבישים ארוכים כאורך השיעור הכי משעמם בתיכון. בתוך נוף חקלאי שטוח ומגוהץ. והנה לפתע מולי עיר. אבל איזו עיר. פאטה מורגאנה. מתוך הכלום מסביב וללא התראה. הייתי מוקף פתאום בשלטי פרסום חשמליים, במכוניות ספורט מוגזמות, בלימוזינות מתוחות עד גיחוך. בעודי מחפש את היציאה הלאה. הי, מימין מכון לרחיצת רכב בו נערות לבושות ביקיני רוחצות מכוניות בספוגים עם הרבה קצף. ושם ממול מבנה ענק עליו זוהרת הכתובת קזינו בנורות מרצדות על אף שעת הצהריים. מול מגרש החניה שם, מציץ עוד מבנה עליו כתובת ענק "בינגו". מה אומר, הייתי חייב לקחת אויר ולהתאפס. משהו בג'י פי אס. אולי במפה. אולי באמת מישהו זורק עלי מבחני הישרדות לא נורמאליים ועוד רגע אתעורר.

איך אפשר לא להירדם? בדרך לגראנד פררי

גרנד פררי, לאס-וגאס כאילו.

מעבר לפינת הרחוב ראיתי מבנה עשוי לבנים שרופות, בצבע חום שחור כתום, שנראה כמו סלע האולרו באוסטרליה (הנקרא גם "איירס רוק") ודאי יש החושבים אחרת, אך בעיני הוא נראה מבנה הזוי לחלוטין, שכאילו הופל לכאן מהחלל החיצון ולא מתחבר לשום דבר סביבו. זו האוניברסיטת המחוז של גרנד-פררי.

אוניברסיטת גרנד-פררי. מול הקזינו

אחר כך הבנתי מה ראיתי. אלברטה היא הפרובינציה העשירה ביותר בקנדה, היא יושבת על מרבץ עתודות הנפט (בדמות מאגרי "חולות זפת" המזוקקים לנפט בתהליכים מורכבים), השניים בגודלם בעולם אחרי מדינות המפרץ הפרסי. והעיר ההזויה הזו היא בירת הנפט של קנדה, רץ כאן כסף כמו כספומט שהתקלקל אבל מהכיוון שנותן כסף לא לוקח.

מכרה הפחם בדרך לגרנד קאץ'

גיליתי כביש דקיק שנראה במפה כחוט תפירה, לעומת חוטי הרקמה והחבלים המייצגים את רוב הכבישים עד עתה. דרך האמורה לקצר לי משהו כמו 250ק"מ מהמסלול המקורי. אז לקחתי אותה דרומה. היה זה כביש צדדי שנסלל כדי לחבור לעיירת כורי פחם בשם גראנד-קאץ' (Grande Cache) בלב שטח הררי. הדרך לשם התפתלה בין הרים מיוערים ונהר רחב רדוד וגועש. עברתי בסמוך למכרה הפחם שברדיוס קילומטר סביבו הכל היה שחור, והגעתי לעיירה.

קן נייפר ליד הרכב ותחנת הדלק שלו

שם עצרתי לתדלק. בתחנה ראיתי גבר צעיר מנקה עם טישו את חישוקי טנדר הפורד המבהיק שלו. זה היה קן נייפר בעל התחנה שסיפר לי שהעיירה הזו די גוועת, ריחוקה ממרכז העניינים מזקין אותה, הצעירים נוטשים ואלה שנשארים הם החלשים יותר. יש תופעות של הריון בגיל צעיר, סמים ואלימות ואפילו גל התאבדויות. אני מסתכל על הנוף הכמו שוויצרי מסביב, על הבתים המלוקקים והכביש החדש. ושואל את קן. מה כל כך רע פה שזה קורה? קן אומר לי שפרנסי המקום לא השכילו להצמד למגמות התעשייתיות המודרניות וכל העיירה נשענת עדיין על המכרה והמנסרה כמקור פרנסה. וזה הולך ונגמר ובקרוב יתחילו לייבא עובדים מחו"ל. עצוב. המשכתי לנתיב שכל ק"מ בערך קפץ לכביש בע"ח אחר. ולקראת ערב נכנסתי לפארק ג'אספר מבעד למחסום ובוטקה של גובה מנומס שהסביר לי שאמנם זו מדינה חופשית, אבל כדי לבקר בעיירה ג'אספר צריך לשלם דמי כניסה. הלכו 10 דולר. (רעיון למשל לדליית-אל-כרמל או לנתיבות. תכריזו על קילומטר סביבכם כפארק ותגבו כספים.) בג'אספר מצאתי סוף סוף בית קפה המעניק אינטרנט חינם וקבעתי בו את מושבי לשארית היום. מחנה הקמפינג הסמוך קלט אותי תמורת 14$ לא לפני שהוכחתי לשומר ששילמתי דמי כניסה לפארק.

בית הקפה "שלי" בג'אספר

ג'אספר

את כל היום למחרת ביליתי בשיטוט בסביבות הטבע שמקיף את העיירה ההררית הרווייה חנויות תיירים ומותגים של ספורט ופנאי. וכמובן עוד כמה שעות בקפה האינטרנט שלי.

טיאן הקנדי. סטודנט לטיפול רפואי מטורונטו שיצא מביתו לפני חודשיים על אופניים. פגשתי בו בכניסה למרכול בג'אספר.

ליד טיאן התמקמה לצילום משפחת היל מסינגפור. רייאן וסנדי עם שני ילדיהם המאומצים רוסקו ומאגי, הגיעו לכאן כדי להראות לילדים מה זה הרים. גם הם ביקשו פרטים על המסע.

והמשכתי דרומה על הציר העובר בתוך מצבור הרי הגרניט המרכיבים את הרי הרוקי הקנדיים. נוף מהמם בעוצמתו. הררי ענק מושלגים בקומפוזיציה של לבן, חום, כחלחל ואפור. ומתחת אגמים שלווים חלקם צלולים מזוקקים ומטעים כמראה, איני מצליח להבחין בין הנוף האמיתי לזה הנשקף מהם (טוב, לא צריך להגזים, אבל הבנתם). ויערות עצי מחט צפופים וכבדי נוף. סלעי ענק מושלכים פה ושם כקוביות משחק של ענקים.

לקראת אחה"צ המאוחרים, באתי עד למרגלות הר הקטור (Hector)  ומצאתי חניון קמפינג עמוס בחבורות של מטפסי הרים כחושים, מחבלי חבלים ולולאות לרוב. נשאר עוד מקום אחד ואני השתלטתי על המשטח ליד הנהר שזרם ברעש. ועל אף הקור מפאת הגובה, טראח נרדמתי. בבוקר שוב גיליתי שהלילה ירד גשם שוטף. זה היה מבחינתי בגדר שמועה. כי גם הפעם התמזל מזלי ולא סמכתי על המזל. חפרתי אוטומטית טרם לכתי לישון, תעלת ניקוז סביב האוהל שמוקם במדרון קל.

ייבוש מעטפת האוהל בבוקר בחניון ליד הר הקטור

בשלב זה רציתי מאד להחליף את הצמיג האחורי שתוקן על ידי ג'ף בדד-הורס ושכבר נשחק ובנוסף הגיעה העת לטיפול 30,000 ק"מ לאופנוע. שמנים, רפידות, מסננים וכו', ידעתי שבעיר קאלגרי יש סוכנות של היצרן אז פניתי לכיוונה. בינתיים נזכרתי שקיבלתי מייל מרוני בקאלגרי שקראה את הבלוג שלי והזמינה אותי לשהות במחיצת משפחתה אם אגיע לעיר. אז הנה אני שם. למה לא? קאלגרי עיר מודרנית ממש, המרכז העסקי של אלברטה העשירה. אפשר לומר שזו בעצם בירתה הכלכלית של קנדה.

דאון טאון קאלגרי

במרכז סיטי של גורדי שחקים. מגדל תקשורת ורחובות עמוסי חנויות פאר. ובין בניינים מסדרונות תלויים באויר. אלה נועדו לאפשר תנועת הולכי רגל ביניהם בעונת החורף, בה הטמפרטורה הממוצעת בעיר צונחת את סביביות המינוס ארבעים (!). טלפון קצר לרוני והוזמנתי מייד להגיע. עברתי קודם בסוכנות השירות לאופנוע והזמנתי תור למחר בבקר. הגי. פי. אס. הוביל אותי לפתח ביתם של אדם ורוני. ואיזה תזמון. בהגיעי מצאתי אותם בבית הקפה ממול יושבים עם מתווכת דירות, כולם היו עסוקים בתהליך החתימה על חוזה קניית דירה חדשה לרוני ואדם. ובאמצע הדפדוף וקריאת האותיות הקטנות. מגיע איזה שמאטע על אופנוע לבלבל ת'מוח. נו באמת. אז הכל היה נהדר. קטעו לכמה רגעים את האירוע – אולי מהמשמעותיים בחייהם – ופתחו לי את דירת החצי מרתף, שם הכנסתי את הציוד קשרתי האופנוע מאחורי הבניין וכולנו חזרנו להמשך טקס החתימות. הרגשתי בקטע מרגש והזוי. פגשתי לרגע את הוריו של אדם והצטערתי שלא היה לי יותר זמן לכך.

הרחוב הנמשך מביתם של רוני ואדם ישירות לתוך הדאון-טאון קאלגרי. שם ממוקמת המסעדה בה עובדת רוני

אדם ורוני הכירו בארץ כשאדם יליד קאלגרי בא לביקור. אחר כך אדם חזר לכאן. עבר זמן ורוני הבינה שהיא ואדם נועדו, אז היא ארזה הכל והתייצבה יום אחד לידו כאן. אדם הוא גיאולוג בהכשרתו (כמו אביו) אך כרגע עוסק במתן ייעוץ מקצועי להעסקת צעירים מוגבלים. תחום שהוא בעל נסיון עשיר בו. וכמו שהוא אומר, זה קרב קשה ויום יומי. הרגשתי שמאחורי הבחור העדין הזה מסתתר כוח גדול. בלעדיו אי אפשר להתמודד ממש עם משימה כזו שוחקת. אדם גם מילא לי ידע חסר על מעמדה הכלכלי ועוצמת כוח הנפט של אלברטה. רוני משמשת כשפית במסעדה צמחונית (המובילה בקאלגרי, ובין הנחשבות בכלל בתחום). מידע שמילא אותי שמחה. סוף סוף מישהו מהליגה העליונה בספורט החביב עלי. צמחונות. החלפנו חווייות על התחום, כמו ילדים המחליפים עטיפות של מסטיקים או מדבקות של שחקני קולנוע. מזרן פוטון הונח בחדר הקטן בכניסה ועליו נעמה לי שנתי. בבוקר מיהרנו כולנו לדרכנו. אדם ורוני לעיסוקיהם ואני יצאתי מהם בחיבוקים ונשיקות, קשרתי הכל על הפרד שלי ונפרדנו. תודה יקרים. הייתם לי כנווה-במדבר כמעיין מים חיים.

ג'ון סוחר האמצעים הטאקטיים ליד סוכנות השירות לאופנועים ולמטה החנות שלו.

אחר כך הגעתי למוסך והכנסתי האופנוע לטיפול. העלות, 750$ כולל צמיג אחורי חדש ומשקף חדש לקסדה. טיפול שנמרח עד שעה 15:00 . בעת ההמתנה התוודעתי לאנשים שבאו ויצאו מהמתחם. ג'ון למשל. יליד הולנד ששירת בארץ עם כוח האו"ם, הפך את הידע הקשרים שלו לפרנסה. יש לו חברה לאספקת ציוד טקטי ליחידות משטרה מובחרות: אפודים, ציוד הסוואה, נרתיקים לנשק ותחמושת, קסדות קוולאר וכו', הוא הזמין אותי לבקר בחנות שלו מעבר לפינה. הבנתי ממנו שקנדה אינה ערוכה כלל להתמודדות עם כל סוג של טרור. לכל עיר יש את המשטרה והסטנדרטים שלה. מעבר לכך די בלאגן ולכן תהיה לו פרנסה עד סוף כל הדורות.

חברים לרגע מול מוסך השירות

והגיעו אלי עוד שביקשו סטיקר וצילום. לא היה משעמם לרגע. כשנפרדתי מקאלגרי החל לרדת גשם. אבל לא היה אכפת לי. אין כמו אופנוע אחרי טיפול. מיכל דלק מלא וכביש שנמשך לנצח כדי למלא אותי אנרגיות של שמחה. הפלגתי לכיוון כללי דרום אל עבר הגבול עם ארה"ב. השטח הפך להיות שטוח לגמרי. ורוחות צד בעוצמה החלו להשליך אותי מנתיב לנתיב. לא נעים. במיוחד שמדי פעם ראיתי במראה משאית מתקרבת מאחור.

הלילה האחרון בקנדה

לקראת הערב הגעתי לעיירה קארדסטון (Cardston) בה שכרתי חלקת דשא ושלחן שדה במחיר נוח של 12 דולר, כולל חיבור אלחוטי לנט והכנתי עצמי לפרידה מהקטע הקנדי למחרת בבוקר.

בהמשך: מונטנה מחזירה אותי להנאה שבכבישים מפותלים. איידהו – והיידה לחלוף על פניה. הדרך דרומית לסאלט לייק סיטי ומפגש עם רוג'ר שנגע לליבי. וההגעה המהממת ליוטה האדומה.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and יוני בן שלום   ·   יש 12 תגובות, הוסף תגובה    

הקצה של הקצה בעולם הרכיבה

הכנות ליציאה מדד-הורס, זה המטר הראשון בדרך דרומה.

נקודת ההתחלה של מסע האמריקות זה כאן

גם שברור לי שכבר הגיעו לדד הורס כמה עשרות אופנוענים בעבר. קיבלו אותי במלון הצנוע הזה בכבוד ראוי. במיוחד כששמעו שהגעתי ברכיבת בדד. ובתוך כמה שעות כבר הבנתי שהודבק לי הכינוי החביב The mad Israeli בקרב אוכלוסיית המקום. לכבוד הוא לי!

בעונה הזו כאן השמש אינה שוקעת. היא עושה מעין סיבוב כפרות מעל לראש. "עושה את עצמה" שוקעת ,כלומר מתקרבת עד ארבע אצבעות שוכבות מעל לאופק במערב והופ ממריאה שוב בחצי לופ מזרחה. וחוזר חלילה. אם אתה לא מבין שעכשיו 02:00 בלילה אתה יכול לחפש מתדלק או אוכל כמו אידיוט. בשעה כזו כולם ישנים. כי הם פועלים לפי שעון ולא לפי אור וחושך. קפיש? באמת חווייה מתקנת לוורקוהוליקים שלא יודעים מתי לעצור.

המלון בנוי צירוף של יחידות שעוצבו למסדרונות, מהם יוצאים חדרונים באיבזור וגודל בינוני. מיטה. מקלחת טלויזיה וזהו. חדר אוכל מרכזי. משרדים, חדר-הרצאות ומטבח ענק. המחיר 190$ ללילה ותוספת של 45$ עבור 3 ארוחות.

החדר הצנוע שלי

אכול כפי יכולתך: בוקר, צהרים, ערב. איך שהוא הסעתי את האופנוע לאחורי המבנה בסמוך לחדר שהוקצה לי במדור B ולאחר מכן החזרתי את האופנוע בסמוך לכניסה הראשית. ארוחת הערב הוכרזה ולמקום הגיעו עובדים בסרבלים

מבט צפונה למשטחי הקרח מעבר להם במרחק 2 מייל לערך, איזור הקידוחים

מאובקים שקפצו מתוך טנדרי (ענק) ומילאו את המסעדה בסגנון המוכר לנו מחדרי אוכל צבאיים. כשכל אחד גודש את מגשו בכמויות מזון שהיו מספיקות לי לחודש. באמת מכל טוב. אני הייתי עסוק בארגון הציוד שלי כך שפספסתי את שעת הארוחה. אבל סרגיי עוזר הטבח הראשי שבתוך חמש דקות נהיינו חברים מהמסטינג. אירגן לי לחדר מגש עמוס באוכל שאני אוהב ממש. סלטים, פשטידות, ודג סלמון שלצערי לא היה מוצלח. משל הרגו אותו פעמיים, פעם כשדגו אותו ובפעם השניה כשבישלו אותו לא נכון. אבל נעזוב. סרגיי בן 34 מאודסה, העובד כאן בחוזה מיוחד (אלא מה) דופק קופה לעתיד. הוא לא הפסיק להסתובב סביבי ולהציע לי צ'ופרים מהמטבח הסגור. והוא היה הראשון בשרשרת של אנשי המקום שביקש מדבקה עם חתימה. הלו!? כולה יוני מישראל. העובדים כאן, כולם, פרט לנהגי המשאיות לא נסעו מעולם בדרך דאלטון. הם באים ויוצאים מכאן בטיסות משדה התעופה הצמוד למחנה.

התיקון והסיבה לו

כדי להגיע ממש לחופו של האוקיאנוס הארקטי כמה מיילים צפונה מכאן, צריך לעשות בעזרת חברה שקיבלה זכיון להסיע לשם אנשים באוטובוס. לרכבים פרטיים או אופנועים אין גישה. שטח קידוחים סגור. החלטתי לוותר. מהטעם שאני מתחיל מהנקודה הכי צפונית שהאופנוע יכול להגיע. וזה כאן, כמה מיילים דרומה משפת הים.

לא אכחיש, הלילה הזה אחרי מקלחת וגילוח ראשון מזה כמה ימי קמפינג מחוספסים. ואחרי דרך שסחטה אותי. ערבה שנתי באופן מיוחד. ביקשתי מפרנק בקבלה לארגן לי השכמה לשעה 3 בבוקר כי אני מחכה לטלפון מהארץ. וכך היה. דפיקה בדלת שלחה אותי להעמוד ליד הטלפון הציבורי במסדרון (אין בחדרים טלפונים) וכל זה כדי להתייצב למשימה השבועית, דיווח בשידור חי לתכניתו של אבי אתגר ברשת ב' בימי שבת בשעה 13:30 (שעון ישראל). וכך כשהצלחתי להעביר באינטרנט את מספר הטלפון במסדרון, אני יושב ומחכה. כלום. אחרי רבע שעה הבנתי שזה לא יקרה וחזרתי לחדר והנה הנייד שלי מצלצל. על הקו אבי אתגר, גלי שלי (שידעה לאתר אותי בטלפון פעם גם באיזו נאת מדבר בסהרה) אירגנה מהר חלופה לטלפון במסדרון, תפרה את הקצוות והנה אני בשידור. ובשידור הפלאתי בסיפורי דרך והגיגים ובעודי מביט מבעד לחלון בנוף המעורפל והחצי מואר, אני רואה שלושה דובים שחורים במרחק כ-50 מטר ממני. כמובן שדיווחתי בהתרגשות למאזיני התכנית על הקטע המהמם הזה. סיימתי הדיווח והזמן נגמר. לאחר השיחה, שעטתי לכיוון הקבלה תפסתי את מנהלת המשמרת המנומנמת. "הי ! אני רוצה לצלם את הדובים בחוץ בואי איתי!" , "דובים?. איפה? קדימה בוא!" יצאנו ביחד לרחבה שלפני הכניסה והצבעתי לעבר הדובים. "הי. אלה לא דובים. אלה ערימות צמיגי בלון של רכבי השלג שמשמשים את העובדים כאן" ופנתה חזרה למרבצה החמים. איזו פאדיחה. כשהגעתי למלון הזה, העירו את תשומת ליבי כי יש ודובים מגיעים מהערבות סביב לחפש אוכל בין מבני המחנה, אז רצוי להזהר כשיוצאים החוצה, להסתכל היטב מבעד לצוהר בטרם פותחים הדלת. אני כנראה מאד רציתי לראות דובים. אז ראיתי! ועוד בשידור חי. מקורי הייתי אומר.

הלכתי להשלים שעות שינה ובשעה 7 ניצבתי כבר ליד האופנוע לאחר ארוחת בוקר מלאה פלוס. והאופנוע… הוא מפונצ'ר. בדיקה מהירה גילתה מסמר תקוע בצמיג האחורי. תקוע לכל אורכו. איפה אספתי אותו? הצמיגים הם מסוג טיובלס, כלומר ללא פנימית, מה שמבטיח איבוד אויר איטי אם זה לא קרע ממש. אז יתכן שזה קרה אפילו בדרך לכאן. אין בעיות. כולה פאנצ'ר. הוצאתי את ערכת התיקון למקרים כאלה. שלפתי המסמר והתכוונתי להשחיל פנימה "תולעת" גומי שתפקידה לאטום את החור. אך כשלתי בכך עקב היתקלות חוזרת ונשנית בחוטי הפלדה המרכיבים את חלקו הפנימי של הצמיג. אז עטפתי את המסמר בדבק ונעצתי אותו חזרה פנימה. שחררתי בלון co2 לתוך הצמיג לניפוח קל (בלוני co2 זעירים בגודל מצית סיגריות סטנדרטית, מוברגים לפתח הוונטיל ומשחררים גז הדחוס בהם ומאפשרים ניפוח סביר עד להגעה למשאבת ניפוח טובה) והלכתי לחפש מתקן צמיגים. התחלתי לעצור טנדרים בדרכי המחנה והם שלחו אותי לפה ולשם. מעבר לכך שהבנתי שכולם יודעים על הישראלי המשוגע, לכולם יש גם שם בשבילי: – ג'ף קוראים לו. וכל אחד חשב שהוא במקום אחר. אך אין כמו צמיג שמאבד אויר בסוף העולם, כדי לגייס את כל האינטואיציות שלי למצוא את ג'ף. פשוט ראיתי שלט עליו היה מונח צמיג והחלטתי שזה רמז למיקומו של ג'ף.

המבנה בו שוכן המוסך של ג'ף. דלתות נגללות ובפנים חלל ענק מחומם ומאובזר, למתן שירות גם במזג אויר קיצוני ביותר

הגעתי למבנה אדום וענק נכנסתי פנימה ופגשתי איש ענק ואדום. ג'ף לבוש בסרבל שרואים עליו שעובדים איתו – ישב בתוך מחלקת תיקון התקרים של חברה המתחזקת מנופים באתר כלומר, צמיגי ענק. הוא הביט בי בחיוך טוב לב ורק ביקש שאקבל אישור מאריק בהנהלה בקצה הבניין. כשהגעתי לאריק. הוא כבר חיכה לי עם המשפט על הישראלי… כולו מבסוט ושמח, לחץ ידי בחום ועד שהגעתי לג'ף בחזרה כבר הצטופפו כל אנשי המוסך לחזות באופנוע. פירקתי את הגלגל וג'ף ניגש למלאכה כמו שטבח במסעדת ענק ניגש להכין חביתה מביצה אחת. הוא שלף את כל הכלים

ג'ינג'י גדול עם לב ענק, ג'ף

המשמשים לפירוק צימגי ענק ושלף בשניה את החישוק מהצמיג. בתוך רבע שעה הצמיג כבר היה מתוקן ומורכב על החישוק ואני קשרתי הכל בחזרה. בינתיים גיליתי שג'ף גרוש, אב ל-11 ילדים בקשר נפלא עם כולם. ובקשר חם גם עם גרושתו. "אני אדם מוזר" הוא סיפר "אני אחד שאהב להסתובב, אתה יודע". הוא גר בעיירה באיזור אנגקוראג' בחלק המרכזי הדרומי של אלסקה והוא עובד 3 שבועות כאן ו-3 שבועות הוא בבית. ככה בנויים כל החוזים של כל העובדים במחנה. הוא חוסך כסף אבל גם נהנה. ניכר היה שהוא מחובר למלאכתו ואוהב אותה. אתה רואה את זה באופן בו הוא ניגש לעבודה בה היה עסוק כשנחתתי פתאום. איך הוא ניגש לטפל בצמיג שלי. זה ניכר גם מהאינטראקציה בינו לבין שאר העובדים במבנה הענק. משהו נעים ובריא זרם שם. אנשים השמחים במה שהם עושים. נפרדתי מג'ף בחיבוק. הוא נתן לי במתנה את משקפי המגן בהם צויידתי בהכנסי לאיזור העבודה. ויצאתי לחפש נקודת תדלוק אותה מצאתי במשרדי חברת הובלות המפעילה את המשאיות על הדלטון. דלק לא זול, כמעט פי שתיים מאשר בדרום בפיירבנקס. והנה שוב…קצת מתיש – גם אלה עשו לי כבוד. משם הלכתי לארוז את הציוד ולהפרד מידידי ליום בקאריבו-אין. הטבח צייד אותי במזון לדרך.

מוכן לחזרה דרומה. צילום פרידה מהאוקיינוס הארקטי הרחוק. בעוד שתי דקות המסע יוצא לדרך. ממש.

תחילתו האמיתית של המסע הגדול

כן, מכאן אני יוצא לדרך. עד לכאן כבר עברתי מעל 4000 מייל מאז צאתי מסן-פרנסיסקו. עד כאן אני יכול לקרוא לזה קטע מנהלתי, אף שפגשתי כבר שני אנשים שאמרו לי כי למסלול ההכנה שלי עד לכאן, הם יקראו מסע של פעם בחיים. ארזתי ויצאתי דרומה חזרה לדאלטון בליווי נפנוף לשלום משני חבר'ה שישבו באחד הטנדרים שחנה בצד. גשם החל לרדת. גשם בעוצמה בינונית והדרך לא נתנה שום הנחה. מהמטר הראשון חצץ חלוקי נחל ותלמים שהלכו והתמלאו במים ובוץ. הרוח שינתה כיוונה בקפיצות מצד לצד לחזית ולגב. והגשם התחזק, טיפותיו הקפואות היכו בפני החשופים והכאיבו כסיכות ממש. כמחטים. נכון, "סגור את המשקף חמור". אך ברגע שעשיתי זאת נמלא המשקף אדים וחוזר חלילה. החלטתי

לנשוך שפתיים לחטוף את הסיכות בפרצוף ולתת בגז. במרחק כמה קילומטרים ראיתי שהשמיים נוטים להתבהר. הדרך השחורה הבהיקה למולי ובשני הצדדים נצנצו שלוליות. בריכות המים בערבות הארקטיות האין סופיות, משהו שאמור להעניק שלווה, אך ברגעים אלה הטיל מורא. והנה משמאל באחת הבריכות הצמודות לדרך, זוג ברבורים כמו בשיר. ישובים ולא זזים. אין מצב. אני מצלם. עצרתי בזהירות דוממתי המנוע ובגשם שלפתי המצלמה מתוך שקית הניילון בה עטפתי אותה על צווארי ושוב קליק קליק. הלאה. הגשם לא פסק אך החור בעננים משך אותי הקדימה באופטימיות.

מאסק-אוקס

אחרי עוד 10 קילומטר, הגשם פסק. ומימין ראיתי ערימות חציר בצבע חום כהה בז'… מתנועעות. כן, מתנועעות. מוזר. עצרתי כדי להבין שזה עדר מאסקאוקס (Muskox)  מין בקר ממשפחת היאק. בעל שיער ארוך עד לקרקע. שניתן להבחין בין חלקו הקדמי לאחורי רק בזכות הקרניים המבצבצות לפנים. עדר כזה רעה בנחת בעשב הצהוב. צילום ולהמשך.

מי מבחין בחוגלה הארקטית? (או מה שזה)

הדרך השתפרה הגשם חלף הלך לו והשמש באה לשאול בשלומי. ואני שר אופרות של אופוריה. כך התקרבתי שוב למעבר האטיגאן ברכס הברוקס עליתי אותו כבן בית ותיק וללא כל היסוס עברתי לצידו הדרומי.

טימוטי מגרמניה-גם הוא בדרך לדרום אמריקה

כאן החלטתי שאני סוגר את כל המרחק עד לפיירבנקס במכה אחת, זותומרת 800 ק"מ. וכך היה. ההיכרות שלי עם הדרך, עזרה לי מאד להתמודד עם קטעים בעייתיים. בדרך פגשתי בטימוטי בן 50 מגרמניה רכוב על טרנסאלפ, שסיפר לי שגם הוא בדרך לדרום אמריקה וקבענו שניפגש בהמשך.

לקראת הערב באתי בשערי מחנה הבית שלי בפארק צ'נה במבואות פיירבנקס. לקבלת פנים של שחרור מתח אצל מייק. שהעביר לי את התיק שהושאר אצלו. מייק אגב הוא פנסיונר של חברת חשמל בארקנסו, בחר להתמודד וזכה, במכרז התחזוקה של האתר הזה בעקבות מעבר שני בניו להתגורר בפיירבנקס. הוא לא שמח על החלטתם אבל זה מה יש. הוא מגיע לכאן בכל קיץ לתקופה בה הוא קרוב לנכדים. וגם משולם על כך.

נשכבתי באוהל שלי אותו לילה בהרגשת סיפוק נדירה. השלמתי קטע, ברור לי שהוא היה קל בהרבה משחשבתי, ואני כבר מודיע לכל מיש יש להם את הרוח הנכונה. קחו את עצמכם ובואו למקומות שכאלה. זה אפשרי!

עכשיו אני יכול להתגלגל בניחותא להמשך המסלול דרומה על פי התכנית. עד שאגיע למרכז ודרום אמריקה שם מחכות לי דרכים אתגריות אחרות, מורכבות ושונות לחלוטין.

בבוקר ארזתי מחדש את הצ'ימידן האדום וכמו שנדרתי. פניתי לבית הדואר המקומי ושלחתיו חזרה לארץ עם כ 16 ק"ג של ציוד מיותר. 142$ עלות המשלוח.

בית הדואר בפיירבנקס – כאן נפרדתי מהצ'ימידן האדום ומעודף משקל

מחר אני ממשיך חזרה לכיוון יוקון שבקנדה. הי דרומה.

בפוסט הבא: כמה טוב לדעת שאתה מכיר את הדרך אבל אסור להיות שאנן. עוד מפגשים עם אנשים מעניינים ושריפות יער שהבריחו את הדובים לכביש. ואת הביזונים לרעות בשוליו.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and יוני בן שלום   ·   יש 16 תגובות, הוסף תגובה    

להגיע לסוס המת ולחזור בחיים

 

בכניסה לציר הדאלטון

השכמתי ממש מוקדם. ידעתי זאת לפי השעון, כי בחוץ היה אור כמעט כל הלילה. היום אני הולך לבצע קטע דרך חשוב בשבילי. יש לי תכנית –  על פי קטעי דרך של שני קילומטר בערך לקטע. חקרתי את המסלול הזה מרחוק במשך שנה. בפורומים באינטרנט. במפות ובדיבור עם אנשים שהיו בסביבה. ה- Dalton Hwy-  דרך בת כ- 800 קילומטרים ברוטו לכל כיוון (כ- 670 ק"מ נטו). עם שתי אפשרויות הפסקה ותדלוק אחת במעבר נהר היוקון כ- 200 ק"מ מהיציאה לדרך ואחת נוספת בנקודה שנקראת Coldfoot כ- 400 ק"מ מנקודת היציאה. ( עוד 20 ק"מ צפונה מכך, ישנה נקודת ישוב בשם וייזמן, אך היא חסרת כל יכולת לתת עזרה טכנית או דלק). אין במקומות האלה כל תשתית מכאנית או אחרת וגם לא לאורך שאר הציר שהוא חסר ישובים או תחנות אנושיות אחרות. (כמובן שיש 6 תחנות מאויישות, שנועדו לתחזוקת צינור הנפט. לא על הציר ממש אבל בסביבה, למקרה חירום)

תיבות הדואר לדיירים בתוך אלסקה הפראית

החלטתי כבר לפני כמה ימים שאני חייב להוריד משקל מהאופנוע. בוודאי לקראת הקטע המיוחד הזה. פיזרתי שוב את כל הציוד על שולחן הפיקניק בחניון. רוקנתי את הצ'ימידן האדום. והתחלתי להכניס לתוכו דברים שלא אקח איתי לדרך. חולצות פליס, זוג כפפות גשם, כל מערכת הבישול וכלי האוכל. חצי מרכיבי האלקטרוניקה והחיווט. נעלי ריצה ובגדי ריצה. ספרי קריאה ומסע. חוברות לימוד בספרדית, חלקי חילוף שהגיעו עם האופנוע. בקיצור, גילחתי ממשקל הזיווד משהו סביב ה-20 קילו. עכשיו היה עלי לחפש בפיירבנקס מקום לאחסן התיק עד שאחזור. פניתי למייק מנהל אתר הקמפינג. והוא לא היסס לשניה. אמר שבשביל זה הוא כאן. לעזור בדברים כאלה. "אני אשמור לך על זה. סע לשלום ותרכב בזהירות יה ממזר משוגע ישראלי שכמוך". השארתי לו הוראות של "היה ולא אשוב" כלומר את הטלפון של גלי בארץ וכתובת לשלוח את הכבודה אליה. אמרתי שבכוונתי לחזור בעוד שלושה ימים מקסימום חמישה. אם יהיה עיכוב מפאת מזג אויר, אשאיר לעוד מישהו בדרך את הטלפון שלו שידווח. איחסנו את התיק בתוך משרדו. לא יכולתי להתעלם ממבטו המודאג כרוצה לומר לי "אולי תוותר על הקטע הפסיכי הזה…" ופניתי לאריזה מאוזנת וחזקה במיוחד של הציוד על האופנוע. במחשבה שמחכים לי מאות קילומטרים של רכיבה מנערת ולא חלקה.

הדרך היוצאת מפיירבנקס צפונה

עברתי דרך סופרמרקט של רשת סייפוויי Safeway – וקניתי רק דברים שישמשו אותי לשימור אנרגיה. לחם מלא, תמרים, בננות. סוכריות, מיץ-תפוזים. גבינה צהובה קשה. ו.. עגבניות. אני לא יכול בלי עגבניות.

הכל  היה ארוז. שלחתי מייל ונשיקה לגלי והבנות מפינת האינטרנט בכניסה לסופרמרקט וכבר הייתי בדרך העולה צפונה מפיירבנקס. לאחר כשישים קילומטר על כביש סלול היטב, הגעתי לשלט המודיע שהדרך הסלולה מסתיימת. ומתחילה דרך הדאלטון.

. Dalton Highway, סלילת הדרך הזו הנקראת על שמו של גיימס דלטון, מהנדס יליד אלסקה שפיקח על סלילתה. הושלמה בשנת 1974 בעקבות גילוי נפט בצפון אלסקה באיזור מפרץ פרודו. שדה נפט עשיר ושופע זה נתגלה למעשה עוד בשנות הארבעים של המאה העשרים, אך הגישה המקצועית להפקתו החלה בשנות השישים המאוחרות ובשנת 1977 הפך השדה למסחרי לכל דבר. עד היום נשאבו ממנו קרוב לעשרים מליארד חביות נפט, המספק אחוז מסויים מצריכתה של ארה"ב. את הנפט מעבירים בצינור שקוטרו מטר עשרים ושנים סנטימטרים ואורכו מנקודת השאיבה ועד למוצאו בנמל וואלדז הוא כ- 1300 ק"מ.  מאחר ונתיבו עובר בשטחים המושפעים מתנודות קרקע. הוחלט שברובו הוא יהיה מעל לקרקע. כך גם יהיה קל יותר לתחזק אותו, לזהות תקלות ונזילות. הצינור עובר בתוך שרוול טרמי ונשען על מערכת עמודי תמיכה בעלי בולמי זעזועים המסוגלים לנוע ולספוג שינויים כגון רעידות אדמה או השפעת התכווצות והתרחבות של חומרים, כתוצאה משינויים קיצוניים בטמפרטורות. הנפט המוזרם בצינור נתמך ב 11 תחנות שאיבה לאורך דרכו, הדוחפות אותו להמשך זרימה תקינה ומפקחות על היותו בטמפרטורה של כ- 50 מעלות צלזיוס, כדי לשמור על קילוח חלק. מרחוק הצינור נראה כמו חוט כסוף החוצה את אלסקה מצפון לדרום. בתחילה התנהל בראה"ב ויכוח ציבורי, עקב חשש מפגיעה בחיי הטבע באיזורים בו הוא עובר. מה שחייב את המתכננים לקחת בחשבון ולהשקיע סכומים ניכרים במציאת פתרונות שימנעו זאת. שלא לדבר על אלפי אתגרים הנדסיים שנבעו ממאות נחלים נהרות ורכסים שהיה עליהם להעביר את הצינור דרכם. אגב, כל תושבי אלסקה שותפים לרווחי הנפט וכל אחד מהם מקבל פעם בשנה צ'ק של כמה מאות דולרים לחשבונו הפרטי. זהו, עד כאן מה שהוצאתי מויקיפדיה. תעשו גם אתם משהו.

קצת גשם הקדים אותי הבוקר

עם כל הכבוד למידע היבש. אין כמו להגיע למקום עצמו כדי להבין האם אכן מטורף הדבר לעלות על הדלטון, או שמא הר הקשיים הצפויים יוליד עכבר קליל ומהנה. נכנסתי כשכל חושי זקורים כדג אבו נפחא, נכון לבאות.

מייד מעבר לשלט קיבלתי שיעור חוזר ברכיבת דרכי קק"ל. לא משהו, אבל כזה הדורש עמידה על תמוכות הרגליים. שמתי לב שהתנועה מולי הולכת ונעלמת. פה ושם בצבץ שלט הכוונה זעיר שהפנה לדרך עפר צדדית ומדי פעם שורה של תיבות דואר בשולי הדרך. מקבץ השייך לאנשים המתגוררים בעומק השטחים הפראיים בסביבה, עד לכאן מגיע הדוור. היערות סביב שיגרו גלי חום וצבע ירוק בגוונים מרגיעים. לפתע הפכה הדרך לסלולה… הי, למה? אין את מי לשאול ובעצם בשביל מה? ושוב הפך הנתיב לדרך עפר. עליות תלולות ובקצה חלק מהן סיבוב חד וירידה ארוכה שבתחתיתה גשר מעל נחל שוצף, ופניה המטפסת לשלוחה הבאה. ככה זה נמשך בוארייציות שונות

גשרון מעל לצינור הנפט

ומשונות. שמתי לב שחלפתי כבר על פני ארבעה צלבים בשולי הדרך, לזכר נספים על הציר. אין צורך להוסיף מה זה עושה לרוכב בודד במקום שכזה. והנה מולי הקטע הראשון הנמצא בתהליכי שיפוץ. כל שאני אומר לעצמי בקול בתוך הקסדה. "קיבינימט, שרק לא אגיע בין המיכלית שמציפה את הדרך לבין המכבש". אבל לא, אני נקלע לקטע מוצף וקשה לשליטה כשצוות העובדים מסביב מביטים בי בהרמת אגודל ובחרדה כנה שמא אחליק ואפול. ושוב, האמת? קלי קלות. המשכתי. חלפתי על פני רכסים מהם ניתן היה להבחין בקו צינור הנפט נעלם לתוך האופק, כשהוא תלוי כמו חוט כסוף הקושר קטעי יערות ושטחי בר זה לזה.  מרחוק הבהיקו פסגות רכס הרי ברוקס (Brooks Range) אותם אצטרך לחצות בהמשך. ובמלאת  90 ק"מ לכניסתי לציר הזה חשתי שמשהו גדול מסתתר מאחורי הסיבוב הבא. ובבת אחת נפרש לפני נהר היוקון הגדול והעוצמתי בין נהרות צפון מערב קנדה ואלסקה, המנקז את המים הגולשים מהרי הרוקי הקנדיים. עצרתי לרגע לפני העליה על הגשר החוצה אותו. כדי לתת לדופק שלי להתאזן. והוא לא. זה הגשר היחיד החוצה את היוקון. גשר מתכת שבמפלס

ליד הגשר על נהר היוקון. כך נראה צינור הנפט מקרוב

התחתון תלוי צינור הנפט ובעליון חולפות מכוניות והוא תוכנן לשאת את משקלן של משאיות ענק בעומסים גדולים. משטח הנסיעה היה מצופה לוחות עץ. חומר הרגיש פחות לתנודות הקיצוניות בטמפרטורות. מעבר לגשר תחנת תדלוק ראשונה על הציר. השיטה. נכנסים למסעדה. מפקידים את כרטיס האשראי. האיש משחרר את כפתור ההפעלה במשאבה. תדלקתי כ- 3 גלון שילמתי והמשכתי. שוב הדרך הפכה סלולה פתאום, לא למשך זמן רב. חלפתי על פני מסלול נחיתה למטוסים קלים מימין. ודרך סלולה ואיכותית נוספת הביאה אותי כעבור עוד חצי שעה לשלט המורה כי אני חוצה את קו החוג הארקטי 33'66' . נכנסתי לרחבת חניה מוסדרת, עם ספסלים שירותים ומרפסת תצפית. וכמובן שלט מעוצב המכריז כי אתה שייך לחבורה מובחרת שהגיעה לקו הזה. (דקה אחרי הגיע למקום זוג בטנדר. כלומר עד כאן הדרך, לא סיפור גדול). מאחורי השלט מצאתי עשרות מדבקות של טיילים על אופנועים ואחרים שהשאירו מדבקה למזכרת וצירפתי את שלי.

ההגעה לחוג הארקטי וגב השלט מלא במדבקות. תרבותי או לא, נוהג נפוץ באיזור.

הדרך הסלולה המשיכה צפונה. מימין זרח והבהיק כל הזמן הצינור הכסוף, מעין בקר ניווט (בעצם אין מה להתבלבל יש רק דרך אחת) . ושוב עליות ומורדות. גלי הרים ומשברי רכסים. יערות צעירים בדלילותם ויערות עבותים באפלוליותם. נחלים זורמים בגוון לבנבן שוצפים כעדרי כבשים זריזות החופזות במורד הערוצים. אל נהרות, שכל אחד מהם יכול לפתור למזרח התיכון כולו את בעיית המים. וכולם יחד להפוך את הסהרה לפרובנס. אני מצטער, אבל אנשים כמוני באים עם מטען ותסביכים משלהם למקומות כאלה ואמרו לנו תמיד לחשוב בגדול.

לסיכום עד לכאן, הדרך קלילה עד מצחיקה.

מולי פתאום נקודת אור, אופנוע. אין מצב שאני לא עוצר אותו. לא הצלחתי היום לדבר אפילו עם אדם אחד. והוא עצר. ישב עליו הנרי מאוקלהומה שהגיע עם חברים (שמיד יגיעו בעקבותיו) לנסיעה של פעם בחיים לדד-הורס. איש כלבבי. אז רק פור-דה-רקורד הבנאדם שאתם רואים כאן לא רק שעשה את המסלול על אופנוע כביש רגיל, אלא הוא בן שבעים וחמש (!). זה עשה אותי כבר הרבה יותר רגוע לגבי המשך הציר.

הנרי מאוקלהומה

שוב קטעים של דרכים משובשות חלקן ארוכות, חלקן קצרצרות וניכר כי מושקע מאמץ רצוף לשמור על תקינותן. משאיות ענק שלמענן למעשה נסללה הדרך הזו חלפו על פני בדרכן צפונה או דרומה. בנושאן ציוד, צינורות, חלקי מגדלי קידוח, מכולות הרתומות זו לזו או המונחות אחת על השניה. לעיתים הגיעו שלוש או ארבע משאיות בשיירה ולי לא נותר אלא למהר ולחנות בצד עד שהן תחלופנה. המשותף לכל נהגי המשאיות ללא יוצא מן הכלל, היא הפגנת מודעות לנוכחותי. אם על ידי הורדת מהירות והתרחקות כמה שיותר רחוק לצד הנגדי ואם בהרמת אגודל ונפנוף לשלום. זה אכן נתן לי תחושת בטחון מסויימת. על הציר מסתובבים מפקחים מטעם גופים שונים, כמובן בטנדרים אימתניים. תפקידם אני מניח הוא לפקח על תפקוד צינור הנפט וגם על הנעשה על הדרך. כולל טיפוסים כמוני. לקראת השעה 19:00 הגעתי לאמצע הדרך, לקולד-פוט  (Coldfoot) מקום שהוקם כדי שישמש תחנת עצירה ורענון לחולפים בדרך. המקום כולל כמובן משאבת דלק. אך רק דלק רגיל וסולר. מסעדה/בית קפה גדול ועשיר בתפריטים גדושי שומנים רוויים, המזינים את נהגי המשאיות החולפים כאן. ומלון דרכים בסיסי לשירות אותו קהל. תדלקתי וקיבלתי רשות להקים את ביתי הדל על המדשאה מול המסעדה. אף שחשתי חוסר תיאבון, לעסתי את פתי. לגמתי ספל קפה רגיל בדולר תשעים וחמש וצללתי לשינה מרפה ורוגעת.

השמאטע -האוז שלי בקולדפוט

השכמה בשעה 6 ורבע אריזה שלקחה כשלושים דקות נוספות. קפה אצל ג'ייק ממול ולדרך.

עם היציאה מקולדפוט שוב ירדה איכות הדרך למסלול רצוף בורות ואבנים מפוררות ועדיין ללא שום בעיה לרוכב ברמה סבירה. ומשאיות שעם כל מודעותן להמצאי, הטילו לעברי ענני אבק מחניק ואבנים שהועפו מגלגליהן. עם כניסתי לקנדה ודרכי העפר החצציות שלה, סיגלתי לעצמי סגירת משקף אוטומטית כשראיתי משאית מתקרבת. הרגל הדומה לנעילת חגורה במכונית. בלי לחשוב אני ממשיך לעשות זאת גם על הדאלטון. (בנוסף, חיברתי לפנס האופנוע לפנים, כיסוי מפרספקס שימנע שבירת הפנס מאבנים שכאלה). שמתי לב לדלילות העצים סביבי. מעין עץ כן, שני עצים לא. פה ושם עצים מתים זקופים, פה ושם זכר לשריפות יער. בשני מקרים חצו את הנתיב דובים ואיילי קריבו. הייתי כל כך מרוכז ברכיבה. שלא טרחתי אפילו להושיט יד למצלמה. נכנסתי לאיזור הררי. הרי סלע משוננים החלו להתרומם סביבי. בנקודה מסויימת ראיתי מחנה אוהלים של חבורה שהגיעה לטפס על אחד המצוקים. הם היו עסוקים בארגון הציוד והעמסתו על… טנדר ענק.

יציאה מקולדפוט והמשך הדרך בואכה מעבר אטיגאן

המשכתי כשהטמפרטורות יורדות והגובה עולה בהתמדה. מדי כמה עשרות קילומטרים חלפתי על פני תחנת שאיבה. שהוקמה צורך תחזוקת זרימת הנפט. תחנה כזו נראית כבסיס צבאי עם גדר גבוהה, מבנים דו קומתיים שהורכבו מחלקים מודולריים מרובעים וכמה האנגרים גדולים לידם. כשמאיפה שהוא יוצא עשן או אדים ובחזיתם חניה לציוד מכאני כבד ורכבי שלג שנראים כמו רובטריקים. והנה עליה ראשונה ארוכה, מעין "פאס" בינוני ברכס נמוך יחסית אך מכוסה שלג בשוליו. לא ידעתי, אך עצי המחט שראיתי לפני העליה הזו, הם האחרונים עד לקוטב הצפוני. כי מהעבר השני של העליה הזו כבר לא ראיתי יותר ולו עץ אחד עד למרחקי האופק. ירדתי מעברו השני של הפאס המתון ונכנסתי למעין בקעה פנימית בין רכסי הברוקס. מסלול של כ- 20 ק"מ, בו קטעים מצינור הנפט נקברו מדי כמה קילומטרים באדמה. וצצו שוב נתמכים על ידי שורת הקביים האין סופית. בסמוך לדרך ניבעו ערוצי נחלים קפואים שהיו בתהליך מתקדם של הפשרה. ניתן היה להבחין בשכבות הקרח הכחולות אשר מתחתן זרם שטף עכור של מי בוץ לבנים. מעבר אטיגאן (Atigun Pass) שאותו למדתי לפרטי פרטים, קיבל אותי כחבר ותיק. כלומר המעבר ואני העברנו לאופנוע את מה שידענו. עליה מתונה שמאלה, סיבוב חד ימינה, טיפוס לא תלול מדי והופ… עדר עיזי הרים לבנות דילג מימין לשמאל, ממדרון מושלג לזה הסלעי החשוף. העיזים עצרו והביטו בפולש. דוממתי והשארתי בהילוך ראשון כדי למנוע הדרדרות לאחור. ו… קליק קליק קליק. העליה שאבה אותי עוד ועוד למרומי המעבר העליון של הרכס. הדרך לא היתה סלולה אך היתה שטוחה ובטוחה גם אם רטובה משלג בהפשרה. קירות השלג משני הצדדים גבהו ובבת אחת מצאתי עצמי באוכף העליון של המעבר. מכאן יכולתי להשקיף למרחבי האינסוף צפונה מהרכס. מראה שגורם לאדם להשתנק. ועם כל הקיטש הדביק של מאצ'ו רגיש, רגע מרגש בשבילי.

לתוך מעבר האטיגאן ומפגש עם דייריו הקבועים

המורד היה ישר עם שלושה פיתולים מתונים נתמכים בגדר הגנה מפני נפילה לתהום בשוליהם. הרגשתי בירידת הטמפרטורות אך שתי שכבות הפליס שעטיתי בקולד-פוט שמרו עלי היטב. בתחתיתה הדרך פנתה ישר צפונה כששלוחות רכס הברוקס מלוות אותי עוד כמה עשרות קילומטרים משני הצדדים. כשהתרחקתי מצל הרים זה, חזרה פתאום הדרך להיות סלולה. עם סימון צהוב במרכזה ולבן בשוליה. מי אני שאשאל שאלות? הפתעה נעימה. הנוף סביב הפך להיות גבעי קל, מחופה בעשב דשא צהבהב בגובה של כשלושים ס"מ. ובגדות הנחלים שחציתי הבחנתי בשיחים בגובה עד מטר, נאחזים בקרקע בשורשים גלויים. ניכר על הנוף שהוא חווה סופות ורוחות אימתניות. ניתן לראות

מעבר האטיגאן צפונה ומעט אחריו. עדרי קריבו. דרך רחבה ודי נוחה, אם מקפידים כל הזמן לשמור על נתיב כבוש בין אבני החצץ.

שבילי רוח שנמשכו מצד לצד. מזג האויר היה נעים ואפילו חמים. שוב הפכה הדרך לדרך עפר ושוב הגעתי לקבוצה שעסקה בתחזוקת הדרך. כן, ושוב הייתי צריך להתמודד עם קטעים שדרשו תשומת לב לאיזון הרכיבה. ככל שעברו השעות הנוף סביבי הפך שטוח יותר ויותר, עד שנעלמו כל חמוקי הקרקע והיא נהייתה למישור רצוף ששלח לעברי מכות רוח צד מפתיעות. נחלים ויובלים הפכו למשטחי מים, מעין בריכות עטורות עשב ובשוליהן שלג וקרח. מצד ימין במרחק כמאה מטר מהדרך, הבחנתי בעדר איילי קריבו מהלך. עצרתי לצילום. מזל שברשותי מצלמה המגדילה פי 20 אופטית, כך יכולתי להבחין ולצלם באופן סביר. שעון הזמן באופנוע הראה כבר 16:00 לפני עדיין קטע של כ- 100 ק"מ שאני יודע שהוא אמור להיות קשה עבירות לאופנוע כי שם לא מטפלים בהידוק. והכנתי עצמי לקראתו. לעיסת כמה תמרים ובננה אחת. התנעה ויציאה זהירה ללג האחרון. והלג הזה חיכה לי במלוא כל חצצו החלקלק ותלמים שנחרשו בגלגלי משאיות הענק, תלמים שאם אני נקלע לתוך אחד מהם, קשה לצאת ממנו. תלם כזה מוביל לעיתים החוצה מהדרך ועלול להשליך אותי לתוך

דד-הורס מקבלת צורה על קו האופק

בריכות הקרח בשוליים. נעמדתי על תמוכות האופנוע, (למי שאינו מצוי בתחום, רכיבה בעמידה היא שיטת רכיבה הנהוגה בשטח. מסייעת בהורדת מרכז הכובד של היחידה הנעה, מאפשרת שליטה טובה יותר באופנוע וראיה למרחק רב יותר לצפות מכשולים) ופשוט נתתי בגז. אסור לעצור לרגע, חובה לשמור על מומנטום. וכך, כשמגדליו ובניניו של מחנה הקידוח בדד-הורס הולכים וגדלים לקראתי, באתי בשערי מקום שנראה כמו ביקור במושבה של תושבי כדור הארץ על הירח. מבנים בני עד שלוש קומות הבנויים יחידות מודולריות מעץ או מתכת, מונחים זה ליד זה כשלמראשותם שורת טנדרים (ענקיים) ובחנייה אינספור כלים מכאניים, מפנות שלג, עגלות נשיאה על גלגי בלון ומיני משאיות על שרשראות וזחלים משולשים. הכל מצופה באבק/בוץ בהיר ובמרחק נצנצו אגמים קפואים ומגדלי קידוח על קו האופק. כשהגעתי למקום הזה שנראה כמו ביקור במגרש לונה-פארק אחרי פירוקו. מעין כאוס מאורגן. לא היססתי

הגעה לדד-הורס.

יותר מדי. שוב מתוך לימוד מוקדם של המקום בעזרת גוגל ארת', מצאתי את הדרך בסבך נתיבי החצץ, ישירות למקום בו אתאכסן ללילה. מלונית ה"קאריבו" של דד-הורס. נעצרתי מול השלט בכניסה למבנה הכחול והחד קומתי והרגשתי שכן, בכיוון צפונה החששות היו מוגזמים. היה קטע של כ-50 מייל קשים, אבל פרט לסיכון של רכיבת בדד באיזור שכזה. הייתי מגדיר את דרגת קושי ברכיבה צפונה: 4 מתוך 10.

בפוסט הבא: דד או לא. כאן חיים אנשים מדהימים. הדובים שלא היו, הארוחה שלא נאכלה וג'ף האיש והנשמה שגם אחרי 11 ילדים יש לו סבלנות לאינפנטיל כמוני. וכמובן הדרך חזרה לפיירבנקס, מסלול שהרגשתי בו בן בית.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and יוני בן שלום   ·   יש 22 תגובות, הוסף תגובה